קוראים

יום חמישי, 25 בינואר 2018

1. קריעה

יניב דילג אל הדירה הקטנה שחלק עם זוהר בחצי השנה האחרונה, חיוך ענק מרוח על פניו מאוזן לאוזן ותלתליו, שנאספו בסרט קטיפה בצבעי קשת הגאווה, מקפצים בעליצות על עורפו.
זורח משמחה הטיל את עצמו על זוהר אהובו, בן זוגו, המלאך שלו, הגבר שלי כפי שקרא לו בסתר ליבו, מתבייש להפגין כלפי חוץ עד כמה גאה ומאושר חש להיות שותפו לחיים ולמיטה של הבחור הכהה והנאה הזה שעמד בנחת ושטף כלים כשהוא לבוש רק במכנסים קצרים ובכפכפים.
"אני שלילי." הודיע לזוהר, "שמעת מתוק? אני שלילי לגמרי ויש לי מצב רוח למסיבה, בוא נחגוג!"
זוהר כבש את פניו בכתפו של יניב, אבל נמנע מלחבק אותו כי ידיו היו רטובות ומסובנות.
"מזל טוב ניבוש." אמר בחיבה ונישק את הלחי הורודה מהתרגשות של חברו, "אבל אולי תחכה עם החגיגות עד שגם אני אקבל תשובה?"
"אני בטוח שגם אתה תהיה שלילי." דחף יניב את ידו לתוך מכנסיו של זוהר וגיחך באושר, "מישהו שכח ללבוש תחתונים הבוקר, ולמה אתה לא מחבק אותי גם?"
"הידיים שלי רטובות."
"לא אכפת לי, רוצה חיבוק ורוצה לחגוג."
"ומה יהיה עם הכלים? הם לא ירחצו את עצמם."
"הכלים לא יברחו מהכיור." משך יניב את זוהר לעבר חדר השינה, "נו, בוא, נחסל את הקונדומים שנשארו. כשתקבל מחר תשובה שלילית כבר לא נצטרך אותם יותר. נורא חבל שלא נבדקנו יחד, כבר אין לי סבלנות לחכות עד שניפטר מהגומיות האלו."
"כן, חבל, אבל בדיוק אז היה לי מבחן חשוב. לא נורא, תוכל לחכות עוד יום, נכון?"
"כשאני אתך זוהר שום דבר לא נראה לי נורא."
"ומה אם אני אקבל מחר תשובה חיובית, זה לא יראה לך נורא?"
יניב הרצין, התרומם על מרפקו וסקר בעיון את פניו הכהים והיפים של זוהר. הנסיך שלי מודאג חשב בחיבה, "אל תהיה לחוץ זוהר," ביקש, "אני אוהב אותך כל כך, לא אכפת לי מה תהיה התשובה שתקבל, אכפת לי רק שנהיה ביחד." הבטיח, ועיטר בנשיקות את מצחו, לחייו ושפתיו של אהובו.
"גם אני אוהב אותך חמוד שלי." החזיר לו זוהר נשיקות, מתפעל משפתיו הרכות והמלאות, מעורו הבהיר ומעיני התכלת התמימות של יניב שכבש את ליבו בסערה וגרם לו, לראשונה בחייו, להיות נאמן רק לבחור אחד, ואפילו לחלוק איתו דירה, דבר שאף אחד לא הצליח לעשות לפני כן. 
למחרת הוא בישר בשמחה ליניב שגם הוא קיבל תשובה שלילית, ומרוב שמחה הם הזמינו לארוחת ערב את בעלי הדירה שלהם שהיו גם השכנים שלהם מלמטה - קלוד ביטון המכונה בפי כל קוקו, ושותפו לחיים ולסלון היופי, יוסף בן חיים שכונה יוספה בפי חבריו הקרובים, או ז'וז'ו בפי הקליינטיות המעריצות שלו שהיו תלויות במוצא פיו ובתבונת כפיו לעיצוב תסרוקתן ולבחירת האיפור והבגדים שלהן.
שני הגברים הללו הכירו זה את זה לפני למעלה מעשרים שנה כשהיו עולים חדשים שנפגשו באולפן ללימוד עברית.
"כולם היו רוסים ורק אנחנו דברנו צרפתית וככה התחברנו." סיפר קוקו ליניב שרצה לדעת איך הם הכירו.
"ומאז אתם יחד?" התפעל יניב בתמימות.
"כן, בערך, יחד של הומואים." הצטחק קוקו והעביר יד חמדנית בשערו הארוך של הנער הנחמד הזה שרק בגלל עיני התכלת התמות שלו הוזיל את שכר הדירה.
יניב התבייש לשאול למה כוונתו של קוקו – יחד של הומואים - וחיכה לערב כדי לחקור את זוהר שחייך ומשך אותו אל בין זרועותיו, "הם יחד, אבל גם מזיינים מהצד." ביאר ליניב שהיה צעיר ממנו בכמה שנים, ותמים כמו כפית, כפי שאמר לו בפעם הראשונה שנפגשו.
"למה שיעשו דבר כזה?" נרעש יניב, "אם הם אוהבים..."
"מה זה שייך לאהבה? אחרי כל כך הרבה זמן יחד צריך קצת לגוון לא?"
"לא." פסק יניב בחומרה, "ההורים שלי נשואים שלושים וחמש שנה ואני בטוח שהם לא מגוונים." האדימו פניו ספק מכעס ספק ממבוכה.
זוהר שהוריו התגרשו כשהיה ילד ניסה לכבוש את חיוך הלעג שלו כדי לא לפגוע ביניב. "אצל סטרייטים זה אחרת." אמר ברוך, "אבל הומואים אוהבים לגוון, ככה זה אצל גברים."
"גם אתה תרצה לגוון?" חקר יניב בדאגה.
"לא יודע חמוד, יכול להיות, אתה בטח תרצה עוד לפני."
"בחיים לא! אני אוהב אותך, אני לא רואה אף אחד חוץ ממך זוהר, ואני רוצה שגם אתה תרגיש ככה."
זוהר התקשה להסתיר את חיוכו. הילד היה כל כך תמים ומתוק. מהרגע הראשון שראה אותו הוא חש רצון לגונן עליו ולשמור אותו בתמימותו זמן רב ככל האפשר. רק מי שגדל בקיבוץ דתי והתחיל לצאת מהארון לקראת סוף השירות הצבאי שלו יכול היה להיות כל כך ילדותי ורומנטי.
הוא חסם את הפה הרך והמתמסר בנשיקה, והם לא הוסיפו יותר לדבר על הנושא עד לאותו ערב שבו בישר יניב בשמחה לקוקו ולז'וז'ו שאין להם יותר צורך בקונדומים כי שניהם שליליים.
"הנה, נשארה לנו עוד חבילה אחת סגורה." אמר זוהר ונתן אותה לקוקו, "אתה בטח תצטרך אותה עוד לפני."
"תשמור אותה." הצטחק קוקו, "כתוב פה שזה טוב לעוד שנתיים."
"אל תדבר שטויות קוקו." זעף ז'וז'ו, "אתה מצער את הילד." הוסיף בצרפתית ותקע מרפק בצידו של קוקו.
הוא נחפז לקחת את החבילה הקטנה, טמן אותה בזריזות בכיס מכנסיו ואחר כך מזג יין לכוסות והציע לזוג הצעיר לשתות יחד לחיי האהבה, דבר שהם עשו ברצון.
"אז מה את אומרת יוספה?" גיחך קוקו שעה אחר כך, כשהם היו לבד בחדר השינה שלהם, "כמה זמן ייקח עד שאחד מהם ילך לקנות קונדומים?"
"אין בך טיפת רומנטיות קלוד." נאנח ז'וז'ו, "הילדים האלה כל כך מאוהבים ואתה..."
"אני בן אדם פרקטי. בעוד כמה חודשים תיגמר הרומנטיקה ואל תקרא לי קוקו אם הזוהר הזה לא יהיה הראשון להתחיל לחפש חידושים, ודי מהר גם הילד כחול העיניים שכל כך מאוהב בו יתחיל להסתכל הצידה, ואין לזה שום קשר לרומנטיקה." מיהר להוסיף בהתגוננות, ורכן כדי להתחמק מהכרית שבן זוגו השליך עליו.
"ככה? התחלת באלימות יוספה? עכשיו אני אראה לך מה זה." התנפל על ז'וז'ו המצחקק, ושניהם נפלו על המיטה, נאבקים זה בזה בצחוק, ומהר מאוד פרחו יניב וזוהר הצעירים מראשיהם.
הם המשיכו לשמור על יחסי שכנות טובה עם הזוג הצעיר מלמעלה, שמחים לראות אותם עדיין מאוהבים ועדיין מאושרים יחד, עד שכמה חודשים אחרי אותה ארוחת ערב זכורה לטוב נשמעה בערב סתווי אחד צרחה איומה מדירתם של זוהר ויניב, מפריעה את טקס שתיית קפה אחר הצהרים שהשניים הקפידו עליו כל יום.

הם חשו במהירות במעלה המדרגות, התפרצו לדירה של הזוג הצעיר ושם נגלה לעיניהם מחזה זוועה – זוהר היה תלוי על וו מתכת (שנועד לתליית המנורה בסלון) וכיסא הפוך היה מוטל מתחתיו.
יניב כרע על ברכיו מול הגופה הדוממת, חיוור כסיד, פיו פעור בצרחה אילמת, רועד בכל גופו, ידיו הרוטטות מושטות אל הגוף שרק הבוקר ישן בזרועותיו, חמים ומלא חיים, אבל לא מסוגלות לגעת בו.
קוקו שבימים כתיקונם היה אקטיבי ונמרץ התמוטט לצידו של יניב וחיבק אותו כשהוא רועד מבהלה, בלתי מסוגל להביט אל התלוי, לא כל שכן לגעת בו, ודווקא ז'וז'ו שהיה פולט צווחת בהלה למראה ג'וק או עכבר קטן שמר על קור רוח מדהים, שלף מספרים מכיסו, ביד אחת חבק את זוהר ובידו השנייה גזר את החבל (הורס בכך לתמיד את מספרי הספרים העדינים שנשא איתו לכל מקום), הוריד את הצעיר דק הגזרה אל השטיח, שחרר את החבל מעל צווארו וניסה להנשים אותו למרות שברור היה לו שכל מאמציו הם לשווא. זוהר היה מת מזה שעות רבות וגופו כבר החל להתקשות.
אחרי כמה דקות ז'וז'ו נואש, תלש את הכיסוי מעל הספה וכיסה בה את הגופה שפעם הייתה גבר צעיר, מלא חיים שופע חיוכים וחדוות חיים, והפציר בקוקו לקחת את יניב לדירתם ולתת לו לשתות משהו שירגיע אותו.
"צריך להתקשר למישהו." בכה קוקו, מאמץ בכוח אל גופו הרועד את יניב שנראה כאילו הוא עומד לאבד את הכרתו.
"אני אתקשר למי שצריך, אתה רק רד למטה ותשגיח על הילד, אל תעזוב אותו לרגע לבד ותנסה לתת לו לשתות משהו מתוק. הוא בהלם."
גם אני בהלם חשב לעצמו קוקו בעודו גורר את יניב החיוור שאפילו לא הצליח לבכות לדירתם, ובעודו טורח סביב הצעיר, מנסה להשיב את רוח שניהם עם ברנדי ממותק בדבש ומפשפש אחרי כדורי הואליום שידע שנמצאים אי שם בקופסת התרופות של ז'וז'ו, תהה חלק קטן ממוחו איך זה יכול להיות שדווקא יוספה שלו, הבחור הרגיש הזה שהיה מקבל התמוטטות עצבים אם גוון השיער של לקוחה לא היה יוצא בדיוק לפי התכנון נשאר כל כך קר רוח ורגוע בשעת משבר איומה זו?
אחרי לכתם ז'וז'ו התקשר למשטרה, הציג את עצמו בשלווה, סיפר בכמה משפטים פשוטים מה קרה, הבטיח להישאר בדירה עד בוא המשטרה והאמבולנס ולא להזיז שום דבר או לגעת במשהו, ומיד אחר כך החל להסתובב בדירה ולחפש מכתב התאבדות.
הוא היה אזרח שומר חוק ובחור ישר, אבל כמו להרבה הומואים היה לו מעט מאוד אמון במשטרה, ומאחר והוא היה משוכנע שהמוות של זוהר היה התאבדות הוא חשב שלבן זוגו יש זכות להיות הראשון שיקרא את מה שהשאיר אחריו המנוח.
המכתב המבוקש נמצא מיד, מונח על הכרית של יניב - דף נייר לבן כתוב בכתב יד זוויתי ונמרץ עם התאריך של היום ועם החתימה הברורה של זוהר.
