קוראים

יום חמישי, 18 בינואר 2018

א. עולם של גברים

1. סטריפ פוקר
בואו נשאיר בצד את העובדה המדהימה שאני, יורם שפירא, הגעתי לכלא. מה שהיה היה, מה זה משנה למה? קרו דברים, נעשו משגים, עשיתי שטויות, והנה אני כאן, עומד לפני שער ברזל מסורג, סוהרים מימיני ומשמאלי, רועד מקור ומפחד, ופני אל הבלתי נודע.
הבלתי נודע התברר עד מהרה כחדר לא גדול אך דחוס להפליא במיטות כסאות וארוניות ומאוכלס בגברים, אך ורק גברים. הגעתי לעולם שאין בו אישה אחת לרפואה - עולם של גברים.
לכולם כאן יש שרירים, שערות על החזה, זיפים על הפנים, קולות עבים ונמוכים ומבטים חמדניים שננעצים בתחת שלי כשאני מתכופף להניח את חפצי על המיטה הכי גרועה בחדר, קומה תחתונה מול השירותים המסריחים.
איך אני יודע שהם מביטים בתחת שלי? אני מרגיש את זה, חש במבטים הנעוצים באחורי כמו דקירות של סיכות, ומרגיש איך פי הטבעת הבתול שלי מתכווץ מפחד, וגלים קטנים של ריגוש, זרמים זרמים של חלחלה, מרצדים הלוך ושוב בין החור המכווץ שלי לאשכים.
זה הדבר הראשון שחשבתי עליו ברגע שהשופט אמר שהוא גוזר עלי שנה בפנים – אני עומד להגיע לעולם סגור שיש בו רק גברים וכולם יהיו חרמנים רצח - והרי ידוע מה קורה בכלא לבחורים צעירים ונאים... כולם שם יחמדו את גופי והסוהרים יתעלמו, ואולי אפילו יציצו ויגחכו חרש כשהפושעים הקשוחים יחגגו על התחת שלי, מתענגים על מנת בשר טרי, רענן וצעיר.
"איך קוראים לך?" שאל אחד מהם אחרי שהנחתי את הדברים שלי על המיטה וישבתי עליה.
"אהה... אני... אני יורם שפירא." אמרתי בקול שרצה להיות בוטח ושליו ויצא מגומגם והססני.
האיש ששאל, גבר עגול פנים ונעים סבר עם שמץ מבטא צרפתי אמר ששמו קלוד בן נעים. "נעים מאוד." הוסיף בחיוך, והושיט לי יד.
לחצתי את ידו ואחר כך מצאתי את עצמי לוחץ ידיים של עוד אנשים ומשנן את שמותיהם - פרוספר, יורי, מקס, עלי ומשה ביטון.
"מה, כולכם ישנים פה, בחדר הזה?" הופתעתי.
"כולנו, וגם אתה." חייך קלוד שמינה את עצמו, ואולי מונה, לך תדע? לדובר של כל החבורה.
"אבל... אבל..." רציתי להגיד שנראה שיש פה יותר מידי אנשים בשביל חדר אחד ואיך אפשר, אבל פחדתי להעליב, אז הסתפקתי בתהייה המנומסת אם יש מספיק מיטות לכולם?
"יש." חייך ביטון, "וגם אם אין מסתדרים."
המסתדרים הזה נראה לי חשוד קצת. ספרתי את מספר הנוכחים וגיליתי מהר מאוד - אני בחור די אינטליגנטי אם נותנים לי צ'אנס - שיש בחדר ארבע מיטות כפולות. כלומר, יש מקום לשמונה איש, כלומר חסר עוד בן אדם אחד שאותו לא פגשתי עדיין.
"זה חדר לשמונה." ביאר לי באדיבות מקס, שרירן בהיר שיער ומפחיד. בסתר ליבי הדבקתי לו את התואר נאצי. למרות שהיה קריר בחדר הוא לבש רק גופיה, מפגין פלג גוף עליון מרשים מאוד, מכוסה אוסף מגוון של כתובות קעקע שכיסו חלקים נרחבים מגופו.
"וכולנו פה מאמינים בשיווין ובדמוקרטיה." הוסיף פרוספר, צעיר דק, שחום ועצבני למראה שנראה כאילו הוא מסתיר סכין בגרביו, או אולי בכיסו האחורי? לא. לא יכול להיות שבכיס שלו יש סכין. הוא לבש מכנסים כל כך הדוקים... ממש אפשר היה לראות את תווי הזין שלו... אחוז חלחלה ניתקתי את מבטי מחלציו של פרוספר שנראו תפוחים מידי על בחור כל כך רזה וצעיר והבטתי שוב בקלוד, המבוגר שבחבורה שהרגיע אותי בפניו העגלגלים ונעימי הסבר.
"מה זאת אומרת שוויון ודמוקרטיה?" נדהמתי מההצהרה הליברלית הזו שתאמה יותר חוג לאזרחות באוניברסיטה ולא תא כלא צפוף.
"זאת אומרת שפה בכלא כולם שווים, כולם גברים, כולם יושבים ולכולם יש אותן זכויות בלי הבדל דת גזע ומין." ניסה עלי - שדיבר עברית נהדרת במבטא ערבי - להעמיד דברים על דיוקם וחייך אלי בתום לב חשוד מאוד.
"מה מין?" התנער הצעיר שהוצג בפני כיורי - בחור שמנמן עם קול דקיק ושערות בלונדיניות ארוכות שהיו אסופות על עורפו בקוקו קשור בגומייה ורודה - שהלמה לדעתי ילדה בת שש – "כולם פה גברים."
"כן, פחות או יותר." התבדחה דעתו של פרוספר שדחק ביורי מרפק חד וצחק.
יורי נעלב והזעיף פנים, ופרוספר משך לו בשערות, וצבט את צמיגי השומן סביב מותניו ולא הניח לו עד שיורי התחיל לחייך גם כן.
הרגשתי קצת מאוכזב מהמתרחש סביבי. הם התנהגו כמו ילדים קטנים בטיול שנתי, לא כמו פושעים מסוכנים ומסוקסים.
גם מקס הנאצי חשב כמוני ונזף ביורי ברוסית. זה עזר והשניים נרגעו.
"אנחנו מנסים להיות ידידותיים חברותיים ולשתף פעולה כדי שהזמן יעבור לנו מהר ונעים." נאם קלוד בקול של פוליטיקאי משופשף וחייך אלי חיוך חלקלק ששלח צמרמורת דאגה בגבי. "אני מקווה שתצטרף אלינו." הוסיף בנימוס.
"יאללה, יאללה, חדל חירטוט." קצרה רוחו של משה ביטון ששריריו התחרו בהצלחה באלו של מקס הנאצי, אבל עורו היה שחום וחלק לגמרי מכתובות קעקע או משיער. גם ראשו היה מגולח ומבהיק וכפיצוי הוא התהדר בעגילי חישוק עבים שהיו נראים נשיים לולא היו תלויים על אוזניים שהזדקרו מפרצוף גברי כבד לסתות וזועף. על חזהו הייתה תלויה שרשרת עם מגן דוד וח"י ענקיים מזהב, וצמידי זהב כבדים עיטרו את פרקי ידיו העבים והחזקים.
"עכשיו אנחנו משחקים פוקר." אמר בתוקף, "ואתה בפנים."
"אבל... אבל על מה? אין לי כסף."
"לא חשוב." פסק מקס ושלף חפיסת קלפים ממורטטת שנראתה חשודה מאוד. הוא התיישב מצד אחד שלי וביטון מצידי השני. יורי, פרוספר ועלי התיישבו מולנו וככה התחלנו לשחק פוקר הזוי לגמרי, בלי כסף ובלי נקודות.
"זה סטריפ פוקר." פסק ביטון כשניסיתי לברר מה חוקי המשחק. אף פעם לא שיחקתי סטריפ פוקר, בטח שלא עם נאצי מקועקע מצד אחד וערס רצחני מצידי השני, לא פלא שדי מהר התחלתי להפסיד את המכנסיים, ואני מתכוון להפסיד אותם פשוטו כמשמעו.
"לפי החוקים שלנו." הסביר לי קלוד בסבר פנים יפות, "מי שנשאר ראשון ערום הוא המפסיד והמפסיד מוצץ למנצח.
"מוצץ?" התבלבלתי, "מוצץ מה?"
טוב, זה לא שאני כזה טמבל, אני אולי יורם ואשכנזי לפלף - כמו שאמר לי ביטון אחרי שנאלצתי לוותר גם על הגופייה שלי - אבל אני לא ילד קטן, אני יודע למה הכוונה במוצץ, אבל משהו בחביבות השמנונית של קלוד הפחיד אותי ובלבל אותי עוד יותר מהשרירים, הקעקועים והגורמטים של שני הבריונים שישבו משני צידי.
"אתה לא יודע?" חייך קלוד, "לא נורא. אנחנו כבר נלמד אותך."
חצי שעה אחר כך כבר הייתי ערום עד לתחתוני. גם השאר איבדו פה ושם חלקי לבוש, אבל אני הייתי המפסידן הכי גדול במשחק הזה, ועד היום אני משוכנע - אם כי אין לי הוכחות מוצקות לכך - שהם עשו יד אחת כדי להפשיט אותי מהר ככל האפשר.
קלוד איבד רק את חגורתו ונעליו וכשנפל הפור ואני הפסדתי שוב ונותרתי ערום ועריה, נקי מכל מלבושי, הוא קם והניח יד על כתפי. "קדימה יפיוף, רד על הברכיים ותתחיל למצוץ." פקד עלי ופתח את רוכסן מכנסיו, שולף משם זין עבה וכהה שכבר היה בזקפה חלקית.
"לא רוצה!" צעקתי, "עזבו אותי, אני לא הומו! לא רוצה למצוץ זין, די!"
ניסיתי לברוח אך לשווא. שתי זוגות ידיים גדולות וחסונות נחתו על כתפי והורידו אותי על הברכיים, אצבעות גסות ומחוספסות משכו בשערי בכוח ודחפו את ראשי אל חלציו של קלוד בן נעים.
"תפתח את הפה ותתחיל לעבוד." פקד עלי מקס בטון מאיים ודחף חרטום נעל מספר חמישים בעכוזי כדי לזרז אותי.
"לא רוצה ואתם לא יכולים להכריח אותי!" צעקתי, מנסה להיאבק בהם.
סכין צרה, חדה ונוצצת שנצמדה לבסיס צווארי הוכיחה לי שהם כן יכולים. ברגע שטיפת דם אחת הופיע בקצה החתך הצורב שחרטה הסכין בבשרי הבנתי שאין לי ברירה, פתחתי את פי ו...
הדלת נפתחה.
כולם סובבו את ראשם לעברה והביטו, מי בפליאה, מי בתיעוב ובמורת רוח, בגבר צעיר רחב כתפיים וצר מותן בעל שיער שחור מבריק ועיניים כחולות כהות שעמד בפתח וכעס.
"זה הבשר הטרי?" שאל.
הסכין שהצמיד פרוספר לצווארי נעלמה חיש.
"כן, זה הוא." אמר קלוד בתוקפנות, "למה?"
"הוא שלי, תעזבו אותו." פסק הצעיר בתקיפות מלכותית שאין עליה עוררין.
"אבל ברקו..." מחה מקס שפתאום נראה פחות נאצי, "אף פעם לא לקחת לך נסיכה, מה פתאום עכשיו?"
"ככה. כי ככה אני רוצה." הפטיר ברקו בשלווה מלכותית. "תעזבו אותו."
הם עזבו אותי מיד. עלי ויורי אפילו עזרו לי למצוא את בגדי ולהתלבש, ואחר כך להפתעתי הם העבירו את חפצי מהמיטה הדפוקה שלי למיטה שעמדה במקום הכי טוב בחדר, רחוק מהשירותים ומהדלת. היא נראתה רחבה ומסודרת יותר משאר המיטות והתהדרה במעין ווילון שהסתיר את הנעשה בה מעיני השאר.

2. it's takes one to know one
מיד אחרי הצלתי המופלאה ברקו המסתורי הסתלק מהחדר יחד עם מקס כשהם מסתודדים ברוסית. למרות שאני יליד הארץ אני מבין מעט רוסית והבחנתי שמקס קרא לברקו רודי.
עוד לפני שהספקתי להתארגן במיטה החדשה שלי נשמע צלצול חד וכולם קמו ללכת לארוחת הצהרים.
הלכנו לחדר האוכל במסדרון ארוך ואפרורי מרוצף אריחים בצבע ירוק עגמומי. מצאתי את עצמי פוסע בין יורי לעלי שהלכו משני צדדי מתאימים את צעדיהם לצעדי.
"מה זאת אומרת נסיכה?" חקרתי בחרדה את עלי, לא כי הוא היה פתאום חבר שלי, עדיין לא שכחתי איך הביט בשתיקה איך אילצו אותי לכרוע ברך לפני קלוד, אלא כי משום מה פחדתי ממנו פחות מאשר מכל השאר.
"ככה זה בכלא." אמר עלי בשוויון נפש והושיט את המגש שלו לתורן האוכל - בריון מחוטט פנים שעטה על ראשו מטפחת שחורה כמו היה שודד ים נועז ולא סוג של מלצר.
"איך ככה? תסביר לי." דרשתי.
"מי שחזק כמו ביטון, או קלוד, או מקס לוקח לו נסיכה שתשרת אותו."
"איך תשרת?"
"נו, תטפל בו כמו אישה. תשרת אותו."
הליברל הפמיניסטי ששוכן בתוכי קפץ ממקומו כנשוך נחש. "נשים הן כבר לא משרתות של גברים, לא במאה העשרים ואחת." ציינתי בצדקנות.
עלי משך בכתפיו, אדיש לחידושי הפמיניזם שקרוב לוודאי פסחו על כפרו. "הנסיכה מסדרת למלך את המיטה, מביאה לו אוכל, מנקה אחריו ועושה כל מה שהוא רוצה, ואם הוא רוצה זיון היא פותחת רגלים ונותנת לו זיון." ביאר לי בסובלנות.
פי הטבעת שלי התכווץ וריצד בעצבנות לשמע דבריו. "ואם היא... זאת אומרת הוא לא הומו ולא רוצה?"
עלי צחק. "אף אחד פה לא הומו, עוד לא ראיתי בכלא בן אדם אחד שאמר שהוא הומו. כולם גברים, אבל אין פה נשים אז... זהו."
"אתה עלי דווקא נראה לי די הומו, זאת אומרת, אם היינו נפגשים מחוץ לכלא הייתי ישר חושב שאתה הומו." הערתי ברשעות שנבעה בעיקר מפחד.
הוא נעץ בי מבט נעלב. "it's takes one to know one" הפטיר בקרירות וסירב לדבר איתי יותר למרות טענתי שסתם התבדחתי.
"אתה טיפש." אמר יורי שצותת בשקט לשיחה שלנו, "תעזוב אותו." הוסיף בזעם, עקף אותי והלך לשבת עם עלי הפגוע שחיטט בחוסר תאבון במזונו.
לא התפלאתי. האוכל בכלא היה בערך ברמת המזון של הצבא –מגעיל.
בעודי עומד במרכז חדר האוכל ההומה שלכל אחד היה בו כנראה מקום קבוע ותוהה איפה לשבת אחז ברקו שצץ מאי שם בזרועי והוליך אותי לשולחן צדדי שכל יושביו דיברו רוסית.
"זה המקום שלך, שים פה את המגש שלך." הורה לי, אבל לפני שהספקתי להניח את עכוזי על הכסא שילח אותי למטבח להביא לו מגש.
"אבל... איך..." התבלבלתי.
"לך חזרה לתור ושם כבר תקבל את המגש שלי." הסביר ברקו באורך רוח.
"איזה דוראק בחרת לך." שמעתי את אחד הרוסים, גבר ענק עם גולגולת קרחת מבהיקה וידיים שריריות להפליא, מפטיר לעבר ברקו שחייך ואמר שזה לא משנה, העיקר שיש לו תחת יפה.
חזרתי לתור ולפליאתי אחד התורנים שחילקו את האוכל הגיש לי מגש מכוסה מפית. "זה בשביל ברקו." אמר באדיבות.
נשאתי את המגש בזהירות חזרה אל ברקו והנחתי אותו לפניו.
בניגוד לאוכל האפרורי והדלוח שהוגש לי על הצלחת של ברקו היה אוכל טעים שנראה כאילו הגיע ממסעדה ולא ממטבח ציבורי. גם שאר הגברים שהסבו לשולחן איתנו אכלו מזון טעים – מרק, סטייקים, צ'יפס ואפילו פודינג שוקולד.
גם הם קיבלו את האוכל שלהם ישירות לשולחן, אבל האסירים שנשאו בשבילם את המגשים לא נשארו לשבת לידנו אלא נסוגו בנימוס אילם ונעלמו בהמון.
"הנה, קח קצת משלי." נידב לי ברקו חצי מהצ'יפס שלו והוסיף שניצל.
"תודה." לחשתי, נבוך מכל המעמד.
"על לא דבר." הוא אמר בנימוס והבחנתי בעונג שעיניו בעצם סגולות וריסיו שחורים וארוכים.
הוא אכל חצי מהפודינג ונתן לי את השאר, מוסיף גם את הכפית שלו כי לי לא הייתה כפית.
מחוץ לכלא לא היה עולה בדעתי לאכול מצלחתו של מישהו ועוד להשתמש בכפית שלו, אבל הכלא היה עולם עם חוקים משלו. לקחתי בתודה את הכפית מידו היפה וארוכת האצבעות של ברקו ואכלתי את פודינג השוקולד שלו עד תומו.
"אתה אוהב שוקולד?" הוא שאל כשעשינו את דרכנו יחד חזרה לתא.
"כן." הנהנתי.
הוא הניח יד על כתפי וחייך כשנרעדתי. "אל תפחד ממני." אמר, "אין לך סיבה לדאוג, לקרוא אתה גם אוהב?"
"כן. מאוד. למה?"
"כי אני רוצה שתעבוד בספרייה. אתה יודע לעבוד עם מחשב?"
"בטח."
"מצוין. מיד ראיתי שאתה בחור פיקח."
הוא לקח אותי לספרית הכלא, הציג אותי בפני הסוהר הממונה שהתייחס אליו בנימוס רב ורשם אותי לעבודה בספרייה. אחר כך לקח אותי ברקו לסיור קצר בכלא, הראה לי את המכבסה, את חדר הכושר שהוא עבד בו, את החצר הגדולה והחצר הקטנה, ואת בית המלאכה שיצר כל מיני סוגים של קופסאות קרטון ואריזות נייר.
כל אותו זמן בחנתי אותו בסתר, מתפעל מחן תנועותיו, מעורו הלבן והצח, פניו המחוטבים והברק הכחלחל של שערו השחור והמבריק. הוא היה יפה כמו נסיך וגם נימוסיו היו נסיכיים. לא יכולתי לפחד ממנו למרות שחזרתי והזכרתי לעצמי שהוא אסיר מסוכן, ושהוא מתכנן לנצל אותי ולהפוך אותי לסוג של עבד.
בסוף חזרנו לחדר וברקו הודיע לי שאנחנו הולכים למקלחת.
"אבל המקלחות פתוחות רק בין שבע לתשע." נזכרתי בכתובות שראיתי על דלת המקלחת.
הוא צחק, חבט קלות על עורפי, דחף לידי תיק כלי רחצה גדול ונאה בצבע כחול, תלה על שכמי את המגבת שלו - גדולה ולבנה עם פסים כחולים - ואמר לי לקחת את הכפכפים שלו שבצבצו מתחת למיטה.
עמסתי על עצמי את חפציו והתחלתי ללכת בעקבותיו, מרגיש קצת כמו משרת. הוא הביט בי במורת רוח, "ואיפה הדברים שלך?" שאל ברוגז, "אני רוצה שגם אתה תתקלח שפירא, ותעשה את זה כל יום גם אם לא יהיו מים חמים. ברור?"
הסמקתי במבוכה. כשהיינו לבד הוא לא דיבר איתי בנימה מעליבה כזו. זה היה משפיל.
עד שהתארגנתי זכיתי לכמה הערות מלעיגות מפרוספר ומקלוד שצחקו עלי בעוד הוא נשען על משקוף הדלת ומביט בי בשתיקה. עברו עלי כמה דקות לא נעימות של התחבטות עם החפצים שלו ושלי עד שדשדשתי בעקבותיו, חש מגושם ומבויש.
המקלחת הייתה נעולה, אבל לברקו היה כרטיס פלסטי קטן ופלאי שפתח לפניו את כל הדלתות בכלא - זכות יתר שנשמרה רק לסוהרים ולאסירים מיוחסים כמו ברקו.
נכנסנו לחדר ארוך וטחוב שלכל אורכו היו תאים פתוחים עם ראשי מקלחת חלודים. מולם היה ספסל ארוך מאוד. מספר ווים היו תלויים על הקיר מעל הספסל.
"קדימה, בוא נתקלח." אמר ברקו והתחיל להתפשט, תולה את בגדיו על וו. בהיתי בו בפה פעור, לא מסוגל להסיר מעליו את העיניים. הוא היה כל כך יפה - פרופורציות מושלמות, שרירים מתוחים, עור לבן וחלק, פטמות אדומות כהות, גדולות ומפתות... כשהוא התחיל להסיר את תחתוניו... השפלתי את עיני לקרקע, נבוך ונסער, משתוקק לראות ועם זאת לא מסוגל להביט.
"מה הבעיה שלך יורם?" קצרה רוחו של ברקו. "נו, זוז כבר."
"למה קראת לי שפירא כשהיינו עם כולם ועכשיו, כשאנחנו לבד, אתה קורא לי יורם?" שאלתי בעודי פושט את חולצתי, מודע עד כאב להבדל בין גופו השרירי והמחוטב לזה שלי, סתם גוף ממוצע, חסר ייחוד, שעיר ועם התחלה של כרס.
הוא לכסן אלי מבט ופתאום אחז בפני בכף ידו הגדולה והחזקה, מועך את סנטרי בחוזקה, "אתה בחור פיקח." אמר, בוחן את פני.
עצמתי את עיני, לא מסוגל לעמוד בפני מבטו החודר.
הוא צחק צחוק קצר וקר והרפה ממני, "קדימה. תפוס ספוג וסבון ובוא לסבן לי את הגב."
פשפשתי בתיק הרחצה שלו, לקחתי ספוג ובקבוק של סבון נוזלי סגול עם ריח נעים ובעיניים מושפלות התחלתי ללכת לעבר תא המקלחת שהוא בחר לעצמו.
"שפירא, טמבל שכמוך." צחק ברקו, "תוריד את התחתונים שלך ותנעל כפכפים, ותפסיק להראות כמו בתולה מבוהלת. התחת היפה שלך לא נמצא בסכנה, אני מבטיח לך."
עשיתי כדבריו, מחניק בתוכי נקיפת אכזבה, למה הוא מתכוון שהתחת שלי לא בסכנה ולמה אני לא מרגיש רגוע יותר בגלל ההבטחה שלו?
לא פעם חשבתי שצורת התכנון של הגוף הגברי לקויה לעומת זו של הגוף הנשי. העובדה שגבר לא יכול להסתיר את החרמנות שלו בגלל טיפשותו של הזין הזה התלוי עליו מהווה דוגמא טובה להנדסת אנוש לקויה, והוכחה לכך שאין צדק בעולם. נשים מסתוריות יותר ופחות מובנות רק כי אצלן הכול חבוי ומוסתר. אצל גברים לעומת זאת כל העסק תלוי בחוץ, מתנדנד ופגיע לעין כל. וזה, אם תשאלו אותי, פשוט לא הוגן.
ריכזתי את מבטי בקיר ממול, בספוג שבידי, אפילו בכפות רגלי שנראו פגיעות וחשופות בכפכפים המרוטים שאני סוחב איתי עוד מהצבא, ובכל זאת לא יכולתי שלא לחוש בו לצידי - גבוה מעט ממני, יפה וחזק, המים קולחים על גופו בעוד הוא מהמהם לעצמו מנגינה עליזה - ופחדתי עד מוות שהזין שלי, הנקניק הטיפש הזה שמתנהג כאילו יש לו דעה משלו יפדח אותי שוב.
"קדימה יורם, תתחיל לעבוד." הצטחק אלי ברקו, מביט לעברי מעבר לכתפו. שערו הרטוב נפל בקווצות פרועות על מצחו ועיניו נצצו בברק סגול עליז.
השמחה שלו הדביקה גם אותי. "אני רואה שמים עושים לך מצב רוח טוב רודי." אמרתי, ומיד נבהלתי כי אולי הגזמתי כשהרשיתי לעצמי נימת קרבה כזו.
לרווחתי הוא רק חייך חיוך רחב ופרע בחביבות את שערי. "שמעת את מקס קורא לי ככה? רק הרוסים קוראים לי רודי, למעשה שמי נמרוד, אבל הם מעדיפים רודי."
"אז אתה לא רוסי?"
"אני רוסי של כבוד." צחק נמרוד והורה לי ללכת להביא כסא פלסטיק אדום שעמד בפינה ואת השמפו שלו. הלכתי להביא את הכסא והשמפו חש כל אותו זמן את עיניו עוקבות אחרי. זה היה מביך ומרגש בעת ובעונה אחת, מבטו סרבל את תנועותיי ורק נס הוא שלא מעדתי ונפלתי אפיים ארצה.
למזלי הגעתי אליו בשלום והוא התיישב על הכסא והורה לי לחפוף את שערו. עשיתי כדבריו, משתדל לא להכניס את הקצף לעיניו ולא לגעת בו יותר מידי. למרבה הצער לזין שלי היו שאיפות אחרות, למרות כל מאמצי לצמצם את הנגיעה בגופו של ברקו הנקניק המטופש שלי הזדקף ונמתח לכל אורכו כאילו השתוקק לגעת במה שאסור היה בנגיעה.
ברקו התעלם באצילות נפש ממצבי הגופני - למרות שאין לי ספק שהבחין בו - ופטפט איתי בעליזות, מספר לי על סדרי הכלא ששוויון ודמוקרטיה היו רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב.
הוא גילה לי שיש בכלא כמה קבוצות גדולות ומאורגנות. אחת הגדולות והחזקות שבהן הייתה קבוצת הרוסים שהוא נמנה עליה. היו גם הערבים והשחורים, הקווקזים שפעלו ביחד עם הגרוזינים, והייתה גם המאפיה החזקה של הלבנים.
"לבנים?" שאלתי בפליאה, משפשף את עורפו במגבת.
"כן, לבנים כמוך. אתה עוד תלמד הכול." הבטיח לי ברקו וקם ממקומו, "קדימה יורם, עכשיו אתה, תתקלח ותחפוף את הראש."
"אין לי שמפו." נזכרתי, "לא הספקתי לקנות."
"תשתמש בשלי, הנה, תן לי את הראש שלך." הוא עיסה את הנוזל הריחני לתוך קרקפתי והיה עלי לחרוק בשיני כדי לא לגנוח מעונג. אני אוהב שחופפים לי את הראש והעובדה שזה היה הוא... עמד לי בטירוף והבושה וההנאה הלכו בתוכי מכות. מזל שהייתי רטוב ממי המקלחת כי עיני היו מלאות דמעות.
"בוא, אני אנגב אותך, מבולבל שכמוך." הצטחק ברקו כשראה שאני לא מצליח למצוא את המגבת שלי – לא העזתי לפקוח את העיניים - הוא עטף אותי במגבת האפרפרה שלי, שפשף את עורי ושתל פתאום נשיקה על מצחי.
"יש לי הרגשה שזו עומדת להיות תחילתה של ידידות מופלאה." חייך אלי כשפקחתי את עיני, נדהם, והבטתי חסר אונים בצללים העדינים שהטילו ריסיו הסמיכים על עורו הלבן.

ברקו לעומתי היה קופצני ומלא מרץ. "קדימה, תתלבש." טפח על ישבני, "אנחנו הולכים לחדר כושר."
"מה?" נבהלתי, "למה? מה פתאום?"
"אני עובד בחדר הכושר, והיום תורי להיות אחראי על משמרת אחר הצהרים. נו, בוא. מקס מחכה שאני אחליף אותו."
"אני לא כל כך אוהב חדרי כושר." התנצלתי, "תמיד יש שם מלא הומואים."
"אל תדאג. אני אשמור עליך מההומואים הרעים." גיחך ברקו.
"אבל מה אני אעשה שם?" יללתי בייאוש בעודי נגרר בעקבותיו, נושא את תיקי הרחצה, הכפכפים והמגבות שלנו.
"תעבוד קצת על הכושר שלך. אתה נראה די טוב, אבל תמיד יש מקום לשיפורים." טפח ברקו בעליצות על כתפי ועצר בחור קטן קומה וצנום בעל שער אדמוני ופרצוף מנומש. "מומו!" הרעים בקולו, "בוא הנה."
הג'ינג'י ניגש אלינו מחייך חיוך מתרפס וברקו ציווה עליו לקחת את המשא שנשאתי לחדרנו ולפרוס היטב את המגבות כדי שיתייבשו כהלכה.
"בטח ברקו, כן, אין בעיות, תודה ברקו." אמר מומו בהתלהבות, מחייך כאילו זכה בפרס שחרר אותי ממשא המגבות ושאר ציוד המקלחת ודהר משם והלאה.
"למה הוא עושה מה שאתה אומר?" שאלתי, "מה האינטרס שלו בזה?"
ברקו צחק. "אתה מתחיל לחשוב כמו אסיר." אמר בשביעות רצון, "תחשוב קצת, למה אתה עושה מה שאני אומר לך לעשות?"
"כי... כי אני פוחד מקלוד ומשאר הבחורים בתא." הודיתי, "אני מעדיף אותך. הם עושים מה שאתה אומר כי אתה שייך למאפיה הרוסית?"
"כן, בערך."
"ואם נגיד תריב עם החבר'ה שלך במאפיה והם כבר לא יתמכו בך, מה יקרה אז?"
"במקרה כזה הלך עלי." התרחב חיוכו של ברקו, "ואז אני אסחוב בשביל אחרים מגבות רטובות ואישן ליד השירותים."
"ותהיה הנסיכה של מי שירצה אותך?"
"לא. לזה אני לא אגיע, אין מצב שאני אהיה נסיכה."
"אבל מה תעשה אם לא תהיה לך ברירה? אם נגיד יאיימו עליך בסכין, מה תוכל לעשות אז."
"להילחם בהם עד שיהרגו אותי." ענה ברקו בפשטות והמשיך ללכת.
נשרכתי אחריו מבויש מהפחדנות שלי שואל את עצמי אם הוא סתם מדבר או שהוא רציני קל להגיד להילחם עד מוות, אבל רק הבוקר הוצמדה סכין לצווארי ולא שכחתי עד כמה פחדתי...
אבל עכשיו לא פחדתי כלל ובכל זאת המשכתי ללכת בעקבותיו ולציית לו, וחשדתי בעצמי שהייתי עושה את זה בכל מקרה, בלי שום קשר לפחד שלי מהמאפיה הרוסית. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה