1. העץ הבודד
בהתחלה הוא היה סתם עץ אלה רגיל שעמד בצד
הכביש, קצת אחרי צומת ג'למי. עברתי לידו המון פעמים כשנסעתי לבית הספר בחיפה ואף
פעם לא שמתי לב אליו, אבל בתקופה ששירתי בצבא התחילו פתאום לשפץ את כביש 75,
הופכים אותו לכביש מודרני עם ארבע מסלולים והעץ הזה שעמד קרוב מידי לשוליים נתקע
להם באמצע והפריע.
הם התחילו לשפץ מכיוון הצ'ק פוסט והתקדמו
לאט לאט צפונה, עוקפים את תל חנן, מתרחבים עד כמה שאפשר לחצר בית חרושת נשר -
למרות כל המאמצים נשאר שם צוואר בקבוק מעצבן - ואחר כך דוהרים קדימה לעבר קיבוץ
יגור, משנים לגמרי את הפנייה לכפר חסידים.
הקיבוצניקים דרשו בתוקף להזיז את הכביש
הבין עירוני מהקיבוץ שלהם הצידה - ולא רק שמילאו את דרישתם הם עוד קיבלו על זה
פיצוי - ומשם כבר הייתה הדרך פנויה.
שום דבר לא הפריע יותר לעבודה, עד לגשר
הטורקי הישן מעל הקישון - ממש לפני העלייה לטבעון - היו רק שדות שטוחים שהשתרעו
משני עברי הכביש. רק העץ הזה, בין הפניה לבית המעצר לצומת ג'למי שרומזר פתאום, היה
תקוע שם, גדול, רחב ומפריע.
כל שבוע בדרכי שוב לבסיס הייתי מביט איך
הכביש הולך ומתקרב אליו ונפרד ממנו מחדש, וכל שבוע הייתי מופתע לראות אותו עדיין שם,
ואז קרה המשבר הגדול - אחרי הרבה חודשים של אהבה אילמת העזתי ונתתי לאורי את המכתב
שבו פירטתי מה אני חש כלפיו.
הוא קרא, נעץ בי מבט מלא תיעוב, קרע
לחתיכות את המכתב שניסחתי במשך שעות ארוכות ומענות, זרק בפני את הקרעים, סינן,
"שלא תעיז להתקרב אלי יותר, הומו אחד." והלך לספר לחבר'ה.
כמה ימים אחר כך - ימים שאני מנסה גם
עכשיו, שנים אחר כך למחוק מזיכרוני - מצאו אותי מעולף במקלחת וצנצנת כדורי ואליום
ריקה מתגוללת לצידי.
נשלחתי לבית חולים, שטפו את קיבתי והצילו
אותי ממוות. אחר כך אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית ממנה זכורים לי ימים ארוכים
ומשמימים שרק שיחות ממושכות, רצופות שתיקות מעונות, עם פקידי נשמה שהתחזו לרופאים
מפסיקים אותם.
הורי קיבלו את הבשורה על אשפוזי בתדהמה
ובאימה. הביקורים שלהם אצלי כללו מבול דמעות חרישיות של אימא ושל סבתא, מגובות
בשתיקות מכבידות של אבא ושל יוני, אחי הגדול.
סוף סוף, אחרי שישה שבועות שארכו נצח,
הוחלט שהתגברתי על המשבר ואני יכול לצאת מבית החולים.
מאחר ושוחררתי כמובן מהצבא היה עלי לשוב
הביתה.
אבא ואימא באו לאסוף אותי ברכבם, מדברים
בעליזות מזויפת על לימודים במכללה ועל כל מיני קורסים לעיצוב ולאופנה שיפתחו
אפשרויות נהדרות לפני בחור מוכשר ורגיש כמוני, דוחקים לידי חוברות צבעוניות של כל
מיני מכללות שאפשר ללמוד בהן ולהתקדם בחיים.
הקשבתי להם בשתיקה, מהנהן בנימוס אדיש.
בכלל לא חשבתי על העץ, שכחתי ממנו לגמרי ואז, פתאום, ראיתי אותו. הוא עדיין עמד
שם, גזום וקצוץ מעט, אבל זה היה ללא ספק הוא, עומד בדיוק באותו מקום למרות שהכול
סביבו נראה כבר אחרת.
הם השאירו אותו נטוע במקומו ועקפו אותו כך
שכעת הוא היה תקוע בין שני הנתיבים, נישא מעל הכביש על מעין גבעונת קטנה שהושארה
שם במיוחד בשבילו.
איזה יופי! שמחתי, הם לא קטעו אותו, מישהו
התחשב בו ועשה מאמצים כדי להציל אותו. בסופו של דבר הם התפשרו קצת, השקיעו עוד קצת
יותר כסף והגיעו לשיתוף בין הכביש לעץ. אחרי שראיתי איך העץ ניצל משהו מתוח וקר
בתוכי הפשיר פתאום והתחמם.
"אני חושב שאני אלך למכללת
ויצ"ו בחיפה." אמרתי לאימא ולאבא, "אם אני אגור אצל סבתא ואצליח
למצוא משרה חלקית בשעות הבוקר אני אוכל לשלם בעצמי את שכר הלימוד, וככה גם סבתא לא
תהיה לבד בלילות. נראה לכם?"
"זה רעיון מצוין." קרנה אימא
בהקלה, "פשוט מצוין, לאבא יש חבר במקומון בקריות שבטח ימצא לך עבודה בגרפיקה.
יהיה טוב יניבי, תראה שעוד יהיה טוב."
2. צד החתן או צד הכלה
במשך כל זמן הלימודים גרתי אצל סבתא, משמש
לה מעין בן לוויה ומשרתת, מבשלת ומנקה, ותוך כדי כך למדתי וגם עבדתי במחלקת
הגרפיקה של המקומון הכי סמרטוטי וירוד באזור הצפון.
הייתי עסוק יומם וליל, רץ כל הזמן ממקום
למקום, חסר תמיד שעות שינה, כסף וזמן פנוי. זה היה טוב, לא היה לי זמן לחשוב ולרחם
על עצמי, לא היה לי כוח לחשוב על גברים ועל אהבה, בקושי היה לי קצת פנאי לעשות ביד
מידי פעם.
שלוש שנים ארוכות ומשמימות חייתי ככה,
נתון לעריצותה של סבתא ושל המורים במכללה. חוטף על הראש מצד אחד ממנהל מחלקת
הגרפיקה הקמצן שלנו שלא הפסיק לדאוג שהרעיונות שלי יביאו את העיתון לפשיטת רגל,
ומצד שני מאימא שלא נואשה מלקוות שאתחתן
ואתחיל לנפק לה נכדים.
על מחאותיו הרפות של אבא שאני לא בעסקי
בנות היא הייתה משיבה בפולנית כועסת וממשיכה לחפש לי שידוכים בין הבנות המכוערות
של החברות שלה.
מזל שיוני לא נזקק לשידוכים שלה. הוא סבל
מבעיה הפוכה לשלי והחליף בחורות ללא הרף, מביא את אימא לידי ייאוש שהתגבר עוד יותר
כשגלית תקעה בו ציפורניים עשויות היטב וגררה אותו לחופה.
החתונה של יוני חוללה סערה כה גדולה
במשפחתי עד שאפילו אני והבעיות שלי נשכחו לזמן מה. אימא ואם הכלה התווכחו ורבו על
כל פרט, מסידורי הפרחים עד לצבעי המפה, מרשימת המוזמנים ועד לשיר שינוגן בחופה.
הכול היה סיבה למריבות, היעלבויות וויכוחים לא נגמרים.
עד לחופה ממש הן התווכחו בגלל הרכב המנות
ומזל שאבא שלי ואבא של גלית מיתנו את הרוחות ומנעו פיצוץ בגלל עוד כמה מוזמנים לא
קרואים שצצו פתאום מהצד של הכלה.
אחד מאותם מוזמנים היה גבר רחב כתפיים
ובהיר עיניים שאישה נמוכה עם עקבים גבוהים הייתה תלויה על זרועו. הגבר הזה היה
חיליק וברגע שראיתי אותו שכחתי את כל שבועות ההתנזרות שנשבעתי אחרי שהוטחו בפני
קרעי מכתב האהבה שלי, התעלמתי מטבעת הנישואים שלו ומהגברת שלצידו ותקעתי בו מבט
חסר בושה. הוא החזיר לי מבטים חטופים, מחייך לעברי ולבסוף הניח את הכוס מידו ופנה
לשירותים.
חיכיתי שנייה אחת ורצתי אחריו. השירותים
באולם החתונות היו בקומה מתחת וכשנכנסתי פנימה שמעתי מעלי את הרב מזמין את כולם
לחופה.
הוא חיכה לי ליד הראי המהודר הנתון במסגרת
מתכת מסולסלת, בוחן במורת רוח את העניבה שלו.
"אני נראה כמו דביל עם הדבר
הזה." אמר וחייך אלי ואני התמוססתי אל מול החיוך שלו, חיוך מבודח, ממוסגר
בקמטי צחוק מתוקים שעד היום איני עומד בפניהם.
"זה פשוט קשור עקום." אמרתי,
נעמדתי לפניו, פרמתי וקשרתי מחדש את קשר עניבתו.
"תודה." הוא אמר ומשך אותי לתא
הצדדי שהיה מרווח מעט יותר משאר התאים. סגרנו את הדלת ובעוד הרב משמיע הלצות תפלות
באוזני אחי וגיסתי החדשה התחלנו לגשש את דרכנו אחד אל השני, מתנשקים ונוגעים זה
בזה.
רציתי לעשות יותר, אבל חיליק סירב.
"אין לי קונדומים." אמר, "וחוץ מזה אנחנו מפסידים את החופה. אשתי
תהרוג אותי. אתה מהצד של החתן או של הכלה?"
"אני האח הקטן של החתן." אמרתי,
נאבק ברוכסן מכנסיו.
"אלוהים ישמור." אמר חיליק,
"אז אתה צריך ללכת להיות עם ההורים שלך ושאר המשפחה."
"עוד רגע." התחננתי וכרעתי על
ברכי לפניו, מכניס את אברו הזקור למחצה לפי. כל כך הרבה זמן לא עשיתי את זה וזה
היה כל כך טוב...
"יניב, זה לא בסדר. אתה צריך להיות
עכשיו עם המשפחה שלך." מחה חיליק רפות, אבל הניח לי להמשיך.
"כן, אתה צודק." הסכמתי איתו,
והמשכתי בשלי.
מה שהפסיק את פעילותי היה קול השמחה
והצהלה של המזל טוב המסורתי שעלה מלמעלה. "עכשיו כולם ירוצו לפה כדי להספיק
לשירותים לפני האוכל." לחש לי חיליק, ומשך אותי אליו לעוד נשיקה, "כדאי
שנלך."
"אני אוכל לראות אותך שוב?"
שאלתי והעזתי ללטף את פניו, מעביר אצבע על שפתיו המלאות.
"אם אתה רוצה אני אשמח. מכיר את מלון
הרצליה? זה ברחוב הרצליה. תוכל להיות שם מחר, בערך בשמונה בערב?"
"כן." אמרתי, מוותר באחת על
השיעור בתולדות האומנות שנועד לשעה זו.
יצאנו יחד מהשירותים, פוסעים זה לצד זה,
משוחחים כמו מכרים ותיקים. הוא החמיא לי על הז'קט שלבשתי והרים את גבותיו בהערכה
כשאמרתי לו שתפרתי אותו בעצמי, ואני נאנחתי בהקלה כשהתברר לי שהוא לא קרוב משפחה
של גיסתי אלא רק בעל של חברה שלה מהעבודה. לא שזה היה מפריע לי, אחרי שלוש שנות
התנזרות שום דבר לא היה מפריע לי להתייצב למחרת בערב במלון הרצליה ולהיפגש איתו.
3. מה הם עשו לך ילד?
כשפגשתי את חיליק הייתי בשנה האחרונה של
הלימודים. נשארו לי רק שני קורסים ועוד כמה עבודות עד להשלמת התואר. לראשונה מאז
התחלתי את לימודי הרשיתי לעצמי להיעדר מהמכללה וחשתי נועז והרפתקני מאוד. לפני
שיצאתי למלון הרצליה נעמדתי ערום לפני הראי, עורי ורדרד ומהביל אחרי מקלחת קפדנית,
והבטתי בעצמי במבט בוחן. נראיתי כרגיל - רזה, לא גבוה במיוחד, לא שרירי במיוחד,
עורי לבן וחלק משיער גוף, פנים צעירים, נחמדים ורגילים למדי, שיער שטיני חלק ועיניים
כחולות ירקרקות, הפרט המוצלח ביותר אצלי.
קיוויתי שחיליק לא יתאכזב ממראי אחרי שאתפשט,
ושלא אאבד ברגע האחרון את אומץ ליבי ואצליח להגיע למלון בשלום.
לפחות יש לי פרופורציות טובות אמרתי לעצמי,
למרות שלא הייתי בטוח בכלל מה הן אותן פרופורציות ומה הופך אותן לטובות.
"נהדר! יש לך פרופורציות קלאסיות
יניב." אמר לי לילוש ידידי, הידיד היחיד שעשיתי לי במכללה. הוא גם הסביר לי
בדיוק מה הופך את היחס בין אורך רגלי לאורך ידי לקלאסיים, אבל שכחתי את הסבריו -
קשה מאוד להתרכז כשאתה עומד על פודיום, ערום לגמרי ומדגמן לפני מישהו, גם אם הוא
ידיד טוב שלך וכל תשומת ליבו נתונה לרישום בלבד ולא לשום דבר אחר.
את לילוש הכרתי בשיעורי תולדות האמנות, שמו היה
בעצם ליאור שאולוב, אבל הכול כינו אותו לילוש. כולם הכירו אותו, חיבקו אותו,
הרעיפו עליו חיבה ונשיקות, וקיבלו ממנו אותות חיבה דומים. הבנות השתגעו אחריו וגם
הבנים, בעיקר אלו שראו בבנות רק חברות, או יריבות, תלוי בנסיבות.
בהתחלה הוא הרגיז אותי בהתנהגות ההומואית
המופגנת שלו, בבגדיו המופרזים, במיניות שלו שהוא אהב לנופף בה בהפגנתיות. תמיד היה
עליו פריט ביגוד בצבעי הגאווה, שערו תמיד היה ארוך מידי והילוכו מעכס מידי, אבל עם
הזמן התקרבנו וגיליתי שהוא נשמה טובה ועדינה, שחוש ההומור שלו מעולם לא פוגע אלא
רק עוקץ בעדינות, וכשהוא שח לי שיש לי פרופורציות מושלמות של פסל יווני קלאסי...
מי יכול לעמוד בפני מחמאה כזו?
נעשינו חברים טובים והוא היחיד שסיפרתי לו על המכתב
שאורי קרע והשליך בפני.
"ומה קרה אחר כך?" שאל ולקח את כפי
בכפו.
"הוא הלך וסיפר עלי לכולם. היו לי כמה ימים
לא נעימים שנגמרו בניסיון התאבדות כושל. אחר כך העיפו אותי מהצבא, זה הכול."
"זה הכול?" הרים לילוש גבות בהירות
ומעוצבות להפליא, "בגלל דבר כזה מתאבדים?"
"החבר'ה בבסיס היו מאוד... הם... לא חשוב.
אני לא רוצה לדבר על זה, בוא נדבר על משהו אחר." ביקשתי ולילוש כיבד את בקשתי
והניח לנושא שלא הייתי מסוגל לדבר עליו.
מה היה דווקא בחיליק, גבר זר לחלוטין שבקושי
החליף איתי מספר מילים שגרם לי לרצות להתנער סוף סוף מאותה חוויה משתקת שעצרה את
חיי למשך כל כך הרבה זמן? אני לא יודע, עד היום אין לי באמת תשובה לזה. אני משער
שזה היה משהו בסבר פניו הרחבות והגבריות, בנינוחות של חיוכו הטוב, בשילוב הזה של
כוח ועדינות גברית שקרן ממנו.
בזמנו לא התעמקתי יותר מידי בנושא - ראיתי אותו,
נדלקתי עליו ורציתי אותו. למזלי גם הוא הגיב בצורה דומה כשראה אותי והנה אני כאן,
עומד בפתח מלון הרצליה, מבוהל ועצבני אך נחוש לעשות את זה - לשוב לחיים
נורמאליים של גבר צעיר, פנוי וחרמן.
ידעתי שהוא נשוי, שהקשר איתו לא יכול להיות
רציני ולא היה לי אכפת. כשפגשתי בו לא חשבתי בכלל על קשרים רציניים. הייתי רק בן
עשרים ושלוש והחודש הבא, השנה הבאה, אפילו השבוע הבא לא הטרידו אותי כלל. חשבתי רק
על מה שיקרה בעוד שעה, שעתיים ומה שקרה עלה על כל ציפיותיי.
הוא המתין לי בלובי, נראה נרגש אך רגוע,
וכשהבחין בי אורו פניו בצורה מחמיאה שחיממה את ליבי.
בקלילות רבה הוא העביר אותי את מחסום פקיד הקבלה
המשועמם שלרווחתי הרבה לא טרח כמעט להביט בי - אחר כך התברר לי שחיליק היה לקוח
קבוע ומוכר שם - הכניס אותי למעלית בזריזות ובאותה זריזות הוביל אותי ממנה לחדר
שלנו, חדר מלון קטן, מרוהט בסגנון מיושן מעט, מרופט, אבל נקי.
כמה טבעי היה החיבוק הראשון שלנו, כמה נוחה
ומוכרת הייתה הנשיקה הראשונה, ובאיזה מהירות מצאנו את עצמנו על המיטה, מושכים
בלהיטות את הבגדים אחד מעל גופו של השני.
מההתחלה לא היו ביני לבינו שום גמגומי מבוכה,
שום צרימות של חוסר הבנה. מהרגע הראשון שררה בינינו אינטימיות נעימה, הבנה שמעבר
למילים.
"תגיד, לא נפגשנו כבר פעם, בגלגול
אחר?" הצטחק אחרי שנפטר מכל בגדי והעביר יד חמה ובוטחת על חזי ובטני.
חייכתי ומשכתי את ראשו אלי והוא הבין מיד, רכן
אלי ונישק את פטמותיי, גורם לי להיאנח בקורת רוח. די היה במגע ידו על כתפי כדי
שאבין, אתהפך על בטני ואגיש לו את ישבני.
הוא ליטף אותו ונישק את הגומות בקצה גבי ואחר
כך, למרבה הפתעתי וחדוותי, העביר את לשונו בין עגבותיי, מתעכב על פי הטבעת שלי
שהחל לפעום בצורה מטריפה בקצב הדופק שלי.
הכול התקדם בצורה נפלאה עד שקצה אברו החל להידחק
לתוכי, בבת אחת הכול חזר אלי - הידיים הגסות שאחזו בי בכוח, מרתקות את ידי, מפשקות
את רגלי. הקולות האכזריים והלועגים, הכאב הנורא, הבושה, ההשפלה האיומה שהביא עלי
אותו לילה נורא, השפלה שניסיתי למחוק בעזרת חופן גלולות הרגעה.
"היית צריך להגיד לי שזו הפעם הראשונה
שלך." הוא נזף בי כשהתכווצתי וגנחתי ברגע שניסה לחדור לתוכי.
"זו לא הפעם הראשונה. כבר הייתי עם
גברים." ניסיתי להציל את שאריות כבודי האבוד.
"מתי?" חקר חיליק והפך אותי על גבי,
רוכן מעלי בדאגה, מביט בי ברוך בעיניו החומות הטובות.
"כשהייתי בי"ב. הייתי הולך לגן ו...
אתה יודע."
"אתה לא נראה כמו טיפוס שיסתובב בגן."
הצטחק חיליק, "ומה קרה בצבא, לא עשית שם כלום?"
"התאהבתי וזה נגמר לא נעים."
"למה, הוא היה סטרייט?"
"איך ידעת?"
"זה קורה לכל אחד. סיפרת לו?"
"כן, במכתב."
"ומה קרה?"
"הוא קרע אותו וכעס עלי, ואחר כך הלך לספר
לכולם ואז... די, אני לא רוצה לדבר על זה."
"מאז לא היית עם אף אחד?"
"בערך."
"מה זאת אומרת בערך? מה הם עשו לך
ילד?"
"כמה חבר'ה חשבו שזה יהיה נורא מצחיק אם הם
יתנו להומו את מה שהוא אוהב ואנסו אותי. ניסיתי להתאבד, לא הצלחתי והעיפו אותי
מהצבא. עכשיו בבקשה, די עם זה."
חיליק משך אותי בעדינות בין זרועותיו, עוטף אותי
בחיבוק מגונן. "אני מאוד שמח שנשארת בחיים."
"כן, שמחה וששון, אבל אני לא מסוגל
להזדיין. אני רוצה, אבל לא יכול."
"בטח שכן, יש עוד המון דברים נהדרים שאפשר
לעשות גם בלי חדירה."
"כן, בתור משחק מקדים, אבל בלי זיון זה לא
זה."
"נו, אם אתה בכל זאת מתעקש... זה ייקח זמן,
אבל אם נעשה את זה לאט לאט זה ילך. צריך סבלנות, אם לא נצליח בפגישה השנייה אז
בשלישית, או ברביעית. אני מבטיח לך שבסוף הכול יסתדר, אתה סומך עלי?"
הרמתי את פני מחזהו הרחב והשעיר והבטתי בעיניו החומות
בהירות. "כן, אני סומך עליך." החלטתי ומעולם לא הצטערתי על כך.
4. אני לא הומו
בפגישה השלישית כבר עשינו את זה. כשהייתי
איתו כל הפחדים והמעצורים מפעם נעלמו, הלכנו עד הסוף וזה היה בדיוק כמו שחלמתי
ורציתי. כשהוא חיבק אותי זה לא כאב ולא היה מפחיד. החיוך שלו, העדינות
והרגישות שבעיניו, הכול היה בדיוק כמו שרציתי.
הגעתי למכללה זורח משמחה, לא מסוגל להוריד
את החיוך מהפנים. לילוש הבחין מיד בשינוי שחל בי ועוד באותו ערב כשיצאנו מהמכללה
הוא הזמין את עצמו אלי לקפה. אחרי חצי שעה הוא הוציא ממני הכול, כולל הסיפור המלא על
למה חייתי כנזיר כל הזמן למרות שכל כך הרבה חיזרו אחרי.
"לא שמתי לב. מה פתאום חיזרו? מי
חיזר אחרי?"
"מה זאת אומרת מי? כל ההומואים של
המגמות לאומנות ולאופנה וגם חלק גדול מהבנות, כולם חשבו שאתה מאוהב בי בסתר או
משהו... האמת שגם אני התחלתי לחשוש שזו הבעיה שלך, או זה או שאתה אימפוטנט."
"אני לא. אני מבטיח לך שהכול עובד
אצלי."
"חבל שלקח לך כל כך הרבה זמן
להסביר."
"היה לי קשה לדבר על זה, גם עכשיו זה
לא קל. אני מקווה שהסיפור יישאר רק ביני לבינך ליאור."
לילוש עשה פנטומימה של נעילת פיו וזריקת
המפתח מבעד לחלון, ומיד אחר כך התחיל לחקור אותי על החבר החדש שלי.
"הוא לא חבר שלי, רק יזיז. זה
הכול."
"יזיזים לא גורמים לך לזרוח
ככה."
"הוא כן."
"אהה... הנה הזוהר הזה שוב קורן ממך.
נו, ספר קצת, בן כמה הוא? מי הוא? מה הוא עושה בחיים?"
"הוא בן שלושים ושלוש, מבוגר ממני
בעשר שנים, הוא עובד בעסק המשפחתי של אשתו, של אבא שלה בעצם ו..."
"עצור." קפץ לילוש ממקומו,
"אמרת אשתו? הוא נשוי? מה אתה, מפגר? מה יש לך להתעסק עם זקן נשוי?"
"הוא לא זקן, דביל. הוא נהדר, ומה
אכפת לי שהוא נשוי? אני בכלל לא חושב שניפגש עוד פעם, אני פשוט נורא שמח שהצלחתי להפסיק
לפחד מסקס ושאני שוב בעניינים. הוא היה נהדר איתי ואני ממש מחבב אותו והכל, אבל
אני יודע שזה סתם סיפור חד פעמי."
"אני מקווה ככה." בחן אותי
לילוש בעיניים פקחיות - עיניים מבוגרות מידי לפניו הצעירות – "כי כדאי שתדע,
הם אף פעם לא עוזבים את הבית."
"לילוש תרגיע, אני לא מפרק משפחות.
הסידור שיש לו עם אשתו לא מעניין אותי. מר יחיאל ברג הוא כבר היסטוריה מבחינתי. אז
תגיד, מי נראה לך הכי דלוק עלי במגמת אופנה?"
לילוש הניד את ראשו בשאט נפש. "אתה
שקרן כל כך גרוע שזה פשוט מעורר רחמים יניבי. שקוף לגמרי שברגע שהוא יתקשר אליך
אתה תעזוב הכול ותרוץ אליו כמו שרמוטה מיוחמת."
"אולי שרמוטה אבל ממש לא
מיוחמת." מחיתי, "ואני בטוח שאין מצב שהוא..."
הטלפון צלצל וסבתא צעקה אלי מהסלון שאיזה
מר ברג אחד מחפש אותי בטלפון.
מתעלם מחיוכו המלגלג של לילוש דהרתי
לטלפון. "יש לי דירה ריקה של חבר ואני יכול להישאר כל הלילה. נראה לך?"
שאל חיליק.
"בטח. צריך להביא משהו?"
"מברשת שיניים ואת התחת היפה
שלך." הצטחק חיליק.
"אין בעיות." רשמתי את הכתובת
שהוא נתן לי, אמרתי לסבתא שאני ישן אצל חבר הלילה ותוך התעלמות מעקימת פניה גררתי
את לילוש החוצה.
"לפחות תנסה לברר מה המצב בינו לבין
האישה, אם היא יודעת? אם יש ילדים? אם הוא תלוי בה כספית? חשוב שתדע דברים כאלו
לפני שאתה מאבד בגללו את הראש."
"אוף! תפסיק להיות פולנייה כזו. אתה
נשמע כמו סבתא שלי. זה רק קראש שיעבור בקרוב. ביי מאמי." נישקתי את לחיו
ועליתי על מונית לשכונת דניה, לבלות את הלילה הראשון שלי עם חיליק.
אחרי שגמרנו להתהולל בחדר השינה שנוף נפלא
של הים נשקף ממנו שכבתי שבע ומנומנם בזרועותיו, מחליף איתו נשיקות רכות וממיסות,
מאושר עד להתפקע.
השאלות של לילוש פרחו ממוחי כשהוא חיבק
אותי, אבל שבו להטריד אותי ברגע שהטלפון הנייד שלו צלצל פתאום.
בשנים הללו – העשור האחרון של המאה שעברה
- רק למעט מאוד אנשים היו טלפונים ניידים, כיום אני יודע שהם היו מגושמים
ופרימיטיביים מאוד, אבל אז התרשמתי עמוקות מהפלא הטכנולוגי שחיליק אחז בידו,
והבטתי בהנאה במאהב שלי ששוחח במכשיר הפלאי כשהוא פוסע הלך הלוך ושוב בחדר השינה.
הוא היה ערום לגמרי והיה כל כך נעים להביט
בו, פוסע בגמישות, אוחז בידו מכשיר כל כך משוכלל ויקר, שקוע בשיחה רצינית עם מישהו
ששמו משה (שרצה לברר משהו בקשר להזמנות של מחר), ולדעת שעוד מעט השיחה המשעממת
הזאת תסתיים והוא יחזור אלי וימשיך לנשק אותי...
השיחה הסתיימה סוף סוף והוא חזר למיטה
והשליך במורת רוח את פלא הטכנולוגיה המתוחכמת על השידה. "ידעתי שברגע שאני
אסכים להחזיק אצלי דבר כזה הוא יציק לי יום ולילה." אמר ברוגז.
"מי? משה? מי הוא בכלל? הבוס
שלך?"
"כן, הבוס שלי, ואבא של אשתי, ובעל
המפעל. הכול ביחד."
"אתה עובד אצל אבא של אשתך? אתה תלוי
בו כספית?"
"משה אהרוני לא משלם לאף אחד כסף בלי
לראות תמורה. אני עובד קשה מאוד בשביל הכסף שאני מרוויח אצלו."
"למרות שאתה נשוי לבת שלו?"
"דווקא בגלל שאני נשוי לבת שלו. יש
לו רק בנות והעסק שלו לא מעניין אותן. אחת תישאר כבר רווקה זקנה, והשנייה התחתנה
עם איזה ילדון מפונק שבקושי יודע לקשור לבד את הנעליים שלו. הזקן מטפח אותי בתור
היורש, הבן שאשתו לא הצליחה לתת לו."
"חשבתי שהגבר קובע את מין
הילוד."
הוא צחק. "אני לא מציע לך להגיד את
זה ליד מר אהרוני, הבעלים והמייסד של שריפלסט."
"זה שם המפעל שלו?"
"כן, אנחנו מייצרים מוצרי פלסטיק
בהזרקה, בעיקר אריזות לתעשייה."
"ומי זו שרי?"
"הבת שלו, אשתי."
"יש לכם ילדים?"
"לא, עדיין לא, והזקן מאוד לא מרוצה.
הוא בחר בי בגלל המאגר הגנטי המשובח שלי והוא רוצה שאני אתחיל לערבב אותו עם הגנים
של הבת שלו."
"אבל אתה הומו חיליק."
חיליק הביט בי ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו
לא הייתה טיפת הומור או חביבות במבטו. "זה שאני דופק אותך בתחת מידי פעם לא
אומר שאני הומו ילד." אמר בזעף.
"אני מבין." אמרתי, למרות שאז
לא הבנתי באמת למה הוא חש צורך כל כך עמוק להציג את עצמו כסטרייט אפילו בפני.
לצערי גם היום, שנים אחרי אותו לילה, אני עדיין לא בטוח שאני באמת מבין למה הוא כל
כך מתבייש ברצון שלו לדפוק גברים בתחת.
בזמנו לא התעמקתי יותר מידי בדבריו, פגוע
מהדרך המכוערת בה הוא הציג את היחסים בינינו קמתי מהמיטה ובדמעות בעיני ביקשתי
שיזמין לי מונית כי אני רוצה ללכת.
"לא, בבקשה, אל תלך יניב. אני מבקש
ממך, הפכתי עולמות כדי שנוכל לישון לילה אחד יחד. מחר אני נוסע עם שרי לנופש
באיטליה ולא נוכל להיות יחד שבועיים. אני מצטער שנפגעת חמוד, בבקשה אל תלך."
"שבועיים?" נדהמתי, וליבי נצבט
בכאב, "אני לא אראה אותך שבועיים?"
"אני מצטער, אבל אין לי ברירה, זו
מתנה ממשה ורחל, ההורים של שרי, ואני חייב... אני מקווה שהיא תחזור הרה מהבילוי
הזה ושיהיה לי קצת שקט מהם."
"אני לא מבין למה אתה צריך... למה
אתה חייב לחיות עם אישה ולהכניס אותה להריון אם אתה לא רוצה."
"אבל אני כן רוצה. רוצה ילדים, רוצה
להיות יום אחד המנכ"ל של שריפלסט. רוצה חיים מלאים וטובים. אתה עוד ילד, תראה
שבעוד כמה שנים גם אתה תרצה להתחתן."
"מה? עם אישה?" נדהמתי.
הוא צחק. "כן, בטח שעם אישה. אז מה,
עם גבר? מי שמע על גבר שמתחתן עם גבר?"
עשר שנים אחרי שהוא שאל את השאלה הזו ואסף
אותי בזרועותיו, מוחה בנשיקות את הדמעות מעל ריסי, שמעו הרבה אנשים על גברים
שהתחתנו עם גברים, ונשים שהתחתנו עם נשים ואפילו גידלו יחד ילדים, אבל אז, מי חשב
על זה בכלל?
בסוף נשארתי איתו כמובן וישנו יחד חבוקים
כל הלילה ולמחרת בכיתי כשנפרדנו, ונעלבתי כשהוא דחף צרור שטרות לכיסי.
"אל תכעס, זו מתנה ממני, אני רוצה
שתקנה לך משהו יפה שינחם אותך כשאני לא אהיה פה." הפציר כי בחן כל כך רב
עד שנעתרתי ולקחתי את הכסף.
לא קניתי בו כלום. שמתי אותו בחשבון
החיסכון שנועד לקניית מכונית והתגעגעתי אליו עד כלות. כפי שהבטיח הוא חזר אחרי
שבועיים, שזוף ונלהב, ובישר לי בשמחה שהמשימה בוצעה - שרי בהריון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה