א. היפה השמן והמכוער

 1. הנער הזהוב

בוריס בן בסט המכונה באבי עמד מול הראי ושנא את עצמו. קודם הוא שנא את כל המראה שלו בכללי, ואחר כך עבר על כל פרט בהשתקפותו בראי ושנא כל איבר לחוד.

הוא שנא את ראשו הגדול עמוס התלתלים השחורים, שנא את פניו הגדולים והכהים, הקדיש רגע של תיעוב מרוכז ללחייו שכבר עכשיו, שעתיים בלבד אחרי הגילוח האחרון, החל צל שחור כחלחל של זיפים לעמעם את מראן. אחר הוא עבר לגופו ושנא את עורפו הרחב והשעיר, ואת רוחבן המגושם של כתפיו חזהו ובטנו השעירים, והמשיך כלפי מטה לשנוא את תחתוניו הפשוטים, תחתוני כותנה לבנים XXXL , - היחידים שהיו יכולים להכיל אצלו בנוחיות את כל מה שתחתוני גבר אמורים להכיל. מבטו ירד למטה ממותניו הרחבים והוא שנא בהשלמה שלווה את רגליו הגדולות והשריריות מגודלות השיער ואת כפותיו רגליו הענקיות - מס' 46 רחב - אחר החזיר את מבטו שוב למעלה ושנא בלהט שקט ונואש את מה שהחביא אפילו מעצמו בתוך התחתונים. כשגמר את טקס השנאה היומי שלו הוא הפנה את גבו הרחב, השרירי והשעיר לראי, והתלבש במהירות. עטה על עצמו מכנס ג'ינס רפוי וחולצת פלנל עם משבצות אדומות וכחולות, דחף את רגליו למגפי עור שחוקים ונוחים וכשהוא מקפיד להסב את מבטו מההשתקפות השנואה של דמותו בראי תלה על כתפו את מעיל העור הישן שלו, לקח את הקסדה ויצא אל הלילה הקר.

הוא החנה את האופנוע שלו - הארלי דיווידסון קלאסי שחור נהדר – בחצר הפנימית של הפאב החביב עליו ונעל אותו, ואז נכנס וישב ליד השולחן הרגיל שלו, שולחן קטן ועגול לשנים שניצב דחוק בין עמוד פינתי לבין הכניסה למטבח. שולחן גרוע לכל הדעות, רחוק ממרכז הענייניים, מבודד וזנוח.

במונחי פאבים היה מיקומו של השולחן העגול והקטן סיביר ממש, אך באבי חש נוח לשבת דווקא שם, חבוי למחצה מעיני היושבים בבר, עד כמה שאדם בגודלו יכול להיות חבוי.  

המלצר שכבר הכיר אותו נחפז אליו עם שלוש פחיות בירה פילזן קרה וכוס גדולה, ובעודו מניח את הכבודה לפניו סקר בעונג את גופו הגדול, מתעכב על מפתח החזה של חולצת הפלנל שלו, ששער שחור מתולתל וסמיך פרץ ממנה. המלצר היה קטן קומה, עגלגל ונמרץ, וחובב מושבע של גברים גדולים שעירים ודוביים כמו באבי.

לבאבי כמובן לא היה מושג על המתרחש במוחו של המלצר הצעיר, וגם אם היה מצליח לקרוא באורח פלא את מחשבותיו של המלצר לא היה מאמין כי בוריס בן בסט, בן תערובת מגודל שיצא מחלציהם של אב מרוקאי ואם גרוזינית, היה משוכנע לגמרי שהוא מכוער, טיפש ושעיר, ושאין אף יצור אנוש,  גבר או אישה, שירצה להביט בו. 

באותו ערב חורפי קר הצטופפה ליד הבר חבורה של צעירים רעשנים, צוחקים ושותים ומתבדחים, ממלאים בעליצותם את כל הפאב.

באבי לטש בהם מבט מבעד לגבינים עבותים ולא יכול היה שלא להתמקד באחד מהם, דק ומחוטב, וארוך רגלים, שבשערו הזהוב, עיניו הכחולות, וגזרתו התמירה, הזכיר לו בובת ברבי.  

הצעיר הזהוב היה הרוח החיה בחבורה הרועשת, דומה שכולם רצו לגעת בו, לטפוח על שכמו להמתיק איתו סוד, לשעשע אותו ולקנות לו שתייה. לרגע כמה מהם התכנסו יחד, מקרבים זה אל זה ראשים עמוסי ג'ל, מתלחשים כממתיקי סוד, ואז שבו וניתקו זה מזה ופרצו בצחוק רם, שולחים מבטים לעבר הפינה של באבי שהזעים את פניו וכבש מבטו בכוסו.

הוא היה נבוך ממבטי החבורה הבוטחת ומלאת החיים ותהה מדוע מצאו עניין דווקא באחד כמותו. מול נעוריהם הבוטחים והגמישים חש קשיש מכוער ושעיר, וכל חפצו היה להעלם מעיניהם הלועגות ולהתחבא בפינתו מאחורי הבירה שלו.

מבוקשו לא ניתן לו. הצעיר הזהוב ניתק מהם, קופץ בגמישות מעל כיסאו הגבוה, ושם פעמיו אל באבי, בעוד חבריו מגחכים בעידוד מאחוריו.

באבי הביט בחבורה וחש איך זיעה קרה של בהלה  מכסה את עורפו. הצעיר ניגש בצעד בוטח אל שולחנו והשעין בקלילות מלאת חן את ידיו על טבלת השולחן העגול והזעיר, מקרב את פניו הזהובות המושלמות אל פניו של באבי הנדהם.

"רוצה?" שאל, וסנטרו רימז תנועה קטנה ורבת משמעות לעבר השירותים.  

רגש חם ואפל החל מטפס במעלה בטנו של באבי, מתפשט לאיטו בכל גופו הגדול. מעבר לכתפו של הצעיר הזהוב ראה את גיחוכי הלעג של חבר מרעיו, מעירים בו זעם עתיק שנצבר במשך שנים של בדידות ושנאה עצמית יוקדת.

הוא הנהן בשתיקה, קם ופסע בעקבות ישבנו הבולט והחינני של הצעיר, אגרופיו קפוצים בכיסיו, נושך את שפתו התחתונה המלאה בשיניים חזקות ולבנות

השירותים היו ריקים מאדם. שלוש תאים, שלוש משתנות וכיור אחד עם ראי סדוק מעליו, מתקן מגבות ריק לצידו. בקצה, מעבר לתא האחרון, הייתה חבויה דלת יציאה צרה לחצר האחורית וממנה ידע באבי, אפשר לקפוץ מעל לגדר הישר אל אופנועו הממתין בחשכה ולהסתלק. הצעיר חייך לתוך פניו והניח יד בוטחת על שכמו.

"אני אנטון." אמר בחביבות, "ואתה?"

"אני בוריס בן בסט, אבל כולם קוראים לי באבי." אמר באבי קדורנית בעברית, "ואני לא טיפש כמו שאני נראה אנטון." הוסיף ברוסית, ובלי כל מילת אזהרה נוספת אחז במותני הנער, כי מקרוב הצעיר הזהוב לא היה בעיניו יותר מנער, וניער אותו, מטיח את הגוף הצעיר והדק אל הקיר.

"אז על כמה התערבתם שם, אתה והחברים שלך?" סינן ברוסית הנוקשה שלו, בעלת המבטא הישראלי הקצוץ שעיוות את הצליל הרך של השפה והפך אותה לקשה ומאיימת. "תכננתם לעשות ממני צחוק? כמה כסף הם הבטיחו לך על התרגיל הזה, הא?" ובטרם הספיק אנטון הנדהם לענות הצמיד את פיו הקשה אל השפתיים האדומות והמפתות ונישק אותן בכוח, דוחף את לשונו אל הפה הרענן, מצמיד את גופו הגדול והדחוס אל הגוף הצעיר והמחוטב, מעביר ידיים גדולות וקשות על גבו וישבנו של הצעיר, חש להפתעתו בזקפה לא צפויה שצצה בין הירכיים המוצקות. הנער התנשם ורעד כנגד גופו – מבוהל, נרגש? הוא לא ידע, לא רצה לדעת, לא יכול היה להרשות לעצמו לדעת.  

באבי התבצר בכעסו ומעך את הצעיר בגסות אל הקיר המזוהם והלח. "שלא תעיז לעשות ממני צחוק ילד, אני אולי מכוער ושמן ושעיר, אבל תדע לך שממני לא עושים צחוק." סינן ברשעות והדף אותו עוד פעם אחת אחרונה, מטיח את גבו בנבזות היישר אל הכיור, ובלי להביט לאחור הסתלק משם דרך הדלת האחורית, קפץ מעל לגדר, עלה על אופנועו ונסע.  

כמה דקות אחר כך חנה מול בלוק דירות מרופט ועלה במהירות במדרגות הצרות לדירתו. הוא התגורר בדירה בעלת מראה אופייני לדירות מושכרות – קירות מתקלפים, רהיטים ישנים שאיש לא חפץ בהם יותר, מרצפות עמומות מלכלוך, נורות חסרות אהילים, חלונות נטולי וילונות, וגולת הכותרת, מטבח הפוך ומוזנח - אופייני למשק בית המנוהל על ידי גברים.

באבי לא הופתע למצוא בסלון החשוך את השמן ישן בישיבה על הספה. התאורה היחידה באה מהטלוויזיה שהקרינה בלי קול סרט שחור לבן.

שוב הוא נרדם בעודו ממתין לו שישוב. מאה פעמים אמר לו באבי שלא יחכה, שילך לישון אם הוא לא מוצא אותו בבית, אבל סמי השמן התעלם מהוראתו ותמיד חיכה לו עד שישוב הביתה.

הוא התנער כשבאבי שמט את קסדתו על שולחן העץ המכוער והשרוט שניצב באמצע הסלון שלהם ונעמד על רגליו, נבוך קצת, "נמנמתי קצת." אמר ופיהק, מתמתח לאיטו. "הכל בסדר באבי?" שאל. "אתה נראה עצבני." הוסיף.

"ואתה נראה מגעיל." זרק לו באבי, "מה זה הטרנינג הצהוב הזה? לא דברנו שתזרוק אותו כבר לפח?"

"כן, שכחתי." הפטיר השמן, "אתה רעב באבי? להביא לך משהו?"

"שכחת אה?" סטר לו באבי בכוח, ואת זה שאמרתי לך לא לחכות לי גם שכחת? אל תדאג, אני כבר אזכיר לך. תוריד את הדבר המגעיל הזה מעליך!" סטר לו שוב. 

תוך שנייה היה הטרנינג הצהוב והמהוה מושלך על הרצפה לרגליהם וסמי השמן ניצב מולו ערום כביום היוולדו. גופו העגלגל היה לבן וחלק לגמרי משיער. היו לו כתפיים מעוגלות וצחורות, חזה שמנמן עם פטמות ורודות וגדולות, בטן עגולה ומוצקה וישבן רחב ורך כשל אישה.

באבי אחז בכתפיו של סמי בגסות, אצבעותיו מכתימות באדום את העור העדין, וניער אותו בכוח.

סמי לא התנגד ולא מחה אלא הפקיר את גופו בידיו החזקות של באבי ושתק. באבי רכן מעל הגבר הנמוך ממנו, מביט הישר בעיניו ומעך בידיו הגסות את בשרו הרך. סמי גנח חרישית, אבל עיניו הבהירות לא סרו מפניו של באבי. הלחץ על כתפיו התגבר ואישוניו התרחבו לאיטם בעוד קול נשימתו הופך יותר ויותר מהיר וחטוף. אברו החל מזדקף מתוך הסבך הדליל של שיער ערוותו הבהיר ופניו הלכו והאדימו, אך עדיין לא הוחלפה ולו מילה אחת בין השניים.

באבי קירב עוד ועוד את פניו אל פרצופו העגול של סמי, מביט בריכוז בעיניו התכולות, ואז גמר לפתע אומר, הרפה ממנו ורמז לו בתנועת סנטר קלה לעבר השולחן.

השמן טיפס ועלה מיד על השולחן שהיה אמנם מכוער שרוט ומגושם, אבל חזק דיו לשאת עליו את משקל גופו, וכרע עליו בצייתנות, מפנה לעבר באבי את ישבנו הרוטט.

באבי גנח ונרעד חרש כשפתח את חנות מכנסיו, שלף את אברו שהזדקף באחת למראה הישבן העגול והרך המזדקר לעומתו, ובלי לטרוח בשום גינוני נימוס צבט את בשר המותנים הדשנים של השמן ודהר לתוך החור הכנוע והורוד שנפתח לפניו, משומן רחב וגמיש, נעתר לכל גחמותיו ברצון.

הפעם זה היה מהיר, חזק ואלים מהרגיל. הוא היה עדיין טעון כולו מהמפגש בפאב והכניעות הסבלנית והאילמת של השמן גירתה את יצריו ועוררה את אכזריותו.

לפעמים דומה היה שהשמן עשוי פלסטלינה. יכולת לחבוט בו, למעוך אותו, להגיד לו הכל, לעשות בו ככל שעלה על דעתך, דבר לא זעזע את שלוותו. הוא ספג וקיבל כל סוג של כאב והשפלה בהכנעה שקטה, נשאר כתמיד אותו סמי - שמן, עגול, ורוד, סבלני ורגוע.  

צובט באכזריות את הבשר הרך ירה באבי את מטענו הלוהט והתמוטט בגניחה על גבו של סמי. הוא נותר כך מספר שניות עד שנשימתו שבה לסדרה ואז שלח את ידו למשש את אברו הקצר והעבה של השמן. הזין של סמי תאם את גוף בעליו, כמותו היה רחב, ורוד וקצר. בשעות רצון אהב באבי להכניסו לפיו ולהשתעשע בו בלשונו, נהנה מגניחותיו של סמי ומהרטט שהייתה מעבירה לשונו בגוף הגדול והרך הזה, אבל זו לא הייתה שעת רצון, הוא עדיין כעס על היפיוף הזהוב ועל חבר מרעיו המלעיגים.

בתנועות חזקות ומנוסות שפשף את הזין של סמי שנותר לכרוע על השולחן, עומד על ברכיו וכפות ידיו, ישבנו מזדקר אל על, שותק בהכנעה מניח לבאבי לפשפש באבריו כרצונו. "תגמור כבר שמן!" התרגז באבי אחרי כדקה.

"זה לא חשוב באבי, עזוב." ניסה השמן להזדקף.

באבי הדף אותו חזרה לתנוחתו הקודמת "קיבינימאט אתך!" צעק, והצליף בכף יד פתוחה על הישבן הוורדרד והרחב. "זה כן חשוב, בחמש אתה גומר. ברור!"

"כן באבי." לחש השמן בהכנעה והחל סופר בקול את החבטות שניחתו על ישבנו. באבי חבט לסירוגין פעם על הצד הימני ופעם על השמאלי. "אחת, שתיים." ספר סמי, "שלוש, ארבעה," באבי הידק את אחיזתו על אברו החמים של סמי שפעם ופרפר בכפו. "חמש." גנח סמי וקימר את גבו בעוד באבי חובט בישבנו את החבטה האחרונה.  

אנקה רפה נפלטה מחזהו של השמן. הוא פלט את מטענו בתוך כף ידו של באבי שחייך בסיפוק וצנח על הספה הענקית והחורקת שלהם מושך את סמי אליו בחיבוק, מניח לו לקחת את ידו הלחה מזרע לפיו. סמי ליקק את ידו הגדולה השעירה והשחומה של באבי, מנקה אותה היטב בלשונו הורודה והגמישה ואחר צירף אליה גם את ידו השנייה, מנשק ומלקק גם אותה בתאוותנות.

באבי כרך את זרועותיו סביב גופו של השמן וטמן את פניו בכתף העגולה והחלקה. גופו של השמן היה רך וגמיש כנגד גופו, ובאבי נהנה ללוש אותו תחתיו ולחכך את עורו המחוספס בעור החלקלק והמשיי.  

זיפי זקנו הממהרים לצמח הותירו שריטות זעירות על כתפיו וחזהו של סמי שהתמסר בעונג לחספוס פניו של מאהבו, ונישק אותו בעדינות אוהבת, מחליק את ידיו הרכות על גופו השעיר של באבי, מודאג מהמתח ששידרו אליו השרירים הנוקשים.

"מה קרה באבי?" לחש סמי באזנו, "מי הרגיז אותך?"

"סתם. כמה ילדים טיפשים בפאב. חשבו שתפסו טמבל לצחוק עליו. זה לא חשוב. בוא למקלחת, תסבן לי את הגב." פקד על סמי ומשך אותו לעבר המקלחת, מקלחות משותפות היוו חלק חשוב ומהנה מהזמן שלהם יחד.

"אני לא מבין למה אתה הולך לפאב הזה?" אמר סמי אחר כך, כששכבו זה לצד זה במיטה הזוגית שלהם, רגליהם שלובות זו בזו, חלציו של באבי הדוקים אל ישבנו החלקלק של סמי. "מה רע לך בבית?"

"רק רציתי לשתות בירה בחוץ." רטן באבי בזעף, "והטיפשים האלו... הכנסתי לו טוב, לחוצפן הקטן הזה."

"הרבצת מכות בפאב?" נימה של מורת רוח בצבצה מקולו של השמן שתיעב אלכוהול ופאבים וראה בהם מקור לצרות.

"רק טלטלתי אותו קצת סמי. תפסיק להיות נקבה כזו. בחיי, רק להוריד לך את הביצים ולקצר לך קצת את הזין ואתה תהפוך לנקבה. שדיים ואופי של נקבה עצבנית כבר יש לך."

"טוב, בסדר. אז אני נקבה עצבנית." רטן סמי וניסה להתרחק ממנו מעט. דרכו שלו להראות את עלבונו מדברי באבי.

אבל באבי שהכיר אותו כבר היטב הצמיד אליו את הגוף העגול והחלק, מונע ממנו בכוח להתרחק.

"אני הרשיתי לך לזוז ממני סמי?" שאל בקול מאיים, והעיק בברכו הנוקשה על גבו של סמי.

"תעזוב אותי באבי." התפתל סמי בין הזרועות החזקות, מנסה לשווא לזוז.

"לא רוצה. תשכב בשקט שמנצ'יק." כרסם באבי בשיניו את הכתף הדשנה שלצידו, וחייך בסיפוק כשהשמן קיבל עליו את הדין ונרגע בזרועותיו.  

הם שכבו כך בשקט כדקה, מתאמים את נשימותיהם זו לזו, ואז התרפה מעט חיבוקו של באבי והוא הניח לסמי להסתובב. סמי התפתל, נשכב על צידו ונצמד פנים אל פנים אל באבי, מחבק את צווארו, דוחף ירך שמנמנה בין רגליו השעירות.

"אתה לא רעב באבי? לא אכלת ארוחת ערב?"

"היו בפאב בוטנים ושתיתי בירה. זה הספיק לי סמי."

סמי העווה את פניו במורת רוח. "גם כן ארוחת ערב." רטן, "מחר אני אחזור מוקדם יותר מהעבודה ונאכל יחד ארוחת ערב."

"בסדר חמוד, אבל אל תלחץ בעבודה רק בשבילי." באבי העביר בעדינות מרפרפת את כפו על העכוז החבול של השמן. "כואב לך? לא הגזמתי קצת הפעם סמי?"

"לא. זה היה מצוין באבי, בקושי החזקתי מעמד. כמעט גמרתי לפני החמש." הצטחק סמי ולשונו גיששה על חזהו השעיר של באבי מחפשת ומוצאת את הפטמות הגדולות והאדמדמות שהציצו מתוך סבך השער המתולתל. הוא ליקק אותן, מוצץ ואחר נושך אותן בעדינות. 

"תיזהר שמן," גנח באבי, "אתה משחק באש, אם תמשיך ככה תחטוף ממני עוד פעם."

"אל תפחיד זונה בזין." גיחך סמי בשביעות רצון, מכרסם פטמה זקורה אחת בפיו, ומלטף את השנייה באצבעותיו. הם צחקו יחד ואז באבי נישק את שערו הבהיר של סמי והצמיד אותו אליו. "די חמוד. אני קם מוקדם מחר, בוא נישן. לילה טוב סמי."

"לילה טוב באבי." הם נצמדו זה לזה בתנוחת כפיות ונרדמו. ידו של באבי על מותנו הרכה של סמי ולחיו הדוקרנית צמודה לגבו החלק.

2. זר פרחים

הדבר הראשון שראה באבי כשפתח את הדלת היה זר ענק, לוהט בצבעי אדום לבן וכתום, מקושט בסרטים כסופים מבריקים לתוספת צבע. הזר הראוותני היה נתון באגרטל פלסטיק לבן וענקי ממלא את הסלון שלהם בניחוחות ובצבעים, מדגיש את הריהוט המהוה ואת עליבות הקירות המתקלפים.

"סמי! אני בבית!" צעק באבי בעליצות והלך למטבח, מצפה למצוא שם את השמן טורח על הכנת אחת הארוחות המפורסמות שלו. סמי, רוקח במקצועו, ניהל את אחד ממחסני התרופות הגדולים באזור גוש דן ולמרות שהיה בשלן מעולה התייחס אל הבישול כאל תחביב בלבד. כשהחמיאו לו על איכות תבשיליו היה מתבדח ואומר שבישול אינו רחוק כל כך מרקיחת תרופות, ומאחר והוא שקוע בשנים האחרונות בניהול, הבישול הוא מעין פיצוי על שאינו יכול להכין יותר תרופות במו ידיו.  

גם באבי היה מנהל. הוא ניהל מוסך ומחסן חלפים באזור התעשייה. הם נפגשו בגלל העבודה שלהם – שניהם נשלחו להשתתף בקורס רענון לניהול ממוחשב שנערך בבית הארחה נידח אי שם בקיבוץ בצפון. באותו סוף שבוע הם ישבו זה ליד זה במשך שעות ארוכות ומשמימות של הרצאות מקצועיות והחליפו בדיחות ציניות שהקלו על השעמום. גם בזמן הארוחות ישבו יחד, מתיידדים זה עם זה במהירות, כפי שקורה בנסיבות כאלו.

כשנפרדו בתום הקורס הציע לו סמי להמשיך ולהיפגש, ורק אז הבין באבי שסמי מעוניין בו לא רק כידיד זמני להפגת השעמום אלא גם בקצת יותר. הוא היסס מעט לפני שנתן לסמי את מס' הטלפון שלו - אז הוא גר עדיין אצל אחותו הגרושה וחיפש נואשות דירה להשכרה - אבל סמי הצחיק אותו וגרם לו לשכוח את עצמו, וזה היה דבר שאיש לא הצליח לעשות קודם.  

הוא רשם לו את מספר הנייד שלו, אומר לעצמו ששום דבר בין כה וכה לא יצא מזה, ושהבחור הפיקח והמשכיל הזה בטח יזרוק את הפתק בעוד שנייה, כי מה יש לו לחפש אצל מוסכניק טמבל עם ציפורניים שחורות ופרווה שחורה על כל הגוף.

כמה ימים אחר כך סמי צלצל, נשמע מבויש כמו ילד, ואפילו גמגם קצת. הם נפגשו שוב בדירה של סמי ואחרי שיחה קצרה ומקרטעת הגיעו סוף סוף למיטה.

בהתחלה זה היה נורא ואיום, באבי הבישן וחסר הביטחון שעד כה נהג למצוא את סיפוקו המיני בגנים אפלים, התעקש שהאור יהיה מכובה, ונרתע בבהלה כל פעם שסמי ניסה לחבק אותו.  

במהלך התגוששות המגושמת והמביכה הזו חטף סמי מכה בראשו מכנף החלון, התעצבן והדליק את האור בלי אזהרה מראש, מגלה לשמחתו שבאבי נראה מתחת לבגדים בדיוק כפי שתיאר לעצמו כשפגש אותו - גבר מלא ומגודל, שרירי ושעיר ובעל זין גדול.

העובדה שהזין של סמי, שלמרות הנסיבות המביכות נותר בדום מתוח, נטה מעט שמאלה, לא נראתה לו חשובה כלל, אבל באבי שהתבייש במה שנתפס אצלו כמום חש מושפל ונרגז. הדלקת האור הפתאומית התפרשה בעיניו כהתנהגות נבזית שנועדה להעליב אותו, והדם המרוקאי גרוזיני שבעורקיו רתח. בתגובה הוא סטר לסמי על לחיו בכוח, מפיל אותו מהמיטה.

סמי נפל על ישבנו, נדהם לרגע, ואז פרץ בצחוק רם. באבי איבד את השליטה על עצמו, זינק עליו, מעך אותו, קילל אותו בזעם, אילץ אותו לכרוע על ברכיו ולמצוץ לו את הזין - דבר שהשמן השתוקק לעשות בין כה וכה – ואז העמיד אותו על ארבע וזיין אותו בכוח.

ברגע שגמר נבהל והחל להתנצל, ונדהם כשסמי כיסה את פניו בנשיקות וביקש הדרן. לקח לו זמן להבין שסמי באמת ובתמים אוהב את זה ככה, ועוד יותר זמן להבין שגם הוא נהנה ממה שחשב עליו בהתחלה כסטייה חולנית.

כיום, שנה אחרי שהחלו לגור יחד, הוא כבר התרגל שככה זה והפסיק להיות מוטרד מחיי המין שלהם. ובכלל, באבי לא נטה להתעמק יותר מידי בחייו, הוא השאיר את התחום הזה לסמי המשכיל והחכם יותר ממנו.

מבחינתו דברים קרו כי הם קרו וככה זה. למשל הפגישה שלהם שהתרחשה בגלל גחמה של המשרד למסחר ותעשיה שהחליט להזמין את שניהם לאותו קורס. או למשל העובדה שהם החלו לגור פתאום יחד. גם זה קרה סתם ככה. חודש אחרי שהם התחילו להזדיין יחד הוא רב עם אחותו והסתלק נרגז מהבית, ולפני שהבין מה קרה מצא את עצמו אצל סמי, מספר לו על צרותיו המשפחתיות. סמי הציע לו כלאחר יד שיישאר לישון אצלו עד שהמצב יירגע, ורק אחרי כמה שבועות, כשכל בגדיו כבר שכנו לבטח בחדר הארונות של סמי, הוא קלט לפתע שהוא וסמי חיים יחד.

הם לא נהגו לדבר על דברים כאלו - באבי היה נתקף צמרמורת של תיעוב כל פעם ששמע את המונח זוגיות - ולא ניסו אף פעם להגדיר את יחסיהם. הם היו יחד וזהו.

הם ישנו יחד, עשו סקס זה עם זה, ראו יחד טלוויזיה, התחלקו בהוצאות הבית, התווכחו מידי פעם על דברים חסרי חשיבות כמו צביעת הקירות או חידוש הריהוט הבלוי, וכשהיה להם זמן אכלו יחד ארוחות ערב בבית.

הם לא יצאו לבילויים משותפים כי השמן לא אהב לצאת, ובאבי היה ביישן ומסוגר והסתפק בשתיית בירה בפאב מידי פעם. היו להם חברים מעטים שאותם פגשו בעבודה בלבד, ולא היה להם כמעט קשר עם משפחותיהם. 

סמי נזרק בדרמטיות מבית הוריו הדתיים מיד עם תום התיכון, ואת לימודיו מימן בעזרת מלגה ועבודות מלצרות, ואילו באבי הוחרם על ידי משפחתו שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם העובדה שהוא בניגוד לאחיו לא רצה להתחתן מיד אחרי הצבא.

הם לא היו מסוגלים לדבר איתו על הסיבות לכך, אבל עקב בצד אגודל הם דחפו אותו מתוך מחייהם, הפסיקו להזמין אותו לשמחות ולאירועים ולעדכן אותו בחדשות המשפחתיות. הקשר היחיד שהיה לו עם השבט הענקי והרעשני ממנו בא היה דרך אחותו הגרושה והמרדנית, עוד סוג של יוצאת דופן שסירבה להישאר במושב וברחה מבעלה לעיר הגדולה.

הוא התגעגע לפעמים לחום ולרעש של המפגשים המשפחתיים, לערבוב המדהים של גרוזינים ומרוקאים שהצליחו לחיות בהרמוניה רק במושב הדרומי הקטן בו נולד, גדל ולמד לתעב את עצמו, צובר שנאה וכעסים שרק סמי השמן הצליח להכיל אותם ולהפיק מהם הנאה. 

כשרק נפגשו נדמה לו סמי כמין בודהא ורדרד ונינוח, שופע חיוכים רגועים ובדיחות משעשעות. קסמה לו ההתנהלות השלווה של סמי, שדבר כמדומה לא יכול היה לערער אותה, שלווה שהייתה מנוגדת כל כך לשפע המרץ הזועם והתזזיתי שלו.

עם הזמן למד להעריך את מוחו המהיר כברק של סמי, והתרגל לסמוך על שיקול דעתו המבודח של השמן, שמיתן את פזיזותו הנמהרת ואת מזגו הקודר ורואה השחורות.

בניגוד אליו, הרתחן והאימפולסיבי, ניחן סמי בכושר ניתוח הגיוני ובשלווה לא מעורערת, והיה האדם היחיד שבאבי בטח בו ללא סייג.

הוא למד לזהות ברמז מתי סמי רוצה אותו זועם ואלים, ומתי הוא צריך יחס עדין יותר, ונהנה לגוון את הפעילות המינית שלהם לפי רצונו וטעמו של חברו.

מטבעו שנא הפתעות וחידושים, חייו עם השמן היו מאושרים ובטוחים וזר הפרחים הבלתי צפוי שפרע את הסדר בדירת הרווקים שלהם והעובדה שסמי לא היה במטבח, מבשל לו ארוחה כפי שהבטיח שיעשה, הדהימה אותו.

סמי תמיד קיים את הבטחותיו. מה קורה כאן?

הוא התחיל לדאוג, דאגה שהתגברה כששמע קול בכי חנוק עולה מחדר השינה.

כשהתפרץ לחדר השינה שלהם נדהם לראות את השמן, שמעולם לא הזיל ולו דמעה אחת, ואפילו ביום הזכרון לשואה נותרו עיניו יבשות, שוכב על המיטה, ראשו כבוש בכר ומתייפח.

מאז ילדותו כשאבד להוריו על שפת הים, לא נבהל באבי ככה. ליבו זינק לגרונו מרוב פחד. "מה קרה סמי?" הניח יד על שכמו של השמן. "אתה חולה? למה אתה בוכה? מה קרה?"

סמי התחפר עוד יותר עמוק בין הכריות וניער מעליו את ידו של באבי, דבר שלא עשה מעולם. כעת נוסף גם זעם לבהלתו של באבי.

"איפה הארוחה שהבטחת לי שמן? אני רעב. קום כבר!" טלטל את הגוף הרך שהיה שרוע לפניו, מתמכר ליגונו המסתורי.

"אתה רעב?" התיישב סמי פתאום והביט בבאבי בעיני פרא אדומות מבכי. "מה אתה אומר? אדון בוריס בן בסט רעב פתאום? אולי תאכל את הפרחים שהחבר שלך הביא, בוריס?"

באבי לטש בו מבט נבוך. סמי קרא לו בוריס רק כשכעס עליו מאוד, דבר נדיר ביותר שקרה רק פעם אחת בעבר, כשבאבי הצליח לשכנע את סמי לרכב איתו על אופנועו.

ברגע שבאבי עצר את האופנוע סמי התפרץ בזעם נורא, בעט בגלגלי האופנוע החף מפשע וצרח על באבי שהוא מתנהג כמו אידיוט מפגר, ושיום אחד הוא ייהרג בגלל האופנוע המטופש שלו. אחר השליך את הקסדה שלו על הארץ והתעקש לחזור ברגל הביתה כשבאבי המשועשע הולך לצידו עם האופנוע ומנסה לשכנע אותו שמאה קמ"ש זה שום דבר בשביל ההרלי הגדול שלו, ושהוא בטוח יותר ממכונית.

סמי לא השתכנע והמשיך לשנוא בלהט את האופנוע של באבי, מסרב בתוקף לעלות עליו שוב. 

"על מה אתה מדבר סמי?" שאל בפליאה ונדהם כשסמי הטיח בראשו כרית.

"על החבר הכוסון שלך שהביא לך פרחים! לך אליו! הוא מתגעגע להתנשק אתך שוב!" צעק סמי בזעם ושוב הטיל את עצמו על המיטה, מתייפח כאילו נשבר ליבו בקרבו.

באבי הביט בו נדהם, ולפתע - כמו נדלקה נורה מעל לראשו - הוא הבין על מה מדובר.

"אתה מתכוון להגיד לי שהילד הזה מהפאב הביא לי פרחים אחרי שהרבצתי לו אתמול?" שאל לאיטו, מקרצף מבלי משים את תלתליו השחורים והצפופים שהיו טעונים תספורת. 

"הוא אמר שנישקת אותו."

"כן אבל, זה לא היה... זאת לא הייתה נשיקה, זה היה... זה לא היה ככה סמי." מחה באבי וניגב ביד גדולה ושעירה את הדמעות מפניו הסמוקות מבכי של חברו.  

"אל תיגע בי!" צעק סמי וחבט בו. "אני שונא אותך! לך לדוגמן היפיוף שלך תעזוב אותי!"

"אתה שונא אותי?" חזר באבי כהד על דברי השמן, "אבל סמי... "

הוא השתתק, הלום רעם. לא מסוגל לדבר עוד. סמי שונא אותו, סמי שלו? איך זה יכול להיות? סמי היה האדם היחיד בעולם שמצא אותו ראוי לחיבה. אם גם סמי שונא אותו חייו אינם שווים יותר שום דבר.

"כן. אני שונא אותך, אתה בוגד ורמאי, ואני טיפש שהאמנתי לך, חשבתי שאנחנו... שאני ואתה..." סמי נחנק בדמעותיו.

"אבל סמי אנחנו באמת... אני ואתה... נו, די כבר סמי." ניסה באבי לגעת שוב בסמי שהדף אותו מעליו בזעם.

"מה הוא אמר לך, הבחור הזה?" ניסה להחזיר את השיחה לפסים הגיוניים.

"הוא אמר שהוא רוצה אותך ושאתה נישקת אותו." לחש סמי באומללות, ופתאום שב והתרגז וצרח בזעם. "מה זה משנה מה הוא אמר? הוא יפה ורזה, וחלק, וחטוב, וצעיר, ובלונדיני. הוא כל מה שאתה אוהב, מזל טוב לך באבי, אתה יכול להעיף את סמי השמן, יש לך חבר חדש."

"אבל אני לא רוצה חבר חדש." מחה באבי וצנח לרגלי חברו שישב מדוכא על המיטה. הוא חיבק את רגליו, מניח את ראשו על ברכיו. "אני רוצה רק אותך סמי."

"לא נכון." בכה סמי, "למה שתרצה אותי אם אנטון היפה רוצה אותך."

"שטויות, למה שהוא ירצה אותי? אני לא מכיר אותו בכלל. הוא רזה מידי וצעיר מידי והוא חוצפן ושקרן. הוא אמר לך את זה רק כדי לסכסך בינינו סמי. זה בגלל שלא נתתי לו לעשות ממני צחוק בשירותים."

"אוי באבי." נאנח סמי, "אתה כזה טמבל. תמיד אתה חושב שרוצים לעשות ממך צחוק. הוא באמת התלהב ממך, טיפש שכמוך." הוא ליטף את הראש המתולתל שנח על ברכיו ונאנח מעומק ליבו כשבאבי דחף אותו לאחור ונשכב עליו.  

הם החלו להתנשק. נשיקות רכות מתמשכות, ובאבי ידע שכעת הם יעשו את הדבר הזה שהם היו עושים לפעמים אחרי מריבה.

הוא התהפך על בטנו וגנח כשסמי משך מעליו את מכנסיו וליקק את חריץ ישבנו בלשונו, מגשש אחרי פי הטבעת שלו, מלקק אותו, חודר לתוכו, קודם עם הלשון ואחר כך עם אצבעו. 

עד שפגש את סמי לא היה אף אחד שהעז לגעת בו ככה. הפרצוף הזועם שלו הצהיר בלי מילים – אני לא הולך לאכול בתחת מאף אחד! - ולפני שפגש את סמי הוא באמת חשב שגבר אמיתי רק מזיין ולא מניח לאף אחד להשכיב אותו.

גם הדבר הזה קרה במקרה, הוא התווכח עם סמי על משהו, הם התערבו והוא הפסיד, כרגיל, כי סמי היה תמיד מלומד ופיקח יותר ממנו, ואז סמי אמר שהוא רוצה בתמורה רק דבר אחד, שבאבי ישכב בשקט ערום על הבטן ולא יזוז עד שסמי ירשה לו.

סמי התפשט ונשכב על בטנו, רועד ממתח ומהתרגשות שניסה להסתיר אפילו מעצמו, ונדהם כשחש את לשונו של סמי מגששת בין עגבותיו. עוד לפני שהספיק למחות הוא כבר היה מכור  לתענוג המיוחד הזה, וכשסמי דחף לתוכו את אצבעו ואחר כך את אברו העבה, הוא נדהם לחוש עד כמה התענג לשכב חסר אונים, וכמה נעים היה לו להניח לגבר לחדור אליו.

הם מעולם לא דברו על זה, אבל סמי תמיד ידע לקרוא בעיניו מתי הוא חש רצון להניח לרגע לתפקיד הגבר השולט והחודר ורק לשכב בשקט ולהתמסר.

אחרי שגירה ועינג את פי הטבעת שלו בלשונו ושימן אותו באצבעותיו הזריזות, החדיר סמי לישבנו את הזין העבה והורוד שלו, והחל לנוע בתוכו בתנועות עדינות. באבי גנח, מתמסר להנאה הזו שחלק רק עם סמי, ואז סמי הדהים אותו כשהחל לחקור אותו תוך כדי זיון על הנשיקה המטופשת ההיא.

הם תמיד שמרו על שקט מוחלט בזמן הזיון. עד היום חוץ מגניחות סמי אף פעם לא הוציא הגה מפיו. באבי היה נדהם כל כך עד שמצא את עצמו מנסה להסביר למה הוא נישק את הנער היפה ההוא, ולמה זה לא נחשב בעצם, ולמה סמי לא צריך להתרגש מזה.

לרווחתו סמי השתתק סוף סוף, אבל באבי חש שהוא לא שוכנע. הזיון לא היה מוצלח כמו תמיד, והוא חש שהכל באשמתו והשמן עדיין פגוע מכל הסיפור המגוחך ההוא.

אחרי שהם התקלחו הוא שכב על גבו, מחבק את סמי שהניח את ראשו על חזהו, מנומנם עקב כל ההתרגשות, וחשב על פתרון.

פעילות מוחו היה איטית אך עקבית. הוא חשב, שקל, בחן את הבעיה מכל צדדיה, ולבסוף הגיע להחלטה. באבי התנער, קם והחל להתלבש.

"לאן אתה הולך?" שאל סמי ופיהק.

באבי כרע על הרצפה לפני המיטה וקירב את ראשו אל פניו של סמי. "אתה לא מאמין לי שאני רוצה רק אותך סמי, ואני הולך לפתור את הבעיה הזו. אני לא יכול לחיות ככה, כשאתה שונא אותי"

"אני לא שונא אותך טמבל. אני סתם מקנא."

"למה אתה מקנא בגלל טמבל כמוני?"

"כי אתה טמבל סקסי שלא יודע כמה שהוא סקסי." הצטחק סמי.

"אני סקסי?" השתומם באבי, "מאיפה הבאת את זה? אתה הטמבל סמי. לא אני."

סמי גיחך, משועשע מתמימותו של באבי. "בסדר באבי, אז אולי תגיד לי איך הוא ידע איפה אתה גר, האנטון הזה?"

"לא יודע." 

"אני אגיד לך איך הוא ידע טיפשון, המלצר אמר לו. גם הוא חושב שאתה סקסי. אני רואה איך הוא מסתכל עליך. איך הרבה מסתכלים עליך ורוצים אותך. רק אתה לא רואה את זה כי אתה טמבל."

"אתה מדבר שטויות סמי. לך לישון קצת, אני אביא פיצה. בטח תקום רעב ואין כלום בבית."

סמי העייף מכל ההתרגשות שלא היה רגיל אליה נאנח, יודע מניסיון ששום דבר לא ישכנע את באבי העקשן שהוא, כפי שהוא - דובי שעיר ומגודל - מוצא חן בעיני גברים רבים.

"טוב באבי, תביא פיצה עם פטריות." 

באבי הביט בראי לפני שיצא, מנסה לראות אם הברווזון המכוער הפך באורח פלא לגבר סקסי, אבל לא ראה שום דבר חוץ מעצמו - באבי הגדול, השעיר והמכוער.

אחרי שקנה את הפיצה הוא חזר לפאב ההוא, ומצא את אנטון באותו המקום, יושב עם אותם חברים. הם צחקו והתבדחו כרגיל, רק אנטון היה שקט ומתוח והביט ללא הרף על הדלת. עיניו אורו כשבאבי נכנס פנימה בסערה וניגש הישר אליו.

"קדימה אנטון." אחז במרפקו, "הולכים."

בלי להגיד מילה לאיש מחבריו גלש הנער מכיסאו הגבוה ונחפז בעקבות באבי. הוא שם בצייתנות קסדה על ראשו, התיישב מאחורי באבי, חיבק את מותניו והשעין את ראשו על גבו בעוד הם טסים ברחובות חזרה לדירה של סמי ובאבי.

לפני שעלו לדירה הושיב באבי את הנער על מעקה האבן שלפני הבלוק וסח לו ככה - "אתה סבכת אותי בצרות אנטון. בגללך סמי בכה ואמר שהוא שונא אותי."

"סמי זה השמן?" שאל אנטון. 

באבי הנהן, "כן, סמי השמן הוא החבר שלי ובגללך הוא חושב שאני לא רוצה אותו יותר."

"ואתה כן רוצה אותו, את השמן הזה?" השתומם אנטון.

"כן." אמר באבי בתוקף, "ואני רוצה שאתה תגיד לו שאין שום דבר ביני לבינך."

"אבל נישקת אותי." התעקש אנטון.

"זו לא הייתה נשיקה כזו." התעקש באבי בחזרה.

"אז איזה מין נשיקה זו הייתה?"

"לא יודע!" איבד באבי את סבלנותו. "די נודניק! מי נתן לך את הכתובת שלי, המלצר?"

"כן, גם הוא חם עליך." גיחך אנטון בחוצפה, וחטף בתמורה חבטה חינוכית קלה על עורפו.

"קדימה באנדיט." משך אותו באבי אחריו, מזרז את הצעיר ללא כל צורך.

אנטון פסע בעקבותיו בלב חפץ, מדלג בזריזות במעלה המדרגות. 

הם מצאו את סמי במטבח, טורח מעל סיר מרק ריחני ומבעבע. הזר נעלם ורק כמה קצוות מעוכים שהציצו מתוך פח האשפה העידו על מקום העלמו.

"הבאתי פיצה סמי. למה אתה מבשל?" מחה באבי.

"הבטחתי לך לבשל." אמר השמן בשלוותו האיטית הרגילה ובאבי נשם לרווחה.

סמי המוכר שהתעקש על מילוי הבטחותיו ואהב לבשל מרקים חזר. הוא חש שעצביו המרוטים נרגעים לאיטם. הבכיין ההוא שזרק כריות וצעק עליו בלבל אותו והוא היה נחוש לעשות הכל כדי שלא ישוב.

 "למרק יש ריח טוב." העז אנטון להביע את דעתו ושוב חטף סנוקרת על פדחתו.

"אתה, אל תדבר בלי רשות!" נזף בו באבי.

"באבי מספיק. בלי אלימות בבקשה." חצץ סמי בין השניים והושיב את הנער על כסא.

"אני רק מחנך אותו." התגונן באבי, "הוא חוצפן."

"לא הקפדן מלמד." סח סמי בנעימות, פיצח ביצה והטיל את תוכנה לתוך המרק.

"אני קפדן?" מחה באבי, "מה פתאום? אני רק רוצה שהוא יבקש סליחה."

"מה עשיתי לך. על מה יש לי לבקש סליחה?" מחה אנטון.

"על הפרחים ועל זה שבגללך סמי בכה." התרגז באבי וניסה לחבוט בנער שוב, אבל נחסם על ידי סמי שהניח יד על כתפו וביקש ממנו שישב בשקט.

באבי ציית, לקח את הכף שלו והחל לאכול מהמרק החם והטעים. גם אנטון קיבל צלחת מרק ושלושתם ישבו ואכלו בשקט כשלפתע נזכר באבי שהוא שכח את הפיצה בארגז המשא של האופנוע.

"שהילד ילך להביא." פסק סמי ונתן לאנטון את המפתח של ארגז המשא.

"אני כבר חוזר." הבטיח אנטון ונעלם בטריקת דלת.

הם הביטו זה בזה בשתיקה מהורהרת. "הוא לא יחזור." אמר באבי לבסוף, "תביא עוד צלחת מרק, אני עוד רעב."

סמי חייך חיוך מסתורי שהגביר את דמיונו לבודהא טוב לב וחכם. "הלוואי והיית צודק באבי, אבל הוא כן יחזור. גם אם הייתי נותן לו את המפתחות של האופנוע שלך, ומוסיף עוד כמה סטירות הוא היה חוזר. יקח עוד הרבה זמן עד שניפטר ממנו באבי וכדאי שתשלים עם זה בלי להתרגז."

באבי הביט בסמי בתימהון, משתומם על דבר הנבואה שנזרק מפיו, אבל בטרם הספיק לענות חזר הנער מתנשם, ובידו קופסת הפיצה השמנונית.  

"אני אחמם אותה במיקרוגל." התנדב, ומיד חילק את הפיצה לפרוסות, חימם אותן והגיש לכל אחד מהם צלחת פיצה עם סכו"ם, והוסיף גם מפיות. בדרך כלל הם נהגו לקרוע חתיכות מהפיצה ולאכול אותה עם הידיים מול הטלוויזיה, אבל מאחר וקיבלו שירות כל כך אדיב נכנעו בלית ברירה ואכלו ברוב נימוס עם סכין ומזלג, ואף קנחו את סנטרם במפית.  

"תאכל, תאכל." עודד באבי את הנער שהביט בהם בחוסר בטחון. "אתה רזה מידי ילד. בגילך  הייתי תמיד רעב."

"גם עכשיו אתה תמיד רעב." ציין סמי בנחת, "בן כמה אתה אנטון?"

אנטון הסמיק, מיהר לבלוע מלא פיו פיצה לוהטת ואמר שהוא בן עשרים ושתיים כמעט, ורק עכשיו גמר צבא, והוא לומד בקורס טכנאות מחשבים וגר אצל ההורים ומחפש דירה.  

סמי שאל אותו על שירותו הצבאי - לוחם בהנדסה.

על הוריו – עסוקים בעצמם, טרודים בבעיות פרנסה ומתים שהוא יסתלק כבר מהבית.

על חברים – סתם פרחחים שאפשר רק לצחוק איתם, אבל לא לדבר על שום דבר רציני, ועל לימודיו – מעניינים מאוד, הוא מקבל ציונים מעולים ורוצה להמשיך ללמוד בקורס מתקדמים, אבל אין לו עדיין די כסף.  

ככל שהשיחה התקדמה נעשה הנער רגוע וחפשי יותר, דיבר בהתלהבות, צחק, התבדח ופניו היפות זרחו משמחה. ההתעניינות החמימה ששפעה אליו מכיוונו של סמי המסה את ביישנותו וכשצחק בחדווה, מטיל את ראשו לאחור, חש באבי איך ליבו מתחמץ בקרבו.

כל היופי הרענן והזהוב הזה – קווצות השיער שנפלה בשובבות על המצח החלק, עיני התכלת הנוצצות בפנים השזופים, ההתמכרות חסרת הבושה הזו לעליצות, עצם נוכחותו הקורנת נעורים שופעי חן בוטח – כל אלו היו כסטירת עלבון בפניו.  

"אבל למה שלחת את הפרחים האלה? קיבינימט אתך?" התפרץ וחבט על השולחן ביד גדולה ושעירה.

הנער הסמיק, מחה את ידיו במפית, ופתאום, בלי אזהרה מראש, צנח על ברכיו, מדבר מהר, מערבב עברית ורוסית, מנסה להסביר שכוונותיו היו טובות, מתנצל בתמימות ילדותית שנטרלה את התיאטרליות של תנוחתו.

הוא נראה כל כך יפה וחינני, כורע לפניהם על רצפת המטבח הדביקה,  מביט במבט מלא תחנונים אל סמי שחייך אליו בעידוד וסלח לו מיד.

החיוך הזה שהם החליפו ביניהם מעל לראשו העציב את באבי ללא נשוא. כל המרץ כמו נזל מגופו למראה ההבנה שהתרקמה בלי מילים בין אנטון היפה לסמי שלו.

"אני מרגישה שהעור שלי נעשה קצר עלי פתאום." נהגה אחותו להגיד יום יומיים לפני שקבלה ווסת, רק עכשיו הבין את הרגשתה – הוא חש לפתע כאילו עורו נעשה צר מידי לגופו.

היה עליו להסתלק משם מיד. "אני הולך לישון. לילה טוב." אמר בתוקף וקם בתנועה חדה מהכיסא, מפיל אותו לאחור, וברח לשלוות חדר השינה שלהם, משאיר אחריו כיסא הפוך ודממה נדהמת.

חלק ב' ואחרון