א. הגבר הנכון

"תעזבי אותי דנה." רטן גולן כשדנה ניסתה לשדך לו את דניס, "אם יש משהו שאני ממש לא צריך זה עוד הומו אחד שישבור לי את הלב."

"רק תשב איתו לקפה, זה הכל, מה אכפת לך?" הפצירה דנה.

"לא בא לי." מיאן גולן בעקשנות, וקם ממקומו בחיפזון כשמיכל נכנסה בלי לדפוק, כדרכה, לביתה של דנה. "טוב, אני צריך ללכת, ביי." הפטיר ונסוג בזריזות לדירתו, ופיסטוק משתרך אחריו.

שתי הנשים החליפו מבטים מודאגים, "גם בעבודה הוא מחרים אותי." גילתה מיכל לדנה, "לא עזר שהתנצלתי בפניו, ושביקשתי שיבין אותי ויפסיק להיות ילדותי כזה, נכון ששיניתי את דעתי, אבל דברים כאלה קורים, זו לא סיבה להחרים אותי, נכון?"

"נכון, אבל תביני אותו, הוא מאוד מאוד פגוע." ניסתה דנה להתנצל בשמו של גולן, "אני בטוחה שעם הזמן הוא יתגבר."

"את חושבת? כבר עברו שלושה חודשים ועדיין הוא מסתכל עלי כאילו דרסתי לו את הכלב, טוב... "היא נופפה את ידה בביטול, "שיתבשל במיץ של עצמו, יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם."

"איזה דברים?" רכנה לעברה דנה בלהיטות.

"היריון." קרנה מיכל, "אני יודעת שזה אולי קצת מהר מידי, הרי התחתנו רק לפני שבועיים, אבל..." היא פיזזה באושר במטבחה המבולגן של דנה, לא מצליחה לעצור את עליצותה המתפרצת, "אני כל כך מאושרת." הצהירה, "ותזכרי, אני בונה עליך שתהיי הדודה של הילד, או הילדה."

"עשינו עסק." חייכה דנה, ונשקה לה, "מזל טוב חמודה." 

"אתה מעמיד אותי במצב לא נעים, מיכל חברה וקרובת משפחה וגם אתה חבר ושכן, וזוהר כל כך קשור אליך... די עם הברוגז הזה גולן." הפצירה דנה.

"בסדר." הסכים גולן בחוסר רצון, בועט ברגלי השולחן כמו ילד סרבן, "אבל רק בגלל שאת מבקשת."

"תודה חמוד." זרחה אליו דנה, "ואולי תסכים גם לפגוש את דניס באותה הזדמנות?"

"כאשר אבדתי אבדתי." נאנח גולן, "בסדר, אבל אני לא מתחייב לכלום." הסתייג.

הם נפגשו בקפה של דנה, שתו יחד קפה הפוך עם עוגת תפוחים, ותהו בזהירות אחד על קנקנו של רעהו. שניהם היו מנומסים מאוד, מאופקים מאוד, והקפידו לא לשאול שאלות אישיות מידי ולא להיראות להוטים, אם כי דניס הודה אחר כך באוזניה של נינה ידידתו שגולן שרירי ושחום בדיוק כמו שהוא אוהב, והוא ממש אוהב את הידיים שלו וגם את עיניו השחורות ואת האופן בו נופלות שערותיו החלקות על מצחו, ואילו גולן סיפר למחרת בחצי פה לדנה שכן, דניס ממש חמוד, ויש לו עיניים כחולות יפות ותחת קטן ושובב, אבל לא נראה לו שיצא מזה משהו כי.... אה...

"כי מה?" איבדה דנה את סבלנותה.

"כי... זה מסובך, ואין לי זמן להסביר. אני חייב ללכת לטיול עם פנדה ופיסטוק אחרת הם יהיו איתי ברוגז." התחמק גולן בחוסר אלגנטיות והסתלק עם הכלבים לטיול הערב שלהם.

