א. איזה טעם יש לאהבה

רק אחר כך, אחרי ששחזרנו את ההיסטוריה שלנו זה למען זה הבנו שבעצם הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים ובאותו רדיוס גיאוגרפי עוד מתקופת הצבא, אבל משום מה לא יצא לנו להיפגש מעולם.

שנינו שירתנו בגולני באותו גדוד ובאותה תקופה, אבל אני הייתי במסייעת, ואיכשהו החמצתי את ניקי. הוא טוען שבטח נפגשנו פה ושם ואני הייתי כנראה שבו"ז ועייף מכדי לזכור אותו.

אין מצב, אני בטוח שבחיים, לא חשוב עד כמה מחוק הייתי, לא הייתי מתעלם מאחד כמו ניקי.

ניקי צוחק ואומר שאני מגזים ושהוא סתם עוד בריון רוסי, ואני מתעצבן מחטיף לו כפה ואומר שאם הוא לא יפסיק להעליב את החבר המדהים שלי אני גומר עליו, ואז אנחנו נאבקים על השטיח הענקי שלנו, מתהפכים ומתגלגלים, לופתים זה את זה, מנסים לרתק אחד את השני לרצפה, ובסוף זה נגמר כמו שאתם מתארים לכם, בזיון נהדר.

אחר כך הוא משעין את הראש שלו על הכתף שלי ונרדם עם חיוך מתוק של ילד קטן, לופת חזק את פרק היד שלי בידו הענקית, רגליו הארוכות והשריריות מסובכת ברגלי, מקלל אותי ברוסית כל פעם שאני מנסה לזוז.

כל בן אדם אחר שהיה נדבק אלי ככה בזמן השינה היה מוציא אותי מדעתי, אבל אני כל כך אוהב אותו עד שהתרגלתי לישון ככה, מרותק אליו.

כשהוא במילואים אני אפילו לא טורח לעלות למיטה, שוכב על הספה ושותה לו את הבירה הצ'כית המרה שהוא כל כך אוהב וממתין לו שיחזור.

אני לא צוחק, כשהוא איננו אני לא ישן לילות שלמים, רק מנקר קצת פה ושם, ממתין לו כמו כלב נאמן עד שהוא יחזור אלי.

כשהוא חוזר אני כמובן לא מספר לו שום דבר אלא ממציא מסיבות ובילויים דמיוניים, שלא יתפוס עלי תחת.

"איזה יופי לנו איתן," הוא אומר לי בבס המהדהד שלו במבטא רוסי דשן, "שיש מילואים מידי פעם, אחרת איך היינו נותנים זה לזה קצת חופש? אל תשאל איזה חיים משוגעים עשיתי הפעם בתרגיל החטיבתי."

"באמת? יופי לך." אני אומר בנדיבות ומעמיד פנים שלא הפעלתי רשת קשרים של חברים כדי לברר מה איתו ואיך הוא התנהג שם בלעדי, בדיוק כמו שהוא מפעיל את המאפיה הרוסית שלו ומברר מה קורה איתי כשאני יוצא למילואים.

שנינו אגב מגלים כל פעם אותו דבר - אחד בלי השני אנחנו אומללים, קודרים, חסרי מנוחה וסובלים מחוסר תיאבון ומנדודי שינה.  

למה אנחנו מעמידים פנים שבמילואים אנחנו מתהוללים ועושים השלמות זיונים בשביל כל השנה? לא יודע. כי אנחנו מפגרים? כי זה מה שגברים עושים? כי אני מעדיף לחתוך את הלשון ולא להשתפך בנאומי אהבה דביקים?

אני חושב שגם בלי יותר מידי דיבורים הוא מבין כמה אני אוהב אותו. אני מקווה שגם הוא חולה עלי. חסר לו שלא.

במחשבה שנייה, אולי זה רק לטובה שלא נפגשנו קודם, כשהיינו צעירים יותר. עד שנפגשנו הספקנו לחוות את כל הפיתויים וההרפתקאות שמזמנת תל אביב להומואים צעירים וחרמנים. חווינו וחווינו, ומיצינו עד תום את כל סוגי הבילויים, הסמים, המסיבות, הסטיות, מצעדי הגאווה, הגנים הציבוריים וההתנגשויות עם המשטרה.

ניקי אפילו ישב לילה אחד במעצר. בשלב מסוים, כשגיל שלושים מתחיל להראות באופק, אתה מוצא את עצמך יושב לבד בבית עם הזין ביד ותוהה - מה? זה כל מה שיש? - ומבין שדי כבר, נמאס.

בדיוק בשלב הזה בחיים שלי, שלב שגם ניקי היה בו, נפגשנו פתאום ביום חמסין אחד, ומאז אנחנו יחד ואני מתכנן לא להיפרד ממנו עד יום מותנו בשיבה טובה.

ראיתי את ניקי בפעם הראשונה בבוקר יום שישי חם ודביק אחד, כשהעברתי את חפצי לדירה היפה שסבתא הורישה רק לי, מקפחת בענק את אחי הגדול ואת התאומות, שתי אחיותיי הצעירות שהיו אז נשואות טריות בהריון מתקדם, כל אחת מבעלה הפרטי כמובן.

 הקראנו את הצוואה של סבתא כמה ימים אחרי השבעה. כל המשפחה הייתה שם - ההורים שלי, שיהיו בריאים עד מאה ועשרים, אחי ואחיותיי עם בני הזוג שלהם, והדוד מישה - אחיה הצעיר של סבתא שחי בקיבוץ נידח בנגב ועדיין מאמין שרק הקומוניזם יושיע את העולם, בתנאי שיצליחו לבצע אותו כהלכה הפעם.

"כנראה שסבתא נעשתה סנילית לעת זקנה." אמרתי בתדהמה כשהעורך דין הודיע שאני מקבל את הדירה של סבתא - דירה נהדרת בבלוק דירות ישן בסגנון באוהאוס בהצטלבות רח' אנג'ל ושדרות רוטשילד.

סבא קנה את הדירה הזו לפני איזה חמישים שנה וחלק גדול מזיכרונות ילדותי שוכנים בה. תמיד חשבתי שאחרי מותה של סבתי האהובה הדירה תימכר והכסף יחולק בין הנכדים. מה קרה לה ולמה העורך דין שלה מר לטוויק הנחמד לא העיר לה שזה לא צודק שאני מקבל הכל והם כלום?

"תשמעו, זו בטח טעות." אמרתי נבוך, "אני אמכור את הדירה ואתחלק בכסף עם כולם."

"שתוק דביל." העיף לי איציק אחי כפה, כמו שהוא עושה תמיד.

כבר שנים שאני יותר גבוה ממנו, אבל למרות שאני הבריון מבין שנינו אני ממשיך לקבל מאחי הגדול כפות ולשתוק. כנראה שככה זה ימשך עד שנהיה פנסיונרים סניליים מזילי ריר על דשא בית האבות.

"סבתא ז"ל ידעה בדיוק מה היא עושה." אמר אבא בנחת, נדחק בין שנינו, מניח יד מרסנת על כתפינו, כאילו חשש שנתנפל זה על זה במכות כמו שהיינו עושים כילדים. "היא הבינה שאין טעם לבנות על זה שתקבל משכנתא לזוגות צעירים, ושאף פעם לא תגיע לבד לדירה משלך אלא תמשיך לנדוד כמו צועני מדירה לדירה, אז היא החליטה לתת לך את הדירה שלה וכולנו מסכימים שככה צריך להיות."

הסמקתי כולי, מבין שהרגע שממנו חששתי כל כך, רגע יציאתי מהארון, הגיע, וכולם - כולל אימא שלי ואחיותיי הקטנות - מבינים מה אני, וכל זה בלי להגיד אפילו פעם אחת את המילה המפורשת – הומו.

אולי זה נראה לכם מעט מידי ומרומז מידי, אבל תאמינו לי, במשפחתי המאופקת והשתקנית ההסכמה האילמת שלי עם דבריו של אבא היו משולים להופעתי לשולחן ליל הסדר המשפחתי כשאני עטוף בדגל של הקהילה, מנופף בדילדו ביד אחת ובחבילת קונדומים ביד השנייה.

כשיצאנו מהמשרד של עורך הדין הבנות ואימא נישקו אותי והגברים לחצו לי ברשמיות את היד, ורק איציק לא התאפק והוסיף עוד צ'פחה קטנה על כתפי, ואז כל אחד מהם נסע לו לדרכו עם בן זוגו, משאירים אותי עם המפתח של הדירה שיארח לי לחברה.

כמה ימים אחר כך העברתי את חפצי לדירה של סבתא, נפרד לנצח מהבאסה של דירות שכורות מצ'וקמקות, ובעלי בתים קמצנים ומעצבנים, ועל המכה של שותפים לדירה אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר.

שכרתי חברת הובלות שתיקח את הדברים שלי, ודבר ראשון שראיתי כשנפגשתי באותו בוקר עם המשאית הענקית שלהם מול דירת סבתא היה שאין סבלים שייקחו את הארגזים למעלה.

"הבטחת שני סבלים!" צרחתי על ביטון הנהג שהיה גם בעל חברת ההובלות.

"אל תדאג." הוא הרגיע אותי, "תכף רוסטוב מגיע והכל יהיה בסדר."

"מה אכפת לי מרוסטוב? למה אין פה שני סבלים כמו שאמרת?" התעצבנתי.

"ניקולאי רוסטוב אחד שווה שני סבלים." אמר ביטון בקור רוח, "הוא תכף יהיה פה. הוא אמר שהוא יגיע בשבע ועכשיו רק חמישה לשבע."

אם הניקולאי הזה יהיה פה עד שמונה אני אהיה מרוצה, הרהרתי לעצמי ברוגז, והתחלתי להוציא לבד את הדברים שלי מהמשאית, מקלל בשקט את המדינה הפארטצ'ית הזו ששעה בה היא לא שעה, והבטחה היא לא הבטחה, ואין על מי לסמוך.

נאבקתי עם ארגז ענקי מלא ספרים כשמחלון הבית ממול בקע הפיפס של חדשות שעה שבע, ובדיוק ברגע שהקריין אמר – "בוקר טוב. השעה שבע והנה החדשות." הארגז הענקי והכבד שכמעט מעך אותי תחתיו הונף כלפי מעלה ונישא על כתפיו החסונות של הגבר הכי מדהים שראיתי בימי חיי.

הוא היה גדול ובהיר, עם פנים סלאביות רחבות וגלויות ועינים מלוכסנות בצבע כחול ג'ינס כהה, ואני התאהבתי בו ממבט ראשון.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו כל זמן שהזענו במעלה ובמורד המדרגות עם הארגזים שלי היה - בבקשה אלוהים שלי, בבקשה רק שהוא לא יהיה סטרייט, בבקשה תעשה שגם הוא יהיה כמוני, אני מתחנן לפניך, אני אצום ביום כיפור, ולא אוכל פיתות בפסח, ואחזיק מטבח כשר למהדרין, אני אלך עם אבא להתפלל קדיש, ואשלים מניין כל פעם שיבקשו ממני. אני אפילו אתן לחבדניקים הנטפלים בתחנה המרכזית לשים עלי תפילין, רק בבקשה תעשה שהוא לא יהיה סטרייט. 

"אתה לא צריך לעזור לי מר המר." הוא אמר בנימוס כשראה שאני עובד ומזיע יחד איתו. "סבלות זה התפקיד שלי, שילמו לי על זה."

"זה בסדר ניקולאי," אמרתי, "אני נהנה להפעיל קצת את השרירים שלי, וככה נגמור מהר יותר ונשחרר את ביטון לפני שהוא יקבל קנס על חניה לא חוקית. וחוץ מזה אני סתם איתן, לא מר ולא נעלים."

ניקי צחק את הצחוק הרוסי המהדהד שלו והזין שלי התחיל להזדקף בתוך הג'ינס. "אם ככה אז תקרא לי ניקי כמו כולם ואל תדאג לביטון, אחיו עובד במשטרה והדוד שלו בעירייה, הוא בחיים לא שילם קנס על שום דבר. יפה מצדך לעזור לי, ככה אני אגמור את העבודה מוקדם ויישאר לי זמן לאכול ארוחת בוקר שנייה כמו שאני אוהב."

"אם מה שיש כאן נראה לך אני מזמין אותך לאכול יחד איתי כשנגמור." חייכתי את החיוך הכי מזמין שלי והראיתי לו את תוכן הצידנית שהבאתי - ירקות טריים, פיתות, לבנה, יוגורט ולקינוח מנגו ענקי.

"זה נראה לי מאוד." הוא ענה בחיוך נהדר והעיניים שלו עברו עלי מלמעלה למטה, ואחר כך מלמטה למעלה. "אני אשמח לאכול כל מה שתיתן לי."

התשובה הזו והמבט הזה שלו גרמו ללב שלי לעשות סלטה כפולה בעוד הזין שלי נלחם בעוז ברוכסן של המכנס.

תודה לך אלוהים שתהיה לי בריא, ואיזה מזל שאני מקפיד ללכת לחדר כושר ונלחם בכרס, ככה שמה שהוא רואה כשהוא מסתכל עלי זה בחור די בסדר - מטר שמונים ושלוש, רחב כתפיים, שחום, למרות המוצא האשכנזי, עם שיער שחור פחם אסוף בקוקו ועיניים שחורות, מבריקות מרוב חרמנות.

אני רק מקווה שהוא לא נגעל מחזה שעיר ושהצלקת שיש לי על הכתף לא תדחה אותו כמו שכבר קרה לי לא פעם.

"טוב סתם איתן." הוא צחק, "בוא, נסיים מהר את העבודה ונשחרר את ביטון לעסקים שלו." ואז הוא תפס את שולי חולצת הטריקו שלו, פשט אותה מעליו וניגב את פניו המזיעים בבד הדהוי.

זה שנשארתי לעמוד סתם ככה בלי להתנפל עליו ולטרוף בנשיקות את החזה הרחב השרירי והנהדר הזה המכוסה תלתלים בלונדיניים נוצצים מזיעה, זה נס שהתרחש בזכותה של סבתא שלי ז"ל שכנראה השגיחה מלמעלה על הנכד האומלל שלה, זה ההסבר היחיד שאני יכול לתת לכך שהמשכתי לעבוד ולסחוב ארגזים כאילו ששום דבר לא קרה ואני רגיל להסתובב כל היום עם זין בדום מתוח.

עבדנו מהר, משתפים פעולה בצורה כל כך מושלמת ומתואמת, עד שביטון הציע לי בתום העבודה לבוא לעבוד יחד איתו ועם ניקי בסבלות, ולמרות שהוא קרץ לי כשאמר את זה אני די בטוח שהוא לא התלוצץ.

אחרי שהוא נסע עליתי עם ניקי לדירה המבולגנת והתחלתי לסדר את האוכל על השולחן. היה חם מאוד ונורא הזעתי ובטח הסרחתי, המחשבה על הזיעה שלי גרמה לי להזיע עוד יותר.

למה תמיד כשאני רוצה לעשות רושם טוב הכל נגדי? דווקא היום, למרות שאנחנו כבר באוקטובר, חם נורא. למה לא נפגשנו בחורף? אני שונא להזיע ככה.

מרוב עצבים הכל נפל לי מהידיים וניקי בא לעזרתי, חתך סלט, מרח פיתות בחומוס ושאל אותי למה אני לא מוריד את החולצה.

הסמקתי בצורה אדיוטית, כועס על עצמי איך בן אדם שמסתובב בתל אביב כבר כמה שנים טובות, ואפילו בברלין הספיק לבקר כמה פעמים, מסוגל עדיין להסמיק כמו ילד. "אני מתבייש." נפלטה לי האמת לפני שהספקתי להפעיל עליה צנזורה.

"מה? ממני? בחייך, זה רק אני." חייך ניקי, "אני הראיתי לך את שלי, בוא תראה לי את שלך." התבדח.

הלוואי ויכולתי לצחוק ככה יחד איתו ולהעיף מעלי את הטריקו הלח מזיעה, אבל אני לא מסוגל, הוא יותר מידי מוצא חן בעיני.

זה לא אדיוטי שככל שאתה מתלהב ממישהו ככה יותר קשה לך להתנהג לידו בצורה טבעית ואתה עושה מעצמך דביל מושלם? דווקא ליד סתם אחד אתה מתנהג הכי טבעי ונחמד, כי מה אכפת לך מה הוא חושב.

"טוב." אמר ניקי, "בוא נאכל קודם ונרגע ואחר כך נראה. הנה, איפה ראיתי מאוורר שיעשה עלינו קצת רוח."

הוא שלף מאחת הקופסאות מאוורר עומד וצ'יק צ'ק הרכיב אותו והעמיד אותו מולי. הרוח צננה אותי קצת ויבשה לי את החולצה וניקי חייך אלי מסביב לפיתה שהוא זלל בהנאה. "גם עם החולצה עליך אני רואה שאין לך במה להתבייש." אמר לי בשיא הטבעיות וצחק כששוב הסמקתי.

"אני נורא שעיר." אמרתי, "ויש לי צלקת נורא מכוערת על הכתף. מטעמי גועל נפש עדיף שאני אשאר עם חולצה."

"בחייך," ליטף ניקי את הפרווה הבהירה שעל חזהו, "גם אני שעיר, אז מה? מאיפה הצלקת? מהצבא?"

הפה שלי התייבש פתאום. זאת לא הצלקת, אלו הנסיבות שבהן קיבלתי אותה, בגללן אני מתחיל לרעוד ככה.

הוא לכד את כף ידי בכפו הענקית והחמה. "לבנון?" שאל ברוך ועיניו ליטפו אותי בעדינות, "היו הרוגים?"

אני מהנהן והמראה של הגופות ההן, שפעם היו חברים טובים שעשו איתי את כל המסלול של גולני, מהטירונות עד למארב הארור ההוא, צפות מול עיני.

"אני מבין איתן." הוא אומר בעדינות, "תאמין לי שאני מבין."

הוא מחזיק את שתי כפות ידי בידיו לוחץ אותן, ועיניו אומרות לי שגם הוא היה שם והוא יודע הכל ומבין למה אני לא מסוגל לדבר על זה.

"הצלקת על הגוף זה סתם עניין קוסמטי." הוא אומר, "הצלקות שבפנים הן אלו שמפריעות. אתה לא אשם שהם מתו ואתה חי. עכשיו אתה צריך לחיות גם בשבילם, לחיות עד הסוף, בלי שום רגשות אשמה, הנה ככה." והוא לוקח את המנגו הענקי, פורס ממנו חתיכה גדולה, מניח אותה בכפו וחותך בפסי שתי וערב את בשרו הכתום והעסיסי, ואז הוא הופך את הפרוסה וקערת המנגו מזקרת מולי קוצים רבועים ועסיסיים, נוטפי עסיס מבריק.

"ככה עושים קיפוד מנגו." הוא מכריז בהנאה, "הנה קח, תטעם. זה נהדר!" הוא מגיש לי את קיפוד המנגו.

אני אוחז בפרק ידו העבה והשעיר וקוטף בשפתי כמה קוביות מתוקות וטעימות מצד אחד של הקיפוד, וניקי עושה אותו הדבר מהצד השני, ופתאום אנחנו צמודים זה לזה, מתנשקים נשיקות מנגו מתוקות ומטריפות, מחבקים, מועכים, ממששים בכוח זה את זה.

הוא מושך מעלי את החולצה, מכסה אותי בנשיקות. "דושינקה יפה שלי." הוא לוחש, "אתה כל כך יפה סולינקה." הוא מנשק את הצלקת שלי, מוצץ את פטמותיי, מועך את ישבני בידיו החזקות וגורר אותי לחדר השינה.

המיטה שלי עדיין לא מורכבת והוא משליך אותי על המזרן הערום מסדין, פושט מעלי את מכנסי ועוד לפני שאני מספיק להבין מה קורה הזין שלי בפה שלו והידיים שלו על האשכים שלי. שנייה לפני שאני גומר אני מצליח להתאושש ולאזור די כוח כדי להירתע  ממנו.

אני נורא חושש לעשות פדיחה כבר על הפעם הראשונה, ולמרות שזה ממש קשה אני מוציא את הזין שלי מהפה החם והנהדר שלו.

"מה קרה?" הוא נבהל, "עשיתי משהו לא טוב?"

"להפך ניקי, זה יותר מידי טוב, אני גומר עוד שנייה. חכה רגע, תן לי לגעת בך, עוד לא התפשטת ו..."

"כל דבר בזמנו." הוא מצטחק, "קודם נשחרר אותך מהלחץ הראשוני ואז נוכל לדבר." הוא דוחף אותי בעדינות תקיפה חזרה למיטה, מלקק את הזין שלי מהקצה התפוח ועד לבסיסו, ואז הופך אותי בקלילות על בטני ומתחיל ללקק באיטיות מענגת את החריץ בין פלחי ישבני. ידיו מונחות על ירכי, מרתקות אותי בכוח למזרן.

"אל תתנגד." הוא לואט בקול עמוק וחרישי, "תשכב בשקט, תתרפה, תן לי לעשות לך טוב." הקול שלו, חם ועבה כמו שמיכת פוך, עוטף אותי בנעימות רכה ואני מציית לו כמו ילד קטן ומנסה לא לזוז, אבל לך תשכב בשקט כשלשון עבה ועסיסית מטיילת סביב פי הטבעת שלך, חודרת לאט לתוכו, מזיינת אותו בתקיפות ענוגה.

 אני מילל מעונג, מתפתל וגונח, ומייחל שהוא יחדיר לתוכי את אצבעותיו. עד הביקור הראשון שלי בברלין סירבתי בתוקף לכל סוג של חדירה. כיום אני קצת פחות בתולי אם כי עדיין לא הסכמתי שמישהו יחדיר לתוכי זין אמיתי.

אני - כמו הבתולות המיתולוגיות ההן משנות החמישים – מתכונן להעניק את בתולי אך ורק לאחד והיחיד, לנסיך הפרטי שלי. האם יתכן שזה הוא?

"ניקי," אני גונח, "אני רוצה, בבקשה, אני צריך שתיתן לי." אני דוחף את האגן למעלה, מבליט את ישבני כדי לרמוז לו מה אני רוצה.

הוא נרמז ומחדיר אצבע אחת לחור שלי, מנענע אותה בעדינות בעוד אני מתפתל ומחכך את הזין שלי במזרון החשוף.

"רוצה עוד?" הוא שואל.

"כן! כן!" אני צועק, "תן לי עוד!" הוא מחדיר עוד אצבע ואני לא יכול יותר וגומר בצעקה, מתיז כמויות אדירות של זרע על המיטה ועל עצמי.

אני נותר לשכב, רועד ומתנשף, שומע את ניקי מדרדר ממעמקי גרונו צחוק חם ועבה ושב והופך אותי על גבי. שמונים הק"ג שלי הם חסרי משקל בין זרועותיו החסונות, לצידו אני חש קטן וחסר ישע ואני נדהם לגלות עד כמה זה מגרה אותי.

הוא רוכן ומלקק את הזרע מבטני, מוצץ את הזין שלי שהולך ומתרפה בפיו ונאנח בסיפוק. "אתה כל כך טעים." הוא אומר בהנאה, "ויש לך ריח נהדר, אני מת על הריח שלך." הוא מתחיל להסניף אותי, דוחף את אפו לבתי השחי השעירים והמזיעים שלי.

"ניקי, בחייך." אני מתפתל וצוחק והזין שלי מתחיל להתקשות שוב בגלל כל הרחרוחים והדגדוגים הנפלאים הללו. "הזעתי כל כך, אני בטח נורא מסריח."

"לא נכון." מוחה ניקי. "יש לך ריח נהדר. טוב יותר מכל הבשמים שבעולם, חבל שאנשים מטשטשים את הריח הטבעי שלהם עם כל מיני תכשירים מלאכותיים. בשבילי," הוא מצהיר, "ריח חשוב בדיוק כמו מראה, אם לא יותר, והטעם של הזרע גם הוא דבר מאוד חשוב, ואם הוא לא טעים אז לא משנה עד כמה הבחור יפה, אני לא מוכן להישאר איתו."

אני מסכים איתו במאה אחוז וגם אומר לו את זה, ואחר כך אנחנו שוקעים בהתנשקות ארוכה ומתוקה, חוקרים אחד את פיו של השני, מתלטפים ומתחבקים, ובין לבין קצת מדברים.

זה כך כל נהדר ונפלא, עד שלוקח לי די הרבה זמן לקלוט שניקי עדיין לבוש במכנסים. אני מנסה להוריד אותם ממנו ונדהם לגלות שהוא נאחז בהם כאילו היה בתולה מבוהלת המגוננת על כבודה.

"ניקי בבקשה, תן לי להפשיט אותך." אני מבקש, מושך בחגורת מכנסיו.

הוא לבוש מכנסי ג'ינס קצרים, דהויים ודי רפויים, ואני חש את הבליטה הענקית שיוצר אברו מתחת לרוכסן ולא מבין למה הוא לא רוצה להוציא אותו לחופשי.

"לא." הוא עוצר אותי, "תעזוב. אני לא רוצה. לך תתקלח עכשיו. אחר כך אני רוצה לדבר אתך. קדימה זוז!"

הוא מקים אותי מהמיטה וטופח קלות על ישבני כאילו הייתי ילד סרבן. כשאני חוזר מהמקלחת הוא יושב לבוש על יד השולחן, ממתין לי.

"איתן," הוא מושך למעני כיסא. "שב, יש לי רק כמה דקות לדבר אתך, אני צריך להגיע לשיעור במכללה עד אחת עשרה ואתה צריך לסדר את הדירה שלך. אתה עובד?"

"כן, בטח. אני טכנאי מחשבים, אבל יש לי חופש עד יום שני בגלל שעברתי דירה וכל זה, ואתה?"

"אני לומד הנדסת חשמל במכללה ועובד כסבל." הוא אומר בפשטות, "אני מקווה לגמור בשנה הבאה את הלימודים ולהיות מהנדס חשמל. עכשיו תראה איתן," הוא רוכן כלפי במבט רציני, "אני בן עשרים ושמונה, אחרי הצבא יצאתי מהארון ומאז אין לי קשר עם המשפחה שלי. הם העיפו אותי מהבית ואני לבד עכשיו. היו לי די הרבה סטוצים, זיונים, יזיזים, כל מה שתרצה, אבל אף פעם לא הצלחתי לפתח יחסים רציניים, ובזמן האחרון זה נורא מטריד אותי. אני רוצה לתת לקשר שלנו סיכוי, אני רוצה שנלמד להכיר אחד את השני לפני... לפני ש... אתה יודע?" הוא מחווה בידו לעבר חדר השינה.

"אז מה היה הקטע שלך איתי רק לפני כמה דקות?"

הוא נאנח. "זו הייתה טעות איתן. אני פשוט... אתה... אני נורא נמשך אליך ואתה נהדר, ודווקא בגלל זה... " הוא שוב נאנח ושנינו מתבוננים זה לזה בעיניים ושותקים. אני המום וכועס, הוא נבוך. בסוף הוא משפיל את עיניו, בורח ממבטי. "אני מוכרח ללכת." הוא מפטיר וקם, "אני יכול לחזור אחרי הצהרים?"

גוש של מרירות עולה בגרוני, חונק אותי. מה הוא חושב? שנולדתי אתמול?

"תעשה מה שבא לך ניקי, אבל תדע שאני לא מתכוון לשבת בבית כמו כלב ולחכות לך. אני מתכנן לצאת בערב לבלות. אם תהיה כאן נלך יחד, ואם לא, אז לא."

"אתה כועס עלי." הוא אומר בעצב ומגשש אחר ידי.

אני נרתע ממנו במהירות. "אני לא מבין מה אתה מנסה לעשות ניקי? מה הקטע שלך? רוצה, לא רוצה, פעם כן ופעם לא, מזיין אותי, אבל לא מוריד את המכנסיים. גם אני נדלקתי עליך, אבל עכשיו כיבית אותי לגמרי. יותר טוב שתלך." ואני מפנה אליו את גבי ונעמד ליד החלון, מציץ החוצה אל שדרות רוטשילד, מנסה לכבוש את הדמעות שמאיימות להציף את עיני.

"שלום איתן, להתראות." אומר ניקי ברוך מאחורי גבי, "אני מבטיח לחזור."

הוא יוצא ואני רואה אותו מתרחק לכיוון תחנת האוטובוס בצעדים ארוכים וגמישים, השמש נוצצת על שערו הקצוץ, כתפיו ישרות ורחבות מתחת לטריקו, ראשו נישא זקוף על עורפו החסון. הבטן מתכווצת לי מרוב עצב, עוד בחור אחד שדפק אותי והלך אני חושב לעצמי, ומגרש אותו בכוח ממחשבותיי, אבל במשך כל אותו יום הוא חוזר להטריד אותי.

אני לא מבין מה קרה פה, למה הוא דאג לספק אותי, אבל לא את עצמו? זו בדיוק ההתנהגות ההפוכה ממה שאפשר לצפות מזן ההומו המצוי שמסתובב בהמוניו על מדרכות תל אביב. מה הקטע שלו ולמה לכל הרוחות הוא חייב להיות יפה כל כך, גברי ועדין כל כך?

אל תשלה את עצמך איתן יקירי, הוא בחיים לא יחזור אליך, אתה סתם קטע לא משמעותי בשבילו. אולי הוא החליט לעשות לך טובה כי היית נחמד ועזרת לו עם הסבלות ונתת לו ארוחת בוקר? ואולי הוא סתם איזה סוטה? או שאולי עבר לו החשק אחרי שהוא ראה אותך גומר? הכל יכול להיות. עוד כמה ימים תשכח ממנו. לא חסרים בחורים יפים, תפגוש אחר והוא יהפוך לזיכרון מעורפל.

עד שעה שתיים הבית כבר מסודר ושטוף. אני עייף ומזיע, אבל היום יום שישי ואם אני לא ארוץ עכשיו לעשות קניות אני אשאר בלי מצרכים לשבת. אני דוהר לסופר הקרוב, מתלבט אם לקנות דברים רק בשבילי או גם בשבילו, ואולי הוא כן יגיע?

אני נזכר איך הוא ליקק את גופי, נהנה מהריח שלי, איך הוא חייך אלי וליטף אותי וקונה עוד חבילת פיתות ועוד קצת גבינות וגם בקבוק וודקה, שיהיה, וחוזר לאיטי הביתה, מפנטז על מקלחת ושנת אחר צהרים ארוכה ארוכה.

השעה כבר כמעט שלוש כשאני עולה לאט במדרגות, נושא בכל יד שקית ניילון עמוסה מצרכים שקורעת לי את הידיים.

"הנה אתה איתן." אומר מעלי קול עבה במבטא רוסי מוכר, וכבר הוא ממהר לעברי, לוקח ממני את השקיות ומדביק נשיקה על לחיי. "איפה היית? אני מחכה לך כבר המון זמן." הוא מתלונן בעליזות, עולה בקלילות לדירה שלי בקומה השלישית.

אני משתרך אחריו, נהנה להביט בישבנו השרירי שהמכנס שלו מבליט בצורה מגרה מאוד.  

"החלפת בגדים." אני מציין כשאנחנו מסדרים יחד את המצרכים במטבח.

"כן. אחרי הלימודים קפצתי לדירה להתקלח ולהחליף בגדים, וגם קניתי כמה דברים כי לא הייתי בטוח שתקנה מספיק."

הוא מראה לי שקית מלאה שהביא איתו – כמה פחיות בירה לא מוכרת, לחם רוסי עגול וכהה, גבינות, נקניק וממתקים.

"אני זללן נוראי." הוא מחייך, "אם אני לא מביא איתי אוכל אני בדרך כלל נשאר רעב. לא תאמין איזה כמויות אדירות אני מסוגל לחסל."

"אני מבין." אני אומר בקול ניטראלי, לא יודע מה בדיוק לחשוב על מה שקורה כאן. "איזה בירה זו?" אני שואל, מביט בפחית עם הכתובת הלא מוכרת.

"בירה פילזן." הוא אומר בהתלהבות, "בירה צ'כית. הבירה הכי טובה בעולם." הוא פותח ונותן לי לטעם. זה מר נורא ואני כמעט נחנק.

הוא צוחק וטופח על גבי, "צריך להתרגל לבירה הזו." הוא לוקח ממני את הפחית וגומר אותה בכמה שלוקים בריאים ומיד אחר כך מושך אותי אליו ומנשק אותי בחזקה על פי. "התגעגעתי אליך נורא מתוק שלי." הוא מצהיר ומושך את שולי חולצתי ממכנסי. "גם אתה התגעגעת אלי?"

"האמת היא שהייתי בטוח שלא תחזור. לא הבנתי בדיוק את הקטע שעשית לי הבוקר." אני נשאר מסויג, מתרחק ממנו, "תסלח לי, אני חייב ללכת להתקלח."      

"נוכל לדבר אחר כך?" הוא מניח את כפות ידיו על כתפי, מביט עמוק בעיני, "אני צריך להסביר לך כמה דברים."

"בסדר." אני מפטיר, "איך שאתה רוצה." ובורח למקלחת.

רק אחרי שאני משליך לכביסה את בגדי המיוזעים אני נזכר שאין איתי בגדים נקיים במקלחת, וזה אומר לצאת ערום, או להתעקש על צניעות ולכרוך מגבת לחה ודקה על מותני.

אני מחליט ללכת על צניעות ויוצא עם המגבת, דבר שמצחיק מאוד את ניקי שתולש אותה מעלי בתנופה זריזה אחת ומשליך אותי על המיטה, מכסה אותי בנשיקות ומנסה לקחת את הזין שלי בפיו.

אני מתנגד למרות שזה לא קל. עומד לי בטירוף והוא כל כך יפה, במיוחד אחרי שנפטר מהטריקו הנקי שלו ונשאר בחזה חשוף. השיער הבהיר והמתולתל שעל חזהו מטריף אותי, זה כל כך מגרה, למה הוא מסתיר את הזין שלו בתוך המכנסיים?

"עד שאתה לא מתפשט אני לא מוכן." אני מודיע לו בהחלטיות ומחליק את כפי על הבליטה המרשימה בחזית המכנסיים שלו.

"איתן," הוא מתיישב על המיטה בישיבה מזרחית, מתרחק ממני מעט, בוחן אותי במבט כחול, "תאמין לי שיש סיבה לזה שאני לא מוריד את המכנסיים, גם אתה לא רצית בהתחלה להוריד את החולצה, זוכר?" 

"כן, אבל בסוף כן הורדתי, ולי יש סיבה, הצלקת המכוערת הזו וכל השיער הזה ש..."

"טיפש קטן שכמוך." הוא מגחך, "הצלקת הזו רק עושה אותך יותר סקסי, והשיער על הגוף נורא מדליק. אתה יפה מאוד איתן, אני ממש אוהב את הגוף שלך."

"גם אני אוהב את כל מה שאתה מרשה לי לראות, אז למה המכנסים?"

הוא נאנח אנחה ארוכה ארוכה, נושף לאיטו את כל האוויר שהצטבר בריאותיו. "איבדתי המון בחורים נחמדים אחרי שהורדתי את המכנסים, ואני מת מפחד שזה יקרה גם עכשיו."

"למה ניקי, מה הבעיה? מה אתה מסתיר שם?" אני נועץ מבט משתומם באזור מבושיו. "אתה לא צריך להתבייש ממני, לכל אחד יש איבר מין שונה קצת, אני לא ילד, כבר ראיתי גברים ערומים. בבקשה, תבטח בי, גם אני בטחתי בך."

"ומכל הגברים הערומים שראית איתן, היה אחד שגם חדר אליך?"

"לא, אף פעם. כבר אמרתי לך, אבל אני רוצה..." סומק מציף את פני, "אני נורא רוצה לנסות את זה, אבל לא סתם אלא עם מישהו מיוחד. מישהו כמוך."

אני מושיט את ידי מנסה להכניס אותה לתוך מכנסיו. הוא נרתע ולופת את פרק ידי בכף יד ענקית, פרק היד שלי ממש נבלע בתוכה. הוא מחזיק אותי חזק מאוד, אבל בזהירות, מרסן אותי בכוח עדין שמדליק אותי נורא.

"בבקשה איתן, חמוד, אני אעשה לך טוב כמה שתרצה ואיך שתרצה, אבל בבקשה, בוא נשאיר את הזין שלי חבוי בינתיים." הוא מבקש.

"לא." אני מסרב, "אני לא מוכן שרק אני איהנה ואתה לא. זה מפריע לי נורא. זה לא בסדר. אתה היית מוכן לקבל סידור כזה?"

"לא." הוא מודה, "אתה צודק כמובן. אני כזה דביל."

"לא, אתה נהדר." אני מוחה, נשכב עליו מנסה למעוך את גופו תחתי, אבל לא כל כך מצליח, הוא פשוט גדול מידי.

"אתה הבחור הראשון שאני מכיר שגורם לי להרגיש כמו ילד קטן." אני מצטחק, "איך יצאת כזה גדול? נו תרשה לי, אני מת לראות איך הזין שלך נראה." אני מושך מעליו את המכנס והוא נותר בתחתונים לבנים שמרניים, מתוחים על גופו בגלל זקפה ענקית שיוצרת אוהל גדול בקדמת גופו. מה שלא תהיה הבעיה שלו ברור שהיא לא אימפוטנציה. "נו, בבקשה ניקי, תוריד כבר, למה אתה מתנהג כמו בתולה ביישנית." ניקי מנסה להתאפק, אבל לא מצליח ומחייך. "בסדר, בסדר, נודניק אחד." הוא נכנע, נעמד ומושך מעליו את תחתוניו, חושף סוף סוף את הסוד הנוראי שהסתיר, ואיזה חתיכת סוד זה! 

חלק ב'