הסשן האחרון

יצאתי מהבית בטריקת דלת רועמת, רותח כולי מכעס. איך זה קרה לנו? איפה היה הראש שלי? ולחשוב שאני זה שעודד ודחף את החבר הכי טוב שלי להכניס אלינו לדירה את הטיפוס הזה, התמים כל כך למראה, עם העיניים השחורות והעצובות שלו והפנים העגלגלות והתמימות.

"תכיר, זה נתי." הציג אותו לפני השותף הוותיק שלי וחברי הטוב ביותר, דורון המוכר בכל רחבי הסצנה כדום דר. "אני שוקל להכניס אותו כעבד בית." לחש לי כשנתי -קיצור של נתן - עמד ורחץ כלים במרץ, והודה לנו בנימוס כל פעם שדגנו מתוך הבלגאן בדירה עוד כלי מלוכלך להוסיף לערמה שהצטברה בכיור מאז אלוהים יודע מתי.

"הוא ממש חמוד." סקרתי בעין של מומחה את הישבן השחום והמוצק של נתי שרחץ את הכלים, שטף את הרצפה שאב אבק ונלחם בכל כוחו בטינופת שלנו, כשהוא לבוש בחוטיני צהוב ותו לא.

באותו לילה ראשון ישן נתי על הספה. זו הייתה הפעם הראשונה שלו שם וגם האחרונה. אחרי שגמר לנקות הכל ולצחצח כל פינה בדירה, לקח אותו דר למקלחת ושם הם המשיכו עם חגיגת הניקיון שלהם, כשהם מקפידים לשמור על דלת סגורה.

אם הייתי יותר זהיר, פחות טמבל נותן אמון, הייתי מבין מיד לאן מוליכים הדברים, אבל אני, כמו איזה דפוק תמים, פרשתי לי למיטתי וגלשתי באינטרנט, נהנה מזה שדר מצא לו עיסוק אחר מאשר להציץ כל הזמן על המסך מעבר לכתפי.

אל תבינו אותי לא נכון, אני חבר שלו ואוהב אותו והכל, אבל הוא יכול להיות די נודניק לפעמים. היה לי נחמד שהוא מצא לו צעצוע חדש, הייתי בטוח שהוא יתעייף ממנו בעוד כמה ימים, כמו שהיה קורה לו תמיד. שלא כמוני התמדה היא לא הצד החזק של דום דר - ידידי הוותיק - ובכלל אנחנו מאוד שונים זה מזה.

הדבר היחיד המשותף לנו הוא הדומיות שלנו. אני ידוע בכל רחבי האינטרנט כדום סוציו והשם שלי מבוסס על עובדות מוצקות. אני באמת כזה – סוציומאט קשוח, רשע, מתעסק רק עם גברים, ומי שרוצה דם יזע ודמעות יקבל אותם אצלי בתוספת נכבדה של זרע ושאר נוזלי גוף מכל המינים. לא מתעניין בנשים ומתרחק מצעירים רכי עיניים ולבב.

דום דר לעומתי מעדיף לגוון – חוץ מבנים בכל הגילים והצבעים הוא לא פוסל נשים. גם סאביות ואפילו דומיות, אם הוא מצליח – הכל הולך אצלו.

"תשמע דורון," אני מטיף לו מוסר, "אתה לא מרוכז, קופץ מנושא לנושא, עובר מקטע לקטע, ככה זה לא ילך דומנל'ה." אני מתלוצץ איתו, (שנינו ממוצא רומני).

הוא מבין את ההומור שלי, צוחק ומתווכח איתי, וקורא לי שי הסוצי, או סתם סוצי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו אולי הומואים, אבל אף פעם לא היה ביני לבינו שום קטע של סקס, רק חברות גברית אמיתית. טוב, אולי פעם, כשהיינו ממש מסטולים נמרחנו קצת אחד על השני, אבל רק בקטע של סחבקים טובים.

אנחנו חברים כל כך טובים עד שמידי פעם, כשאני קונה לי צעצוע חדש, אני מנסה אותו עליו, או נותן לו לנסות עלי. כי דום טוב חייב לדעת מה ההרגשה של כל שוט, חבל, או נר, שהוא עומד להפעיל על העבד שלו, אחרת הוא סתם רשלן חסר אחריות, בדיוק כמו הדביל הזה שחשבתי שאני מכיר כאילו הוא אחי.

"מה אתה מתעצבן סוציו?" כעס עלי דורון כשתפסתי אותו ואת נתי, בפעם השלישית באותו שבוע, ישנים יחד, מחובקים להם כמו שתי כפיות, ואם זה היה רק זה, אבל לאחרונה הם התנשקו כל בוקר לפרידה, ולא סתם אלא בפה, אם לא אכפת לכם. ואני מתכוון שהם נישקו אחד את השני, ולא שנתי, כמו עבד מחונך, יבקש ואולי יקבל רשות לנשק את אדונו, אלא סתם עמדו והתנשקו כמו זוג לסביות מאוהבות.

הקיבה שלי התהפכה כשראיתי את זה בפעם הראשונה, ולא הרגשתי טוב יותר כשזה התחיל לחזור על עצמו כל יום. אחרי שנתי הלך לעבודה - בחיים הוניליים הוא מנהל כוח אדם באיזו חברה חשובה - התנפלתי על דום דר ושטפתי אותו, מזכיר לו שוב את כל עוונותיו מאז הפעם הראשונה שנתי חשף את ישבנו הנחמד בדירתנו.

"ומה שהכי מעצבן אותי," סיימתי את נאומי, "הוא שנתי היה אמור להיות של שנינו, בשותף, אבל עוד לא זכיתי לגעת בו. אתה כל הזמן נעול איתו בחדר שלך או במקלחת. מה אתם עושים שם כל כך הרבה זמן? אמבטיות קצף אחד לתחת של השני? אני מרגיש שבשבילי הוא כמו נר חנוכה, לראותו בלבד, אבל לא להשתמש בו.

דר עשה מין פרצוף נגעל כשהזכרתי את רעיון השימוש המשותף בנתי, כאילו שלא עשינו את זה בעבר, ולא פעם אחת אלא פעמים רבות מספור, עם המון סאבים וסאביות, ואפילו עם כמה שלא יכולת לדעת אם הם הוא או היא.

"נתי קצת פוחד ממך סוציו." מלמל והשפיל מבט נבוך.

"טוב מאוד! שיפחד! ולמה רק קצת? שיפחד ממני הרבה, והגיע הזמן שיפחד גם ממך, למה הוא ישן אתך במיטה? מה רע ברצפה? איזה מין עבד הוא?"

"קר לו על הרצפה ולא נוח לו שם, ואני אוהב לחבק אותו בלילה." התפנק דר.

תקשיב לעצמך!" התפרצתי בזעם, "רק תקשיב, מאז שהיינו דומים טירונים ואתה התאהבת פתאום בסאבית התימנייה ההיא עם השדיים הקטנים, ורצית להתחתן איתה, לא דברת כאלו שטויות. מה עובר עליך? הוא חמוד, אז מה? אתה לא מבין שאתה הורס אותו עם הפינוק המיותר הזה. תן לי אותו לכמה שעות ותראה איך אני מוציא לך אותו עבד צייתן כמו..."

"לא! שלא תעז!" התפרץ דורון והדף אותי לעבר הקיר, "שלא תעז שי. אני לא רוצה שתיגע בו, אל תעיז לשים עליו יד! הוא שלי ורק שלי!"

החלפנו מבט של חברים ותיקים שמכירים זה את זה למעלה מעשר שנים.

"אתה מאוהב בעבד שלך דומנל'ה." קבעתי בשקט, "אתה פשוט מאוהב בילדון העדין הזה."

"נכון, אז מה? אני אוהב אותו. הוא מתוק והוא שייך רק לי, אז תתרחק ממנו סוציו, לטובתך תשמור ממנו מרחק!" איים עלי דורון ושב והדף אותי לקיר.

נהגנו בזמנו, כשהיינו צעירים ותוססים, להתאבק הרבה זה עם זה. כל ויכוח היה סיבה להרביץ על ימין ועל שמאל.

כשהיינו צעירים יותר פתרנו כל בעיה במכות. מכות זה הרבה יותר פשוט וקל מאשר לדבר על זה - איחס! - או לקשקש לדון ולהתפשר, וכל שאר העצות של הונילים, אבל שנינו כבר עברנו את גיל שלושים, ולמרות שאנחנו בכושר מעולה - אני עדיין מסוגל להכניס לו מנה אחת אפיים - היה לי ברור שאת הבעיה הזו אי אפשר לפתור עם מכות.

"ברור לך דורון שאם תמשיך עם השטות הונילית הזו של אהבה לא תוכל להיות דום רציני." התריתי בו, "בסוף כולם ידעו על זה ויעשו ממך צחוק בכל רחבי הסצנה." הזהרתי אותו, ודחפתי אותו חזרה, לא ממש חזק, רק קצת, שלא יתפוס עלי תחת.

"לא אכפת לי." הצהיר דורון, "אני לא רוצה להיות יותר דום של אף אחד חוץ ממנו, והוא רוצה להיות רק העבד שלי. אנחנו מאוהבים, ואם זה לא מוצא חן בעיניך זו הבעיה שלך."

בשלב הזה הבנתי שאין שזהו, שום דבר נוסף שאגיד לא יעזור, והתפרצתי החוצה בטריקת דלת. רותח מכעס הלכתי אל בית הקפה החביב עלי, שבו שורצים תמיד חבר'ה מהסצנה שלנו, בתקווה לשתות קפה בנחת, בלי ונילים מגעילים שיטרידו אותי.

בדרך לא יכולתי שלא להבחין שהשמים זוהרים בכחול נהדר, ושהעננים הלבנים השטים להם על הכחול הזה נראים תפוחים ואווריריים כמו גושי קצפת. על כל העצים שבחורף עמדו קירחים צצו עלים חדשים בצבע ירוק רענן כל כך עד שהתחשק לי לנגוס בהם, והערוגות בגינה הציבורית החליטו להפסיק לשמש כבתי שימוש ציבוריים לכלבים והנצו מרבדי פרחים צבעוניים. השמש זרחה לפתע וחיממה את האוויר המבושם, ונערות חשפו כתפיים, רגלים, ופה ושם נראה מחשוף רענן.

אישית אין לי עניין במה שנשים מטלטלות בתוך המחשופים שלהן, אבל תודו שזוג שדיים רענן המבצבץ מתוך חזית תחרה הוא מראה מלבב, ולא חשוב לאיזה דת, גזע, או מין אתה שייך.

הגעתי אל בית הקפה שלי, המתרווח לו בדיוק באמצע השדרה, צופה בנוחיות על מרכז העיר, וגיליתי לשמחתי שאיציק קרחת - בעל הבית הידידותי של הקפה - הוציא כמה שולחנות וכסאות למדרכה, ואף הגדיל לעשות ושם שמשיות מפוספסות ירוק ולבן מעליהן.

הבטתי במטריות שצבען השתלב כל כך יפה בעצים הירוקים ובעננים הקצפתים, והבנתי שהאביב פה. השמש חיממה את פני וכעסי על דום דר המאוהב נרגע קצת. הוא לא אשם סוציו אמרתי לעצמי, זה פשוט האביב שמפזר משהו באוויר. עם החמסין הראשון זה יעבור לו.

התיישבתי לי מתחת לאחת השמשיות האביביות ושלחתי רבע מבט אל לוני המלצר. זה הספיק כדי שהוא יטוס אלי עם קפה ועוגת גבינה מהסוג שאני אוהב, ויגיש לי אותם על מגש מהודר כשהוא מחווה בנימוס בקידה.

אני ולוני מכירים ותיקים ואם הייתי רוצה... טוב, אני לא מאמין בסשנים פומביים לפני הקפה של הבוקר.

"שים לב לזוג מצד ימין אדוני." לחש לי לוני, מרכין בנימוס את ראשו. בחור טוב לוני, עבד מהדור הישן שיודע שאין לו זכות להביט בעיני דום בלי לקבל רשות. לוני יודע שאת הזכות הזו יש להרוויח ביושר, רק אחרי שעור ישבנו יחליף צבעים וגופו יגיר הרבה נוזלי גוף, אז ורק אז, אולי הוא יקבל את הרשות הזו, הנדירה כל כך. אבל מה אני מתלונן על הסאבים והעבדים המסכנים אם דום ותיק ומנוסה כמו דר ידידי מרשה לעצמו הפקרות כזו עם עבד בית צעיר וחוצפן?

אחוז שרעפים נוגים על הידרדרותו המוסרית של הדור הצעיר בימינו לגמתי מהקפה שלי ותכננתי לתקוף את העוגה תוך שאני מלכסן מבט משועמם אל הזוג שישב לימיני. היא ישבה בגבה אלי, והוא הפוך.

זיהיתי את פניו אם כי לא זכרתי בדיוק את שמו. טיפוס כאילו קשוח, מאלו שמסתובבים עם בגדי אופנוענים גם כשהם נוהגים בוולוו משפחתית. סתם הומו ונילי סטנדרטי שמנסה להידחף בכל כוחו לסצנה, אבל פורץ ביבבות כשאתה מדליק נר קצת יותר מידי קרוב אליו.

ממנה ראיתי רק חליפת מכנסיים כחולה נאה כאילו גברית, אבל עם טאץ נשי נאה, שיער קצר מתולתל בצבע ערמוני טבעי, (ואל תשאלו מאין אני יודע, יש דברים שאני יודע כי אני יודע והמילה שלי צריכה להספיק לכם). הנעלים שלה מצאו חן בעיני – איטלקיות קלאסיות מעור שחור משובח ועקב שימושי קטן ונשי. נעלים של גברת אמיתית ותסמכו עלי, נעלים מלמדות על הבן אדם הרבה יותר מאשר הפרצוף שלו.

היה שם ויכוח קטן שנוהל בקול תרבותי מצידה, ובגסות מה מצידו, ואז הוא הרים את קולו ואמר משהו שנשמע חצוף ולא במקום, והיא התרוממה ונעמדה מלוא קומתה הקטנה, לעיני הבוחנות התגלה גב זקוף וגאה וישבן עגול וחינני ו... ואז היא סטרה למר בגדי עור על פרצופו בכל הכוח שהיה בידה הקטנה והצחורה.

"אתה אדוני," אמרה לו בקול נמוך אך צלול כאלגביש שהדהד בכל רחבי בית הקפה ועד ירכתי המטבח הגיע, "לא ג'נטלמן!"

ואחר כך הסתובבה והלכה משם, משאירה אותי המום נוכח מראה הפנים הללו, הפנים ששנים לא חשבתי עליהם, פנים שהייתי בטוח שכבר מזמן שכחתי, אבל מעולם לא יכולתי לגרש מחלומותיי, כי אפילו דומים תקיפים   לא יכולים לשלוט בחלומות שלהם.

היו אלו פניה של מלכת לבבי האחת והיחידה - נסיכתי, האישה שהפכה אותי למה שאני היום, דום סוציו האכזר והרשע.

עיניה התכולות הנפלאות החליקו על פני כאילו באדישות, אבל בקצה הימני של פיה הנפלא הסתלסל חיוך סודי וקטנטן, החיוך הנפלא הזה שפעם היה מופנה רק אלי.

בעוד אני בוהה בה בטמטום, משותק מתדהמה, היא חלפה על פני במהירות, מותירה אחריה את שובל הבושם ההוא, שגם עם אחיה עוד מאה שנה לא אשכח אותו - בושם עדין, רענן, מעט חמצמץ, מעט מתקתק, מריר מתוק, נושא זיכרונות של אלפי רגעי עונג שידעתי לצידה - והלכה במורד השדרה הפורחת, מותירה אחריה את הקול הנעים של תקתוק עקביה על המדרכה אסירת התודה על העונג שנפל בחלקה לשאת על גבה המרופט את משקל גופה של הוד נסיכותה.

כמה סאבים חסרי גבירות, עלובי נפש שכמותם, הניחו את הקפה שלהם ונעמדו על רגליהם כדי להטיב ולבהות אחריה, ואחד מהם, צעיר עז פנים, התחצף עד כדי כך שהעז לנסות ולהרים את המעטפה שהיא הותירה על השולחן.

סטרתי לו בחזקה וחטפתי את המעטפה מידיו העלובות. "הגבירה הנעלה הזו היא גברתי, חתיכת אפס שכמוך!" הודעתי לו בקול רם שנשמע בכל רחבי הקפה, גורם לכל האנשים שישבו שם להביט בי בפליאה, הזה דום סוציו? שאלו מבטיהם המשתוממים.

מתעלם בבוז מחבורת הכלבלבים העלובים ההם תפסתי את האופנוען הונילי במעילו המגונדר, נענעתי אותו קצת באוויר, והטחתי אותו אל הקיר. "בפעם הבאה שרק תעיז לנשום ליד גברתי, חתיכת סמרטוט אפסי שכמוך, אתה תתחיל לשיר בסופרנו, הבנת אותי, עוגית וניל קטנה שכמוך?" סיננתי מבין שיני. ברגע שהנחתי לו הוא נפל על עכוזו ובהה בי בפה פעור לרווחה.

"הבנת, אופנוען צעצוע קטן שכמוך?" שאגתי.

"כ...כ...כ...ן אדוני." לחש עלוב הנפש. "הבנתי אדוני, סליחה אדוני." ועוד בטרם יצאתי משם כבר שמעתי את רעם מנוע אופנועו נמלט לכיוון השני של העיר.

אספתי את המעטפה שלה - מעטפה שנראתה כמו סתם מעטפה משרדית חומה ופשוטה בגודל A4 אבל בעיני הייתה יקרה יותר מערמה שלמה של יהלומים, רק מפני שידי הנסיכה הענוגות שלה נגעו בניר החום והגס הזה - ודהרתי בעקבותיה.

רצתי במהירות, ואחרי כמה שניות של בלבול ובהלה - מה בהלה? פאניקה מוחלטת טרפה את חושי מחשש שאיבדתי את עקבותיה - איתרתי את גבה הזקוף, עטוף בבד הכחול של חליפתה, נע מעדנות לכיוון גן מאיר.

נשמתי עמוק, השתלטתי על הרעד שאחז בברכי, ופסעתי בעקבותיה, מעריץ מרחוק את העיכוס הקל והמגרה של עכוזה האצילי. גבר אחר היה אולי מנסה לפנות אליה בדברים, אולי היה מעז, ברוב חוצפה, להניח יד על כתפה, כתף ענוגה ומחוטבת שרק המחשבה עליה, על העור העדין והצח, על העיקול היפיפה בין הצוואר הברבורי שלה ל... די, כבר. מספיק עם זה. אתה יוצא מהריכוז שי, אתה מתברבר. קודם בזבזת זמן ועשית דאווינים על האוויל עטוף העור ההוא - היא בטח הייתה אומרת שאני שוב מפגין כוחניות מיותרת - ועכשיו אתה שוקע לך בהרהורים סנטימנטאליים על גופה הקדוש, כאילו שאתה לא יודע שהוא אסור עליך בתכלית האיסור.

מה קורה לך? אתה דום סוציו הגבר, או העבד שלה? שאלתי את עצמי, והתשובה שלי הייתה שאני גם וגם. אני חזק ותקיף מספיק להביא גברים מגודלים לפרוץ בבכי ולהתחנן לזין שלי כמו ילדים קטנים לממתק, אבל כשזה נוגע אליה, אל האחת והיחידה, אל נסיכת הלוטוס שלי, אני עבד נרצע וכל מה שאני יכול לעשות זה ללכת בעקבותיה ולקוות שהיא תואיל להפנות אלי מבט.

היא נכנסה לגן, שוטטה בו מעט, ואז התיישבה על ספסל מבודד ושיכלה בחן את רגליה החטובות שהיו נתונות בגרבי ניילון שחורות בעלות דוגמת תחרה מעודנת.

עמדתי במרחק של כמה מטר מהספסל בר המזל שהיה לו התענוג לשאת עליו את משקל ישבנה, והבטתי בפה פעור ברגליה. הזין שלי, שעד עתה עמד לו סתם בדום מתוח - מצבו הרגיל כל פעם שהיא הופיעה לעיני - החל לבכות בדמעות שקופות, מרטיב את תחתוני.

איזה מזל שלבשתי תחתוני כותנה ואת הג'ינס השחור העבה. אם היא תראה על מכנסי כתם של רטיבות אז... עדיף לי לקפוץ ראש לירקון ולבלוע מלוא פי ממימיו הרעילים מאשר להניח לה לראות מחזה מביש כזה.

כמה דקות נותרנו כך, היא נינוחה, שקועה בהרהורים, מניחה לי להזין את עיני בפרופיל הנהדר שלה, ואני עומד מתוח, חבוי למחצה בין ענפי שיח הרדוף, ממתין עד שתואיל, אולי, לקרוא לי.

לא היה לי ספק שהיא ראתה אותי, אבל פקפקתי אם תרצה להכיר בנוכחותי. בפעם האחרונה שנפגשנו, הפעם האיומה ההיא, הפעם הארורה שבה העלבתי אותה בצורה כל כך איומה עד שרק גירוש מגן העדן שלנו היה העונש ההולם, חזרה ועלתה בזיכרוני ואנקה של ייסורים נפלטה מפי.

היא הפנתה אלי מבט ושוב הבהב בזוית פיה החיוך ההוא, ופתאום, בלי להבין איך, הייתי על ברכי לפניה, ראשי רכון, לא מעיז לשאת את מבטי אליה, רועד בצפייה למוצא פיה.

"שי." אמרה לבסוף, "תסתכל אלי בבקשה." הרמתי אליה את מבטי, "את לא צריכה לבקש ממני נסיכה, רק לפקוד עלי." לחשתי.

היא חייכה, "אבל אני כבר לא הנסיכה שלך. איך אני יכולה להיות הנסיכה של דום סוציו, נוגש העבדים האכזרי ביותר בתל אביב?"

צמרמורת של תיעוב וייאוש אחזה בגופי. איך נודע לה על המסווה הזה ששמתי על עצמי אחרי שגורשתי ממנה? תחשוב קצת שי, אוויל משריש שכמוך, האופנוען המטופש ההוא, הרי הוא מין בלש פרטי או משהו כזה. בגלל זה היא בזבזה עליו את זמנה. היא חיפשה אותי, ביררה לאן נעלמתי, בגלל זה היא הייתה שם, מכבדת בנוכחותה את בית הקפה העלוב ההוא.

"אבל דום סוציו הוא לא אמיתי. הוא סתם זיוף. הוא לא קיים באמת, הוא היה המסכה ששמתי על עצמי כדי להסתיר את... את... " גמגמתי נואשות, מנסה להסביר.

היא הניחה לרגע קט את כרית אצבעה על שפתיה המושלמות, ואז שמה אותה על שפתי, המחווה הישנה נושנה ההיא שסימנה שכעת אנחנו מניחים בצד את גינוני הנסיכה והעבד ומדברים כמו ונילים.

"בוא, שב לידי, אתה יודע שאני לא אוהבת סצנות פומביות." אמרה ברוך ששמץ של נזיפה נשמע בו, דרכה העדינה להעניש אותי.

"סליחה." התנצלתי, "אנא סלחי לי." התחננתי והתיישבתי לצידה.

"זה בסדר. לא נורא. בטח שכחת כבר מה אני אוהבת ומה לא." התלה בי קלות.

"לא שכחתי כלום, שום דבר! אני אשכח את שמי לפני שאשכח את פקודותיך!" אמרתי בלהט ששעשע אותה.

"בסדר שי, אז מה שלומך?" הניחה יד על כפי.

התחלתי לרעוד מהמגע הישיר של גופה בגופי, והיא הבחינה בכך והסמיקה קלות, המתנה שהעניקה לי תמיד על הערצתי את מגעה.

"כלום לא השתנה, כאילו שעשר השנים הללו היו רק עשר דקות." מלמלה בפליאה, מביטה בפני.

"הן עברו כמו חלום רע." הסכמתי, והעזתי לעטוף בזהירות את היד שנחה על ידי בכפי השנייה. מבחינתי זה היה מספיק ודי, יכולתי לשבת שם עוד עשר שנים, מביט בה, נוגע בה, מאושר.

"שי, אתה זוכר מה שאלת אותי בפעם האחרונה לפני שעזבת?" שאלה מירב.

אני מניח שלשמע דבריה הסמקתי והחוורתי, אולי אפילו הורקתי כקרפדה. לא יודע איך נראיתי, אבל הזיכרון של השאלה ההיא דיכא את רוחי עד עפר.

"כן מירב," לחשתי, "אני זוכר ואני כל כך מצטער ש..."

היא נדה בראשה, "עזוב, רק רציתי שתדע שהתשובה נמצאת כאן, במעטפה הזו."

מיהרתי לפתוח את המעטפה שנחה על הספסל לצידי וקפאתי בתדהמה. הייתה שם תמונה גדולה וצבעונית של שני ילדים, בן ובת. פני הילד היו פני אחי הגדול שנהרג לפני שנים באחת מהמלחמות הארורות והמיותרות ההן, ופני הילדה היו כפני אימי היקרה בצעירותה, לפני שהאבל על מותו של אחי חרץ את פניה בקמטים עמוקים של יגון.

"תאומים? נולדו תאומים?" נדהמתי, לוטש מבט בפנים היפים והמוכרים.

"עכשיו אתה מאמין שהם שלך?" שאלה מירב ברוך.

לא יכולתי לדבר. נחנקתי מדמעות שהציפו את עיני והחלו נושרות על הדף המבריק.

היא שלחה יד עדינה למחות את פני. "שי?" שמעתי את קולה, מלטף אותי בעדנה, "שאלתי אם התמונה הזו עונה על השאלה שלך אם הם שלך?"

הנדתי בראשי לאות הן, כובש את הדחף לכרוע שוב על ברכי לפניה ולבקש את סליחתה.

שוב חזר אלי הזיכרון המציק של עצמי הצעיר והטיפש, מקבל את הבשורה על הריונה, ובמקום לפרוץ בריקוד שמחה או לפחות לחייך באושר, עשיתי פרצוף חמוץ ושאלתי אם ההיריון הזה הוא ממני, מתנהג כאילו נסיכתי היא סתם אישה ולא נסיכת הלוטוס שלי, היחידה והמיוחדת בכל רחבי הגלקסיה, וכאילו לא קבענו עוד בפגישה הראשונה שאנחנו הולכים על יחסים מונוגאמיים מפני שכל דבר אחר היה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.

עדיף שלא תשאלו למה העזתי להעלות על דל שפתי את השאלה המעליבה, המטופשת וסרת הטעם הזו, אבל אני הרי מכיר אתכם, אתם כן שואלים, אז הנה התשובה – אחרי שלוש שנים של אושר וסיפוק, שנים בהן היא מלכה על עולמי, ואני שירתי אותה בנאמנות, נכשלתי, נפלתי, פשעתי וחטאתי לה, ובקיצור, כאחרון הגברים הונילים הלכתי ובגדתי במלכת לבבי עם איזה אחת ששכחתי מה שמה.

רצה המקרה ודווקא ביום בו רציתי להתוודות לפניה כדי למרק את מצפוני ולהתחנן שתעניש אותי כראוי לי, היא באה וספרה לי על הריונה, ואני כמו איזה... לא יודע איזה תואר מגיע להתנהגות הבזויה שלי, אין די מילים בשפה לתאר את שפלותי. התנהגתי כאדם נקלה וחסר ערך, ניסיתי להשפיל אותה לדרגתי, וכמובן שלא הצלחתי.

ברגע שהמילים האיומות הללו יצאו מפי היא מחקה אותי מעולמה. לא ענתה, לא נדהמה, לא התווכחה, סתם הזיזה אותי מעל דרכה בתנועת יד מלאת חן ונעלמה מחיי לנצח, משאירה חור שחור וקר בחזי במקום הלב החם והפועם שהיה בו קודם.

הבטתי בה במבט אומלל וביקשתי את רשותה לנסות להסביר ולהתנצל.

היא חייכה את חיוכה הטוב והחכם. "אני יודעת שהיית עם אחרת, ובגלל רגשות האשמה שלך הגבת ככה." אמרה בנחת. "נכון?"

הנדתי ראש לאות הן. חש אומלל וכאוב, איך יכולתי לשכוח כמה האהבה כואבת?

"רק תגידי לי מה לעשות נסיכה, אני אעשה הכל. אני... אני אשתה את מי הירקון אם רק תגידי."

"שי יקירי," היא צחקקה חרש, "האם אתה מציע לי את מותך בייסורים מהמים הרעילים האלו בתור פיצוי על בוגדנותך?"

"כן נסיכה. אם זה מה שלבך חפץ כך יהיה."

"לא שי. זה לא הולך להיות קל כל כך. חיפשתי אותך כדי להביא לילדים שלנו אבא חי ולא קבר."

"הילדים שלנו." המילים האלו היו באזני כמנגינה מתוקה. "אחרי כל מה שעשיתי את רוצה אותי חזרה מירב?" הבטתי בה בפליאה "את יודעת מה הייתי כל השנים הללו?"

"כן. הבלש סיפר לי הכל. אני מודה שהכיוון שפנית אליו אחרי שעזבת אותי הפתיע אותי מאוד."

"לא עזבתי, זו את ש... אני גורשתי. בצדק, אני מודה, אבל לא הייתי עוזב מרצוני."

החלפנו מבטים ולרגע, רק לרגע קט, היינו סתם עוד גבר ואישה המביטים זה בזה מעל תהום פעורה ועמוקה של אי הבנה בין המינים. התהום הייתה צרה, אבל מאוד מאוד חשוכה עמוקה ומפחידה. מיד התחלנו, כל אחד מהצד שלו, לבנות מעליה גשר.

"למה נתת לו סטירה?"

"הוא רצה שאת התשלום האחרון שלו אשלם לא בכסף אלא ב... איך להגיד? בחסדי, שהיו לדעתו שווים יותר מכסף."

"את מתכוונת... " כמעט נחנקתי מכעס. "הוא רצה... הבן אלף הזה! המאנייק הונילי המזדיין הזה! אני ארצח אותו ואשרוף את האופנוע העלוב שלו!"

"שי, די עם זה." הניחה מירב יד מרסנת על ידי. "אתה לא מבין מה אני אומרת? אני צריכה אותך חי ומחוץ לכלא. יש לנו שני ילדים שרוצים אבא אמיתי. כשהם היו בני שלוש הם התחילו לשאול איפה אבא, ואני סיפרתי להם שאתה בחו"ל והבטחתי שתבוא לארץ כשהם יהיו בני עשר. חשבתי שעד אז..." היא הסבה את פניה ממני ושתקה, מהדקת את כפות ידיה לאגרופים קטנים ומקסימים, כדרכה תמיד בשעת מבוכה.

איך יכולתי להיות רחוק ממנה זמן כה רב? איפה היה הראש שלי? למה בזבזתי את זמני בהתחזות לדום סוציו בשעה שהיא... "עד אז מה?"

"חשבתי שעד אז יהיה לי... קיוויתי למצוא גבר אחר ש... "

זה כאב. אוי, כמה שזה כאב, ולא הייתה לי זכות להגיד כלום. רק לשתוק ולקוות שהיא תראה את הכאב בעיניים שלי, והיא ראתה, היא תמיד הרגישה את הכאב שלי וידעה מתי הגיע הזמן להפיג אותו ולחבוש את הפצע.

"שי." אמרה, מלטפת את פרק ידי בקצות אצבעותיה. הזין שלי החל שוב לטפטף. עוד מעט ייווצר כתם בקדמת מכנסי והיא... לא חשוב הזין שלך, שום דבר לא חשוב כעת סוציו. תתרכז בה, רק היא חשובה.

"שי, עד שהם היו בני שלוש בכלל לא יכולתי לחשוב על קשר עם אחר, הייתי כל כך עסוקה איתם, כל כך פגועה, החלטתי לוותר בכלל על גברים ואז הם התחילו ללכת לגן והם רצו אבא אז ניסיתי... היא נאנחה ואצבעותיה התהדקו על זרועי. מזווית עיני ראיתי איך הרטיבות שפשתה בתחתוני מתחילה ליצור כתם כהה בקדמת הג'ינס.

"ניסיתי ופה ושם אפילו..." היא נשכה את שפתה התחתונה המלאה, נוגסת בה בעדינות בשיניים לבנות, גורמת לאלף ואחד זיכרונות ענוגים לרפרף בכנפיהם על ליבי.

"זה לא חשוב נסיכה. אין לי זכות לדעת מה... מי... " המילים כמו סרבו לצאת מפי, אבל היא, כמו תמיד, הבינה הכל.

"אין מה לדעת שי. אף אחד אחר לא יכול לתפוס את מקומך, אני... אני לבד מאז שהלכת ואתה?"

מה כבר יכולתי להגיד? "את זוכרת את השיר הזה? 'אם לא את אז אף אחת, יותר טוב כלום מסתם אחת'? זה המצב אצלי מאז שאנחנו לא יחד.

היא לכסנה אלי מבט משתאה. "אבל אתה דום סוציו המפורסם!"

"כן. מפורסם בזה שהוא לא מתעסק עם נשים, וגם עם גברים... בואי נגיד את זה ככה, כשאתה בעסקי שליטה אתה מזיין הרבה את המוח, מתעסק המון עם חבלים וכל מיני מכשירים, ותכלס' בשטח... נו, טוב..." מבטינו הצטלבו ושנינו צחקנו יחד.

זה היה אחד הדברים שהכי התגעגעתי אליהם, היכולת לצחוק מאותם דברים, להבין באותו הרגע ממש את המגוחך שבמצב ולהתענג יחד על הבדיחה.

אחר כך הלכנו לדירה שלי והיא סיפרה לי על הילדים שלנו, כמה הם מקסימים, וניבאה בחיוך שברגע שאפגוש את הקטנה היא תהפוך לשליטה האמיתית של ליבי (מה שבאמת קרה), ועל הילד, הבן שלי, כמה נהדר הוא. ראיתי איך היא עולה על גדותיה מרוב גאווה ואהבה אליו. למענו היא מוכנה להוריד את הירח מהשמים הצהירה, ועיניה נצצו בהתרגשות שעוררה בי קצת קנאה.

החלטנו לקחת עוד היום את חפצי ולנסוע צפונה למקום מגוריה. היה ברור בלי הרבה דיבורים שאנחנו חוזרים לחיות יחד, ואני שמחתי לנטוש הכל ולעבור לגור אצלה.

כשהגענו לדירה שלי קיבל את פנינו מחזה שהעלה סומק של מבוכה על פני. דום דר ונתי ישבו חבוקים על הספה, ואילו על הרצפה, ערום לגמרי חוץ מהקולר שהענקתי לו, כרע ברך יויו - אחד מעבדי החביבים ביותר, ודמעות בעיניו.

איך שכחתי שקבעתי איתו פגישה לשעה אחת עשרה? פגישה שכמובן נשכחה ממני לגמרי. כבר שנים עברו מאז התנצלתי בפני עבד, אני מתגאה באמינות ובמקצועיות שלי ולשכוח פגישה זו פדיחה איומה לדום. התביישתי נורא בעצמי והעובדה שמירב הייתה שם ויויו המתוק היפה והרגיש עמד לפניה ערום עם זקפה נהדרת, רק הרעה את המצב.

"גבירת הלוטוס." השתחווה יויו אפיים ארצה לפני מירב, מתעלם ממני, "איזו הפתעה נהדרת, איזה כבוד, אני נפעם מיופייך המלכותי גברתי." מירב התיישבה בנחת על הכורסא בעוד יויו ונתי מתחרים ביניהם על הכבוד לחלוץ את נעליה, להביא לה מיץ ולשרת אותה בכל הכבוד הראוי. "מאיפה אתה מכיר את גבירת הלוטוס?" חקר אותי דום דר בחשדנות, ונדהם כשנאלצתי להודות שהיא הייתה בת זוגי לפני שהפכתי לדום סוציו.

אפילו אני, שעולם הפאדום היה רחוק ממני מאוד, שמעתי את שמעה של גבירת הלוטוס הענוגה מהצפון, שמגע קל של ידה הפך נשים לשפחות חרופות. מי היה מאמין שהמלכה המפורסמת הזאת היא מירב שלי?

הבטתי בה אילם מתימהון והיא חייכה אלי קלות, משועשעת מפליאתי. "מעולם לא שאלת את עצמך דום סוציו מה עשיתי במשך כל אותן שנים בהן נעדרת מחיי?"

"אבל חשבתי ש... את אמרת שלא היה אף אחד ש..."

"אמרתי שלא היה אף גבר שי, לא הזכרתי נשים יקירי ואתה לא שאלת." היא חייכה שוב בחן,

"ועכשיו, אולי כדאי שנפתור את הבעיה שלך. אני מבינה שהפרת את הבטחתך לעבד שלך ולא הגעת בזמן למפגש."

"אה... אה... כן." גמגמתי בצורה מאוד לא משכנעת. "סליחה יויו, קרו כל מיני דברים לא צפויים הבוקר, היו לי כל מיני סיבוכים לא מתוכננים."

"הכל באשמתי יויו." מיהרה מירב לקחת ברוב חן את האשמה על כתפיה המלכותיות. "האם אוכל לפצות אותך?"

"כן מלכתי." השתחווה יויו אפיים והחיוך על פניו, כשהעביר את עיניו ממני אל מירב, אמר הכל. 

יויו פתח ברוב הדר את הדלת של חדר השינה שלי לפני מירב, מניח לי להזדנב אחריה, ואחרי שסגר את הדלת מאחורי גבו מיהר להציע לה את כורסת הקטיפה האדומה בה נהגתי לשבת כשפתחתי את הסשנים שלנו.

חדר השינה שלי הוא יותר מסתם חדר שינה. הוא ממלכתי הפרטית, מבצרי, משכן תענוגותיי ומקדש האהבה שלי.

רק מי שמוזמן על ידי אישית זכאי להיכנס לתוכו. זהו חדר גדול מאוד, עם תקרה גבוהה ושני חלונות מקושתים עוטי וילונות קטיפה כבדה. מיטת אפיריון מעץ מגולף עומדת במרכזו, ערסל עור משוכלל תלוי מולה, ועל הקירות משני צדדיו תלויות מראות במסגרות עץ מוזהבות. אהיל המנורה עשוי מברזל מחושל מחופה אהיל קטיפה אדום, ובצד עומד שולחן עגול מכוסה מפת תחרה עתיקה ועליו מונחת מנורת קנים נאה עם נרות שעווה צבעוניים.

בתוך חדר הארונות הגדול יש לי מגרות שלמות מלאות בגדי עור וציוד בדס"מ משוכלל – שוטים, חגורות, מצבטים וצעצועי מין מכל הסוגים שאספתי, קניתי, או קיבלתי במשך השנים.

יש לי גם חדר רחצה פרטי עם ג'קוזי משיש אדמדם, וגם בו יש כמה הפתעות לחובבי משחקי מין רטובים. אני גאה בחדר הזה ובאווירה המיוחדת שיצרתי בו. פעם אפילו השכרתי אותו לבמאי סרטי פורנו שהניח לי לצפות בתהליך צילום הסרט שהתברר כאכזבה רבתי. מה שרואים על המסך ומה שבאמת קורה בשטח אלו שני דברים שונים לגמרי, לא סתם קוראים לתעשיית הסרטים תעשיית האשליות, אבל נניח לזה. מה שהעסיק אותי כעת היה מה עומד להתרחש עכשיו בין שלושתנו.

יויו היה, למיטב ידיעתי, עבד כנוע שנמשך לגברים בלבד, ומעולם לא נטה אחרי נשים. מה עובר עליו היום? שאלתי את עצמי כשראיתי איך הוא מכרכר סביב מירב שקבלה את תשומת ליבו בהדרת כבוד מלכותית.

"מה קרה לך היום?" התעצבנתי עליו וטלטלתי אותו קצת, מטיח אותו אל אחד מעמודי העץ המוצקים של מיטתי. "נעשית סוויץ פתאום?"

יויו חייך אלי חיוך רב משמעי. "אתה עוד שואל?" התחצף בעודו מביט במירב במבט רב משמעי.

אין ברירה. כשעבד עובר את הגבול האדון שלו חייב להגיב מיד, חזק ובאופן אלגנטי, אחרת שניהם יהיו בצרות. הבטתי במירב שהנידה את ראשה לאות הן, ואז פקדתי על יויו לכרוע לרגלי והצלפתי בו בשוט הרך ששמרתי תמיד להתחלת הסשן. הוא ספר את ההצלפות בהכנעה, יודע היטב שהמכות הגיעו לו בדין. כשהגענו לעשר מירב עצרה בעדי בתנועת יד.

צייתי והפסקתי, אבל הרגשתי מבולבל ולא מרוכז. אי אפשר להיות גם דום וגם עבד באותו הסשן, זה בלתי אפשרי. בליבי כבר ויתרתי על מעמדי כדום כדי להיות עבדה של נסיכתי הנערצת, אבל להיות גם וגם לא יכולתי.

הושטתי למירב את השוט, אבל היא סירבה לקחת אותו. "אני חושבת שיויו הוא זה שצריך להחליט מי ינהל את הסשן שלו." אמרה, מביטה בפניו המבוהלים של יויו שהביט בי נבוך ואחר החזיר את מבטו אליה.

"למה אני צריך להחליט לבדי?" שאל בקול אומלל.

"כי זה הסשן האחרון שלנו יויו. הסשן האחרון שלי כדום. אני עובר לגור עם גבירת הלוטוס והיא, ברוב חסדה, החליטה שאתה תקבע מי ייתן את הפקודות בסשן האחרון."

הוא העביר מבט ממני אליה ונאנח. "לא יודע מה להגיד. אני מרגיש כמו ילד קטן ששואלים אותו את מי הוא אוהב יותר, את אבא או את אימא?" התוודה בלחש, והשפיל את ראשו.

שתיקת מבוכה השתררה בין שלשתינו עד שמירב פתרה את הבעיה והחליטה שעלינו להתפשט, ומיד נחלצה בזריזות חיננית מחליפתה, התיישבה על המיטה שלי ונשענה לאחור בתנועה מתפנקת שהיטבתי לזכור, מתמתחת כחתולה על כיסוי הקטיפה הרקום

הבטנו בה פעורי פה ושתקנו ביראת כבוד, היא הייתה יפה להלל בבגד הגוף השחור מתחרה שנמתח על גופה השופע.

"יויו המסכן," אמרה ברוך. "הבאתי אותך במבוכה. בתור פיצוי אני מרשה לך לחלוץ את נעלי." הושיטה אליו את רגלה הקטנה והחטובה. "אני עייפה," אמרה, "ורגלי כואבות. אני רוצה עיסוי."

יויו הסתער על כפותיה, חלץ בזריזות את נעליה, פשט מעליה את הגרביונים, ובחרדת קודש והחל לעסות, ללקק ולפנק את כפותיה העדינות.

"העורף שלי מכווץ לגמרי." אמרה מירב והביטה בי, ואני נחפזתי לצאת מבגדי, כרעתי מאחוריה על ברכי והתחלתי לעסות את עורפה הענוג, מריח את ריח שערה, מניח לה לחוש את זקפתי מתחככת קלות בעיקול המחוטב של גבה.

"לא השתנית כלל נסיכה, כעת את אפילו יפה יותר מאשר היית אז." אמרתי בהתרגשות, ולמרות שדברי נשמעו כחנופה הרי שהתכוונתי לכל מילה. היא הייתה מסוג הנשים הנדירות שכמו יין טוב, משתבחות עם השנים.

מירב הודתה לי על המחמאות בחיוך, והשעינה את כתפיה על חזי כך שיכולתי להציץ למחשוף הנדיב של בגד הגוף שלה, ולהבחין ששדיה לא אבדו מאומה מתפארתם. הניחוח שעלה מהעמק שבין הגבעות הצחורות של שדיה המפוארים סחרר את ראשי, וכשהדפה אותי קלות על גבי נשכבתי מיד בצייתנות, מוכן לכל מה שיעלה על דעתה.

מה שעלה על דעתה היה לפנות ליויו דווקא, היא שאלה אותו בעדינות אם הוא לא חושב שגם לי מגיע טיפול מסור בכפות רגלי, ויויו שלא היה רגיל לפניה כה עדינה - כשאני רציתי עיסוי הייתי פשוט בועט בו כדי שיבין את כוונתי - הסמיק והתנפל על רגלי, מעסה אותן בהתלהבות שמעולם לא הפגין עד כה, ואפילו התנדב, בלי שאטרח לפקד עליו, ללקק אותן בין האצבעות תוך שהוא לש בעדינות את קשת כף הרגל שלי.

זה היה נפלא!  "אף פעם לא ידעתי שאתה מוצלח כל כך בעיסוי רגלים יויו." התפלאתי.

"זה ילמד אותך יקירי שקל יותר לתפוס זבובים עם דבש מאשר עם חומץ." אמרה מירב בחיוך והתיישבה לה ברוב נוחיות על פני, מניחה לי לחוש את מלוא משקלו של ישבנה הרך והעסיסי.

מרגיש כאילו הגעתי לגן עדן ליקקתי, מצצתי ופינקתי את עגבותיה המושלמות ואת החריץ הנהדר שביניהן, וכשהיא הרשתה לי לפתוח עם שיני את הלחצניות הזעירות שרכסו את בגד הגוף שלה, הייתי אסיר תודה עד עילפון.

אני מודה שרעדתי כל כך עד שיויו נאלץ להיחלץ לעזרתי עם הלחצנית האחרונה, וכשפתח מקדשה המבושם נגלה לפני סוף סוף לא הצלחתי להחניק את יבבות ההתרגשות שלי.

נשמעתי כמו כלבלב מיוחם וככה גם הרגשתי, וכלל לא היה אכפת לי. אחרי עשר שנים זכיתי ללקק בלשוני אסירת התודה את ניצן הלוטוס, להריח אותו ולשתות העסיס הנפלא שנטף ממנו, והייתי העבד המאושר ואסיר התודה ביותר בעולם.

מירב התיישבה מעלי, מניחה לי ללקק את חריץ האהבה הריחני שלה, ורמזה ליויו שגם הזין שלי זקוק למעט תשומת לב. יויו נטש את כפות רגלי ומיהר לקחת את אברי הזקוף לפיו, מלקק, מוצץ ומעסה בעדינות את אשכי התפוחים מזרע. לחוויה כזו לא זכיתי מעולם - בעת ובעונה אחת הייתי גם עבד וגם דום, ובשום פנים ואופן לא יכולתי להחליט מה טוב יותר.

מירב הניחה את ידיה על ראשו הרכון של יויו, בוחשת באצבעותיה הדקות את תלתליו היפים, וגמרה בתוך פי אסיר התודה תוך שהיא גונחת בקולי קולות, מורטת בעדינות את שערותיו של יויו שנהנה מאוד וחייך תוך כדי מציצה.

אחר כך היא התיישבה בנוחיות על הזין שלי וביקשה ממני לשכב בשקט, פוקדת על יויו לא להניח לי לגמור.

"תראה מה למדתי לעשות אחרי הלידה." אמרה, והחלה להפעיל את שרירי האגן שלה סביב הזין שלי, מועכת וסוחטת אותו בתוכה בעזרת קירות ארמון התענוגות הנפלא שלה.

מזל שיויו היה עבד מנוסה ורב תושייה שהכיר אותי טוב וידע איך לעצור אותי, אחרת הייתי עלול חלילה לאכזב את מלכתי הנפלאה. הוא לחץ בעדינות תקיפה על צינור הזרע שעבר מתחת לאשכי, מכאיב לי בצורה נפלאה כל כך עד שמרוב הכרת תודה הרשיתי לו לקחת את הביצים שלי בפיו, כמו שהוא אהב, ולמצוץ אותן בעדינות.

אני לא יודע מי מאתנו נהנה מזה יותר, אני או הוא, או מירב שגמרה בפעם השלישית כשהיא רוטטת מעלי והומה רכות כמיתר של צ'לו.

"אני גמרתי להיום בנים." אמרה וקמה מעלי, נעזרת בידו השלוחה של יויו. כמו תמיד אחרי סקס טוב רגליה רעדו, והאמת היא שגם אני לא חשתי יציב כל כך.

"אני הולכת להתרחץ חמודים." אמרה בעליזות - היא תמיד הייתה במצב רוח מצוין אחרי שנהנתה במיטה - ואתם יכולים בינתיים לשעשע זה את זה כפי שתרצו." אמרה בחביבות ופרשה לאמבטיה.

ברגע שהדלת נסגרה מאחוריה הסתערתי על יויו וטחנתי לו את הצורה, דופק אותו בפראות ובלי שום דקדוקי נימוס. פשוט השכבתי אותו על גבו ותקעתי את הזין שלי בתחת השרירי שלו. הוא קיבל את זה כמו גבר וגמר בדיוק יחד איתי - תמיד היה לו חוש עיתוי מופלא – וגם הפעם הוא הוכיח את עצמו כשניצל את הדקות בהן שכבנו זה לצד זה, מתנשפים ומזיעים מהזיון הפראי, וביקש ממני בכל הכבוד והנימוס, כאילו הייתי עדיין הדום שלו, שאקח אותו איתי.

"בשביל מה אני צריך אותך שם יויו?" נזפתי בו רכות ודחפתי יד לשערו הארוך, נהנה לבחוש את תלתליו השחורים והמבריקים. הם היו רכים וקרירים כמשי תחת ידי, וגם קולו היה רך ומשיי כשענה לי בחלקלקות של עורך דין שגבירה נעלה כמו גבירת הלוטוס תפיק ללא ספק תועלת מסאב שיש לו עבד מסור ו...

פתאום הרגשתי שדי, נמאס לי כבר מזה. "בחייך יוני, די כבר!" הפסקתי את הקשקוש המעייף שלו. "זה אני, שי, שמזיין אותך כבר כמה שנים טובות, שהיה אתך במשך כל השבעה של אבא שלך ועזר לך אחרי שעשית תאונה עם האוטו של גיסך. די כבר, תדבר כמו בן אדם נורמאלי."

יוני צחק ונשכב על גבו. הנחתי את ראשי על חזהו והוא ליטף אותי בעדינות ונישק את מצחי. "אתה אוהב אותה?" שאל.

"כן. אני נורא אוהב אותה. רק בגלל שהיא העיפה אותי נעשיתי סוציומאט כזה."

"אה, אל תגזים. לא היית כל כך נוראי." הצטחק יוני.

"יש לנו ילדים משותפים." גיליתי לו, "אני רוצה לגור איתם ואיתה, רוצה לטעום גם קצת וניל אחרי כל השנים האלו שהייתי דום."

"אני לא יודע איזה טעם היא תיתן לך." צחק יוני, "אבל זה בטח יהיה טעים. היא מדהימה. אפילו אני יכול לראות את זה." הוא הסתובב על צידו ולקח את פני בכפותיו החמות. "אני רוצה לבוא אתכם שי." התחנן, "קח אותי אתך. אני לא אפריע לכם, באמת שלא, אני אעזור עם הבית והילדים, ומידי פעם, אם תרצה, אם יבוא לך..."

"אם יבוא לי מה?" הזעפתי אליו את פני למרות שהצעתו נגעה לליבי.

"אם יבוא לך לעשות מידי פעם סוויצ' לדומיות." אמרה מירב בחיוך, ועטויה במגבת בלבד, יפה להדהים בשערה הרטוב ובפניה הנקיות מאיפור, נשקה לשנינו - קודם לי ואחר כך לו. "אם יבוא לך לשנות קצת מידי פעם אז יוני בטח ישמח לעזור." חייכה בשובבות, "ועכשיו חמודים, תתקלחו מהר ובואו, ניסע הביתה."

וככה מיד עם תום הסשן האחרון בחיי הענקתי את החדר שלי עם הציוד והכל לנתי שהחליט לנסות להיות דום סוציו השני. לחצתי את ידי דום דר, ידידי הוותיק, איחלתי להם כל טוב והמון אהבה, ויחד עם מלכתי היפה ועבדי הנאמן יצאתי בדרכי צפונה, להתחיל חיים חדשים.