כדרכו תמיד נעצר באזור הפיקניק וישב על ספסל לשאוף אוויר לפני שיעשה את הדרך חזרה הביתה, והופתע מאוד כשפתאום הגיח דניס מאחורי אחד העצים והתיישב לצידו, מחייך אליו כאילו ביצע זה עתה תעלול מוצלח.

"באמת יפה מאוד פה, בדיוק כמו שסיפרת." אמר וליטף בחיבה את ראשו של פיסטוק שחפז לעברו, פנדה נשרכת אחריו, שניהם להוטים לרחרח את האורח ולבדוק מה טיבו. דניס לא הראה שום סימן של פחד, וליטף אותם בחיבה, והם שחשו כמה הוא נינוח בחברתם נענו לו ברצון ונדחקו אליו כדי שילטף אותם כאוות נפשו.

"אתה אוהב כלבים?" חקר גולן, והרהר לעצמו שהפגישה הראשונה של דניס עם הכלבים מוצלחת הרבה יותר מהפגישה הראשונה שלהם.   

"חולה עליהם, והכלבים שלך מקסימים, רואים שאתה מטפל בהם טוב."

"פיסטוק האמת לא ממש שלי אלא של השכנה שלי ושל הבן שלה, אבל הוא אוהב לטייל איתי, וגם פנדה היא לא ממש שלי, זאת אומרת כן, אבל קיבלתי אותה מהאקס. הוא הסתלק לתל אביב והשאיר לי אותה כמזכרת."

"אהבת אותו?" שאל דניס ולכסן לעברו מבט כחול, סקרני.

"כן מאוד, אבל זה לא הלך, הוא... כנראה שהוא היה צריך משהו אחר, הוא גם לא כל כך התלהב מהרצון שלי לעשות ילד עם מישהי... במילואים הוא פגש מישהו שמצא חן בעיניו יותר וזהו, זה נגמר. הוא בתל אביב עכשיו, ולפי הפייסבוק שלו הוא מאושר מאוד."

"אני לא מבין איך אפשר להיות מאושר במקום מגעיל כמו תל אביב." חיווה דניס את דעתו, "ואיזה מין בן אדם זה שעוזב את הכלב שלו ומסתלק."

"תראה, הוא לא בן אדם רע." מצא גולן את עצמו מסנגר על קובי, "אם לא הייתי מסכים הוא היה לוקח את פנדה איתו, אבל ברור שפה טוב לה יותר, היא רגילה אלי ואל פיסטוק, ועדיף לה פה מאשר להיות סגורה באיזה דירה תל אביבית. תגיד, אם אתה כל כך אוהב כלבים למה אתה לא מאמץ אחד?"

"בגלל החתולים של נינה." עיווה דניס את פניו במורת רוח, "היא החברה הכי טובה שלי ובחורה נהדרת, אבל היא אוהבת חתולים, מה לעשות?"

"לא מעצבן אותך לגור עם חתולים?"

"לא, הם בסדר, לא כמו כלבים, אבל סך הכל הם בסדר גמור, אולי קצת מפונקים... אני תמיד אומר לנינה שהיא תצטרך להירגע עם החתולים אם יהיה לה תינוק, אבל כל זמן שהיא לא מצליחה למצוא אף גבר מתאים היא מפנקת את החתולים."

"מה זה גבר מתאים?" תהה גולן, "ולמה היא לא מבקשת ממך אם אתם חברים כאלה טובים?"

"היא טוענת שאני ילדותי מידי, ועדיין לא בשל להיות אבא, ובכלל, היא רוצה מישהו שנמצא בזוגיות, בן אדם רציני ומבוסס."

"אז שתתחתן עם אחד כזה." סינן גולן בארסיות.

"אל תדבר שטויות. היא לסבית, הגברים היחידים שהיא מוכנה לסבול הם הומואים, היא התחילה לצאת עכשיו עם מישהי חמודה מאוד, אם הן יישארו יחד אולי היא תסכים לשקול שוב את המועמדות שלי, אבל מצד שני אני אצטרך לעזוב את הדירה כדי לתת להן פרטיות... החיים הם עניין מאוד מסובך."

"אם זה יקרה תוכל לבוא לגור אצלי, אני מחפש שותף שאוהב כלבים." הציע גולן וצחק כדי לרמוז שהוא בעצם מתלוצץ, אבל דניס הבין את דבריו כפשוטם.

"בסדר." אמר בפשטות, "תודה על ההצעה."

"מה תודה? אתה לא רוצה לראות קודם את הבית? אולי הוא לא ימצא חן בעיניך?"

"אתה צודק." הסכים דניס, "קדימה, בוא נלך."

הם עשו סיבוב ארוך סביב השמורה, וסיימו אותו בדירתו של גולן. קודם הוא האכיל את הכלבים ובדק שיש להם די מים, ואחר כך הכין לו ולדניס קפה, והניח צלוחית עוגיות על השולחן.

דניס אמר שהדירה מוצאת חן בעיניו מאוד, שתה קצת קפה, כרסם עוגייה, וחייך אל גולן, "אם נגור יחד אני אאפה לך עוגיות ולא תצטרך לאכול עוגיות קנויות."

"אתה גם אופה?" הצטחק גולן, "אתה תהיה שותף נהדר, גם יפה וגם אופה."

"אתה חושב שאני יפה?" תלה בו דניס עיניים חשדניות.

"בחייך... אתה לא יודע לבד שאתה יפיוף?" נזף גולן.

"לא, לדעתי אני בקושי חמוד, מי שבאמת יפה זה אתה." הישיר אליו דניס מבט כחול ותמים. הם השתתקו והביטו זה בזה, מופתעים וקצת נבוכים, "אז איך זה להיות מעצב גרפי?" שאל לבסוף גולן בניסיון מגושם להתניע שוב את השיחה.

"בסדר גמור." ענה לו דניס בפיזור נפש, "ואיך זה להיות... מה בדיוק אתה עושה במפעל הזה?" ניסה לשתף פעולה עם גולן, אבל על פי הבעת פניו ידע גולן שהקריירה שלו היא הדבר האחרון שמעניין את דניס ופתאום חש נמרץ ובטוח בעצמו.

"אני? אני סתם כזה, פותח וסוגר ברגים... מנסה להועיל ולפעמים מצליח." גיחך גולן וקם, "בוא הנה דניס." אחז בפרק ידו של דניס ומשך אותו אליו.

בניגוד לקובי המסויג דניס התמסר מיד לחיבוק ולנשיקה, וזרם איתו בלי שום בעיות לחדר השינה. הם בילו יחד כמה שעות, מתפעלים אחד מהשני, נהנים מהגיפופים, החיבוקים והנשיקות שבאו לפני ואחרי הסקס. אחר כך הם התרחצו יחד, אכלו ארוחת לילה מאוחרת, ונפרדו בצער כי דניס היה חייב להאכיל את החתולים שנשארו לבד בבית. למחרת נפגשו שנית, ואחרי הטיול עם הכלבים שוב היה אוכל וסקס וצחוקים. המילה אהבה לא נאמרה אפילו פעם אחת, אבל בסוף השבוע דניס כבר נשאר לישון אצל גולן. 

הריונה של מיכל כבר התחיל לבלוט, והיא שמחה לבשר לכול המברכים שיש לה תאומים ושמדובר כנראה בבן ובבת, ושאחרי הלידה היא מתכננת לשבת בבית שנה שלמה כי השנה הראשונה הכי חשובה. "תיפטר ממני לשנה שלמה." חייכה בשמץ קנטרנות אל גולן.

"אבל אני לא רוצה להיפטר ממך, אני מקווה שתבואי לבקר אצל דנה ונוכל להיפגש מידי פעם." השיב גולן בנעימות.

מיכל הניחה את כפה הקטנה על ידו, "גם אני מקווה." השיבה בחמימות, "דנה מספרת לי שיש לך חבר חדש חמוד מאוד, אני ממש שמחה."

"גם אני." הסמיק גולן קלות, "תגידי מיכל, אולי את יודעת מה הבעיה עם דנה? לי היא אומרת שהכל בסדר ושאני לא אבלבל לה את המוח, אבל אני חושב שהיא משקרת, ראית כמה היא רזתה בזמן האחרון?"

"מאז שאני בחודש השלישי כולם נראים לי רזים." הצטחקה מיכל בקלות דעת, אבל בערב, כשקפצה לביקור אצל דנה בחנה אותה היטב ושמה לב שנכון, פניה אינם טובים. היא נראתה אפורה ועייפה, ואיך זה שהיא איבדה כל כך הרבה משקל בלי שום תלונות על קשיי הדיאטה? 

"הכל באשמתי." הכריזה דנה באומללות, "אני פחדנית חסרת אחריות, אם רק הייתי נבדקת בזמן... איך יכולתי לשכוח שיש לי ילד קטן ושאסור לי..." היא השתתקה, נשנקת מדמעותיה, "אני לא רוצה למות." יבבה.

"את לא תמותי." אמרו מיכל וגולן בבת אחת, מביטים בה בחוסר אונים. מיכל התעשתה ראשונה, התיישבה על מיטתה וחיבקה אותה, קרובה בעצמה לדמעות, בעוד גולן רוכן אליה ומלטף חסר אונים את כתפיה. "די, די לבכות." הפציר בה, "אנחנו נעזור לך, את תצאי מזה." הבטיח לה.

"כן, אני אצא מזה." חזרה אחריהם דנה, מתאמצת להישמע אמיצה, "אבל תבטיחו לי לטפל בזוהר," היא נאחזה במיכל, "תישבעי לי שהוא לא יגיע לאחותי הפסיכית, או חס ושלום לאימא שלי."

"אני מבטיחה לך." נשבעה מיכל, "ועכשיו תפסיקי לדבר שטויות, את תקבלי טיפול ותעשי ניתוח ותצאי מזה כמו גדולה, בעוד שנה תצחקי מהדראמה שעשית, ועכשיו די, תנגבי את הדמעות ותחייכי, הנה זוהר מגיע עם העובדת הסוציאלית."

העובדת הסוציאלית הניחה לזוהר להיפרד מאימו שעמדה לעבור ניתוח למחרת בבוקר, וביקשה מגולן וממיכל לגשת למשרדה. "דנה עומדת לעבור טיפול ממושך וקשה, ובכלל לא בטוח באיזה מצב היא תצא ממנו." אמרה להם ישירות, "נהיה חכמים יותר אחרי הניתוח, אבל סרטן שחלות בדרגה ארבע זה סיפור לא פשוט. אני מבינה שאת קרובת המשפחה היחידה שהיא בקשר איתה?"

מיכל הנהנה, "אנחנו בנות דודות, יש לנו עוד משפחה, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לטפל בילד קטן, והם גם בכלל לא מכירים אותו בגלל... טוב, זה מסובך, אבל אחרי שדנה נכנסה להיריון מבנק הזרע הם כעסו וניתקו איתה את הקשרים, לא שהם היו קשורים אליה מי יודע מה גם קודם, וגם איתי היחסים לא מזהירים." נאנחה.

העובדת הסוציאלית טפחה על כפה באהדה ופנתה לגולן, "אני מבינה שאתה חבר של דנה ובקשר טוב עם זוהר?" שאלה.

הוא הנהן, "אנחנו שכנים וחברים, וזוהר ואני מסתדרים טוב, אני משער שהוא רואה בי מין דמות אב או משהו כזה."

"אם ככה אני יכולה לסמוך עליכם שתטפלו בילד עד שנדע מה קורה עם אימו?" העבירה העובדת הסוציאלית מבט בין שניהם, "ואגב מיכל, מתי את אמורה ללדת?"

"בעוד ארבעה חודשים, אבל אולי זה יקרה עוד קודם." היא ליטפה בעדינות את בטנה התפוחה, "יש לי תאומים." הכריזה בגאווה וחייכה.

"מזל טוב ובהצלחה." השיבה העובדת הסוציאלית ולא החזירה לה חיוך, "ומה אתך?" פנתה לגולן, "אני מבינה שאתה לא נשוי?"

"לא, אני... אני בזוגיות, אבל לא נשוי." השיב גולן ולרגע התלבט אם עליו לגלות לרשויות, כי למרות שהעובדת הסוציאלית - אישה סימפטית שהקרינה חמימות אימהית משולבת ביעילות עניינית – עשתה עליו רושם אמין מאוד, הוא לא שכח שהיא נציגת הרשויות, וחשש שאם היא תדע שהוא הומו הוא יתבקש בתוקף לשמור מרחק מהילד, ולא לשהות איתו חלילה לבד.

העובדת הסוציאלית שביקשה שהם יקראו לה רחל הנהנה ושאלה אם הם כבר חשבו על סידורי השינה של זוהר, שכמובן לא יכול להישאר לבד בבית. "מאוד חשוב שהוא ישמור על שגרה, שלא ישתנו יותר מידי דברים בחיים שלו, מספיקה לו הפרדה הקשה מאימא." הוסיפה הבהרה.

גולן לא חשב עד לרגע זה על הסידורים בנוגע לזוהר אבל התשובה צצה במוחו בבת אחת, כאילו רק המתינה בשקט עד שתתבקש להופיע. "זוהר ישן כרגיל במיטה שלו, ואני אישן בחדר האורחים ממש ממול, ובבוקר אני אקח אותו לבית הספר, וראמי יאסוף אותו, ייתן לו ארוחת צהרים ויעסיק אותו עד שאני אחזור מהעבודה ואקח אותו הביתה." פירט את סדר היום של הילד בפני רחל.

"ראמי?" קימטה רחל את מצחה בדאגה.

"המלצר הראשי בקפה של דנה, הוא מכיר את זוהר טוב, והם מסתדרים מצוין. ראמי ינהל את הקפה עד שהיא תבריא." הבהיר גולן.

"אני רואה שחשבתם על הכל." סגרה רחל את התיק של דנה, "זו עומדת להיות תקופה לא קלה, אבל לשמחתי יש לדנה סביבה תומכת, ואני מקווה שנעבור את החודשים הבאים בשלום." סיכמה ונפרדה מהם. 

"פתחו, ראו שאין יותר מה לעשות וסגרו." סיכם גולן באותו ערב את תוצאות הניתוח של דנה, ולכסן מבט מודאג לעבר חדר השינה של זוהר שנרדם סוף סוף אחרי התקף בכי וכעס אין אונים על העדרה של אימו.

דניס נאנח, "זו טרגדיה." אמר בעצב, "אני מבין שגם הלילה אתה נשאר לישון פה?"

"אני חייב." התנצל גולן, "אי אפשר להשאיר לבד בבית ילד בן שמונה."

"נכון, אי אפשר, אבל... מתי אתה חושב שהיא תחזור הביתה?"

"אין לי מושג, ייקח לפחות שבוע עד שהיא תוכל לצאת מבית החולים, וכמה ימים אחרי זה היא תתחיל הקרנות וטיפולים כימותרפיים ושוב תתאשפז... זה הולך להיות סיפור ארוך."

למה לתת לה כימותרפיה? יש בזה בכלל טעם?"

"כנראה שכן, הבנתי שאי אפשר לרפא אותה לגמרי, אבל חייבים לנסות לפחות להאריך את החיים שלה, הרי אי אפשר לא לעשות כלום?"

"זה נורא, פשוט נורא, אישה כל כך צעירה... ומה יהיה בינתיים עם הילד?"

"אני ומיכל נטפל בו."

"מיכל? איפה היא? אני רואה שמי שמטפל בו עד עכשיו זה רק אתה." התלונן דניס.

"מיכל עם דנה בבית חולים." התאמץ גולן לשמור על שלוותו, היה לו רושם שדניס עוד לא הפנים לגמרי מה המצב לאשורו.

"ומה יהיה אחרי שהיא תלד? קשה להתרוצץ בבתי חולים עם שני תינוקות."

"אני יודע, אין לי מושג מה יהיה דניס, נעבור את הגשר אחרי שנגיע אליו." 

כמה שבועות אחרי שדנה התחילה את הטיפולים הכימותרפיים, בדיוק כשהחלה את מחזור הטיפולים השני נתקפה מיכל רעלת היריון, ואושפזה במחלקה להיריון בסיכון בבית החולים בצפת. יורם בעלה התנדב להסיע את דנה למחלקה האונקולוגית ברמב"ם, ומשם חזר לצפת לשבת עם אשתו. במחלקה האונקולוגית הוחלט שכדי לחסוך מדנה את טלטולי הדרך היא תישאר מאושפזת עד תום מחזור הטיפולים השני. גולן נסע מידי פעם לבקר אותה ופעם אחת נכנע להפצרותיו של זוהר ולקח גם אותו. זה לא היה רעיון טוב, הילד נבהל וסלד מהריחות והמראות, נתקף בבכי היסטרי למראה צינורות האינפוזיה התקועים בזרועה של אימו, והיה עליהם לקצר את הביקור לרבע שעה, אומללה מאוד בשביל כולם. "אל תביא אותו יותר." הורתה דנה לגולן, "אני אשאר בבית החולים עד סוף השבוע הבא ואחזור רק אחרי שארגיש טוב יותר."

"מתי מחזור הטיפולים השלישי?"

"לא יודעת, הרופא שלי עוד לא החליט, הוא מתייעץ עם ראש המחלקה בהדסה, אני מקווה שיבטלו אותו, זה לא יעזור בין כה וכה."

"דנה, אל תדברי ככה." נזף בה גולן רכות.

"בסדר, אני לא אדבר, אבל זו האמת, וכולנו יודעים אותה." השיבה דנה ביובש, "אין לי עוד הרבה זמן, וחבל לבזבז אותו בשקרים, מה שלום מיכל?"

"מצבה משתפר מיום ליום, אני מקווה שהיא תשתחרר בקרוב ותבוא לבקר אותך."

"עדיף שלא, במצבה עדיף שלא תראה אותי, או את המחלקה האיומה הזאת."

"די דנה, אל תהיי פסימית כזו, את עוד תצאי מזה." ניסה גולן לעודד, אך לשווא, דנה רק נחרה בבוז, ביקשה שימסור דרישת שלום למיכל ולזוהר וסגרה.  

ביום שבו היה יורם אמור להחזיר את דנה הביתה מרמב"ם נתקפה פתאום מיכל צירי לידה והוא חש לצפת כדי להיות עם אשתו בזמן הלידה. בהתייעצות עם בית החולים הוחלט שדנה תישאר מאושפזת עוד יום, וביום המחרת, שהיה יום שישי, הביא גולן את זוהר לבית הספר, ונסע להחזיר את דנה מבית החולים. הם לא התראו מספר ימים, והוא נדהם לראות עד כמה רע היא נראית – היא רזתה עוד יותר, ופניה לבשו גוון צהבהב חולני. למרות שמזג האוויר היה חמים היה ראשה הקירח מכוסה כובע צמר מפוספס צבעים עליזים שהבליטו עוד יותר את לחייה הצנומות. היא התעקשה לנסוע קודם לבקר את מיכל שהספיקה בינתיים ללדת, אבל בדרך נתקפה שוב ושוב בחילות, והיה עליהם לעצור מידי פעם כדי שתוכל להקיא ולהתאושש.

עד שהגיעו לצפת כבר היה אחרי הצהרים, וראמי שאסף את זוהר מבית הספר והעסיק אותו בבית הקפה היה צריך לסגור ולחזור לכפרו. הוא לא הצליח לאתר את דניס ובלית ברירה לקח איתו את הילד לכפר בו גר, והביא אותו לבית אימו שקיבלה את הילד בסבר פנים יפות, האכילה אותו ועשתה כמיטב יכולתה לשעשע אותו ולהסיח את דעתו.

דנה התעקשה לראות את התאומים - שני פגים קטנים ושבירים למראה, לחבק את מיכל ואת יורם ולאחל להם מזל טוב, ורק אז הסכימה לשוב הביתה. הם חזרו לפנות ערב, והיה על גולן להדוף בכוח את פיסטוק שיילל מאושר למראה דנה אותה לא ראה כמעט חודש, וניסה לקפוץ עליה מרוב שמחה. הוא עזר לדנה להיכנס למיטה, האכיל את הכלבים, עשה עוד ניסיון להתקשר לדניס, לא הצליח ונסע להחזיר את זוהר הביתה. למזלו ראמי חיכה לו בכניסה לכפר, אחרת היה משוטט עד הבוקר בסמטאות המפותלות ולא מוצא את ביתו. ראמי התיישב לצידו במכוניתו, ובעודו מדריך אותו בשבילי הכפר החשוכים נשבע לו שהילד התנהג ממש יפה, ולא עשה שום בעיות, התנצל שוב שלא הלך להאכיל את הכלבים (הוא פחד מהם פחד מוות), והורה לגולן לעצור. גולן דומם את המנוע וראמי הניח את ידו על זרועו ושאל בלחש מה באמת שלומה של דנה ואם יש סיכוי שהיא תבריא?

"היא על הפנים." הודה גולן, "אני לא חושב שהיא תחזור אי פעם."

"חבל שמענים אותה עם כל הטיפולים האלה." נאנח ראמי, "לא עדיף שהיא תמות בשקט במיטה שלה? מה אתה חושב?"

"אני לא יודע, אולי אתה צודק." גמגם גולן, ומיהר לצאת מהמכונית, מקווה שראמי שישב ממש קרוב אליו לא חש בזקפה הסוררת שלו שנזכרה להרים ראש ברגע כל כך לא הולם. הוא חיבב מאוד את ראמי, ומאז מחלתה של דנה למד לסמוך עליו ולכבד אותו, אבל מעולם לא נמשך אליו. ראמי היה בחור נאה בהחלט, גבה קומה ושרירי, שחום עור ושחור עיניים ושער. גולן שנמשך עד כה רק לבחורים בהירים וכחולי עיניים כמו דניס היה מבולבל - מה קורה לו פתאום? ואם כבר מדברים, איפה דניס? למה הוא נעלם פתאום וכיבה את הנייד? ולמה הוא מתחמק ממנו בזמן האחרון ולא מנצל אפילו את הרגעים הספורים שיש להם יחד להפגין כלפיו קצת רוך ואהבה? אלוהים יודעת שהוא זקוק לנחמה הזו דווקא כעת.

דניס חזר רק למחרת בצהרים. התנצל כלאחר יד על היעלמותו המסתורית, ואמר לגולן שהם צריכים לדבר. "נו, תדבר." אמר גולן, התיישב לאט על הספה, ונשם נשימה עמוקה כמכין את עצמו לרע מכל שאכן הגיע.

"אני ממש מצטער, ובאמת חבל לי על השכנה שלך ועל הבן שלה, אבל אני לא יכול יותר ככה, המצב הזה מחזיר אותי לשנים הראשונות שלנו בארץ, סבתא חלתה בסרטן, ואימא התרוצצה איתה בבתי חולים, וניסתה תוך כדי כך גם לעבוד... הייתי ילד קטן, ורוב הזמן הייתי לבד, או אצל שכנים ומכרים. תקופה פשוט איומה שתמיד ניסיתי לשכוח, אני לא מסוגל לעבור את זה שוב, מילא סבלתי בגלל סבתא, אבל למה אני צריך לסבול בגלל אנשים זרים?"

"לסבול? מי שסובלים הם דנה וזוהר, לא אתה." זעם גולן.

"וגם אתה." התווכח דניס, "והם אפילו לא קרובים שלך. בסדר, אתה רוצה להיות קדוש? זו זכותך, בבקשה, תקריב את עצמך כמה שאתה רוצה, תקדיש להם את כל הזמן שלך מצידי, אבל אותי תעזוב, אני לא רוצה לשמור על הילד הזה, ולא מעוניין לחיות עם חבר שחושב על כריתת הרחם של איזה אישה זרה במקום על הזין שלי."

שלווה קפואה ירדה על גולן וציננה את זעמו, "אני מבין." אמר ביובש, "אז מה אתה רוצה דניס? שניפרד?"

"לא, בדיוק ההפך, אבל זה מה שיקרה אם לא תפסיק לטפל בהם ולדאוג בגללם, אני רוצה שתגיד לעובדת הסוציאלית הזו שנמאס לך, שאתה לא יכול יותר לתת את הנשמה בשביל אנשים זרים, שתלך ותמצא פראייר אחר. מה עם הבת דודה שלה? למה היא לא יכולה לעזור קצת?"

"היא ילדה רק אתמול, ניתוח קיסרי. היא תהיה מאושפזת עוד שבוע לפחות, והתאומים שלה ממש קטנים, הם נולדו חודש וחצי לפני הזמן והם לא כל כך בריאים. היא צריכה לדאוג קודם להם, נכון לעכשיו, אם אני לא אטפל בזוהר הוא יישלח למשפחה אומנת."

"נו, אז מה? אולי יהיה לו טוב שם?"

"דניס, אני לא יכול להאמין שאפילו חרא אגואיסטי כמוך באמת חושב ככה, הילד המסכן הזה עבר מספיק בחיים גם בלי שיזרקו אותו מהבית היחיד שהוא מכיר." גולן סקר בשאט נפש את דניס שנראה כל כך בלונדיני, חמוד ועדין, ותהה איך לא הבחין איזה טיפוס קר ומחושב הוא. "אפילו ראמי, שדנה היא סך הכל הבוסית שלו, מגלה כלפי זוהר יותר רגישות."

"אני באמת מצטער שאני לא סנטימנטלי כמו הערבי הזה." הסתמר דניס מעלבון.

"הוא דרוזי." תיקן גולן.

"דרוזי, ערבי, כולם אותו דבר בעיני." התיז דניס בבוז, "אבל לא זה מה שחשוב, מה שחשוב זה מה יקרה בעתיד, הגברת הזו גוססת, כמה זמן היא עוד תחזיק מעמד? חודש, חודשים, אפילו חצי שנה, אבל בסוף היא תתפגר, ומה הלאה, מי יטפל בילד שלה, אתה?"

"לא יודע, מיכל אני מתאר לעצמי, הרי זוהר הוא האחיין שלה."

"ומה אם היא לא תרצה, או שבעלה יתנגד? למה שהוא ייקח אליו ילד זר כשיש לו שני תינוקות חדשים בבית?"

"אם זה לא יסתדר עם מיכל אני אקח את זוהר אלי." השיב גולן, מתפלא איך הפיתרון הזה עלה במוחו בזריזות כזו ובלי שיחוש שמץ של פקפוק.

"אתה הומו." לעג לו דניס, "מי ייתן לך לאמץ ילד?"

"אימא שלו למשל, לה לא אכפת שאני הומו, ואם היא תחליט שאני זה שיטפל בזוהר כשהיא... אחרי שהיא לא תהיה, זה מה שיקרה, וחוץ מזה, רחל, העובדת הסוציאלית, לא יודעת שאני הומו, ואני בטח לא מתכוון לספר לה."

"טוב." דניס נעמד על רגליו, ושילב את ידיו על חזהו, "אם ככה אני מבין שזה אומר שאני ואתה גמרנו?"

"בהחלט." הנהן גולן, "ואגב, נכון שהיית עם מישהו אחר ובגלל זה לא היית זמין מאתמול?"

דניס אסף את שאריות כבודו העצמי, סובב אל גולן את גבו ובשתיקה פתח את הדלת,

"תענה לי?" צעק גולן הנרגז אחריו.

דניס הסתובב, ידו על הידית, ורגל אחת שלו כבר מחוץ לבית, "זו שאלה שכבר אין לך זכות לשאול." השיב באיפוק צונן, יצא וסגר אחריו את הדלת.