קוראים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

א. הגברים של גלי

1. הבית
היא התחילה לשים לב לנעשה סביבה ברגע שראתה את הילד. עד אז הייתה אדישה לחלוטין. התכניות שעשה בני חלפו מעל לראשה מותירות אותה אטומה לכל.
רוצה לעבור דירה? שיהיה.
רוצה ללמוד בטכניון? בסדר.
רוצה טבעון? שיהיה טבעון.
מתעקש על בית פרטי עם נוף? בסדר.
מה אכפת לה? הכל הולך, רק שישתוק ויניח לה לנפשה, אבל הילד, בעצם נוכחותו, סדק את פעמון האדישות שהקיף אותה.
הוא לא עשה משהו מיוחד, סתם עמד שם, ילד לא חמוד, מוזנח קצת, שער פרוע מסופר בצורה חובבנית, ראש גדול מידי וגוף כפוף קצת, ועל פניו הבעה של אחד שכבר ראה הכל ויודע ששם דבר טוב לא יצא לו מזה.
הוא נראה כמו שאני מרגישה, חלף בגלי הרהור וליבה נצבט בקרבה במה שידעה שהוא הפשע החמור מכל, רחמים עצמיים.
"תפסיקי לרחם על עצמך. את חושבת שלי קל?" ככה הייתה אימא שלה צורחת כל פעם שעשתה שוב את הטעות לספר לה על הצרות שיש לה.
גם הילד הזה קיבל בטח צעקות בסגנון הזה והוא כבר למד לא לדבר ולא לרחם על עצמו, ולתפוס כמה שפחות מקום בעולם. רואים את זה לפני הצורה שהוא מחזיק את עצמו.
גלי נגשה אליו והעבירה יד על שערו, היה לו שיער חום אדמדם, גס ולא נעים למגע. קצת מרכך שיער היה עושה פלאים, חשבה גלי וחייכה אליו.
"איך קוראים לך ילד?"
"איגור." הוא ענה מיד, "איגור קובליוב," הוסיף בחופזה, כאילו הנזיפה שנזפו בו על התשובות הקצרות והלא מנומסות שלו עדיין מהדהדות בראשו.
"לי קוראים גלי ביטון." אמרה, יורדת על ברך אחת כדי שתוכל להיות בגובה שווה לו. הוא לא היה גבוה במיוחד, בערך בן חמש העריכה. הבגדים שלבש לא הלמו אותו, המכנס היה עבה מידי ליום כל כך חם, החולצה מבד משובץ עם כפתורים - בכלל לא בגד של ילד. גם הנעלים היו על הפנים - מין נעל חומה מז'מש, ספק נעל התעמלות, ספק נעל חורפית. הגרביים, אחת חומה ואחת בז', ובטח עם חורים.
מי האידיוט שהלביש את הילד הזה?
"גלי בואי לכאן. נו בואי כבר." צעק בני. היא נתנה את ידה בידו של איגור והם ירדו במדרגות עד לפתח הבית.
הדלת הייתה עשויה מתכת לבנה, עם חלונות צבעוניים קרועים בה. שתיים עשר חלונות מסודרים בשלשות.
"כמו חושן." אמרה לאיגור.
"חושן." הוא חזר אחריה בצייתנות. היא התחילה להסביר לו ברוסית על שבטי ישראל ועל הכהן הגדול, אבל זה היה קשה מידי לילד בגילו.
"אחרי שתתחיל ללמוד בבית ספר." הבטיחה וחייכה.
הילד הניד בראשו ברצינות ולא החזיר לה חיוך.
"היא מדברת רוסית?" התפלא מישהו בקומה השנייה,
ובני ענה, "כן, בטח. גם היא עולה, אבל ישנה, לא חדשה."
היא עלתה לעומתם יד ביד עם איגור, חושבת כמה יפים נראים שני הגברים הצעירים שעמדו בראש המדרגות, מוארים באור הרך הנשפך דרך רעפי הזכוכית שהותקנו בגג הבית.
בני היה גבוה שחום ודק, שערו שחור מתולתל ועיניו שחורות, מתלכסנות קלות מתחת לגבות עבותות בצורת משולש.
הצעיר שעמד לצידו היה נמוך רחב ומלא יותר מבני. בהיר עור, שערו האדמדם קצוץ מאוד, כמעט מגולח. פניו עגולות ומנומשות כפני ילד, עצמות לחיים גבוהות, עיני איילה חומות ופה אדום ודק, שיוו לו מראה צעיר, פגיע, כמעט נשי שהתספורת הצבאית החמורה ניסתה לסתור בלי הצלחה.
קולו, כשהציג את עצמו, היה עמוק וגברי עם מבטא מולדבי מובהק.
"אני גלי." אמרה בקול בוטח והושיטה לו את ידה ללחיצה. לחיצת ידו הייתה קצרה חזקה ויבשה.
"דימיטרי קובליוב." אמר "איגור הוא בן אחי." ובכן, הוא היה כנראה האחראי ללבוש המזעזע של איגור הקטן.
"איגור," היא הניחה יד על כתף הילד "תכיר, זה החבר שלי, בני דהרי."
"שלום בני." אמר איגור בנימוס ולחץ בכובד ראש מקסים את ידו של בני המחייך. בני אהב ילדים והם אהבו אותו.
בני אחז בזרועה והחל להוליך אותה בין החדרים כשהוא מדבר במהירות, לוחץ על מרפקה בכפו הרבועה והחזקה.
"ההורים של הילד אמורים להגיע בעוד כמה זמן, ודימה צריך לשכור בשבילם דירה. נוכל לגור כאן עד שנשפץ את הדירה בקומת העמודים. יש כאן נוף נהדר, תראי גלי." הוא משך אותה לחדר גדול עם המון חלונות ומיטה ממתכת במרכזו.
"תראי איזה יופי, יש שירותים נפרדים, וחדר ארונות, והמון אור ונוף, ואפילו מזגן, המיטה הזו לא משגעת? בדיוק בגודל של המזרון שלנו. עד שההורים של הילד יגיעו נוכל לגור פה ואחר כך לעבור לדירה למטה ו תראי, תראי את העצים, כאילו שהבית עומד בתוך ים ירוק, נכון? תראי, רואים אפילו את מפרץ חיפה וביום עם ראות טובה רואים עד ראש הנקרה."
"נוף אי אפשר לאכול." רעמה אימא שלה בתוך ראשה.
"כמה השכר דירה?" שאלה.
"זה היופי פה." התלהב בני, "אנחנו מסדרים ומטפלים בגן, ומפקחים על שיפוץ הדירה למטה, ובתמורה מקבלים את שלושת החודשים הבאים חינם. לא שווה?"
אף אחד מהם לא העז לעשות תכניות ליותר משלושה חודשים. שלושה חודשים קדימה בלי לדאוג לשכר דירה זה די והותר.
"איפה יהיה החדר שלי, דימה?" שאל הילד. הם שוטטו בקומה העליונה שהייתה באמת מאוד מוארת ועם נוף נפלא, והחליטו שאם הכל ילך כשורה והמתווך יקבל את האישור של בעל הבית, החדר האמצעי יהיה של הילד מפני שעמדה שם כבר מיטת נוער.
לרוחב שני הקירות נטולי החלון היה מצויר ציור קיר נהדר וצבעוני של טירה עם צריחים ודגלים, וחפיר עם גשר מתרומם. מסביב טיילו סוסים עם אבירים מלווים בכלבים, ובפינה השמאלית ישבו כמה גברות עם שמלות ענקיות ורודות וסגולות וצחקקו מאחורי מניפות ענקיות מנוצות יען.
לחדר השלישי, הכי קטן, שעמד מול השירותים, היה נוף נהדר של ואדי ירוק שהשתפל לכיוון קיבוץ שער העמקים וציור קיר קטן יותר של רכבת שעברה מעל לגשר בנוף ג'ונגל ירוק עם כל מיני חיות טרף עליזות מחייכות מבעד לעצים. הייתה שם גם ספה נפתחת, שולחן מחשב וכיסא.
"ואיפה אתה תישן דימה?" שאל הילד במעשיות, "כאן או למטה?"
"אני אישן למטה." פסק דימה.
הם ירדו למטה במדרגות רחבות עם מעקה מתכת מסולסלת ובחנו את הסלון הענק שנפתח למרפסת גדולה, תלויה מעל יער עצי האורן.
המטבח היה גדול עם ארונות עץ, מקרר לבן ודלפק קטן משיש ורוד.
הבית היה מרוהט קומפלט - ספות, כורסאות, שולחן אוכל מרובע עם שש כסאות, אפילו מספר תמונות נוף נותרו תלויות על הקירות.
מימין לכניסה היה עוד חדר שינה מרווח עם מיטה מגולפת מעץ כהה. וילונות תחרה לבנים תלו על החלון הגדול מול שולחן איפור תואם למיטה.
מי שישכב במיטה הזו יראה את עצמו בראי, חשב בני. אחלה.
הוא הציץ לעבר דימה שקרץ לו בחביבות. גם הוא בטח חשב על אותו דבר. איזה מזל שהוא פגש את דימה בטכניון, לפני לוח המודעות בבנין הסנט, ושניהם החליטו ללכת יחד לבדוק את ההצעה המעניינת לסטודנטים חרוצים ובעלי יזמה, וידע בשיפוצים ובגננות. שניהם צחקו חרש, מרגישים כמו גברים לעניין, מניחים לגלי לבדוק את ארון הקיר הגדול ואת קפיציות המזרן.
"אתם יכולים לישון כאן, או למעלה, לא אכפת לי." שיקר דימה שהחדר מצא חן בעיניו מאוד.
"נישן בחדר ההורים, ליד הילד." אמרה גלי בפסקנות, "בחור בגילך צריך קצת פרטיות," הוסיפה בקול נמוך, כדי שאיגור שבדק את המקלחת הצמודה לחדר לא ישמע. "וחוץ מזה לא מוצא חן בעיני הראי הזה שתקוע כאן, אני לא אוהבת לראות את עצמי כשאני במיטה."
היא יצאה החוצה והם שמעו אותה פותחת את הארונות במטבח ועונה בסבלנות על שאלותיו של הילד בקשר למדף הקרוסלה המסתובב שהותקן ברוב תבונה בפינת הארון.
"החדר הזה ממש קול," אמר בני, "אבל צריך לעשות מה שהאישה אומרת." והוא שוב חייך את החיוך הנחמד שלו שהקפיץ את לבבו של דימה.
כל דבר בבני מצא חן בעיניו. עורו השחום והחלק, קולו המבודח שתאם את הצחוק בעיניו השחורות, החן הלא מודע של יציבתו הזקופה, הצורה המלבבת שבה נעו כתפיו בתוך חולצת הטריקו שלו, אפילו כפות ידיו השחומות והרחבות מצאו חן בעיניו. דימה תמיד בדק את כפות ידיהם של אנשים שפגש. את כפות ידיו שלו הוא ממש שנא, אצבעות דקות וחיוורות, ציפורנים מכורסמות, והמון נמשים על גב כף היד. מגעיל.
"גלי בחורה מאוד נאה, למה היא לא אוהבת להסתכל על עצמה בראי?" שאל פתאום, ומיד הצטער על חוצפתו.
רק בעברית יכלה לצאת לו שאלה כזו חטטנית. עוד מעט תשאל מה הפוזה הכי אהובה עליהם במיטה, נזף בעצמו באכזריות.
המחשבה על האישה הצעירה ומלאת הביטחון, שעיניה היו בצבע ים סוער, ושערה השחור גלש על כתפיה, מתולתל ופראי, שוכבת עירומה במיטה עם בני, לא הייתה חביבה עליו.
בני שוב צחק בעליזות, לא נפגע כלל מהנימה האינטימית מידי. "אתה יודע איך זה? נשים." אמר בהשלמה עליזה, "תמיד הן מקטרות. השדיים שלי קטנות מידי, התחת גדול מידי, השערות מתולתלות מידי, הפה גדול מידי והעיניים קטנות מידי, ולמה אני לא יותר רזה וגבוהה ובלונדינית. כולן רוצות להראות כמו ברבי."
ומיד פרץ בצחוק וטפח על שכמו של דימה, שהביט בו במראה הגדולה וחשב שהוא מזכיר איכשהו, בחן של תנועותיו, את פרנק סינטרה הצעיר, כשהיה רזה ומלא ביטחון וכבש בקלות את כל הנשים, גם את הצנועות והסרבניות ביותר.
דירת העמודים הייתה בעצם חלל גדול מתחת לבית עם כמה עמודים תומכים בתקרתו הנמוכה. אסלה מטונפת התחבאה מאחורי מחיצה מעץ גס, וחלון מתקלף פנה לכיוון הוואדי הירוק. 
על שולחן מטבח ישן וצולע פרש המתווך תכניות בניה. בני עיין בהן במומחיות, "יפה, טוב מאוד." העיר בשביעות רצון, מראה לדימה איך פתר האדריכל את בעיות העמודים וכמה יפה חילק את החלל והתקין בו חלונות שיאירו את הדירה.
דימה הבין מעט מאוד בתכניות בניה, אבל נעים היה לו לעמוד שם לצד בני ולסקור את הצורה המקסימה בה מלאו כתפיו את חולצתו, וכמה יפה הקו המחבר אותן לעורפו השחום והחלק.
הוא המשיך והנהן בכובד ראש לשמע דבריו בעודו מתענג על מראה ישבנו המוצק במכנסי ההתעמלות הקצרים.
גלי ואיגור נעלמו בגן הגדול והמוזנח, הוא שמע את קולותיהם הדקים מעבר למדשאה מגודלת העשבים. גלי הסבירה משהו לאיגור שענה לה בצחוק.
"פעם ראשונה שהוא צוחק מאז שאבא שלו הסתלק כדי לחפש את אשתו." אמר כאילו לעצמו, מרגיש את עיניו השחורות והנבונות של בני סוקרות את פניו.
הוא הרים אליו את מבטו ועיניהם נפגשו. איזה פה נפלא יש לו, חשב דימה. השפתיים המלאות, שגוונן כהה מעט מעור פניו, היו משורטטות יפה, והשפה העליונה מקומרת בחן כקשתו של קופידון.
דימה מצא את עצמו מספר לבני בכמה משפטים קצרים על אחיו הגדול, שאשתו הסתלקה ממנו כמה ימים לפני שהיה עליהם לעזוב את מרכז הקליטה וחזרה למולדביה, משאירה מאחוריה את סטס שבור לב ואת בנו איגור שלא ידע אם אחרת מאז מתה עליו אימו כשהיה בן חצי שנה.
"מסכן קטן שכמותו," אמר בני בהשתתפות, "רואים שאין לו אימא. הבגדים שהוא לובש, והתספורת, הוא צריך מישהו שידאג לו."
דימה הסמיק. "אני לא טוב בזה. המכונת כביסה התקלקלה וזה מה שמצאתי. והוא גם לא עוזר לי בכלל, מצוברח כזה כל הזמן. אני לא טוב בילדים, זה עבודה לנשים."
"תיזהר שהפמיניסטיות לא יתפסו אותך." צחק בני במלוא פיו, חושף שיניים לבנות נהדרות.
דימה חייך חזרה. "אני סומך עליך שלא תלשין עלי לפני מועצת המהפכה הפמיניסטית." אמר, ואז פנה שוב אל הדפים הענקיים שכיסו את השולחן, "איך זה שאתה מבין את זה?"
"אבא שלי קבלן שיפוצים," אמר בני בטחון עצמי, "התחלתי לקרוא תכניות עבודה עוד לפני שידעתי לקרוא ספרים."
כשנכנס המתווך בני הציף אותו בשפע של ביטויים מקצועיים, נותן לו הערכות מחיר ומבטיח, למרבה חלחלתו של דימה, שעד תום שלושת החדשים, עוד לפני שיתחיל להיות ממש חורף, תעמוד פה דירה לתפארת עם ריצוף קרמיקה, מטבח מעץ מייפל, חלוקה לשני חדרי שינה עם ארונות קיר, סלון עם מדפים בנויים, חלונות מפרופיל בלגי, סורגים, ורחבה מרוצפת בקרמיקה עם רובה רחבה.
"מי בעל הבית של המקום?" שאל כשהכל כבר סוכם והתכניות קופלו.
"איזה גברת אחת. בעלה נפטר והיא נסעה לגור עם הילדים בחו"ל. אולי תחזור ואולי לא." אמר המתווך, צעיר שמן ומזיע, "היא חברה ותיקה של אימא שלי. בגלל זה אני מין מיופה כוח שלה. אז את מי תביא לעשות את הריצוף?"
"אל תדאג. נביא פועלים רציניים, לא חאפרים מהשטחים." הבטיח בני וטפח על שכמו.
הם יצאו החוצה, אוחזים בחוזים החתומים, ומצאו שגלי הותירה להם על הדלת פתק משורבט שאמר - הלכתי לקניות מיד אשוב.
בני לא התרגש, "היא מיד תחזור," אמר בקלילות "אל תדאג, בטח יצאה לטייל קצת עם הילד היא מתה על ילדים."
"אז כמה זמן אתה בארץ?" שאל בני את השאלה הבלתי נמנעת שכל ישראלי שואל במוקדם או במאוחר.
"חמש שנים," אמר דימה והסמיק קצת, "באתי לבד, גמרתי את התיכון כאן בפנימייה בטבעון ואחר כך התגייסתי והייתי חייל בודד. הייתי חובש בגולני," הוסיף קצת בביישנות והופתע כשבני קפץ ממקומו.
"עכשיו אני יודע מאיפה אתה מוכר לי, היית בקו בלבנון בחורף תשעים ושתים כשיוני נהרג. משם אני זוכר את הפנים שלך."
"היו המון היתקלויות בשנה הזו," גמגם דימה, "אני לא זוכר שום יוני."
הזיכרון של לבנון גרם לו להישמע פחות ישראלי ויותר רוסי. מהוסס וביישן כזה. הוא ידע שהוא לא חייל טוב, לא גבר כמו סטס. הוא נשאר רובאי שתיים גם אחרי שלוש שנים בגולני ומעולם לא לחם ממש, רק דאג לפינוי פצועים.
"יוני היה החבר הכי טוב שלי, היינו יחד מחטיבת הביניים." גילה לו בני בקול עגמומי. "הוא הכיר את גלי בצבא ואם הוא לא היה עולה על מטען צד הם היו בטח כבר נשואים."
"אהה." אמר סטס מרגיש כבד פה וטיפש. מה אפשר לענות לדבר כזה לעזאזל?
"לא, זה לא מה שאתה חושב," נחפז בני לענות על שאלה שלא נשאלה, "אחרי שהוא נפל היא עזבה לחיל אויר, גמרה שם את השירות פחות או יותר, עזבה כמה חודשים לפני הזמן. לא יודע למה בדיוק. פגשתי אותה שוב רק לפני כמה חודשים, היה לה איזה קטע עם מניאק אחד שלא היה טוב בשבילה. אני התחלתי לטפל בה וככה נהיה שאנחנו ביחד."
אז בגלל זה אתה איתה, ירשת אותה מהחבר שלך? חשב דימה לעצמו והמשיך לשתוק.
בני המשיך לדבר כאילו התבקש לתת הסברים לאיזו תקלה מביכה.
"בכל אופן ההורים שלי מתים עליה, הם כבר לא יכולים לחכות עד שנתחתן." מיהר להוסיף בקול עליז מעט יותר.
ואתה? גם אתה לא יכול לחכות? שאל סטס את עצמו וכמעט שפלט את השאלה בקול, אבל גלי חזרה עם הילד שהיה לבוש בבגדי קיץ חדשים ואופנתיים, ונעול נעלי התעמלות חדשות גזעיות, ואפילו שערו היה חפוף, מסופר ומעוצב בג'ל.
גלי ואיגור היו כל כך מרוצים ועליזים עד שדימה לא הצליח להתרגז על כל הכסף שבזבזה בלי רשות.
"אל תתרגש," נחפזה לחסום כל התנגדות. "הכל על חשבוני, מתנה ליום ההולדת של איגור."
"היה לו יום הולדת לפני חודש והוא כבר קיבל מתנות." רטן בזעף, אבל איגור באמת נראה טוב יותר. השיער שלו נצץ, ועיניו זהרו. היה ברור שהמנורות הקטנות שהותקנו בסוליות נעליו שימחו אותו מאוד. המבט הזקן והעייף שהיה בעיני הילד - מטריד את מנוחתו כל פעם שהביט בו - נעלם והוא חייך.
מי אמר שכסף לא יכול להביא אושר חשב דימה בציניות, אבל הוא ידע שזה לא הכסף והבגדים אלא תשומת הלב והזמן שהיא טרחה להשקיע בילד. זמן ותשומת לב שהוא היה עצוב ומדוכא מכדי להעניק לאיגור.
גלי דחפה לידו שקיות עם סנדלים ועוד חולצות ומכנסי ג'ינס, ואפילו בגד ים. "הכל על חשבוני," אמרה בתקיפות, מנערת את תלתלי הפרא שלה מעל פניה, "פגשתי אימא של תלמידים שלי שרוצה שאני אלמד אותם אחרי הצהרים, וגם תמליץ עלי לפני כמה חברות שלה שיש להם ילדים עם ליקוי למידה." היא פנתה לבני "אימא של התאומים שוורץ, הילדים המאומצים מברזיל? אתה זוכר שספרתי לך עליהם?"
"מזל שיש ילדים סתומים בעולם," מיהר בני להתבדח כדי לפרק את המתח שהשתרר בין דימה וגלי, ומיד חטף על הראש שילדים בעלי ליקוי למידה הם לא סתומים אלא להפך, ושצריך לעזור להם למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם.
"בסדר, בסדר," אמר, מניף את ידיו בכניעה "את צודקת ואני דביל חסר טקט. די גליצ'קה."
היא סטרה על פרק ידו, מעיפה אותה מכתפה. "לאבא של התאומים יש פז'ו מסחרית. מחר בבוקר הוא יבוא לקחת אותנו עם הפקלאות. נעבור דרך המרכז קליטה שלכם לקחת אתכם כך שבעוד עשרים וארבע שעות כבר נהיה אחרי הבלגן. או. קיי?"
שלושתם הנהנו בצייתנות, וגלי נעלה את הדלת ושמה את המפתח בתיק ג'ינס קטן ומרופט. נתנה העתק של המפתח לדימה שדחף אותו לכיסו, חש תערובת של טינה והתפעלות מיעילותה הנמרצת ומההחלטיות התוקפנית שלה.

2. הפיתוי
שבוע אחר כך כבר חשו ארבעתם כאילו הם גרים שם מאז ומתמיד. כל אחד מצא לו את הפינה שלו בבית ואיכשהו הם הצליחו ליצור הרמוניה משפחתית נעימה למדי.
הם למדו זה על זה המון פרטים שרק אנשים שגרים יחד יודעים. יוצרים אינטימיות חמימה ושגרה קבועה שהטיבה עם כולם, ובעיקר עם איגור.
דימה היה נעקר בקושי ממיטתו בשעות הבוקר והעדיף קפה שחור לא ממותק והיה מזעיף פנים לכל מי שהעז לדבר איתו לפני שמונה בבוקר, בעוד שבני העדיף נס קפה של עלית עם כפית סוכר בחוש היטב, כך שעל פני הקפה היה נוצר קצף עדין וטעים.
מיד לאחר הגילוח ושתית הקפה היה דימה חוזר לחייך ומודה לגלי שהגישה לו שני טוסטים עם גבינה לבנה. בני לעומתו סלד ממחשבה על אוכל לפני שעה עשר בבוקר. את ארוחת הבוקר שלו אכל בקפיטריה של הטכניון. דימה אכל ארוחת צהרים בבית החולים שם התלמד כאח מוסמך.
גלי והילד אהבו לקום מוקדם ולאכול ארוחת בוקר ביחד. אחר כך היה הילד היה נוטל את כוס הקקאו שלו, כוס חרסינה עם ציור של היפופוטם אדום, למקלחת וצופה בהנאה בטקס הגילוח של בני שניסה להיות סבלני ולענות על שאלותיו.
שאלותיו של איגור נעו על פני מגוון של נושאים, מבעיות אסטרונומיות מסובכות, ועד לשאלות תיאולוגיות על קיומם של מלאכים, אלוהים, גן עדן וגיהינום.
נוצרה חלוקת עבודה ברורה בין שלושת המבוגרים. דימה דאג לגינה המוזנחת, גזם את הדשא ונאבק בשיחי הורדים הפרועים שהזכירו לו את ציור הסבך שגדל סביב ארמונה של היפיפייה הנרדמת בספר האגדות החביב עליו כשהיה ילד.
בני התרכז בשיפוץ הדירה ודאג לתיקון תקלות כמו ברז נוזל או דלת חורקת. כשעסק במלאכות קטנות אלו היו איגור ודימה עומדים מאחוריו, מנסים להבין מה מעשיו ומתפעלים ממיומנותו.
הוא נהנה מהתפעלותם התמימה ושמח להסביר ולחלוק אתם ידע שהניח תמיד שכל גבר יודע אותו מעצם היותו גבר.
דימה לא ניסה להסביר לו באיזה מין בית גדל ומדוע אין לו מושג איך משתמשים במפתח שוודי, או איך מבדילים בין מברג פיליפס למברג רגיל.
לפחות איגור כבר ידע דברים כאלו חשב בעוד הוא מתפעל מידיו הגדולות והשחומות של בני שנעו בלי חיפזון וברוב תבונה בנבכי ארגז הכלים הגדול והכבד שלו.
לגלי הותירו את העבודות המסורתיות המיועדות לנשים.
היא רטנה לעיתים באזני רונה חברתה על השוביניסטים האלה, אבל נאלצה להכיר בעובדה שרק היא יודעת לבשל ולטפל בכל אותם דברים פעוטים שמרכיבים משק בית מתפקד.
עריכת קניות וטיפול בכביסה ושטיפת רצפות וסידור כל חפץ במקומו המתאים, הלמו אותה בטבעיות כה רבה עד כי לא היה טעם להתעקש על תיאוריות פמיניסטיות שרק יסבכו את חייהם. אחרי הכל הגברים תמיד עזרו לה לסחוב סלים כבדים ולנקות את התריסים במרפסת הענקית, והיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם שיפוצים או עבודות גינון. 
תפקידו של איגור היה קל. גלי אמרה לו שעליו להיות ילד ולגדול ולעזור מידי פעם כשיתבקש והוא הסתפק בכך. מאז שפגש בגלי היא הפכה למרכז עולמו. הוא פרח מתשומת ליבה החמימה, העידוד העדין, והתמיכה היציבה שנתנה לו פעלו עליו כתרופת פלא. מילד שקט מדוכא וביישן הפך להיות נמרץ, עליז, דברן וחייכן.
דימה שם לב לשינוי המבורך שחל בו ובגללו היה מוכן לסלוח לגלי על הצורה בה השתלטה על חייהם.
ברגעים של גילוי לב הודה בינו לבין עצמו שהדבר שהכי מרגיז אותו בה הייתה העובדה שהיא הולכת לישון עם בני כל לילה בלי להבין בכלל איזה מזל יש לה.
כלפי חוץ קיטר על שתלטנותה הישראלית הטיפוסית, היא עשתה קניות, היא קבעה מה יאכלו כל ערב, היא הביאה לאיגור גורה חמודה בלי להתייעץ בו, והיא זו שקבעה ששמה יהיה באפי, שם שאומץ מיד על ידי איגור הנלהב.
"היא פשוט ישראלית טיפוסית עם מנטאליות דורסנית של צברית." התלונן באזני סשה, חברו הטוב, שהקשיב בכובד ראש ולגם מהבירה שלו.
"אנשים שמנסים לשלוט בכולם סובלים בעצם מחוסר ביטחון, ככה הם מתמודדים איתו." אמר סשה, אבל דימה לא יכול היה להעלות בדעתו שגלי חשה מעולם אפילו שמץ של חוסר ביטחון.
"היא מדברת רוסית ומולדבית וגם רומנית, וקוראים לה ביטון בגלל שהאבא החורג שלה אימץ אותה." סיפר לסשה, "היא לא בקשר עם אימא שלה, לא יודע למה, והיא מורה לחינוך מיוחד ומלמדת גם בבית ספר וגם נותנת שיעורים פרטיים. היא זו שמבשלת ועושה לנו קניות. אנחנו רק מנקים ועוזרים לה, כשהגברת מחליטה שהגיע הזמן, כמובן."
"נשמע סידור לא רע," אמר סשה בשלווה, "אתה מדבר עליה כל כך הרבה, אולי אתה מאוהב בה?"
"מצחיק מאוד." רטן דימה ודחף אותו קצת.
סשה ידע היטב מה הנטיות שלו וקיבל אותן בלי להתרגש, כמו שקיבל כל דבר.
"אני פילוסוף." היה מצהיר בכובד ראש עוד כשהיה תלמיד, עשר שנים אחר כך לא מצא שום סיבה לשנות את השקפתו על העולם.
"ואיך הבחור השני? גם הוא מתעצבן בגללה?" שאל.
"לא. בני הוא מותק כזה, הוא לומד להיות אדריכל ומעצב נוף, והוא עובד כל יום אחרי הלימודים בגינון ובשיפוצים. יש לו ידי זהב והוא ממש נחמד. הוא ממוצא תימני, בחור ממש נהדר." התלהב דימה שכבר הספיק לרוקן כמה כוסיות וודקה, ועשה שוב את הטעות החמורה של ערבובן בבירה צ'כית מרה וחזקה.
"בקיצור, אתה אוהב אותו ושונא אותה." סיכם סשה ובחן את ידיו השרוטות. "רבת עם חתול?" 
"לא, זה מהוורדים. גזמנו אותם היום ונשרטתי. לא תאמין כמה שהדברים האלו גדלים אם מזניחים אותם כמה שנים."
הוא חזר הביתה קצת מתנדנד ומצא את בני יושב בתחתונים על הספה בסלון, צופה בכדור רגל. "איפה גברת גלי?" שאל והתיישב לצידו, מקפיד לא לגעת ברגליו הערומות של בני.
"זרקה אותי מהמיטה," גיחך בני בחוסר אכפתיות, "זה הזמן הזה של החודש כנראה. יש לך איזה שמיכת פיקה בשבילי? אני אישן כאן על הספה, או לפחות אנסה."
"יש ספה למעלה בחדר הפנוי," הזכיר לו דימה, אוסר על עצמו להתרגש יותר מידי.
"היא מסריחה, נדמה לי שהשתין עליה חתול מיוחם." רטן בני, "וחוץ מזה אני לא מצליח לפתוח אותה. בן אדם בגודל שלי לא יכול לישון על דבר כזה צר והמשענת נדחפת לי לגב כל הזמן. בפעם הקודמת שישנתי שם קמתי גם עם כאב גב וגם עם כאב ראש."
אל תגיד כלום פקד דימה על עצמו, זה לא עניינך מתי הוא ישן שם ולמה. פשוט תשתוק. תזכור מה שמארק לימד אותך - תעשה סקס רק עם קונדום ואל תתאהב בסטרייטים.
"אולי אני אישן על השטיח?" אמר בני אחרי שניסה להשתרע על הספה, מעביר את רגליו מעל ברכיו של דימה. "למה כל כך נוח לשבת עליה, אבל לא לישון עליה? זו קונספירציה של יצרני הספות, אני בטוח בזה." הכריז וצחק.
דימה צחק אליו חזרה ומיהר לקום ולברוח משם בטרם יגלה בני את הזקפה שלחצה על רוכסן מכנסיו. כל מגע של בני בגופו גרם לו לזקפה ענקית ולא עזר כמה פעמים הוא עמד במקלחת עם יד מסובנת, מנסה להקל על הלחץ.
בני כיבה את הטלוויזיה והשתרך בעקבותיו. דימה התיישב על המיטה הנוחה שלו ושאל את נפשו למות. בני התיישב לצידו, "מה קרה? שתית יותר מידי? ערבבת משקאות?"
בני שתה מעט מאוד והצליח להשתכר מחצי פחית בירה. גלי לא נגעה בכלל במשקה חריף ושניהם היו מלאי התפעלות מכושר השתייה של דימה שנחשב לבינוני למדי במולדביה.
"מה קרה דימיצ'קה?" שאל בני בחביבות, "למה אתה כזה עצוב ולמה אתה שוב אוכל ציפורנים?" הם ניסו למנוע ממנו לכרסם את ציפורניו. גלי הייתה מכה על פרק ידו כל פעם שדחף אותה לפיו, ואילו בני היה לופת את ידו ומושך אותה הצידה בנזיפה עדינה, בלי להבין שרק המחשבה על מגעו גורמת לדימה לרצות לכרסם את ציפורניו עד למרפק ולעבור משם לציפורני רגליו.
פתאום, במין קפריזה פתאומית שהיה נתקף בה לפעמים כשהיה שיכור, הוא החליט שדי כבר, שנמאס. הוא חייב לעשות מעשה אחרת יתפוצץ.
"אתה רוצה לדעת מה קרה? אתה באמת רוצה לדעת?" התנפל בזעף על בני, "זה מה שקרה."
הוא הידק את כפו החמה של בני אל הזין הזקוף שלו, מניח לצעיר המופתע לחוש את זקפתו. "זה מה שקורה איתי והכל בגללך." ולרגע מטורף אחד הוא ממש כעס על בני המתוק והתמים שפער עליו עיניים כהות ותמהות מתחת לגבותיו היפות המשולשות שדימה חלם ללטף אותן באצבעותיו ובלשונו.
השתררה שתיקה של כמה שניות. הם נותרו יושבים דוממים זה לצד זה על המיטה. גופו של בני צמוד אליו, נשימתו החמה מלטפת את לחיו, וידו עדיין מונחת על חלציו, בדיוק במקום שהוא הניח אותה.
דימה הרגיש כאילו הוא שוב חולם את אחד החלומות הללו שהיה מתעורר מהם רטוב מזרע ומזיעה, אומלל ומבויש ומתגעגע עד דמעות.
זה מגוחך חשב בני, כמה זמן נשב ככה? והוא החל להניע בעדינות את אצבעות ידו הימנית שהיו מונחות על בליטה קשה ונאה במכנסי הג'ינס של דימה.
דקה אחר כך הם החלו מתנשקים, נשיקות קשות ובוערות, נושכים אחד את שפתי השני, נאבקים זה בזה על המיטה, משמיעים את הקולות שמשמיעים גברים בשעות כאלו.
"בני, רק רגע," אמר דימה שהבין סוף סוף מה התקלה ולמה הם לא מתקדמים, "תירגע בבקשה, אי אפשר ששנינו... היית פעם במיטה עם גבר?"
בני נשכב על גבו וניסה להירגע. "לא." אמר בזעף, "אני לא הומו."
דימה כבש חיוך. "בסדר, אז תשכב בשקט ותן לי... פשוט תירגע, בסדר?"
הוא משך מעל בני את תחתוני הכותנה הלבנים שלו, "אל תזוז." פקד עליו, והחל לנשק את בטנו השטוחה והחלקה, מתענג על המגע בעור הקטיפתי.
שיער ערוותו של בני היה שחור ומסולסל ודימה טמן בו את אפו ושאף מלוא ריאותיו את ריחו. הוא בחן בהתפעלות את אברו של בני, מלקק בחמדה את כלי הדם הסגולים כהים ששרטטו מפה בולטת על העור הכהה של האיבר הזקוף.
בני גנח ורעד אך ציית לפקודתו של דימה ולא זז. רק כשניסה דימה להפכו על בטנו הוא התנגד.
"אל תדאג, אני לא אעשה כלום." פיתה אותו דימה, "זה יהיה נעים." בני התהפך, מציץ בו בחשדנות מעבר לכתפו ופלט צעקת עונג כשחש את לשונו של דימה עוברת לאורך חוט השדרה שלו, מחליקה מטה מטה עד לחריץ הישבן, מתעכבת על פי הטבעת.
"אני לא מוכן שתזיין אותי בתחת." אמר בתוקף, "אני לא הומו." חזר שוב על המנטרה שלו והתרגז כשראה את חיוכו של דימה.
הוא התהפך שוב על גבו, אבל הניח לדימה לפתות אותו לאט ובסבלנות עד שמצא את עצמו, בלי להבין מתי בדיוק זה קרה, רגליו מונחות על כתפיו של דימה, ואברו של דימה מתקדם בנחישות תקיפה אך עדינה בתוך גופו, מענג אותו בצורה שאף בחורה מעולם לא הצליחה ולא תצליח לעשות.
הוא גמר מהר, מתיז את זרעו על הסדין בלי שום יכולת לשלוט בעצמו. תמיד התגאה בשליטתו העצמית. מעולם לא נתקל בבעיה של שפיכה מוקדמת כשהיה במיטה עם אישה, אבל ברגע שראה את שיער ערוותו של דימה, לוהט באדום כנגד עורו הלבן, וחש את אברו נדחק אל פי הטבעת שלו נדמה היה לו שהפך להיות שוב נער מתבגר החולם חלומות מטרידים על חבריו לכיתה.
רק אחר כך הבחין שדימה המנוסה יותר ממנו הספיק לשים קונדום על אברו וגם למרוח אותו במשחה שהקלה על מה שבינו לבין עצמו כינה ביתוק בתוליו.
הפקק הקטן והלבן של שפופרת המשחה דקר את גבו. הוא החזיר אותו לדימה והפך אליו את גבו. דימה ליקק בעדינות את העור הרגיש בין שכמותיו וניסה לברר בעדינות אם הכל בסדר ואם לא הכאיב לו.
בני משך כתפיים ושתק. עיניו דמעו, חלק ממנו רצה לברוח משם ולהסתתר, בעוד שהחלק השני השתוקק להתמסר לליטופים העדינים שהרעיף עליו דימה.
מעולם לא חש תחושה כזו, הוא היה בעת ובעונה אחת מאושר אך חרד, מסופק, אבל מאוכזב.
הוא היה בטוח שאיש לא חש מעולם רגשות כל כך סותרים ומבלבלים. לא מודע לכך שהרבה נערות, שאבדו את בתוליהן ברגע פזיז אחד של קלות דעת, חוו בדיוק את אותה החוויה של אושר ואובדן בלולים יחדיו בתערובת אחת בלתי אפשרית.
הוא החל לשקול נסיגה זהירה, אבל ידו של דימה התגנבה ונגעה שוב באברו. הליטוף הקליל והנשיקות העדינות הרגיעו את רוחו. הוא הסתובב והניח לעצמו להיסחף שוב. הפעם דימה שם את הקונדום על אברו של בני, מחמיא לו על גודלו של אברו, ועזר לו לחדור לגופו, מרסן אותו בעדינות כדי שלא יכאיב לו.
כשהוא מאבד בשנית את השליטה על עצמו בני גמר שוב, מרגיש כאילו הוא מתפוצץ מעונג חריף ומרוכז. אחר כך התפלא למצוא את עצמו בוכה בזרועותיו של דימה שליקק את דמעותיו והשמיע מילות חיבה רכות בשפה לא מובנת.
הם שכבו בשקט, מלטפים זה את זה בעדינות ושתקו עד שדימה לא יכול היה להתאפק. "רציתי לעשות את זה מהרגע הראשון שראיתי אותך," הודה באזני חברו שגנח באומללות והתרומם לישיבה.
"תראה דימה, כמו שכבר אמרתי לך אני לא... אני לא יכול להיות הומו, אני פשוט לא מסוגל, אסור לי. אתה מבין? מה שקרה כאן זה רק... זה סתם. פשוט תשכח את זה, בסדר?"
דימה חש כאילו הוטח בפרצופו דלי של מים קרים.
"לא!" אמר בזעם והפך את גבו אל בני, "עוף מכאן."
בני קם על רגליו. חש חולשה וסחרחורת קלה נסחב למקלחת ובחן את פניו בראי. אני נראה כמו קודם, חשב לעצמו בפליאה וזרק את הקונדום המשומש לאסלה.
הוא התקלח וצחצח את שיניו במברשת של דימה, מתפלא למה זה לא מפריע לו. מעולם לא עלה בדעתו לצחצח את שיניו במברשת של אדם אחר, ופתאום זה נעשה טבעי לגמרי.
דימה נכנס למקלחת ברגע שבני יצא, גופותיהם הערומים הברישו זה את זה קלילות כשנדחקו שניהם לעבור בדלת הצרה, אבל הם השפילו את עיניהם ושתקו.
בעוד דימה מתקלח עמד בני ליד הדלת והתלבט. לרגע כמעט שיצא, אבל חזר בו והטיל את עצמו על המיטה. חריקת קפיצי המיטה נשמעה מבעד לזרם המים, ודימה עצם את עיניו ונאנח אנחת רווחה. כשהתנגב במהירות הבחין שבני השתמש במברשת השיניים שלו, וחייך.
גופותיהם השתלבו זה בזה בטבעיות כאילו השתייכו אחד לשני מאז ומעולם. לפתע הרעיון לישון לבד נראה לבני בלתי מתקבל על הדעת.
הוא הניח את ראשו על כתפו של דימה, מלטף את התלתלים האדמוניים על בטנו שיצרו שביל ישר מוביל עד לסבך הלוהט של ערוותו.
"ביום שישי אתה מוזמן לבוא עם איגור לארוחת יום שישי אצל הורי," אמר, "ואז תבין. אני חייב להיות נשוי ולהביא ילדים. אין שום אפשרות שאני אגיד להם... זה פשוט לא בא בחשבון. לך אין הורים אז אולי אתה לא מבין, אבל אם הם ידעו זה ישבור אותם."
"אתה חושב שאני לא פוחד מה סטס אחי יגיד? לפעמים אני כל כך דואג בגלל זה שאני לא ישן בלילה." מחה דימה.
"ומה עם גלי?" המשיך בני לשטוח את טיעוניו, "הבטחתי ליוני שאני אדאג לה. אני חייב. יש לי אחריות כלפיה, אחרי שיוני מת רק אני נשארתי לה."
"אהבת את יוני?"
בני נאנח שוב. "כן, אבל זה לא היה ככה. הוא לא היה כזה, היינו ילדים, לא הבנתי... לילה אחד לא הופך אותי להומו, נכון?"
"תלוי איזה לילה." גיחך דימה, "הרגשת ככה עם איזה בחורה?"
בני משך בכתפיו, "אין לי כל כך הרבה ניסיון עם בחורות. קודם היו הלימודים, ואחר כך הצבא, ועכשיו שוב לימודים ועבודה. גלי היא הבחורה הראשונה שאני חי אתה, וזה... זה לא פשוט." הוא נאנח והשתתק ואז המשיך בשיחה. "ואתה דימה, שכבת עם בחורות?"
"כמעט שלא. רובן סתומות ואתה חייב להתאמץ כל כך הרבה בשביל כל כך מעט. חבל על המאמץ. כשאני הולך למועדון שלנו זה הרבה יותר פשוט. אתה מסתכל על מישהו שמוצא חן בעיניך, הולך איתו לצד, עושה מה שעושה, ואחר כך סוגר את החנות ושוכח ממנו. בלי שיחות הכרות, בלי נדנודים וחיזורים. ישר ולעניין."
בני הזעיף את פניו. המחשבה על דימה עם גברים אחרים הייתה שנואה עליו.
"בוא נישן." אמר בזעף, "לילה טוב." הוא התהפך על צידו, מפנה אל דימה את גבו העירום.
"לילה טוב." ענה דימה רכות  וחיבק אותו מאחור. הם שכבו בשתיקה כמה דקות.
"אתה ישן בני?"
"כן."
"אתה לא כמו הבחורים ההם במועדון. אתך זה יהיה אחרת, אם תרצה." 
"אני לא רוצה, וגם אם הייתי רוצה אני לא יכול. עכשיו שתוק כבר." הוא הסתובב ואימץ אליו את גופו של דימה. שניהם הזיעו וגופותיהם היו חלקלקים מזיעה.
במקום לסלוד מהתחושה של העור הלח על גופו הוא נהנה ממנה. "זה כאילו שאנחנו נמסים אחד לתוך השני," אמר.
דימה גיחך. "גם אני אוהב אותך." אמר ברוסית.
בני לא העז לבקש תרגום. הוא הידק את ידיו סביב גופו החלק של דימה וסוף סוף גברה עליהם העייפות והם נרדמו.

ממקומה על הספה הבינה גלי שהפעילות להיום נגמרה. היא המתינה עוד מספר דקות ואחר כך התגנבה לחדרה. אחרי זמן רב נרדמה סוף סוף וישנה שינה טרופה רצופה חלומות זוועה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה