1.
איך זה התחיל
הייתי במסיבה, מסיבה מהסוג שאני מתעב –
מוזיקת טרנס רועשת, הרבה שתייה, המון שיכורים וסטלנים, צחוקים ודאחקות מכל עבר –
שונא דברים כאלו!
במיוחד עצבנה אותי חבורה גדולה וצווחנית
של ילדים מסטולים שהיו שפוכים על מזרונים בפינה, מעשנים ג'וינטים או שואפים
מבאנגים, ובין לבין גם משתכרים.
לא מתאים לי, לא אהבתי את הקטעים האלו
כשהייתי ילד עוד לפני הצבא ובטח שלא כיום, כשאני בוגר.
איך הגעתי למסיבה המטופשת הזו? שאלה טובה
שאין לי עליה תשובה סבירה.
רציתי לראות אנשים, לשנות אווירה, לצחוק
קצת, אבל המסיבה הזו שחבר גרר אותי אליה בניגוד לשיקול דעתי מרטה את עצבי.
רציתי הביתה!
למרבה הצער החבר שבאתי איתו דג לו מישהי
הכניס אותה לרכבו ונעלם. נשארתי נטול תחבורה, סובל מכאב ראש ומודאג ממצב השמיעה
שלי בעתיד אם לא אצא משם מיד.
למרבה המזל נתקלתי בביטון, מכר שלי
מהלימודים, ושאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שיוכל לתת לי טרמפ הביתה.
"הבחור הזה," הצביע ביטון על
ערמת הסטלנים המצחקקים, "זה הגבוה, החמוד, נוסע לכיוון שלך, אבל תיזהר, הוא
נוהג כמו משוגע. אהה, והוא גם הומו. אני מקווה שלא מפריע לך."
"מפריע לי מאוד." אמרתי
בחמיצות, "אתה לא יודע שהומואיות מדבקת? טוב שהזהרת אותי, עוד הייתי עלול
לגעת בו בטעות."
ביטון לטש בי מבט נדהם, אחרי דקה החליט
שאני מתלוצץ, חייך חיוך מהוסס ונס על נפשו.
פניתי אל ערמת הסטלנים ונעמדתי מול הגבוה.
"היי." אמרתי לו, "שמעתי שאתה עם רכב. יש מצב שתיתן לי טרמפ?"
הוא נחלץ מתוך החבורה ונעמד לצידי, גבוה
ממני בראש לפחות, רזה, אבל חמוד. צעיר מאוד, אבל לא קטין, אני מקווה, לך תדע,
בימינו, מי יכול לדעת?
"כן." הוא אמר וסקר אותי מלמעלה
עד למטה כמו שיכור שמנסה למקד את המבט שלו, או להבדיל, כמו הומו חרמן שבודק אם יש
מצב. "לאן אתה צריך?"
"לקרית עמל. לאן אתה נוסע?"
"לאלוני אבא, מכיר? אתה בדרך
שלי."
"כן, מכיר. מתי אתה יוצא?"
"לא יודע. מתי נראה לך שכדאי?"
"עכשיו. דרך אגב, אני נתן פוקס, אבל
כולם קוראים לי פוקסי, ואתה?"
"אני עילאי. עילאי בעין."
"אחלה שם." אמרתי, מתאפק לא
להגיד מה דעתי על הוריו שהעניקו לו שם כזה, "איפה המפתחות של הרכב?"
"כאן." הוא טפח על כיסו,
"וגם הארנק, אני חושב. לא, איפה הארנק שלי והנייד שלי?" שאל, מביט סביבו
כאילו ציפה שהם יקפצו לתוך כיסו. עזרתי לו לחפש והאבדות נמצאו, זרוקות על המזרון
בין החברים המסטולים שלו שחשבו שזה נורא מצחיק.
הוא נפרד מהם בנשיקות ואז ידעתי שביטון
צדק, הוא באמת הומו, לא שזה הפריע לי במיוחד כי גם אני מעדיף גברים ככה שגם אם
הומואיות מדבקת אז...
טוב, די. עזבו. הייתי מודאג יותר מהנהיגה
שלו מאשר מההעדפות שלו במיטה. הוא בהחלט נהג מהר מידי וכשהערתי לו שהוא נוהג כמו
משוגע הוא הודיע לי בנחת שדווקא אחרי שהוא מוריד ראש אחד או שניים הוא נעשה ממוקד
והנהיגה שלו משתפרת עוד יותר.
"אני נהג מצוין." התפאר בעודו
מבצע שלוש עברות תנועה תוך חמש שניות וכמעט גורם לי התקף לב מרוב פחד.
אחרי שעברנו את הצ'ק פוסט החלטתי שזהו זה,
אני לא מוכן למות כמו טיפש בתאונת דרכים בגלל ילד סטלן.
"תעצור כאן!" שאגתי עליו,
ובתגובה הוא הגביר מהירות, חטף רמזור שבדיוק עמד להתחלף לאדום ונכנס לתוך אזור
התעשייה.
"תעצור עכשיו, יא פסיכי!"
צרחתי, רועד כולי מפחד וגם מזעם.
לא יודע מה, אבל משהו בקול שלי גרם לו
לעצור בצד הדרך. "מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"לחיות." עניתי בקיצור ויצאתי.
הוא יצא אחרי והתחיל לריב איתי שהוא נהג
מצוין, שהכביש פנוי ושאני מגזים.
"אתה נוהג מהר מידי ובפראות."
אמרתי, "ולי יש תוכניות לשנה שנתיים הבאות, לא מתאים לי להימרח על הכביש בגלל
ילד מופרע."
"אני לא ילד, יא גמד!" הוא אמר
ודחף אותי.
"אולי אני לא גבוה כמוך." אמרתי
בקול שקט, כובש את זעמי - אני מטר שבעים וחמש וטיפה רגיש בנושא הגובה שלי –
"אבל כשאני לוקח טרמפיסטים אני מקפיד להוריד אותם מהרכב בחתיכה אחת, ומנסה לא
לגרום להם להתקף בהלה."
עילאי חזר וטען שאני מגזים, שהוא נהג
מצוין ושאין לי שום סיבה לפחד וניסה לאחוז במרפקי ולהחזיר אותי למכונית. דחפתי
אותו מעלי ואמרתי לו שאני מודה לו מאוד, אבל אני אלך ברגל.
"נו, באמת! תלך ברגל עד קרית עמל?
אתה ממש דביל. אני נוסע." אמר עילאי והמשיך לעמוד מולי.
"אז תיסע, בבקשה."
הוא נאנח, בטש ברגליו בקרקע, ובסוף נתן לי
את המפתחות, והתיישב לצידי. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא נרדם וישן עד שהגעתי
הביתה.
במקום להעיר אותו גררתי אותו מהמכונית
והשכבתי אותו על הספה שלי.
לא היו לי שום כוונות כלפיו, באמת שלא,
הוא היה חמוד אבל צעיר מידי בשבילי לדעתי, ובאותה תקופה הייתי ממוקד לגמרי
בלימודים ובעתיד שלי. לא חיפשתי בן זוג, אולי זיון ללילה, לא יותר. לא שחשבתי שיצא
לי משהו מהילד הזה, אבל אי אפשר היה לשלוח אותו לבד הביתה במצבו, והיה קר מידי
בחוץ מכדי להשאיר אותו במכונית, זו הסיבה שלקחתי אותו אלי.
זרקתי עליו שמיכה והלכתי לישון.
למחרת בבוקר התעוררתי והלכתי להשתין,
ובדרך חזרה הצצתי אל האורח שלי. הוא שכב על גבו, לא מכוסה ואונן. עיניו היו עצומות
והוא גנח חרש, ידו עולה ויורדת על הזין שלו שהיה ארוך וחמוד כמותו.
עמדתי ובהיתי בו בלי יכולת לזוז, חש איך
הזין שלי הולך ומתקשה גם כן, ואז הוא פקח את עיניו וראה אותי, ודקה אחר כך הוא היה
על ברכיו לפני.
"רק רגע, קונדום." אמרתי ולקחתי
אותו לחדר השינה שלי.
הוא נשכב על המיטה שלי, התהפך על בטנו
וביקש שאזיין אותו. עשיתי את זה בהנאה רבה ואחר כך נרדמנו שוב, וככה התחיל הסיפור
שלי עם עילאי.
"אז למה נפרדתם?" שאל דותי אחי.
שמו דותן, אבל כולם קוראים לו דותי.
"כי..." שקעתי במחשבות,
"כי ככה." אמרתי לבסוף, אחרי שלא הצלחתי לסדר במוחי את כל הסיבות לפרידה
שלי מעילאי. הן פשוט היו רבות וסבוכות מידי ועדיף היה להגיד ככה מאשר לנסות לסדר
את הבלגאן הזה שעילאי השאיר בחיי.
"הוא עזב אותך או אתה אותו?"
ניסה דותן שוב.
"אני חושב שאני עזבתי אותו, בעצם אני
די בטוח, זאת אומרת, בטח שעזבתי אותו. אני והוא היינו כמו קווים מקבילים שמתרחקים
זה מזה, היינו כמו הספינות ההן בחושך שנפגשות רק לרגע קט ואחר כך ממשיכות כל אחת
לכיוון אחר."
דותי עיקם את פיו. "לא הבנתי כלום,
וחוץ מזה בלבלת את המטפורות שלך נתן." אמר והביט בי במורת רוח של תולעת
ספרים, שמקפיד על הסדר והניקיון של המטפורות שלו.
"לא חשוב." אמרתי בקוצר רוח של
בוגר חמש יחידות במת' שעוד מעט יוכל להתהדר בתואר מהנדס מחשבים, "העיקר שאחרי
שהחופש נגמר וחזרתי ללימודים זה לא התאים יותר ולכן נפרדנו, זהו."
"מה לא התאים? איך שלושה חודשים זה
כן התאים ופתאום לא?"
"זה אף פעם לא התאים, כל זמן שלא
למדתי העברתי את זה איכשהו, אבל האמת שזה אף פעם לא התאים דותי. הבחור הזה...
הבחור המוזר והמבולבל והמשונה הזה..."
ושוב שקעתי בשטף של זיכרונות ומחשבות על
עילאי שממנו נפרדתי כבר לפני שנה ועדיין רדף את חלומותיי.
אני צריך למצוא לי מישהו, עוד מעט אני
מסיים את הלימודים ותואר מהנדס מחשבים, חשוב ככל שיהיה, הוא לא תחליף לגוף חם
ומתמסר במיטה, הרהרתי לעצמי.
"אז מה בדיוק הייתה הבעיה שלו?"
שאל דותי בסקרנות חסרת מעצורים. כל אחד אחר שהיה חוקר אותי ככה היה מקבל ממני מבט
קר שהיה סותם לו את הפה, אבל דותן - אחי הצעיר - הוא היוצא מהכלל אצלי. לו אני
מרשה לחקור ולנדנד. אני משלים עם זה שהוא פשוט כזה, סקרן כרוני, בעיקר כשזה נוגע
לי ולחיי. מאז שלמד לדבר הוא כל הזמן הולך אחרי ומתפלא איך זה שאני כזה והוא אחר?
התשובה ברורה לכל מי שמביט בנו - אני
והוא, אנחנו שייכים לשבט אחר – אני רחב, מלא, שחום ושעיר. הוא רזה, גבוה, בהיר
וחלק. אין שום דמיון משפחתי ביני לבינו מפני שאני מאומץ.
דותן שנולד להורי המאמצים שלוש שנים אחרי
שהגעתי אליהם היה כנראה הפרס שסידר להם אלוהים על ההקרבה העצומה שהם עשו כשאימצו
אותי - תינוק כעסן ורעשני – אחרי שהרופאים הודיעו לאימי המאמצת שלעולם לא תוכל
ללדת.
במקום לשמוח בפרס הזה, בתינוק הבהיר, המתולתל,
החייכן ונעים ההליכות שנולד להם הם הלכו והתגרשו. הגירושים, הטחת האשמות וחלוקת
הרכוש העסיקו אותם הרבה יותר מאשר הילדים שלהם.
גם אחרי שהקרבות שכחו ואבק המלחמה שקע לקח
להם זמן רב לבנות את החיים שלהם מחדש, ועד שהם התארגנו על עצמם והסתדרו כל אחד
בבית חדש עם בן זוג חדש אני ודותן כבר היינו בני טיפש עשרה מגודלים ועצמאיים שלא
נזקקו להם יותר.
מי שבעצם גידל את דותי הייתי אני. כלומר,
ברור שדאגו לנו לבית ולאוכל, ותמיד הייתה לנו מיטה חמה, גג מעל הראש ודמי כיס
בשפע, אבל מי ששיחק עם דותי, דיבר איתו, קרא לו סיפורים לפני השינה - עד שמלאו לו
שמונה הוא הכריח אותי להקריא לו סיפורים, התינוק המפונק הזה - עשה איתו שיעורי
בית, לימד אותו לרכב על אופניים, לשחות, לקרוא בלי ניקוד ולרקוד ריקודי עם, הייתי
אני. אפילו את עובדות החיים הייתי צריך ללמד אותו, ואני זוכר עד היום את התדהמה
שלו כשהתברר לו שבנות מקבלות ווסת כל חודש. כן, דותי כל חודש יורד להן דם, לא רק
פעם אחת בבת המצווה שלהן ודי, אלא כל חודש וזה נמשך שנים על גבי שנים עד שהן נעשות
דודות זקנות שצובטות לילדים קטנים ומתולתלים בלחיים ומאיימות עליהם שהן תאכלנה
אותם מרוב שהם חמודים.
בגלל הנסיבות הללו אני מרגיש שהמשפחה
היחידה שלי זה דותי, אחי הצעיר, ולמרות שיש לי עוד אח ואחות מצד אימא, ועוד שני
אחים תאומים קטנים מצד אבא אני לא מכיר אותם באמת ולא כל כך רוצה להכיר אותם.
משפחה זה סיבוכים, מריבות ודלתות נטרקות
באמצע הלילה. די לי בדותי ואגב, דווקא כן רציתי לפגוש את אימי הביולוגית, אבל היא
סירבה.
בעיה שלה, אני מסתדר מצוין לבד.
"אני דווקא חיבבתי אותו מאוד."
אמר דותי וסקר את מגרת הקונדומים שלי, מחפש דגמים לא מוכרים. "יש לך
מישהו?" שאל ובחן בסקרנות את בקבוק השמן שהשאיר אחריו איזה סטוץ לא מוצלח,
יללן קטן ופחדן שמרט את עצבי בניסיון לשכנע אותי ואת עצמו שזה שהוא אוהב זין לא
אומר שהוא הומו.
אפשר היה להגיד הרבה דברים על עילאי, אבל
הוא לפחות לא היה יללן והוא קיבל את ההומואיות שלו בשלווה בלי לעשות ממנה סיפור.
"יש פה ושם כמה סטוצים, אבל שום דבר
רציני. אני עסוק מידי." אמרתי, "ומה אתך?" ניסיתי להסב את השיחה
ממני אליו.
"אין חדש. אני עדיין עם יאנה."
אמר ונאנח.
"היא מאוד יפה והיא אוהבת אותך, מה
הבעיה שלך?"
"גם אני אוהב אותה, אבל היא מאוד
שאפתנית ומאוד... מאוד ממוקדת כזו. העבודה חשובה לה יותר ממני." התלונן דותי.
"מה רע בזה? לפחות אחד מכם שאפתן,
אתה תהיה לך מורה לספרות ותחזור כל יום בצהרים לבשל לה ארוחת צהרים, והיא תביא
פרנסה הביתה. נראה לי סידור מושלם." גיחכתי.
דותן פגש את יאנה היפה לפני שנתיים ומאז
הוא לא מפסיק לנסות לשנות אותה, לרכך אותה, להפוך אותה לאישה ענוגה ומרחפת כמו
הבלונדינית השברירית שהיא נראית, אבל יאנה, למרות המראה הענוג שלה, היא אישה
מעשית, החלטית, קשוחה ופיקחית, בדיוק סוג האישה שאני מאחל לאחי הקטן והעדין שעד
היום לא הבין איך העולם פועל באמת.
אם היה צדק בעולם דותי היה נולד הומו
ואילו אני הייתי מתחתן עם אישה כמו יאנה ויחד היינו כובשים את העולם. טוב, זה שאין צדק בעולם זה לא דבר שמפתיע
אף אחד, אפילו לא את דותי שלי שאיכשהו הצליח להיוולד גבר חדש, עדין, רגיש, מחובר
לצד הנשי שלו, חובב בגדים יפים, בישול, אסתטיקה ונשים בלונדיניות עם עור חרסינה
חיוור וגזרה של בלרינות.
חוץ מזה הוא סולד מספורט ומסרטים אלימים
ומתענג על קריאת ספרות יפה ובעיקר שירים. בקיצור, כל הדברים שגורמים לי לפהק
גורמים לו שמחה ואושר.
חוץ מזה הוא גם בחור יפה, כחול עיניים,
חטוב ומתולתל, בעוד שאני למרבה הצער... נו, אני לא ממש מכוער, אבל בחורים שנראים
כמוני אפשר למצוא באתרים של מעריצי דובים, רחוק מהיפיופים עם הריבועים בבטן.
"מה חיבבת כל כך בפסיכי הקטן
הזה?" שאלתי והתחלתי לאסוף לשקית את כל הקונדומים. עדיף שדותי ויאנה ישתמשו
בהם לפני שהם יאבדו את תוקפם.
"הוא לא היה קטן, הוא היה גבוה יותר
ממני." אמר דותי שמתנשא למרבה הפליאה לגובה מטר שמונים ומשהו.
"אבל הוא היה פסיכי ורוב הזמן היה
מסטול, שלא לדבר שהוא אהב להשתכר ונהג במהירות פלילית."
"אבל הוא היה גם נורא נחמד ופיקח
ומצחיק, והכי חשוב נתן, כשהוא היה איתך אתה זרחת."
"אני מה?"
"זרחת. היית מאושר. ראו עליך, פשוט
זרחת מאושר. אפילו יאנה שמה לב לזה, וגם צחקת המון."
"כן, כשלא הייתי עצבני רצח בגלל
השטויות שהוא עשה. תגיד, מה זה כל השאלות האלו דותי? מה פתאום נזכרת בעילאי?"
"היה לי טלפון מאימא שלו היום."
"באמת? מה פתאום? איך היא הגיעה
אליך?"
"בטעות. היא חיפשה אותך בספר טלפונים
והגיעה אלי."
"נו, ו..."
"עילאי מאושפז נתן."
שאפתי מלוא ראותי אוויר ואמרתי לעצמי
להירגע ומיד, כי שום דבר טוב לא יצא מזה שאכנס לפאניקה, בטח לא ליד דותי.
"למה עילאי מאושפז? לא. אל תגיד לי.
הוא בטח עשה תאונת דרכים. מה הוא שבר, ידיים או רגליים?"
דותי הביט בי במבט מודאג והעביר יד ארוכת
אצבעות בתלתליו, מנסה לנסח את דבריו ברגישות המרבית כדי לא לזעזע אותי.
אני מכיר את המבט הזה, בפעם האחרונה הוא
הביט בי ככה לפני שסיפר לי בעדינות שאבא שלנו התחתן שוב עם בחורה בגילי ושהיא
בהריון. הוא ידע את זה כי הוא כן הוזמן לחתונה, אני לא. גם לברית לא הוזמנתי
וכשדותי שכן קיבל הזמנה רצה לסרב ללכת לאות הזדהות איתי אילצתי אותו להופיע בחתונה
ואסרתי עליו לריב עם אבא שמחרים אותי מאז שיצאתי מהארון.
"נו, די כבר. פשוט תגיד את זה
ודי."
"הוא שוכב בבית חולים עם דלקת
ראות."
"דלקת ראות? איך הוא חטף דלקת ראות
פתאום?"
דותי סקר את ציפורניו העשויות למשעי –
שלי, למותר לציין, לא. אין לי סבלנות להתעסק עם השטות הזו, מספיק שהן נקיות –
"יש לו איידס נתן." אמר בשקט, "בגלל זה הוא חלה בדלקת ראות. הוא
יצא כבר מטיפול נמרץ והוא עומד להשתחרר בקרוב ואימא שלו רוצה שתלך לבקר אצלו אם
אתה יכול, ובאותה הזדמנות אני חושב שכדאי שתיבדק, רק ליתר ביטחון."
2. טמא
החדר שהוא היה אמור להיות בו היה ריק
מחולים. "כולם יושבים בחדר האוכל ורואים טלוויזיה, רק הוא נשאר לבד
בחדר." אמרה לי האחות בקול חרישי ומודאג והחוותה בסנטרה לעבר קצה החדר שם היה
מתוח וילון סביב המיטה שליד החלון והלכה, משאירה אותי להתמודד איתו לבד.
הסטתי את הוילון והצצתי ושם הוא היה, שוכב
על הגב, עיניו עצומות, מניח לי לסקור אותו בשקט.
הוא לא נראה טוב - רזה מידי ולא מגולח כמו
שצריך, וגם לא מסופר -לפחות שמו אותו במיטה הכי טובה בחדר, זו שהכי רחוקה השירותים
ועם נוף יפה מהחלון.
התיישבתי לידו והוא פקח את עיניו ונבהל,
"פוקסי, מה אתה עושה פה?" שאל והאישונים שלו התרחבו בעוד הוא מתכווץ
במיטה הצרה מפנה לי מקום לצידו, או אולי מנסה להתרחק ממני?
"איך נודע לך שאני פה?"
"אימא שלך."
"אימא שלי התקשרה אליך?" שאל
בחוסר אמון.
"לא, לאחי, אבל בטעות. היא רצתה
להגיע אלי."
"היא אף פעם לא מתייאשת."
"כן, סיפרו לי שככה זה אימהות."
אמרתי.
הוא פקח את העיניים וסקר אותי,
"סיפרו לך? אתה לא יודע בעצמך? הרי יש לך שתיים."
"במקרה שלי תפסת מרובה זה לא
תפסת." אמרתי ושנינו צחקנו כמו אנשים שמכירים טוב מאוד אחד את הסיפור שלי
השני.
"אני מצטער נורא פוקסי." הוא
אמר פתאום, שלף מתחת לסדין קופ"ח מכוער מכוסה ציורים זעירים של פרחים חומים
יד חיוורת ודקה מידי, כמעט נגע בי התחרט ושב להחביא אותה מתחת לסדין.
"על מה אתה מצטער לילי." שלחתי
יד, פלשתי מתחת לסדין שלו ואחזתי בידו. היד שלו הייתה קרה וגרמית מידי, זה היה כמו
לגעת ביד של שלד.
"אל תיגע בי." הוא מחה וניסה
למשוך את כפו, אך לשווא. תמיד הייתי חזק ממנו והוא לא הצליח לחלץ את כפו.
"על מה אתה מצטער?" שאלתי.
"שנפרדנו בצורה
כזו."
"נפרדנו? אנחנו לא נפרדנו, נסעת
לסיני ומאז נעלמו עקבותיך."
"הזמנתי אותך לבוא איתי."
"יומיים לפני תחילת הסמסטר?"
"אז היית מפסיד כמה ימי לימודים, אז
מה?"
"עילאי, אנחנו לא נחזור לויכוח הזה
שוב. הסברתי לך בדיוק כמה הלימודים האלו חשובים לי ולמה אני לא מתכוון להפסיד
אפילו שעה אחת מהם. היו לי מספיק צרות בגלל המילואים שתקעו לי בשנה שעברה בדיוק
לפני הבחינות. מה שאני לא מבין זה למה נעלמת אחר כך?"
"אתה נעלמת, לא אני."
"אני בסך הכול עברתי דירה לכתובת
חדשה ברחוב ליד. אם היית רוצה היית יכול להשיג אותי."
הוא משך בכתפיו ושינה נושא, "אתה
צריך להיבדק פוקסי."
"אתה יודע שאני נבדק כל שלושה חודשים
עילאי, אל תדאג, אני שלילי. סיפרו לי שנסעת לאמסטרדם, שם נדבקת?"
"זה לא משנה עכשיו. תגיד, יש לך
מישהו? אני מכיר אותו?"
"אותה." גיחכתי והרמתי את כף
ידי, אצבעותיי מעוגלות סביב צינור דמיוני, מניע אותה בתנועה הבינלאומית המסמנת
אוננות.
אני לא אגיד שהוא הרחיק לכת וחייך, או
אפילו נראה שמח, אבל משהו טוב קרה לפניו כששמע שאני עדיין פנוי, מין זיק של אור
נצנץ בהן, שמץ של תקווה אולי?
נצנץ וכבה.
הבטתי סביב על החדר הדחוס
והמכוער,"מתי אתה משתחרר?"
"אף פעם. עד שימצאו תרופה לאיידס אני
אהיה בכלא."
"איזה דרמטיות! כלא עלק, די עם זה
לילוש. כולה מחלה כרונית, מה זה לעומת סרטן או איזה ניוון שרירים בריא?"
"אידיוט." אמר עילאי, נשמע לרגע
כמו פעם. "אתה פשוט דביל נתן פוקס, תמיד היית, ניוון שרירים בריא? איזה
סתום!"
"הסתום הפרטי שלך מתייצב
לשירותך." הצהרתי ומשכתי אותו אלי לחיבוק ונשיקה, מגשש אחרי הריח שלו מתחת
לריחות המגעילים של בית החולים.
הוא פרפר בזרועותיי, מנסה להתחמק, אבל אני
לא הרפיתי. חיכיתי זמן רב מידי לחיבוק הזה, וחוץ מזה ככה זה היה תמיד אצלנו, הוא
מתחמק, מתלונן, נאבק בי, מאלץ אותי לכבוש אותו בכוח, ואחר כך מתפנק בזרועותיי כמו
חתול שבלע את השמנת ונרדם עם חיוך שבע על פניו, אבל הפעם זה היה שונה.
"תעזוב אותי, די! תעזוב אותי!"
לחש בייאוש שהפחיד אותי כל כך עד שהנחתי לו בבת אחת וקמתי מהמיטה. "הנה עזבתי,
מה קרה לך?"
"מה קרה לי? מה, אתה דביל? יש לי
איידס, זה מה שיש לי. מה אתה נוגע בי ככה? מפגר אחד! אתה לא מבין שזה מסוכן?"
"אבל עילאי... אבל..."
"שום אבל! תעזוב אותי ודי, אל תיגע
בי."
"מה? אף פעם?" נדהמתי ופתאום,
עומד בחדר בית חולים מכוער ומסריח, מוקף מיטות מבולגנות ורעשים טורדניים של בית
חולים הבנתי שבעצם אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו ולחכות שיחזור, ושתמיד חשבתי שברגע
שאסיים עם הלימודים שדרשו ממני כל כך הרבה זמן ואנרגיות אני אמצא אותו ואנחנו
נחזור להיות יחד כי אני לא רואה את עצמי חי עם אף אחד אחר מלבד עילאי. לילי שלי
המרגיז, העוקצני, המר מתוק, חריף ומלוח, היחיד שידע בדיוק מה אני רוצה וצריך במיטה
ונהנה לתת לי את מבוקשי בדיוק כמו שאני אהבתי לספק לו את מבוקשו.
התיישבתי בחזרה והנחתי את ידי על לחיו,
מפנה את מבטו אלי.
"עזוב." הוא רטן וניסה להסב
ממני את פניו.
הנחתי את ידי על לחייו מזה ומזה, ממסגר את
פני השדון המצחיקים שלו בין כפותי.
הוא תפס את פרקי ידי ומשך אותם בכל כוחו,
מנסה לטלטל את ראשו ולהיחלץ ממני. "אל תיגע בי." ביקש ודמעות עלו
בעיניו.
אני שונא לראות אותו בוכה, פשוט שונא את
זה. "תפסיק לילל. נו, די עילאי, זה אני, פוקסי שלך, תדבר איתי, מה הבעיה, למה
אסור לי לגעת בך?"
"כי אני מורעל, אני... אני
טמא."
"טמא?" נדהמתי כל כך מהביטוי
המוזר הזה עד שהנחתי לו והוא צלל מתחת לסדין וכיסה את עצמו עד למעלה מראשו.
"לך מפה ואל תחזור אף פעם." אמר
בקול חנוק.
"עילאי, בחייך." ניסיתי לגעת בו
מבעד לסדין והוא התנער כאילו הייתי זבוב טרדן, "לך מכאן."
קמתי והלכתי לעבר עמדת האחיות במטרה לחפש
איזה רופא שיוכל לדבר איתי בהיגיון על מצבו של עילאי, אבל גיליתי שאימא שלו הקדימה
אותי. לאימא של עילאי קוראים שרי, היא נולדה כשרה ושינתה את שמה אחרי שחזרה בשאלה
והתחתנה עם עוזי - אבא של עילאי.
אחר כך היא ילדה את עילאי ושלוש שנים
אחריו את ענר ועירית התאומים, ועכשיו היא שוב בודקת את היחס שלה לדת, לוקחת שיעורי
קבלה ומתחזקת במובן הרוחני.
את כל המידע הזה קיבלתי ממנה בערך חמש
דקות אחרי שנפגשנו סוף סוף. רק אז נודע לי שהיא הציקה לעילאי במשך חודשיים תמימים
שיביא את החבר שלו לביקור.
מיד אחרי שהיא סיפרה לי את כל תולדות חייה
היא בישרה לי שהיא מאושרת מזה שיש לה בן הומו ושהיא מתה על הומואים כי הם כאלו
חמודים, רגישים, עדינים ובעלי חוש נהדר לאופנה.
"לא כולם." גמגמתי, נבוך, היה
לי רושם שהיא מצפה שאתנהג כמו גרסא מדברת עברית של החבר האוחצ'ה של ויל מ'ויל
וגרייס' ואני, גם אם זה יעלה לי בחיי, לא מסוגל להתנהגות חמודה ורגישה של הומו
מחמד.
עילאי אוהב אותה מאוד למרות שהוא מרגיש
הרבה פעמים נבוך בגללה. הוא כועס עליה לעיתים קרובות, אבל נעשה עוקצני ומתגונן
כשמישהו מעז להגיד לו משהו בקשר אליה, גם אם זה משהו תמים כמו - יש לכם בדיוק אותו
חיוך ואותו צבע עיניים - שזה אגב נכון.
גם כלפי ענר ועירית יש לו רגשות מעורבים.
הוא אוהב אותם כי הם האחים הקטנים שלו, אבל גם כועס עליהם מאוד, בעיקר על ענר שלפעמים
מצליח להרגיז אותו בעצם קיומו.
מאז שהתאומים נולדו עילאי מרגיש שהוא
בתחרות אתם ושהם גונבים לו את הבמה המשפחתית והוא חש כל הזמן צורך לחנך אותם, לתקן
את הדעות שלהם ואת טעמם המוזיקלי והספרותי ולריב אתם על המשאבים המשפחתיים
המסופקים להם בנדיבות על ידי אבא של עילאי שהוא איש עסקים עשיר שמרוויח טוב ומרעיף
כספים על משפחתו בתנאי שהם לא ידרשו ממנו את נוכחותו הפיזית.
את כל הדברים הללו אני יודע כי אחרי
הביקור אצל אימו עילאי סיפר לי אותם, מנתח בצורה מופלאה את עצמו ואת יחסו למשפחתו.
הוא אפילו הודיע לי שהוא נמשך לגברים מבוגרים יותר ממנו שמשדרים אי נגישות בגלל
אבא שלו שתמיד היה מרוחק ועסוק מידי בשבילו.
"אתה מתכוון אלי?" נדהמתי כל כך
מדבריו עד שלא ציינתי שאני מבוגר ממנו בשש שנים בסך הכל, "אני משדר אי
נגישות?"
"כן. אתה מרוכז מאוד בלימודים ובעתיד
שלך ואני מרגיש שאני צריך להילחם על תשומת לב ויחס ממך."
"אבל הסברתי לך שאני חייב לעבוד
בשביל שכר הלימוד לשנה הבאה עילאי, ואני כן מתייחס אליך, כשיש לי זמן כמובן, אם
תחשוב על זה אז לאחרונה אני ואתה מתייחסים זה לזה כמעט כל לילה."
"כן, אבל זה רק סקס. אני לא מאמין
שאתה באמת אוהב אותי, לא אחרי מה שאתה עושה לי במיטה."
"אני עושה לך מה שאתה אוהב."
"ואתה לא?"
"בטח שכן, אני חולה על זה עילאי,
ותודה שאף פעם לא הכרחתי אותך. אם הייתי באמת מכריח אותך לעשות דברים שאתה לא אוהב
היית בא לבקש עוד?"
"כן, הסקס בסדר." אמר עילאי
ועשה פרצוף של פולנייה שמוחלת על כבודה ומודה בצער שבתחום אחד אין לה תלונות,
"אבל..."
"אבל מה? מה בדיוק הבעיה שלך
לילי?" הצטחקתי, בלי להבין עד כמה השיחה הזו רצינית.
"הסקס שלנו טוב, אבל אני יודע שבעוד
כמה שבועות אני אמאס עליך ותמצא לך צעצוע חדש לשחק איתו."
"צעצוע?" נדהמתי, "אני לא
רואה בך צעצוע עילאי. למה אתה חושב ככה?"
"כי... זאת אומרת... כי ככה זה מרגיש
לי. שאתה משתמש בגוף שלי אבל לא באמת אוהב אותי."
"זה בכלל לא ככה, אוויל שכמוך! מרגיש
לך? איזו מין תשובה דבילית זו? אתה חושב שאני עושה דברים כאלו עם כל אחד? אני אוהב
אותך עילאי, חשבתי שאתה יודע את זה."
"לא, לא ידעתי." אמר עילאי
בקרירות וברח למטבח.
הלכתי אחריו, מפרש את התנהגותו כחלק
מהמשחק המקדים שלנו ולכדתי אותו בין השיש למקרר, מתעלם מהמחאות שלו נישקתי אותו
ומשכתי מעליו את מכנסיו והשכבתי אותו על שולחן המטבח. זיינתי אותו בעמידה, רגליו
כרוכות סביב מותני וידי נשענות על כתפיו מהדקות אותן לשולחן בעוד אני מנשק את פיו
ואומר לו שוב ושוב שהוא טיפש קטן וחמוד, ושאני אוהב אותו בכל ליבי, מה שהתברר
כטעות כפי הנראה כי יומיים אחר כך הוא הפיל עלי את הנסיעה ההיא לסיני, ולמרות
שהסברתי לו למה אני לא יכול לבוא איתו הוא נסע בלעדי ואחר כך ניתק מגע ונעלם לי,
מניח לי לגלות במקרה שהוא נסע לאמסטרדם עם מישהו שפגש בסיני.
"פוקסי חמוד!" זינקה שרי
לזרועותיי ונישקה את לחיי - היה עלי להילחם בדחף למחות את לחיי הלחה בשרוול -
נלחמתי וניצחתי, אם כי מעולם לא הצלחתי להתרגל לטרנד הזה של נשיקות. אפילו את אחי
אני לא מנשק ולקבל נשיקה על הלחי מאישה זרה הביך אותי עד מאוד.
"ראית אותו, מה דעתך?" התייעצה
בי בלחש נרגש.
"אני חושב ש... ש... הוא השתנה
מאוד."
"הוא נורא רזה, היו כמה ימים שחשבנו...
הוא היה כל כך חולה, עוזי כמעט חזר מחו"ל באמצע הפרויקט, אבל בסוף
האנטיביוטיקה התחילה לעבוד והוא התגבר. בקרוב הם משחררים אותו ואני פשוט לא יודעת
מה לעשות."
התחלתי להגיד לה שאיידס זה כבר לא מה שהיה
פעם וזו בעצם רק מחלה כרונית רגילה עם יחסי ציבור גרועים מאוד, אבל לא משהו שאי
אפשר לחיות איתו ו...
"הבעיה היא שקשה להשיג דירה מהר כל
כך." נכנסה שרי לתוך דברי.
"מה, הוא לא חוזר לגור בבית?"
הופתעתי.
שרי ועוזי גרו בווילה ענקית בבית עתיק,
משופץ לתפארת באלוני אבא. עילאי גר שם מיום היוולדו ואהב מאוד את החדר שלו שנשקף
אל שדות עמק יזרעאל. מיד אחרי שסיים את הצבא - הוא שירת ברמת דוד הסמוכה ולא היה
שבוע שבו לא היה בבית לפחות פעמיים בשבוע, אם לא יותר - חזר הביתה והמשיך לחיות
בצל כנפיה של אימא, בדיוק כמו שחי לפני הצבא, עובד פה ושם בשביל כסף כיס בעבודות
מלצרות מזדמנות ודוחה את התחלת לימודיו מסמסטר לסמסטר בתואנה שעדיין לא החליט מה
ייעודו בחיים.
שרי נאנחה ואמרה שבגלל הנסיבות אי אפשר
שעילאי יחזור הביתה. "זה פשוט בלתי אפשרי." הסבירה.
"למה?" לא הבנתי.
"כי הוא חולה במחלה מדבקת פוקסי,
חשבתי שאחיך הסביר לך, הוא לא יכול לחזור הביתה, בטח שלא עכשיו כשענר והחברה שלו
גרים איתנו... ועירית כל כך רגישה... היא לא מוכנה לשמוע על חיים עם חולה איידס
בבית. איך היא תביא בחורים הביתה? זה פשוט בלתי אפשרי, וחוץ מזה אנחנו גרים במקום
כל כך קטן, כולם שם מרכלים על כולם, זה פשוט בלתי אפשרי."
בהיתי בה, לא מאמין למשמע אוזני. היא
נראתה כמו תמיד - אישה עדינה ואלגנטית שדיברה עברית רהוטה, מבטאת דעות מאוד
ליברליות, רגישה מאוד למצוקות כל העולם, רוחנית מקצה קודקודה החפוף בשמפו אורגני
שלא נוסה על חיות, ועד לציפורני רגליה המטופחות, הצבועות בצבע טבעי נטול עופרת
מזיקה - לא הבנתי מה קורה פה.
"מה אבא של עילאי אומר על זה?"
"הוא מסכים איתי כמובן, אנחנו זוג
מאוד מלוכד." אמרה האישה שראתה את בעלה בערך יומיים בכל חודש, ושלושה בשנה
מעוברת. "שוחחנו על זה במסנג'ר והחלטנו שעילאי חייב לצאת מהבית ולשאת בתוצאות
מעשיו. הוא בישל את הדייסה הזו והוא צריך לאכול אותה. לא הוגן להניח לשאר המשפחה
לסבול בגללו."
"הוא זה שסובל, לא אתם!"
התפרצתי, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר, היא פשוט לא הייתה מוכנה לקבל אותו חזרה.
"רק אחרי שימצאו תרופה לאיידס עילאי
יוכל לחזור הביתה." הודיעה לי בנחישות ושבה לחקור אותי בדבר מחירה של דירה
קטנה שתתאים לעילאי.
"שרי, גם אם תצליחי לארגן לו דירה
תוך כמה ימים איך הוא יסתדר לבד?" מחיתי, "את מכירה אותו, גם קודם הוא
היה מפוזר ובלגניסט נוראי. הוא לא מסוגל לחתוך סלט בלי לפצוע את עצמו, הוא לא יודע
איך להסתדר לבד."
"אז הגיע הזמן שילמד." אמרה שרי
בנחישות, "הוא בן 23 ומאז הצבא הוא לא עשה כלום חוץ מלחגוג על חשבוננו. אני
מוכנה לתת את הנשמה שלי בשביל הילדים, אבל בגלל הטיפשות וחוסר האחריות שלו הוא חלה
במחלה שמסכנת את החיים של כולנו ואני לא מוכנה לטפל בו בבית. אם הוא היה מספיק
בוגר להידבק שימשיך להיות בוגר וידאג לעצמו."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה