קוראים

יום רביעי, 17 בינואר 2018

א. מה כבר רציתי?

1. יהלומי ובניו בע"מ
היום שוב רבתי עם ניסו, או יותר נכון להגיד הוא רב איתי. בזמן מלחמת לבנון השנייה הייתה לנו עדנה מסוימת ופחות או יותר חזרנו למה שהיה בהתחלה, כשרק התחלתי לעבוד ב'יהלומי ובניו – יבוא יצוא בע"מ' ושוב נעשינו חברים, אבל המלחמה נגמרה והוא חזר לעצמו הרשע והמציק הרגיל.
זה באמת מכאיב לי. כלפי חוץ הוא כמעט לא השתנה - חוץ מזה שגילח את הראש ואולי גם השמין קצת (מה שדווקא מוצא חן בעיני) - אבל פעם היינו גם חברים, צחקנו והתבדחנו תוך כדי עבודה, כיום נעלמה הידידות והיא חסרה לי.
אני העוזר של ניסו, ואיציק - הבוס ובעל הבית של יהלומי – אמר לי בפירוש שניסו הוא הממונה הישיר שלי וששיתוף הפעולה שלנו חשוב מאוד לניהול התקין של החברה.
אני מסכים איתו בקטע הזה, אבל איך אפשר לשתף פעולה עם בן אדם שכל הזמן מחפש אותך, מציק ומעיק ומנדנד, מבקר אותך תמיד ואף פעם אין לו מילה טובה להגיד?
אני משתדל מאוד לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. יש לי מוסר עבודה גבוה ואני חושב שאני תורם לחברה, אבל אם מאמינים להערות של ניסו אפשר לחשוב שאני סתם עצלן אוכל חינם שמפריע לו כל הזמן.
היחס הזה מעליב, ומאוד לא צודק - את זה אומרים כולם. אף אחד משאר העובדים לא מבין למה הוא נטפל אלי (והם עוד לא יודעים הכול כי בדרך כלל אני והוא נמצאים לבד), הבנות במשרד כל הזמן מנסות לדחוף אותי ללכת לדבר עם איציק ולהתלונן עליו, אבל קשה לי עם זה.
ראשית, אני חושב שבן אדם צריך לפתור את הבעיות שלו לבד ולא להתבכיין אצל הבוס כמו תינוק, ושנית, אני עדיין זוכר לו חסד נעוריו כשהוא רק קיבל אותי לעבודה והיה ממש נחמד ומתחשב, לימד אותי הכול מא' עד ת' ובאמת היה אחלה לעבוד איתו.
אני יודע שמתחת לטיפוס העצבני והמתוח הזה שאוכל ציפורניים ומתרגז על שטויות חבוי ניסו הנחמד והחברותי שחייך כל הזמן והקסים את כל הקליינטים עם החביבות שלו והפתרונות היצירתיים שמצא לבעיות שלהם.
אני עדיין מקווה שיום אחד ניסו האמיתי יחזור וירווח לשנינו, כי הרי הוא לא אוהב את עצמו כזה, זה בטוח. הוא יודע שכולם שונאים את ההתנהגות שלו ולא מבינים אותה, ואני חושב שגם הוא סובל ממנה ומשום מה לא יכול לצאת מזה.
כשסיפרתי על ניסו למקס הוא ישר שאל מתי ניסו התחיל להיות מגעיל אלי. סיפרתי לו שזה קרה אחרי שהוא התחיל לצאת ברצינות עם לימור (שנתיים ומשהו אחרי שהגעתי ליהלומי, ממש אחרי מלחמת לבנון השנייה) וששיא הנאחסיות שלו כלפי הייתה בתקופה של לפני החתונה שלו, ואז העלה מקס תיאוריה שהרגיזה אותי וזעזעה אותי כל כך עד שפשוט סירבתי לדבר יותר על הנושא.
מקס אמר שאולי ניסו מאוהב בי - רעיון אידיוטי מאין כמוהו - ושהוא רב איתי ומציק לי כי קשה לו להתמודד עם הרעיון שהוא נמשך לגבר אחר.
בחיים לא שמעתי שטות כזו, ניסו הוא סטרייט מושבע ואפילו קצת הומופוב. הרעיון של מקס הוא פשוט שטות איומה.
מצאתי את עצמי מגן על ניסו ומספר למקס על הבעיות שהיו לו עם החתונה – האולם פשט את הרגל שבועיים לפני התאריך המיועד, הדי. ג'י. קיבל התקפת לב ואושפז, אצל התופרת שהכינה את שמלת הכלה היה שיטפון שהרס את כל השמלות, ואחרי שכל הבעיות האלו נפתרו סוף סוף התברר שיש פגם בטבעת המיוחדת שהם הזמינו אצל מעצב תכשיטים ידוע. הכלה סירבה להתחתן עם טבעת פגומה והיא נשלחה לתיקון וחזרה מהצורף רק כמה שעות לפני החופה.
זו הייתה תקופה קשה וזכורה לרע. מהרגע שניסו חילק הזמנות לחתונה שלו הוא היה מוטרף לגמרי ולא הפסיק לרדת עלי ולהציק לי. בתקופה ההיא צברתי כל כך הרבה כעס ואומללות בתוכי נגדו עד שפשוט חליתי ולכן לא באתי לחתונה שלו.
מי היה מאמין שעוד אתגעגע לתקופת המלחמה שהייתה די איומה אצלנו כי המשכנו לעבוד כל הזמן למרות שיהלומי ובניו שוכן בדיוק באמצע אזור התעשייה של מפרץ חיפה שהיה אחד המקומות הפחות סימפטיים בארץ בקיץ 2006 - האמת שגם קודם הוא לא היה מקום נעים וגם עכשיו לא נחמד פה, אבל לפחות לא מפגיזים אותנו.
מיד כשפרצה המלחמה איציק הודיע לנו שאנחנו מפעל מועדף כי אנחנו מספקים צבעים לתע"ש ואצלנו אין לברוח לאילת, או לצאת למילואים, כולם עובדים כרגיל, וזה מה שעשינו.
כשהיו הפגזות - והיו המון - היינו רצים למקלט שלנו שהוא, האמת, טוב יותר מהחדר המוגן שיש לרובנו בבית. היינו נותנים לבנות להיכנס ראשונות ואנחנו, שלושת הגברים, היינו נשארים לעמוד בפתח (זה מקלט די קטן), צמודים זה לזה ומקשיבים לבומים בחוץ.
ניסו היה עומד שכם אל שכם איתי, מצמיד את הראש שלו לשלי כדי לשמוע טוב יותר את הרדיו (קול חיפה כמובן) ולמרות הפחד והבומים של הנפילות הרגשתי בטוח ונוח לצד גופו הגדול והחזק.
אחרי שהנפילות היו נגמרות הבנות היו נשארות עד שהודיעו שאפשר לצאת, אבל אנחנו היינו מסתלקים משם עוד קודם כי העבודה בערה והיינו לחוצים לספק הכול בזמן כמו שצריך. עבדנו מהר וטוב ושוב הרגשתי שיש לנו קשר כמעט טלפתי ושנינו משדרים על אותו גל.
זו הייתה תקופה איומה, אבל גם נהדרת. חבל שמיד כשנגמרה המלחמה הוא חזר להיות ביקורתי ומרושע כרגיל. בזמן האחרון שוב התחלתי להרהר בחיפוש עבודה חדשה ואם הוא ימשיך להיות כזה מגעיל כלפי אני באמת אעשה את זה למרות שהמחשבה על קורות חיים וראיונות עבודה הופכת את קרבי מרוב פחד.
הגעתי לעבודה אצל איציק יהלומי דרך נועם, בנו של איציק, שהיה איתי בכלא שש - איך הגעתי לשם זה כבר סיפור אחר ואולי אספר אותו פעם, בשעת כושר – פגשתי שוב את נועם במכללת בראודה בכרמיאל. למדתי שם תעשייה וניהול וכמה ימים לפני שסיימתי את לימודי הוא צץ פתאום במשרד של הדיקן ושמח מאוד לראות אותי.
מסתבר שגם הוא למד באותה מגמה, אבל סיים את לימודיו כבר מזמן. הוא הגיע למכללה כדי לקבל את התעודה שלו שעד אותו יום המתינה לו במשרד.
"היית כבר בהודו או בתאילנד?" שאלתי, כי כשהיינו בכלא הוא תמיד דיבר על הטיול הגדול שיעשה במזרח הרחוק ובהודו.
"לא, לא יצא לי, עוד בזמן הלימודים הלכתי לעבוד אצל אבא שלי ובגלל זה לא הייתי צריך את התעודה." הוא הסביר, "אבל זהו, החלטתי לעזוב את החברה שלו ולמצוא עבודה בתל אביב, ומה אתך? מחפש עבודה?"
"כן, בעצם אין לי שום חשק לעבור לגור בתל אביב, אבל לצערי בצפון נורא קשה למצוא משהו נורמאלי."
נועם בחן את התעודה שלי, הרים גבות בהערכה ונתן לי את כרטיס הביקור של החברה של אביו. "אבא שונא לפרסם מודעות דרושים ולעשות ראיונות עבודה וכל זה, אם תגיד שאתה מכר שלי ותראה לו את התעודה הזו הוא בטח יקבל אותך."
"אבל אני לא מבין למה אתה עוזב? מה יכול להיות טוב יותר מאשר לעבוד אצל אבא שלך?"
"כל דבר כמעט." השיב נועם ביובש, "אבל זה רק בגלל שהוא אבא שלי, לך בטח יהיה שם טוב." הבטיח לי והוא צדק, היה לי טוב אצל יהלומי ובניו, העבודה התאימה לי מאוד ואפשרה לי לגור ליד ההורים, אבל לא קרוב מידי, להיות עצמאי, לרכוש אופנוע ואפילו לשלם משכנתא קטנה על הדירה שרכשתי אחרי שנמכרה סוף סוף הדירה של סבתא שהלכה לעולמה בגיל תשעים.
הכסף מהדירה חולק בין הנכדים – אחי הגדול, אני ואחותי הצעירה – אחי סגר את הכסף בחשבון חיסכון, אחותי קנתה כרטיס טיסה ללונדון ועזבה את הארץ עם הבן שלה, משאירה מאחור את האקס העצוב שלה, ואני השתמשתי בכסף לקנית דירה.
גם אחרי שנועם עזב המשיך איציק לקרוא לחברה שלו 'יהלומי ובניו' כי הרי היה לו עוד בן בשם זיו, והוא קיווה שזיו יבוא לעבוד אצלו אחרי שישתחרר מהצבא ויסיים את לימודיו בטכניון.
גם את זיו פגשתי פעם. זה קרה בערב קיץ אחד במסיבה בגעש שיוני סחב אותי אליה. זיהיתי אותו מיד, שומר המסך במחשב של איציק הוא תמונה של הבנים שלו וצפיתי בפניו של זיו כמעט כל יום, וחוץ מזה הוא דמה מאוד לנועם, אחיו הגדול, אם כי היה גבוה ורזה יותר.
מוזר היה לראות אותו פתאום בשר ודם אחרי כל הזמן שצפיתי בו על גבי מסך מחשב. שועשעתי מאוד מהדרך המיוחדת שבה התמזגו בפניו הצעירים תווי הפנים המחוספסים והגבריים של אביו עם אלו העדינים והנאים של אימו שגם אותה הספקתי כבר להכיר מביקוריה בחברה.
זיו סיפר לי שאביו ונועם הסתכסכו כי אבא שלו היה סמכותי וצנטרליסטי מידי בשביל נועם המרדן. הם רבו כל הזמן ובסוף נועם נשבר והחליט שהוא לא יכול יותר לסבול את זה ומצא עבודה בתל אביב. בהתחלה אביו כעס ורטן, אבל בסוף התפייס ונרגע והתגאה בנועם שמצליח מאוד בעבודתו החדשה ומצפה בקוצר רוח שהוא יתחתן סוף סוף עם הבחורה שהוא חי איתה ויתחיל לנפק לו נכדים.
"אז עכשיו תורך לבוא לעבוד בחברה?" חייכתי אליו, שואל את עצמי אם איציק יודע שהבן שלו מפזז במסיבות של הומואים ועושה עיניים לכל בחור חטוב ושרירי שעובר בסביבה. איציק סיפר לנו הרבה על זיו בזמן ארוחות הצהרים המשותפות של העובדים, אבל מעולם לא פירט בפנינו את נושא הנטיות המיניות של בנו. 
"בשום פנים ואופן לא." נחרד זיו, "אין מצב שאני אלך לעבוד אצל הרודן הזה, אני רוצה ללמוד קולנוע ופילוסופיה."
"אבל אבא שלך אמר שעם הציונים המעולים שלך אתה הולך לטכניון. הוא מאוד גאה בך, הוא בונה על זה ש..."
"די, די." נאנח זיו והניח בדרמטיות יד על מצחו, "אל תדבר על זה בכלל, איך אתה עומד בעבודה האיומה הזו? איך אתה סובל אותו?"
"העבודה לא כל כך גרועה, וגם אבא שלך בסדר, הוא בוס קשוח, אבל מאוד הוגן ואני מאוד מרוצה לעבוד שם, תגיד, הוא יודע שאתה..."
"חס וחלילה." נחרד זיו, "הוא ימות במקום אם הוא ידע, ועליך הוא יודע?"
"לא, אבל זה לא עסקו. ההורים שלי יודעים וזה מספיק."
"ואיך הם מקבלים את זה?"
"לא ממש מתלהבים, אבל מה הם יכולים לעשות? זה מה יש, וכמובן שיש את אחי הגדול והמוצלח שעושה להם נחת ומפצה אותם על הבושה."
"כמה חבל שנועם דפק נפקדות ולא נשאר לעבוד עם אבא כדי לפצות אותו על הבושות שאני עוד אעשה לו." הצטחק זיו שהיה טיפה מסטול, והתרחק משם בריקוד, מענטז בישבנו המפתה מול צעיר שרירי אחד שנשא חן בעיניו.
מאז אותה שיחה שניהלנו במסיבה בגעש נועם השתחרר מהצבא ונסע לטייל בהודו. הוא נמצא שם כבר שנה ואביו הפסיק לספר על לנו על התכניות שלו ללימודים בטכניון. אין לי מושג אם הוא יודע למה זיו תקוע בהודו ואני לא מעז לשאול, אבל החברה נקראת עדיין 'יהלומי ובניו בע"מ'. 

היום יוני התקשר שוב. הוא מרים לי טלפון פעם בשבוע פחות או יותר, שואל מה נשמע? איך הבריאות? מה חדש? מצפה שאני אגיד לו שיש לי כבר מישהו חדש, או אולי מקווה שאני כבר לא אזהה את הקול שלו ואולי שאסנן אותו?
פעם ידעתי בדיוק על מה הוא חושב, אבל הרבה זמן עבר מאז והקשר שלנו שהיה פעם חזק כל כך הולך ומתרופף, ובכל זאת אנחנו מתקשים לנתק אותו לגמרי. יותר מידי היסטוריה, יותר מידי רגשות אשמה מצידו וגעגועים מצידי, כל כך הרבה כאב וחרטה, ואהבה, כן, למרות הכול, אהבה.
אני מניח שכולם חושבים שיוני עזב אותי בגלל הווירוס הארור הזה, אבל זה לא נכון. הפרידה שלנו הייתה באוויר כבר זמן רב לפני שהתבשרתי שאני חיובי. רק אחרי לכתו, כשחליתי בשפעת שהסתבכה לדלקת ריאות, התברר שאני נשא. הוא האדם השני שסיפרתי לו על כך (הראשון היה מקס) והוא מיד רצה לחזור ולהיות איתי, אבל סירבתי. אחרי שאיבדתי אותו נשארה לי רק גאוותי ודבקתי בה בכל עוז. הבטחתי לו שאני בסדר ושאין לי צורך בנוכחותו והוא לא התעקש ורק שאל מי לדעתי הדביק אותי.
שיקרתי שאין לי מושג וביקשתי שיניח לנושא, את אנחת ההקלה שלו אפשר היה לשמוע עד תל אביב. מאז ועד היום לא דיברנו יותר על הנושא, אם כי אני יודע שהוא יודע שרוב הסיכויים הם שאם לא הייתי מתחבר אליו לא הייתי נדבק.
עד היום אני מקפיד, אפילו ביני לבין עצמי, לא להאשים אותו. נכון שלולא דרך החיים שהוא גרר אותי אליה הייתי נשאר בריא, אבל אין שום טעם בהטחת האשמות. לא הייתי ילד קטן והוא לא הכריח אותי לעשות שום דבר. זו הייתה הבחירה שלי ואת המחיר עליה אני אשלם עד סוף חיי.
אני בטוח שאם היה אפשר הוא היה מתחלף איתי ונדבק במקומי, אבל הגורל קבע מה שקבע - הלכתי עם יוני לאותה מסיבה ושם קרה מה שקרה - חבל לחפור יותר בנושא.
אני רק מקווה שבחודשים האחרונים שהייתי אצלו וכבר הייתי נשא, אבל עדיין לא ידעתי זאת, לא הדבקתי איש.
זו הייתה תקופה מוטרפת לגמרי, הוא כבר גר אז בתל אביב וכשהייתי נוסע אליו תמיד היו בביתו אנשים זרים, מסטולים ושיכורים שהסתובבו בדירה בשלבים שונים של עירום, עוברים ממיטה למיטה ומחליפים בני זוג.
בשביל יוני זה היה גן עדן, זה מה שהוא חלם עליו, אלו החיים שהוא רצה לחיות מאז ומתמיד. לי לא היה מקום בסוג כזה של חיים. לא התאמתי לסגנון הזה של סקס, לא השתלבתי עם האנשים האלו, זה פשוט לא היה זה.
בפעם האחרונה שם כשהוא סחף אותי שוב לשלישייה עם הבחור ההוא, הבחור היפה והצעיר מידי התפרצתי פתאום אחרי ששתקתי יותר מידי זמן ושפכתי את כל מה ששמרתי בבטן זמן רב כל כך. צעקתי וכעסתי והתרגזתי ואחר כך ברחתי, וזה היה הסוף.
כמה ימים אחרי שסיפרתי לו שנדבקתי הוא בא לבקר ושהה אצלי כל אותו סוף שבוע. הייתי עדיין מותש מידי מדלקת הריאות ורק ישנו יחד. הוא היה עדין ונחמד כמו בהתחלה, כשרק נפגשנו, לפני שהתחיל הטירוף של תל אביב עם העישון והכדורים והשתייה.
קצת לפני שיוני חזר לביתו הוא סיפר לי שהבחור ההוא שהיה איתנו בפעם האחרונה התאבד לפני איזה חודש. "אמר שהוא לא יכול לסבול יותר ושנמאס לו מהכל וחתך ורידים באמבטיה."
"אולי הוא היה בדיכאון או משהו?"
"אולי. אף אחד לא יודע בדיוק." משך יוני בכתפיו בחוסר אונים, "הוא היה בחור מאוד סגור ולא דיבר הרבה. כנראה שסבל מכאבים כי מצאו אצלו הרבה כדורי נורופן ואדוויל, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק עבר לו בראש."
"אני לא אתאבד." הבטחתי ליוני, "אני נשבע לך שאני לא אתאבד. זה לא נחמד לדעת שלא תוכל לזיין יותר בלי קונדום, אבל לא שווה להתאבד בגלל זה."
בתקופה ההיא עדיין לא לקחתי תרופות והייתי במעין הדחקה לגבי הנשאות שלי. נזהרתי מאוד כמובן, אבל לא הייתי באמת לחוץ או מבוהל. כמה חודשים אחר כך הרופא בחן בפנים חמורים את תוצאות הבדיקות שלי ואמר שהגיע הזמן לקחת כדורים, רק אז הבנתי למה ההוא שהתאבד התכוון, ומה הוא לא היה יכול לסבול יותר.
מקס שמר עלי בהיסטריה באותה תקופה ולא עזב אותי לרגע לבד, ויום אחד כשנשברתי והתחלתי לבכות ולהטיח את ראשי בקיר מרוב תסכול וכאב הוא אפילו הכין לי באנג כדי למסטל אותי.
הגראס דווקא עזר קצת, למרות שהעדפתי לצרוך אותו בתוך אוכל ולא בעישון. עם הזמן התרגלתי לתרופות, הכאבים והבחילות עברו כמעט לגמרי והפסקתי כמעט לחלוטין עם אכילת עוגיות מתובלות בגראס.
הקשר שלי עם מקס שהיה בזמנו סתם יזיזות חביבה התהדק מאוד אז, אבל מעולם לא הבשיל לקשר זוגי. הוא מעדיף אותם צעירים הרבה יותר ולא מאמין בזוגיות עם גבר, ואילו אני מחפש מישהו שיחבק אותי כל לילה, יגור איתי ויאהב אותי תמיד.
אני יודע שאני תמים, וזוגיות כזו בין גברים נדירה וקשה להשגה, אבל אני עדיין מחפש מישהו שיגרום לי להרגיש שוב כמו שהרגשתי בהתחלה עם יוני. יכול להיות שאני אף פעם לא אמצא אותו, אבל אני יודע שאם אני אפסיק לקוות לא תהיה לי יותר סיבה להמשיך לקום בבוקר ולכן אני מתעקש לדבוק בתקווה הזו, טיפשית ככל שתהיה, וממשיך לחפש.

2. היציאה מהארון
הומו שנראה כמוני צריך לצאת מהארון כל פעם מחדש ולשמוע שוב ושוב שאתה לא נראה כזה, ואתה בטוח שאתה באמת כזה? תראה איך בנות מסתכלות עליך, לא חבל? תנסה, כדאי לך, אין כמו בחורות!
דווקא עם המשפחה היה די קל, הם קלטו שאני הומו כבר לפני עשר שנים כשעוד הייתי חייל. לא עשיתי מזה סיפור גדול - אני לא טיפוס של מחוות דרמטיות - פשוט הבאתי כל פעם חבר אחר לישון איתי (בעיקר את עידו ואחרי שהוא טס להודו גם אחרים) ובסוף אפילו סבתא שהייתה כבר חצי עיוורת ודי מנותקת מהעולם המודרני קלטה שהילד כנראה פייגלה.
ראשונה הבינה אחותי הקטנה שסיפרה לאימא, שסיפרה לאבא, שלא האמין והלך לשאול את אחי הגדול, שלקח לו הרבה זמן להבין מה בעצם אבא שואל - אבא שלי שיהיה בריא, מאצ'ו רומני עם שפם ועבר צבאי מפואר, לא מסוגל להגיד את המילה הומו גם כדי להציל את חייו - אחרי שאחי הבין סוף סוף מה אבא מנסה לשאול הוא אמר שכן, בטח, למה חשבת שהוא מביא הביתה רק חברים ולא חברות?
"חשבתי שהילד ביישן." ענה אבא, "אומרים שככה זה אצל ילדי סנדוויץ'. אתה חושב שהוא יתחיל להתלבש בבגדים נוצצים וידבר כמו בחורה."
"לא, ואם הוא ינסה אני ארביץ לו." אמר אחי וביקש בירה.
"אני קודם." אמר אבא והלך להביא בירה. אחרי שחיסל פחית הוא הלך לחפש אותי ומצא אותי במחסן, מתעסק עם האופנוע שלי.
"דודינק'ה." אמר והתיישב לידי על השרפרף שבניתי בשיעור מלאכה בכתה ח' (בבית אני עדיין דודי, רק בחוץ קוראים לי גולי), "תהיה לך פעם חברה?"
"לא אבא." אמרתי וקברתי את הפנים בתוך המנוע כדי שאני לא אצטרך להביט לו בעיניים.
"אבל אתה אוהב אופנועים, ואין לך בגדים ורודים ונוצצים."
"נו, אז? זה לא קשור."
"מה יש לך נגד בנות?"
"כלום, אבל אין לי שום דבר בעדן."
"אז מה יהיה אתך?"
"לא יודע. תביא לי מפתח שבדי."
אבא הגיש לי מפתח שבדי ושאל אם אני מתכונן ללכת לצעוד במצעד הגאווה. "תזהיר אותי אם יצלמו אותך רוקד ערום על משאית עם כל הפייגעלך כדי שאני אדע לא לתת לסבתא להסתכל."
"אל תדאג, אתה יודע שאני לא כל כך אוהב לרקוד אבא."
"אז מה אתה כן אוהב?"
"אופנועים בעיקר, וגם לפרק ולהרכיב ולתקן כל מיני דברים. הנה, תראה, תיקנתי לאימא את הטוסטר."
"אתה ילד טוב דודי." אמר אבא, "תמיד היית ילד טוב ונשארת כזה, ומי שיגיד דברים רעים על הבן שלי יחטוף ממני." הוא נישק אותי, מדגדג אותי עם השפם שלו ואמר לי שהוא חושב שזה רעיון טוב שאני הולך ללמוד תעשיה וניהול, הוסיף שוב שאני ילד טוב והלך לישון על הכורסה שלו מול ערוץ הספורט.
למחרת השיחה עם אבא אימא באה ואמרה שהיא אוהבת אותי בכל מקרה וביקשה ממני להקפיד לא לזעזע את החברות הקשישות של סבתא. אחותי הסתפקה בהבעת אכזבה קלה על שאני חסר כל הבנה באופנה או בעיצוב, ואילו צביקה, אחי הגדול, היה הכי תמציתי. הוא אמר לי להיזהר לא להידבק במחלות האלו של הומואים ולהשתדל לא לעשות בושות להורים, נתן לי צ'אפחה חזקה, וסיים בכך הדיון.

בהמשך הדרך סיפרתי פה ושם לאנשים שאני הומו, אבל רק כשהיה בכך צורך, למשל כשמישהו שמצא חן בעיני בחן אותי במבט חרמני ושאל אם אני בקטע, אבל בדרך כלל שמרתי את עסקי הפרטיים לעצמי, ומעולם לא תכננתי לצאת מהארון בעבודה, בטח שלא לפני ניסו. רק בגלל צירוף מוזר של נסיבות מצאתי את עצמי מגלה לו, מרצוני החופשי, שאני הומו ועד היום אני תוהה אם לא טעיתי.
הכול קרה בגלל רונית, הבחורה החדשה במשרד. בניגוד לשאר הפקידות שלנו היא צעירה, יפה ורווקה ואילו הן נשים נשואות בנות ארבעים פלוס, אימהות לילדים מתבגרים, מתקשות לעכל בחורה נמרצת, תוססת וצחקנית כמוה.
הפיתרון שלהן היה לשלוח אותה לעזור לי ולניסו במחסן. רונית ששמחה להיפטר מהעבודה המשמימה של הכנת חשבוניות ותעודות משלוח עבדה איתי ברצון בסידור קופסאות צבע, מקשים ומדללים במחסן. לפי הוראותיי היא הדביקה תוויות על ארגזים, וארגנה בחריצות את מלאי המברשות שלנו, מסדרת אותן לפי הגודל כפי שהוריתי לה.
אחרי כמה ימים התחלתי אפילו אני להבחין שרונית דלוקה עלי ומנסה לחזר אחרי.
לאט לאט אזלו לי התירוצים למה אני לא יכול להיפגש איתה אחרי העבודה והתחלתי להתחמק ממנה כל פעם שהיא נשלחה לעזור לי במחסן. מקום המחבוא החביב עלי ביותר היה מחסן הקרטונים, מעין חדרון קטן, דחוק בין השירותים לארון החשמל. החדר הפעוט היה מלא אריזות קרטון דחוסות זו כנגד זו, ורק אדם אחד יכול היה להיכנס לתוכו. הרגשתי בטוח מפניה כשעמדתי שם, דחוק בין הארגזים, אבל המעטתי בתושייתה, היא הבחינה בי ונדחפה פנימה ובעל כורחי מצאתי את עצמי צמוד אל גופה השופע שהיה נתון בבגדים צבעוניים והדוקים.
"תפסתי אותך." קראה בצחוק, הדקה את שדיה המלאים אל חזי וחפנה את פני בידיה.
"רונית די." ביקשתי, "תפסיקי, זה לא מתאים. אנחנו בעבודה, אני מאוד מבקש ממך."
"אז בוא ניפגש אחרי העבודה, אז זה כן יהיה מתאים." פסקה רונית ולמרבה בהלתי נישקה אותי הישר על פי.
לפני שהספקתי למחות צץ ניסו בפתח ופחות או יותר גרר אותה החוצה ופקד עליה לעלות למשרד ולהישאר שם. היא ברחה מבוישת ואני נשארתי פנים אל פנים עם ניסו הזועם במין זעם קר ולא מובן שהפחיד אותי מאוד.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" דרש לדעת בקול שקט ומתוח, "אתה בעבודה עכשיו, לא במועדון לילה. חכה עד שאיציק ישמע על זה."
"לא עשיתי שום דבר." מחיתי, "זאת היא ש..."
"זאת היא שמה?"
"לא חשוב." לחשתי ושתקתי, נאמן לחינוך שקיבלתי, חינוך שגרס שאסור להלשין בשום פנים ואופן, ורונית, למרות הבושות שעשתה לי, הייתה קולגה לעבודה שאסור להלשין עליה לפני הבוסים.
"תראה," השתלט ניסו על כעסו, נכנס לחדרון הקטן ונעמד קרוב אלי, מדבר ישר לתוך פני, (שנינו באותה גובה, מטר שמונים וקצת), "אני מבין שהיא מדליקה אותך עם הבגדים הצמודים האלה והשדיים שלה וכל זה, אבל..."
"היא בכלל לא!" התפרצתי לתוך דבריו, "ממש ממש לא."
"אז יש לך מישהי אחרת?"
"לא. אין לי אף חברה וגם לא תהיה, ואין אף אחת שמדליקה אותי. זו פשוט אי הבנה אחת גדולה ניסו, זה הכול." הנחתי את ידי על חזהו וניסיתי להדוף אותו החוצה כדי שאוכל לצאת לאוויר החופשי.
ניסו תפס את ידי בכפותיו הגדולות שפתאום היו לחות והחזיקן צמודות לחזה שלו. "אתה הומו גולי, זה מה שאתה מנסה להגיד לי, שאתה הומו?"
"כן." הודיתי ושוב ניסיתי לצאת משם, אבל גופו, הרחב משלי, חסם בעקשנות את הפתח.
"אתה בטוח?" שאל ודחק אותי אל בין שתי קופסאות קרטון שחרצו על גבי פסים כואבים.
"כן." התנשפתי, "בטח שאני בטוח. נו, די, ניסו. תעזוב אותי כבר."
מתעלם מדברי הוא נשען עלי למחצה, מועך את ידי בין כפות ידיו המזיעות, ודחק את ראשו הגדול אל כתפי, מתנשף על צווארי. "אז אתה חתיכת הומו מתחנגל? אתה קוקסינל נושך כריות?" שאל באיטיות חלומית מלאת פליאה, "מי היה מאמין שגולי שלנו אוכל בתחת?"
כל המעמד היה הזוי ומוזר מידי לטעמי. "תעזוב אותי." לחשתי נואש, דחפתי אותי מעלי בשאריות כוחי, נפלט משם כפקק מבקבוק ברחתי מהר לשירותים. שטפתי את פני במים קרים, שתיתי קצת מים ישר מהברז, הבטתי בפני הלוהטות בראי אמרתי לעצמי שבטח טעיתי ולא הבנתי טוב מה שהוא אמר והדחקתי את כל האירוע ממוחי ומעולם לא חשבתי עליו יותר ולא סיפרתי עליו לאיש, אפילו לא ליוני שבטח היה צוחק מכל הסיפור צחוק גדול ובעצם, עד אתמול בלילה, פחות או יותר שכחתי מאותן דקות מוזרות שהתרחשו ביני לבין ניסו בחדר הקרטונים.
מה שקרה אתמול בלילה זה שלכבוד חופשת הפסח, יצאנו, כל העובדים ביהלומי ובניו לבלות יחד בפאב. זה היה רעיון של איציק שמידי פעם מזמין את כולנו לבילוי במסעדה או בבית קפה כדי לגבש אותנו חברתית.
אנחנו לא כל כך אוהבים את הקטע הזה כי האמת, לא ממש בא לנו להתגבש חברתית, בטח שלא אחרי שעות העבודה, אבל מאחר והבוס מזמין אותנו על חשבונו ומאחר ונורא חשוב לו שכל העובדים יהיו חברותיים ומגובשים אז כל פעם שהוא מזמין אותנו אנחנו מתלבשים יפה והולכים להתגבש.
הפעם זה היה דווקא די נחמד, אולי כי היה גם אלכוהול וכולם שתו קצת (חוץ ממני כמובן שהשתעשע כל הערב עם אותה כוס יין ולא נגע בה), ואולי כי גם בני הזוג של העובדים הוזמנו והיו קצת פרצופים חדשים ומעניינים. בכל אופן היה נחמד ועליז, אם כי אשתו של ניסו לא הגיעה כי הייתה חולה.
בעיקר שמחתי שרונית הביאה איתה את החבר החדש שלה שהתברר כבחור נחמד מאוד ונראה היה שהוא מאוד מאוהב בה והיא בו.
כשיצאנו החוצה נוצר מצב שניסו ואני נשארנו אחרונים ליד המכוניות שלנו במגרש החנייה שהיה ריק וחשוך מאוד. "תצא אתה ראשון." אמרתי, "אתה בטח ממהר להגיע הביתה לאשתך."
"לא ממש." אמר ניסו בקדרות, "היא לא באמת חולה. רבנו, בגלל זה היא לא באה."
"אני באמת מצטער לשמוע." אמרתי בנימוס, "אני בטוח שתתפייסו עד הבוקר."
"לא חושב שזה יקרה. היא כועסת בגלל הנסיעה לחו"ל."
"מה יש לה לכעוס? זו נסיעת עסקים. אנחנו נוסעים עם הבוס לתערוכה מקצועית, זה לא בילוי."
"בכל זאת היא כועסת." אמר ניסו, הניח יד על עורפי ונישק את פי בכוח. מרוב תדהמה הנחתי לו להחדיר את לשונו לפי לדקה לפני שנסוגותי לאחור, נכנסתי מהר למכונית שלי וברחתי משם, משאיר את ניסו, על פיו המדיף ריח אלכוהול וידיו הלחות, עומד כמו גולם ליד המכונית שלו ובוהה במכוניתי המתרחקת.
בפעם הראשונה יכולתי להדחיק ולשכוח את מעלליו של ניסו ואת מגען של ידיו הלחות מזיעה, אבל בפעם השנייה? לא, זה כבר היה יותר מידי.
המצב חייב סיעור מוחות רציני ומקס היה האדם היחיד שיכולתי להיוועץ בו. מיד אחרי שיצאתי ממגרש החנייה התקשרתי אליו ושאלתי אם אני יכול לבוא עכשיו.
דרך הטלפון יכולתי לשמוע אותו מרים את גבותיו בפליאה - אני ידוע בקרב מכרי כאדם של בוקר שמעדיף להיות במיטה אחרי חצות - מקס הבין שנפל דבר ואמר שאבוא מיד, זה בסדר.
רק כשנכנסתי הבנתי עד כמה הייתי מזועזע ממה שקרה במגרש החנייה החשוך, פתאום קלטתי שאני רועד ושכפות ידי קפואות.
פרץ רווחה חמימה הציף אותי למראה גופו הגדול והדובי של מקס שלבש טרייניג מרושל ונעלי בית משובצות של סבאים. הוא בערך בן חמישים ולדעתי, אם היה טורח, היה בטח נראה צעיר יותר, אבל מקס מעולם לא עשה סיפור גדול מהמראה שלו. מה שראית היה מה שקיבלת, זה היה חלק מקסמו, הקבלה המוחלטת והשלמה שלו את עצמו בדיוק כפי שהוא, על הקרחת, הקמטים, התחלת הכרס והמשקפיים שהוא הוריד מאפו כשנכנסתי ותלה ברישול על מפתח חולצתו.
יוני אף פעם לא הצליח להבין מה אני מוצא בו. "הוא סתם ויאז'ה מוזנחת שפג תוקפה." היה מתלונן, "מה אתה מחבק אותו ככה? אם הוא ישמין עוד טיפה הוא יהיה בכלל דוב. תיזהר שלא ימעך אותך."
"אני אוהב שמועכים אותי." הייתי אומר וצובט את מותניו הדקים של יוני ששמר גם בגיל שלושים על גזרה של נער מתבגר, שמח שיש לפחות אדם אחד בעולם שמצליח לעורר את קנאתו של בן זוגי היהיר והבטוח בעצמו.
גם היום כרכתי סביב מקס את ידי והנחתי את ראשי על כתפו, שמח שהוא גבוה ממני מעט וכל כך גדול וחם ומעורר ביטחון. החיבוק הזה ארך כנראה קצת יותר מידי זמן ויכולתי לחוש איך מקס נדרך בדאגה.
"מה קרה?" שאל, והרחיק אותי מעט מעליו, מביט בי מבט חודר.
"ניסו נישק אותי." זרקתי בלי שום הקדמות את הפצצה שלי והבטתי בו, מצפה לתגובה.
מקס סירב להתרגש ושאל איך בדיוק הוא נישק אותי. במקום להסביר הנחתי יד על עורפו, ואת פי על פיו ונתתי לו הדגמה.
"היי, לאט לאט ילד." חייך מקס, "זו כבר כמעט הטרדה מינית."
"אני אוהב להטריד אותך מינית." הצהרתי ונישקתי אותו שוב.
לשמחתי הוא היה במצב רוח מתאים וענה לי בנשיקה, אבל סירב להמשיך הלאה אלא דרש לדעת מה קרה עם ניסו.
סיפרתי לו הכול, כולל הסיפור על רונית ומחסן הקרטונים. "ואל תגיד שהוא מאוהב בי או משהו כי רוב הזמן הוא זוועתי כלפי."
"כמובן, כי הוא מבוהל מהרגשות שלו כלפיך. מה תעשה כשתיסעו לחו"ל?"
"נתחיל עם קניות בדיוטי פרי ומשם נזרום הלאה. רוצה שאני אביא לך משם וודקה או משהו?"
"טיפש, לא לזה התכוונתי. רציתי לדעת איך תגיב אם בלילה במלון הוא ינסה להתעסק אתך."
"לדעתי זה לא יקרה, אבל אם ניסו שוב ירד מהפסים וישים עלי ידיים אני אזכיר לו שהוא נשוי, זה בטח ירגיע אותו."
"גם אני הייתי נשוי כשהתחלתי לזיין בחורים. זה לא הפריע לי, וגם לא להם."
"לי זה מפריע, ואל תשכח שיש גם את העניין הקטן של החיוביות שלי."
"אז מה? מה הקשר לזה ולזיונים? לפעמים אתה ממש טיפש גולי."
"אני יודע, ואני לא רק טיפש, אני גם חרמן, בבקשה מקס?"
"בבקשה מה?"
"אתה יודע."
מקס נאנח והתיישב על הספה, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה ילד?" שאל ועצם את עיניו כאילו הוא עייף רק מעצם המחשבה על סקס, אבל אני שמכיר אותו היטב ידעתי שזו רק הצגה.
התיישבתי לצידו, הנחתי יד על ירכו וליטפתי אותה בעדינות מהברך ועד למפשעה. מתחת לרוכסן מכנסיו התגבהה תפיחה קשה ומגרה שפתיו נפשקו מעט וקצב נשימתו הואץ.
הפור נפל, הוא רוצה אותי!
חיש קל פשטתי מעלי את כל בגדי וכרעתי על ברכי בין ירכיו. הוא ישב בשקט בלי להגיב והניח לי לפתוח את רוכסן מכנסיו, לגשש בתוך תחתוניו ולשלוף מהם את הזין שלו.
אני אוהב את הזין שלו, הוא לא ארוך במיוחד, אבל מאוד עבה ועם כיפה גדולה ובשרנית. אני אוהב את המגע שלו, ואת הטעם שלו, ואת הריח שלו, וכשעוד הייתי בריא וקונדום היה רק בגדר המלצה בלבד אהבתי מאוד את טעם הזרע שלו בפי, אבל כיום אני יכול רק לחלום עליו, ובכל זאת לא יכולתי להתאפק מלטעום אותו מעט בלשוני, נהנה מגניחת ההנאה שהפקתי מבעליו שהמשיך לשבת ברפיון על הספה, אדיש לכאורה לנוכחותי.
בעודי מחליק בעדינות בשפתי על כיפת הזין של מקס, נושם מלא ריאותיי את ריח עורו הוא הרים בתנועה קלה את אגנו כלפי מעלה, ואני נרמזתי מיד ומשכתי את מכנסיו ותחתוניו עד לקרסוליו.
מקס שחרר אנחה והניח את ידו על עורפי, מכוון אותי בעדינות חזרה למרכז העניינים. "קונדום." הזכרתי לו, והוא התמתח לעבר השידה שעמדה מאחורי הספה, שלף קונדום והגיש לי אותו.
לקחתי ממנו את הקונדום, מנשק את כפו תוך כדי כך, "אני רוצה לשבת עליך." אמרתי והתחלתי לגלגל על אברו את הגומי הדקיק.
הוא נאנח ושוב שלח יד ארוכה לאחור, הוציא מהמגרה שפופרת משחה ונתן לי אותה. אחרי שמרחתי אותו היטב התיישבתי עליו. זה היה כל כך טוב, תחושת הגודש הזו בתוכי, ממלאת אותי בדיוק במידה הנכונה. יבבתי מעונג כשהוא אחז בידיים חמות וקשות במותני וחיכך את זיפי זקנו על עורפי.
"יותר חזק." דרשתי.
"סוטה קטן שכמוך." הצטחק מקס, ובלי לצאת מתוכי התרומם והפך אותי על הספה, משעין אותי על המסעד. הבד המחוספס התחכך בפטמותיי, מכאיב להן מעט בצורה מענגת ביותר.
"ככה אתה אוהב את זה?" לחש באוזני, אברו נע בתוכי באיטיות מטריפה, נשימתו הכבדה לוחכת את אזני.
"כן... ככה.. עוד." גנחתי, מתקמר כולי לעברו, מגיש לו את עצמי, מנסה להתקרב אליו כמה שיותר.
הוא לפת את כתפי בכוח בידו האחת (ידעתי שמחר בבוקר אמצא עליה  סימנים שחורים) ועטף בעדינות את אברי בכפו השנייה, מעסה אותו הלוך ושוב, ממתין עד שאגמור. התאפקתי כמה שיכולתי, מנסה להאריך את העונג עוד ועוד, אבל בסוף התפוצצתי בתוך ידו ושנייה אחר כך הוא השמיע אנחה חנוקה וגמר גם כן.
נפלו מסובכים זה בזה על השטיח למרגלות הספה, ודקה ארוכה נצמדתי אליו, רועד ומייבב כתינוק, מרים את החולצה שהוא לא טרח לפשוט, מחכך את לחיי בשער המתולתל והמאפיר קלות של חזהו הרחב, מתענג על מגע ידיו הגדולות והקשות על גבי וישבני.
הסקס עצמו היה טוב, אבל - שיישאר בינינו - הדקה הזו של אחרי זיון יקרה לי יותר מכל.
אחר כך התקלחנו יחד. סיבנתי אותו בעדינות, מעסה את גבו ומתחנף אליו עד שהוא הרשה לי, לשמחתי ולהפתעתי, לישון איתו.
שינה במיטתו של מקס מהווה זכות נדירה, מקס הוא אחד מאותם גברים שמעדיף לישון לבד והייתי אסיר תודה על נדיבותו. התכרבלתי בזרועותיו, משתדל לא להפריע ולא להיות מטרד והמתנתי עד שהוא נרדם לפני שהרשיתי לעצמי לעצום את עיני ולשקוע בשנת ילד רגועה, אפוף בחומו ובריחו.
לפעמים אני חושב שאם מקס היה מואיל להתגמש קצת, מוותר מעט על עקרונותיו ומרשה לי לגור איתו ולהיות בן זוגו הייתי מאושר, אבל מצד שני אז הוא כבר לא היה מקס המוכר לי, מקס הקשוח שלא מאמין בזוגיות ובאהבה, מקס הגבר שמזיין רק בחורים צעירים למרות שהוא כבר קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים, מקס איש העקרונות שלא מוכן בשום פנים ואופן לתת למישהו לזיין אותו, מקס החכם והסבלני שלימד אותי כל כך הרבה על עצמי ועל מה שאני באמת רוצה ואוהב לעשות במיטה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה