למה השלימזל יושב ליד השמגגה?
"לדעתי פטל אתה סכיזואיד." אמר לי
פתאום דוב - השמנצ'יק הזה שנוחר לידי בלילה במיטה, תופס לי כל בוקר את המקלחת
וחושב שמגיע לו זיון כל פעם שהוא מכין לי כוס קפה.
"אימא שלך סכיזואיד." אמרתי,
"מה זה בכלל הסכיזואיד הזה?"
"הנה, תקרא." הוא דחף לי את הלפטופ מתחת לאף.
קראתי.
"נשמע מוכר מאוד." הודיתי,
"באמת, בול אימא שלך. צריך להראות את זה לאבא שלך שיבין למה יש לו כל כך מעט
חרא של חיי מין."
"אתה כזה דביל!" התרגז
השמנצ'יק, "התכוונתי אליך, לא אליה, למרות ש..." הוא שקע במחשבות,
"יכול להיות שגם לאישיות שלה יש קווים סכיזואידיים?" שאל את עצמו ובהה
החלל האוויר, "אולי בגלל זה אני ואתה..."
תמיד הוא עושה את זה - מדבר אל עצמו כמו
מפגר ולא גומר את המשפטים שלו. אני לא סובל את זה!
"לפחות יש לה אישיות, מה שאי אפשר
להגיד על אבא שלך, לסמרטוט ריצפה יש יותר אישיות מאשר לאביך מולידך."
"הנה, אתה רואה, זו הערה אופיינית
לסכיזואיד." חגג השמנצ'יק.
"פתאום נעשית מומחה לסכיזואידים? עד
אתמול לא ידעת בכלל שיש דבר כזה."
"עובדה. אחרי שחיים עשר שנים עם
סכיזואיד נעשים מומחים גם בלי לדעת כלום על התופעה הזו."
לעזאזל עם האיש הזה! על כל דבר יש לו
תשובה מוכנה.
"אז אולי אתה יכול להגיד לי פיצי,
(לפעמים אני קורא לו פיצי, תשתמשו בדמיון המלוכלך שלכם כדי להבין למה) למה אתה חי
עם סכיזואיד?"
"מאותה סיבה שהשלימזל יושב ליד
השמגגה." הוא ענה לי כשהוא מחייך את החיוך המעצבן הזה שאני יודע מה עומד לבוא
בעקבותיו, סגר את הלפטופ ושם אותו על המדף הגבוה מעל הטלוויזיה.
"למה השלימזל יושב ליד השמגגה?"
שאלתי והתחלתי לבצע נסיגה לעבר המטבח.
השמן העמיד פנים שהוא הולך לתלות מכנסים
שנפלו, (כן, בטח, כאילו שלשלומפר הזה אכפת שהמכנסים שלו זרוקים מקומטים על הרצפה),
ובתנועת הסחה זריזה איגף אותי מכיוון חדר הארונות ותפס אותי. מנצל את המשקל העודף
שלו הוא הפיל אותי על המיטה, נשכב עלי וסיפר לי בנחת איך השמגגה שתה קפה ושפך אותו
על המכנסים של השלימזל שבדיוק ישב לצידו.
"אני לא מבין מה זה קשור
אלינו." התרגזתי ונתתי לו סטירה על היד, שיפסיק להתעסק לי עם הרוכסן של
המכנסים!
"אל תהיה כזה רגזן מיצינקה."
הוא אמר (בדרך כלל אני סתם פטל, אבל כשהוא חרמן אני פתאום מיצינקה), "זה
פשוט, כמו שהשמגגה לא אשם שנשפך לו הקפה ככה אתה לא אשם שאתה סכיזואיד ששונא
הכול." אמר דוב ברוך, ומשך מעלי בתקיפות את המכנסים.
"אז למה השלימזל לא מתרחק
מהשמגגה?" הקשיתי בעודי מנהל קרב מאסף כדי לשמור על גופי את
תחתוני.
"כי אם הוא לא היה יושב ליד השמגגה
הוא לא היה יותר שלימזל." צחק השמנצ'יק שהצליח, למרות התנגדותי, לסלק מעלי את
תחתוני, ולהעיף אותם על הרצפה כדי שיוכלו להתאחד שם עם המכנסים.
"אבל למה השלימזל רוצה להיות שלימזל?"
צעקתי בתסכול - המטאפורה הזו באמת כבר החלה להימאס עלי.
"כי פה ושם קורה שאפילו לשלימזל יש
טיפת מזל וזה שווה בעיניו לסבול קצת קפה על המכנסים." גיחך השמנצ'יק גיחוך
מלא זימה, הפך אותי על הבטן, נשכב עלי ושלח את ידו להוציא את בקבוק המשחה ההיא
שהוא קנה לא מזמן ועדיין לא יצא לו להשתמש בה.
אחרי שזה נגמר כעסתי עליו נורא! אמרתי לו
שהוא דוב מכוער עם זין קטן, שהוא קימט לי את הבגדים ושאני שונא אותו.
הוא לא התרגש, אני תמיד אומר לו את זה.
הוא כבר רגיל לחטוף ממני על הראש במקלחת שאנחנו עושים אחרי. זה עוד דבר שאני שונא
אצלו - לא שהוא מתקלח אחרי, אלא שהוא חייב להתקלח איתי. לפעמים הוא אפילו רוצה
לחפוף לי את הראש. הוא כזה מעצבן,
אם אני לא נזהר הוא מתלהב ורוצה לעשות את
זה שוב.
קולטים? כאילו, לעשות את זה פעמיים באותו
היום.
גועל נפש!
"תעזוב אותי." דחפתי אותו כשהוא
התחיל להתעסק עם השמפו.
"בסדר." הוא אמר, ומיד נעשיתי
חשדן.
"למה בסדר? מה בסדר לך פתאום?"
"אני אעזוב אותך בתנאי שתלך
לטיפול."
"טיפול במה?"
"בסכיזואידיות שלך?"
"יש טיפול נגד זה?"
"בטח שיש. אני רוצה שתלך לפסיכולוג
שיעזור לך לרכך את הקווים הסכיזואידיים באישיות שלך."
"אני מסכים בתנאי שגם אתה תלך ותלמד
מהפסיכולוג איך לגדל אישיות." הודעתי לו והשפרצתי עליו סבון.
"אתה כזה מפגר סכיזואידי!" הוא
התעצבן והתנפל עלי עם הספוג. עשינו מלחמת סבון רווית קצף וכרגיל, הוא ניצח.
זה היה מרגיז אבל כמו שהשמן אמר אחר כך -
אם שעון מקולקל מצליח לדייק פעמים ביום אז למה שלשלימזל לא יהיה מזל פעמים בשעה?
ביבליותרפיה
הפסיכולוג היה נודניק אמיתי - שאל המון
שאלות מרגיזות ומפגרות על החיים שלי ועל הורי ומשפחתי, כתב כל הזמן, מילא טפסים,
הציץ בי מעל למשקפים מכוערים, הראה לי תמונות ודרש שאני אספר לו עליהן סיפורים,
ובסוף אפילו שאל מה אני רואה בכל מיני כתמי דיו שנראו כמו כתמי דיו בלבד!
פשוט קרציון מתעלק, והוא עוד לקח על זה כסף.
בסוף הוא הודיע לי בזהירות שיש באישיות
שלי קווים סכיזואידיים, (אולי הוא פחד שאם הוא יזרוק לי ככה, ישר, שאני סכיזואיד
אני ארביץ לו? הייתי מספיק נרגז כדי לעשות את זה), אבל הוא חושב שאפשר לטפל בהם.
"לרכך אותם?" שאלתי. העתקתי את
הביטוי הזה מהשמן כמובן, אני תמיד עושה את זה כדי ליצור רושם טוב.
"בדיוק." הוא קרן אלי בשמחה
מעבר למשקפי הזהב סרי הטעם שלו.
"איך?" דרשתי לדעת.
"יש לך כושר ביטוי מעולה ודמיון
מפותח, חשבתי שיתאים לך מאוד לעבור טיפול בשיטת הביבליותרפיה."
"אתה רוצה שאני אלך לעבוד
בספריה?" נדהמתי, "לנקות אבק ולסדר ספרים וכאלה?" וכבר ראיתי את
עצמי נושא ספרים בין מדפים עמוסים ונוזף בקוראים רעשניים - אני אוהב לעשות סדר
ולהשתיק חוצפנים.
"לא." הוא צחק, "מה פתאום?
אני מתכוון שתכתוב סיפור."
"אני לא יודע לכתוב סיפורים."
"בטח שכן, כל אחד יודע, ביבליותרפיה
זה אומר שאתה תשב ותכתוב סיפור."
"על מה?"
"על מה שמתחשק לך."
"גם על דברים רעים ומגעילים?"
"כן, בעיקר על דברים רעים
ומגעילים."
"גם על סקס בין גברים ואיידס
ומוות?"
"מה שבא לך." אמר הפסיכולוג
ונראה שמח פתאום.
"ומה זה יעזור?"
"זה יעלה את הבעיות שמציקות לך על
פני השטח וככה נוכל לעבוד עליהן."
"ולרכך אותן?"
"ננסה לפתור אותן או לפחות לרכך
אותן."
"גם אם אני אכתוב לבדי ספריה שלמה
אני לא חושב שאני אצליח למצוא תרופה לבעיות כמו מוות, הומואיות או איידס."
"לא, אבל תצליח אולי ללמוד איך
להשלים איתן. מה דעתך?"
"דעתי שזה הרעיון הכי טיפשי ששמעתי
בימי חיי, אבל השעה הזו אצלך עלתה לי 350 ₪ אז יהיה טיפשי עוד יותר לא לנסות לעשות
מה שאמרת, ולפני שאני הולך מפה, תרשה גם לי לתת לך עצה?"
"בבקשה." חייך הפסיכולוג חיוך
פסיכולוגי מלא הבנה.
"המשקפים שלך מה זה לא מתאימים לך,
הם נראים כאילו ירשת אותם מסבתך הגרוזינית. תחליף אותם ומהר. להתראות בשבוע
הבא."
הלכתי הביתה, כתבתי סיפור ולפני שהראיתי
אותו לפסיכולוג נתתי לשמנצ'יק לקרוא בו.
הנה הסיפור, תקראו ואחר כך אני אספר לכם
מה השמן אמר על הסיפור שלי.
שלישי בנובמבר
אנחנו מדברים מידי פעם בטלפון,
מחליפים אי אילו מיילים, ומידי פעם נפגשים במקרה ברחוב, אבל סך הכול החיים שלו
ושלי מתנהלים בקווים מקבילים שלעולם לא יפגשו.
זה לא משהו אישי, אנחנו פשוט
שונים מידי זה מזה. סגנון החיים שלי ושלו מתנגשים, אין לנו שום דבר משותף, אפילו
לסרט אנחנו לא יכולים ללכת כי הוא שונא את הסרטים שאני אוהב, ואני מתחלחל מפחד
וגועל כשאני צופה בסרטים החביבים עליו.
השוני ביני לבינו נובע לדעתי
משני סיבות - ראשית יש את הבדלי האישיות, ושנית פער הדורות.
הוא מבוגר ממני ביותר מעשרים
שנה, חי לבד בדירה קטנה ומבולגנת, מעשן, שותה, חובב ספורט, בעיקר אגרוף ונערים
צעירים ובהירי עור שמורשים להישאר לגור איתו לא יותר משבועיים גג.
הוא מעין אקס שלי - גבר גדול
וגס שבחיים לא היית מאמין שהוא הומו. גם לו לקח די הרבה זמן להבין את זה ולכן יש
בעברו אקסית מרירה ושני ילדים מבוגרים ממני שהוא שונא לדבר עליהם. כשהוא חייב להזכיר
אותם הוא תמיד קורא להם 'הילדים' וקמט של כאב נחרץ בין גבותיו, אבל זה קורה לעיתים רחוקות מאוד ומיד אחר כך הוא משתכר כדת וממשיך לא לדבר על זה. הוא מקלל הרבה,
בעיקר ברוסית, טיפוס גופני כזה, שעיר, מלא גוף, לא מטופח, בז לאופנה ולפוליטקלי
קורקט.
אני לעומתו אוהב לדבר על הכול
והרבה, אוהב בגדים יפים ואופנתיים ואוהב את בן זוגי - למרות שמידי פעם אני חוטף
קראש רציני על יפיוף זה או אחר - אני שונא אגרוף, אוהב סרטי בנות ויש לי המון
חברות טובות שהולכות איתי לבכות בסרטים רומנטיים וגם לקניות ולמספרה. אני מבשל
טוב, פמיניסט מושבע והולך להפגנות של השמאל וכן, אני די חמוד, למרות שאני ממש עתיק
לעומת הבחורים שהוא מארח במיטה שלו, ובכל זאת, פעם בשנה, בשלישי לנובמבר - היום
שמפריד בין יום ההולדת שלו לשלי - אני מגיע לדירה שלו לתת לו את מתנת יום ההולדת
שלו.
אתם חושבים שהוא שמח לקבל אותי
לכמה שעות במיטה שלו?
הצחקתם אותי.
אני צריך להתחנף אליו, לפתות
אותו ולהציע לו שאגלח אותו (הוא נורא אוהב את זה) ואחר כך להתחנן שייתן לי לעסות
את עורפו ולפנק את כפות רגליו, רק אז הוא מרשה לי להחדיר יד לתחתוניו - תחתוני סבא
לבנים ולא סקסיים מכותנה לבנה בדרך כלל עם גומי רפוי מעט – ובכל פעם אני מופתע
מחדש לגלות שהזין שלו נשאר צעיר, רענן, עבה ונוקשה מאוד.
אחרי שאני מביע את התפעלותי
והערכתי אל תוכן תחתוניו, (במעשים, לא בדיבורים), הוא מושך אותי אליו, מושיב אותי
על הזין שלו ומניח לי להשתולל עליו קצת בעוד הוא אוחז בי בכוח, מעביר ידיים גדולות
וקשות על גופי, צובט את הפטמות ונושך את כתפי, ולבסוף מעמיד אותי על ברכי, אוחז
ביד בוטחת באברי הזקוף ודש בתוכי בשתיקה עד שאני גומר בצעקות עונג.
אחרי שאני בא על סיפוקי הוא
אומר, "תודה על המתנה שלי ילד מתוק. מזל טוב לשנינו." וגומר גם כן.
אחר כך אנחנו מתחבקים קצת
ואחרי כמה דקות הוא נרדם. אני מנמנם לצידו, מאושר מאוד, עייף ומסופק, וכשהוא מתחיל
לנחור אני מתעורר ומסתלק משם לחיים הרגילים שלי ולא חוזר לדירה שלו עד השלישי
לנובמבר הבא.
ביקורת בונה
הראיתי לדוב את הסיפור שלי וביקשתי ביקורת
בונה. הוא קרא ומיד התנפל עלי.
"תגיד, אתה לא מתבייש? מה זה צריך
להיות? ויאז'ה בת חמישים פלוס עם כוסון צעיר?"
"הפסיכולוג אמר שמותר לי לכתוב על
הכול."
"נו, טוב, בסדר, אבל למה רק פעם
בשנה?"
"כי הם לא מסתדרים טוב, חשבתי שזה די
ברור?"
"יותר מידי ברור, הזקן המלוכלך הזה
שיש לו ילדים יותר גדולים מהאוחצ'ה המטופשת הזו מעדיף בעצם ילדים. עושה רושם שהוא
עושה להומואית הזו טובה שהוא טוחן אותה פעם בשנה."
"אתה לא מבין כלום שמנצ'יק, זה פשוט
מין סידור כזה, מין מתנה שהם נותנים זה לזה."
"למה הוא צריך מתנה כזו? זה פשוט
טיפשי, למה הם בכלל שומרים על קשר? ואם כן אז למה רק פעם בשנה?"
"כי הם לא מתאימים! אם הם יחיו יחד
הם ישגעו אחד את השני. מה לא ברור כאן?"
"אז למה יש להם זיון רק פעם בשנה?
למה לא כל חודש או שבוע?"
"כי... כי ככה וחוץ מזה למספר יש
בכלל חבר."
"וקראשים מידי פעם. הוא מזדיין איתם
גם כן?"
"מאין לי לדעת?"
"אתה המחבר, מי ידע אם לא אתה?"
"אוף! נודניק אחד! אני לא יודע למה
זה חשוב בכלל?"
"אם אי פעם היה לך קראש על מישהו
היית מבין כמה זה חשוב."
"למה אם אי פעם היה לי? מאין לך שלא
היה לי?"
"לך? אל תצחיק אותי? לסכיזואידים אין
קראשים."
"בסדר, נניח שלא, אבל מה דעתך על
הסיפור?"
"שהוא מגעיל, חסר פואנטה ונטול מוסר
השכל."
"מוסר השכל? זה מה שאתה מחפש
בסיפורים? מה אתה, מפגר? זה סתם סיפור חרמנות. מאיפה שיהיה בו מוסר השכל?"
"בסיפור טוב צריך להיות מוסר
השכל." פסק השמן בנחת.
"אולי באגדות יש מוסר השכל, אבל זה
סיפור למבוגרים דוב!"
"למבוגרים? איזה מין מבוגרים? אם
תשאל אותי זה סתם סיפור פורנוגראפי מלוכלך ולא הגיוני."
"מי שואל אותך? די! עזוב אותי! מה
עובר עליך? נו, מספיק דוב. די!"
"מה די? מה די? אתה מקריא לי פה
פורנו ואחר כך צועק די? רצית ביקורת בונה על הסיפור שלך?" הוא מניח את ידי על
הזין הזקוף שלו, "הנה הביקורת שלי, ועכשיו שתוק ותקבל אותה כמו גבר."
1. פרידה
את הפגישה עם פיגי - החבר
היחיד שלי בעולם כולו - דחיתי עד לרגע האחרון.
ידעתי שהוא לא יקבל יפה את
הידיעה שאני עוזב אותו ועומד להגשים לבד את חלומנו הגדול לעבור לעיר הגדולה - העיר
בלי הפסקה, עיר החטאים, סדום של המזרח התיכון - שהייתה מושא החלומות שלנו מאז
שנפגשנו, ואולי עוד קודם לכן.
שנינו עברנו כבר את גיל שלושים
ובכל זאת נשארנו תקועים בחור הנידח בו חיינו עד כה, כל אחד מסיבותיו הוא. אני בגלל
אימא, והוא בגלל אישה שגם היא הייתה אימא - האימא של הילדים שלו.
הפגישות שלנו התחילו לפני כמה
שנים בגן, ובדרך כלל גם הסתיימו שם. לפעמים היינו הולכים לאכול משהו אחר כך, ואחרי
שאימא שלי נפטרה, ובתנאי שזה היה יום הברידג' של גברת פניה השכנה שדאגה לי כמו
אימא, היינו מתגנבים לדירה שלי, אבל זה קרה לעיתים רחוקות מאוד.
בפגישה האחרונה ההיא אמרתי לו
– "קדימה, הולכים אלי."
"אבל היום לא יום
הברידג'."
"לא חשוב, זה לא משנה
יותר." אמרתי באומץ, מקווה ברוב פחדנותי שככה הוא יבין דבר מתוך דבר, ואני לא
אצטרך לספר לו שממחר אני כבר לא פה.
הוא הבין מיד. "בן זונה,
מכרת את הדירה של אימא שלך?"
"מכרתי."
"ואתה עוזב? מתי?"
"כן, מחר בבוקר."
"בן זונה." הוא חזר
ואמר, ואז התחיל לבכות.
הלכנו לדירה שהייתה שלי עד מחר
בבוקר. הוא בכה כל הזמן, גם כשהזדיינו, ואפילו אחר כך, כשהכנתי לו את הטוסט פיצה
שהוא אוהב עם זיתים ועגבניות ותבלין פיצה.
"למה לא סיפרת לי
קודם." שאל אחרי שחיסל שלוש חתיכות.
"בשביל מה? מה היה הטעם
לדבר על זה?"
"הייתי יכול... הייתי
יכול..."
"עזוב פיגי, לא היית יכול
לעשות כלום, עזוב את זה. יש לך את הבר מצווה של הילד על הראש, והטיפול שיניים של
החותנת, עזוב, מספיק."
"ואיפה תגור שם? ובמה
תעבוד?"
"הכל מסודר." אמרתי
בשביעות רצון. כי באמת, הכל היה מסודר, ואני זה שסידרתי הכל במו ידי, והרגשתי בפעם
הראשונה בחיי שיש לי זכות להיות גאה בעצמי.
"אני אתגעגע אליך
נורא." הוא אמר ומשך קצת באפו.
נתתי לו טישו ורוד ובקשתי
שיישאר לישון איתי. לישון יחד היה חלום קטן שכן הצלחנו להגשים מידי פעם.
הוא לקח את הטלפון, שיקר
ובילף, וקשקש שטויות איומות שאשתו בטח לא האמינה להן ואז, אחרי שקיבל אישור רפה
וחסר חשק מהבוסית, פרץ שוב בבכי, ומרוב שבכה התחיל לגהק.
הרבה לא ישנתי באותו לילה, ובכל
זאת, למרות הבכי והגיהוקים, שמחתי שביליתי את הלילה האחרון בדירה הישנה אתו, ולא
עם רוחות הרפאים של הורי המתים.
בבוקר היינו הרוסים מעייפות.
שתינו יחד קפה, התחבקנו והתנשקנו שוב ושוב בתוך הדירה, ואחר כך סחבנו יחד את
המזוודות שלי לאוטו המרוט שלי.
נפרדנו פעם אחרונה ודי בלחיצת
יד גברית ופנינו איש לדרכו - הוא לחיים המשמימים שלו עם האישה, הילדים, המשכנתא,
החותנת והעבודה המבאסת שלו כטכנאי רנטגן, ואני לחיי החדשים, בדירתי החדשה, הרחק
מהחור הנידח והמשעמם בו חייתי עד עצם היום הזה.
מוזה כולל מע"מ
"הנה, תראה את הפרק הראשון של האגדה
שלי למבוגרים." הראיתי לדוב להלן - השמנצ'יק עם הפיצי – את פרי עמלי.
הוא קרא והתפחלץ מזעם!
"אתה לא מתבייש? לא רק שהפכת את
החיים שלנו לאגדה עשית ממני חזיר?"
"זה לא בדיוק החיים שלנו. האגדה שלי
היא רק הומאז' ל..."
"אני אראה לך הומאז'! גרפומן שכמוך!
איך העזת?"
"אבל פיצי, חמוד... מתוק קטן
שלי..." חרחרתי מתחת לגופו. (כן, שוב הייתי על המיטה והוא מעלי, מתעסק לי
במכנסיים שהפעם, אבוי, היו מכנסי התעמלות קצרים נטולי רוכסן).
"קטן, אהה? ממש מצחיק." תקע
השמן מרפק בבטני, "שלא תעז להראות את הסיפור הזה לפסיכולוג שלך. כמה אמרת
שהוא לוקח לשעה?"
"350 ₪ לא כולל מע"מ."
"מה?" הוא כל כך נבהל עד שהחמיץ
את העובדה שאני נטול תחתונים. "אני לא מאמין, כל כך הרבה כסף בשביל שתשב
ותמציא עלינו שקרים ועוד תקרא לי חזיר!"
"פיגי לא בדיוק חזיר, הוא יותר
חזרזיר מתוק כזה, וחוץ מזה..."
"תשכח מהפסיכולוג ותשרוף מיד את כל
מה שתכתבת! מיד! שמעת אותי, סוציומט שכמוך!"
"אההה! פתאום נעשית צנזור? יפה מאוד,
ומה אם לא?"
"תיכף תראה מה אם לא." איים
השמן ומעך אותי בכוח לתוך המיטה.
"אל תנסה להפחיד זונה בזין."
התחצפתי, מסרב להיות מאוים.
"פטל!" צעק דובל'ה, מזועזע
כולו, "איך אתה מדבר?"
"כמו גרפומן סוציומטי עם קווים
סכיזואידים באישיותו." המשכתי להיות עז מצח.
"ועוד אחד כזה שהולך בלי
תחתונים." הפך אותי השמן על גבי והפעם הרים את רגלי עד למעלה מראשי, השעין
אותן על כתפיו ונכנס בי בלי רחמים.
"אתה פשוט סקס מניאק." הודעתי
לו אחר כך.
"מה סקס מניאק? פעם ביום, וגם זה
בקושי, לא נחשב סקס מניאק. נו, די, אל תכעס. פשוט תמחק את הסיפורים המעצבנים שלך
ותגיד לפסיכולוג שאתה רוצה לעבור לשיטת ריפוי אחרת."
"לא רוצה שיטת ריפוי אחרת, רוצה
לכתוב סיפורים."
"אז לפחות אל תכתוב עלינו."
"אל תגיד לי על מה לכתוב, וחוץ מזה,
אני לא ממש כותב עלינו, אני רק מקבל מאיתנו השראה. אתה המוזה שלי דובל'ה! אתה לא
שמח להיות מוזה?"
"כולי אושר, גילה ודיצה. אני רק לא
מבין למה, אם אני המוזה שלך, הכסף הולך לפסיכולוג."
"יש בזה משהו, הוא בין כה וכה עצבן
אותי עם השאלות המתעלקות שלו. מה דעתך שבמקום ללכת לפסיכולוג אני אפתח בלוג?"
"כמה זה יעלה?"
"כלום, חינם אין כסף."
"ומי יקרא את הסיפורים שתשים
שם?"
"אף אחד. מי כבר יכנס לבלוג הזה?
אולי איזה פאקצה משועממת אחת, או שתיים, זה הכול."
"טוב, בסדר, רק שיהיה כתוב במפורש
שזה לא עלי ועליך, זה סתם אגדה שהמצאת. תכתוב בפירוש, ככה שכולם ידעו שזה בלוג
בדוי. ברור?"
"כן, ברור. תודה מוזה חמודה
שלי."
"מה תודה? תתפשט! ואל תשכח להשאיר לי
350 ₪."
"כולל מע"מ?"
"אתה יודע מה, בשבילך, בסדר. נעשה לך
מערוף, כולל מע"מ."
נו, אם זה גם כולל מע"מ אז הגיע הזמן
לעוד פרקים, לא?
אבל קודם אני רוצה שיהיה ברור שזו רק
אגדה, לא החיים של אף אחד שאני מכיר, ובטח לא של שמן אחד שישן לידי במיטה ואף פעם
לא סוגר כמו שצריך את שפופרת משחת השיניים, ותמיד משאיר קצף גילוח בכיור. זה בשום
פנים ואופן לא עליו, ברור?
2. בנין הגאווה
את הדירה החדשה שלי שכרתי כמה
שבועות קודם לכן דרך מתווך שטייל איתי בכל רחבי העיר.
פסלתי המון דירות עד שהגעתי
לשכונת המשולש הוורוד.
"הנה, עכשיו אתה
מתחמם." אמרתי למתווך ברגע שראיתי זוג גברים פוסעים יד ביד, מחייכים
למראה שתי נשים צמודות בנשיקה לוהטת מעל לעגלת תינוק.
"אהה! אז למה לא
אמרת?" צחק המתווך, וסילק מיד חצי מתיק ההצעות שנשא בידו. "הנה,
אלו הדירות שיתאימו לך." פסק.
ואכן, כולן היו טובות בעיני,
בעיקר בגלל השכנים, אבל רק האחרונה מצאה חן בעיני גם בגללה - דירה לא גדולה, אבל
מתוכננת היטב ומאווררת, ומה שהכי אהבתי - שוכנת בבלוק נאה עם תקרות גבוהות, מרפסות
מעוגלות ורצפות מצוירות.
נכון, הדירה שכנה בקומה שלישית
בלי מעלית, אבל היה פתח לגג שנראה כמו גן פורח עם פרגולה מעץ, ספסלים, והמון חביות
מלאות אדמה ששיחים ועצים קטנים פרחו בהן.
"יש תורנות טיפול
בגג." בישר לי המתווך, "ויש גם מיסי וועד בשביל ניקיון המדרגות וגנן.
נראה לך?"
"כן. נראה לי מאוד."
הנהנתי במרץ וחייכתי אל גבר צעיר שדחף בסקרנות את ראשו דרך הדלת הפתוחה.
הוא לבש חלוק צבעוני וענד
עגילים, וראשו היה עמוס תלתלים מחומצנים. היו לו שפתיים אדומות מאוד, ריסים ארוכים
ועפעפיים כחולים. בידו נשא חתול סיאמי כחול עיניים עם סרט ורוד ענוד לצווארו.
"אתה הדייר החדש?"
שאל בחביבות.
"אה, כן. אני חושב
שכן." אמרתי בנימוס, וניסיתי להסתיר את תדהמתי למראה האיפור על פניו.
הוא חייך אלי בגנדרנות.
"רק עכשיו קמתי מהשינה, אני כזה ילד רע, שוב נרדמתי עם הבגדים מהעבודה. אני
חייב ללכת לסלק את זה מיד! צ'או!" נופף לי בגנדרנות, וטופף לו משם והלאה
בניקוש כפכפים.
החלפתי מבט עם המתווך שמשך
בכתפיו באדישות. "זיוינק'ה עובד כדראג במועדון לילה."
"אתה מתכוון שהוא... שהוא...
מתלבש כמו אישה ו... ו..."
"כן, הוא מופיע במועדון
לה רוג' כפוסיקאט הלוהטת. שמעתי שהוא מצליח מאוד." חייך המתווך והחתים אותי
בלי בעיות על החוזה שבקושי קראתי. בדרך כלל אני קפדן יותר, אבל דעתי הוסחה ממראהו
של השכן החדש שלי.
ברגע שהגעתי לשכונה החדשה
השתפר מצב רוחי שהיה עכור מעט אחרי הפרידה מפיגי.
בעל הבית עמד בהבטחתו וצבע את קירות הדירה בלבן, וגם ניקה היטב את הרצפות,
החלונות והתריסים.
אפילו אימא שלי ז"ל הייתה
מאשרת את הדירה הזו בתנאי שלא הייתה יודעת כמה היא עולה, חשבתי לעצמי כשסידרתי את
בגדי וספרי במקומם.
תוך שבוע הכרתי את כל השכנים
שלי שהיו כולם מהקהילה, ונעשה לי ברור למה קוראים לבלוק שבו נמצאה הדירה שלי - בית
הגאווה, ולפרגולה שמסוככת על גינת הגג - כלוב הפייגלעך.
ועכשיו, לפני שאספר על
הדיירים, אתן תיאור קצר של ביתי החדש - בקומת הקרקע שהיא בעצם קומת חצי מרתף נמצא
חדר כושר עם חדר סאונה קטן ונחמד, ספון כולו עץ.
מעליו יש שורה של בתי עסק
קטנים וחמודים - מספרה, בית קפה, ומאפייה קטנה שהתמחתה בקוראסונים ובכל מיני סוגי
מאפה צרפתיים.
אחר כך באה קומת הכניסה. המון
עמודים מצופים בשיש ושתי מראות ענקיות משני צידי דלת הכניסה.
מאחור יש שורת מחסנים קטנים שהדיירים
מחזיקים בהם חפצים שונים ומשונים, בעיקר את האופניים שלהם.
השמועה טענה שלשם לוקחים
סטוצים מבטיחים מהגן שטרם בשלו לדרגת זיון ששווה להכניס לתוך הדירה.
מעל לקומת הכניסה מתנוססות עוד
שלוש קומות - ארבע דירות בכל קומה, ועוד דירת פנטהאוז שנפתחת ישר לגינת הגג.
שלוש עשרה דירות בסך הכל, ובכל
אחת מהן דייר אחד או שניים, כל אחד עם הסיפור שלו, כל אחד עם החבילה שלו.
בהמשך אספר על כל אחד ואחד
משוכני הדירות של בנין הגאווה ועל הקהילה הקטנה שנוצרה בו, אבל ראשית על פיגי.
הוא החזיק מעמד בקושי שבוע
בלעדי. עוד בטרם התאקלמתי כהלכה דפק על דלת דירתי ונפל לזרועותיי.
"בחיים לא תצליח להחזיק
מעמד עם שכר דירה רצחני כזה." הצהיר אחרי שלקח בלי רשות את חוזה השכירות שלי
ועיין בו עיין היטב.
"אז מה אתה מציע?"
שאלתי, כאילו שלא ידעתי לבד.
"אין ברירה, אני אצטרך
לבוא לגור כאן ולהתחלק אתך בהוצאות." פסק.
"ומה עם המשפחה שלך, מה
עם האישה והילדים?" חקרתי, מודאג.
"האישה צריכה אותי כמו
שדג צריך אופניים, והילדים יישארו הילדים שלי בכל מקרה." אמר באדישות.
"אתה בטוח פיגי?"
נמלאתי דאגה.
למרות דבריו ידעתי היטב שהוא
אוהב את ילדיו בכל ליבו, וגם לאישתו הוא רוחש חיבה ורואה בה שותפה וחברה למרות
היובש ששורר במיטתם.
"אני בטוח שאני אצא מדעתי
אם אני אמשיך לגור בחור הנידח, וחוץ מזה לא הגיע הזמן לעשות קצת נחת לחותנת שלי
ששונאת אותי בנאמנות כבר חמש עשרה שנים?"
"ומה עם עבודה?"
"תתפלא, אבל גם פה צריך
טכנאי רנטגן, ואם אתה מוכן לעבוד בלילות גם קל מאוד להשיג עבודה. לקח לי בדיוק
יומיים למצוא משהו מסריח בדיוק כמו העבודה הקודמת שלי."
"אני מבין." אמרתי
בלי להבין כלום. מה שמוכיח שאבא שלי ז"ל צדק - לא די שאני פייגלע אלא גם יש
לי מוח של ציפור.
"תראה," אחז פיגי
בכתפי, מביט בי כלפי מעלה - אני גבוה ממנו בראש, אם כי הוא כבד ממני בעשרה
ק"ג – "אני יודע שאתה רוצה להשתולל, לזיין ולהספיק לעשות את כל מה שלא
עשית כל זמן שטיפלת בהורים שלך זיכרונם לברכה. אני מבין את זה, ואני לא אפריע לך
פוקסי, אני מבטיח לך שאני לא אציק, ולא אקנא, ולא אתעלק עליך, בסדר?"
ליטפתי את לחיו העגלגלה שהייתה
סמוקה ולחה מהתרגשות ומחום. "אתה מדבר יותר מידי פיגי, בוא תראה את המיטה
החדשה שלי."
המיטה החדשה שלי הייתה בעצם די
ישנה. משהו ענק וכבד שמצאתי בחנות עתיקות, שילוב מדהים של עץ כהה ומחוטב ומתכת
מסולסלת ומוזהבת, עם אפיריון משי שנמתח על עמודי עץ מאסיביים מעוטרים פיתוחי גפנים
וציפורים.
"ואוו!" נדהם פיגי,
"איך הכנסת לפה את הדינוזאור הזה?"
נעזרתי בדינו
ובזאורוס, הדיירים של דירת הפנטהאוס." אמרתי בחיוך, "תזכיר
לי לספר לך על זה בהזדמנות." והפלתי אותו על המיטה, מושך מעליו את בגדיו.
אני יודע, אתם בטח רוצים לשמוע
את הסיפור על איך הצלחתי להכניס את המיטה לחדר המיטות, אבל אני עסוק כעת עם פיגי
והזין הורוד השמן והמתוק שלו, ועם התחת החלקלק והשמנמן שלו.
מצטער, אין לי זמן עכשיו, אולי
אחר כך.
למען האמנות
"זו באמת אגדה למבוגרים." אמר
דובל'ה מהורהר אחרי שגמר לקרוא את הפרק.
"אמרתי לך."
"אני לא חושב שהפסיכולוג התכוון לסוג
כזה של תרפיה."
"מה הוא יודע בכלל? היית צריך לראות
איזה משקפיים איומים הוא חבש."
"זה לא אומר שהוא לא פסיכולוג
טוב."
"אל תציק לי, אני באמצע הסיפור
עכשיו. לך לעשות משהו במקום אחר שמנצ'יק, אני אקרא לך כשיהיה לי עוד פרק."
"אבל מיצינקה... "
"נו, מה?"
"אתה לא יכול להשאיר אותי ככה. אם
פוקסי ופיגי עושים שמח אז למה אנחנו לא?"
"אתה מתכוון למה אתה לא?"
"למה? אתה לא נהנה ממה שאנחנו
עושים?"
"השתגעת? אני סכיזואיד, אני שונא
סקס."
"לא קוראים לזה סכיזואיד מאמי,
קוראים לזה להיות פולנייה. קדימה, מי שכותב דברים כאלו שיישא באחריות כמו
גבר." פסק השמן ומשך מעלי את המכנסיים.
הדברים שאני צריך לסבול למען האמנות... לא
הייתם מאמינים... אני פשוט קדוש מעונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה