שגיאת זמן

"לכל הרוחות והשדים!" התפרץ עמיר כששוב הופיעה על מסך המחשב שלו הכתובת המרגיזה – שגיאת זמן.

בזמן האחרון הופיעה ההודעה המסתורית הזו על מסך המחשב שלו כל פעם שניסה להגיב באחד מהפורומים או הבלוגים החביבים עליו. כל מכריו הוירטואליים חושבים בוודאי שהוא התנתק מהאינטרנט, חשב לעצמו ברוגז.
כל ניסיונותיו להיפטר מההודעה המרגיזה הזו גרמו למחשבו להודיע לו שיש לו שגיאה במערכת ולהשליך אותו אחר כבוד מהרשת.
הוא התייעץ בכל המומחים והבקיאים ברזי המחשב והאינטרנט שהכיר. לכל אחד מהם היה פתרון אחר - אולי זה וירוס? אולי ספק האינטרנט שלך לא בסדר? אולי תפרמט את המחשב?
הוא עשה הכל - הטריד ללא הרף את התמיכה הטכנית, פירמט את המחשב, התקין מחדש את האקספלורר, שאל וחקר והתעצבן, ובכל פעם שבה ההודעה העיקשת הזו להופיע.
שגיאת זמן, שגיאת זמן, הרהר לעצמו ברוגז כשכיבה בייאוש את המחשב ופנה להעיר את יואל כדי שילך להתלבש לפני המסיבה. איזו מין הודעה אידיוטית זו? האם הזמן יכול בכלל לשגות? הזמן הוא זמן. למה הכוונה בכלל בביטוי הזה - שגיאת זמן.
יואל שכב על בטנו, ידיו חובקות את הכרית, שערו הלבן פרוע וזיפים מעטרים את לחייו. עמיר הביט בו בחיבה וחש צער על שעליו להעיר אותו משנתו. ברצון היה מוותר על מסיבת חנוכת הבית של אחד מידידיו הותיקים של יואל, אבל אין מנוס, חזקה עליו פקודתו של אהובו שעליו להעיר אותו שעה לפני היציאה כדי שיספיק להתרחץ ולהתלבש בקפידה.
עמיר רכן ונישק את הכתף השחומה, השרירית והרחבה, שואף לקרבו את ריחו הטוב. חבל על הזמן שבזבז באתרי האינטרנט המטופשים הללו, הרי כל מה שהוא אוהב וצריך נמצא כאן לפניו. הוא היה מעדיף להתכרבל בין הזרועות הללו, החמות והחזקות, להיצמד לגוף המוכר לו כל-כך ולהירדם לצידו.
"יואל חמוד, מתוק שלי." הוא דגדג מעט את בתי שחיו, נישק את עורפו, ולבסוף הצליח להעיר אותו.
"אוף!" גנח יואל והתיישב. "מה השעה? כמה זמן יש לנו? אני כבר קם." ומיד זינק על רגליו וחש למקלחת.
עמיר ישב על המיטה, צפה בהנאה ביואל המבצע את טקס הגילוח היומי שלו ונזכר איך ראה אותו מתגלח בפעם הראשונה אחרי שבילה את כל הלילה במיטתו.
אז היה שערו העבות של יואל אפור רק ברקות, וכעת הלבין לגמרי. זיפיו שאז היו שחורים האפירו בינתיים, וגם על החזה החזק והרחב החלו לבצבץ שערות שיבה.
למרות כל המאמצים שהשקיע יואל בחדר הכושר הוא השמין מעט מאז, ולאחרונה החלו שנותיו ניכרות בו אם כי עדיין היה גבר חזק ומרשים, ונראה צעיר יותר מחמישים שנותיו.
יואל חש במבט הנעוץ בו, הרים את מבטו אל עמיר וחייך אליו מבעד לקצף שעל פניו. "המחשב ממשיך להציק לך יפיוף?" חייך אל חברו לחיים מזה כמעט חמש עשרה שנה.
"כן, אבל זה שטויות. בסוף אני אפתור את הבעיה. איזה חולצה בא לך ללבוש יואל?"
"את הלבנה עם הפסים הדקים, זו שקנינו בלונדון." הורה יואל, ועמיר נחפז לחדר הארונות להביא אותה בצירוף מכנסים תואמים, והוסיף גם גרביים וחגורה.
מההתחלה הוא מינה את עצמו למלביש ולמטפל של יואל, משרת אותו בכל, מבשל, מגהץ מתקן, מנקה, משקיע מאמצים להיות לעזר ליואל שלא הבין איך הנער הזה שאסף לביתו ברגע של הסח הדעת באיזו מסיבה משעממת הצליח להשתחל לליבו ולביתו במהירות כה רבה.
בהתחלה, כשעמיר היה רק בן עשרים ושתים וחצי, ויואל בן שלושים ושש, הבדלי הגיל ביניהם נראו עצומים ובלתי ניתנים לגישור. יואל ניסה לא פעם ולא פעמיים להיפטר מהצעיר יפה התואר הזה שדבק בו בעקשנות, מסרב להקשיב לקול ההיגיון, מתעקש לשוב אליו כל פעם מחדש, אוטם אוזניים לכל הטענות והמענות על הפרשי הגילים ביניהם.
עם הזמן התרגל אל הנער, למד לבטוח בו ולסמוך על נוכחותו המועילה.
אחרי שהבין שלא יוכל לנער מעליו את עמיר העקשן - בינו לבין עצמו הודה שניסיונותיו לא היו רציניים ותמיד שמח כשהצעיר חזר לזרועותיו - הוא הניח ליואל לגור בביתו, עזר לו לממן את לימודיו וכל אותו הזמן הזכיר לעצמו שבקרוב עמיר ימצא מישהו צעיר יותר ויעזוב אותו, ולכן אסור לו להתקשר אליו יותר מדי.
ואז, שנתיים אחרי שנפגשו, שב יואל מחו"ל באיחור של חצי יום אחרי שהחמיץ את טיסתו ומצא את הבית נקי ומצוחצח, המקרר מלא בכל טוב, סיר מרק חם ממתין לו על הכיריים, זר פרחים טרי עם ברכת ברוך הבא מבשם את חלל הבית, ועמיר ישן במיטתו ופניו הרטובות מדמעות כבושים בפיז'מה הישנה שלו.
לפתע הבין כמה טיפש יהיה אם יפסיד אהבה כה עזה בגלל דבר כה חסר משמעות כו הפרש גילים. הוא העיר את עמיר בנשיקות, ומאז הם הפכו לזוג רשמי, ידוע, מוכר ויציב.
בתחילה לעגו לו חבריו וטענו שהילד יברח ממנו בעוד כמה חודשים. "אני נותן לזה שנה גג." הצהיר צביקה, האקס המיתולוגי שלו שנותר חברו הטוב.
"בסדר, אז מה? אני לא מחזיק אותו בכוח. כשימאס לו הוא ילך, ובינתיים טוב לי וטוב לו. למי איכפת מה יקרה מחר או מחרתיים?" הצהיר יואל, דוחה מעליו את חיוכי הלעג שרימזו על סיבות כספיות לדבקותו של עמיר בגבר מבוגר ממנו בארבע עשרה שנים.
נכון, הוא הרוויח לא רע ובשנות השמונים הטובות קנה לו דירה ורכב ואפילו חסך מעט לימות הזקנה, אבל אחרי נפילת הבורסה הצטמצמה משכורתו מאוד, ובכל זאת עמיר נשאר איתו גם בשנים הרעות כשהיה מובטל, ותמך בו עד שמצא משרה חדשה, ממשיך לאהוב אותו בנאמנות גם אחרי שכל חסכונותיו נאכלו ומשכורתו הצטמקה לחצי.
למרבה המזל סיים עמיר בינתיים את לימודיו, השיג משרה מכובדת ומשתלמת ורמת חייהם נשמרה כשהייתה.
הם השלימו את תלבושתם ופנו להביט בראי שבכניסה לפני שיצאו לחגוג. "אני נראה בסדר?" פנה עמיר כדרכו אל יואל בבקשת אישור.
יואל חייך ונשק לו. "אתה יפיוף, גם אם תלבש שק תראה בסדר." החליק את ידיו על גבו של עמיר, שואל את עצמו בפעם המאה אלף לפחות במה זכה שהגבר הצעיר והנאה הזה ידבק בו לאהבה.
הוא לא היה עיוור לסימני הגיל שנחרטו בפניו ובגופו - שערו הלבין כליל והידלדל, הכרס החלה מבצבצת, מניפת קמטים שכבר אי אפשר לפטור אותם כקמטי צחוק נחרטה סביב עיניו, מתאר הלסת שלו החל מטשטש, עור הצוואר מתקמט יותר משנה לשנה, ועוד ועוד, סימני גיל שאי אפשר להסתירם.
"גם אתה ממש חתיך הערב." החמיא לו עמיר בחיבה והחזיר לו נשיקה.
"לידך אני נראה כמו אשמאי זקן." קנטר אותו יואל רכות, "בחור יפה וצעיר כמוך, מה יש לך לחפש עם קשישון כמוני?"
עמיר פרץ בצחוק. "מה? אתה לא יודע? אני מחכה לירושה." ושניהם צחקו, מפני שכעת עמיר הרוויח יותר מיואל, דבר שכיום, אחרי שבנו להם חיים ומשק בית משותפים, לא הטריד אותם כלל.
המסיבה נערכה בביתו של סמי - מכר ותיק של יואל, גבר בן גילו שהצליח בעסקיו והיה ידוע במסיבות ההוללות שלו, בחוסר נאמנותו למאהביו הצעירים והיפים שהוא נהג להחליפם תדיר, ובמלחמתו הנואשת בסימני הגיל, מלחמה שכללה אפילו ניתוחים פלסטיים.
האורחים הוזמנו לחגוג בגן הנהדר שהקיף את הווילה היפה. סביב הבריכה עמדו שולחנות עמוסים כל טוב, ערוכים בטוב טעם במיטב המעדנים, מלצרים צעירים ונאים סבבו בין הקרואים שכמעט כולם זכו להכיר בשלב כל שהוא בחייהם את המארח שלהם הכרות אינטימית.
כצפוי הזמין סמי את הקייטרינג היקר ביותר בעיר והשקה את אורחיו בשפע של משקאות חריפים תוצרת חוץ. תזמורת ג'ז שיובאה במיוחד מחו"ל הרטיטה את האוויר החמים במקצבים מתוחכמים, מבצעת אלתורים מבריקים על שירים קלאסיים של קול פורטר.
מהרגע שנכנסו נסחף יואל בחדווה לתוך מערבולת רעשנית של חיבוקים, נשיקות, קריאות שמחה ובדיחות גסות.

יואל שהיה מעורה היטב בסצנה התל אביבית הוזמן להמון אירועים מסוג זה, ובשנים הראשונות לחייהם המשותפים נהנה עמיר לצאת לבלות כל ערב, לשתות, לרקוד, ולהתחכך במיטב צמרת הבידור והאופנה של מדינת תל אביב.
בתחילה הסתובב עמיר באירועים הנוצצים הללו כמו ילד תמים, פוער עיניים נדהמות על החגיגה הבלתי פוסקת שהתחוללה סביבו. החיים בעיר ללא הפסקה היו מרתקים מלאי עניין והתרגשות, ובאותן שנים ראשונות הוא הטיל את עצמו ללא היסוס לתוך המהומה שוקקת היצרים הזו, ונהנה מכל רגע. רק בתל אביב חש עצמו חי באמת, רק כאן למד להפסיק להתבייש בעצמו ובאהבתו לגברים, אבל כיום, אחרי שעבר את שנתו השלושים וחמש, מצא את עצמו עייף מהחגיגה הבלתי נגמרת הזו.
עמיר עדיין אהב את תל אביב ואת חיי הקהילה התוססים בה, עדיין העריץ את החיוניות המתפרצת שלה ואת שמחת החיים המפעמת בה, אבל הוא כבר לא היה מעריץ עיוור. כיום הוא כבר ידע יותר מדי - מי בוגד במי, למי היה עבר משותף עם מי, מי סוגר חשבונות ישנים ומי פותח חדשים, למי יש אינטרסים איפה כמה ולמה.
במשך השנים שמע כל-כך הרבה רכילויות ושמועות, האזין לכל-כך הרבה וידויים, ראה כל-כך הרבה בריתות שהופרו, ואהבות נצח שהתנפצו, שמע על סטיות מגונות, הרגלים מתועבים והתמכרויות משונות עד שדומה היה ששום דבר כבר לא יכול היה להפתיע אותו.
הדבר היחיד שנשאר יציב ובטוח בעולמו הייתה הזוגיות שלי עם יואל. הוא האמין בכל ליבו בטוהר אהבתם, אהבה שהם שמרו עליה נקייה מבגידות ושקרים שהיו כל-כך מקובלים אצל כל מכיריהם.
בשנים האחרונות עלה לא פעם בדעתו שאחרי כל אותן שנות פרץ וסער, אחרי כאב הלב שגרם להוריו ולמשפחתו בגלל יציאתו מהארון הוא חי בעצם חיים דומים מאוד לאלו שלהם.
כמו הוריו ואחיו, גם הוא גר בבית מטופח ונקי, נאמן לבן זוג אחד, עובד בעבודה מסודרת, חי חיים שקטים ומסודרים של בורגני קטן. במה שונים חייו מאלו של אימא שלו, הבשלנית המהוללת, עקרת הבית המסורה, האוחזת בתוקף בדעות פמיניסטיות בתנאי שאלו לא יפרעו את סדרי ביתה ולא יפריעו לה לשמור על מטבח מצוחצח ולהגיש למשפחתה בזמן ארוחות טעימות ומזינות?
ואם מזכירים את אימא, חשב לעצמו, אסור לי לשכוח להוציא עוד הלילה את הבשר מהמקפיא, אחרת לא יהיה לי מה לבשל מחר בצהרים.
אחרי שבירך את מכריו וידידיו נעמד עמיר בצד, הביט סביבו בהמון המוזמנים, כולם לבושים בבגדים מעוצבים, הדורים בתספורות מוקפדות, ובמיטב אביזרי האופנה, מתערבבים אלו באלו, לא משתהים לרגע בחפזונם לבלוע הכל, לראות, לטעום, לחוש וליהנות בכל מחיר מהערב שנפרש לפניהם, ועתיד היה להמשך עד אור הבוקר.
מדי פעם הבהבה לפניו דמותו של יואל שהסתובב ללא לאות בין האורחים, מברך בלבביות את מכריו הרבים מספור.
עמיר נהנה ממראהו, הדור להפליא בחולצה המחויטת שעלתה כל-כך הרבה והייתה שווה כל שטרלינג, אבל בד בבד נמלא דאגה למראה כוס המשקה שאחז יואל בידו, לוגם ממנה מידי פעם.
רמת הסוכר של יואל הייתה קצת גבוהה מדי לאחרונה, והרופא היה מודאג מלחץ הדם הגבוה שלו ואסר עליו שתית אלכוהול. עמיר שאל את עצמו מתי, אם בכלל, עליו להתערב בזהירות ולהזכיר ליואל לרסן את שתייתו.
לפתע נדרך, גבר ג'ינג'י קצר קומה ומוצק הופיע בפתח הגן באיחור אופנתי, מפלס את דרכו בין הנאספים בביטחון עצמי שחצני, מברך את כולם בקולניות עליזה, נוהג כאילו המסיבה הזו על כל תפארתה המסנוורת לא נועדה אלא לכבודו ולמענו.
זה היה צביקה - האקס של יואל שנותר עמו בקשרי ידידות אמיצים גם אחרי שנפרדו דרכיהם. עמיר ידע היטב שצביקה התנגד בעוז לקשר שלו עם יואל ותמיד שררה בינו לבין הג'ינג'י קרירות. למען יואל הם נהגו בנימוס זה בזה, אבל הדבר לא הטעה אף אחד משניהם – הם תיעבו איש את רעהו.
אם היה יודע שצביקה יופיע במסיבה הוא היה מוצא תרוץ להישאר בבית למרות שהיה מעורר עליו בכך את זעמו של יואל שהתעקש לגרור אותו לכל אירוע, מסיבה ופתיחה חגיגית שהוזמן אליה.
הוא התחיל לעשות את דרכו לאט לאט לעבר יואל שעמד עם כוס משקה בידו במרכז חבורה צוהלת ורעשנית, בעודו מנסח במוחו משפט אזהרה נגד אלכוהול.
זה צריך להיות משהו קליל ומבודח, לא מרגיז ולא מעליב, אבל... ברגע שהתקרב גילה את צביקה עומד לצידו של יואל, ידו המגושמת מונחת במחוות ידידות אדנותית על עורפו. השנים לא שמו ליבם לעמיר, כל תשומת ליבם הייתה נתונה לקהלם השתוי והעליז שהצטופף סביבם והקשיב לסיפור סבוך ורווי זימה על בילוי משותף במועדון חשפנות הומואי בלונדון. הסיפור היה אודות רקדן שרירי ומצויד היטב שמתוך החוטיני שלו הזדקרה בליטה מרשימה ואיך הם הצליחו - יואל וצביקה החליפו מבט וצחקו זה אל זה - לשכנעו לרדת מהבמה עליה רקד ולהפשיטו כדי לבדוק את הציוד המפואר שלו, ואיך נדהמו כשגילו שהזין הבינוני למדי של אותו רקדן שרירי עטוף כולו בשטרות כסף שדחפו קליינטים מיוחמים לתחתוניו, ובכל זאת כמעט שבצעו בו את זממם בסתר אחד התאים המיועדים לכך בירכתי המועדון, "לולא נזכר פתאום הטמבל הזה," וכאן טלטל צביקה את יואל טלטלת גבר, "שיש לו טיסה לארץ והתעקש לעזוב הכל ולרוץ למונית למרות ששנינו היינו חרמנים אש, ובסוף," המשיך צביקה בסיפורו בעודו צוחק צחוק פרוע, "יואל גם אחר את הטיסה וגם נשאר חרמן, אבל לא אלמן ישראל, בקיץ תשעים ושתים עדיין לא עצבו מחדש את שדה התעופה והתאים של השירותים היו עדיין עם דלתות רציניות, לא הדיקטים המקוצצים האלו שיש שם היום ואת הזמן שנשאר עד לטיסה הבאה בילינו יחד בתא כזה."
הוא דחק במרפקו ביואל המחייך. "זוכר איזה חיים משוגעים עשינו גם בלי החשפן היפה עם הזין המזויף?"
צביקה הטיב לספר את סיפורו, היה ברור שהוא סיפר אותו פעמים רבות בעבר וידע היכן להאריך ואיפה לקצר, וכל המאזינים נהנו מאוד, טפחו על שכמו צחקו והריעו.
רק עמיר שעמד חבוי למחצה מאחורי שיח טרופי שופע נשאר רציני ושקע במחשבות. לפי התאריך ומקום הטיסה הוא הבין שהסיפור המפולפל ששמע שלא בטובתו מתאר מה הסיבה האמיתית לכך שיואל איחר לטיסה שאחריה הם הפכו לזוג.
בזמנו סיפר לו יואל שהוא החמיץ את הטיסה בגלל ישיבה דחופה שהתארכה יתר על המידה. תוצאות אותו איחור הפך לאבן דרך בסיפור אהבתם, הזיכרון של יואל מעיר אותו ברוך, מוחה בנשיקות את דמעות האכזבה שלו, מתוודה לפניו על אהבתו וסוחף אותו להתעלסות מתוקה ורכה, היה יסוד מכונן בזוגיות שלהם.
גילוי הסיבה האמיתית לאותו איחור גרם לכל ההיסטוריה המשותפת שלהם ללבוש פנים אחרות, ולפתע נראו לו חייו עם יואל כשקר אחד גדול.
אחוז בחילה וזעם יצא ממקום מסתורו, התייצב בין צביקה ליואל, הדף את היד הגדולה והשתלטנית מעל עורפו של חברו לחיים, וחטף מידו את כוס המשקה שלו.
"אל תשכח את הסוכר ואת לחץ הדם שלך יואל. בגילך כבר אי אפשר לשתות כמה שרוצים." העיר באכזריות, וצבט קלות את הצמיג הרך שהתעגל מעל לחגורת העור היקרה של יואל, חגורה שבחר במו ידיו כמה שבועות קודם כמתנה לאהוב ליבו.
שתיקה נדהמת השתררה בין הנאספים, שתיקה שצלילי הסקסופון העמוקים והקטיפתיים שריחפו לעברם מצדה השני של הברכה הדגישו ביתר שאת.
"עמיר חמוד." גמגם יואל במבוכה, וידיו רעדו כשניסה לגעת בכתפו של עמיר שנסוג ממנו בסלידה.
"נו, בחייך רירי." פנה יואל בתחינה אל עמיר בכינוי החיבה המאוד פרטי שלהם, "זה לא מה שאתה חושב, זה... אני רק..."
"שמעתי הכל וזה בהחלט כן מה שאני חושב!" הטיח עמיר בבוטות מאוד לא אופיינית לו.
מתאמץ לא להניח לדמעות לפרוץ מעיניו לעיני כל הנקהלים שהביטו בזוג בעיניים תאבות שערוריות עסיסיות.
"רירי, באמת..." שב יואל לנסות.
"שמי עמיר." הטיח עמיר בזעם, וליתר הדגשה השליך את הכוס החפה מפשע על הארץ, אבל בגלל הציפוי הגמיש שנפרש על המרצפות ניתרה הכוס כלפי מעלה, ובמקום להתנפץ ברעש שידגיש את זעמו התגלגלה מעדנות ונפלה, פלופ, לתוך המים.

מישהו שצפה במריבה מרחוק ולא הבין מה בדיוק מתרחש שם פרץ בצחוק, מחא כפיים וקפץ למים בתרועת שמחה שתויה. אחריו זינקו עוד כמה צעירים, וכל תשומת הלב עברה פתאום אל המים הכחולים שגברים רטובים ושרירים התהוללו בתוכה, מתיזים מים לכל עבר, קופצים לפה ולשם, ואחד על השני.
היחידים שנשארו רציניים בתוך המהומה העליזה היו יואל ועמיר, עומדים קפואים, מביטים זה בזה במבטים מלאי כאב.

בסופו של דבר הם עזבו את המסיבה יחד, נוסעים במכוניתם המשותפת אל הבית המשותף ואל המיטה הזוגית הממתינה להם.
שניהם היו אומללים מאוד, אבל לא יכלו לשכוח שמחר יום עבודה, ושיש להם התחייבויות למלא, חשבונות לשלם, סידורים לסדר, מדיח עמוס כלים שיש לפרוק, כביסה שיש לגהץ ועוד כיוצא בזה, המון מטלות קטנות וטורדניות שאי אפשר לשכוח גם אם הלב שבור.
בדרך הביתה יואל שתק, ממתין לעמיר שיתחיל לדבר, אבל עמיר היה כאוב ונדהם מכדי לפצות את פיו. ממילא היה רגיל להניח ליואל את הדיבורים בעוד הוא ממלא את תפקיד המאזין, אבל הפעם גם ליואל הדעתן והבטוח בעצמו לא נמצאו מילים, וככה שתקו שניהם כל הדרך הביתה.

מתוך הרגל, ומפני שדבר אחר לא עלה בדעתם, הם המשיכו בשגרה הרגילה שלהם. נכנסו, חלצו את נעליהם בכניסה ופנו לחדר השינה לפשוט את בגדי החג.
יואל היה רגיל להשליך כלאחר יד את בגדיו, יודע שעמיר כבר יתלה אותם או ישליכם לכביסה, אבל הפעם לא נתן עמיר את דעתו על בגדיו המושלכים של יואל, ולא עוד אלא שלא כדרכו גם הוא השליך את בגדיו ברשלנות על הכסא, ואז, לבוש רק בתחתוניו, התיישב על אותו כסא עצמו, מועך תחתיו את מכנסיו המגוהצות למשעי, והביט ביואל שישב מולו על המיטה ובהה באוויר בחוסר ישע.
"עמיר," פתח לבסוף יואל ואמר, משלב את כפותיו בין ברכיו, "עמיר," שנה שוב, "אני מאוד מאוד מצטער ששמעת את הסיפור הזה, ממש מצטער."
"גם אני." ענה עמיר ביובש. "תגיד, באמת החמצת את הטיסה בגלל שניסית לזיין את החשפן ההוא?"
יואל הניד את ראשו וכבש מבטו בכפות ידיו הגדולות והשזופות. "כן, נסעתי בגלל העבודה, אבל את היום האחרון בלונדון ביליתי עם צביקה."
עמיר נאנח אנחה גדולה ורוטטת. "הקטע בשירותים של שדה התעופה באמת קרה?"
יואל כמו התכווץ בכסאו. "הייתי שיכור ומסטול ואני וצביקה... אתה יודע... אני והוא זה סיפור ישן, יצאנו לבלות קצת ו... ככה קרה מה שקרה."
"אז שיקרת לי! שנים שיקרת לי ואני הטיפש... מאז שראיתי אותך לא רציתי אף אחד, ואתה... אני כזה טיפש!" דמעות החלו לפלס את דרכן במורד לחייו של עמיר.
"אתה לא טיפש עמיר, אל תדבר ככה." לחש יואל בייאוש, שלמראה כאבו של עמיר השתוקק גם הוא לפרוץ בבכי.
עמיר כבש את פניו בכפות ידיו וכתפיו רטטו בבכי. "אני מתאר לעצמי שהיו עוד מקרים, נכון?"
יואל כרע על ברכיו לפניו ומשך את ידיו מפניו, מקרב את ראשו לראשו של עמיר, מנסה לנשקו, אבל עמיר טלטל את ראשו במיאון. "אל תיגע בי! תעזוב אותי." מחה בתוקף ובפעם הראשונה בחייו הדף את יואל מעליו.
"בסדר." התיישב יואל מולו על הרצפה והביט בו במבט נחוש, "אני לא אגע בך. אני רק מבקש שתקשיב לי רגע, בסדר?"
"להקשיב למה? לעוד הרפתקאות שלך בבתי שימוש ציבוריים? או שאולי אתה רוצה למרוח אותי בשקרים חדשים?" עמיר החל לצחוק בהיסטריה. "אתה רוצה לספר לי על עוד בילויים שלך עם צביקה?"
"עמיר, בבקשה?" ייאוש עייף נשקף מקולו ומפניו של יואל. "תקשיב לי, אני אוהב אותך כל-כך, רק תקשיב למה שיש לי להגיד ואז תחליט לבד מה אתה רוצה לעשות, אני מסכים מראש לכל דבר שתרצה."
עמיר נרגע מעט, הפסיק לצחוק והניד בראשו בהסכמה, "אני מקשיב." אמר.
יואל נשם נשימה עמוקה, שילב את ידיו על חזהו והביט הישר בעיניו היפות של עמיר. "בסדר, אז ככה, קודם כל אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך מאוד, אתה אהבת חיי. גם אם תחליט לעזוב אותי בגלל מה שעשיתי אני אהיה תמיד אסיר תודה לך על כל רגע שהיית איתי ואהבת אותי."
עמיר ניסה להגיד משהו, אבל יואל הרים את ידו, מסמן לו לשתוק, "רק רגע. תן לי לסיים. אתה זוכר איך בהתחלה, כשעוד לא גרנו יחד, הייתי מגרש אותך? כשהיית הולך ניסיתי למצוא אחר ולשכוח אותך, אבל כל פעם שחזרת הייתי מאושר מאוד, ואפילו לא הבנתי למה. לאט לאט התחלתי לקלוט כמה טוב לי אתך, וכמה אתה שונה מכולם, אבל עדיין היה לי קשה להשלים עם זה." הוא נאנח ופרש את ידיו במחוות אין אונים. "הייתי טיפש, חשבתי שאהבה היא כמו כלא, שלשתות ולהשתולל זה החופש, רק אחרי שחזרתי באיחור מהטיסה ההיא הבנתי שהחופש האמיתי שלי הוא אתה."
מבטיהם נפגשו ויואל התרומם על ברכיו לפני עמיר שנותר לשבת על הכסא והניח את כפות ידיו הגדולות והחמות על ברכיו של בן זוגו הצעיר. "מהרגע שהבנתי כמה אני אוהב אותך, לא היה יותר אף אחד אחר. אף פעם לא הצטערתי שויתרתי על החיים הקודמים שלי למענך. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שפגעתי בך." הוא קם ממקומו והחל לתלות בארון את הבגדים המושלכים על המיטה, דבר שלא עשה כבר שנים.

עמיר קם גם הוא ומתוך הרגל הושיט את ידו כדי לקחת מיואל את חולצתו ואז שמט אותה - הימים בהם טיפל בבגדיו של יואל עברו מהעולם.
"תן לי את המכנסים שלך." אמר יואל כאילו הבין בלי מילים את החלטתו, "אני אתלה אותם בשבילך, ואת החולצה שלך צריך לשים בכביסה, היא מוכתמת."
"בסדר." אמר עמיר בקול כבוש, "אה, נזכרתי, צריך להוציא את הבשר להפשרה, שיהיה לך מה לאכול בצהרים."
מבט ארוך חלף בין שניהם. "אתה מנסה להגיד לי שממחר אני צריך לאכול צהרים לבד?" העז יואל לשאול .
עמיר פרש את ידיו במחוות אין אונים. "לא יודע יואל, אני באמת לא יודע מה להגיד לך.
אני צריך זמן לחשוב מה לעשות. כל מה שחשבתי על העבר שלנו התהפך פתאום ואני לא יודע מה לעשות עם זה."
"הכל בגלל שקר אחד קטן... מה עם כל השנים שהיינו מאושרים יחד? השנים הללו לא שוות כלום?" התחנן יואל.
"אבל הבסיס שלהן היה שקר!" התעקש עמיר להעמיד דברים על דיוקם. "בזמנו כשהבנתי שלא תגיע כמו שהבטחת החלטתי שזהו, אני לא ממשיך להתעקש יותר, אני עוזב לתמיד. בגלל זה בכיתי, חשבתי שזו הפעם האחרונה שאני ישן אצלך, וכשחזרת והערת אותי... אתה חושב שלי לא היו פקפוקים? היית כזה פרא אדם אז, שמעתי עליך כאלו דברים... וכל החברים שלך... תמיד הרגשתי שבגללי ויתרת על כל-כך הרבה..."
"לא ויתרתי על כלום. להפך, הרווחתי אותך." הפסיק אותו יואל מניח בעדינות יד על לחיו, בבקשה רירי, בוא נשכח מהסיוט הזה, בבקשה, בוא לישון איתי."
"אני צריך ללכת להוציא את הבשר להפשרה." התחמק עמיר מידו של יואל, חש פתאום שאינו יכול לשאת על עורו את מגע ידו של הגבר שאהב שנים רבות כל-כך.

הוא נכנס למטבח, הוציא מהמקפיא את הבשר שתכנן לבשל לצהרים והביט סביבו בעצב. הדירה הייתה של יואל, אבל בזכותו הם שיפצו אותה, שינו את החלוקה הפנימית וריהטו אותה מחדש, ומדירת רווקים מוזנחת היא הפכה לדירה מטופחת להפליא, מותאמת בדיוק לצרכיהם ולטעמם.
הוא ניסה לחשוב על חיים בלי יואל, חיים בדירה אחרת, אולי עם שותף אחר, וצמרמורת עברה בגופו. הוא אולי יתגבר ויצליח לבנות לו חיים חדשים, אבל מה יהיה עם יואל? בדמיונו עלה מראה פניו העגומות של יואל תולה לבד את חולצתו על הקולב, אוכל לבד ארוחת צהרים, ומי ישגיח עליו שלא ישתה יותר מדי? מי ישמור על הדיאטה שלו? מי יבדוק את לחץ הדם שלו?
מבוהל מהמהירות בה נשמטה תחתיו הקרקע שעד היום חשב שהיא בטוחה לגמרי נכנס עמיר לחדר העבודה וצנח באנחה מול המחשב, שואל את עצמו אם הדאגה ליואל, ורצונו להמשיך לגור בדירתם האהובה והנוחה מהוות סיבות מספיקות להשלים עם השקר שביסס עליו את חייו.
השאלה החשובה ביותר היא אם אני עדיין אוהב אותו ובוטח בו? אמר לעצמו בעודו ממתין למחשב שיידלק ולא ידע מה ישיב לעצמו. אני צריך להפריד את העיקר מהטפל. אני צריך לחשוב מה לעשות אחרי שהבנתי שכל החיים שלי מבוססים על שקר...

הוא פתח בהיסח הדעת את תא הדואר האלקטרוני שלו והופתע לגלות מכתב מכתובת לא ידועה. בהיסוס קל פתח את הדוא"ל הזר וגילה לשמחתו ששולח המכתב הוא דורון, ידידו הוותיק, שותפו הראשון לדירה בתל אביב.
דורון היה החבר שלקח אותו למסיבה בה פגש את יואל, והוא שהציג בפניו את יואל תוך שהוא מזהיר אותו בחיוך מפני קסמו הרב של הגבר המנוסה יותר ממנו. מהרגע הראשון שנפגשו עמיר הרגיש נפלא עם יואל. במחיצתו חש בטוח ואהוב, וכשניסה להיות עם אחרים היה אומלל וחסר מנוחה.
דורון ידידו ליווה אותו בנאמנות כשהתייסר בנפתולי האהבה ליואל ועודד אותו לא להניח להבדלים בינו לבין מושא אהבתו להפריע לרגשותיו. "מה שחשוב באמת זה מה אתה מרגיש כשאתה איתו ואיך אתה מרגיש בלעדיו. רק זה חשוב." אמר לו דורון בזמנו
הרגע שבו יואל הבין שאהבתם יכולה לגבור על כל המכשולים נחשב בעיניו, עד היום, כאחד הרגעים הנפלאים ביותר בחייו. האם התנפצות האשליה הזו הורסת גם את כל האושר שחווה מאז בזכות אותו שקר? זו השאלה שעליו לשאול את עצמו חשב, והחל קורא במכתבו של דורון שעזב את הארץ אחרי שהוא ויואל התחילו לגור יחד, ומאז נותק איתו הקשר.
דורון דרש בשלומו, סיפר שחזר סוף סוף הביתה, שהוא בסדר ושהוא מאושר לדעת שעמיר ויואל חיים יחד באושר גדול ולבסוף, ממש בסוף מכתבו, ציין ששמע על שגיאת הזמן של עמיר והציע לו פתרון.
"תכנס לאופציה מתקדמת בחלון אפשרויות ואז תבקש מהמחשב אישור של שחזור ברירות המחדל שלך. אולי זה יפתור לך את הבעיה של שגיאת הזמן."
עמיר נחפז לפעול לפי הוראותיו של ידידו הוותיק ולתדהמתו הבעיה אכן נפתרה. הוא גלש לאתרים שונים, נכנס לפה ולשם, הציץ בכמה פורומים, דרש בשלומם של מכרים ווירטואליים ותיקים שמאז התקלה במחשב שלו לא יכול היה לשוחח איתם, ולמרבה שמחתו שגיאת הזמן נעלמה כלא הייתה.

אחרי שהיה בטוח שדורון אכן פתר את שגיאת הזמן שלו הוא שלח לו מכתב תודה ארוך ועליז בלי להזכיר אפילו במילה אחת את המשבר של הערב, ואחר חזר למיטה.
להפתעתו יואל שכב בצד המיטה שלו, פניו כבושים בכרית שלו וישן שינה מוטרדת כשהוא גונח וחורק בשיניו. עמיר החליק חרש לצידו והדף אותו בעדינות לצד השני תוך שהוא מתכרבל בזרועותיו כמנהגו כל לילה.
"רירי, חזרת." מלמל יואל, ער למחצה.
"כן, חזרתי." אמר עמיר והניח את ראשו על כתפו של יואל שחיבק אותו בחזקה.
"אז מה קורה אתך?" שאל בקול חרד מעט.
"הכל בסדר גמור." ענה לו עמיר, "עשיתי שחזור ברירות מחדל ונפטרתי משגיאת הזמן המעצבנת ההיא. אתה יודע מי נתן לי את העצה הזו? דורון. אתה זוכר את דורון?"
"כן, בטח. הבחור הגבוה ההוא שעבד בהיי טק, גרתם יחד, לא?"
"כן, לפני שעברתי לגור אתך גרנו יחד. כמה פעמים אפילו ניסיתי לשכוח אותך איתו, אבל זה לא הלך. סיפרתי לך על זה?"
"לא עמיר, אתה לא סיפרת לי, אבל היו אחרים שכן סיפרו לי. נורא קינאתי ופעם אפילו איימתי על דורון שאני ארביץ לו בגללך. הייתי קצת שיכור אז, אבל אני זוכר שאמרתי לו שאני אגמור אותו אם הוא ישים עליך שוב ידיים. אולי בגלל זה הוא עזב את הארץ?"
עמיר הצטחק, "אני לא חושב שהוא עזב בגלל זה יואל. עד כמה שאני יודע הוא נסע כי הציעו לו משרה משתלמת בעמק הסיליקון, ובין כה וכה הוא ידע שאיתו זה סתם ברירת מחדל, שאני אוהב רק אותך."
הוא נישק את פיו של יואל. "אני נורא מרוצה שפתרתי את שגיאת הזמן ההיא, לילה טוב מתוק שלי."
"לילה טוב רירי שלי." לחש יואל, "אני שמח ששחזרת את ברירות המחדל שלך." הוסיף חרש ונצמד לעמיר, ושניהם נרדמו יחד, חבוקים ומחייכים.