קוראים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

חליל הקסם

"מזל טוב חמוד." נישק ארז, ידידי הטוב, את לחיי, ונתן לי מעטפה מקושטת לבבות אדומים. 
"ארז." מחיתי. "די, תפסיק. הבטחת לשכוח שיש לי היום יום הולדת שלושים."
"איך אני יכול לשכוח תאריך חשוב וזכיר כמו החמישי לחמישי?" צחק ארז.
"אבל אמרתי לך שיום ההולדת ה-29 שלי הוא היום הולדת האחרון שאני מתכנן לחגוג. הסברתי לך כבר לפני שנה שלחגוג יום הולדת אחרי גיל 29 מעיד על טעם רע."
"שטויות, אתה לא נראה מבוגר ביום אחד מעל עשרים וחמש." התחנף ארז שיודע היטב איך לשפר את מצב רוחי.
חייכתי אליו בתודה, אם כי ידעתי היטב שזאת שטות. הייתי בן שלושים ונראיתי בדיוק בגילי. כל שנה שנוספה לי מאז מלאו לי עשרים חרתה בי סימנים אכזריים - עוד קמטים על פניי ופחות שער על פדחתי. מזל שבעזרת דיאטה קפדנית והתעמלות הצלחתי לשמור על גזרה, אבל כמו בשנה שעברה ולפני שנתיים הייתי עדיין אותו תמיר אשר כשמו כן לא הוא – נמוך, מקריח, מנומש ובעל ידיים מכוערות וציפורניים מכורסמות.
אין לי ומעולם לא היה לי בן זוג שאהב אותי, ולאחרונה גם על סקס אין לי הרבה מה לספר. אפילו להפסיק לכרסם את ציפורני, כמו שהבטחתי לעצמי בשנה שעברה, לא הצלחתי. הייתי כישלון ועם כל שנה שחלפה חשתי שקוע עוד יותר בדיכאון ובעצב. הדבר היחיד שרומם את רוחי וגרם לי לשכוח את מצבי העגום, הומו מכוער, נטול אהבה וחיי מין, הייתה המוזיקה. הייתי חולה על אופרות, מטורף על קונצרטים, עם עדיפות בולטת למוצארט האלוהי, והמתנה של ארז, צמד כרטיסים ל“חליל הקסם”, שאהבתי עוד מילדותי, שמחה אותי מאוד.
"איזה יופי!" חיבקתי את ארז חיבוק מהיר ומיד נסוגותי, נבוך קצת. ארז הוא ידידי הטוב ביותר, אבל גם גבר נאה מאוד שכיכב, אבוי, תכופות בחלומות הלחים שלי. גם אחרי שהסביר לי בעדינות שלמרות חיבתו אליי אין מצב שנוכל להיות יותר מידידים אפלטוניים לא יכולתי להפסיק לפנטז עליו בסתר לבי.
כמה חודשים אחרי שדחה את חיזורי בטקט מופלא וברגישות רבה כל כך עד שהצלחנו להמשיך להיות ידידים למרות הכול הוא מצא את אודי החמוד שגם הוא פלש פה ושם לחלומותיי, אם כי אני מעדיף למות בעינויים קשים מאשר להודות בכך.
הסתפקתי במעמד של חבר טוב ששמח בשמחתם של ידידיו ונהנה מהצד מאהבתם, אבל למרות שבכנות רבה איחלתי לשניהם כל טוב גם קינאתי מאוד ורציתי גם, אך לשווא. הרעיון שאני וארז גבה הקומה, רחב הכתפיים, ובעל השער השחור המבריק האסוף בקוקו סקסי, נשב כתף אל כתף ונהנה יחד מהמוזיקה האלוהית של מוצארט שימחה אותי מאוד.
"אני מצטער תמיר." אמר ארז, "אבל אתה יודע שאני לא ממש... אני ואופרות... אתה יודע שאני מסתפק בסרטים מוזיקליים. אופרה זה יותר מידי בשבילי."
"אבל יש כאן שני כרטיסים? עם מי אני אלך? אודי מוזיקלי כמו בול עץ, אין לי אף אחד אחר חוץ מכם."
"בטח שיש לך, יש לך את טמינו."
נותרתי פעור פה. "טמינו? מה פתאום טמינו?"
ידעתי כמובן שארז לא התכוון לטמינו, הנסיך היפה מ“חליל הקסם” אלא לפיני, ידידי הווירטואלי הנחמד שהיה גם הוא חובב אופרות מושבע. הייתה לו חיבה מיוחדת לאופרות של מוצארט, לכן בחר בניק טמינו. נפגשנו דרך האינטרנט באמצעות ארז שגילה את הבלוג המשעשע והמקסים של טמינו ושלח לי לינק אליו. בחיים לא הייתי אוזר עוז לכתוב ישירות למייל שלו, בקושי העזתי להגיב בבלוג המשעשע עד מאוד שלו, אבל ארז היה חסר בושה ולא רק שהגיב בערנות לכל הפוסטים של טמינו אלא גם התחיל להתכתב איתו, ולא נחה דעתו עד ששלח לטמינו לינק לסיפורים שפרסמתי באתר הסיפורים של גוגיי תחת הניק פפגנו (עוד דמות מ“חליל הקסם”) מספר לבחור המוכשר והמצחיק הזה איזה בן אדם מקסים אני, ועד כמה אני מבין במוזיקה בכלל, ובאופרות בפרט.
לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי שקוע עד לאוזניי בהתכתבות מענגת להפליא עם טמינו שהעז וגילה לי אחרי שביססנו את ידידותינו הווירטואלית ששמו האמיתי הוא פנחס, אם כי כל מיודעיו קוראים לו סתם פיני.
"למה אתם לא נפגשים?" האיץ בי ארז, "למה אתם מחכים, בשם אלוהים?"
"ומה אם הוא יראה אותי, יקבל בחילה ויברח?" השפלתי את מבטי אל ציפורניי המכורסמות והמכוערות להפליא.
"בחילה ממה?" השתומם ארז שתמיד השכיל להביט במה שיש בקנקן ולא בקנקן עצמו. ארז מעולם לא ייחס חשיבות למראה חיצוני. קחו למשל את החבר החמוד שלו אודי - דובון שמנמן ושעיר, רחוק ממראה האליל היווני החלק והשרירי כרחוק מזרח ממערב.
אחת הסיבות לכך שכל הגברים שמצאו חן בעיניי שברו את ליבי ולא החזירו לי אהבה הייתה העובדה המצערת שתמיד נמשכתי לגברים יפי תואר, חסונים ושריריים (כמו ארז למשל), שלא ספרו אותי ממטר, בעוד שאת הבחורים הרגילים למראה כמוני שהעזו לחזר אחריי דחיתי מעל פניי בבוז בגלל שהם לא נראו כמו האידיאל שלי.
היו לי כמה וכמה ויכוחים לוהטים עם ארז בנושא והוא פשוט לא הבין את עמדתי. כגבר נאה ומרשים שקיבל מחמאות לרוב על הופעתו יכול היה להרשות לעצמו לזלזל ברושם החיצוני, בעוד אני, שהתייסרתי תמיד בגלל המראה העלוב שלי, לא יכולתי להפסיק לחלום על נסיך קסום ויפה שאוכל להיתלות על זרועו ולהוציא את העיניים לכל מכריי.
זאת הסיבה מדוע חששתי כל כך להיפגש עם הבחור שנשא ניק מרשים כל כך כמו טמינו, ואפילו לחקור אותו איך הוא נראה לא העזתי. פחדתי פחד מוות מאכזבה. ההתכתבות איתו הייתה חשובה לי מכדי לסכן אותה בפגישה בשר ודם.
בעידודו של אודי הצלחתי לאזור עוז והתקשרתי לטמינו פעם אחת. הייתה לנו שיחה מבולבלת וקטועה, רצופה משפטים חסרי פואנטה, בדיחות קרש ואי הבנות מטופשות. הדבר היחיד שהציל אותה מלהיות קטסטרופה גמורה היה קולו של טמינו, קול חם, סקסי, נעים להפליא, שגרם לעורי לרצד בעונג גם כשהוא התבלבל והרס בדיחה טובה כי עד שהגיע לסופה שכח את תחילתה.
"ארז, אני לא יכול לפגוש את טמינו!" צעקתי בחלחלה וניסיתי להחזיר לו את הכרטיסים.
"למה לא? ומי עוד יכול לפגוש אותו אם לא אתה, פפגנו." הצטחק ארז.
"תפסיק. זה לא מצחיק. אנחנו לא באמת דמויות מאופרה, אנחנו רק תמיר ופיני ו... אנחנו לא יכולים... אני לא מוכן... אני פוחד נורא."
"אבל מה כבר יכול להיות? מה הדבר הכי גרוע שיקרה?" ניסה ארז להבין.
"שהוא יהיה נורא יפה, שהוא באמת יהיה טמינו, ואני.. אני רק פפגנו עלוב."
"עד כמה שאני זוכר פפגנו הוא דווקא דמות מאוד סימפטית, אמיצה ובעלת תושייה."
"פפגנו הוא משרת וטמינו הוא נסיך יפה תואר." צעקתי. "למה אתה לא מבין את זה? הוא ייתן מבט אחד בפרצוף שלי ויברח."
"הוא לא יברח." אמר ארז והתחמק ממבטי, "אני נשבע לך שהוא לא יברח, הוא אמר שאתה חמוד."
עצרתי את נשימתי לרגע, ואז הבנתי וצרחתי.
"די תמיר, בחייך. מספיק, נו, די." התחנן ארז המבוהל.
"שלחת לו תמונה שלי." התנפלתי על ארז. "נכון או לא? שלחת לו תמונה שלי?"
"כן," הודה ארז במבוכה, "אבל תמונה ממש טובה שלך, מהטיול האחרון שלנו ברמת הגולן, והוא אמר שאתה ממש נחמד ו..."
"אוי, לא! לא מהנופש שעשינו ברמת הגולן לכבוד יום ההולדת של אימא." גנחתי. "הייתה לי אז תספורת איומה ובדיוק עליתי במשקל שני ק"ג ונראיתי איום ונורא."
"נראית חמוד, ולא יזיק לך להוסיף עוד כמה ק"ג." אמר ארז שלא הפסיק להציק לי לחדול מהדיאטה ולעלות קצת במשקל. תמיד הייתה לו העדפה משונה לבחורים שמנמנים, למרות שהוא עצמו היה חטוב ושרירי.
"אבל מה פתאום שלחת לו תמונה שלי?" יבבתי מיואש, תוך שאני סוקר את דמותי בראי, תוהה על מה לעזאזל חשבתי כשזיווגתי את המכנסיים הירקרקים הללו עם החולצה הוורודה. נראיתי כגביע גלידה מהלך.
"הוא ביקש תמונה שלך כדי שיוכל לזהות אותך בכניסה לאופרה." אמר ארז בתמימות, "והוא מצטער שאין לו תמונה של עצמו, אבל הוא אמר שהוא בחור לא גבוה, עם עיניים כחולות וחיוך נחמד."
"אוי, לא." גנחתי. "טמינו הוא גמד, שמן ומכוער."
ארז הרים ידיים כלפי מעלה במחוות ייאוש, גלגל את עיניו כלפי שמים, מעווה את פניו בהבעה של חוסר אונים מוחלט. "מאיפה הוצאת את זה? אמרתי לא גבוה עם חיוך נחמד, לא אמרתי גמד ולא אמרתי שמן."
"כי רק גמד שמן ומכוער מתחמק מלשלוח תמונה ואומר שיש לו חיוך נחמד." הסברתי לו את עובדות החיים, וניסיתי שוב להחזיר לו את הכרטיסים, אך לשווא. ארז עשה הצגה שלמה של העלבות מרשימה, פרט לפניי עד כמה היה לו קשה להשיג כרטיסים במקומות טובים כל כך והסביר לי איזה כפוי טובה אני, ואיזה עלבון נוראי אני גורם לו.
"מילא אני, הרי אני כבר מכיר אותך," אמר בפנים נפולות שגרמו לי למוסר כליות. "אבל מה יגיד פיני המסכן שברגע זה ממש עושה את דרכו מירושלים לתל אביב כשהוא עוטה את מיטב מחלצותיו, משתוקק לפגוש סוף סוף את פפגנו שלו ולאחל לו מזל טוב?"
אין ספק שארז, בנוסף ליפי תארו, תבונתו, עדינותו וחכמתו ניחן בכישרון של פולנייה מבטן ומלידה והצליח לגרום לי ייסורי מצפון איומים שהתגברו אפילו על הפחד האיום שלי מפני חשיפת פניי המקומטים, ידיי המכוערות ומכורסמות הציפורניים, והתוספת של שניים וחצי ק"ג שדבקה בי בעקשנות מאז הנופש ברמת הגולן.
ויתרתי לו כמובן, והסכמתי לבסוף ללכת לאופרה ולפגוש שם את פיני. ארז הלך, משאיר אותי להתלבט בשאלה הנצחית - מה ללבוש? לצערי לא היה שום טעם להתייעץ בארז בדילמה הקשה הזאת כי הוא לא הבין כלום בבגדים ובין כה וכה הלך תמיד בג'ינס ובטריקו, נראה בהם נפלא בלי שום מאמץ.
החלטתי על לוק סולידי ונדחסתי למכנס שחור קלאסי שאליו צירפתי חולצה לבנה פשוטת גזרה אך מבד משיי נעים שחיפתה על עודפי המשקל שלי.
"אם רק היית מוסיף עוד כמה ק"ג היית ממש בחור יפה." אמרה אימא שכמו ארז לא חדלה להציק לי בנוגע למשקלי. אימא אמרה שהיא קפצה לדירתי רק לרגע כדי לאחל לי מזל טוב ולתת לי מתנה, קופסא פעוטה של קרם פנים מצוין (בטח דוגמית) שהביאה סבתא מהדיוטי פרי. למוד ניסיון מר לא אמרתי מילה על זעירותה של המתנה שקיבלתי. ידעתי שאימא תיעלב ושוב תגיד לי שדברים טובים באים באריזות קטנות ואחר כך תתלונן שאני כפוי טובה שלא יודע להעריך שום דבר שעושים למעני.
במקום להיכנס שוב לריב משפחתי מעייף ומיותר מרחתי מעט ממנו על פניי, נהנה מהניחוח הנעים והודיתי לה בנימוס על הקרם שנועד, כפי שהיה כתוב על המכסה באותיות זהב מיניאטוריות, לשפר את מראה העור המתבגר ולהעלים את נזקי הזמן החולף.
תודה רבה אימא, מה תתני לי כשאהיה בן ארבעים? תלוש הנחה לניתוח פלסטי?
לפני היציאה, הבטתי פעם אחרונה בדמותי בראי, אמרתי לעצמי, על החיים ועל המוות! ויצאתי לפגוש את טמינו שלי.
 
עמדתי כמו טיפש במקום שנקבע, ליד לוח המודעות שמול הספסל השמאלי והתבאסתי מרות. איש לא ניגש אליי, וגרוע מכך, לא ראיתי אף אחד שתאם לתיאור של טמינו. כחולי העיניים היו גבוהים, או שמנים, או סתם לא בגיל המתאים (פיני היה בגילי) וכל נמוכי הקומה בעלי החיוך הנחמד היו או כהי עיניים, או מבוגרים, או צעירים מידי.
ואז, מיד אחרי שנשמע הצלצול הראשון והקהל האלגנטי החל לנהור מהמבוא לאולם ואני התחלתי להשלים עם העובדה שאראה את “חליל הקסם” לבדי, עצרה מונית לבנה בחריקת בלמים ממש לידי ומתוכה זינק גבר בגיל שלושים בערך, כחול עיניים ונמוך קומה, בעל חיוך נחמד, ובקול חם וסקסי שהעביר בעורי צמרמורות נעימות החל להתנצל על האיחור שנגרם בגלל רצף של תקלות לא צפויות ומרגיזות שכמעט גרמו לו להתקף לב משולב באולקוס.
על כורחי התחלתי לגחך לשמע התיאור המשעשע של הפקקים, הטעויות בניווט וחסימות הכבישים שגרמו לטמינו כחול העיניים שלי להגיע כמעט באיחור לחליל הקסם.
"העיקר שבאת בסוף." אמרתי אחרי שגמרתי להתפוצץ מצחוק. הייתי מאושר מאוד לראות שהוא באמת בעל חיוך נחמד ועיניים כחולות, ואם כי הוא לא נראה כמו אליל יווני חטוב ושרירי הוא גם לא היה גמד שמן, ובטח שלא היה מכוער.
מרוב שמחה הושטתי לו את ידי ללחיצה, שוכח לרגע שיש לי ידיים מכוערות וציפורניים מכורסמות, ועד שנזכרתי בכך נשמע הצלצול השני. הוא לחץ בחום את ידי ואם לא די בכך המשיך לאחוז בה כשעשינו את דרכנו בבהילות למקומות שלנו.
האופרה עצמה הייתה פשוט נפלאה, נהדרת, מרגשת ואלוהית, והאריה המפורסמת של מלכת הלילה העלתה דמעות בעיני שנינו. בהפסקה שוחחנו על האופרה המופלאה ועל מוצארט הגאון, והתווכחנו מעט ברוח טובה על הליברית של רוזנקווליר – אחת האופרות החביבות מאוד על שנינו. אני העדפתי את הליברית בנוסח הישן, ואילו פיני חשב שהמודרני מוצלח יותר. שנינו הסכמנו שריכרד שטראוס - מלחינה של האופרה הזאת (לא לבלבל עם יוהן שטראוס מחבר הוולסים) עשה מחווה מרגשת למוצארט יקירנו כשחיבר לאופרה המודרנית שלו מוזיקה רומנטית בנוסח הישן.
היה תענוג להסכים איתו, ותענוג גדול עוד יותר להתווכח איתו. התענגתי על תבונתו ועל חוש ההומור שלו וידענותו כמעט כמו שאהבתי את צליל קולו הנהדר.

בסוף האופרה החלטנו לחלץ את עצמותינו בהליכה עד לדירתי, משוחחים בנועם כל הדרך הארוכה הביתה שהתקצרה פלאים בחברתו הנעימה של פיני. "למה שלא תישאר לישון אצלי במקום לנסוע עד לדודה שלך בגבעתיים?" הצעתי לו אחרי שלגמנו יחד כוס תה צמחים, והחלטנו פה אחד שתה מנטה עם לימון ממותק בדבש הוא משקה מושלם לסיום ערב נפלא.
פיני הסמיק קצת במבוכה וציין שיש לי רק מיטה אחת ואין לי ספה.
"כן, הייתי צריך לבחור בין פסנתר לספה, ובחרתי בפסנתר, אבל המיטה שלי היא מיטה זוגית. גם אם נישן בה יחד אני מבטיח לכבד אותך למחרת בבוקר." השמעתי בדיחה קלושה. הוא הסמיק, וגם אני, ובקושי יכולנו להביט זה בזה. התחלתי להתנצל והסברתי שזה היה סתם בצחוק, ושלא התכוונתי וסך הכול... רק רציתי לחסוך לו נסיעה בשעה מאוחרת ו...
"חבל שאין לי ספה," אמרתי לבסוף, מיואש לגמרי, "אבל בדירה קטנה כל כך הייתי צריך לבחור בין ספה לפסנתר והחלטתי על פסנתר כי בין כה וכה אין לי כמעט אורחים ולא הצעתי לאף אחד לישון אצלי כבר שנים כי..."
פיני שם יד על פי ואמר לי בעדינות להירגע מפני שהלחץ שלי מלחיץ גם אותו, שלף את הנייד שלו, התקשר לדודה ואמר שהוא נשאר לישון אצל חבר ושלא תמתין לו, ואז שאל פתאום אם אפשר לנגן בפסנתר שלי.
"בטח," שמחתי, "בכיף."
פיני התיישב על השרפרף העגול ותוך כדי נגינה חרישית של מוזיקה שקטה שלא זיהיתי אמר לי חרש שהוא מחבב אותי מאוד מאוד, אבל...
"ידעתי." הפסקתי אותו וטעם חמוץ של כישלון ובושה עלה בגרוני, גם הערב הזה שהיה עד כה נהדר כל כך עומד להסתיים בדחייה, והפעם בליווי מוזיקלי של מנגינה שאיני מצליח לזהות את מקורה. לא די בכך שאני בן שלושים ומקומט הפכתי לסנילי.
"מה ידעת?" הפסיק פיני את הנגינה והביט בי מעבר לכתפו בפליאה.
"שטמינו הנסיך לא ירצה את פפגנו המשרת."
"תמיר, חמוד שלי," אמר פיני ברוך, "למה אתה מדבר שטויות כאלו? סך הכול רציתי..." הוא הסתובב שוב והמשיך לנגן, אבל עורפו האדים כשאמר לי חרש, בקול שכמעט ולא נשמע מעל לצלילי המוזיקה, שהוא אף פעם בחיים לא... שזאת הפעם הראשונה שלו... שהוא נורא מתבייש ולכן... "וחוץ מזה אין לי קונדומים." אמר פתאום בקול נואש, הפסיק לנגן ושילב את ידיו - ידיים יפות ועדינות בעלות אצבעות ארוכות של פסנתרן – בחיקו.
לא יכולתי להתאפק. רכנתי ונשקתי לעורף הסמוק ממבוכה של טמינו שלי ואמרתי שגם לי אין קונדומים כי כבר שנים לא עשיתי כלום, וגם כשעשיתי זה לא ממש נחשב כי גם אני אף פעם לא ממש...
אחרי הווידוי הכפול המביך הזה שתקנו יחד, חשים מגושמים ומבוישים להפליא, וכדי לשנות נושא שאלתי של מי המוזיקה הזאת שהוא ניגן כרגע כי אני לא מזהה את המלחין.
"שלי." אמר פיני והסמיק עוד יותר, "חיברתי אותה אחרי שראיתי את התמונה שלך. החיוך החמוד שלך העניק לי השראה."
"באמת?" נדהמתי, (וגם שמחתי שאני לא נעשה סנילי) "אף פעם לא נתתי למישהו השראה לשום דבר, זה פשוט מקסים, תנגן שוב בבקשה."
פיני התחיל לנגן שנית ואני התיישבתי לצידו, נרגש ומאושר, ומרוב שמחה והקלה ניסיתי ללטף בעדינות את ירכו כדי להביע בפניו את הערכתי האילמת למוסיקה הנפלאה שלו ו... איך להגיד את זה בעדינות? בטעות נגעתי בחליל הקסם שלו שהיה לתדהמתי בעל גודל נכבד הראוי להופיע בסרט פורנו.

פיני הפסיק לנגן, הסתובב ופנה אליי, רועד מהתרגשות, ושאל אותי אם לא הגיע הזמן שנלך סוף סוף למיטה, וזה בדיוק מה שעשינו.
מזל שבניגוד אליי הוא נמנע ברוב ביישנותו מצפייה בסרטי פורנו ולכן הוא לא ציפה שמהרגע הראשון שלנו יחד כזוג יעופו מהמיטה זיקוקי די נור. זה לקח זמן ונדרשה סבלנות ועדינות, אבל בסופו של דבר, אחרי תרגול ממושך ומהנה, לימדנו זה את זה להשמיע מנגינות מופלאות אחד בחליל הקסם של השני.
כיום אנחנו גרים בדירה גדולה יותר עם ספה, שרק האורחים משתמשים בה כמובן, וחדר מיוחד לפסנתר. אנחנו ישנים יחד כל לילה, ועדיין לא מצאתי את הרגע הנכון לגלות לטמינו שלי עד כמה קסום באמת החליל שלו, גם כי אני מתבייש לספר לו איך אני יודע, וגם כי עולה לי בבריאות להודות שלפעמים גם אימא שלי צודקת – לפעמים דברים טובים באים באריזות קטנות.

תגובה 1:

  1. כן אין ספק שיש מהשו כזה, דברים טובים....

    השבמחק