קוראים

יום חמישי, 18 בינואר 2018

א. מול היער

1. טאזי
אחרי עשר שנים בתל אביב שנים שהיו נפלאות ומלהיבות מצד אחד, אבל גם בודדות וקשות ומורטות עצבים מצד שני, נשברתי.
פתאום קלטתי שאני כבר לא ילד, שבגיל שלושים ומשהו אין לי יותר את אותם הכוחות שהיו לי עשר שנים קודם, ושאני עייף ולא יכול יותר. כמה אפשר לעבור מדירה שכורה אחת לשנייה? לשלם כל פעם יותר כסף על פחות שטח? להיאבק על פרנסה שנעשית רעועה וקשה יותר משנה לשנה? ולהמשיך לרדוף לשווא אחרי מקסם האהבה הגואלת שמתרחק ממני ככל שאני מתאמץ יותר להשיג אותו?
"אז מה, תלך לגור בבת ים עם הערסים, או בגבעתיים עם הזקנים?" צחק עלי ג'קי, ידידי כאח לי, שקפץ לביקור מולדת מברלין המעטירה, "או שאולי תפסיק להיות טיפש כזה, תעזוב את הארץ העלובה הזאת ותתחיל לחיות כמו בן אדם?"
"כל זמן שהורי חיים אני לא יכול לעזוב ג'קי, אתה יודע את זה, וחוץ מזה מה אני אעשה בחו"ל? פה לפחות יש לי משפחה ושפה, ומה יש לי שם? לא, אני אשאר בארץ, אבל נמאס לי מהתל אביב הזו, אני עייף ממנה, העיר הזו טובה לצעירים או לעשירים, עשיר אני כבר לא אהיה, וגם צעיר אני כבר לא, די, מספיק, אני חוזר הביתה."
"מה, לקריות?" נדהם ג'קי שכמוני גם הוא גדל בקריות, אבל בניגוד אלי הוא הצליח בחיים, מצא לו גרמני אחד שהוקסם מעורו השחום ומחיוכו היפה, לקח אותו איתו לברלין, השיג לו אזרחות, והם חיים שם יחד באושר ובעושר, ואפילו שוקלים לגדל יחד ילד מאם פונדקאית. הגרמני של ג'קי מבוגר ממנו, כחול עיניים ובהיר עור, ולאחרונה גם הפסיק לפקוד את חדר הכושר, הקריח והשמין, אבל יש לו בית גדול ויפה, ושתי מסעדות. ג'קי מנהל אחת מהן, לובש בגדים יקרים, נוהג במרסדס וסך הכל מרוצה מהחיים, וחושב שגם אני צריך להתלבש על איזה תייר עשיר ולהסתדר בחו"ל.
"הכי טוב אירופה, אבל גם קנדה או אמריקה הולך." המליץ לי, אבל אני, לצערי, לא יכול, על מה יש לי לדבר עם תיירים מאירופה או מאמריקה?
"איך אפשר לחיות עם מישהו שלא מדבר עברית?" אני תוהה בפני ג'קי. "איך מדברים איתו?"
"מדברים בשפת אבר." מתחכם ג'קי, וצוחק.
יכול להיות שהוא צודק, עובדה שאצלו זה עובד, אבל אני לא חושב שאני מסוגל לזה, ולצערי אני לא יכול גם להמשיך ולחיות בתל אביב, בירת ההומואים היקרה כל כך לליבי ולכיסי, ולכן ארזתי בצער את חפצי, נפרדתי בשמחה מבעל הבית המרושע ותאב הבצע שלי ומהחור בקיר שהשכיר לי במחיר מופקע, וחזרתי לצפון, להורים. 
הורי שמחו מאוד לארח אותי, אני אכזבה בשבילם, אבל בכל זאת הם תמיד שמחים לראות אותי, ולאחרונה הם אפילו לא שואלים יותר מתי אתחתן. לא שיצאתי אי פעם מהארון בפניהם, אצלנו במשפחה לא מדברים על דברים כאלה, אבל כנראה שאפילו הם קלטו סוף סוף שבחור שנראה כמוני, ומדבר כמוני, ומתפרנס מספרות ואיפור, לא יתחתן אף פעם, לא עם בחורה בכל אופן.
הייתי אצלם פחות משבוע שהרגיש לי כמו שנה וסבלתי מכל רגע, ולא שאני לא אוהב את הורי אהבת נפש, אבל לא קל לחזור הביתה אחרי עשר שנים של עצמאות. הרגשתי בודד ומשועמם והכי גרוע - התכווצתי מבפנים כל פעם שהבחנתי באימא מסתכלת עלי בעצב לפני שהלכה לישון כמו תמיד בתשע בערב כדי שתוכל לקום בשש בבוקר כדי להכין לאבא קפה, וחזרתי להרגיש כמו ילד מתבגר ומבולבל כששמעתי את אבא נאנח כשחזר מבית הכנסת וראה שאני עדיין שוכב במיטה כי הלכתי לישון אחרי חצות.
הורי אנשים טובים, מלח הארץ, אוהבים אותי ואת אחיי ואחיותיי בכל ליבם, אבל הם מביאים להם נחת ושמחה ונכדים, ואני מביך אותם, ולכן, כשאחי מסר לי את מספר הטלפון של חברה של גיסתו, בעלת סלון יופי שזקוקה לספר כולנו נשמנו לרווחה.
"הבעיה שהמספרה נמצאת קצת רחוק." הסביר אחי בקול מתנצל משהו, "ולבעלת הבית יש כל מיני תנאים... תנסה, אבל אני לא בטוח שזה יתאים לך."
"כמה רחוק ואיזה תנאים?" חקרתי בדאגה.
"תתקשר ותדע." נחפזה אימא וענתה לי במקומו, ומיד עמדה וחייגה את המספר הרשום על הפתק שהגיש לי אחי בהיסוס. מזמן לא ראיתי אותה כל כך נמרצת ואסרטיבית, לפחות היא הניחה לי לנהל את השיחה בעצמי. 
למחרת בבוקר הגעתי לראיון עבודה בסלון לילי ששכן בקניון קטן וסימפטי בעל השם הפיוטי – מול היער. הקניון הנחמד אכן נמצא מול יער אלונים מוריק בפאתי קריה גלילית נידחת. התקבלתי במאור פנים על ידי לילי – אישה צעירה ונמרצת עם חיבה לעקבים גבוהים ולפרנץ' מניקור. אחרי שהפגנתי בפניה את כישורי הספרות שלי על סווטלנה, החופפת השמנמונת והנחמדה, התקבלתי מיד לעבודה בתנאי שאעשה גם ביקורי בית.
"ביקורי בית?" הופתעתי, "אני ספר, לא רופא."
"אני יודעת נשמה, ואתה ספר מצוין." החמיאה לי לילי שהייתה לא רק ספרית אלא גם בונת ציפורניים ומניקוריסטית, "אבל חלק גדול מהקליינטיות שלי לא יכולות להגיע למספרה, והן התרגלו שאני באה אליהן לספר אותן. וחוץ מזה יש לי גם הרבה קליינטיות זקנות שגרות בבתי אבות ובדיור מוגן ואין להן איך לבוא לסלון. זה שאישה כבר זקנה לא אומר שהיא לא רוצה להיות יפה, נכון?" חייכה אלי במתיקות.
הנהנתי בצייתנות למרות שמעולם לא הקדשתי לבעיה הזו שמץ מחשבה. נכון, גם בתל אביב היו לי פה ושם קליינטיות מבוגרות, אבל לכולן הייתה מכונית או תקציב למונית, וכולן נלחמו בעוז בסימני הגיל, ומעולם לא העזתי אפילו לחשוב עליהן כזקנות, מקסימום בוגרות יותר, או בשלות.
"יש לי סידור עם המרכז יום לקשישים ופעמיים בשבוע אני פותחת אצלם סלון יופי ועושה להן מניקור ופדיקור, לפני שהתחתנתי עשיתי הכל לבד, עבדתי המון שעות ורוב היום לא הייתי בבית, אבל עכשיו כשיש לי בעל ..." היא החליקה ברוב משמעות על בטנה וחייכה, "ובקרוב גם יהיה ילד... אני צריכה עזרה."
"אני מבין." הנהנתי, "ואגב, עוד לא דיברנו על משכורת..."
"עוד נדבר, אבל קודם אני רוצה שתדע שאם אתה מעוניין תוכל לגור חינם בבית שלי, הבית קטן, אבל עם גינה גדולה, והוא נמצא ממש ליד מול היער. גרתי בו לפני שהתחתנתי והוא מסודר ממש יפה, רוצה לראות?" ולפני שהספקתי לענות היא אחזה במרפקי והוליכה אותי לבית נחמד שמטפס ירוק כיסה את קירותיו, וגינה רחבת ידיים ומטופחת השתרעה מאחוריו.
"כיום אני גרה עם בעלי ליד ההורים שלו." הסבירה לילי, "יש לנו בית גדול ויפה ובעצם אני לא זקוקה לעוד בית, אבל אין לי לב למכור את הבית שירשתי מסבתא, חשוב לי שיגור פה בן אדם אמין שישמור שהגינה תישאר מטופחת כמו היום, אז מה דעתך?"
הסכמתי כמובן, הייתי חייב להסתלק מבית הורי ולילי הציעה לי פתרון נהדר שחסך לי בלבול מוח ורכישת מכונית. נכון, המשכורת שהוצעה לי הייתה מצחיקה במושגים תל אביביים, אבל איך אפשר לזלזל בבית עם גינה ששוכן מול היער במרחק שתי דקות הליכה ממקום העבודה?
אחר כך גילתה לי סווטלנה בסוד שלילי שקועה בחובות כי השקיעה כסף רב בעיצוב סלון היופי שלה, וגם החתונה עלתה הון, ולכן אין לה אפשרות לשלם לי משכורת רצינית. "אם היא הייתה מוכרת את הבית שסבתא שלה הורישה לה היא הייתה נפטרת מכל החובות." ריכלה סווטלנה בחדווה, "אבל היא לא רוצה, היא אומרת שיש לה קשר נפשי לבית ולגינה, אבל אם תשאל אותי היא פשוט מחכה שהמחירים יעלו עוד קצת ולכן..." שתי נערות ארוכות שער שנכנסו לסלון כדי לברר כמה יעלה להן לקצץ את מחלפות ראשן קטעו את שטף הרכילות, ואחרי שהבנות עזבו, עם פחות שער על ראשון ופחות כסף בארנקיהן, נכנסו עוד נשים שבאו לראות את הספר החדש שבא מתל אביב, וחלקן התפתו להניח לי לעצב מחדש את ראשיהן, ויצאו שבעות רצון. היום הראשון שלי בסלון לילי חלף במהירות ובלי תקלות עד לרגע הסגירה.
אחרי שסגרנו וניקינו קצת התייצב במקום בעלה של סווטלנה יחד עם בנם הקטן כדי לאסוף אותה, ולמרבה כעסה הוא נשא בידו גור כלב לבנבן וחמוד שהיווה נושא לדיון משפחתי רוגש ברוסית מהירה.
למרות שאני לא מדבר רוסית היה ברור שהילד מפציר בהוריו לאמץ את הכלבלב, שסווטלנה סולדת בכל ליבה מהרעיון, ושהאבא מהסס ונקרע בין אשתו לבנו.
בלהט הויכוח הניח אלכס, בעלה של סווטלנה, את הגור על הרצפה, הילד ניסה ללטף אותו וחטף נשיכה, ואם לא די בכך הגור עוד הגדיל לעשות והשתין על הרצפה. סווטלנה הנרגזת פלטה קללה רוסית זועמת, אחזה בידו של הילד וגררה אותו לכיוון הפתח, מניחה לבעלה לפתור את בעיית הכלבלב.
החלפנו מבטים נבוכים והוא משך בכתפיו בחוסר אונים והסתלק בעקבות רעייתו ובנו, מניח לי להתמודד לבד עם הגור. רכנתי והרמתי את גוש הפרווה החמים, חש בעונג את ליבו הקטן הולם במהירות כנגד כף ידי, והצצתי בפניו. היו לו עיניים יפות וכהות, מוקפות כתמים כהים שהבליטו את עיניו כמו איפור ערב כבד, חוטם ורוד וחמוד, וזנב קטן ושעיר, מלא הבעה. הוא כשכש בו במרץ, חסר כל דאגה לעתידו שברגע זה היה מעורפל למדי.
"אז מה עושים אתך שובב?" שאלתי אותו, ובתשובה קיבלתי פיהוק מלבב.
"טוב, ניקח אותך הביתה ואז נראה." החלטתי, וכך עשיתי.
נתתי לו לאכול לחם מפורר בתוך יוגורט, והשכבתי אותו לישון בתוך ארגז קרטון מרופד בכרית מכוסה במגבת ישנה. בבוקר גיליתי את המגבת קרועה לגזרים, ואת הכרית שהפכה לערמת סיבים לבנבנים שהתפזרו בכל רחבי הבית. אם לא די בכך גיליתי את הגור שקוע בכרסום נמרץ של כפכפי. מה פלא איפה שהתאהבתי בו בכל ליבי, וקראתי לו טאז, השד מטסמניה, או בקיצור, טאזי.

2. לך על זה
תמיד הגדרתי את עצמי כחובב חתולים, אני אפילו נראה כמו אחד שיעדיף להתכרבל עם חתול מפונק ולא לרוץ אחרי כלב נמרץ, ובכל זאת, מעולם לא פגשתי חתול שנכנס לי ללב בשלמות כזאת כמו טאז.
חתול, מה הוא כבר צריך ממך? אוכל ומים ופינה יבשה, רצוי גבוהה, להתכרבל בה ולהשקיף על העולם, ואם תוסיף גם ארגז חול לצרכים עשית את שלך, הנוכחות שלך לצידו היא סתם תוספת מיותרת, ולפעמים אפילו מעצבנת, אבל כלב, ועוד גור, זה סיפור אחר לגמרי.
כלב הוא כמו ילד, הוא זקוק לך שתהיה איתו שתלטף ותגיב ותטפל ותשבח, והכי חשוב, שתניח לו לאהוב אותך. אף אחד מעולם לא היה זקוק לי כמו טאז, ובהתחלה האחריות שהוטלה עלי הממה אותי. בימים הראשונים הטיפול בו היה קשה ומסובך כל כך עד שפה ושם תהיתי בשביל מה אני צריך את כל הטרדות הללו, אבל מבט אחד חטוף בגור המתוק שלי, רץ אחרי כדור, מנסה לתקוף מטאטא חף מפשע, או סתם נרדם, מכורבל במתיקות שאין דומה לה על נעל הבית שלי, גירש את כל המחשבות הפחדניות הללו לכל הרוחות. עוד מהיום הראשון שלנו יחד היה ברור שטאז לא יעמוד בפרידה ממושכת ממני, וצריך למצוא לו פתרון, ובעוד אני מתלבט מה לעשות דפקה על דלתי גברת אחת, לא צעירה אבל נמרצת וחסונה למראה, הציגה את עצמה כחדווה השכנה. היא סיפרה לי שהיא הייתה חברה טובה של בעלת הבית שלי ז"ל, ושהיא מכירה היטב גם את נכדתה, הבוסית החדשה שלי, ושאלה מה בדעתי לעשות בנוגע לגור שלי.
"לא יודע." הודיתי, "אני חייב ללכת לעבודה, ואני לא יודע איפה להשאיר אותו שלא יבכה."
"תשאיר אותו במרפסת." יעצה לי חדווה, "עם מים ואוכל ועיתונים ישנים, כדי שלא ילכלך את הרצפה, וצריך גם לסדר לו מקום לישון, רק רגע, אני כבר מביאה לך מיטה בשבילו." היא הלכה ומיד שבה עם סלסלת קש גדולה, מרופדת בשמיכה ישנה, הניחה אותה על הרצפה וטאזי החכם קפץ לתוכה מיד, והתמתח בתוכה בהנאה.
"אל תדאג, גורים ישנים רוב היום ואני אקפוץ מידי פעם לראות מה שלומו." הבטיחה חדווה, וחייכה אלי בעידוד, "אני מרגישה שנהיה שכנים טובים." נפרדה ממני בחיבה.
סווטלנה כבר הייתה במספרה, פניה זועפות ועיניה אדומות מחוסר שינה. "הילד בכה חצי לילה, ושיגע אותי בגלל הגור הזה." דיווחה לי, "יש לו סיוטים מרוב דאגה לגור, ואני כבר לא יודעת מה לעשות איתו." התלוננה.
הבטחתי לה שהגור במצב מצוין, וששגיא בנה מוזמן לבוא לבקר אצלו מתי שרק ירצה, ופניה העגומות התבהרו. היא נחפזה לסמס לילד שהגור לא זרוק, רעב וצמא בחוץ כמו שפחד, יש לו בית חם והוא מרגיש טוב, והוא מוזמן לבוא לבקר אותו, ובבקשה שלא ידאג לו יותר.
עבדנו יחד עד הצהרים, ובהפסקה רצתי שוב הביתה לראות מה שלום טאזי. מצאתי אותו משחק עם חדווה במשיכת חבל, והתמוגגתי מנחת כשהוא רץ לעברי בשמחה וניסה לטפס עלי בהתלהבות.
"הוא מקסים, אבל אתה חייב לקחת אותו לוווטרינר, לעשות לו חיסונים, ולקנות לו קולר, וגם אוכל של גורים ואמפולות נגד פרעושים, וקולר נגד קרציות, וכדאי גם לקנות עצמות וצעצועים לגורים כדי שלא יכרסם את הרהיטים."
"אבל אני לא מכיר אף ווטרינר, ואין לי מושג איפה קונים את כל הדברים האלה, זה יקר?"
"ממש במקרה יש לנו ווטרינר ברחוב הסמוך, וזה לא זול, אבל גם לא נורא. כל העסק יעלה לך רק כמה מאות שקלים, מה שבאמת יקר זה לסרס את הכלב אחרי שהוא יהיה בן חצי שנה."
"לסרס?" נחרדתי, והחנקתי דחף לא רצוני להגן בידי על אשכי, "אני חייב לסרס אותו?"
"כן." פסקה חדווה בתוקף, "אבל יש עוד זמן לטפל בזה, הוא עדיין גור, מתי אתה מסיים את העבודה? לקבוע לך תור אצל הוווטרינר?"
"כן, תודה, יפה מצידך. אני ממש לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדייך."
"בשביל זה יש שכנים." זרחו פניה הקמוטות של חדווה בהנאה, וכבר באותו ערב נסענו יחד במכוניתה לווטרינר, שם השארתי כמה מאות שקלים וקיבלתי בתמורה שק אוכל וקולר, אמפולות נגד פרעושים ושלל עצות טובות. טאזי קיבל פנקס חיסונים, שתי זריקות וחטיפים לגורים שהוא כרסם בהנאה גדולה.
בפגישות הבאות המליץ לי הווטרינר בחום על מפגשים עם כלבים אחרים בתנאי שהם יהיו מחוסנים כמובן, וציין שעלי להקפיד שהוא לא יגע בצרכים שלהם כי זה מסוכן.
"אבל הוא נורא קטן וטיפשון, ומה אם כלבים גדולים יותר יתקיפו אותו?" נחרדתי, ובמוחי עלה זיכרון רחוק שלי כילד קטן, מנסה להצטרף למשחק של ילדים בוגרים יותר, ומגורש בחרפה מגן השעשועים.
"כלבים לא תוקפים כמעט אף פעם גורים, ובדרך כלל גם לא נקבות, רק כלבים לא מסורסים עלולים להיות תוקפניים כלפי זכרים לא מסורסים אחרים, ולכן מאוד מומלץ לסרס כלבים ולעקר נקבות, אלא אם כן הם גזעיים ורוצים להרבות אותם." הסביר הרופא, ונתן לי הרצאה נוקבת על מצבם הנורא של הכלבים העזובים בארץ, ועל הנזקים והסבל שגורמים בעלי כלבים לא אחראיים שלא רק שלא דואגים שהכלבים שלהם לא יתרבו, אלא גם כמובן לא טורחים לטפל בגורים הלא רצויים שנולדו עקב רשלנותם, ומניחים להם למות במכלאות עירוניות או סתם ברחובות.
"חשוב שטאזי ילמד את שפת הכלבים, ובשביל זה הוא צריך להיות במגע עם כלבים מבוגרים, אבל רק כאלה שאתה בטוח שהם מחוסנים כי הוא עוד לא סיים את החיסונים שלו, אתה חייב לשמור עליו בקפדנות ולא לתת לו לאכול סתם זבל או צואה, אל תעשה פרצוף נגעל, יש כלבים שעושים את זה וצריך להשגיח עליהם, וכמובן, להתחיל לאלף אותו, הכי חשוב שהוא ילמד לבוא אליך לפי פקודה, ובבקשה, אל תקשור אותו אם אתה לא חייב, איפה הוא ישן?"
"אה... זה תלוי, בדרך כלל בסלסלה שלו, אבל בלילה הוא לפעמים בוכה אז אני נותן לו לישון לידי."
הרופא החמיץ פנים ואמר שזה מנהג מגונה, ושעדיף שהכלב ישן רק במיטה שלו, ושצריך לטייל איתו חצי שעה אחרי האוכל כדי שיתרגל לעשות את צרכיו בחוץ, המליץ לי על ספרי הדרכה לגידול גורים וכלבים, ועודד אותי להתייעץ בו כל פעם שלא אדע איך להתמודד עם הגור שלי, מה שעשיתי בחפץ לב.
בזכות טאזי רכשתי לי אוסף מגוון של מכרים וידידים שהדבר המשותף היחיד לכולם היה בעלות על כלב. היו המכרים הנחפזים שהייתי פוגש בטיולי הבוקר הנמרצים, המכרים הקשישים של טיולי הצהרים החטופים, והמכרים החביבים עלי ביותר, בעלי הכלבים שהייתי פוגש כל ערב אחרי העבודה בפארק. היינו יושבים על ספסלים מתחת לעצים, מסתכלים על הכלבים המשחקים זה עם זה בחדווה, ומקשקשים בנחת על כל דבר תחת השמש. בעיקר התיידדתי עם ענת, אם חד הורית לילד אוטיסט שגידלה יחד עם בנה את נוני – כלב כנעני לבנבן וחביב, ועם שמחה, פנסיונר נעים הליכות עם מבטא ייקי שהוליך כל ערב את מקס, הרוטוויילר השמן שלו, לטיול.
התחלתי את עבודתי בסוף הקיץ, הנוף סביבי היה צהוב ומאובק, ויער עצי האלון שנשקף אלי מבעד לחלון המספרה היה אפור ומעולף מחום. ארבעה חודשים אחר כך, קצת אחרי החגים, החלו לרדת גשמים, והאדמה הפכה בוצית. מאז ביליתי זמן רב בניגוב עקבות הבוץ שהותיר טאזי בכל פינה בבית, מזל שבינתיים הוא למד לעשות את צרכיו בחוץ, וכמעט שלא היו לו יותר פספוסים. בוקר בהיר אחד גיליתי להפתעתי שיער האלונים עומד בשלכת, ושבמקום העשבים היבשים שצמחו בין העצים צץ עשב ירוק ורענן.
החזאי הבטיח שבת בהירה וחמימה ואני אזרתי עוז, ובמקום להתכרבל עם טאזי מתחת לפוך קמתי במרץ, ארזתי כריכים וחטיפים לכלב ויצאתי איתו לחקור את היער שנשקף מחלוני. הלכנו בשביל בוצי, עלינו על גבעה תלולה והגענו לפסגה ממנה נשקף נוף מרהיב. ישבתי לנוח על סלע ונהניתי מהנוף ומהשמש בעוד טאזי מתרוצץ סביבי במרץ, קופץ בשלוליות, מתפלש באושר בדשא הלח, חופר במרץ בתלוליות אדמה, רודף אחרי עורבים ונובח בקול שהתחיל להישמע כמעט כמו נביחה של כלב בוגר. אחר כך ירדנו לאט במורד הגבעה, הלכנו סביבה וטיפסנו שוב עד שהגענו לפארק, שם מצאנו את ענת ואת שמחה יושבים זה לצד זה ומתבוננים בכלביהם המשחקים יחד. התיישבתי לצידם בעוד טאזי מצטרף במרץ למשחקים על הדשא, ופתאום קלטתי שלמרות שאין לי אהבה, וגם לא עודף כסף, ואפילו מכונית אין לי אני מאושר כמו שלא הייתי מזה זמן רב, ושלווה גדולה ונעימה הציפה אותי.
בדרך חזרה, פוסע לאט בין שמחה לענת, מקשיב איך הם מקניטים אחד את השני בחביבות, גיליתי שסוף סוף הצלחתי לנשום כהלכה כמו שמורה היוגה התל אביבי שהלכתי אליו בזמנו הפציר בי לעשות.
בזמנו לא הבנתי על מה הוא מדבר, ולמה הוא מציק לי לנשום. הרי אני נושם מאז שנולדתי, אז מה הוא מבלבל את המוח? אבל רק עכשיו, כשנשמתי מלא ריאותיי אוויר צלול, מדיף ניחוח של אדמה לחה ועשב רענן הבנתי שעד היום הסתפקתי בנשימות שטוחות וקצרות כדי לצאת ידי חובה. בסתיו הראשון שלי מול היער למדתי מה ההבדל בין סתם נשימות לבין נשימות אמיתיות שממלאות את כל הגוף בחמצן, מסלקות את הפיח והעשן, כאבי הלב והלחצים, ומפנות בגוף מקום לאושר ולאהבה.
"אני כל כך שמח שעזבתי את תל אביב ובאתי לגור מול היער עם טאזי החמוד שלי." גיליתי לענת שחייכה ואמרה שכן, גם היא גרה זמן מה בתל אביב, וכל זמן שהייתה צעירה היה לה די טוב, אבל מאז שהיא הפכה לאימא והתברר לה שגיל הוא ילד מיוחד שצריך שקט ורוגע בחיים היא הבינה שעדיף לשניהם לחזור הביתה, להורים, ואיזה מזל שהם פה, ויכולים לגדל יחד את נוני החמוד ולעזור להורים שלה שכבר לא צעירים כל כך, "אבל מפתיע אותי שגם לך טוב פה, חשבתי שבחור צעיר כמוך ישתעמם די מהר במקום הנידח הזה." גילתה לי.
"גם אני חשבתי ככה, אבל עובדה שלא, בתל אביב רדפתי כל הזמן אחרי הזנב של עצמי, אף פעם לא היה לי די זמן או כסף, וכל הזמן חיפשתי זוגיות, ולפעמים גם חשבתי שמצאתי, אבל די מהר זה התפוגג ושוב הייתי לבד ואומלל. אף פעם לא חשבתי שאני יכול להיות שמח כל כך למרות שאני ישן באלכסון."
"אהה... בקשר לזה... אני מקווה שלא תיעלב, ואם אני טועה אני מתנצלת ומבקשת שלא תכעס, אבל שאלתי את עצמי..." היא הציצה בי בהיסוס, בוחנת אותי מכף רגל עד ראש כשוקלת את הופעתי שכבר לא הייתה מוקפדת כמו פעם, אבל עדיין היה בה די כדי לעורר חשדות בדבר העדפותיי במיטה.
"כן?" חייכתי אליה בעידוד, "מה שאלת את עצמך? רגע, אל תגידי, תני לי לנחש בעצמי, בטח רצית לדעת אם אני אוהב בנים או בנות?"
ענת הסמיקה והשפילה מבט, "כן." הודתה חרש, ומיד התנצלה שוב והבטיחה לי נאמנה שבכל מקרה זה לא משנה לה בכלל, והפצירה בי שנית לא להיעלב, אבל משום מה יש לה הרגשה שאני... אה...
"את צודקת, אני הומו, והיית צריכה להיות ממש תמימה או עיוורת כדי לא לקלוט שבחור שנראה כמוני, ועובד כספר, מעדיף בנים." חייכתי אליה בעידוד.
"אתה דווקא נראה נהדר." מחתה ענת בנימוס, "יש לך טעם נהדר בבגדים, ואתה עדין וחמוד כזה ואה..."
"ונשי כזה." גיחכתי, "וגם לא ממש גבוה, אבל לעומת זאת רזה."
"שטויות, אתה יותר גבוה ממני, ואתה אולי רזה אבל ספורטיבי, ראיתי איך אתה רץ אחרי טאז, ואתה בכלל לא נשי, זאת אומרת... אולי טיפה, אבל לא בצורה פרובוקטיבית בכלל, ו... תגיד, מה הגובה שלך בעצם?"
"מטר שבעים ושתיים ביום טוב, ואם אני מקפיד להשאיר את המפתחות בכיסים אני עשוי להגיע לכמעט שישים וחמש ק"ג." כרכתי את זרועי על כתפייה השמנמנות, "אבל עזבי אותי, אני מי שאני וכבר השלמתי עם זה, כמעט, תגידי, מה רצית לשאול קודם?"
"רציתי לשאול אם אתה מוכן לבוא איתי למסיבת חנוכה?"
"חנוכה? את רצינית, מה, כבר חנוכה?"
"כן, בעוד שבוע. השכנים החדשים של הורי עושים מסיבת חנוכה לכבוד סיום שיפוץ הבית שלהם. זו הזמנה זוגית, הורי לא רוצים לבוא, וגילי צעיר מידי כמובן, ולא נעים לי לבוא לבד, אז חשבתי..."
"לכבוד הוא לי שחשבת עלי, ואני אשמח לבוא אתך." הבטחתי, ואכן, בנר ראשון של חנוכה התייצבתי במלא הדרי בביתה של ענת, ואחרי שהפקדתי את הסלסלה של טאז, עם טאזי המנומנם בתוכה, בידיו הנאמנות של אבא של ענת שהבטיח לעשות לו שמרכלב, יצאנו יחדיו לבית השכנים.
"יש דבר אחד שעוד לא גיליתי לך." סחה לי ענת בדרך, "ארז, הבן של השכנים, הוא אה... הוא סטודנט שגר אצל הוריו ביחידת דיור נפרדת שהם בנו לו מתחת לבית, וגם הוא יהיה במסיבה ו... טוב, אתה כבר תראה."
השכנים היו זוג חביב בגיל העמידה, ואחרי שלחצתי את ידיהם הוצגתי בפני בנם שהופקד על בר המשקאות. ארז התברר כגבר צעיר ונאה מאוד עם עיניים כחולות נהדרות, וחיוך מלבב. הוא לחץ את ידי לחיצה גברית חזקה, ושאל מה אני רוצה לשתות, יין לבן או אדום או אולי בירה?
"לא חשוב." טבעתי בעיניו היפות, "ממש לא משנה לי."
"בכל זאת?" הפציר בי, מביט בי במבט רך ומזמין שהרעיד את ליבי.
"מה יש לך להציע לי?" חקרתי.
"כל מה שתרצה, אני לרשותך עד חצי המלכות." השיב ארז, מזג לי כוס יין לבן, ופנה לשרת אורחים חדשים שתבעו את תשומת ליבו.
"מה דעתך עליו?" שאלה ענת בלחש.
"הוא בחור ממש יפה, מה הוא לומד?"
"לא יודעת, זה משנה?"
"ממש לא, תגידי, יש מצב שהוא במקרה..."
"כן, והוא פנוי, אז אם אתה מעוניין שיהיה לך בהצלחה."
"תודה, אבל אני בספק אם בחור יפה כל כך יתייחס אל אחד כמוני."
"שטויות! למה אתה חושב שאתה פה?"
"מה זאת אומרת למה? כי הזמנת אותי."
"נכון, אבל..." היא חייכה מלא פניה העגלגלות, "זה סוד, אבל לך אני יכולה לגלות שזה היה רעיון של ארז, הוא ראה אותך במספרה, התלהב וביקש ממני שאני אזמין אותך, אם אתה מעוניין אז קדימה, לך על זה."

3. מאושר פתאום
במשך כל המסיבה הגנבנו מבטים בוחנים אחד אל השני מנסים להיראות כאילו אנחנו נהנים לשוחח עם כל מיני מכרים ושכנים שזללו בכל פה, רכלו וקשקשו במרץ על שטויות כמו פוליטיקה, ארנונה, מיסים, כלכלה ושאר הבלים.
בסביבות שעה עשר בלילה המסיבה החלה לדעוך, ענת אחזה בזרועי ואמרה שהיא עייפה ורוצה הביתה וארז נחפז להתנדב להסיע אותנו הביתה. הוא הרים את גבותיו בפליאה כשהסברתי לו שבדרך צריך לעצור אצל הוריה של ענת כדי לאסוף את הכלב שלי וחייך כשראה את טאזי ישן מקופל בתוך הסלסילה שלו.
"הכלב שלך ממש חמוד, אבל האמת שאני מתחבר יותר לחתולים." העיר כשעזר לי להכניס את הסלסילה למושב האחורי של מכוניתו. הורדנו את ענת בביתה ומשם נסענו לביתי. ארז החנה את המכונית ופנה אלי בחיוך, "אתה עייף מאוד?" שאל ובדיוק אז טאזי התעורר, ראה פרצוף לא מוכר, הריח ריח זר, השמיע יבבת הפתעה, דילג בזריזות מהסלסילה למושב הקדמי, והחל לבדוק מה קורה פה.
"סליחה, אבל אני חייב..." למוד ניסיון מר זינקתי מהמכונית, שלפתי מתוכה את טאזי והעמדתי אותו על המדרכה שנייה לפני שהוא כרע והשתין, ומיד אחר כך דהר לעבר החצר, הדף את השער בכפותיו ונכנס פנימה, ואני אחריו. ארז הלך בעקבותינו, נושא את הסלסילה בידיו.
"בן כמה הוא?" שאל וטפח קלות על ראשו של טאזי שהיה עסוק בכרסום נמרץ של שארית הכפכף שלי,
"בן ארבע וחצי חודשים, בעוד עשרה ימים הוא יהיה בן חמישה חודשים, וצריך כבר להתחיל לחשוב על סירוס."
"סירוס?" נרתע ארז, "זה אומר... זה כאילו... כאילו להוריד לו את הביצים?" שאל בקול חנוק משהו.
"כן, לצערי. אני לא ממש מתלהב מהרעיון, אבל הווטרינר מתעקש שזה חיוני. טוב, עוד יש לי זמן לחשוב על זה, תגיד, מה בדיוק אתה לומד?"
"תעשיה וניהול, נורא משעמם, הייתי מעדיף ללמוד ארכיאולוגיה והיסטוריה, אבל מה כבר אפשר לעשות עם זה?"
"לא יודע. להיות מורה להיסטוריה?"
הוא גיחך, "לא, תודה."
"למה, מה רע בלהיות מורה?"
"כלום בתנאי שאתה לא גר בישראל, אבל פה זה אומר להשקיע זמן וכסף בלימודים, לעשות תואר ראשון ואפילו שני, ובסוף למצוא את עצמך בתחתית שרשרת המזון, מרוויח משכורת מצחיקה וסופג גם מהתלמידים וגם מההורים."
"סופג מה?"
"בעיקר בוז, אבל לפעמים גם מכות. מצטער, אידיאליזם זה לא אני, אני רוצה להתפרנס בכבוד."
"כן, ברור, אבל למה מעבודה שמשעממת אותך?"
הוא חייך אלי בחביבות, "כי אם אני רוצה לצאת מהבית של ההורים אני חייב עבודה שמשלמים עליה טוב." הסביר, ומיד שינה נושא, "תגיד, מה זה המזרון הזה?" נד בראשו לעבר המיטה החמודה שקניתי רק בשבוע שעבר לטאזי.
"זו המיטה של טאז, אבל האמת שהוא ישן בדרך כלל במיטה שלי."
"באמת? וזה לא מפריע לך?"
"לא ממש, הוא די קטן והוא כמעט לא נוחר."
"ומה אם יש לך אורח, הוא לא מקנא?"
משכתי בכתפי, "מאז שאני גר פה עוד לא היה לי אף אורח."
ארז התיישב על מיטתי ומשך אותי אליו, "אז אולי הגיע הזמן?"
הנחתי לו להצמיד אותי אליו, והתנשקתי איתו מעט, אבל עצרתי אותו כשהעניינים התחילו להתחמם יותר מידי.
"צריך קונדום." הזכרתי לו, "וחוץ מזה אתה לא חושב שכדאי שקודם נכיר קצת אחד את השני?"
ארז נאנח והניח את כף ידי על מפשעתו כדי שאוכל לחוש את הזקפה המעוכה בסתר מכנסי הג'ינס שלו. "כשאני מגיע לשלב הזה אני מפסיק לחשוב." הודה בבת צחוק.
"ארז, תקשיב." אחזתי בכתפיו והרחקתי אותו מעט ממני, "אני יודע שאתה חרמן, גם אני, אבל אתה ממש מוצא חן בעיני, ואני לא רוצה שיהיה לנו רק סתם קטע חסר משמעות, היו לי מספיק כאלה בתל אביב, ונמאס לי, אני רוצה שקודם נכיר קצת אחד את השני, אתה מבין על מה אני מדבר?"
"כן, בטח. אתה לגמרי צודק." הסכים ארז, "וגם אתה ממש ממש מוצא חן בעיני." הוסיף, ושוב משך אותי אליו, ונישק אותי על שפתי נשיקה ממושכת וחזקה שהשכיחה ממני את כל מה שאמרתי דקה קודם, מזל שטאזי קפץ על המיטה והתחיל לנבוח במרץ.
"אוף, תשתיק את היצור הזה." רטן ארז במיאוס, והדף את טאז מהמיטה. טאזי נחת על הרצפה ונעלב פרץ ביללת מחאה. הוא נרגע רק אחרי שליטפתי ופינקתי אותו, השכבתי אותו במיטה הקטנה שלו, ונתתי לו עוגית כלבים.
"אני מצטער שהפלתי אותו." התנצל ארז, "אבל אם הוא ימשיך להתנהג ככה אני צופה עתיד עגום מאוד לחיי המין שלך."
"כן, אני באמת צריך לחנך אותו קצת, האמת שקבעתי פגישה בשבוע הבא עם מאלפת כלבים." דחפתי את המיטה של טאזי לתוך חדר הארונות, משאיר את דלתו פתוחה, פקדתי עליו לישון, והזמנתי את ארז לשתות איתי תה במטבח.
שתינו יחד תה, אכלנו עוגה שאפיתי במו ידי, ודיברנו על עצמנו, על השאיפות שלנו בחיים, ועל התוכניות שלנו לעתיד. שנינו התוודינו שמיצינו את הקטע של סקס סתמי, ואנחנו רוצים זוגיות, ורוצים אולי ילדים בעתיד, אבל בעוד שאני הייתי מרוצה לגמרי מהמגורים בקריה הצפונית הקטנה מול היער, נפשו של ארז יצאה למגורים בעיר גדולה, הומה אדם.
"אתה גדלת בקריות, ליד חיפה, וחיית המון שנים בתל אביב, אבל אני גר פה כל ימי חיי, וכל כך משעמם לי פה. אין מה לעשות בערבים, וכל הזמן רואים אותם פרצופים. נכון, יפה פה מאוד, וזה מקום נהדר לגדל בו ילדים וכלבים, אבל אחרי עשר בלילה מת פה, אתה לא מתגעגע לתל אביב?"
"האמת שלא, מיציתי את תקופת הבילויים שלי, וחוץ מזה תמיד אפשר לנסוע לחיפה לבלות, וגם תל אביב לא באמת רחוקה אם יש לך רכב פרטי. אתה עוד צעיר ארז, אבל תגלה שאחרי גיל שלושים מתחיל להימאס ממסיבות ומבילויים, ותל אביב באמת נהדרת, אבל יקרה נורא, וצפופה בצורה מחרידה."
"טוב, בסדר סבא, מה שתגיד." צחק ארז, טפח בחביבות על ברכי, החליק את כף ידו על ירכי, ושאל בן כמה אני.
"אני בן שלושים." אחזתי בכפו והרחקתי אותה מרגלי, "ואתה?"
"בן עשרים וארבע וחצי." חייך ארז, אחז בעורפי, גילה לי שאני נראה צעיר מגילי ושאני מאוד חמוד בעיניו, ושהוא נורא שמח שאני כזה מקסים, ושב ונישק אותי, והפעם טאזי שישן שנת ישרים לא התערב, וככה יצא שבסופו של דבר בילינו את הלילה יחד, חבוקים, מתנשקים, מתלטפים, צוחקים ומדברים.
למחרת בבוקר אכלנו יחד, ואז הוא נסע ללימודים, ואני הלכתי עם טאזי לטיול קטן, ומשם לעבודה. הוא הבטיח שיתקשר בערב, ולמרות ששיננתי לעצמי לא להתלהב, והזכרתי לעצמי שציפיות יש רק בכריות, נעשיתי מתוח ולחוץ ככל שהשמש שקעה באיטיות מענה, עד שנעלמה מתחת לרכס הכרמל, משאירה אחריה כמה עננים ורודים מרחפים כמו פיסות צמר גפן סביב מגדל האוניברסיטה הנשקף בכל הדרו ממרפסת ביתי.
"טוב, הוא כבר בטח לא יתקשר יותר." אמרתי לטאזי שכרסם במרץ עצם ירוקה מפלסטיק שהייתה אמורה לנקות את שיניו, ושנייה אחר כך הטלפון שלי צרצר, וזה היה ארז.
"ראית איזה שקיעה נהדרת?" צעק, "צא החוצה ותראה, פשוט מהמם!" התלהב.
"כן, ראיתי, באמת מהמם. איפה אתה?"
"אני בדרך אליך כמובן, תסלק את כל המעריצים שלך כי הלילה אתה שלי, והבאתי קונדומים."

"לא היית צריך, כבר קניתי בעצמי חבילה שלמה." צחקתי, מאושר מאוד פתאום, והלכתי לחמם לנו ארוחת ערב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה