1. כלכלה ורודה

1. לבד

נפגשתי לראשונה עם בועז בלוויה של נדב, אחי הגדול. הוא נהרג בדיוק כשהתחלתי להרהר באפשרות של יציאה מהארון.

הייתי אז בתיכון, נער רזה, מבוהל עד מוות מהתחושות המשונות שעוררו בי התלמידים הבוגרים יותר. היחיד שידע את סודי היה נדב. "אם תמשיך להרגיש ככה גם בהמשך תצטרך לגלות את זה להורים." אמר לי אחרי שהתוודיתי בפניו.

הבנתי מיד שהוא צודק ומרוב בהלה התחלתי לגהק, עצם הרעיון של שיחה על מין עם הורי שיתק אותי מרוב פחד. נדב הבין וליטף את ראשי בחיבה, הבטיח לי שזה לא נורא, הוא אף פעם לא יפסיק להיות אחי הגדול ותמיד יעמוד לצידי.

כל פעם שהייתי מנסה לדמיין איך אבוא אליהם ואגיד להם שאני הומו דמיינתי גם את נדב לצידי, מחבק את אימא הבוכייה, משקיט את אבא הזועם, מסביר להם שזה לא נורא, ומבטיח להם שיהיה בסדר, זה לא אסון, וגם אם עוזי לא יתחתן אף פעם, ולעולם לא יהיו לו ילדים אין צורך לדאוג, הוא פה, ומיד אחרי שישתחרר הוא יתחתן עם דפנה היפה ויספק להם חצי תריסר נכדים מקסימים.

המחשבה עליו הייתה מרגיעה את התקף הבהלה שלי, והייתי נרדם, רגוע, מאושר שיש לי אח מדהים ומגונן כזה.

ואז, קצת אחרי שעליתי לי"ב והיציאה מהארון הפכה מאירוע רחוק ומפחיד שיתרחש אי שם בעתיד למשהו ריאלי שבטח יתרחש בקרוב, קרה אסון, ונדב נהרג.

המוות שלו ריסק את המשפחה שלנו. אני לא אומר שהם לא אהבו אותי, ואת התאומים, רעות ואסף, אבל נדב היה היהלום שבכתר המשפחתי שלנו. הבן הבכור האהוב והמועדף על כולנו, לא רק על אבא ואימא, ואחרי מותו הכול השתנה והתפורר.

אני לא חושב שאימא הייתה שורדת את השבעה שלו בלי דפנה שעזבה הכול, את הלימודים שלה, ואת משפחתה, ונצמדה לאימא, משגיחה עליה, מנגבת את דמעותיה ומחזיקה אותה, פשוטו כמשמעו, מחבקת ותומכת, משגיחה שתאכל קצת לפעמים, ולא מניחה לה לקחת לבד כדורי הרגעה מחשש שיקרה עוד אסון.

"דפנה פשוט מדהימה עם אימא שלך, אבל אתה לא חושב שזה התפקיד של אבא שלכם, לתמוך בה בתקופה הקשה הזו?" שאל אותי בועז שהיה בהתחלה המ"כ של נדב, והפך אחר כך לחברו הטוב.

"אבא לא מסוגל לתמוך באף אחד, עוד כשנדב חי הוא בקושי תפקד." הסברתי לבועז שטעה, כמו כולם, וחשב שאם אבא נראה כמו גבר חזק וקשוח, הוא באמת כזה.

הוא לא היה כזה, האדם החזק במשפחתנו הייתה אימא, אבא רק העמיד פנים שהוא חזק, אבל מאז ומתמיד הוא נשען על אימא, ובלעדיה הוא לא היה שווה כלום. רק אני, אימא ונדב ידענו את הסוד הזה, ומעולם לא דיברנו עליו, אבל אחרי שנדב מת ואימא התמוטטה והפסיקה לתמוך בו אבא לא הצליח להעמיד פנים יותר, וחולשתו נגלתה לעין כל.

ניסיתי להסביר לבועז את יחסי הכוחות במשפחה שלנו, ופתאום הבנתי שעכשיו, בלי נדב, אני היחיד שנשאר לאימא, ועד שהתאומים יגדלו יהיה עלי לדחות את היציאה מהארון ולמלא את מקומו, והתחלתי לבכות.

בועז חיבק אותי, מלטף את גבי, קודם על החולצה ואחר כך מתחתיה. ידיו החמות נגעו בעורי, ואחר כך חשתי גם את הזין שלו, מתחכך בבטני. וכמובן שגם הזין שלי הגיב באופן דומה, מתעלם באדישות מהנסיבות האיומות.

דקה אחר כך נרתענו זה מזה, מבוישים, והוא גמגם סליחה וברח, אבל חזר למחרת, בשעת לילה מאוד מאוד מאוחרת, אחרי שכל האורחים כבר הלכו וכל בני הבית ישנו, מותשים, ובמקרה של אימא ואבא גם מסוממים מתרופות הרגעה.

"אני מצטער שהגעתי כל כך מאוחר." התנצל בועז, ואני אמרתי שזה בסדר, בין כה וכה לא הצלחתי לישון. הסתכלנו זה על זה באפלולית חדר השינה שלי ושל נדב, שנעשה מעכשיו רק שלי, ואחר כך שבנו והתחבקנו, והפעם לא נרתענו זה מזה.

בועז המשיך לבוא לבקר אצלנו במקביל לשירות הצבאי שלו, מתבונן בשתיקה איך המשפחה שלנו מתפרקת לאט. אחרי מותו של נדב והתמוטטותה של אימא אבא הלך והתרחק מאיתנו, מבלה פחות ופחות זמן בבית. אימא התרחקה גם כן, אבל לתוך עצמה, ויצאה פחות ופחות החוצה, מבלה את רוב זמנה במיטה, צורכת כדורי הרגעה לרוב, והתאומים הפכו מילדים חמודים ומפונקים למתבגרים זועמים.

למרות הכול ניסיתי להציג, לפחות כלפי חוץ, חזות של משפחה מתפקדת, ובהדרכתה של דפנה למדתי בשנה האיומה שאחרי מותו של נדב, לבשל, ולנהל משק בית. בועז לימד אותי איך לאהוב גבר, וכמובן שהייתי מאוהב בו עד למעלה מאוזני, כל כך מאוהב עד שלא שמתי לב שגם דפנה מאוהבת בו. אולי, אם לא הייתי עסוק כל כך במילוי מקומם של הורי הלא מתפקדים, מנסה לגדל את התאומים וגם ללמוד לבגרות, הייתי מבחין איך בועז רוקד על שתי חתונות, ומנהל במקביל יחסים גם איתי וגם איתה, אבל הייתי אז רק ילד מבוהל ובודד, ומאוד מאוד עסוק, ולא הרגשתי מה קורה סביבי עד שהם באו וסיפרו, מחייכים, שהם מתחתנים.

כשבועז ודפנה הכריזו על נישואיהם כבר הייתי חייל, לא קרבי כמו שרציתי תמיד, אלא סתם ג'ובניק עלוב שמשרת ליד הבית כדי שיוכל לעזור למשפחה הלא מתפקדת שלו.

שמעתי את הבשורה בשקט, חייכתי בנימוס ואמרתי מזל טוב, אבל אחרי שדפנה הלכה להתעסק בענייני החתונה התפרצתי. בועז נשאר רגוע והסביר לי בהיגיון ובסבלנות שככה זה בחיים, דברים כאלה קורים, והוא תמיד רצה להתחתן ועדיף שזה יקרה עם דפנה שאהבה גם היא את נדב. נכון, הוא לא רצה להתחתן כל כך מהר, אבל היא בהיריון ואין ברירה, חייבים, ומזל שהיא בחורה מקסימה כל כך, גם יפה וגם חכמה, הוא בטוח שיהיו להם ילדים נהדרים. "לבן הראשון נקרא נדב." הבטיח לי, מחה את דמעותיי, הסביר שהוא תמיד רצה ילדים ומשפחה, וכשאני אגדל אני אבין גם כן, ואחר כך סתם את פי בנשיקה ומשך מעלי את מכנסי.

אני מופיע בהרבה מתמונות החתונה שלהם, מחזיק את מוט החופה, רוקד עם הכלה, שותה לחיים עם החתן. גם הורי מופיעים שם, זו הייתה הפעם האחרונה שהם הופיעו בציבור כזוג.

זמן קצר אחר כך, עוד לפני שדפנה ילדה, אבא ארז מזוודה והסתלק לחיות עם אחיו בקנדה, מפזר הבטחות, שאיש לא האמין להם, שהוא עוד יחזור. אימא החזיקה מעמד עוד כמה שנים לפני שפרשה גם היא מחיינו. התמונה האחרונה שנותרה לי ממנה צולמה בברית של נדב הקטן, בנם של דפנה ובועז. היא נראית שם כמו צל של האישה שגידלה אותי. מי שלא מכיר את הנפשות הפועלות יכול לחשוב שהיא סבתם של ההורים המאושרים וסבתא רבה של הרך הנולד. היא נפטרה זמן מה אחר כך, ובלוויה שלה, שאבא לא נכח בה, העמדנו פנים שהיא מתה ממחלה למרות שבסתר ליבנו ידענו שהיא מתה מעודף כדורי הרגעה ואלכוהול שנועדו לעזור לה להתגבר על הגעגועים לנדב, והמוות שלה היה בעצם התאבדות.

אני בטוח שאם יש אלוהים הוא סלח לה והכניס אותה לגן עדן כדי שתוכל להתאחד שם עם נדב.

החזקתי את הבית עוד כמה שנים אחרי מותה של אימא, אבל אחרי שהתאומים השתחררו מהצבא כבר לא היה בזה טעם. אבא לא הביע שום התנגדות שנמכור את הבית, ואחרי שהוא נמכר ואנחנו חילקנו את הכסף בין שלשתינו - הוא סירב לקבל את חלקו - פנינו איש לדרכו. רעות התחתנה עם בחור שחי במושב מרוחק בנגב, ובנתה איתו את חייה, ואסף נסע ללמוד בבריטניה. אחרי שהם עזבו לא נשאר לי בפני מי לצאת מהארון, נשארתי לבד, חופשי לחיות את חיי כרצוני.

המשכתי להיות בקשר עם דפנה ובועז שעברו לגור בבית מפואר בקיסריה. הם רכשו את הבית אחרי שבועז הצליח מאוד בעסקיו והפך לאיל נדל"ן עשיר, מוכר וקונה בתים וקרקעות, בונה בתי דירות וקניונים.

אחרי נישואיו של בועז ניסיתי להמשיך הלאה, אבל בכל פעם שעוד מערכת יחסים שהצלחתי לבנות בעמל רב הייתה מתמוטטת ומשאירה אותי עם לב שבור הייתי בא אליו לחפש כתף להישען עליה. מלאכת ההתעשרות גזלה ממנו זמן רב והיה לו מעט מאוד פנאי להקדיש לאשתו ולילדיו, אבל בשבילי תמיד היה לו זמן. הוא היה מנחם אותי, ומרגיע אותי, ואחר כך מצליח לסחוף אותי שוב לסקס.

בהתחלה עוד התביישתי, והייתי אכול רגשי אשמה בגלל דפנה והילדים, אבל עם הזמן התברר לי שאני לא היחיד, יש עוד גברים בחייו, רובם צעירים מאוד, ודפנה מודעת לכך היטב, ומשלימה עם המצב.

לא העזתי אף פעם לשאול אותה מה היא מרגישה בנוגע לכך, אבל כן העזתי לשאול את בועז, וכדרכו הוא השתמט מתשובה רצינית, ופטר אותי בטענה שככה זה בחיים, וגם היא חופשייה לעשות כרצונה.

"אבל זה לא מפריע לה?"   

"כנראה שלא עוזי, עובדה שהיא לא מתנגדת." ענה בועז באדישות, וסתם את פי בנשיקה כדי שלא אמשיך להציק לו.

אני לא יודע כמה שנים המצב הזה היה ממשיך, אולי עד שכולנו היינו מתים בשיבה טובה, אבל יום אחד, כמה חודשים אחרי שבועז פתח את בית הקפה 'ורוד' שהתפרסם כבית הקפה הכי הומואי בתל אביב, הוא התקשר אלי ושאל בנמיכות רוח מאוד לא אופיינית לו, אם הוא יכול לבוא לגור אצלי.

"אתה רוצה לבוא לגור אצלי?" נדהמתי, "מה קרה, דפנה זרקה אותך מהבית?" שאלתי, מבודח.

"כן." אמר בועז בשפל קול, "הנישואים שלנו נגמרו."

"אבל למה? מה קרה? נמאס לה מיחסים פתוחים?"

בועז נאנח, "לא יודע, אולי, אבל בעיקר נמאס לה ממני."

"כן, אבל למה דווקא עכשיו, לפני הבר מצווה של נדבי?" התפלאתי, "מה בוער לה פתאום?"

"זה לא לטלפון." אמר בועז באותו קול נמוך, מדוכא, שנשמע מאוד לא מתאים לו, ורק אחרי שהגיע לדירתי ונחת באפיסת כוחות על הספה שלי גילה לי שהוא נשא.

"נשא? נשא איידס?" גמגמתי, "מתי? איך? כמה זמן אתה יודע?"

"אני לא בטוח מתי, אבל כנראה שזה קרה לפני שנתיים, כשהייתי בפסטיבל הזה בברלין, הייתי קצת מסטול, וכנראה ששכחתי קונדום, או שהוא נקרע? לא זוכר בדיוק, ואולי אני בכלל טועה וזה קרה קודם, בביקור שלי בניו יורק? מה זה משנה עוזי? עובדה שאני נשא. קיבלתי את התשובה רק לפני כמה שבועות, וברגע שדפנה גילתה שאני חיובי היא נכנסה לפאניקה ודרשה שאעזוב מיד את הבית." הוא אמד אותי במבט חודר, "הייתי יכול ללכת לגור במלון, אבל לא רציתי להיות לבד, ולא יכולתי לחשוב על אף אחד שאני רוצה להיות איתו חוץ ממך, אבל אם אתה רוצה שאני אלך אין בעיה..." התחיל להתרומם למחצה מהספה.

"אל תהיה טיפש." משכתי אותו חזרה, וחיבקתי אותו, "אני שמח שבאת בועז, טוב עשית."

"תודה עוזי." אמר בועז בקול חנוק, טמן את פניו בכתפי והחל להתייפח, "אל תעזוב אותי." ביקש, ונצמד אלי.

"אני לא אעזוב אותך." הבטחתי, וקיימתי את ההבטחה הזו כמעט עד הסוף. ביממה האחרונה לפני מותו לא הייתי איתו כי אחרי שהוא לקה בדלקת ראות ואושפז, חסר הכרה, בטיפול נמרץ, הם לא הניחו לי לשבת לצידו מפני שרשמית לא הייתי קרוב משפחתו.

דפנה גרושתו, ונטע ביתו, היו בטיול בסין, ונדב, בנו הצעיר, היה בבסיס מרוחק, ועד שהצלחתי לאתר אותם ולהזעיק אותם לבית החולים בועז כבר מת, נפטר מהעולם בלי שהספקתי להיפרד ממנו, ושוב הייתי לבד.

2. ניחום אבלים

הרופא שבישר לנו על מותו של בועז חש מן הסתם במתח ששרר ביני לבין דפנה, ולא יכול היה שלא להבחין בתגובות המוזרות שלנו לבשורת האיוב. אני, חברו של המת, דומע ומזועזע, ואילו אשת המנוח שומרת על ארשת פנים אטומה, בעוד ביתו מחייכת חיוך קר ורגוע. הוא העביר מבט יגע על פנינו, טפח קלות על שכמו של נדבי - היחיד שהגיב בצורה נורמאלית על מות אביו ובכה כמו ילד - והסתלק בזריזות, משאיר אותנו לפתור לבד את התסבוכת שהותיר אחריו המנוח.

"אני אטפל בסידורי הלוויה." אמרה לי דפנה, ונתנה טישו לנדב הדומע, "ואני אשמח מאוד אם אני לא תטריח את עצמך לביקור ניחומים בזמן השבעה. האמת היא שאני לא רוצה לראות לעולם לא אותך ולא את שאר החברים של בועז."

"אני מצטער דפנה." לחשתי, "באמת, אני מבקש סליחה."

היא נופפה את ידה בקוצר רוח, "עזוב, מי שבאמת היה צריך להתנצל זה בועז, והוא קיבל את מה שמגיע לו, אז בוא נעזוב את זה."

"למה את מתכוונת קיבל את מה שמגיע לו? למה את מדברת ככה אימא?" חקר נדב, מביט בה בעיניים דומעות.

"לא חשוב, אימא פשוט בהלם, מספיק נדב." השתיקה אותו נטע, אחותו, בזריזות, ורמזה לי בעיניה לצאת משם.

נרמזתי ויצאתי. ראיתי אותה שוב רק בלוויה של בועז, אירוע מכובד ורב משתתפים, כראוי לאיש עסקים עשיר ומקושר שהשאיר אחריו אישה וילדים אבלים, ומאות מכרים ושותפים לעסקים שהטריחו את עצמם ברוב נימוס ללווייתו של מי שהיה עד מותו בטרם עת איש עסקים מכובד.

רק מעטים מהמתאבלים ידעו מה היה הקשר האמיתי שלי לנפטר, והבינו מי הוא הצעיר הבלונדיני ויפה התואר שבכה בזמן שנדבי קרא בגמגום את הקדיש, ולמה הג'ינג'י הקודר שעמד לצידו הזעים את פניו לשמע בכיו.

אין ספק, בועז זכה ללוויה שהלמה את הדרך בה חי וקהל המתאבלים שיקף בדייקנות את הדרך הנפתלת בה ניהל את חייו.

"אתה הולך לניחום אבלים." שאל אותי מועלם אחרי הטקס, כשהשתרכנו לאט לעבר שער בית הקברות.

"לא, דפנה הבהירה לי עוד בבית החולים שהיא מוותרת על ניחום האבלים שלי ושל שאר החברים ההומואים של בועז."

"אוי!" העווה מועלם את פניו באהדה, "לא נעים."

"אי אפשר להאשים אותה." חיווה סמי את דעתו.

"לא, אי אפשר." הסכמתי, ובאמת לא האשמתי אותה. חזרתי לדירה שחלקתי עם בועז בשנים האחרונות והתאבלתי עליו בדרכי שלי, בלי  תפילות וטקסים, אבל מוקף בחברים שהכירו אותו ואהבו אותו כמוני.

"הוא היה בחור טוב, אהבתי אותו. לא הצלחתי לכעוס עליו גם אחרי שהבנתי שהוא נשוי ושהוא לא מסוגל להיות נאמן לאף אחד." התוודה גיא, ואחר כך שלף את התמונות החדשות של התאומים המקסימים שלו ושל עודד, והשוויץ בהם כמו כל אב גאה.

גיא ועודד הולידו את התאומים עם בחורה לסבית חביבה שהסכימה להיות מופרית מתערובת זרע שלו ושל עודד, והשלושה הסכימו לא לבדוק אף פעם מי האב הגנטי של הילדים, אם כי לפי הפרצופים הקטנים והמתוקים שלהם היה די ברור שהבן האדמוני השובב הוא של עודד, והמלאכית הבלונדינית היפה היא של גיא.

"אז איך זה להיות הורים?" שאלתי אותם.

"קשה, אבל נהדר." זרח עודד, ואפילו גיא הצליח להפיק חיוך חיוור וסיפר שמאז שלאימא של התאומים יש בת זוג שחיה איתה ועוזרת בגידול הילדים הכול נעשה נוח יותר.

"חבל שאי אפשר היה לעשות דברים כאלה כשאני הייתי צעיר." הביט סמי, נפעם, בתמונות. "הם כל כך מתוקים, אני בטוח שהייתי יכול להיות אבא נהדר."

"יכולת להתחתן כמו בועז וכמו מועלם, המון הומואים עשו את זה ועדיין עושים."

סמי נאנח. "כן, יכולתי, האמת, כמעט עשיתי, והיא כן ידעה עלי, ולא היה לה אכפת כי היא רצתה ילדים, אבל ברגע שהיא קראה איזה מחקר שיש סיכוי גדול שלאבא הומו יצא ילד הומו היא ביטלה הכול והעדיפה את בנק הזרע, ואני לא מאשים אותה." הוא חיכך מהורהר את כף ידו השמנמנה בפדחתו המגולחת, "אולי, אם הייתי סותם את הפה ולא מגלה שאני מעדיף זין הייתי יכול להתחתן ולהפוך לאבא, אבל אני לא בנוי לזה, לא הוגן לשקר לאישה שיולדת את הילדים שלך, שום דבר טוב לא יצא מזה שבונים את החיים על שקר, בסוף כולם שונאים אותך, ובצדק."

"יכול להיות, אבל עובדה שהרבה עשו את זה ויצאו מזה בשלום, נדבי נראה שבור לגמרי מהמוות של אבא שלו." אמר מועלם שהצליח להתפייס לאחרונה עם בנו, הבנות שלו וגרושתו עדיין כעסו עליו.

"נדבי לא יודע למה באמת ההורים שלו התגרשו." הערתי, "הוא היה רק ילד כשהם נפרדו, ולקח את העניין די קשה ולכן דפנה החליטה להסתיר ממנו את הסיפור האמיתי."

"אני מתאר לעצמי שבעתיד זה ייוודע לו, הוא כבר לא ילד ודפנה בטח לא תחמיץ את ההזדמנות ללכלך על בועז, הכלבה הזו, הוא בטח השאיר לה את כל הרכוש." אמר מועלם בנבזות, "היא בטח תסגור מיד את הקפה והפיצוצייה, אני לא אתפלא אם נהיה מובטלים בקרוב."

"אתה חושב ככה?" נבהל סמי, "לא, לא יכול להיות, הוא בטח שינה את הצוואה שלו אחרי הגירושים."

הם נפנו והביטו בי בשאלה. משכתי בכתפי, "לא יודע." הודיתי, "אף פעם לא דיברנו על זה, גרנו יחד ולפעמים גם ישנתי איתו, אבל אני לא יודע כלום על העסקים שלו. התחלקנו בהוצאות, ושילמנו יחד את שכר הדירה וזהו, אף פעם לא שאלתי אותו לאן הוא הולך ומה הוא עושה כשאנחנו לא יחד."

"עשית בחוכמה." התערב עודד הג'ינג'י בשיחה.

"נו, די עודד, אז הוא לא היה מונוגאמי, אז מה? לא הגיע לו למות בגלל זה." מחה גיא.

"ממה בדיוק הוא מת בגיל כל כך צעיר." תהה אמיר ששתק עד כה, המום ממותו הפתאומי של הבוס שלו.

שתיקה מעיקה השתררה, ואף אחד מאלו שידעו שגם אמיר נשא לא העז להגיד מילה.

"הוא מת מדלקת ראות." אמרתי לבסוף, כשהשתיקה נעשתה מעיקה מידי.

"דלקת ראות, מי מת מדלקת ראות בימינו?" השתומם ניצן, בן זוגו של אמיר, שמאז שעיצב את 'ורוד' חזר לעבוד עם בועז על רבים מהפרויקטים שלו.

"נשאי איידס." הטיח נדב שצץ במפתיע בדירה שלי, "אימא אומרת שאבא שלי היה חולה איידס," פנה אלי, "זה נכון עוזי?"

"כמובן שלא." אמרתי, חש איך פני מתלהטים, "הוא היה חיובי, אבל לקח תרופות. אבא שלך לא היה חולה איידס, בשום פנים ואופן לא."

"אבל הוא מת." התעקש נדב, "אבא מת." חזר ואמר, ודמעות החלו לזלוג על לחייו, "ואימא אומרת שהוא היה הומו ושהוא... שהוא..." הוא כבש את פניו בידיו, וכתפיו רעדו מבכי. חשתי אליו וחיבקתי אותו, מוליך אותו לחדר השינה שלנו, מבחין לראשונה שנדבי הקטן הפך לעלם דק גזרה ועדין, יפה כמו שהייתה אימו בנעוריה, וכיום הוא גבוה ממני.

"זה נכון מה שאימא אמרה, שאבא היה הומו ושהוא ונדב, שהם..."

"לא בדיוק, זה נכון שבועז עשה סקס גם עם גברים, אבל הוא ואחי היו רק חברים טובים, זה הכול."

"אתה בטוח?" הרים אלי נדבי מבט לח.

"לגמרי, אחי לא היה הומו, רק אני... הקשר שלי עם אבא שלך התחיל בשבעה של אחי ז"ל, ואם הוא לא היה מכניס את אימא שלך להיריון אז אולי היינו חיים יחד עד היום, והוא לא היה נדבק ב- HIV, אבל בתקופה ההיא... טוב, פעם הכול היה שונה. אבא שלך אהב גם נשים ורצה משפחה, ודפנה התאהבה בו אחרי שאחי נהרג, וככה אתה ונטע נולדתם."

נדב משך באפו, ומחה את דמעותיו בשרוולו, "אימא אומרת שאבא בגד בה כל הזמן עם גברים, ושאתה והוא... שהייתם יחד גם כשהם היו נשואים." הוא הביט בי במבט כחול שכבר לא היה תמים כל כך, "זה נכון עוזי?"

לא יכולתי לשקר לנער הזה שהכרתי מאז שהיה תינוק, ונאלצתי להודות שכן, מידי פעם אני ואבא שלו... "זה קרה רק לעיתים רחוקות מאוד, בדרך כלל אחרי שהייתי נפרד ממישהו ומרגיש בודד וחלש, ותמיד הצטערתי מאוד אחר כך, והתביישתי שעשיתי דבר כזה לאימא שלך, אבל אבא שלך... בועז היה גבר כזה ש... יש אנשים שאין טעם לצפות מהם לנאמנות מינית, הם כאלה ודי, וזה לא אומר שהוא לא אהב מאוד אותך ואת אחותך נדבי, גם את אימא שלך הוא אהב מאוד."

"נאמנות מינית?" התפרץ נדב בזעם, "איזה מין שטות זו? או שאתה נאמן או שלא, מה זה הקשקוש הזה על נאמנות מינית?"

לא יכולתי שלא לחייך למראה זעמו הילדותי, "די, די נדבי." ליטפתי את ראשו, "כשתגדל ותתבגר קצת תבין למה אני מתכוון."

הוא התנער ממני בזעף, "מספיק לקרוא לי נדבי, שמי נדב, ואני כבר לא ילד עוזי, אני גבר, ואחרי שאני אמצא את האחד שלי אני אהיה נאמן לו לגמרי, גם בגוף וגם בנפש."

"האחד שלך נדבי?" שאלתי, מרגיש איך ליבי שוקע בקרבי.

"כן, האחד. יש לך בעיה עם זה?" התרתח נדב.

"האמת שכן." הודיתי, "הייתי מעדיף שזו תהיה האחת."

"מצטער, זה מה יש."

"אימא שלך יודעת?"

"עוד לא, אבל היא תדע בקרוב." הוא קם ופנה לדלת, "אה, ועוד משהו, בעוד כמה ימים העורך דין של אבא יזמין את כולנו להקראת הצוואה, גם אותך." הודיע לי והלך לדרכו, חוצה בפנים חתומות את החדר המלא בגברים שידעו מי אבא שלו היה באמת.

אחרי שנדב יצא, סוגר אחריו את הדלת בטריקה זועמת, ניגשתי לאמיר, לקחתי את ידיו בידי וסיפרתי לו, בעדינות הרבה ביותר שיכולתי לגייס מתוכי, שגם בועז היה נשא, וזו הסיבה שהסידור הנוח שהיה לו עם אשתו התפרק בפתאומיות כזו.

"היא זרקה אותו מהבית כי הוא היה חיובי?" שאל ניצן, וכרך את זרועו סביב כתפיו של אמיר שהקשיב לי בפנים מאובנות.

"כן, זה הלחיץ אותה, וכנראה שגם נמאס לה מהחיים הכפולים האלה, ואני לא מאשים אותה, ואני מבקש מכם להפסיק ללכלך עליה, אני הכרתי אותה עוד לפני שבועז פגש אותה, היא הייתה אז החברה של אחי, היא אהבה אותו והוא אותה, ואם הוא לא היה נהרג במלחמת לבנון הם היו חוגגים כיום את חתונת הכסף שלהם, ובטח מתחילים להציק לילדים שלהם מתי הם יביאו להם נכדים, ואולי אז אני ובועז היינו יכולים..." ורק אז הצלחתי לבכות סוף סוף על בועז, ולהתאבל על מה שאיבדתי כבר מזמן, שנים לפני שהוא מת.

3. הירושה

נפגשתי שוב עם דפנה וילדיה במשרד של עורך הדין של בועז, אחד בשם מ. קורדובה שאיחר מעט לפגישה שקבע איתנו, ונתן לי הזדמנות, שנחפזתי לנצל, להתנצל בפניה שוב על עוגמת הנפש שהסבתי לה.

"אם נדב לא היה נהרג שום דבר ממה שקרה לא היה קורה." ניסיתי להצדיק את עצמי, "אני יודע שזה לא מצדיק שום דבר ממה שעשיתי, אבל זו האמת."

"נכון." מחתה דפנה דמעה, "ואני לא כועסת עליך עוזי, היית רק ילד אז ו..." היא סובבה אלי את גבה, מסתירה ממני את פניה בזמן שניסתה להשתלט על עצמה, ורק אחרי שהצליחה הסתובבה אלי, רגועה שוב, "מה שקרה קרה, זה לא באמת משנה, האמת, אחרי שנדב נהרג שום דבר לא נגע בי יותר, חוץ מהילדים לא אהבתי מאז אף אחד, אבל אני רוצה שתגיד לי את האמת עוזי, את כל האמת," חזרה והדגישה, מביטה בעיני במבט עיקש, "בועז ונדב... היה ביניהם משהו?"

"חס וחלילה." נבהלתי, "אחי היה מאוהב בך לגמרי, ולא היה לו מושג שבועז הוא... נדב בחיים לא היה מעלה בדעתו לגעת בגבר בצורה כזו, ולא שהיה לו משהו נגד הומואים, בכלל לא, הוא היה הראשון שסיפרתי לו על עצמי כשהבנתי שאני מעדיף גברים, הייתי כל כך אומלל ומבוהל ונדב התנהג כלפי בצורה מדהימה, תמך בי ועודד אותי... הוא היה בן אדם נפלא, אבל הוא היה סטרייט מכף רגל ועד ראש, ורק חיכה לסיים את השירות הצבאי כדי שיוכל להתחתן איתך, מאיפה בא לך הרעיון הזה עליו ועל בועז?"

"לא חשוב." אמרה דפנה והשפילה מבט, "שקט, הנה העורך דין מגיע."

"כן, ראיתי, שיחכה רגע." הנחתי יד חסרת סבלנות על ברכה, "בועז אמר לך את זה?" טלטלתי את רגלה, " תעני לי דפנה, העורך דין יחכה. בועז סיפר לך את זה?"  

"לא, הוא לא אמר דבר כזה, אבל אחרי שגיליתי שהוא נשא כעסתי נורא שהוא לא סיפר לי מיד, ואז, סוף סוף, אחרי שנים של שתיקה, צעקנו זה על זה את כל מה שלא אמרנו בזמן שהיינו נשואים, כעסתי כל כך עד שאמרתי לבועז שהתחתנתי איתו רק בגלל שנדב נהרג, שהוא היה ברירת מחדל ושנדב היה אהבת חיי, ואז הוא אמר..." היא גנחה, חורקת בשיניה מעצמת הכאב שהזיכרון עורר בה, "הוא אמר שהוא יודע, הוא תמיד ידע, ושנדב היה גם אהבת חייו, ואחר כך הסתלק מהבית ויותר לא חזר."

"ולי הוא אמר שזרקת אותו כי הוא נשא."

"ככה אתה מכיר אותי? לא זרקתי אותו, הוא הלך ביוזמתו."

אז זה מה שקרה אז... ובגלל זה הוא הלך אלי, אל אחיו החי של אהבת חייו המת, האח החי ההומו של נדב הסטרייט המת, חשבתי לעצמי, מחמיץ לגמרי את דברי הפתיחה של מר מ. קורדובה, העורך דין, שברבר מלל משפטי לא מובן במשך כמה דקות לפני שהגיע לעיקר, והעיקר היה שאני ירשתי את רוב רכושו של בועז שהותיר לאשתו רק את הבית הענקי בקיסריה, ושתי קרנות נאמנות נדיבות לילדיו.

"אבל אני לא רוצה." נפלטה מפי צעקה שהדהימה גם אותי, "לא רוצה את הרכוש שלו." חזרתי ואמרתי בקול שקט יותר, "יש לי די כסף משלי, אני עובד ומרוויח יפה, לא צריך שום דבר."

"זה לא נתון לשיקולך." אמר עורך הדין, מביט בי בקפידה מעל משקפיו.

"אבל מה אני אעשה עם כל הקניונים והבתים האלה?" התלוננתי, מרגיש שאני עומד ללקות בהתקף חרדה, "אין לי מושג איך לנהל את כל הרכוש הזה."

"זה בסדר, לא תצטרך לנהל כלום. כמה חודשים לפני מותו המנוח מכר כמעט את כול נכסי הדלא ניידי שלו והכניס את הכסף לקרנות נאמנות בשביל הילדים, הוא השאיר רק את הבית בקיסריה לגרושתו, ואת הפיצוצייה ובית הקפה שצמוד אליה לעצמו. אתה היורש שלהם, אגב גם הדירה שאתה גר בה כיום הייתה שלו, וגם אותה הוא מכר, החוזה שלך צריך להיגמר בעוד..." עורך הדין רשרש בניירותיו, מחפש בהם את התאריך, "בעוד חודשים ושבוע, והוא לא יוארך יותר. אני מציע לך למצוא סידור אחר, אולי תעבור לגור בדירה מעל הפיצוצייה?"

"איזה דירה? זה סתם מחסן."

"לא, זו דירת מגורים, והיא עברה שיפוץ רציני לא מזמן, בועז תכנן לעבור לגור שם מיד כשיסתיים השיפוץ, אבל נפטר לפני כן."

"הוא רצה לעזוב אותי ולגור לבד?" הופתעתי, "מאין לך? לי הוא לא אמר כלום."

"אני יודע, אבל לי הוא כן אמר, הדירה מעל הפיצוצייה הייתה מתנת יום הולדת." הוא משך בכתפיו, "הוא לא אמר למי, שיערתי שהוא רצה לתת אותה לעצמו לכבוד גיל חמישים ושלוש."

"לך הוא כן אמר ולי לא?" נפגעתי.

עורך הדין מ. קורדובה הסיר את משקפיו והביט בי בהבעה חומלת, "הוא חיבב אותך מאוד עוזי, אפילו אהב, עד כמה שהוא היה מסוגל לאהוב מישהו, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של שקרים והסתתרות בארון הוא רצה קצת שקט, רצה להיות קצת לבד, רק עם עצמו, זה בכל אופן מה שהוא אמר לי בפעם האחרונה שנפגשנו."

"אתה והוא..." נפל לי סוף סוף האסימון.

עורך הדין מ. קורדובה משך בכתפיו בהתנצלות, "בועז היה חבר ותיק שלי, הכרנו עוד בטירונות ומאז נשארנו בקשר." גילה לי, "הוא העדיף לעשות עסקים עם הומואים אם זה רק היה אפשרי." הוסיף, והציץ לרגע אל דפנה ונטע שעמדו דוממות כפסלים ונעצו בו מבט קפוא וזועם, "הוא קרא לזה כלכלה ורודה, זה הצחיק אותו, לא היו הרבה דברים שהצחיקו אותו אחרי שנדב נהרג."

"הכרת את נדב?" נדהמתי.

"כן, בטח, מי לא הכיר אותו? הוא היה מדהים, אתה דומה לו קצת עוזי, חבל שהוא זה שיצא הסטרייט, ולא אתה."

"נכון, באמת חבל." הסכמתי איתו בצער, "חבל מאוד."

"דפנה." אמרתי מיד כשיצאנו ממשרדו של מ. קורדובה, "התכוונתי למה שאמרתי קודם, לא מגיע לי שום דבר מהרכוש של בועז, הוא היה בעלך ואבא של הילדים שלך, וכל הרכוש שהוא צבר כל חייו מגיע לכם, אני לא רוצה אותו."

"גם אני לא." אמרה דפנה ביובש ולחצה על כפתור המעלית שנפתחה מיד. היא הורתה לילדיה לרדת למגרש החנייה, אבל לא נכנסה למעלית אלא נשארה עומדת לצידי. אחרי שנטע ונדב נבלעו במעלית שירדה למגרש החנייה נעמדה מולי, וסקרה אותי במבט חודר, מעבירה עלי את עיניה מכף רגל ועד ראש, "תבין עוזי, בועז השאיר לך את הפיצוצייה ואת בית הקפה הזה של ההומואים כי הוא רצה שהם יהיו שלך ושתמשיך להעסיק שם את כל החברים ההומואים שלכם, ואם באמת אהבת אותו אז תכבד בבקשה את הצוואה שלו."

"בסדר." נכנעתי מיד, "אבל בכל זאת לא נוח לי ש..."

"שום אבל עוזי, גם אני וגם אתה קיבלנו את הרכוש של בועז בגלל הקשר שלנו לנדב, זה היה רצונו האחרון, טיפשי להתווכח איתו."

"כן, את צודקת." אמרתי, וזיק קטן של שמחה פרפר בתוכי, מזכיר לי שבזכות בועז אוכל לעזוב את הבנק המאוס בו עבדתי כל כך הרבה שנים, להפסיק להתפרנס מהשקעת כספם של אחרים, ואהיה סוף סוף חופשי מעול הפרנסה.

"בן כמה אתה עוזי?" הפתיעה אותי דפנה, "בן ארבעים וחמש, שש?"

"שמונה, אני צעיר ממך בשנתיים, ומבועז בחמש שנים, יש הבדל של ארבע שנים ביני לנדב, או בעצם היה? חבל שהוא לא זכה להזדקן."

היא נפנתה ממני והחלה להתעסק בתיק שלה, מפשפשת בו בקפידה. "אתה נראה טוב לגילך עוזי." אמרה, נמנעת מקשר עין איתי, "תמיד דמית קצת לנדב, וככל שאתה מתבגר הדמיון שלך אליו מתחזק."

"כן, רק שהוא יישאר בן עשרים ושתים לנצח, ואני אמשיך להזדקן, לפעמים אני מצטער שלא מתתי במקומו."

"אל תדבר ככה." סגרה דפנה את התיק בנקישה חדה, "רק אלוהים מחליט מי ימות ומי יחיה." אמרה ולחצה בתוקף על כפתור המעלית שצייתה ונפתחה מיד, "אתה חי, הוא מת, צריך להשלים עם העובדות." סיכמה את נאומה, אמרה שלום והסתלקה בקול נקישת עקבים לתוך המעלית שהורידה אותה למטה.

לא רציתי להיפגש אתה שוב בחנייה ולכן השתהיתי קצת במסדרון, מביט מהחלון אל הנוף האורבני המכוער בצורה יפה כל כך של תל אביב. שקעתי בהתבוננות, מתכנן תוך כדי כך את צעדי הבאים, ולא הבחנתי בעורך דין מ. קורדובה עד שהניח יד על כתפי.

"אתה עוד פה עוזי?"

"כן, אני... רציתי לתת לדפנה ולילדים לצאת קודם."

"מתחשב מאוד מצידך, והם אגב כבר לא ילדים, נטע כבר אישה צעירה, וגם נדב... הוא צעיר, אבל כבר לא ילד, אתה יודע שגם הוא הומו?"

"כן, הוא סיפר לי. איך אתה יודע?"

מ. קורדובה חייך חיוך דק, "כשאני הייתי בגילו של נדב לא היה אינטרנט, בזמנים ההם היית חייב לגדל גיידאר מפותח אם רצית לזיין, ואני הצטיינתי מאוד בנושא הזה."

של גיידאר או של זיונים תהיתי ביני לבין עצמי, אבל לא העזתי לשאול אותו ורק ביקשתי שיגיד לי מה משמעות המ. בשמו.

"מאיר." הוא הושיט לי את ידו, "מאיר קורדובה, לשירותך תמיד אח של נדב."

"חשבת שגם נדב הומו?" שאלתי בעודי לוחץ את כף ידו שהייתה עבה וקשה כשל פועל, לא רכה ומטופחת כמו שהיית מצפה מיד של עורך דין.

"לא, ידעתי שהוא סטרייט, כמה חבל שלא ידעתי שיש לו אח קטן שהוא כן הומו." חייך מאיר.

"אם היית בא ללוויה או לשבעה היית יודע." התפרצתי.

"לא יכולתי לבוא עוזי, לא נהרגתי כמו אחיך ז"ל, אבל נפצעתי די קשה וביליתי כמה חודשים מאוד לא נעימים בבית חולים, ואחר כך הייתי בשיקום, עד שעמדתי שוב על הרגלים כבר היו מתים אחרים שהייתי צריך ללכת ללוויות שלהם, לא שכחתי את נדב, אבל המשכתי הלאה, חבל שבועז לא עשה אותו דבר, הוא לא היה צריך להתחתן עם דפנה, אבל אני מניח שהפיתוי היה גדול מידי."

"לא רק דפנה הייתה פיתוי בשבילו, גם אני הייתי שם." הערתי במרירות, "ועכשיו אני תקוע עם הפיצוצייה ובית הקפה הזה שאין לי מושג איך לנהל."

"מועלם וסמי מנהלים אותו יפה מאוד בלי עזרה, וגם אם תעדיף למכור הכול תעשה קופה יפה. הירושה של בועז תאפשר לך לעזוב את הבנק ולהיות חופשי ומסודר, זה מה שבועז רצה."

"חבל שהוא לא השאיר להם את הפיצוצייה ואת הקפה, למה הוא לא השאיר גם להם משהו?"

"הוא כן השאיר." חייך מאיר, "הוא ויתר להם על החזר ההלוואה שהם לקחו ממנו כדי לקנות את הדירה שהם חיים בה, מדובר בסכום כסף יפה מאוד, והערך של הדירה הזו רק ממשיך לעלות כל הזמן."

"יופי להם."

"גם אתה קיבלת דירה יפה מאוד במקום מצוין." ניחם אותי מאיר, "הנה המפתחות." הגיש לי צרור מפתחות תלוי על מחזיק נאה בצורת חמסה ממתכת, "אני מציע שתלך לשוחח אתם ותחליטו יחד על הצעדים שלכם בעתיד, ואם תרשה לי אני אקפוץ לביקור כדי לראות איך אתה מסתדר." הביטו בי עיניו הכהות במבט מפציר שלא הלם עורך דין מכובד.

"ביקור של עורך דין או של חבר?" תהיתי, שואל את עצמי אם הייתי זוכה למבט לוהט כזה אם לא הייתי אחיו של נדב.

הוא הצטחק, "גם וגם." אמר, וליטף קלות את כתפי לפני שחזר למשרדו.