א. עשינו עסק

1. הגובה

"תראה," אמר הגובה הקווקזי בקול חרישי שהיה איכשהו מפחיד יותר מצעקה, "אתה חייב כסף לבוסים שלי ואין לך איך להחזיר, נכון?"

נאלמתי דום מרוב פחד ורק הנהנתי, מתאמץ לא להביט בעיניו הכחולות אפורות שהיו צרות ומלוכסנות והפחידו אותי עד מוות. "יפה," ציין הקווקזי בנחת ותקע ברך נוקשה בתוך בטני, מדביק אותי לקיר, "שים לב עכשיו ותקשיב טוב, החוב שלך לא גדול, אבל הוא צובר ריבית מהר, כדאי שתתחיל לעשות משהו בקשר לזה או שתחטוף, וזה יכאב מאוד, הבנת?"

"כן, הבנתי." רחשתי חרש, מתאמץ לנשום למרות הברך הלוחצת והפחד המשתק, "אבל אין לי כסף, מה אני יכול לעשות?"

"למכור את מה שיש לך." השיב הקווקזי בפשטות אכזרית, "או שתתחיל להעביר סמים, או שתמכור את התחת שלך, תבחר מה יותר נוח לך."

"סמים?" נחרדתי, "אתה מתכוון חשיש וקאנביס וכל זה?"

הוא פלט צחוק זלזול קצר ומעליב, אבל לפחות הוריד את הברך ובמקומה הניח יד כבדה ותובענית על כתפי, מועך אותה בכוח מפתיע אצל בחור רזה כמותו, "חשיש," נחר בבוז, "מה נראה לך שאני, ילד? אני מדבר על סמים אמיתיים, הרואין, קריסטל, כאלה דברים."

פני החווירו, הרגשתי איך הדם אוזל מהן ואיך רגלי כושלות תחתי, אותו זה הצחיק, "אתה פוחד." קבע בזלזול מצמית, "עוד רגע תחרבן במכנסיים מרוב פחד." אחז בעורפי, גרר אותי על פני החדר, הטיל אותי על הספה ונעמד מעלי, דק ומרושע כמו שוט מהגיהינום. "נשאר רק התחת שלך." פסק בקור רוח, פיתח את חגורת העור שלו והחל לפרום את כפתורי הג'ינס.

"מה אתה עושה?" פעיתי חלושות כשנגלו לעיני תחתוניו, תחתוני כותנה סרוקה משובחת בצבע לבן שמרני.

"בודק מה התחת שלך שווה, לטובתך אני מקווה שיותר מהכישרון שלך לעסקים." גיחך הקווקזי.

אין לי כישרון לעסקים." הודיתי באנחה, אם היה לי לא הייתי סומך על הכסף שגולדנברג הרמאי היה חייב לי בעבור העבודה שעשיתי בשבילו ובטח שלא הייתי מסתבך עם ההלוואה המיותרת הזו מהשוק השחור.

"אני יודע שאין לך." שלף הקווקזי מסבך שערות הערווה הסמיך והמתולתל שלו זין עבה שלא תאם את גופו הדק וקירב אותו לפני, באופן אינסטינקטיבי נרתעתי לאחור וחטפתי סטירה צורבת על לחיי השמאלית. "אל תעשה לי פרצופים של יפה נפש." פקד עלי בקוצר רוח, "ותתחיל למצוץ, הרי צריך להיות לפחות דבר אחד שאתה טוב בו."

"כן, אבל... אבל אני לא יכול ככה... אני בכלל לא מכיר אותך." גמגמתי, מניח יד על לחיי הבוערת, וכובש בקושי את הדמעות.

"מי ישמע? לא מכיר אותי," גלגל הקווקזי בשאט נפש עיניים כלפי מעלה, "ואם היית מוצא אותי באטרף גם היית מתבכיין שאתה לא מכיר אותי? יאללה יאללה, שמענו עליכם, כל ההומואים הדפוקים האלה קופצים כל היום מזיון אחד לשני ופתאום, כשנופל עליך גבר אמיתי..." הוא החטיף לי עוד סטירה, הפעם על הלחי הימנית, משתמש בגב ידו הענודה טבעת ששרטה את לחיי.

"איי!" יללתי, ממשש את השריטה המכאיבה, וניסיתי לקום מהספה, אבל הוא היה זריז וחזק ממני, הדף אותי בחזרה לישיבה ולכד אותי בציצית ראשי, חופן באגרוף ברזל את הבלורית המטופחת שלי שצבעתי בה פסי בלונד וטיפחתי עם ג'ל מבושם, "קדימה, תפתח את הפה ותתחיל לעבוד או שתצטער על זה כל החיים." איים ברשעות.

המום ומובס, לחיי בוערות ותסרוקתי המוקפדת הרוסה נכנעתי, פתחתי את פי, עצמתי את עיני והתחלתי למצוץ, חש איך אברו מתקשה וגדל בתוך פי. בנעורי למדתי את המלאכה העדינה של עינוג אורלי מהטובים ביותר, וכמו שלימדוני מורי הוספתי למציצה גם ליטוף של האשכים ושל הירכיים, מעביר אצבע על התפר העדין והרגיש שיש לכל גבר בין בסיס הזין לפי הטבעת.

יש מעט מאוד גברים שמסוגלים להמשיך לעמוד יציבים על רגליהם כשהם חווים מתקפת עונג מרוכזת כזו והקווקזי לא היה אחד מהם, הוא גנח ונהם ורכן לעברי עוד ועוד, מנסה להיתמך במסעד הספה המעוצבת להפליא שלי שלא נועדה למשימה הזו.

אחרי שכמעט נפל ממנה הוא התנער בזעף ונעמד, שולף מפי את הזין שלו שהכפיל בינתיים את גודלו והחל לטפטף מעט על השטיח האפגני היקר שלי, "אין לך פה איזה מיטה נורמאלית?" נהם בכעס, חפן באגרוף קפוץ את חולצתי ותלש אותי מהספה.

"כאן." הצבעתי לעבר וילון חרוזי הזכוכית שתליתי בפתח המסדרון המוביל לחדר השינה שלי. הוא חלף דרך החרוזים העדינים המנצנצים בטוב טעם בוורוד ובלבן כמו רוח סערה, גורר אותי אחריו, ונעצר מופתע בפתח החדר, סוקר אותו במהירות. מבטו חולף על מיטת האפריון העתיקה שרכשתי בכסף רב מידי (לא יכולתי לעמוד בפניה) שולחן האיפור העתיק והמעודן עם הראי האובלי המקסים והכיסא הקטן והנאה שעמד מולו, משלים בדייקנות קלאסית את המראה.

"יפה," אמר והוסיף עוד כמה מילים בשפה סלבית לא ברורה שלא הייתה רוסית, ואז התנער ופנה אלי, "תתפשט ותשב על המיטה." פקד עלי. התחלתי להתפשט, מציץ לעברו בדאגה, מה הוא יעשה עכשיו, הקווקזי הפראי ומהפחיד הזה?

הוא ניער מעליו את נעלי הספורט היקרות מאוד שלו, שמט מעליו את מכנסיו ותחתוניו והלך להציץ בחלון כשהוא לבוש רק גרביים וחולצה. פשטתי את הטריקו המקומטת שלי ותוך כדי כך הגנבתי מבט לעבר עכוזו הקטן והשרירי שבניגוד לקדמת גופו היה חלק לגמרי. מעניין לדעת איזה טעם יהיה לו אם אדחף לתוכו את לשוני? חלף במוחי הרהור אידיוטי להפתיע שנמוג מיד. הקווקזי הביט דרך החלון, בוחן את הנוף האורבני המכוער שניבט ממנו ואז הסיט בעדינות את הרשת נגד יתושים, קטף עלה אחד של נענע שגידלתי באדנית, מולל אותו בין אצבעותיו, הריח, חייך חיוך ענוג וחולמני משהו, ואז סגר את הרשת, והסיט את וילון התחרה העדין שקניתי בביקור הראשון שלי בבלגיה ושמרתי במשך שנים, ממתין לרגע בו אגיע לדירה שתהלום אותו.

"זה יפה מאוד." העביר יד זהירה על הבד הדקיק, שמט אותו והביט בי, "תתפשט לגמרי אמרתי לך." פקד עלי, חוזר להיות שוב זועף ומרושע, אבל איכשהו פחות מפחיד. בעוד אני נפטר מגרביי ומתחתוניי הוא פשט את חולצתו ואחר כך נפטר מגרביו.

"עומד לך." קבע וזינק עלי, "ואתה חלק כמעט כמו בחורה." הוסיף וצבט את פטמותיי שבלטו בצבען הוורדרד על רקע עורי הלבן, הלא משתזף. "תשב ככה," השעין אותי על ראש המיטה, ראשי המורם נתמך בכר, ונעמד מעלי על ברכיו, אגן ירכיו מול פני, "תמשיך." ציווה ודחף לעברי את אברו הזקור, "גם עם הידיים." הוסיף וצבט ליתר הדגשה את פיטמתי הימנית, ואחר כך דחף את אצבעותיו אל תוך שערותיי, מושך בהן קלות, מכוון את ראשי לזווית הרצויה לו.

"זה היה ממש טוב." שיבח אותי אחרי כמה דקות שגרמו לשנינו הנאה רבה, "אבל זו רק ההתחלה, עכשיו אני צריך את התחת שלך."

"בסדר, אבל קודם קונדום."

הוא פלט גיחוך בוז, "למה, אתה פוחד להיכנס להיריון?"

"עדיף היריון על איידס, או כל מחלת מין אחרת."

"אין לי שום מחלה." התחדד קולו בעלבון זועם, "אני הולך רק עם בנות נקיות."

"אבל אני לא, אתה לא פוחד שאני אדביק אותך במשהו?"

פניו התכווצו בהעוויית חוסר רצון מופגן, אבל כששלפתי קונדום ממגרת שולחן הלילה שלי (יצירת מופת קטנה ועדינה מעץ דובדבן שעלתה לי הון) הוא נשכב על גבו והניח לי לגלגל על אברו הישר והעבה את המעטה הדקיק, בעוד הוא בוחן בפליאה את העטיפה הסגולה, "אף פעם לא ראיתי קונדום כזה." הודה.

"קניתי אותו בצרפת בחנות של אביזרי מין להומואים, הוא משומן ודק במיוחד, ויש לו טעם של פטל." הסברתי.

הקווקזי רחרח בחשדנות את עטיפת האלומיניום הסגולה, העיר שאכן, ריח פטל עולה באפו, ואז השליך אותה על הרצפה ופקד עלי לתת לו את התחת שלי. כרעתי בצייתנות על ברכיי, נשענתי קדימה על מרפקי והנפתי את ישבני מעלה. הוא נעמד מאחורי על ברכיו, אחז במותני, צבט קצת, הפליק בקלילות על לחיי עכוזי והעיר שיש לי תחת לבן ועדין כמו של בתולה צעירה, "לא צריך למרוח עליך משהו לפני שנכנסים?" שאל.

"יש בקבוק של משחה במגרה." עניתי, מתאפק לא לצחוק. פתאום הוא נשמע נבוך וחסר ישע, ואיך זה שהוא ידע שיש אתר בשם אטרף?

"תגיד, איך קוראים לך?" שאלתי בעוד הוא מתעסק עם המכסה.

"דניס." השיב הקווקזי בקול ביישני קצת, "ולך?"

"אור. תגיד דניס, עשית את זה פעם עם גבר?"

"לא, בטח שלא." התנער דניס בעלבון, "מה נראה לך, שאני הומו?" יצק בנדיבות יותר מידי משחה לתוך חריץ ישבני והתנפל עלי, דוחף לתוכי את אברו העטוי קונדום בצבע פטל.

למוד ניסיון ריפיתי את שרירי ונשמתי נשימות עמוקות, ולכן כשדניס נשכב עלי פתאום, בלי אזהרה מראש, קרסתי על המיטה.

הוא קילל ואחר כך פרץ בצחוק, אני גיחכתי קצת ואחר כך קיללתי בשקט מתחת לאף, התהפכתי על גבי לכדתי אותו בין רגלי ומשכתי אותו אלי, מגביה אליו את ישבני, הוא חדר לתוכי, רכן והניח את פיו על פי והחל לנוע מעלי באיטיות, ידיו על כתפי, אברו נע בישבני, לשונו מגששת בתוך פי. התנועענו באיטיות אחד מול השני בעוד אברי נלחץ בין גופי לגופו עד ששנינו גמרנו ונשארנו לשכב מתנשמים אחד לצד השני.

"אני מת מרעב, לא בא לך לאכול משהו?" שאלתי אחרי שנשימתי חזרה לקצבה הרגיל.

"בא לי קפה עם משהו מתוק." הפתיע אותי דניס, "אני אוהב נס קפה בלי סוכר." הוסיף.

קמתי לבשתי את תחתוניי, קילפתי מעליו את הקונדום המשומש ואחרי שנפטרתי ממנו בבית השימוש הלכתי למטבח להכין קפה. איזה מזל שהתאפקתי ולא חיסלתי את כל הפאי שהכנתי ביום שישי. הכנתי נס קפה בכוסות הכי טובות שלי וערכתי את השולחן עם צלחות תואמות, מקפיד לחתוך את הפאי יפה ובלי פירורים מסביב ולהוסיף מפיות.

ישבנו בתחתונים, שתינו קפה ואכלנו פאי פירות. דניס אהב אותו מאוד למרות שקרא לו עוגה. "איפה קנית את העוגה הטעימה הזאת?" שאל.

"זה פאי," תיקנתי אותו, "ולא קניתי אותו, אפיתי אותו לבד."

הוא גיחך, "איזה יופי, אתה גם יפה וגם אופה, איך בחור חכם ומוכשר כמוך הסתבך בחובות עם טיפוסים כמו הבוסים שלי?"

משכתי בכתפיי, אחרי לילות של נדודי שינה, דאגות וחרדות, וחישוב חישובים מטורפים נעשיתי כבר אפתי, "הייתי פזיז ופחדתי שמישהו אחר יקנה את הרהיטים שמצאו חן בעיני אם אני לא אחטוף אותם מיד, ולכן לקחתי הלוואה מהקווקזים, הייתי בטוח שזה לא נורא, שבעוד שבוע אני אקבל תשלום מגרינברג הרמאי ואחזיר הכל כולל ריבית, אבל הנבלה הזאת הלך ופשט את הרגל ורק אלוהים יודע מתי אני אקבל את הכסף שלי, רוב הסיכויים שאף פעם לא."

דניס הנהן בהסכמה ואמר שהוא היה בטוח שכמו רוב האנשים הסתבכתי בחובות בגלל הימורים, או סמים. "אתה בטוח שאתה לא מכור לשום דבר כזה?" בחן אותי במבט חשדני.

"אני מכור רק לחפצים יפים ויקרים ולשוקולד בלגי." התוודיתי, "תגיד דניס למה בדיוק התכוונת כשאמרת שאני אשלם עם התחת שלי?"

"חשבתי לשלוח לך קליינטים שישלמו לך על זיונים ומציצות, וככה תעשה די כסף להחזיר את החובות שלך, זה היה רעיון של הבוס שהוא גם הדוד שלי, אבל..." הוא בחן אותי מלמעלה למטה, ואחר כך מלמטה למעלה, "עכשיו כשאני מכיר אותך יותר טוב אני חושב שזה לא ילך, לדעתי אתה לא מספיק קשוח בשביל למכור את התחת שלך, והאמת שזה חבל כי יחד עם הריבית אתה חייב סך הכל חמישים וחמש ₪ שתוכל להערכתי להחזיר תוך שנה בערך, ואם תשתמש בדירה שלך ולא תשכור חדר במכון ליווי תוכל לסגור את החוב שלך תוך כמה חודשים, ואולי אפילו יישאר לך קצת רווח מהצד, מה אתה אומר?"

"שאני מעדיף להתאבד ולשרוף את הדירה שלי קודם." עניתי בספונטניות, לפני שהספקתי לחשוב מה אני אומר, ואחר כך, מבוהל ממה שאמרתי, התיישבתי על כפות ידי כדי שהוא לא יבחין שהן רועדות מרוב פחד.

"איך תוכל לשרוף את הדירה שלך אם תתאבד קודם?" תהה דניס בהיגיון לגלגני, חייך ולכסן לעברי מבט משועשע.

אם הוא ציפה שאחייך אליו חזרה הוא התאכזב, נשארתי רציני, "אני יכול... לא יודע, בטח אפשר לסדר משהו פתיל השהייה או משהו כזה, אבל אני לא אעשה את זה כי אני עלול לשרוף גם את הדירות של השכנים שלי שלא אשמים בכלום."

"נכון." הסכים דניס.

"אני יכול גם למכור את כל החפצים שלי ששווים די הרבה כסף." הרהרתי בקול והעברתי מבט אוהב על הדירה הקטנה והמטופחת מאוד שלי, זה ישבור את ליבי, אבל עדיף לוותר עליהם מאשר להפוך לזונה.

"יש עוד אופציה," הניח דניס את כף ידו הרחבה והקשה על ידי ולחץ עליה מעט, "אתה יכול לתת לי לשלם עבורך את החוב שלך."

"ואיך אני אחזיר לך את הכסף?"

"אני כבר אחשוב על משהו." הצטחק דניס.

"איזה משהו?" שאלתי בחריפות, מושך את ידי חזרה לחיקי.

"משהו כמו מה שעשינו קודם." השיב דניס, וכבר לא חייך.

"ואחרי כמה זמן שנעשה את המשהו הזה אני אפסיק להיות חייב לך?" המשכתי לחקור.

"לא יודע." התעצבן דניס, "שנה נראה לך הוגן?"

"לא יודע, תלוי כמה פעמים בשבוע נעשה את זה, וחוץ מזה חשבתי שאתה לא הומו, אז למה אתה מציע לי הצעות כאלה? מה יגיד על זה הבוס שלך?"

הוא ניתר מהכיסא והדף אותו לאחור, מפיל אותו ברעש על הרצפה, "עזוב, פשוט תשכח מזה!" צעק והלך לחדר השינה, "איפה הבגדים שלי?" רטן בכעס, מלקט את מכנסיו וחולצתו מהרצפה.

"דניס," הלכתי אחריו, "הנה קח." הגשתי לו זוג גרביים נקיים, "אתה לא צריך לדאוג, אני לא אספר כלום לאף אחד." הבטחתי לו.

"תודה." ענה בקול שקט יותר, התיישב על המיטה וגרב את הגרביים הנקיים, "איך אני אחזיר לך אותם?" שאל.

"בפעם הבאה שתבוא לבקר אותי, עד אז אני אשיג את הכסף שאני חייב."

"איך תשיג אותו, ומה יהיה עם הריבית? זה אלף ₪ ליום."

"אני אמכור משהו או אלווה מהורי, ואת הריבית אני אחזיר לך בביקור השלישי שלך אצלי, מקסימום הרביעי."

פניו התבהרו, "עשינו עסק." אמר וחיבק אותי, מוסיף נשיקה, "ותשכח מהריבית, מספיק שתאפה לי עוד פאי במקום."

2. אשכנזי מלומד

מאז שעמדתי על דעתי שאפתי להיות מעצב. כילד עוד לא ידעתי איך בדיוק קוראים לעיסוק הזה שמשך את תשומת ליבי והעסיק אותי ללא הרף, אבל זה לא מנע ממני לנסות לשנות ליפות ולעצב לטעמי כל חלל שנקלעתי אליו. עם הזמן השתנה טעמי וככל שהתבגרתי הוא נעשה בשל ומאופק יותר, ואני מקווה שגם מוצלח יותר. גם ההשפעות שפעלו עלי השתנו עם חלוף הזמנים והאופנות, אבל סבתי המנוחה הייתה מי שהשפיעה עלי את ההשפעה העמוקה והקבועה ביותר. סבתא אנט עלתה לארץ כנערה צעירה שהלכה אחרי אהבתה וזנחה מאחוריה את בית הוריה העשיר והמפנק בפאריז. אחרי כמה שנים של ברוגז הוריה נשברו והחלו לשלוח לבת הסוררת שבחרה לגור במדבר הציוני רהיטים וכלי בית שיקלו עליה את החיים, ועם הזמן צברה סבתא אנט שפע של רהיטים יפיפיים וסרוויסים מחרסינה שנשלחו אליה היישר מהחנויות הטובות ביותר בפאריז. גם בזקנתה הייתה סבתא אישה מטופחת וחיננית מאוד שניחנה בטעם משובח ואני מקווה שחלק ממנו היא הורישה לי. אחרי מותו של סבא היא מכרה את הווילה הגדולה שהוא בנה למענה בהרצליה ועברה לגור בלב תל אביב כשהמחירים שם היו עדיין שפויים מעבירה לדירתה את מיטב חפציה ורהיטיה.

אהבתי מאוד לבקר אצלה, ובכל הזדמנות קפצתי לנוח אצלה מהמציאות הישראלית הקשה, המכוערת והחמה. אף פעם לא הייתי צריך לצאת מהארון בפני סבתא אנט, היא הבינה לבד וקיבלה אותי בחיבה ובטבעיות. בזכות התמיכה האיתנה שלה לא נאלצתי מעולם לסבול את השלב הארוניסטי המדכא והמכוער שכה רבים מחברי נאלצו לעבור.

סבתא נפטרה במפתיע מיד אחרי שסיימתי את לימודי במגמת עיצוב בשנקר. כמה ימים אחרי שקיבלתי תואר ראשון היא הלכה לישון כהרגלה אחרי החדשות ופשוט לא התעוררה.

"מתה כמו צדיקה." אמרה אימי ומחתה דמעות, היא הייתה קשורה מאוד לחמותה והתאבלה עליה כמו אבא שגם הוא נשאר המום ואבל במשך חודשים רבים אחרי מותה.

רק שנה אחרי מותה אזרנו די אומץ לפנות את דירתה מחפציה. חלק מסרנו, חלק זרקנו וחלק השארנו אצלנו למזכרת. אימא והדודות ובנות הדוד לקחו את התכשיטים וכמה פריטי לבוש, בני הדוד חמדו את מכשירי החשמל, אבל דחו בבוז את הרהיטים המיושנים ואת ספלי החרסינה, הצלחות והקערות שנראו להם משומשים וחסרי ערך. אספתי אלי בשמחה את הרהיטים הישנים והיפים ואת הסרוויסים הקלאסיים המשובחים של סבתא, אכסנתי אותם במחסן של חבר והתחלתי לעבוד קשה כדי להגשים את חלומי להפוך למעצב מפורסם ואם אפשר גם לרכוש לעצמי דירה.

לא הצלחתי להיות מפורסם באמת אבל רכשתי לעצמי שם טוב וחוג לקוחות נאמן וסוף סוף הצלחתי להרוויח די כסף כדי לקנות דירה קטנה ונחמדה. כל כך שמחתי והתרגשתי בגלל הדירה שרכשתי עד שלא התאפקתי ונסחפתי עם הקניות לריהוט דירת החלומות שלי. בדרך כלל אני מאופק יותר ולא מבזבז כסף לשווא ובטח שלא נכנס לחובות אבל חמדתי כמה פריטי ריהוט נהדרים שהשתלבו נפלא ברהיטים שירשתי מסבתא ואיך יכולתי לדעת שגולדברג הרמאי ילך ויפשוט את הרגל?

אחרי שדניס עזב ערכתי סיעור מוחות רציני ביני לבין עצמי והחלטתי שאין ברירה, אני חייב לפנות להורי דבר שעד כה נמנעתי לעשות ולבקש עזרה כספית כדי שאוכל לעמוד בפני דניס בלי פחד לא שחשבתי שהוא באמת יחזור אבל אם כן אז אני רוצה לפגוש אותו כגבר מול גבר ולא כגובה חובות מול חייב. הורי הפתיעו לטובה ואפילו גילו לי שנעלבו קצת כשהלכתי ורכשתי לי דירה בלי לבקש מהם עזרה כספית כמו שעשו אחי ואחותי. "כבר לפני שנתיים שמנו לך בצד מאה אלף ₪, ועם המצב של הריביות היום זה פשוט פשע להחזיק את הכסף סתם ככה בבנק." הוכיח אותי אבא בעדינות, ואימא הוסיפה במעין התנצלות שלאחי הם נתנו קצת יותר ולאחותי הם עוזרים כבר שנים עם המשכנתא, אבל מאחר והם בעלי משפחות ואני לא... "בגלל זה לא ביקשתי כלום עד היום," הסברתי, "אבל פתאום אחד הלקוחות הכי גדולים שלי פשט רגל ונשאר חייב לי ויצא שקצת הסתבכתי."

הם חקרו אותי בעדינות על ההסתבכות, נבהלו כששמעו שלקחתי הלוואה מחברת הלוואות חוץ בנקאית והפצירו בי למהר ולהחזיר את הכסף מיד, לפני שאסתבך. מובן שלא גיליתי להם שאני כבר מסובך, הורי אוהבים אותי, תומכים בי ובמידה מסוימת אפילו גאים בי, אבל בניגוד לאחי ולאחותי שהביאו להם הרבה נחת עם נכדים מוצלחים ובני זוג ממשפחות טובות אני מעדיף להצניע את חיי האישיים. כמה שהם ידעו פחות על בני הזוג שלי ועל הדרך בה אני מבלה מחוץ לעבודה ככה ייטב גם לי וגם להם.

לתדהמתי כשהתקשרתי למשרד ממנו ניתנה לי ההלוואה הארורה הזו וביקשתי לסגור את החשבון ולהחזיר הכל, כולל ריבית, בישרה לי הפקידה שהתבלבלתי, אני כבר לא חייב להם כלום. "אולי בלבלת אותנו עם חברה אחרת?" ניסתה לסייע.

"כן, יכול להיות." השבתי, מרגיש כמו דביל, ומבולבל, ואפילו נסער משהו, פניתי למטבח והתחלתי להכין פאי תפוחי עץ עם קינמון. הייתי אמור לשמוח, גם קיבלתי מהורי סכום נאה ומכובד ביותר, וגם נפטרתי מחוב גדול ומעיק, אשרי וטוב לי, נכון? אז למה אני מרגיש עצבני ומוטרד? כי אני חייב כסף לקווקזי אלים שאוהב סקס עם גברים למרות שהוא מצהיר בתוקף שהוא לא הומו? האם אני מתגעגע אליו או פוחד ממנו, או שאולי גם וגם?

הנחתי את הפאי להתקרר על השיש, התיישבתי במשרד הקטן והנעים שארגנתי לי בחדר השינה השני, זה שלא ישנתי בו, והתחלתי להכין סקיצות לעיצוב סלון יופי שנתבקשתי לחדש את פניו ככה שיהיה מודרני ומעודכן, ועם זאת גם אינטימי מזמין ונעים. שקעתי בעבודה, משרטט מספר הצעות ומוסיף רעיונות בנוגע לריהוט ולצבעי הריפוד, השטיחים והקירות ופתאום דפיקה בדלת. אף אחד מידידי המעטים, או מיזיזי הרבים לא מגיע בלי להתקשר קודם, זה בטח הוא! פתחתי וזה אכן היה דניס, נושא בקבוק יין בשקית מהודרת מאוד ביד אחת, ושקית אלגנטית ומהודרת לא פחות של חנות מעדנים יוקרתית ביד השנייה.

"זה בשבילך." הכריז בעוד אני בוהה בו, מופתע, "יין ושוקולד, אם היית בחורה הייתי מביא גם פרחים, אבל חשבתי שזה יהיה כבר קצת מוגזם."

"אני אגיד לך מה קצת מוגזם," התפרצתי אחרי שלקחתי ממנו את השקיות והנחתי אותן על השולחן המעוגל והעדין שעומד מתחת לראי בכניסה לדירתי, "מה שמוגזם זה ש..." תכננתי לשאת בפניו נאום תקיף וגברי שזה לא בסדר שהוא שילם עבורי את החוב כולל הריבית, וזה ממש לא בסדר שהוא מגיע בלי להודיע קודם, ועוד יותר לא בסדר שהוא מביא לי מתנות כאילו שאנחנו, לא יודע מה בדיוק אנחנו, ובכלל, מה הוא חושב לעצמו שהוא... ואז דניס הניח את ידיו על כתפי, הדביק אותי לקיר, דחף ברך לבטני והתחיל לנשק אותי בפראות.

במקום להדוף אותו מעלי ולנאום לפניו את הנאום הגברי והתקיף שלי הנחתי לו למשוך מעלי את מכנסי וחולצתי, ולא רק שלא התנגדתי אלא שלמרבה הבושה החזרתי לו מידה כנגד מידה וגם אני הפשטתי אותו בדרך לחדר השינה, שם צנחנו ערומים על המיטה וביצענו זה בזה מעשים שהשתיקה יפה להם, ובאמת שתקנו רוב הזמן (אנחות וגניחות הרי לא נחשבים לדיבור) והחלפנו רק כמה מילים קצרות כשעשינו חילופי משמרות, כלומר כשהצעתי לדניס שהפעם אני אהיה מעליו. הוא היסס רק לדקה ואחר כך הסכים בתנאי שאני אפסיק בשנייה שהוא יגיד שכואב לו. הבטחתי שלא יכאב ושאם כן אני מיד אפסיק.

למרבה השמחה והמזל של שנינו השתלמתי במעשה האהבה אצל הטובים ביותר, ואם לא ציינתי את זה קודם זה הזמן להזכיר שאני תלמיד טוב וכמו שציין המיתולוגי שלי, יש לי כישרון טבעי, דניס לא סבל לרגע וגם אני נהניתי מאוד. היה רק רגע אחד של בהלה כשהוא אמר, אחרי ששנינו גמרנו בפעם השלישית, "אור, אני כל כך אוהב..." ואז נתקע לרגע (כנראה בגלל הבהלה שקרא בעיני) חייך וסיים, "את הפאי שלך, נשאר לך קצת?"

"הפאי שאכלנו בפעם הקודמת נגמר, אבל הבוקר אפיתי אחד חדש, הוא בטח כבר מוכן לאכילה, אתה אוהב תפוחים עם קינמון?"

"כן מאוד, ואגב, אני אוהב גם אותך."

"איך זה יכול להיות? הרי אתה בכלל לא הומו."

"שתוק כבר, ולך להכין קפה, אני רק מתקלח ובא."

שתקתי והלכתי להכין קפה, ולא יכולתי שלא לחייך למראה דניס שהפציע מהמקלחת עם שיער לח כשהוא עטוף בחלוק המגבת שלי.

"מה זה החלוק הוורוד הזה?" מחה למראה חיוכי, "גם אם אתה הומו מעוצב אתה לא חושב שזה מוגזם?"

"זה לא וורוד, זה אפרסק, ומה רע בוורוד? צבע מחמיא מאוד, בעיקר וורוד עתיק."

"אתה בטח מבין בזה יותר ממני." רטן דניס, מתאמץ להישמע זועף, אבל ראיתי שהוא כובש חיוך, התיישב, שתה את הקפה שהכנתי ואכל שתי פרוסות פאי ענקיות, משבח בהתלהבות את טעמו.

"אני שמח מאוד לראות שטעים לך ושאתה לא פוחד להשמין." לא התאפקתי לעקוץ אותו קצת, "אבל עכשיו אנחנו צריכים לדבר."

"על מה?" הצטמצמו עיניו של דניס בחשדנות, "עלינו כאילו? על מה שקורה אתנו?"

"אם אתה רוצה נדבר גם על זה," הסכמתי, "למרות שהאמת היא שאין לי מושג מה בדיוק קורה איתנו, אבל מה שרציתי לדעת זה למה הלכת ושילמת את ההלוואה שלי?"

הוא נראה מופתע מהשאלה, "כדי שהיא לא תצבור ריבית כמובן, וגם כדי למחוק אותך מרשימת הלקוחות, ואגב, על הדרך גם הודעתי לדוד שאני מקבל את העצה שלו, פורש מעסקי ההלוואות וגביית הכספים שלו והולך לפתוח עסק חוקי."

"זה מה שהדוד שלך ייעץ לך לעשות?" השתוממתי.

"כן, בטח. והוא נותן לי עצות כי הוא זה שבעצם גידל אותי כי אבא נהרג כשהייתי עוד קטן ואימא... לא חשוב, היא סוג של חולה, מי שבעצם גידל אותי זה אח של אבא שהוא ראש המשפחה שלנו. אחרי שהתגרשתי הוא החליט שאני לא מתאים לעסקים האלה וייעץ לי..."

"רק רגע, התגרשת? זאת אומרת שהיית נשוי?"

"כן, בערך, זאת אומרת הייתה חתונה והכל, אבל... זה לא חשוב עכשיו, כיום אני גרוש בלי ילדים, ואתה?"

"אני לא גרוש, אבל גם אני בלי ילדים, ואני רוצה להחזיר לך את ההלוואה שלקחתי מהדוד שלך, ואל תעשה לי פרצוף כזה, אני לא רוצה להיות חייב לך."

"אבל אם לא תהיה חייב לי איך אני אוכל לבוא אליך ו... ו..."

"ולאכול פאי." גיחכתי.

"זה לא מצחיק, אתה פשוט לא מבין," נפלו פניו של דניס, "ההורים שלך יודעים עליך?"

"יודעים מה? שאני מעדיף גברים? בטח, אני לא נכנס לפרטים כדי לא להביך אותם ואת עצמי, אבל הם יודעים מה שהם צריכים לדעת, ואני מייעץ לך ללכת ולספר למשפחה שלך כי ארוניות ממש לא טובה לעור הפנים."

"מה?" דניס היה כל כך לא בעניינים עד שלקח לו זמן מה להבין מה אני אומר, וגם כשהבין סוף סוף הוא נשאר עגום ומבוהל, "אני לא יכול אור, אני לא אשכנזי מלומד כמוך, והמשפחה שלי... הם קווקזים, הם לא יבינו."

"אני מודה לך על המחמאה, פעם ראשונה שמישהו קורא לי מלומד, ואני מבטיח לך שהמשפחה שלך, למרות שהם לא אשכנזים מלומדים בטח כבר יודעים שיש הומואים בעולם."

"בטח שכן," נעלב דניס, "הם לא מטומטמים, אבל הם שונאים הומואים, לדעתם הם מגעילים וסוטים וצריך להרוג אותם, או לפחות לשים אותם בבית סוהר, אני לא יכול לספר דבר כזה לדודה ולדוד שלי שגידלו אותי כאילו שאני הבן שלהם, ואם שאר הדודים והבני דודים שלי ידעו אז בכלל..." הוא התכרבל בתוך החלוק האפרסקי שלי ונראה מדוכדך ועצוב כמו ילד.

"אז מה עושים?" שאלתי.

דניס משך בכתפיו בהשלמה, "אני אבוא אליך כל פעם שיהיה לי זמן, ואתה תמשיך לאפות לי פאי, ותעשה טובה, תקנה לי חלוק כזה בדיוק, אבל בצבע נורמאלי יותר, כחול או ירוק או משהו כזה."

"בסדר." הסכמתי, "אבל גם אתה תעשה לי טובה, תיקח את הכסף שלך בחזרה ותתקשר להודיע לפני שאתה בא כדי שלא תתפוס אותי במיטה עם בחור אחר."

לא שציפיתי שהוא יאהב את ההערה הקנטרנית שלי, אבל בהחלט לא חשבתי שהוא יקפוץ מכיסאו ויסתער עלי בפראות כזו. התגלגלנו על רצפת המטבח כמו שני ילדים זועמים, ודניס גילה להפתעתו שגם אשכנזים מלומדים יודעים להגן על עצמם.

המאבק הסתיים באותה פתאומיות בה החל כששנינו שוכבים על הרצפה, כלומר אני שוכב פרקדן, והוא שוכב עלי, בוחן בדאגה את המכה שחטפתי בכתפי מדלת המקרר. "כואב?" שאל ברכות מפתיעה.

"כן, קצת, אבל אני מתחיל להתרגל שכל פעם שאתה מגיע אני חוטף." הדפתי אותו מעלי והתיישבתי.

"אני מבקש סליחה, לא רציתי להכאיב לך, אבל אני לא מוכן שיהיה לך אף אחד חוץ ממני."

"ואני לא מוכן שתחביא אותי בפינה ותגיע אלי רק כשיהיה לך נוח, לא מתאים לי לחיות ככה, כמו איזה סוד מטונף."

"כן, אבל..." הוא בהה בי בפליאה, "אבל מה אני יכול לעשות שאתה הומו." הסביר כאילו זה טיעון מנצח שאי אפשר להוסיף עליו יותר כלום.

"נכון, אז מה? גם אתה הומו!" צעקתי, נרגז מחוסר ההיגיון שלו.

"לא נכון, אני לא!" צעק דניס בחזרה, קם, השליך מעליו את החלוק, התלבש במהירות ודקה אחר כך כבר ברח מדירתי בלי להגיד שלום.

3. הצעה עסקית

אני מחזיק מעצמי אדם קר רוח, בן אדם הגיוני שלא נותן לרגשות להשפיע עליו. זה לא שאין לי רגשות, כמו לכל אחד גם לי יש רגשות, אבל אני משאיר אותן בצד ומעדיף להחליט ולפעול מתוך רציונל. אוהב להיות בשליטה ולא נוטה להיות ספונטני או אימפולסיבי, בעצם אני קצת בז לאנשים שהולכים אחרי הלב שלהם ופועלים מתוך תחושות בטן. כל הטיפוסים הרוחניים רגשניים האלה שלא טורחים לחשוב כמה צעדים קדימה מוצאים את עצמם בדרך כלל עניים ומדוכאים וזקוקים לעזרה ולנדבות. זו לא דרכי, אני סבור שסוף מעשה במחשבה תחילה, לא סומך על המזל ולא חושב אף פעם שיהיה בסדר. שום דבר בחיים לא מסתדר מעצמו אם לא טורחים לסדר ולטפל, ותמיד לדאוג לעתיד. זה שיש לי חוש לעיצוב ולהתאמת צבעים לא אומר שאני טיפוס מרחף שלא יודע לתכנן ולחשב. בן אדם שמנהל עסק, גם אם הוא עסק קטן וצנוע של אדם אחד, חייב להיות עם שתי רגליים על האדמה, אחרת יגמור בפשיטת רגל ובחורבן כלכלי כמו גולדברג המסכן, אז למה בן אדם מסודר, הגיוני ומחושב כמוני לא מצליח להירגע לשכוח את הקווקזי הפראי הזה?

למה, במקום לשמוח שנפטרתי ממנו ולקוות שהוא לא יחזור אני מסתובב בימים האחרונים כמו חולה ירח, חושב עליו כל הזמן, מנסה לנחש מתי ואם הוא יחזור, ולא מצליח להתרכז בשום דבר, אפילו לא במולי, האקס הראשון שלי שנשאר חבר טוב וסוג של מנטור שלי לענייני הומואים.

"מה קורה לך, אתה מאוהב?" שאל מולי אחרי שקץ בפיזור הנפש שלי.

"מה פתאום מאוהב? בשום פנים ואופן לא, אין מצב שאני אתאהב בטיפוס ה... ה... הטיפוס הנוראי הזה."

מולי הבליע גיחוך והעביר יד ברעמת שערו הכסופה שנותרה מלאה ומרשימה כמו בנעוריו, ורק שינתה את צבעה משחור לאפור, "על איזה טיפוס אנחנו מדברים בדיוק?"

"סתם אחד, הוא לא חשוב, והוא בטח לא יחזור, אז אין טעם לבזבז עליו זמן." רטנתי, אבל מולי התעקש והצליח להוציא ממני כמעט את כל הסיפור. את החלק הפורנוגרפי צנזרתי מטעמי צניעות.

"לקחת הלוואה בשוק האפור?" הזדעזע מולי, "אתה לא נורמלי, בשביל מה יש לך חברים, משפחה? תמיד אמרת שאתה קודם כל איש עסקים ואחר כך מעצב, איך הרשית לפלז'ר להשתלט על הביזנס?"

"עשיתי טעות." הודיתי בבושת פנים, "אבל תיקנתי אותה מהר מאוד, לקחתי כסף מהורי כדי לחסל את ההלוואה הזו, אבל הטיפוס הזה, הוא שילם את ההלוואה שלי במקומי, והוא לא רוצה לקחת ממני את הכסף בחזרה."

מולי נעץ בי מבט חודר, הרכיב משקפיים על אפו וסקר אותי דרכם בחומרה, מקמט את מצחו במורת רוח, "הזדיינת איתו." קבע בפסקנות.

"נכון," נאלצתי להודות בבושת פנים, "אבל זה... זה לא מה שאתה חושב, זה פשוט קרה. וממתי אתה צריך משקפיים?"

"אל תשנה את הנושא." נזף בי מולי, הסיר את משקפיו ובחן אותם בשביעות רצון, "עדשות מולטיפוקל ומסגרת מתכת מאיזה חומר חדש שבונים איתו חלליות." התפאר, "הם עלו לי הון, אבל פשוט שינו לי את החיים. אני לא מאמין ששנים הסתובבתי כמו חצי עיוור רק כי התביישתי להודות שבגיל חמישים וחמש אני צריך משקפיים. הייתי אידיוט, לא כמוך, אבל בכל זאת דביל. תגיד, הקווקזי הזה, בן כמה הוא?"

"לא יודע." היה עלי להודות, "בן שלושים בערך."

"והוא בארון אתה אומר? אף אחד מהמשפחה והחברים שלו לא יודע שהוא אוהב לזיין גברים בתחת?"

"זה הרושם שקיבלתי, ואגב, הוא גם אוהב לקבל בתחת, לא רק לזיין."

"יופי לו, וקצת פחות יופי לך, כי אצל טיפוס כזה... אחד שנמצא חזק בארון... שרק לא ירצח אותך כדי שלא תלשין עליו."

"אל תדבר שטויות, דניס לא כזה." מחיתי, נרגז משום מה, "הבטחתי לו שאני לא אספר והוא יודע שהוא יכול לסמוך עלי."

"ככה?" הרים מולי גבה משועשעת, "ומה אתך, אתה יכול לסמוך עליו?"

"לא יודע, מאז שנתקלתי בו אני כבר לא יודע כלום." נאנחתי.

"אתה מדאיג אותי ילד," אמר מולי בכנות שחיממה את ליבי, "אולי תעזוב הכל ופשוט תבוא איתי לכמה חודשים לאיטליה, רק ליתר ביטחון."

"יפה מאוד מצידך שמוליק," הנחתי את כפי על כף ידו הגדולה והמנחמת, "אבל אני לא יכול, יש לי פה עבודה וחיים ו... האמת שזה די מפתה, אבל אני לא יכול לברוח סתם ככה."

מולי הנהן ואמר שהוא מבין, והסכים בשמחה לאכול איתי ארוחת ערב ולקנח בעוגת הגלידה שהכנתי במיוחד בשבילו, אבל הבחנתי שהוא עדיין מודאג, וגם אני נעשיתי מודאג ועצבני ובנוסף גם קצת חרמן. ידעתי שלמרות הזוגיות הטובה שלו עם לואיג'י שלו הוא היה הולך איתי ברצון למיטה, די היה ברמז והוא היה אוסף אותי אליו בחיבוק גדול וחם, ומעניק לי אהבה דובית חמה ונדיבה. משום מה, למרות שהשתוקקתי לסקס, לא יכולתי, ולא בגלל לואיג'י הנחמד ויפה התואר שלא האמין בקנאה ומעולם לא דרש נאמנות מינית ממולי, אלא בגלל הקווקזי הפראי הזה שבטח לא אראה יותר לעולם.

למרות מחאותיו שאין צורך קמתי באישון הלילה והסעתי את מולי לשדה התעופה, נפרדתי ממנו בחיבוק ארוך ובדרישת שלום ללואיג'י ונסעתי הביתה בשעת בוקר בלתי אפשרית, מפהק וממצמץ מול השמש העולה, ופתאום מסרון מדניס!

"אפשר לבוא אליך לביקור? יש לי הצעה עסקית בשבילך."

הצעה עסקית, על מה הוא מדבר, המשוגע הזה? עצרתי בצד וסימסתי שכן, בטח, ומתי הוא רוצה להגיע?

"מתי נוח לך?" הוא ענה בנימוס מפתיע.

"בעוד שעתיים אצלי." הצעתי.

"בסדר, להתראות."

הספקתי להתקלח ולהתגלח, ואפילו לנמנם מעט מול חדשות הבוקר, ואז, בדיוק בזמן, דניס מצלצל בנימוס בפעמון הדלת ונכנס, לבוש יפה במכנסים שחורים וחולצת בד עם כפתורים בדוגמת פסים עדינים, שערו מוברש בקפידה, פניו מגולחות למשעי, נושא תיק מסמכים מעור, נראה כמו איש עסקים צעיר ומצליח.

"אתה נראה מיליון דולר." חייכתי אליו, "במה זכיתי לכבוד?"

"כמו שכבר סימסתי לך יש לי הצעה עסקית בשבילך, ודרך אגב, אתה נראה סחוט, השמן הזקן הוציא לך את המיץ?"

"איזה שמן זקן?" התפלאתי, ואז הבנתי, "אה, אתה מתכוון למולי?"

הוא משך בכתפיו, "לא יודע איך קוראים לו, אבל אני לא מבין מה יש לך ממנו, הוא יכול להיות אבא שלך."

"אל תדבר שטויות, הוא סך הכל בן חמישים וחמש, עשרים שנה מבוגר ממני, והוא לא שמן, הוא גדול, וחוץ מזה הוא ואני... הוא רק אקס, יש לו בן זוג באיטליה, ורק שתדע שלואיג'י הרבה יותר צעיר ויפה ממני."

"אם אתה אומר." משך דניס בכתפיו, מתאמץ להפגין אדישות.

"כן, זה מה שאני אומר, ואיך ידעת על מולי?"

"עברתי בסביבה וראיתי אתכם יחד."

"עברת בסביבה, מה?" שחררתי חיוך לעגני דקיק.

"כן, היו לי פה עסקים." נשאר דניס רציני והניח את תיקו, תיק עור מבהיק ויקר למראה, על שולחן המטבח שלי ושלף ממנו ערמת מסמכים, "יש לך כוח להסתכל או שאתה עייף מידי?"

"אני לא עייף." מחיתי, למרות שהאמת, הייתי מותש, "תגיד דניס," קמתי להכין קפה, "בן כמה אתה?"

"בן עשרים ותשע, ואתה בן שלושים וחמש, נכון?"

"כן, רוצה קפה? יש גם עוגת גלידה."

"אני אשמח." הכנתי קפה ופרסתי עוגה, ושנינו ישבנו ושתינו, אני מעיין במסמכים של דניס שישב מולי, צופה בי במתיחות.

"אז מה אתה אומר?" שאל אחרי שעברתי לאט על כל הניירת.

"נראה טוב." היה עלי להודות, "וזה פותר לי את הבעיה של ההלוואה שאתה לא רוצה שאני אחזיר לך, אתה בטוח שיש לך מספיק כדי לשים שקל אחד נגד כל שקל שלי?"

הוא הנהן בביטחון, "יש מספיק." אמר בקצרה.

"אוקיי, אבל מה אתה מבין ברהיטים, או בעסקים?"

"לא הרבה," הודה דניס, "ובגלל זה אני צריך אותך כשותף, אתה מבין יותר ממני בניהול עסק, וברהיטים, ויש לך שם של בן אדם אמין והוגן, ואני חושב שאם נשתף פעולה נוכל שנינו להרוויח."

"אם מדברים על רווח," בדקתי שוב את תכניות המבנה שדניס הציע שנשכור יחד ונהפוך לחנות רהיטים יוקרתית, "כדאי שתבין שלוקח זמן עד שעסק נעשה ריווחי. בשנים הראשונות כמעט תמיד מפסידים כסף, ולוקח זמן עד שההוצאות וההכנסות מתאזנות, ועוד יותר זמן עד שמתחילים לראות רווחים."

"אז אתה חושב שאין לנו די כסף להתחיל יחד עסק?" נפלו פניו של דניס.

"לא, זה בסדר, יש לנו די כסף, אבל רק בתנאי שלא נבזבז ולא נמשוך משכורות גבוהות מידי. כמה אתה משלם שכר דירה?"

"כלום, אני גר אצל אימא, אבל זה זמני, בעוד חודש היא עוברת לדיור מוגן. כבר השכרתי את הדירה שלנו, ובכסף שאני אקבל אני אשלם על אימא."

"היא חולה? בת כמה היא? למה היא צריכה לגור בדיור מוגן?"

"היא בת חמישים ומשהו, והיא... יש לה תקופות טובות יותר וטובות פחות, אבל מאז שאבא נהרג... היא ראתה איך יורים בו ומאז היא קצת לא בסדר ו... לא משנה."

"אז איפה תגור?"

"חשבתי לשכור דירה, אבל זה יקר, ואמרת שבהתחלה לא נרוויח הרבה אז אולי חדר בדירת שותפים? יש מצב שתשכיר לי חדר אצלך?"

"יש לי רק שני חדרים, באחד אני ישן והשני משרד." אמרתי לאט, בעוד מוחי דוהר במהירות, "מצד שני, אם נפתח את העסק המשרד שלי יעבור לשם, אז החדר יתפנה ואז..." לא יכולתי להמשיך לדבר כי פיו היה על פי, ידיו לופתות את כתפי, גופו צמוד לשלי ולשונו מחפשת את שלי.