א. הכנה לחיים

"אני לא מבין, הוא התאבד או שזו הייתה תאונה?" שאלתי את שרון בלחש, מתעלם מהמרפק הנוזף שדחף סשה בצלעותיי.

"מה זה משנה? הוא מת." ענתה שרון בקול סדוק וקינחה את אפה בקול תרועה. אני מכיר את שרון כבר כמעט שלושים שנה ומעולם לא ראיתי אותה בוכה. גם כשבת הזוג הראשונה שלה זרקה אותה וליבה נשבר, וגם כשאימא שלה נפטרה ומשפחתה סירבה להכניס אותה הביתה כדי שתשב אתם שבעה נותרו עיניה יבשות, והנה, דווקא עכשיו היא פתאום היא נשברת ומתייפחת כמו תינוקת.

איזה מזל שבת הזוג שלה מציעה לה חיבוק, וכתף, וטישו, ואני פטור, כי גם אני קרוב לדמעות, וביום שבו מביאים לקבורה את אחד מגיבורי נעורי אני לא מסוגל לנחם איש.

למרבה התדהמה אנחנו מוקפים בני נוער וכולם מתייפחים בלי בושה. מי היה מאמין שהרשקו ייקבר במקום הנידח הזה? אי שם בצפון הארץ, ושכל כך הרבה צעירים ילוו אותו למנוחתו האחרונה?

פלא שבכלל שמעתי שהוא נפטר כי בעשר השנים האחרונות, קצת לפני שמלאו לו ארבעים, הוא פחות או יותר נעלם, והזיכרון הברור האחרון שיש לי ממנו הוא ממסיבת פורים אחת בגעש שנכחתי בה עם אורי מעט לפני שהלך לעולמו. הרשקו גם היה שם וחגג איתנו, אני זוכר אותו שתוי ומסטול, רוקד עד דלא ידע בין שני צעירים בהירי שיער ושתויים כמוהו. לקראת הבוקר נעשה ממש קריר וירד גשם וכשכולם נסו לתפוס מחסה הוא פשט את חולצתו ורקד לאור השמש הזורחת, מדלג בין הטיפות, מאושר, יפה ופראי. זה היה הפורים האחרון שביליתי עם אורי שמת קצת אחר כך, עשר שנים חלפו מאז והנה גם הרשקו מת.

בקיץ אחר כך הרשקו נעלם במפתיע והיו שמועות על התמוטטות עצבים מסתורית, התקף לב, או אולי איידס? אף אחד לא ידע, ודי מהר גברים צעירים ויפים יותר דחקו את זכרו והוא נשכח.

אני מניח שאם לא הייתי נפגש שוב עם שרון - שצלצלה אלי כדי שאעזור לה למצוא אחד מהתלמידים שלה שנעלם אי שם בתל אביב - לא הייתי נזכר בהרשקו, אבל היא הזעיקה אותי לעזרה, ואחרי יומיים של חיפושים מצאנו את הילד עובד בזנות באיזה בית בושת מפואר שהתחפש למכון ליווי. הוא היה מסטול כל כך עד שבקושי עמד על רגליו וכשהחשנו אותו לבית החולים הוכיחו תוצאות בדיקות הדם שלו שהילד לא רק מסטול אלא גם חיובי.

להפתעתי שרון התעקשה לא לוותר עליו והחליטה להחזיר אותו לפנימייה שניהלה. בזמן שהמתנו לו שיסיים את כל הבדיקות הספקנו לשוחח מעט, היא סיפרה לי על 'נווה אלונים' ואני סיפרתי לה על הקריירה החדשה שלי כבלש ומאתר נעדרים, ואפילו גיליתי לה שאני נשא.

"אורי?" שאלה שרון והניחה יד חמימה ואוהדת על ידי.

הנהנתי ושנינו שתקנו קצת, חושבים על האקס המת שלי שהצליח לצרוב את דמותו בזיכרונו של כל אחד שהכיר אותו.

"אני עם סשה עכשיו? זוכרת אותו? הוא נעשה רואה חשבון."

"בטח." חייכה שרון, והנהנה בשביעות רצון, מעירה שסשה בחור נהדר והיא תמיד קיוותה שנהיה יחד. אחר כך ריכלנו קצת על חברים ותיקים וכששאלתי על הרשקו, תוהה לאן הוא נעלם, היא סיפרה לי שהוא חי וקיים ומרגיש נהדר, מלמד מתמטיקה בנווה אלונים, מצליח מאוד בעבודתו, חי עם בחור צעיר ונחמד שגם הוא מורה בפנימייה, והכול בסדר אצלו.

נפרדנו בחיבה ובהבטחה שעוד ניפגש, וכמה שבועות אחר כך באמת נפגשנו, אבל בנסיבות מאוד לא נעימות - בלוויה של הרשקו.

"מה, הוא עוד חי?" הייתה התגובה של רוב האנשים שסיפרתי להם שאני נוסע ללוויה שלו וביקשתי שיבואו גם כן, ומיד אחר כך באה התחמקות זריזה, כי למי יש כוח לנסוע לאיזה חור נידח בצפון ללוויה של מישהו שנעלם לפני שנים כה רבות?

אפילו סשה ניסה להשתמט, אבל לחצתי עליו ואילצתי אותו לבוא איתי, חושש שזו תהיה לוויה עצובה ודלת משתתפים, השפלה שלא מגיעה לאיש, בטח שלא להרשקו שהיה בחור טוב, אם כי פרוע מעט.

"אני רק מקווה שלא יפילו עלי להגיד עליו קדיש." גיליתי את חששותיי בפני סשה שעקב מודאג אחרי הוראות הג'י. פי. אס. שלנו, חושש כל הזמן שבגלל טעות נגיע חלילה לאיזה כפר ערבי עוין בלבנון.

"הקדיש זה הדבר האחרון שמדאיג אותי." אמר, "אני רק מקווה שלא נלך לאיבוד באיזה כפר ערבי ונסתבך בלינץ' של המון שיעים צמאי דם, ובמקום קדיש נצטרך להגיד שמע ישראל."

"באמת ספוטניק, אל תדבר שטויות, אנחנו עוד לא בנצרת, על איזה שיעיים אתה מדבר?" נזפתי בו, אבל גם אני, אחרי שנים שבהן לא יצאתי מתחומי גוש דן, הרגשתי קצת אבוד, ונזפתי בעצמי שזו בושה וחרפה שאני מטיב להתמצא בלונדון ובפריז יותר מאשר בעמק זבולון.

"אנחנו לא אמורים להיות בעמק יזרעאל עכשיו?" שאל סשה, לחוץ, והביט סביבו מודאג, "מה זה ההר הזה?" הביט בחלחלה ברכס הרים כחלחל ושגיב שהתנשא לימיננו.

"זה, אהה... אני די בטוח שזה הכרמל." אמרתי בהיסוס.

"אז מאיפה צץ הגשר הזה? ומה זה הנחל הזה עם כל האיקליפטוסים?" נבהל סשה.

"אם אנחנו באמת בצומת ג'למי זה בטח הקישון." פסקתי אחרי עיון קדחתני במפה.

"ואם לא אז זה הליטני ואנחנו כבר מעבר לגבול?" שאל סשה בקול קודר.

הנווט האוטומטי שנותר אדיש לבלבול ולחוסר ההתמצאות שלנו פקד עלינו לפנות ימינה, ואחרי שנסענו בחשש לאורך כביש צר למדי שהתפתל בין גבעות עגלגלות מכוסות עצים הגענו פתאום לשער ברזל מחושל לתפארה שהיה כתוב עליו – פנימיית נווה אלונים.

"מה זה העצים האלה?" שאלתי בחשדנות – היו שם המון עצים - ובדקתי עלה ירוק רענן אחד שנראה לי כאילו יובא מאירופה

"זה אלון התבור." ענה לי בחור צעיר אחד שמכנסי ג'ינס דהוי תלו ברפיון על מותניו ונעץ בי מבט מזלזל, "וזה אלון מצוי." הוסיף כנוטה חסד לשני תיירים רפי שכל, והצביע על עץ שדמה מאוד לראשון, אבל עליו היו קטנים וכהים יותר.

"אנחנו נמצאים בתוך שמורת האלונים היחידה בארץ שחיילי האימפריה העותמנית לא כרתו במלחמת העולם הראשונה." הסבירה בסבלנות שמנמונת אחת בחצאית קטיפה שחורה שהגיעה עד לרצפה.

"האימפריה העותמנית?" שאל סשה, מביט בה בפליאה.

"כן, הם כרתו את רוב העצים בשביל פחם להסיק את הרכבות שלהם." הסבירה השמנמונת בסבר פנים יפות, "למזלנו הטמפלרים שחיו פה שילמו להם שוחד כדי שיעזבו את העצים שלנו, וככה הם ניצלו."

"באמת?" בהינו בה בטיפשות.

"עצי אלון? נווה אלונים?" שאלה באיטיות סבלנית, מביטה בנו במבט מזלזל השמור לבורים ועמי ארצות ששואלים שאלות טיפשיות.

"ממש יפה פה." לחש לי סשה אחרי שהיא התייאשה מאיתנו ופרשה, "לא חשבתי שהמקום יראה ככה." הודה.

גם אני הופתעתי לטובה. על גבעה קטנה ומוארכת היו פזורים ביתנים ובתים קטנים מחוברים זה לזה בשבילי בטון נקיים. המקום היה מתוחזק כהלכה, פורח וירוק, נקי ומסודר, ונראה כמו קיבוץ נחמד, או אתר נופש ציורי, לא כפנימייה לנוער בסיכון.

התברר שבית הקברות שהרשקו ייטמן בו נמצא בישוב הסמוך, ונדהמתי לראות שחוץ מהתלמידים ומורי הפנימייה באו גם הרבה חיילים. "תלמידים לשעבר." לחשה לי ליני, בת זוגתה של שרון, ועל פי גילם של המשתתפים הבנתי שאפילו אנשים שכבר סיימו את שירותם הצבאי טרחו והגיעו מכל קצווי הארץ לחלוק כבוד אחרון למורה שלהם.

למרות ההמון הגדול האווירה הייתה מאופקת מאוד, עצובה ומכובדת. הטקס הדתי נוהל על ידי רב צעיר עם מבטא אמריקאי שחבש כיפה סרוגה בצבעי הקשת, ואת הקדיש אמר בקול ברור ויציב גבר צעיר, יפה תואר ובהיר שיער, שעיניו היו יבשות מדמעות, אבל ידיו רעדו כשסגר את הסידור וניסה להגיד עוד משהו, ניסיון שנכשל בגלל התקף בכי אילם.

גבר מגודל ושחום אחד שעמד לצידו חיבק אותו בחזקה, והוליך אותו הצידה. הם עמדו חבוקים בזמן שכמה תלמידים ומורים אמרו מספר משפטים בשבחו של המת, ואם לא היה כתוב בפירוש על הקבר - משה הרשקוביץ - הייתי מתקשה להאמין שהם מדברים על הרשקו שהכרתי. כל מי שספד לו דיבר בכאב גדול על אובדנו של אדם אבהי, טוב לב, סבלני, נעים הליכות, מורה צנוע ונאמן שחייו היו קודש לתלמידיו.

הקשבתי להם רוב קשב, מגניב מבטים לעבר הצעיר הרזה והבהיר שהתייפח חרש על כתפו של השחום המגודל, ושמתי לב שחוץ ממני משגיח עליהם עוד אחד, בחור שרירי וספורטיבי שהזכיר לי ביציבתו ובתספורתו הקצוצה את המד"ס שלי בטירונות, ובאמת, אחר כך, כשהתכנסנו כולנו בחדר האוכל הוא התברר כניר, המורה להתעמלות, ומדריך ספורט במילואים, אם כי ספק אם הוא אפילו נולד כשאני עברתי לראשונה בשערי הבקו"ם.

הצעיר שאמר את הקדיש והתייפח אחר כך היה, כך אמרו לי, יאן, בן זוגו של הרשקו (הממזר הזה, גם כשפרש לסוף העולם ללמד מתמטיקה הוא לא התנזר ממנעמי העולם) ומי שניחם אותו היה סלאבה - המורה למכונאות רכב, בן זוגו הנוכחי של ניר והאקס של יאן.

"פלורי הביא לפה את סלאבה." הסביר לי ג'ינג'י אחד עם פנים צנומים ומבט כחול חודר, "בהתחלה הוא בא לכאן כאורח בגלל ש..."

"מי זה פלורי?" שאלתי, עוצר בעדו בחטף מלשטוח בפני מבחר מסיפורי הביצה שחשתי שעומדים להתרגש על ראשי - לוויה או לא, ברגע ששמים יחד כמה הומואים מיד יש באוויר ניחוח ביצתי, וניחוח עבש של סיפורי רכילות עתיקים מרחף על פני המים העומדים.  

"יאן זה פלורי, שמו בעצם פלוריאן, זאת אומרת השם העברי שלו הוא נרקיס, אבל כולם קוראים לו יאן, חוץ מאלה שקוראים לו פלורי." הסביר הג'ינג'י, ואחר כך הושיט יד קטנה ויבשה, לחץ את ידי לחיצה חטופה ועצבנית והציג את עצמו כבנצי - המורה לדראמה ובן זוגו של יובל.

"מי זה יובל?" תהיתי, והוא הניד בסנטרו לעבר גבר גדול ורחב אחד שנשא מגש גדול, עמוס כוסות וקנקני שתייה. "יובי הוא אב הבית, ואבא של מיקי, הבן של שרון וליני." הסביר.

"אז מה, כולם פה הומואים?" השתוממתי.

"לא, מה פתאום? יש גם לסביות." חייכה שרון חיוך יגע, ושוב מחתה דמעה. "בעקרון נווה אלונים הוקמה כפנימייה לנוער בסיכון." הסבירה, "אבל בגלל הנסיבות שולחים לנו בעיקר נוער להטב"י מכל הארץ וכמובן שבגלל זה נוח לנו יותר שכל המורים... זה לא היה מכוון, אבל אתה יודע איך זה, חבר מביא חבר ו..." היא נאנחה, "אין לי מושג מה לעשות, מאיפה אני אשיג מורה חדש למתמטיקה ועוד באמצע השנה? כל מי שיש לו תעודת הוראה בלימוד מתמטיקה," הביטה במבט רב משמעות בבן זוגי, "הלך לעבוד בראיית חשבון מפני ששם אפשר להרוויח כסף, ממש קשה בימינו למצוא מורים למתמטיקה."

הסתכלתי על סשה שהסתכל עלי והעווה את פניו בחוסר אונים. "טוב," אמר לבסוף, "זה רק עניין של כמה חודשים, ובין כה וכה העסקים לאחרונה על הפנים אז..."

שרון נראתה מעודדת מעט ולחצה בחום את כף ידו, מבטיחה לו שזה רק עניין זמני, ושברגע שהיא תתארגן... והיא מצטערת ללחוץ עליו ככה, אבל למרות הטרגדיה אסור לשכוח שכבר חלפה כמעט חצי שנת לימודים, ט"ו בשבט כבר חלף, פורים בפתח, ועוד מעט יהיה פסח, ובקרוב יתחילו מבחני הבגרות, ולמרות שכולם שבורים ממותו של הרשקו החיים ממשיכים. היא בטוחה שהוא היה מאושר לדעת שתלמידיו לא מפסיקים ללמוד בגלל האסון.

"אבל מה בדיוק קרה?" הפסקתי את נאומה המבולבל, "את כל הזמן אומרת האסון, והטרגדיה, אבל ממה הוא מת?"

השאלה החטטנית שלי (פעם בלש, תמיד בלש) נפלה לתוך הרחש המאופק של השיחות שהתנהלו סביבנו כמו אבן לתוך בריכה, יוצרת אדוות של שקט שהתפשטו סביבי, ולרגע אחד השתררה במקום דממה נדהמת ואז אמר סלאבה, המורה למכונאות, בקול בס מהדהד, "זו הייתה תאונה אני חושב." ובנצי נכנס לדבריו ופסק, "מה פתאום תאונה, הוא התאבד."

"לא יכול להיות בנצי," התווכח יובל, אב הבית, "מה פתאום שמשה ילך ויתאבד?" שאל והביט במבט תוהה ביאן החיוור שקם בחיפזון מהכיסא עליו ישב, הודף אותו לאחור בכוח כה רב עד שנפל והתהפך, ונס החוצה בבכי.

"באמת אדריאן, איך יכולת להיות כל כך חסר טאקט?" שאל סשה כשעשינו את דרכנו חזרה הביתה - כשהוא כועס עלי הוא תמיד קורא לי אדריאן. "חשבתי שאני חוטף התקף לב בגללך." הוסיף ולכסן לעברי מבט נוזף.

"לא התכוונתי." מלמלתי ועצמתי עיניים, הייתי עייף ושתיתי קצת יותר מידי יין, כל מה שרציתי היה להניח לו לנהוג ולחטוף תנומה קלה בינתיים.

"כן התכוונת." פסק סשה, "כבר עשר שנים אתה לא שוטר, לא הגיע הזמן שתפסיק לחקור אנשים?"

"אבל זה מה שאני, אני חוקר, או לפחות סוג של..." פיהקתי, "וחוץ מזה אם אני לא אשאל איך אני אדע?"

"זה היה כל כך מביך." המשיך סשה לשטוח את טענותיו בלי להתייחס לתירוצים שלי, "איך יכולת להיות כל כך גס רוח? הבחור המסכן הזה איבד את בן הזוג שלו בנסיבות כל כך טראגיות ואתה גורם לו לבכות ביום שקברו את החבר שלו."

"אל תגזים, הוא לא בכה בגללי." מחיתי.

"אבל הוא ברח החוצה בגללך." האשים אותי סשה.

"כן." שקעתי בהרהורים, "זה נכון, ברגע ששאלתי אותו מה באמת קרה הוא ברח החוצה בדרמאטיות ועשה המון רעש וצלצולים, אבל הוא לא ענה על השאלה שלי." פקחתי את עיני והבטתי בסשה, "שמת לב שאף אחד שם לא הסביר איך בעצם המנוח הלך לעולמו?"

"מה זה משנה? מת זה מת." פסק סשה והדליק את הג'י. פי. אס.

"תפנה ימינה." הוריתי לו.

"אתה בטוח? לא שמאלה?"

"ספוטניק, יש לך חוש התמצאות של בחורה." נזפתי בו, "הרי רק לפני כמה שעות עברנו פה."

"אבל אז נסענו הפוך." מחה סשה שבאמת יש לו חוש התמצאות לקוי ביותר, ואחר כך הציק לי בגלל ההערה הסקסיסטית שלי ואמר שיש לי מזל שעדה לא שמעה את דברי כי אז...

"שטויות, מי שצריך באמת לדאוג בגלל עדה זה אתה, לא אני, מה פתאום התנדבת לעבוד כמורה? כבר שנים לא לימדת מתמטיקה, ואיך תצליח לנהל משרד בתל אביב וללמד בנווה אלונים?"

"אתה צודק, אני לא אצליח ולכן אני אפילו לא אנסה." אמר סשה בנחת.

"אז מה, סתם הסכמת להצעה של שרון? איך תצא מזה ספוטניק?"

הוא נאנח, סימן פניה לימין וירד בזהירות מהכביש לתוך מגרש החניה של פארק הקישון.

קראנו בשלט שניצב בשולי מגרש החנייה שהמקום הזה הוא חלק מפרויקט שיקום נחל הקישון שזוהם בזמנו בשפכים תעשייתיים וכיום הוא שוב נקי כבעבר, ואחר כך הלכנו לאט לאורך נחל הקישון, מתפעלים מהאיקליפטוסים הענקיים שצמחו על גדותיו והתיישבנו על ספסל שהשקיף על המים שזרמו לאט, צלולים ונקיים.

"מאוד יפה פה, נכון?" פנה אלי סשה.

"מקסים." הסכמתי, נהנה מאוושת הרוח בעלי האיקליפטוסים ומהמלמול הרגוע של המים.

"כמעט כמו באירופה." אחז סשה בידי במחווה רומנטית נדירה.

עכשיו כבר הבנתי למה הוא מתכוון שלא ינסה אפילו, "אבל מי ינהל את המשרד? ג'ולי ועדה?" הבטתי בו בפליאה.

הוא חייך, "כרגיל, אתה תמיד קופץ בראש ומגיע ישר לסוף."

"אתה מכיר אותי ספוטניק, כזה אני."

"כן, אני מכיר אותך." אישר סשה, "אנחנו מכירים זה את זה כבר מעל שלושים שנה אדי, והייתי שמח מאוד אם היית בא איתי."

"מה, לפה? אתה רציני? אתה מתכוון ששנינו נעזוב את אזור המרכז ונבוא לגור פה, בחור הזה?"

"למה לא? ולמה אתה קורא למקום היפה הזה חור? לגור בבלגן וברעש במרכז הארץ יותר טוב?"

"ומה יהיה עם הבנות שלך?"

"מה צריך להיות איתן? הן יישארו הבנות שלי כמובן, אבל הן כבר לא קטנות כל כך, ומאז שג'ולי ועדה יחד הכול בבית הרבה יותר רגוע, הן צריכות אותי הרבה פחות כיום, הקטנה כבר לא סובלת מהתקפי אסטמה וג'ולי ממלאת את מקומי יותר טוב ממני. מה, לא מגיע גם לי פסק זמן? שינוי אווירה? אני מתקרב לחמישים ואם אני לא אעשה את זה עכשיו אני כבר לא אעשה את זה יותר."

"ואתה רוצה שאני אבוא אתך? אתה רציני ספוטניק?"

"לגמרי." אמר סשה, "אני לא רוצה לעשות שום דבר בלעדיך." אמר בכובד ראש, ושנינו הסתובבנו והבטנו זה בזה כאילו זה עתה נפגשנו.

"מדהים כמה לא השתנית אדי." אמר סשה וליטף בעדינות את לחיי, הוא שיקר כמובן, או שפשוט לא זכר איך נראיתי כשנפגשנו לראשונה בבית הספר התיכון לפני למעלה משלושים שנה. הייתי אז בחור נאה למדי, חזק ושרירי ומלא מרץ. השנים דיללו את שערי ואת המרץ שלי, חרטו סימנים בפני ובגופי, שילמתי מחיר מלא על כל מה שחוויתי במשך השנים - התקופה הסוערת עם אורי, המוות שלו, הגילוי שאני נשא, השנה הקשה בה היה עלי להסתגל לתרופות ולרעיון שעלי להיזהר כל הזמן, לא להדביק את שותפי למיטה, ולהשגיח על עצמי ללא הרף, ההבנה המאוחרת שאחרי כל המשברים, ההרפתקאות והתהפוכות שידענו בחיינו, רק סשה ידידי הנאמן נשאר לצידי מתעקש לא לוותר עלי גם בתקופות שהפניתי לו עורף, ולא עזב גם אחרי שהתברר שאני נשא. הקשר שלנו עמד בכל המבחנים ושרד מעל שלושים שנה וכיום, על סף גיל חמישים, הבנתי שמעולם לא היה לי אדם קרוב ואהוב יותר ממנו, רק עליו סמכתי לגמרי, הוא האחד והיחיד שלי ואני שלו.

"בסדר." אמרתי, "אין בעיות, אם אתה רוצה אותי אתך אני אבוא ברצון.  לא יזיק גם לי לעשות שינוי כיוון בחיים, אבל אתה זה שיספר לעדה שאנחנו עוזבים, לי אין אומץ."

"פחדן." צחק סשה, ונישק אותי. החזרתי לו נשיקה, מעיר שאף פעם לא התנשקנו במקום כל כך רומנטי, וכל הדרך חזרה תכננו תוכניות, דיברנו על הסידורים שנעשה, איך נשכיר את הדירה שקנינו יחד ליד דירתה של עדה, ונחפש דירה, או בית נחמד ליד נווה אלונים - שנינו הסכמנו שלא מתאים לנו לגור בפנימייה - ואולי, כתוספת למהפך שנעשה בחיינו, נוכל לגדל גם כלב?

"אתה השתגעת לגמרי?" צעקה עדה, "מה זו השטות הזו? אתה עובר משבר גיל ארבעים מאוחר?" תבעה לדעת. "של מי משניכם הרעיון האידיוטי הזה?" הביטה בי במבט מאשים.

"עדה, מספיק." ביקש סשה בקול רך, "אל תצעקי, את תפחידי את הילדות."

"הן כבר לא ילדות, והן לא בבית."

"אז איפה הן?" נבהל סשה שהתקשה להפנים שבנותיו הקטנות הפכו למתבגרות עצמאיות.

"אחת בתנועה, והשנייה עושה שיעורים אצל חברה, יש להן עבודה במדעים." הסבירה עדה, "וזה בסדר, לקחתי אותה לשם בעצמי ואני מכירה את המשפחה של החברה שלה, תפסיק להיות היסטרי כזה, הן כבר לא תינוקות."

"ואיך הן יחזרו?" המשיך סשה להיות היסטרי.

"ג'ולי תאסוף אותן. נו, די כבר סשה, הן כבר גדולות, נוגה כבר לובשת חזייה."

"ובגלל זה אני אמור להפסיק לדאוג להן?" התרגז סשה שנעשה מגונן ולחוץ ככל שבנותיו הצעירות הלכו והתבגרו, הופכות מפעוטות חמודות לנשים קטנות ומרדניות.

ג'ולי שהתחילה כמתמחה במשרד של סשה והפכה עם הזמן לשותפה שלו, ובמקביל גם לבת זוגתה של אם ילדיו, נכנסה הביתה עם הבנות והדיון נרגע עד שהבנות אכלו ופרשו כל אחת לחדרה ולעיסוקיה.

עד אז עדה נרגעה והתמתנה מעט, וכשג'ולי נעימת הקול והרגועה לצידה התוכניות של סשה נראו לה פחות מטורפות.

ג'ולי לעומתה הייתה לגמרי בעד. "זה רעיון מצוין סשה, אתה באמת נראה לי קצת שחוק לאחרונה, לא יזיק לכם שינוי אווירה." אמרה בעידוד והגישה לנו סלט פירות מרענן מעשה ידיה, מניחה כמובן מאליו שנישאר יחד גם כשסשה יעבור לצפון.

האישה המדהימה הזו, קטנת קומה ועגלגלת, רכת קול וביישנית למראה, נכנסה לתוך חייהם של סשה ועדה לפני כחמש שנים, ומאז הכול נראה אצלם טוב יותר. עדה הפסיקה להחליף בנות זוג ולטלטל את חייה ואת חיי בנותיה, עומס העבודה הוקל מעל כתפיו של סשה, ובעצתה הנבונה של ג'ולי רכשנו יחד את הדירה בה גרנו, וכולנו היינו רגועים הרבה יותר. במשך מספר שנים החיים של כולנו היו בטוחים ונעימים ואז הרשקו מת לנו פתאום ושוב עמדנו לעבור שינוי, והפעם ביוזמתו של סשה שעד היום היה הגורם היציב והשפוי ביותר במשפחה הקטנה שיצרנו.

"את לא חושבת שאנחנו עושים שטות ומתנהגים בפזיזות?" שאלתי את ג'ולי למחרת, כשנפגשנו מול עמדת הקפה המשותפת למשרד שלי ושל סשה.

"לפעמים צריך לעשות קצת שטויות בחיים." אמרה ג'ולי אחרי ששקלה את דברי בכובד ראש. 

"כן, אבל בגילנו... לעזוב מקום בטוח ומסודר ולהתחיל הכול מחדש... זה לא נראה לך שיגעון?" פקפקתי.

"אולי, אבל מצד שני זה טירוף להיות תמיד הגיוני ולא להשתגע אף פעם." חייכה אלי ג'ולי חיוך חמים. "גם אני לא רואה את עצמי עובדת במשרד הזה עד סוף ימיי, אחרי שהבנות יעזבו את הבית גם אני מתכננת לעשות שינוי בחיים, אולי נצא למסע סביב העולם, או נרד לנגב ונפתח שם מסעדה צמחונית, למה לא?"

"באמת, למה לא?" אמרתי והבטתי סביבי. המשרד שלנו ששכן בבניין משרדים ישן ודהוי אמנם שופץ בשנה שעברה, אבל עדיין היה מקום משמים למדי, אני כמעט שלא שהיתי בו, אבל סשה היה תקוע פה מעל עשרים שנה, רואה כל יום את אותם קירות ואותו נוף... לא פלא שנמאס לו והוא רוצה שינוי.

יוני הצעיר, עוזרי, המזכיר שלי ונער השליחויות שלי - תלוי למה הייתי זקוק באותו רגע - היה האחרון ששמע על התוכניות שלנו ולהפתעתי הוא התלהב מאוד. "מגניב." אמר, "אני יכול לבוא אתך?"

מאז שאני מכיר אותו יוני תמיד רצה לבוא איתי לכל מקום, היו זמנים שאם לא הייתי עוצר בעדו הוא בטח היה מגיע איתי גם למיטה.

"אם תבוא איתי מי ינהל פה את המשרד?" שאלתי.

"אתה רוצה שאני... אז אני אנהל הכול לבד? ומה אתה תעשה? מה, אתה כאילו עוזב לגמרי? פורש כאילו?" הביט בי בחרדה.

"יוני אתה עובד איתי כבר חמש שנים, אתה יודע כל מה שאני יודע, ואם תשכור עוד עוזר ואולי גם מזכירה תסתדר יפה מאוד בעצמך." עודדתי אותו.

"כן, אולי... אבל מה אתה תעשה בינתיים? תחליף מקצוע?" דאג יוני.

"לא יודע, עוד לא חשבתי על זה... כן, למה לא בעצם? אני מתקרב לחמישים, עבדתי בחקירות מאז שהשתחררתי מהצבא, אחרי שלושים שנה מגיע לי לשנות כיוון, לא?"

יוני חייך. "אין מצב, להיות חוקר זה אצלך בדם, אין מצב שתפסיק לשאול שאלות ולחטט בעניינים של אנשים, אתה תעשה את זה גם אם לא ישלמו לך."

"יכול להיות, אבל בוא נגיד שבינתיים אני יוצא לשנת חופשה ללא תשלום."

"אבל מה תעשה עם עצמך כל הזמן? שנה זה המון זמן, לא תשתעמם נורא?"

"לא יודע, אולי אני אלך ללמוד? תמיד רציתי לעשות תואר בקרימינולוגיה."

"רעיון מצוין." קרן יוני, "ובזמן שתלמד תהיה נציג המשרד באזור הצפון ואני אעבוד פה. יחד לא נשאיר אף אבן לא הפוכה במדינה הזו, תגיד גולדי, ההרשקו הזה שנפטר, ממה הוא מת בעצם?"

"אין לי מושג." הודיתי, "דווקא שאלתי, אבל משום מה כולם התחמקו מתשובה, איכשהו אף אחד לא רצה לדבר על זה."

"מוזר." קימט יוני את מצחו בפליאה, "בדרך כלל בלוויה ובשבעה אנשים מדברים כל הזמן על נסיבות המוות, הוא היה חולה במשהו?"

"לא חושב. אף אחד לא הזכיר מחלה. באמת מוזר."

"הנווה אלונים הזה שייך לאזור העמקים נכון? אולי אני אשאל את סמי מתחנת זבולון? הוא בטח יודע משהו." שלח יוני יד לטלפון ושוחח עם סמי - חוקר ותיק מתחנת זבולון שתמיד שיתף איתנו פעולה ברצון - ואחר כך העביר אותו אלי.

"גולדי, מה שלומך?" שמח סמי לשמע קולי, "מזמן לא ראיתי אותך."

כשסיפרתי לו שאני עובר לגור באזור שלו הוא התמלא שמחה ואמר שבאמת חסרים באזור חוקרים פרטיים רציניים כי כולם בורחים לתל אביב. "אין לי מושג מה יש להם מהתל אביב המגעילה הזו." אמר במורת רוח, "חיפה הרבה יותר יפה. אצלכם צפוף, ומסריח, ולח, ואף פעם אין חנייה. אצלנו הרבה יותר טוב." הכריז בתקיפות, ואחר כך התחיל לברר מה ידוע לי על משה הרשקוביץ ז"ל.

סיפרתי לו את המעט שידעתי ובתמורה הוא גילה לי שבתעודת הפטירה של המנוח היה כתוב שהוא נפטר בגלל דום לב שנגרם עקב תערובת של אלכוהול וסמי הרגעה.

"התאבדות?" תהיתי.

"אולי..." היסס סמי, "יכול להיות, אבל לא היה מכתב התאבדות, ולמנוח ז"ל היה עבר פסיכיאטרי... קשה לדעת במקרים כאלו."

"שאלתם חברים קרובים, ידידים?"

"בטח, מה אתה חושב? אבל הנווה אלונים הזה הוא קצת כמו קיבוץ, חמולה סגורה מאוד של אנשים שעובדים וגרים יחד ושומרים טוב אחד על התחת של השני. החקירות שלנו לא הזיזו להם, אף אחד לא ידע ולא שמע, בסוף לא הייתה ברירה, סגרנו את זה כמוות בגלל טעות של הנפטר, סוג של תאונה, אבל יש לי הרגשה ש... לא יודע."

"מה, אתה חושד ברצח?" נדהמתי.

"אין לי שום הוכחות, אבל כשמדובר בבני אדם הכול יכול להיות." אמר סמי בקול קודר של חוקר ותיק ונטול אשליות.

"הייתי בלוויה שלו סמי, קשה לי להאמין שהוא נרצח, כולם אהבו אותו מאוד, תלמידים שלו שכבר מזמן עזבו את בית הספר טרחו להגיע מכל הארץ ללוויה, וכולם היו מאוד עצובים."

"מה עם המשפחה?"

"אין לו משפחה, הם ניתקו איתו את הקשרים מזמן. המשפחה היחידה שלו היא הבן זוג שלו שבכה על הקבר ולא הצליח להגיד אף מילה חוץ מהקדיש. זו בטח הייתה תאונה טרגית, הוא לקח בטעות יותר מידי כדורים והלב שלו לא עמד בזה."

"כן, זו המסקנה של הפתולוג, אבל למה בן אדם שחי באושר עם בן זוג אוהב, מצליח בעבודה, מוקף תלמידים וחברים שאוהבים אותו ומעריכים אותו הולך ולוקח פתאום כדורי הרגעה ושוטף אותם בוודקה?" הקשה סמי.

"לא יודע סמי."

"יש משהו מסריח בנסיבות המוות הזה, אבל אין לי מושג מה, אני מרגיש בעצמות שלי שצריך לחקור מה בדיוק קרה שם, אבל לצערי עם המצב של התקציבים במשטרה, והמחסור בכוח אדם... רק בן אדם שיש לו זמן להכיר מבפנים את המקום הזה יוכל לחקור את התעלומה הזו כמו שצריך."

"אתה צודק סמי." אמרתי, נפרדתי ממנו לשלום והלכתי לעזור לסשה לארוז את הדירה שלנו לקראת המעבר לצפון.
מבחינה כלכלית המעבר לצפון היה צעד מזהיר ששיפר את מצבנו הכלכלי. שכר הדירה שקיבלנו על הדירה בתל אביב הספיק לשכירת בית נחמד עם גינה וחניה באזור ירוק ופורח לא רחוק מהפנימייה, ועוד נשאר קצת עודף.

מיד כשעברנו לצפון שקע סשה רובו ככולו בעבודה והשאיר לי את הטרחה של ארגון וסידור חיינו החדשים. במשך כשבועיים הייתי עסוק למעלה מראשי בכל מיני סידורים ובירוקרטיות, ובין לבין מצאתי זמן לסייר במשתלות בסביבה ולהעשיר את צמחיית הגינה שלנו.

מצאתי את העיסוק בגינון מרגיע ומבריא ולא היה מאושר ממני כשהצלחתי לגרום לשיח הוורדים המוזנח ששרד בקושי את הקיץ לפרוח פתאום באדום לוהט. גם הכלב שהבאתי מצער בעלי חיים, יצור מדובלל ומבוהל שכינינו פרדי, העסיק אותי במשך זמן רב, אבל בסופו של דבר השלמתי את מלאכת שיפוץ הגינה והפכתי את פרדי - לברדור שחור מעורב עם משהו לא מזוהה - לכלב יפה ומטופח שהפסיק להתכווץ כל פעם שניסיתי ללטף אותו.

הייתי חרוץ ויעיל ומלא התלהבות מהדף החדש שפתחתי עד שיום אחד קמתי בבוקר וגיליתי, מופתע, שאין לי מה לעשות, ושמשעמם לי.

"משעמם?" נדהם סשה מתלונותיי, "קדימה, בוא איתי לפנימייה, בנצי מחפש ידיים עובדות כדי להספיק להכין את תהלוכת פורים."

"אבל..." ניסיתי למחות, אך לשווא, הוא האיץ בי להיכנס למכוניתו ולפני שהבנתי מה קורה לי נשאבתי לתוך הסחרחורת של הכנת העדלאידע המסורתית של נווה אלונים.

"בין כה וכה ירד גשם והכול יתבטל." מחיתי בפני בנצי שדחף לידי מכחול עבה ופחית צבע כחול מבריק, וציווה עלי לצבוע בדייקנות עיגולים כחולים על הרקע הצהוב של משהו שנראה כמו במה קטנה מעיסת נייר.

"אנחנו נופיע במגרש ההתעמלות של בית הספר היסודי, יש שם גג שיגן עלינו." ביטל בנצי את נבואתי הקודרת.

"אבל לא נירטב בדרך לשם?" שאל בדאגה שלומי - נער צעיר ומגודל שער שעטה על גופו סינר גומי מרובב בכל צבעי הקשת.

"נשים ניילונים על הכול." פסק בנצי, "אם רק תספיקו להכין הכול עד יום שישי הכול יהיה בסדר."

במשך שלושה ימים מפרכים עבדתי לצידו של שלומי מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל בניצוחו של בנצי הבלתי נלאה שגייס עוד כמה מתנדבים בעל כורחם הספקנו להכין הכול עד יום שישי, ורק אחרי שכל החלקים של המופע שהוא תכנן במוחו הקודח נפרקו מהמשאית והורכבו במגרש ההתעמלות, שהיה אמנם מחופה גג מקושט לתפארה בפרסומות של מפעל הפיס (שמימן את הקמת הגג) ובבלונים צבעוניים לכבוד הפורים, הבנתי על מה עמלתי כל אותם ימים.

בנצי וריקי, עוזרו יפה התואר ורב הכישרון, פיסלו בובות מעיסת נייר שהציגו לפני הילדים המוקסמים נשף בארמונו של המלך אחשוורוש. המיצג הצבעוני להלל כלל גם את אולם הנשפים של המלך וכמובן חבורה שלמה של רקדנים ורקדניות לבושים בתלבושות צבעוניות, פרסיות לכאורה, שרקדו בחינניות בתוך ארמון הנייר. חלקם שרו, חלקם הפעילו את הבובות של אחשורוש, וושתי והמן, ושאר גיבורי המגילה, והשמחה הייתה רבה.

אחרי המופע המקסים ששימח מאוד את ההורים ואת הילדים כולם קיבלו משלוח מנות והלכו עליזים הביתה. אנחנו נשארנו לסדר ולאסוף את הכול וחזרנו בגשם שוטף לפנימייה.

"היה ממש מדהים." שיבחתי את בנצי ואת ריקי אחרי שגמרנו לסדר הכול במחסן בו אוחסנו אביזרי הפורים, "מזמן לא עבדתי כל כך קשה, אבל ההנאה של הילדים הייתה שווה כל רגע, איזה מזל שיש פורים רק פעם בשנה."

"זה בדיוק מה שהרשקו היה אומר תמיד." אמר בנצי, נאנח והתיישב על קופסה ריקה, "הוא תמיד קיטר והתלונן שאני מעביד אותו ושאין לו זמן לשטויות שלי, אבל בסוף עבד קשה יותר מכולם, אני ממש מתגעגע אליו."

"כן, מאוד חיבבתי אותו." הסכים ריקי והתיישב לצידו של בנצי, "אני יודע שהיו כל מיני שמועות עליו, אבל הוא היה בן אדם טוב ומורה מעולה ואני לא מאמין שהשמועות שסיפרו עליו היו נכונות." הוסיף, וחטף בעיטה מבנצי שהגדיל לעשות וגם דחף אותו מהקופסה עליה ישבו שניהם.

"איזה שמועות?" שאלתי והושטתי לריקי יד. הוא התרומם, מסמיק, השפיל את עיניו ואמר שלא חשוב, אלה היו סתם דיבורים מכוערים של ילדים ממורמרים, וברח החוצה.

"על איזה שמועות הוא דיבר?" שאלתי את בנצי שנראה נרגז וסמוק.

"סתם שטויות של הומואיות רכלניות." הפטיר בחוסר רצון, " הכרתי אותו טוב ואני לא מאמין לאף מילה... הרשקו לא היה כזה."

"כמה זמן הכרת אותו?" חקרתי והתיישבתי לצידו.

בנצי נאנח שוב ולרגע חששתי שהוא יקום וילך, אבל הוא היה עייף עוד יותר ממני, וכנראה שחש צורך לשפוך את ליבו בפני מישהו. מבחינתו הייתי אדם זר שיסתלק בקרוב ולכן נראיתי לו מועמד מתאים.

"הכרתי אותו חמש... בעצם שש שנים, הוא הגיע כמה חודשים אחרי לפנימייה ותמיד הסתדרתי איתו מצוין."

"איזה מין בן אדם הוא היה?"

"מאוד שקט, מאוד סגור, ביישן, חנון כזה, אתה יודע, קצת מוזנח. נו, מין מורה למתמטיקה כזה... אחרי שהוא ופלורי התחילו לגור יחד הוא טיפה נפתח, התחיל לעשות כושר ולהתלבש יותר יפה. בפורים לפני שנה הוא אפילו התחפש... סוג של..."

"סוג של?"

"שם כובע של קאובוי ומטפחת אדומה על הצוואר." הצטחק בנצי, "ואמר שבשנה הבאה הוא ישלים את התלבושת, אבל קרה מה שקרה ו..."

"כן, אבל מה בדיוק קרה?"

בנצי משך בכתפיו, "הוא שתה קצת יותר מידי, לקח כדור הרגעה ואחר כך שתה שוב, שכח שכבר לקח כדור אחד ולקח עוד אחד... זו הייתה תאונה." הוסיף בחיפזון מחשש שדבריו לא הובנו כהלכה, "דברים כאלה קורים לפעמים."

"כן, אבל למה הוא לקח בכלל כדורי הרגעה? יש לך מושג מה קרה שם?"

"אני לא חושב שנדע אף פעם." אמר בנצי לאיטו, "עד כמה שהבנתי הוא רב משום מה עם פלורי והלך לישון על הספה בחדר השני, ובבוקר פלורי מצא אותו מת. זו טרגדיה איומה, פלורי המסכן, מאז האסון הוא לא מצליח להתאושש, מסתובב כמו צל של עצמו, אפילו סלאבה לא מצליח לנחם אותו."

"הוא וסלאבה חברים טובים?" המשכתי לגשש.

"לפני שפלורי הגיע לעבוד כאן הם חיו יחד כמה זמן." אמר בנצי וקם בפתאומיות, הציץ בהפגנתיות בשעונו, פסק שכבר נורא מאוחר וברח החוצה, משאיר אותי תוהה וסקרן.