א. ויויו גם

יויו הוא כמובן לא שמי האמיתי. קוראים לי יונתן, יונתן ליפשיץ. זכיתי לכינוי יויו בכיתה א' כשהתברר שיש לנו יותר מידי יונתנים בכיתה. אחד נעשה יוני, השני נתי והשלישי החליט שהוא רוצה להיקרא ג'וני. אני קיבלתי את הכינוי יויו. כינוי קצת ילדותי ואולי אפילו טיפשי, אבל הייתי ילד חמוד, עגלגל ונמוך קומה והוא הלם אותי להפליא.

הכינוי הזה הלך איתי לאורך כל הדרך וגם כיום כשאני כבר אחרי יום הולדתי השלושים - ועדיין נמוך קומה ועגלגל - כולם קוראים לי יויו. לפחות הכינוי שלי מופיע בשיר, אמנם מתורגם מצרפתית, אבל בכל זאת פזמון נחמד שאני מחבב.

עד שפגשתי את עוזי הייתי עם די הרבה בחורים, ניסיתי כל מיני טיפוסים וכל הזמן הציקה לי ההרגשה שזה לא זה. חלקם היו קשוחים מידי, אחרים רכים מידי ורובם בכלל לא היו בכיוון שלי. בגיל עשרים וחמש כבר התחלתי להתייאש ואז פגשתי את עוזי באיזו מסיבה פרועה על שפת הים ומיד כשראיתי אותו ידעתי שהנה, תמו חיפושי, ולא הנחתי לו עד שנתן לי את מספר הטלפון שלו.

למחרת התקשרתי אליו ועוד באותו יום הלכתי אליו לדירה. אחרי שיחה קצרה שתינו יחד קפה ומיד אחר כך הגענו למיטה. אחרי הסקס הייתי בטוח לגמרי שהוא האיש שלי, אבל אני נשבע שידעתי את זה עוד קודם, ידעתי מיד כשראיתי אותו.

גרתי אז בדירה טחובה וחשוכה עם שותף שלא חיבבתי ושניסה ללא הרף להכניס אותי למיטה ולא הבין למה סירבתי. ובכל זאת לא זו הסיבה לכך ששבוע אחרי שנפגשנו התחלנו לגור יחד.

עוזי אמנם מקנטר אותי לפעמים ואומר שהתאהבתי במבט ראשון בדירה שלו, אבל זה פשוט לא נכון, הייתי מאושר לגור איתו גם אם היה גר באוהל, למרבה המזל הוא לא גר באוהל אלא בדירה מלוכלכת ומוזנחת שירש מסבתו המנוחה.

מהרגע שנפגשנו הקדשתי כל רגע פנוי מעבודה ומסקס איתו לקרצף את הדירה הזו, מזועזע מהרעיון שאהוב ליבי חי במקום כה מטונף, ועוד לפני שסיימתי את המשימה, כמה ימים אחרי שנפגשנו, הוא חזר הביתה מהעבודה ומצא אותי מדיח כלים והודיע לי שחבר שלו מחפש דירה והוא הציע לו את הדירה שלי.

"הדירה שלי עם השותף הנטפל שלי?" הפניתי אליו את ראשי, ממשיך לשטוף את הספל שאחזתי בידי.

"כן, בדיוק." אמר עוזי נעמד מאחורי, נישק את עורפי והחל לפתוח את כפתורי מכנסי.

"ואיפה אני אגור?" שאלתי וסגרתי את הברז.

"איתי כמובן." ענה עוזי ומשך את מכנסי יחד עם התחתונים עד לברכי.

"אתה מציע לי לגור אתך עוזי?" ניסיתי להעמיד דברים על דיוקם.

"ששש... למה אתה מדבר כל כך הרבה יויו?" שאל עוזי, אחז ביד בוטחת באשכי, סובב אותי, השעין אותי על השולחן העתיק שירש יחד עם הדירה וחדר לתוכי בתנועה אחת תקיפה בלי לשאול אם אני רוצה ומוכן.

ככה הוא נהג תמיד וככה אהבתי את זה. אהבתי לבשל ולנקות בשבילו, אהבתי להיות תמיד זמין כשהוא רצה אותי, אהבתי את חלוקת התפקידים ביני לבינו, גם במיטה וגם מחוץ לה. זה בדיוק מה שהתאים לי וכנראה שגם לו כי עובדה שחיינו יחד מעל שש שנים באושר ובשלווה.

למתבוננים בנו מבחוץ נראתה הזוגיות שלנו לא שוויונית ואולי אפילו פוגענית, אבל אני אהבתי את זה בדיוק ככה, לא הרגשתי מנוצל ולא רציתי חופש, רציתי שהוא יניח לי לטפל בו ולפנק אותו, שיהיה תקיף, גברי וחזק, שיקנא לי, אבל ירשה לעצמו הרפתקאות קטנות, שיחליט תמיד איך ומתי נעשה הכול, מסקס ועד יציאה לבילויים, ושיקבל כמובן מאליו את העובדה שאני זה שתמיד מתאים את עצמי אליו.

מצא חן בעיני איך הוא היה צובט את מותני לפעמים וקורא לי שמנמונת, אהבתי את ההפתעה שעשה לי לכבוד יום הולדתי - קעקוע על ישבני שבו נכתב "רכוש פרטי" – התחרמנתי כשהוא כעס כשרציתי פירסינג בפטמה והודיע לי שאני שייך לו והוא לא מסכים שאנקב חורים בבשרי.

הוא גם לא הרשה לי להשתזף כי הוא אהב אותי עם עור לבן ואני צייתי ברצון, וכשהוא דרש בתוקף שאסרב לקידום בעבודה כי פירוש הדבר היה יותר מידי שעות עבודה והוא חשש שבגללן לא יהיה לי די פנאי בשבילו הסכמתי בלי בעיות לדרישותיו.

הופתעתי כשהוא הסכים, אחרי הרהור ממושך, כשהעליתי בהיסוס את הרעיון שאופיע בהופעות דראג ושמחתי כשהוא התנה את הסכמתו בכך שהוא יבוא איתי למועדון וישגיח שלא יציקו לי.

אופייני לו שהוא לא התפלא כלל כשנפלתי על צווארו בנשיקות והודיתי לו על הרשות שנתן לי לרקוד ריקודי בטן על במה למרות שבעצם, אם הוא לא היה מסכים ואני הייתי מתעקש, מה הוא כבר היה יכול לעשות לי?

להעניש אותי? להכות אותי? לא, אלימות גסה כזו מעולם לא הייתה חלק מיחסינו, לא היה בכך צורך, די אם הוא היה מכווץ במורת רוח את גבותיו השחורות והישרות ומביט בי בכעס ומיד הייתי נכנע לרצונו.

הוא לא היה צריך לאלץ אותי לעשות שום דבר, הכול בא ממני, כל קיומי היה מכוון כדי לרצות אותו, לגרום לו עונג ושמחה ולרפד את חייו בתפנוקים.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני גורם לו מורת רוח. רציתי לחיות למענו וככה באמת חייתי, לשביעות רצון שנינו.

הופעות הדראג שלי היו הצלחה גדולה ודי מהר קיבלתי הצעות להפוך לדראג קווין מקצועי. אם עוזי היה מסכים הייתי זונח את עבודתי כמתכנת ומתחיל להתפרנס מהופעות, אבל כשהעליתי את הרעיון הוא הדף אותי למיטה ונשכב עלי, מכביד על גופי בגופו הגדול והחזק, מרתק את פרקי ידי מעל לראשי בכפו הגדולה ומחכך לחי זיפית בחזי, מסמן על עורי הלבן עשרות שריטות דקות וורודות.

"לא מסכים." פסק.

"אבל עוזי..."

"לא. לא אכפת לי שתופיע פעם בשבוע כיונינה הרקדנית הטורקית האקזוטית. אני אוהב לראות אותך מענטז בבגדים נוצצים של רקדנית בטן ושר את השירים הג'יברשיים המצחיקים שלך, אבל אני מוכן שתעשה את זה רק כתחביב, אם תתחיל להופיע כל יום ותיסע לפה ולשם זה יהרוס הכול ולזה אני לא מוכן."

"למה אתה מתכוון הכול?" שאלתי, מרגיש איך הזין שלי מגיב בזקפה חזקה על השתלטנות שלו.

"נו, הכול. הדירה שלנו, החיים שלנו יחד, כל מה שיש לי אתך."

השיחה הזו התקיימה ארבע שנים ומשהו אחרי שהתחלנו להיות יחד ורק אז העזתי לשאול אותו אם הוא אוהב אותי ואם טוב לו איתי.

"אם היה לי רע אתך לא היינו יחד עכשיו." אמר עוזי והפך אותי על בטני.

"כן, אבל רציתי לדעת אם אתה אוהב אותי." העזתי להתעקש.

"בטח, ואני חולה על התחת המתוק שלך יונינה." הצטחק עוזי והתחיל לפזר נשיכות קטנות ומגרות על עכוזי ואחרי ששבע מכך חדר לתוכי, מפריח את נשימתי מעונג.

אחר כך ראיתי שהוא השאיר על ישבני סימני נשיכות אדמדמים שעם הזמן יעשו סגולים שחורים.

"איך אני אופיע ככה?" התלוננתי.

"תופיע בלי להראות יותר את התחת שלך." פסק עוזי, "לא סתם כתוב שם רכוש פרטי."

"אבל..."

"התחת שלך הוא לעיני בלבד יויו." כיווץ עוזי גבות כועסות וכך היה. למרות אכזבתם של מעריצי שיניתי את תלבושותיי ולא חשפתי יותר את ישבני בפניהם.

 

כמה חודשים לפני שחגגנו את יום השנה השביעי שלנו עוזי התחיל להשתנות. הוא נעשה שתקן יותר מהרגיל, ופתאום הפך עצוב ומסוגר בצורה מוזרה.

עוד דבר מוזר שקרה זה שמצד אחד הוא התחמק מסקס איתי ומצד שני נהג בי ברוך לא רגיל, ליטף אותי בעדינות מוזרה, מודה לי על כל דבר קטן שעשיתי למענו, אבל דוחה אותי כל פעם שניסיתי לגעת בו.

לא הייתי רגיל ליזום סקס איתו, אבל אחרי כמה ימים התחלתי להתגעגע ולהיות חרמן והחלטתי שאני חייב לברר מה הבעיה.

חיכיתי בסבלנות עד שהוא סיים את ארוחת הערב, שם לב שהוא אוכל מעט מאוד ובחוסר תיאבון, והתרווח על הספה מול הטלוויזיה.

התיישבתי למרגלותיו, השענתי את מצחי על ברכו והמתנתי בסבלנות עד שהחדשות הסתיימו לפני שפציתי את פי.

"עוזי," שאלתי, שואב אומץ מכך שהוא בחש בעדינות בשערותיי, "מה קורה אתך לאחרונה?"

"למה אתה מתכוון?" השפיל אלי עוזי מבט.

"אתה לא מתנהג כרגיל. אתה חולה?"

"מה? נבהלת בגלל שלא היה לנו סקס כמה ימים? איזה יונינה טפשונית שאתה, זו לא סיבה לדאגה." פתח עוזי את רוכסן מכנסיו ושחרר את הזין שלו.

מיד הרגשתי טוב יותר. התגעגעתי אליו והטעם שלו בפי היה כל כך טוב. התחלתי למצוץ לו, מחכך את הזין שלי כנגד רגלו, ובהתחלה הכול היה כרגיל, אבל כשניסיתי להתרומם ולשבת עליו כמו ששנינו אהבנו הוא הדף אותי מעליו ואיבד בבת אחת את הזקפה שלו.

"לא בא לי, עזוב." רטן והלך למיטה, משאיר אותי המום ופגוע על הרצפה.

אספתי את המכנסים והתחתונים שהוא הותיר על הרצפה - הוא תמיד השאיר את בגדיו מפוזרים בכל מקום ואני תמיד אספתי אותם וקיפלתי אותם, מניח אותם בארון או מכבס אותם לפי הצורך – ואחרי שהשלכתי את התחתונים לכביסה הלכתי לחדר השינה לתלות את מכנסיו בארון.

מצאתי אותו שוכב ערום על המיטה, בוכה חרש. מעולם לא שמעתי אותו בוכה קודם, זה הפחיד אותי מאוד.

כרעתי ברך לפני המיטה, מקרב את פני לפניו. "עוזי," התחננתי, "תספר לי מה קרה, מה כואב לך?"

"הלב," ענה עוזי, "זה מה שכואב לי, הלב."

עכשיו הבנתי. "פגשת מישהו?"

"כן."

"ואתה אוהב אותו?"

"אני אוהב אותך, אבל בו אני מאוהב וזה כואב."

"למה, הוא לא רוצה אותך?"

"הוא כן, אבל בגללך... הוא לא רוצה לגרום לי לבגוד."

"אמרת לו שזה בסדר, שלא אכפת לי?"

"באמת לא אכפת לך?"

"בטח שכן, אבל... אתה יודע... התרגלתי."

"איתו זה אחרת יויו, זה לא סתם סטוץ, אני מאוהב בו."

"אני מבין." אמרתי והתחלתי לארוז.

"מה אתה עושה?" משך עוזי את המזוודה שלי מידי.

"מסתלק."

"לא, בבקשה, אל תלך."

"אם אני לא אלך אתה תמשיך לסבול בגללו. אני לא יכול לחיות ככה, אני לא מוכן שאתה תבכה כי אני... כי אני כאן."

"אבל אני לא יכול לחיות בלעדיך."

התיישבתי חסר אונים על המיטה והבטתי בו, אומלל. אהבתי אותו בכל ליבי, אהבתי אותו כל כך עד שהייתי מוכן לוותר עליו כדי שיהיה מאושר, אבל זה לא היה פשוט עד כדי כך. לא ידעתי מה לעשות, נראה היה שמה שלא אעשה הוא עדיין יהיה אומלל.

"תגיד לי מה לעשות." דרשתי, "אני רק רוצה שתהיה מאושר. אני אעשה כל מה שתגיד, מה אתה רוצה שאני אעשה עוזי?"

הוא התיישב לצידי וכרך את זרועו על כתפי. "אני לא יודע." הודה, "אני נורא מאוהב בו, אבל אני גם מאוד אוהב אותך. אני לא יכול לוותר על אף אחד מכם."

"מי זה? אני מכיר אותו?"

"כן, אני חושב שכן. זה הבחור הגבוה והיפה הזה עם העיניים החומות שבא לכל ההופעות שלך. ההוא שיושב תמיד ליד הבר ושותה יין לבן."

"כן, אני חושב שאני זוכר אותו. פגשת אותו בהופעה שלי?"

"כן. בהתחלה סתם דיברנו ועם הזמן... שמו דולב. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו יויו."

"והוא? גם הוא חושב עליך?"

"הוא אומר שכן, אבל כל זמן שיש לי חבר הוא לא מסכים לעשות שום דבר חוץ מלדבר איתי. דרך אגב הוא נורא אוהב את ההופעה שלך."

"יופי לי."

"אני מצטער יויו, אני מבקש סליחה, באמת, אני ממש מצטער. לא רציתי שזה יקרה ככה, אני אוהב אותך."

גל של בחילה עלה בי לשמע ההתנצלות שלו. הוא אף פעם לא התנצל בפני קודם, פתאום לא יכולתי לשאת את מגעו. קמתי והלכתי לישון על הספה בחדר המחשב.

 

למחרת בבוקר התעוררתי ומיד ידעתי מה לעשות. הלכתי למטבח להכין קפה ומצאתי שם את עוזי מתעסק בגולמניות בקומקום, הוא אף פעם לא נאלץ להכין לעצמו קפה, אני תמיד הכנתי לו.

"עזוב, שב. אני אכין."

הוא התיישב בצייתנות והמתין לקפה ולעוגה שלו.

התיישבתי מולו ואמרתי שיש לי פתרון. "תגיד לו, לדולב שלך, שאני ואתה... שאנחנו לא בני זוג יותר, שנפרדנו, שאנחנו גרים יחד כי ככה נוח לנו, אבל כל אחד חי בחדר נפרד. תגיד לו שאנחנו שותפים לדירה, זה הכול."

"כבר חשבתי על זה יויו, אבל אני לא חושב שהוא יאמין לסיפור הזה."

"מי אמר שזה סיפור." אמרתי בקרירות והלכתי להעביר את כל הדברים שלי לחדר המחשב.

עוזי המתין כמה דקות ואחר כך בא אחרי ועמד בשתיקה, מביט איך אני מסדר את בגדי בארון שעד אותו יום שימש רק את האורחים המעטים שלנו.

"אני מציע שנעביר את המחשב לסלון, או שאולי אתה רוצה אותו בחדר השינה?"

"לא יודע. מה זה משנה, תשמע יויו, אני אוהב אותך בכל מקרה, רק רציתי שתדע."

"שיהיה." עניתי בלי להביט בו, ממשיך לשמור על קול קר ואדיש.

"אתה לא מצליח לעבוד עלי, אני יודע שאתה אוהב אותי." התעקש עוזי. "ואני מבין למה אתה עושה את זה."

משכתי בכתפי והמשכתי לסדר את הארון.

"יויו, תסתכל עלי." דרש עוזי.

מעולם לא סירבתי לאף בקשה שלו, אבל ידעתי שאם אביט בו אשבר לרסיסים ולכן המשכתי לעמוד בגבי אליו וביקשתי בנימוס שיתקשר למקום העבודה שלי ויודיע להם שאני חולה בשפעת ולא אוכל לבוא היום לעבודה.

"בטח, אני מיד מתקשר." פנה עוזי לדלת.

"ועוד דבר אחד עוזי, אני מבקש ממך שלהבא אל תכנס לחדר שלי בלי לדפוק."

הוא נעצר, נדהם ופגוע, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"

"כן, אני בטוח לגמרי. אני אמשיך לטפל בבית ולבשל והכל כמו שעשיתי עד היום, אבל מעכשיו אנחנו רק שותפים לדירה. תכבד את הפרטיות שלי בבקשה."

"בסדר." לחש עוזי, נשמע מסכן ונבוך כל כך עד שליבי כמעט נשבר, "מה שתגיד יויו." והלך.

אחרי שהוא סגר את הדלת מאחורי גבו נשכבתי על המיטה הצרה ובכיתי עוד ועוד. אחרי כמה שעות של בכי עיני התנפחו והאדימו כל כך עד שלא יכולתי לפקוח אותן ולכן נשארתי בחדרי עד הערב, בוכה וישן חליפות, ויצאתי ממנו רק אחרי שעוזי הקיש על הדלת וביקש ממני בנימוס מופלג לבוא לאכול ארוחת ערב איתו ועם האורח שלו.

"בסדר, אני כבר יוצא. אני רק הולך להתקלח קודם." אמרתי, מקווה שהוא יבין ויניח לי. הוא הבין והסתלק ואני התגנבתי למקלחת, התרחצתי וניסיתי - בלי יותר מידי הצלחה - להיראות פחות מזעזע. אחר כך הלכתי למטבח ושם מצאתי את עוזי ודולב מנסים לארגן ארוחת ערב.

הם גילו חוסר ישע משווע בהכנת אוכל ונראו אסירי תודה על הופעתי. דולב לחץ את ידי בחום, סיפר לי כמה הוא אוהב את הופעתי ואיחל לי שאבריא במהרה - באמת נראיתי חולה - ועוזי רק הביט בי בתחנונים ונראה אבוד.

הכנתי להם חביתת ירקות וטוסטים עם גבינה ואפילו התרציתי ואכלתי קצת בעצמי.

למרות רצוני מצאתי את עצמי מחבב את דולב. הוא היה בחור חביב ונעים הליכות. גבר צעיר גבוה ויפה תואר, גופו חסון ושרירי ועיניו חומות, גדולות ויפות. לא פלא שעוזי התאהב בו, הם נראו נהדר זה לצד זה והמשיכה ביניהם הייתה ברורה עד להכאיב. בין שני הגברים המרשימים הללו הרגשתי עוד יותר נמוך, שמנמן ולא מרשים.

"תסלחו לי, אני מרגיש קצת חלש." ביקשתי באמצע הארוחה והסתלקתי לחדרי, מניח לראשונה בחיי את הכלים המלוכלכים לטיפולו של עוזי.

שמעתי אותם מנקים את המטבח, משוחחים בשקט, צוחקים מידי פעם. אחר כך הם הלכו לחדר השינה שפעם היה של שנינו וסגרו את הדלת.

פתחתי חרש את דלת חדרי ופסעתי על בהונות למקלחת. אחרי פשפוש נמרץ בארון התרופות גיליתי תרופה ישנה נגד שיעול שמניסיון ידעתי שהיא מרדימה, לקחתי אותה והלכתי לישון.

התעוררתי בבהלה כשמישהו נכנס למיטה שלי, דוחף אותי בחוסר התחשבות לקיר. זה היה עוזי, חרמן ועצבני.

"מה אתה עושה פה?" נבהלתי, "איפה דולב?"

"ישן כמו דביל, הסתום הזה. אני לא מבין מה עבר עלי שהתאהבתי באקטיבי עקשן כזה."

"אז לא הזדיינתם?"

"לא." החמיץ עוזי פנים, "רק התמזמזנו, אבל הוא רצה... טיפש כזה, אני כל כך חרמן יויו עד שאני הולך להתפוצץ. בוא הנה." הוא העמיד אותי על ברכי וידי, כרע מאחורי וחדר לתוכי, ידו האחת מועכת את פטמתי והשנייה מונחת על אברי.

הייתי כל כך מגורה מקרבתו שנמנעה ממני זמן רב כל כך עד שלא מחיתי. תוך דקות ספורות שנינו גמרנו בגניחה שניסינו להחניק והתמוטטנו על המיטה.

"אולי עדיף שתחזור לישון עם דולב?" הצעתי כשהוא משך אותי לחיקו וכיסה את שנינו.

"אי אפשר. הוא שוכב באלכסון ונוחר והוא... הוא מקסים כמובן, אבל הוא פשוט לא אתה יויו."

"מה שלא מפריע לך להיות מאוהב בו." הערתי במרירות.

עוזי נאנח. "די יויו, בוא נישן."

"ומה יהיה בבוקר?"

"לא יודע, אבל אני בטוח שאם אני לא אישן קצת עכשיו אני אקום מת מחר בבוקר."

 

ב

למחרת בבוקר התעוררתי מבולבל מאוד עם ראש מעורפל ופה יבש. שכבתי כמה דקות בשקט מנסה להבין איפה אני ולמה עוזי לא שוכב לצידי, נאבק בתחושה שמשהו נורא קרה לחיי. לאט לאט הצטלל מוחי ונזכרתי בערב הקודם ובכל מה שקרה. קמתי מהמיטה ונוכחתי לדעת שהשעה מאוחרת והבית ריק מאנשים.

על המקרר מצאתי פתק שהשאיר לי עוזי – יויו היקר, הודעתי לבוס שלך שאתה עדיין חולה ותחזור לעבודה רק בשבוע הבא. זיוי התקשר להודיע שיש לך היום חזרה על הריקוד החדש והוא מבקש מאוד שתגיע עם התלבושת. דולב שולח לך ד"ש. נתראה בערב.

עוזי.

שתיתי כוס קפה והתקשרתי אליו. "התעוררת?" הוא שאל בשמחה, "איך אתה מרגיש?"

"לא משהו. התרופה הזו גמרה אותי."

"איזו תרופה?" התפלא עוזי.

"נגד שיעול, לקחתי אותה כדי להירדם."

"יויו, זה ממש לא נראה לי. אל תתחיל בכלל עם תרופות, זה לא בריא ולא מתאים לך."

"בסדר עוזי." עניתי בצייתנות, "מה דולב אמר כשהוא ראה שישנת איתי?"

"הוא לא יודע את זה. הוא חושב שהלכתי לישון על הספה. תראה יויו, אני יודע שזה מצב מוזר ושקשה לך, גם לי קשה, אבל הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך. תתרחק מתרופות ואל תדאג, אני אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך עוזי." אמרתי, שואל את עצמי למה דווקא עכשיו כשחיינו ירדו מהפסים אנחנו לא מפסיקים להצהיר על אהבתנו, דבר שלא עשינו במשך כל השנים בהן החיים שלנו התנהלו כהלכה.

ביליתי את היום בבישול ובניקיון ופינקתי את עצמי בשנת אחר צהרים ממושכת ונעימה, ואחר כך הלכתי למועדון לחזרה. למרות שקיבלתי תשלום זניח על הופעתי והיא הייתה בשבילי רק תחביב הקפדתי מאוד על חזרות והשתדלתי מאוד לתת הופעה על רמה.

זיו, מנהל המועדון, שהיה גם ידידי, עזר לי מאוד בעצות ובביקורת בונה ולא הפסיק להפציר בי להתחיל להופיע בצורה מקצועית יותר.

הסברתי לו שאני לא יכול כי עוזי מתנגד ואני לא יכול ולא רוצה לעשות משהו בניגוד לדעתו. הוא התאמץ להבין, אבל ראיתי שקשה לו לקבל את הזוגיות ששררה ביני לבין עוזי. למרות זאת הוא כיבד את החלטתי ונשאר ידידי הטוב.

המועדון היה כמובן סגור לקהל בשעות הערב המוקדמות, מצאתי שם רק את עובדי הניקיון ואת זיו שחיבק אותי כרגיל ואחר כך סקר בדאגה את פני. "אתה חולה יויו? אתה לא נראה טוב, שמעתי שיש איזה וירוס של שפעת שמסתובב בעיר... חשבתי שעשית חיסון."

"עשיתי חיסון, אני לא חולה זה... זה משהו אחר."

"צרות בבית?"

"כן, בערך. אני ועוזי... אנחנו... בקיצור, עברתי לישון בחדר השני."

"למה? מה קרה? ולמה אתה זה שהיה צריך לעבור מהמיטה שלך?"

"זה מסובך זיו, אבל ככה זה יצא."

"אבל... מה קרה?"

"הוא פגש מישהו והתאהב בו."

"אוי ואבוי! אז למה אתה לא עוזב אותו? אתה מוזמן לבוא לגור איתי ועם מקס כמה שתרצה."

"האמת שרציתי לעזוב, אבל עוזי ביקש שאני אשאר."

"למה?"

"כי הוא אוהב אותי וצריך אותי."

"ומה עם השני?"

"בו הוא מאוהב, אבל זה לא ילך כי שניהם אקטיביים והסקס לא טוב."

"איך אתה יודע?"

"זה מה שהוא אמר לי הלילה."

"הייתם יחד הלילה?"

"כן, ישנו יחד על המיטה בחדר מחשב. היה צפוף קצת, אבל לא נורא."

"ואיפה היה ההוא?"

"ישן במיטה שלנו. אגב, אתה מכיר אותו, שמו דולב. הוא בא לפה מידי פעם."

"דולב? הבחור הגבוה היפה ההוא שתמיד אוכל אותך בעיניים?"

"הוא גבוה ויפה, אבל אף פעם לא שמתי לב שהוא אוכל אותי בעיניים."

"כי אתה לא רואה אף אחד חוץ מהעוזי הזה שלך."

"אני אוהב אותו זיוי."

"גם אחרי שהוא התאהב בדולב והביא אותו לישון אצלכם במיטה שלכם?"

"כן."

זיו הניד בראשו בפליאה, אמר שהמציאות מוזרה מכל דמיון ושלח אותי להתלבש.

עבדתי קשה במשך שעתיים, מתאמן על הצעדים ועל השיר החדש עד שידעתי הכול בעל פה, ואז ירדתי עייף לחדר ההלבשה הקטן והעלוב שלי ומצאתי שם זר פרחים ענקי ומאחוריו מציץ דולב, מחייך אלי חיוך ביישני.

"מה אתה עושה פה?" נדהמתי

"שמעתי שיש לך היום חזרה אז באתי לאחל לך בהצלחה."

"זו רק חזרה דולב, וחוץ מזה היא כבר נגמרה. הפרחים בשבילי? תודה. תראה, אני חייב לחזור הביתה עוד לא הכנתי ארוחת ערב ו..."

"תרשה לי להזמין אותך לארוחת ערב במסעדה."

"מה? אותי? למה?"

"כי אני רוצה."

"אני לא יכול, עוד מעט עוזי חוזר הביתה ו... אוף, הריצ'רץ' הזה נתקע."

"מה אכפת לך ממנו, הרי אתם כבר לא יחד." שלח דולב יד זריזה ופרם את הרוכסן העקשן שלי ואחר כך נישק את כתפי.

"מה אתה עושה?" נרתעתי, מבוהל, "למה? מה קורה פה?"

"תבוא איתי לארוחת ערב ואני אסביר לך הכול."

"אני לא יכול דולב, עוזי לא יאהב את זה."

"מה אכפת לך ממנו? חשבתי שנפרדתם."

"כן, נפרדנו, אבל זה לא אומר שלא אכפת לי ממנו."

"אז מה, לא תהיה יותר עם אף אחד כי אולי זה ירגיז את עוזי?"

"עם אף אחד אולי כן, אבל אתך לא."

"למה? מה רע בי?"

"שום דבר חוץ מזה שהוא מאוהב בך. אני לא מבין מה יש לך לחפש אצלי."

"את זה." תפס דולב את כתפי, נישק אותי חזק על פי וגנח בהפתעה כשדחפתי ברך לבטנו והדפתי אותו מעלי. אני אולי קטן ושמנמן, אבל אני יודע להגן על עצמי. אתה לא יכול להופיע כדראג קווין בלי ללמוד מהר מאוד לשמור על עצמך ממעריצים נלהבים מידי.

דולב נהדף אל הכסא היחיד בחדר וישב שם, ידיו כרוכות סביב גופו, מתנשם מכאב.

"אני מצטער שהכאבתי לך דולב, אבל אני לא יכול אחרת."

"למה לא? בגלל עוזי."

"כן."

"אתה לא שייך לו יויו." התרגז דולב.

"דווקא כן."

"אבל הוא מאוהב בי."

"זה לא משנה כלום."

"לעזאזל."

פתאום הייתה לי הארה והכל נעשה לי ברור. "נכנסת ביני לבין עוזי בגללי, לא בגללו. עשית את זה בכוונה."

"כן. לא משנה כמה ניסיתי לא התייחסת אלי. אמרו לי שזה כי יש לך חבר שאתה שפוט שלו, אז החלטתי... הוא דווקא בסדר, העוזי שלך, לא ממש הטעם שלי, אבל בסדר. חשבתי שאם אני אפריד ביניכם אז..."

"אתה יודע מה דולב?"

"מה?"

"חבל שלא הכנסתי לך ברך בביצים ולא רק בבטן. לך תזדיין!"

"אתך יונינה? תמיד." גיחך דולב שנשימתו שבה אליו וענה לטלפון שלו שצלצל פתאום.

"כן, בטח שאני מתגעגע אליך עוזי. מצטער שנרדמתי לך ככה, אבל הייתי נורא עייף. ננסה שוב היום. כן, בטח, אני כבר בדרך אליך. להתראות חמוד."

"החבר שלך חולה על התחת שלי." אמר בסיפוק. רכן ונישק את בטני, מנצל את העובדה שידי וראשי היו לכודים בתוך החולצה שלבשתי.

"דולב, אני מאוד מבקש ממך, אל תספר לעוזי כלום. אני לא רוצה שהוא יפגע."

"בסדר, אני לא אספר, אבל בתנאי שתבוא איתי הביתה ותאכל אתנו ארוחת ערב."

"בסדר, הרי אם אני לא אבוא אתך ואכין לכם את האוכל תלכו לישון רעבים. שניכם פשוט גלמים גמורים במטבח, ותפסיק לגעת בי, לך ממני דולב."

"לא רוצה." לכד אותי דולב בין הקיר לדלת, מכסה את פני בנשיקות עדינות, "איזה מתוק אתה יויו, אני חולה עליך, בוא ניסע הביתה, עוזי מחכה לי."

למרות שהוא סחט אותי היה נוח מאוד לנסוע הביתה ברכב של דולב במקום להיסחב במוניות, והיה גם נחמד מצידו לשאת את תיק הבגדים שלי על שכמו הרחב. אני החזקתי את זר הפרחים, תוהה מה אגיד עליהם לעוזי, אבל לא היה צורך להגיד כלום כי הוא התרכז רק בדולב, חיבק אותו בעודו זורק לעברי כבדרך אגב - שלום יויו, יופי של פרחים – ומיד לקח אותו למחשב לראות משהו באיזה אתר שבטח יעניין אותו, מניח לי להכין את האוכל.

תקעתי את הפרחים הארורים הללו בואזה הכי מכוערת שהייתה לנו בבית וחיממתי בשבילנו את פשטידת הגבינה והטונה שלי, מוסיף סלט ולחם שום.

הם הודו לי בחום, אבל מיד אחרי האוכל רצו מהר לראות משחק כדור סל בטלוויזיה, משאירים אותי עם הכלים המלוכלכים. אחרי שניקיתי הכול הלכתי להתקלח ופתאום עוזי נכנס. עומד בצד, מביט בי בחיוך, מחזיק מגבת מוכנה בשבילי.

"מה אתה עושה פה? למה השארת את דולב לבד?"

"רציתי להגיד לך שהוא נשאר לישון פה גם הלילה."

"אם ככה כדאי שאני אנעל את הדלת של החדר שלי."

"לא תוכל. החרמתי לך את המפתח."

"עוזי, זה פשוט טירוף. אני רוצה לעזוב."

"לא מסכים, אני צריך אותך."

"אז תגיד לו ללכת."

"לא יכול. אני רוצה אותו נורא."

"כמו שאמרתי, זה פשוט טירוף."

"בסדר. בוא, אני אנגב לך את הגב." ניגשתי אליו והוא ניגב אותי בעדינות, אמר לילה טוב והלך.

שכבתי בחדר השינה שלי על המיטה הצרה והמתנתי. כמעט שנרדמתי כשעוזי הופיע עם זין זקוף והבעה חרמנית על הפנים.

"גם הפעם לא הלך?"

"לא. הוא נרדם מיד אחרי שגמר והשאיר אותי עם הזין ביד."

"מצאת לך במי להתאהב."

"כן. מזל שיש לי אותך."

"מה תעשה אם לא יהיה לך אותי?"

הוא הביט בפני, מופתע. "אין מצב." פסק לבסוף, והכניס את הזין שלו לפי. מצצתי לו עד שהוא גמר, ואחר כך הוא נשכב לצידי, חיבק אותי ונרדם, משאיר אותי חרמן ועצבני.

החלטתי ללכת לסלון ולאונן בשקט על הספה, אבל ברגע שנפטרתי ממכנסי הפיג'מה שלי הופיע דולב בחדר ותפס אותי על חם.

"תרשה לי." הושיט יד חמה ומיומנת ולפת את אברי. ניסיתי להדוף אותו, להילחם, אבל הייתי עייף מאוד וחרמן מאוד, וברגע שהוא נשכב לצידי, לוכד אותי בין גופו למסעד הספה, הפסקתי להתפתל ולמחות. שכבתי בשקט ונהניתי.

הוא המשיך לחכך את אברו כנגד ישבני עוד כמה דקות עד שגם הוא גמר ואחר כך נישק את עורפי וחיבק אותי בכוח. " היה נהדר, איזה מתוק אתה יויו, גם לך היה כיף?"

"עד כמה שאונס יכול להיות כיף אז כן."

"אונס? אל תגזים."

"החזקת אותי בכוח וביצעת בי את זממך. אולי לא אונס, אבל בטח מעשה מגונה."

"אבל גמרת?"

"כן, אבל זה לא היה רעיון שלי."

"מה? יותר טוב לעשות ביד?"

נאנחתי. "דולב, מה אתה רוצה מחיי?"

"אני פשוט רוצה לאהוב אותך."

"אבל אני לא רוצה, אני רוצה בחזרה את עוזי."

"זו לא אשמתי שהוא נדלק עלי."

"אבל אתה מנצל את זה."

"הכול הוגן במלחמה ובאהבה."

"זה פשוט טירוף דולב, לך מפה, עזוב אותי."

"כדי שתחזור לעוזי? אין מצב."

"אבל..."

"די, שתוק. בוא נישן קצת."

וככה נרדמנו על הספה, משאירים את המיטה הזוגית מיותמת.

טירוף כבר אמרתי?