אחרי היסוס קל קרא ז'וז'ו את הכתוב בדף ופניו העגלגלות קדרו. בבת אחת חש את כל נטל חמישים שנותיו מעיק עליו במלא כובדן. בלי היסוס דחף את המכתב לכיס חולצתו וגמר אומר שאת המכתב הזה הוא לא יראה לאף שוטר פטפטן והומופוב שבטח לא יבין ואולי אפילו ימצא את הנושא משעשע.
"הרגשתי כאילו אבן גדולה לוחצת לי על הלב." סיפר באותו ערב לקוקו – ז'וז'ו לא היה מסוגל לשמור סוד בפני בן זוגו מזה עשרים שנה גם אם חייו היו תלויים בכך - שכבר התאושש ושב להיות נמרץ ובטוח בעצמו כמו תמיד.
קוקו קרא גם הוא את המכתב ומיד חש כאילו אבן תאומה לזו שהעיקה על ז'וז'ו מועכת גם את ליבו. בלי היסוס הסכים עם ז'וז'ו שמה שכתוב שם הוא לא עסקו של איש מלבד של יניב הישן כרגע שינה מסוממת במיטתם כשהוא לא חדל להיאנח וליבב גם מתוך שינה. השניים הסכימו שטוב עשה ז'וז'ו ששמר את מכתב ההתאבדות לעצמו ושרק אחרי הלוויה של זוהר יגיע הזמן לעשות מעשה, וכרגע עדיף להחריש.
למרבה מזלו של ז'וז'ו האמבולנס הגיע עוד לפני השוטרים שהסתפקו בחיפוש שטחי בדירה ובמספר שאלות קצרות וסמכו על דעת הרופא שזוהר התאבד ואין פה שום חשד לפשע.
הרופא המליץ לקוקו ולז'וז'ו לקחת את יניב אל משפחתו שתטפל בו, אבל כששמע שיניב בא ממשפחה דתית שנידתה אותו אחרי שיצא מהארון והחל לחיות עם גבר רחמנא לצלן, ושהם בעצם היחידים שיכולים ורוצים לסעוד אותו הנהן בהבנה, נתן להם כדורי הרגעה בשבילו, אסף את הגופה ונסע.
השוטרים הבטיחו שהם יודיעו למשפחתו של זוהר על מותו ופרשו גם הם, משאירים את יניב להמשיך את חייו כמיטב יכולתו בכוחות עצמו. 
הוריו של זוהר לא היו דתיים כמו הוריו של יניב, אפשר היה להגדיר אותם כמסורתיים מזרחיים, ולכן הם לא ניתקו קשר עם זוהר גם כשהוא סיפר להם שהוא הומו, אבל מצד שני גם הם לא התלהבו במיוחד לשמוע שהבן היחיד שנולד להם הוא הומו והם ידעו מעט מאוד על חייו אחרי שעזב את הבית.
אביו חי בארצות הברית, נישא והקים משפחה חדשה כשזוהר היה עוד ילד ולכן הקשר שלו עם בנו היה רופף מאוד. גם ללוויה הוא לא בא - הודיע שלא יוכל להגיע לארץ באתרעה קצרה כל כך והסתפק במשלוח מברק בלבד, ואילו אימו שגידלה אותו לבד נישאה מחדש אחרי שהוא התגייס והייתה טרודה בחיים החדשים שלה כך שכלל לא הכירה את יניב שהתעקש להגיע ללוויה למרות מצבו הנפשי הקשה.
הוא הצליח להחזיק מעמד בלוויה הקטנה והחפוזה שנערכה בשעות הערב בהשתתפות מעט מאוד אנשים רק בזכות קוקו וז'וז'ו שתמכו בו בזהירות, מספקים לו טישו וחיבוקים, ומיהרו לקחת אותו הביתה מיד אחרי שאחי אימו החוזר בתשובה - שלא נראה כאילו חש צער רב על מותו של אחיינו - אמר את הקדיש.
"איזה לוויה עלובה עשו לו." אמר יניב במרירות בדרך הביתה, "ואני אפילו לא יודע איפה אימא שלו תשב שבעה." נזכר פתאום, ושוב פרץ בבכי מר, ולתדהמתם של קוקו וז'וז'ו אחז בצווארון חולצתו וקרע בו קריעה. "אני מתכוון לשבת על זוהר שבעה ולהתפלל כל יום לעילוי נשמתו ולא אכפת לי מה יגידו." הכריז במרדנות. 
השניים החליפו מבטים אילמים ושתקו, קוראים בקלות אחד את מחשבותיו של השני – עדיין לא, עדיין מוקדם מידי לתת ליניב את מכתב ההתאבדות של זוהר. 
יניב קיים את הבטחתו וישב שבעה על זוהר לפי כל כללי הטקס היהודי. למרות שעזב את בית הוריו ואת הדת כשיצא מהארון חזר בשעת צרה להישען על מסורות בית אבא, פונה לגרסא ד'ינקותא שלו כדי למצוא סעד ונחמה.
שבעה ימים ישב על מזרון בדירתם של קוקו וז'וז'ו, התפלל, קרא תהילים, ובעיקר נזכר ובכה מגעגועים. שכניו המודאגים הפצירו בו שישהה אצלם במשך השבעה ומידי פעם היה אחד מהם קופץ ממכון היופי שלהם שנמצא קרוב לדירתם כדי לבדוק מה שלומו ולהפציר בו שיאכל משהו.
שניהם דאגו מאוד לגבר הצעיר שלקחו תחת חסותם והסוד ששמרו מפניו כרסם בהם ללא הרף.
ביום האחרון של השבעה הם עמדו במטבח ובישלו, מתלחשים ביניהם בצרפתית, שפת אימם, שואלים את עצמם אם יניב כבר התגבר על ההלם שלקה בו כשגילה את גופתו של זוהר ואם הגיע הזמן לגלות לו את הסוד או שאולי ידחו זאת עוד קצת, ואולי לא יספרו כלום לעולם?
לא, הם חייבים לגלות לו אבל...
יניב נכנס והם השתתקו, נבוכים למרות שידעו שהוא לא מבין מה אמרו.
"אולי גם אני יכול לדעת מה הבעיה?" שאל יניב, מעביר את מבטו מאחד לשני, "אתם לא חושבים שהגיע הזמן לגלות לי?"
"תראה חמוד," התחיל קוקו בעדינות, וניגב במרץ את ידיו במגבת.
"למה אתה חושב שיש לנו משהו לגלות לך?" תלש ז'וז'ו את המגבת הלחה מידיו של קוקו וניגב בה את פניו. הוא תמיד הזיע כשהיה עצבני.
"לא יודע, יש לי מין הרגשה כזו ש... שאני לא יודע." התבלבל יניב והתיישב ליד השולחן.
"אתה צודק יניב," החליט קוקו לפרוק את העול הכבד מעל שכמו והתיישב, מאז שיצא מהארון לפני שנים רבות מאוד לא חש כל כך עצבני ומתוח, "יש משהו שלא העזנו לספר לך עד עכשיו וגם כעת אני מהסס."
"אם זה קשור לזוהר אני רוצה לדעת."
השניים החליפו מבטים מלאי אשמה ואז פנה קוקו אל ערמת ספרי הבישול הצרפתיים ששמר בערמה מבולגנת מעל מדף התבלינים ושלף מבין הספרים את מכתב ההתאבדות של זוהר.
"הנה, זה מה שכתב לך זוהר לפני שהתאבד. חוץ ממני ומז'וז'ו אף אחד לא קרא את זה. אני מצטער יניב." הוסיף חרש ויצא מהמטבח, מושך אחריו את ז'וז'ו.
יניב פרש את המכתב על השולחן והחל קורא בו בנשימה עצורה.

יניב אהובי
כשתקרא את מה שכתוב פה אני כבר אהיה מת. אני יודע שברגע שתראה שאני מת תבכה ותצטער על מותי ואני מקווה שמה שאגלה לך על עצמי יקל על צערך.
שיקרתי לך יניב. סיפרתי לך שהלכתי לבדיקה ושקיבלתי תשובה שלילית, אבל לא הלכתי ולא נבדקתי. לא היה בכך צורך, ידעתי שאם אבדק אקבל שוב תשובה חיובית.
עוד כשפגשתי אותך כבר ידעתי שאני נשא ולכן הקפדתי מאוד על קונדום. בהתחלה לא גיליתי לך שאני נשא כי לא חשבתי שהיחסים שלנו יתפתחו לאהבה, חשבתי שזו תהיה עוד פרשיה קצרה של סקס, אבל מיום ליום נקשרתי אליך יותר ופתאום מצאתי את עצמי גר אתך ואוהב כל רגע, וכשהצעת שנלך לבדיקה כדי שלא נצטרך יותר להשתמש בקונדומים היה כבר מאוחר מידי בשביל לספר לך את האמת.
בהתחלה חשבתי שאני אעשה את הבדיקה יחד אתך ואניח לך לגלות לבד שאני חיובי, אבל ברגע האחרון נבהלתי. פחדתי שתעזוב אותי כשהאמת תתגלה ומרוב היסוסים והתלבטויות לא עשיתי כלום ופשוט התחמקתי מהבדיקה בשקרים.
ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא נורא ושאם אני אניח לך להיות האקטיבי לא יקרה לך כלום – אמונה טפלה ומוטעית כמובן – ביררתי והסתבר לי שאקטיביים פגיעים להדבקות בדיוק כמו פסיביים וגם אם הייתי מסתפק רק בסקס אורלי הייתי מסכן אותך. כשהלכתי לבדיקות שאלתי את הרופא והוא הזהיר אותי שכל מגע מיני, לא חשוב איך ואיזה, מסכן את בן זוגי.
כל יום הייתי קם בבוקר בהחלטה שהיום אני אספר לך וכל יום דחיתי את זה למחר. השקר הלך וגדל, הלך והתעצם, וכל יום נעשה קשה יותר להגיד לך משהו.
אתמול הלכתי לקחת את תוצאות הבדיקות שעשיתי והרופא אמר שאין ברירה, אני צריך להתחיל לקחת תרופות, ופירט לפני את תופעות הלוואי שאני עלול לסבול מהן ואז ידעתי שזהו, הגיע הזמן לשלם על הכל, על השקרים ועל הנזקים שעשיתי לך.
אולי הייתי צריך להישאר ולסבול את הפרידה ממך ואת כל הדברים האיומים שהתרופות האלו היו עשויות לגרום לי, אולי הייתי מצליח לסבול את זה, אבל את מבט ההלם שיעלה על פניך המתוקות כשתבין שנתת את הלב שלך לשקרן ולרמאי שלא ראוי לך, את רגשות השנאה והאכזבה שלך ממני, את זה אני יודע שלא אוכל לשאת.
העדפתי שוב לברוח במקום להתמודד, כזה אני, תמיד בורח לדרך הקלה. החלטתי שאני מעדיף את המוות על התמודדות עם תוצאות מעשי.
אני מבקש את סליחתך אהובי ומבקש שלא תבכה ותתאבל עלי, אני לא ראוי לכך, ואני מפציר בך יקירי ללכת להיבדק כי אני חושש שבגלל פחדנותי וחוסר היכולת שלי להתמודד עם מעשי הדבקתי גם אותך.
זוהר


קוקו וז'וז'ו ישבו מתוחים על הספה מביטים על דלת המטבח, שואלים את עצמם אם הוא יבכה, יכעס, ישתולל? ואולי יתעלף או שאולי ינסה להתאבד חס וחלילה?
אחרי חמש דקות שנמשכו נצח רצה ז'וז'ו לחזור למטבח לראות מה קורה שם, אבל קוקו אחז בזרועו ועצר אותו. הם החליפו מבטים כועסים והתחילו להתווכח בלחש בצרפתית אם לתת ליניב עוד כמה דקות של פרטיות או להיכנע לדאגה וללכת לראות אם הוא בסדר?
"ומה אם גם הוא ינסה לתלות את עצמו או לקפוץ מהחלון?" שאל ז'וז'ו בלחישה את קוקו, "אני לא אצליח לעמוד בעוד דבר כזה קוקו, אני כבר לא צעיר כמו שהייתי והלב שלי פשוט לא יעמוד בזה."
"אל תהיה הומואית כזו." נזף קוקו למרות שגם הוא היה עצבני מאוד, "יש סורגים על החלון ואין שום חבל במטבח."
"אבל יש שם סכינים." נזכר ז'וז'ו.
הם החליפו מבטים חרדים ודהרו למטבח ושם מצאו את יניב יושב ומביט במכתב, מחייך כאילו שמע זה הרגע בדיחה מוצלחת.
הוא השתגע! חשב קוקו בבהלה והביט אובד עצות בבן זוגו שנראה מבוהל עוד יותר ממנו.
"קראתם את המכתב?" שאל יניב וגיחך בעליזות, "מה דעתכם? איזה דביל הייתי? נכון שהייתי טיפש כל כך שאפשר למות מצחוק?"
השנים שתקו, נבוכים ומבולבלים, ויניב חש אליהם, מניח את ידיו על שכמו של קוקו מימינו ושל ז'וז'ו משמאלו, מטלטל אותם קלות בעליצות וצוחק בקולי קולות - הצחוק נשמע כל כך טבעי ומדבק עד שכמעט מבלי משים עלו חיוכים נבוכים על פניהם.
"נכון שזה סיפור נורא מצחיק?" השתנק יניב מצחוק, "איך התעקשתי שניפטר מהקונדומים והאמנתי לו שהוא באמת נבדק? איזה בידור! קטעים איתי, לא?"
"ממש קטעים." ענה לו קוקו, מבולבל מעליזותו הלא צפויה, "אבל יניב, אולי כדאי שבמקום לצחוק נשב לחשוב מה עושים הלאה?"
"לחשוב?" התגלגל יניב מצחוק, "על מה יש לי לחשוב?"
"אולי תשב ותירגע חמוד." ביקש ז'וז'ו, חש את הדופק פועם ברקותיו ויודע שעוד מעט תתרגש עליו מיגרנה.
"לא רוצה להירגע! רוצה לחגוג!" הצהיר יניב ופתח את המקפיא, שם שמר קוקו בקבוק וודקה משובחת שקיבל מלקוחה מרוצה.
"לחגוג מה?"
"את סוף האבל על האהבה הגדולה שלי." צחקק יניב, פתח את הפקק, לגם לגימה גדולה מאוד מהנוזל השקוף והקר, וכשהוא ממשיך וצוחק בעליזות שלף קופסת פלסטיק שנותרו בה עוד כמה פרוסות עוגה שתובלה בחשיש, ולפני שמארחיו ההמומים הצליחו לעצור אותו נגס בעוגה הקפואה נגיסה הגונה ושטף אותה עם עוד לגימת וודקה.
"יניב מספיק!" נחרד קוקו, "אתה תרגיש לא טוב, אסור לשתות כל כך הרבה על קיבה ריקה."
"אני אוכל, אתה לא רואה שאני אוכל?" נתן יניב עוד ביס בעוגה.
"מון דייה." נאנח קוקו ולקח את הקופסא מידי הצעיר שצחוקו החל לקבל גוון היסטרי מעט.
ז'וז'ו משך מידו של יניב את הוודקה, ויחד הם הובילו אותו למיטתם והשכיבו אותו עליה. "אני רוצה לחגוג! אני רוצה להשתכר ולדפוק את הראש!" צעק יניב וניסה לצאת מהמיטה.
השנים התיישבו משני צדדיו וניסו לרסן אותו. הוא נאבק בהם ולאט לאט הפך צחוקו להיסטריה, וסוף סוף הגיעו הדמעות.
הוא בכה וצחק, ושוב בכה, והם חיבקו וליטפו אותו, מנסים להרגיע אותו במגע ידיהם וגופם.
"איך הוא היה יכול לעשות לי את זה?" התייפח, "אהבתי אותו כל כך והוא שיקר לי. איך הוא היה יכול להגיד לי שהוא אוהב אותי ולא לגלות לי שהוא נשא?"
"אתה צריך להיבדק יניב." אמר קוקו בתוקף, תוך התעלמות משאלותיו של יניב. הן שברו את ליבו אבל מאחר ולא הייתה לו תשובה הוא העדיף להיות מעשי ולדבוק בתכניות לעתיד.
"יש בדיקות אנונימיות חינם במשרדים של הוועד למלחמה באיידס." הוסיף ז'וז'ו שכמו קוקו ידע שאין טעם לבכות על מה שעבר וצריך להביט תמיד קדימה.
"אני לא הולך לשום בדיקות." זעף יניב, "בשביל מה לי להיבדק?"
"בשביל לדעת כמובן." נבהלו השניים, "כדי לדעת אם אתה בריא או שאתה צריך להיזהר לא להדביק אף אחד."
"זין על זה!" התפרץ יניב שהאלכוהול והסם החלו לפעול עליו את פעולתם, "מהיום אני לא סופר אף אחד ממטר! מעכשיו אני מזיין חופשי בלי חשבון."
"תשמע ילד!" התרגז קוקו.
"אל תקרא לי ילד!" התפרץ יניב ולתדהמת השניים משך את כף ידו של קוקו והניח אותה על הזקפה הנוקשה שהחביא בתוך מכנסיו.
"זה נראה לך כמו זין של ילד?" שחרר לחלל חדר השינה עוד אחד מהצחוקים הפרועים שלו.
"תפסיק עם זה יניב." התרגז ז'וז'ו, "אתה שיכור ומסטול."
"ואני גם חרמן, נורא בא לי על החבר שלך יוספה, וגם עליך בא לי, יאללה, בואו שלישיה."
"נו, די כבר." נבוך קוקו וניסה להתחמק מחיבוקו של יניב, "לא מתאים לך להתנהג ככה יניב."
"מאין לך מה מתאים לי?" התגרה בו יניב. "לידיעתך אני חרמן אש עכשיו ודווקא וכן מתאים לי, אבל אני רואה שאתם סתם ויאז'ות מיובשות, יאללה, תשלפו את הויאגרה או שאני הולך לחפש לי זיון בגן."
"ויאגרה?" התרתח ז'וז'ו, "אני אראה לך ויאגרה, חוצפן קטן שכמוך, למי אתה קורא ויאז'ה מיובשת? מה שאני שכחתי אתה עוד לא למדת."
"נו, די ז'וז'ו, מספיק." נבהל קוקו מזעמו של חברו, "הוא רק ילד שיכור, הוא לא יודע מה הוא אומר."
"אני כן יודע, ואני אומר שאני רוצה זין עכשיו!" צעק יניב וניסה שוב לצאת מהמיטה.
הם נאבקו בו ולאט לאט הפך המאבק להתעלסות בשלושה. קוקו שלף קונדומים ואחרי ששניהם הביאו את יניב לאורגזמה ממושכת הם התפנו אחד לשני והוכיחו לו, הלכה למעשה, את יתרון הגיל והניסיון על הנעורים וההתלהבות.
רק אחרי שהם סיימו ונשכבו לצידו, מיוזעים ומחייכים, הוא שם לב שכעת אין להם קונדומים למרות שאיתו הם הקפידו על הגנה.
"ומאין לכם שאתם לא נשאים?" התפרץ בזעם, מופתע מעצמת המרירות שחש.
הם החליפו מבטים. "אנחנו מקפידים רק כשאנחנו עם זרים." אמר קוקו רכות וליטף את שערותיו בעדינות, "אבל זה עם זה אנחנו יכולים להיות חופשיים."
"ובכל זאת, רק ליתר ביטחון, כל כמה חודשים אנחנו עושים בדיקה." הוסיף ז'וז'ו בניסיון לנחם אותו.
"אני כל כך מרחם על הצעירים של ימינו שצריכים כל הזמן להיזהר ולפחד, כשאנחנו היינו בגילך..." הם החליפו מבט וחייכו.
"יש לכם מזל שלא נדבקתם." העיר יניב, קצת בקנאה.
"לא המזל שמר עלינו חמוד אלא האהבה. נפגשנו בדיוק בתקופה שתשובה חיובית באמת הייתה גזר דין מוות כי עדיין לא גילו את הקוקטייל. למזלנו היינו זוג צעיר ומאוהב ומאוד מונוגאמי וככה לא נדבקנו."
"אז עכשיו אתם כבר לא מאוהבים?" חקר יניב.
"בטח שכן. כל שנה אני אוהב אותך יותר יוספה מון שרי." התלוצץ קוקו, "אבל אתה יודע איך זה יניב, אחרי כמה שנים גברים צריכים גיוון, אין לזה קשר לאהבה."
"לא יודע, אם זה באמת היה חשוב לך קוקו אני הייתי מתאפק," אמר ז'וז'ו, "ואתה יודע שרק אותך אני אוהב באמת. השאר לא באמת חשובים."
"אני יודע חמוד, גם אצלי זה ככה." חיבק אותו קוקו, פיהק פיהוק ענקי, איחל לכולם לילה טוב וכיבה את האור.
השניים נרדמו חבוקים כדרכם, ויניב ששכב לצידם חש באותו לילה בודד יותר מכפי שחש אי פעם בימי חייו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה