קוראים

יום שלישי, 16 בינואר 2018

א. צלי

1. קפוא
כבר בלילה הראשון שלי בדירה של סמי התחלתי לחלום שוב את החלומות הקפואים ההם שהבהילו אותי עד מוות כשהייתי בן שבע עשרה, אבל הפעם כבר הייתי מבוגר וחכם יותר, ולא ברחתי כמו שברחתי אז, כשהייתי רק ילד שלא הבין כלום, וחשב שהוא יכול להתחפש למישהו אחר בחליפה של דוסים, ולהסתתר מעצמו בתוך דפי הגמרא.
עשרים שנה חייתי ככה, מחופש למישהו אחר, ולא זכרתי אף חלום שלי, כנראה שחלמתי כי כולם חולמים, אבל לא זכרתי כלום. רק אחרי שפייגה הקטנה שלי הגיעה לגיל בת מצווה הם חזרו להטריד את מנוחתי. עד אז כבר הספקתי לקרוא מספיק פרויד ויונג ולהבין שזה לא נכון שהחלומות שווא ידברו, שאני מנסה להגיד לעצמי משהו ואם רק אבין מה אז... בעודי מנסה להבין מה תת ההכרה שלי רוצה לספר לי פרצה השערורייה הנוראית עם זלצמן והילד של הירשהורן, שערורייה שהם ניסו להשתיק כמו שמקובל אצלם תמיד - לטשטש ולהעלים דברים מהסוג הזה.
הפעם זה היה קשה מהרגיל כי אימו של הילד סירבה לשתוק, איימה בפנייה לבית משפט של החילונים אם לא יסלקו את זלצמן, ובמשך כמה ימים עוררה צעקות ומהומות והצליחה להסית גם את בעלה. לקח זמן עד שבסוף הם הצליחו להרגיע הכל - את הילד סילקו לאי שם ולהורים שילמו כנראה משהו, זלצמן נשאר כרגיל על מכונו.
מאוכזב שפכתי את ליבי בפני רחל אשתי, יודע תוך כדי דיבור שזו טעות איומה, ובכל זאת לא מצליח לעצור את שטף הדיבור, כי כמה אפשר לשתוק? הייתי חייב לספר למישהו ועם מי עוד הייתי יכול לדבר?
היא הקשיבה בפנים אטומות, כמו תמיד כשהייתי מדבר, ופלטה פתאום תוך התעלמות גמורה מהעיקר, "אבל למה אתה כל הזמן אומר הם? זה לא הם, זה אנחנו, למה אתה מדבר כאילו אתה לא אחד מאיתנו?"
"כי אני לא." אמרתי מהר, בלי לחשוב קודם, כי מה פתאום שאני אהיה אחד מהם, מהרשעים האטומים, חסרי הלב האלה שהעדיפו להניח לרשע הזה להמשיך להתעלל בילדים ולהשתיק את קולם של התמימים שנפגעו מאשר לחולל שערורייה? שאני אהיה אחד מהפנאטים הצבועים האלה שמעמידים פנים שיש אלוהים בליבם? שהחומרות האדיוטיות שהם ממציאים חדשות לבקרים חשובות להם יותר מהאמת והיושר? אני לא אחד מהם, ואני לא רוצה להיות, אני נחנק מהם ומהצביעות הרקובה שלהם.
רחל הביטה בי בפנים מאובנות, שותקת באיבה, ושנינו ידענו בלי מילים שהדבר היחיד שמחזיק אותי פה זו החובה לפרנס את הילדים המשותפים שלנו, וההנאה מלימודי הגמרא, בטח לא הקשר הלא קיים אליה, הזרה הזו ששידכו אותי איתה רק כי גם היא חוזרת בתשובה, מבטיחים לי שהאהבה תבוא אחרי החתונה. האהבה לא באה, לא אליה ובטח לא לחיים המשמימים והאיומים האלה שחייתי בעל כורחי, חיים שנמלטתי אליהם מהמדבר הצחיח בבית אימא, נופל בבלי דעת מהפח אל הפחת.
"אם אתה לא אחד מאיתנו אז לך, אף אחד לא מחזיק אותך פה." הטיחה בי רחל ונעצה בי עיניים צרות מרוב שנאה וחשדנות.
כמה ימים אחר כך באמת הלכתי. בפני הילדים תירצנו את העזיבה שלי כצורך לעזור לאימא שלי שבדיוק אז עברה את הניתוח בגלל הסרטן שהתגלה במעיה, אבל זה היה שקר, ואני די בטוח שכולם, אפילו פייגה הקטנה, הבינו שאני לא אחזור יותר.
הסתלקתי משם כמו אסיר שנמלט מהכלא, חש מצד אחד רווחה עצומה, ומצד שני רגשות אשמה בגלל הילדים שלי שלא ביקשו להיוולד למצב הנורא הזה. גרמתי להם עוול נורא ופגעתי בהם כשעזבתי אותם בגיל צעיר כל כך, אבל גם אבא שלי עזב כשהייתי רק ילד, ובכל זאת שרדתי, בקושי, אבל שרדתי, אני חושב...
נכון, נטשתי את הבית אבל לפחות לא התאבדתי, או אולי כן? ברחתי לכלא של הדת, ומחקתי את הזהות הקודמת שלי עוד לפני שהם נולדו, ככה שהם בעצם נולדו לאיש מת, אז איך הם יכולים להתלונן? והם באמת לא התלוננו, רק עשו בעיות וצרות עד שדחקו אותם הצידה, החביאו אותם בישיבות עלובות וחסרות עתיד, ומשם הם כבר ברחו לצבא.
הבנים בסדר עכשיו, הם גברים והם יכולים לדאוג לעצמם, רק פייגה הקטנה שלי... ידעתי שהיא בסדר גמור, לומדת באולפנא של בית יעקוב, ובקרוב תהיה מאורסת, ואחר כך אישה נשואה ואימא, ובכל זאת חלמתי עליה, ועל נשים אחרות, חלקן זרות וחלקן מוכרות היטב כמו אימא או למחצה כמו נירה ורחל, כשהן שוכבות מתחת לשכבת קרח שאני לא מסוגל לרסק  למרות כל מאמצי לשחרר אותן.
אחרי מותו של סמי חלמתי בעיקר על נירה, האישה שהייתה אמורה להיות אשתי השנייה אם לא היינו נפרדים בגלל ששוב ברחתי, הפעם למחלקה הפסיכיאטרית. החלום היה הפעם מפורט ומזוויע להחריד ורק בעזרת כוח הרצון שלי עוררתי את עצמי בדיוק כשהקרח שעטף את גופה, שקוף קר ונוצץ, החל להיסדק.
לא יכולתי להמשיך לישון אחרי החלום הנורא הזה, ולכן קמתי, שטפתי מעלי את הזיעה והלכתי לסלון. להפתעתי מצאתי שם את תום, שוכב על הספה, מביט בטלוויזיה שפעלה בלי קול ובוכה. מאז מותו של סמי, שבועיים קודם, הוא לא ישן לילה אחד רצוף, ופניו היו סחופות מעייפות,
"אולי תיקח כדור ותלך לישון?" הפצרתי בו.
הוא הניד לאות לא, ומחה את פניו הלחות בגוש של ממחטות טישו שחפן מהחבילה שהחזיק בחיקו. מאז מותו של סמי הוא לא זז לשום מקום בלי חבילה של מטפחות טישו ורדרדות שצבען האופטימי עמד בניגוד מחריד לאפור החולני של פניו.
"תום, בבקשה, אתה חייב לנוח קצת.... אתה הורס את עצמך." התחננתי, חש חסר אונים כנגד צערו. אני יודע להרגיע תינוקות בוכים, להשקיט ילדים משתוללים, אבל אני חסר תועלת ומגושם עם מבוגרים.
"סליחה שהערתי אותך." לחש תום, ומחט את אפו
"זה בסדר, ישנתי מספיק, וחוץ מזה התעוררתי בגלל חלום טיפשי, לא בגללך." התיישבתי לצידו וחייכתי אליו חיוך שקיוויתי שהוא מעודד, "מה אתה רואה בטלוויזיה?"
"אין לי מושג, משהו טיפשי כנראה, תמיד יש סרטים דביליים בשעות כאלה. תגיד צלי, אתה חושב שכאב לו שהוא נפל?"
"לא יודע חמוד, אני מקווה שלא, הרופא אמר שהמוות היה מיידי."
תום נתקף שוב עווית של בכי חסר שליטה, ומצאתי את עצמי מחבק את כתפיו, מלטף את גבו, ומנסה לנחם אותו במגע גופי כאילו היה ילד עצוב.
הוא נרגע לבסוף, הניח את ראשו על כתפי ופיהק פתאום. "אני כל כך עייף." התלונן, וכיבה את הטלוויזיה, "אני לא מבין למה אני לא מצליח להירדם." אמר ושב ופיהק.
"בטח שאתה לא מצליח להירדם על הספה הקשה הזו, למה אתה לא הולך לישון במיטה?"
תום משך בכתפיו, "כי אני לא מצליח לישון בחדר השינה שלנו, אני לא מצליח לישון בשום מקום, ומחר יש לי פגישה אצל העורך דין הזה... אני מקווה שאני לא אפהק לו בפרצוף."
"איזה עורך דין?"
"אחד, לא מכיר אותו, הוא צריך להסביר לי משהו בקשר לצוואה... אני הרוס מעייפות." התלונן תום, נשען על כתפי ונעמד, מתנודד בחוסר יציבות על רגליו.
"למה שלא תלך לישון במיטה שלי? אולי שם תצליח להירדם." הצעתי וקמתי גם כן, "חכה רק רגע, אני רק אחליף את הסדין ו..."
"לא צריך, זה בסדר." דשדש תום לעבר חדר השינה שלי, והטיל את עצמו על מיטתי, "נורא קר לי." העיר, והחל לגשש אחרי השמיכה שבעטתי הצידה כשהתעוררתי.
"חכה, אני אכסה אותך." נרכנתי מעליו והיטבתי את השמיכה סביבו, "הנה, ככה בסדר?"
"לא, קר לי נורא ברגליים." התבכיין תום, "אני צריך חיבוק." דרש.
נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו, הוא מתחת לשמיכה ואני מעליה. הלילה היה די חמים, ולא היה לי קר. תום התכרבל בזרועותיי כמו ילד, ולמרות תלונותיו נרדם מיד, וגם אני התנמנמתי מעט עד שהתעוררתי פתאום, קפוא כולי, בגלל לחץ בשלפוחית
הלכתי להשתין, ואחר כך חזרתי לחדרי והבטתי בצעיר הישן בשלווה במיטתי. פניו היפות היו רגועות כעת, ונראו צעירות ופגיעות מאוד. אור הירח העמום שחדר לחדר מבעד לחלון שיווה לעור פניו החלק גוון פניני זוהר.
העפתי מבט בשעון, השעה הייתה כבר כמעט ארבע לפנות בוקר, והחדר נעשה צונן מאוד, קצות אצבעותיי היו קפואות, וגופי התחנן לעוד קצת שינה, למה שלא אשכב לידו, הפעם מתחת לשמיכה, ואחבק אותו? הוא בטח חמים ורך, ואני כל כך עייף, וכל כך רוצה... ברגע שהתחלתי לנסח לעצמי מה אני רוצה משהו בתוכי נטרק בכוח, קפא ונעצר כמו שהיה קורה תמיד כשאימא הייתה מתחילה לצרוח עלי. ברחתי משם בבהלה, הצטנפתי בשמיכת הצמר הסקוטית הבלויה שהייתה מוטלת על הספה, ולא העזתי להמשיך ולחשוב יותר על מה אני באמת רוצה לעשות.

2. ידיד המשפחה
תום הפציר בי נמרצות לבוא איתו לעורך הדין, ולמרות סלידתי מעורכי דין לא הצלחתי לעמוד בפניו והלכתי איתו למשרד עורכי הדין נוריאל, כוכבי ואיצקוביץ ששכן בבניין משרדים צנוע ומרופט מעט בשולי האזור המסחרי.
מאז ילדותי יש בי רגישות יוצאת דופן לאווירה שמשדרים מקומות ובני אדם, ורק בגיל מבוגר יחסית הבנתי שלא כולם כמוני, ויש אנשים שפשוט לא קולטים מה שאני קולט מבלי משים. בנקים או משרדים של רואי חשבון ועורכי דין מעיקים עלי במיוחד, אבל המשרד של עורכי הדין נוריאל, כוכבי ואיצקוביץ שידר לי הרגשה ביתית מזמינה, לא מכופתרת ולא מפחידה כלל. לא הפריע לי שהמזכירה הייתה גוצה ושרירית, ונראתה גברית למרות שלבשה בגדי נשים ואספה את שערה עם גומי ורוד לקוקו ילדותי, ומצא חן בעיני שהיו המון עציצים פורחים על אדני החלונות ודגל גאווה ענקי היה תלוי על אחד הקירות.
תום הביט סביבו נבוך ולא חייך כשהמזכירה המוזרה שאלה אותו בקול גברי אם הוא תום שמואלוב, ואם יש לו פגישה עם נורי?
"אני תום אבל אין לי מושג מי זה נורי, יש לי פגישה עם עורך דין עמית נוריאל." אמר בהסתייגות.
"עמית נוריאל זה נורי." הסבירה המזכירה ואמרה לנו להיכנס לשם, מצביעה על דלת ירוקה ששלט קרמיקה חובבני בצורת קשת בענן עיטר אותה. נכנסנו וגבר רזה וגבוה בגיל העמידה, לבוש ג'ינס וחולצה נטולת עניבה קיבל את פנינו בחביבות, הציג את עצמו כעורך דין נוריאל, ביקש מאיתנו לקרוא לו נורי, ושאל את תום שישב זקוף ומתוח על קצה הכיסא אם הוא מכיר את גיא כוכבי.
"אהה... לא חושב." קימט תום את מצחו, "אני אמור להכיר אותו?"
הדלת נפתחה, וגבר לבוש חולצה לבנה ועניבה שחורה התפרץ פנימה, והשליך על שולחנו של עורך דין נוריאל תיק מסמכים מתפקע. "עוד פעם הייתה דחייה." התמרמר, וחייך אל תום שלטש בו מבט מופתע.
"שלום תום, זוכר אותי?"
"גיא שטרן." קם תום מהכסא והושיט לו יד, "בטח שאני זוכר אותך גיא, מתי נעשית כוכבי?"
"אחרי שאימא שלי נפטרה." הסביר גיא, מעיין בסקרנות בפניו של תום, "אז מה שלומך תומי?" שאל, ממשיך לאחוז בכף ידו.
"לא משהו." השיב תום, שומט את כף ידו מידו של תום בתנועה אלימה משהו, "סמי מת ואני..." דמעות החלו לזלוג שוב על פניו, והוא גישש בפראות בכיסיו אחרי טישו. מזל שהייתה לי חבילה בתיק. הגשתי לו אותה, הושבתי אותו על כסא ונעמדתי לצידו ידי על כתפו, "סמי נפטר רק לפני שבועיים ותום עוד לא התאושש." הסברתי לשני עורכי הדין שהביטו בנו במבוכה.
"ומי אתה?" שאל עורך דין נוריאל, מביט בי בחשדנות לא נעימה.
"אני בצלאל אשכנזי." הסברתי, "אני... אה... אני ידיד המשפחה."
"איזה משפחה?" תהה גיא בטון קצת יותר מידי תוקפני לטעמי.
"הייתי קרוב משפחה של סמי, של גרושתו בעצם, ואני גר כיום בדירה שלו ושל תום."
"אני מקווה שאין לך תביעות לגבי הדירה כי סמי הוריש אותה אך ורק לתום." העיר גיא בחמצמצות - הנה, בגלל הערות מהסוג הזה אני לא אוהב עורכי דין.
"אני רק אורח שלהם, אין לי תביעות לאף אחד." השבתי בסבלנות, חש אי נוחות בגלל הילת המתיחות שריחפה סביב עורך הדין גיא כוכבי, מתיחות שדבקה גם בבן זוגו. משום מה הייתי משוכנע שנוריאל הוא בן זוגו של עורך דין גיא כוכבי והדרך החשדנית בה הביט בי הלחיצה אותי מאוד. לעומתי תום המשוריין בתוך אבלו, נשאר אדיש ולא שם לב לעוינות שהקרין גיא לכיווני.
"מתי סמי הוריש את הדירה שלו לתום?" שאלתי לתומי, מדבר רק כדי לפוגג מעט את עננת החשדנות והמתח שהחניקה אותי וגרמה לגרוני להתכווץ.
"מזמן, עוד לפני שאתה צצת בתמונה." השיב עורך דין כוכבי בטינה, ונעץ בי מבט חודר כמנסה לתהות על קנקני.
"אני לא בשום תמונה." מחיתי, "הסברתי לך, אני פשוט..."
"פשוט מה?" התערב עורך דין נוריאל בחקירה כשהוא קוטע את דברי בחוסר נימוס והתייצב לצידו של בן זוגו.
"תעזבו אותו, מה התנפלתם עליו." הזדקף תום בכיסאו, מחט את אפו, השליך את הטישו המשומש לפח וקם, ולרגע ניצבנו זה מול זה, שני זוגות של גברים מביטים אחד בשני בתוקפנות כמוכנים לקרב. רקותיי החלו לפעום בכאב בגלל המעמד המעיק הזה, והרגשתי שאם לא אצא משם אתמוטט, "אני חושב שלא הייתי צריך להיכנס עם תום." התחלתי לסגת החוצה, "רק ליוויתי אותו לפה, אין לי קשר לאף עניין משפטי שיש לו, אני אחכה לך בחוץ תום." הפניתי אליו מבט מתנצל וברחתי החוצה.
ישבתי בחוץ, מביט בפליאה במזכירה שנראתה כמו גבר לא צעיר ולא יפה שהחליט משום מה ללבוש תלבושת נשית, כולל שפתון, שלא כל כך הלמה אותו, ונזכרתי איך חשבתי, לפני שהתמוטטתי והגעתי למחלקה הפסיכיאטרית, שאני רוצה להפוך לאישה.
הרצון הפתאומי והמוזר הזה הרס כמובן את יחסי הזוגיות הרופפים ממילא שניסיתי לפתח עם נירה המסכנה שהיו לה די בעיות נפשיות משל עצמה, ופחות או יותר הטריף את דעתי, או שאולי לא? אולי הייתי משוגע עוד קודם ואולי... כל הקטע הזה בחיי היה מטושטש מעט ולא ברור, אבל עובדה היא שאף פעם לא הרגשתי נוח בתוך עורי, ואחרי שאבא נפטר המצב עוד החמיר. לא נפטר, אבא בעצם התאבד הזכרתי לעצמי, משתומם למה לא הטלתי מעולם ספק במה שסיפר לי סמי. לא רק שלא הטלתי ספק אלא ברגע שהוא סיפר לי שאבא תלה את עצמו ידעתי שזה בדיוק מה שקרה ושבעצם ידעתי את זה תמיד, רק ניסיתי לשכוח, או שאימא ניסתה להשכיח ממני את התאבדותו? כן, התאים לה לעשות משהו כזה.
"על מה אתה מסתכל?" קטעה המזכירה את הרהורי בקול גס ותוקפני, "משהו לא נראה לך בי? האיפור אולי, או הבגדים?"
"אה... אני..." היה לי כל כך ברור שהיא מתנפלת עלי בגלל חוסר הביטחון המוצדק שלה בהופעתה עד שלא ידעתי איך להגיב ופשוט לטשתי בה מבט בוהה, מנסה לנסח משפט שיבהיר לה שאני לא אויב שלה ואני לטובתה למרות הטעם המזעזע שלה בבגדים, וחוסר הישע שלה להציג את הצד הנשי שלה בצורה פחות מגוחכת.
למזלי הדלת נפתחה ותום יצא החוצה, אוחז תיק קרטון כחול כהה צמוד לחזהו, ואחריו פוסעים שני עורכי הדין.
תום נפרד מהם בחביבות, לוחץ את ידי שניהם, הבטיח להם להיפגש אתם שוב בקרוב, אמר שלום ותודה גם למזכירה, אחז במרפקי וגרר אותי החוצה בקוצר רוח, מפגין מרץ וחיוניות שלא הפגין מעולם, אפילו כשסמי עוד היה חי.
"סמי הוריש לי את הדירה שלו." בישר לי כשיצאנו החוצה, "אבל זה הכל, חוץ ממנה לא קיבלתי אפילו גרוש, אבל גיא חושב שאם אני אתבע אז יש לי סיכוי לקבל גם חלק מהכסף שלו בתור הידוע בציבור שלו."
"עדיף שלא תעשה את זה." חיוויתי את דעתי, "למה לך להסתכסך איתם? אם הוא היה רוצה לתת לך כסף הוא כבר היה עושה את זה בעצמו."
"יכול להיות שאתה צודק." התיישב תום על ספסל רחוב ומתח את רגליו, "כמה זמן לא הייתי בחוץ, כמעט שכחתי שיש עולם מחוץ לבית."
"יש עולם והוא גדול ורחב ויפה." השבתי, והתיישבתי לצידו, "ולדעתי תום הגיע הזמן שתחשוב מה אתה עושה הלאה בחיים."
"כן, גם גיא ונורי חושבים ככה." הוא הציץ בפני בהיסוס, "הם חושבים שכדאי שאני אמכור את הדירה של סמי ואלך לגור במקום אחר שלא יזכיר לי אותו, סיפרתי לך כבר שאני וגיא גרנו פעם יחד?"
"לא, לא ידעתי, למה נפרדתם?"
"כי פגשתי את סמי והתאהבתי בו."
"מוזר שסמי שכר דווקא את גיא כעורך דין."
"הוא לא ידע על הקשר שלנו, ובכלל, הוא שכר את נורי שמתמחה בצוואות, גיא הוא רק השותף של נורי, והוא בכלל לא מתעסק בצוואות, וזה לא מוזר שהוא הגיע אליהם כי הם עובדים הרבה עם הקהילה ולכן... ראית את המזכירה שלהם? היא באמצע טיפולים הורמונאליים, ואחרי שהיא תסיים אותם היא מתכוונת לעשות ניתוח ולהפוך לאישה, מזל שהם נתנו לה עבודה כי אף אחד אחר לא רצה."
"טוב, תודה שהיא נראית קצת משונה, המסכנה, אולי המראה שלה ישתפר אחרי שהיא תסיים את הטיפול." הערתי.
תום קם, מלא מרץ, "קדימה, בוא נחזור הביתה ונתחיל לארגן את החיים שלנו מחדש."
"שלנו? למה אתה מתכוון שלנו? אתה רוצה שנמשיך לגור יחד גם בעתיד?" התפלאתי.
"למה לא? יש לך תוכניות טובות יותר?" חייך לעברי תום חיוך עליז, אחז בכתפי והוליך אותי לעבר המכונית.

3. לחיים
בבית הוא שלף בקבוק שתייה מהמקרר ומזג נוזל צהבהב בהיר וריחני לכוסיות  קטנות. "מה זה?" רחרחתי בחשדנות.
"לימונצ'לו תוצרת בית, סמי הכין אותו לבד לפני כמה שנים, טעים?"
"כן." אמרתי ובלעתי הכל בבת אחת. המשקה הקר ירד לקיבתי, משאיר אחריו נתיב לוהט, "אפשר עוד?"
"בטח." הוא מזג שוב לשנינו, "לחיים." הניף את כוסו באוויר.
"לחיים." הסכמתי, נבוך מעט, והקשתי בהיסוס את כוסי בכוסו.
"כן, לחיים." חזר תום אחרי, "לחיים כי סמי מת, אבל אנחנו עדיין חיים." הכריז והביט בי כמצפה שאתנגד.
"זה נכון." הסכמתי איתו, "אנחנו עדיין חיים."
"אהבתי אותו מאוד, אבל הוא מת, גם אם אני אבכה ואתאבל עד סוף חיי הוא עדיין יישאר מת, אני תמיד אתגעגע אליו, אבל אני יודע שהוא רצה שאני אמשיך לחיות אחריו."  
"נכון, אני בטוח שהוא רצה שתמשיך לחיות." אישרתי.
"ולחיות טוב." הוסיף תום, ופניו הסמיקו.
"אם כבר לחיות אז עדיף לחיות טוב." הסכמתי.
"מאז שסמי חלה החיים שלי לא היו טובים." סיכם תום, ורוקן עוד כוס, "הייתי עצוב מאוד." סיפר לי וניסה למזוג עוד כוס. ידיו לא היו יציבות וחלק מהמשקה נשפך על השולחן, "לא רק עצוב אלא גם חרמן." הוסיף, רכן מעל השולחן וליקק בלשונו את הטיפות שהכתימו אותו, "וגם אתה צלי, גם אתה עצוב וחרמן כמוני." הוא הזדקף והביט בעיני, "נכון?"
"אהה... כן, בערך..." גמגמתי, נבוך, ותקעתי מבט בתוך הכוס הקרה שאחזתי בידי.
"תשתה, תשתה, למה אתה לא שותה?" האיץ בי תום. שתיתי לאיטי, בעוד הוא ממשיך לדבר, "סמי ידע שאני עצוב, וידע שהוא עוזב בקרוב, בגלל זה הוא הזמין אותך." סיפר לי בגילוי לב.
"אתה חושב ככה?" שאלתי, וליבי נחמץ מצער, קצת על עצמי וקצת על סמי, ובעיקר על תום.
"כן, אני חושב ככה, בעצם אני בטוח."
"הוא אמר לך שהוא רוצה שאני... שאני..." המילים לעו בפי, "מה הוא אמר לך בעצם?"
"כלום, אתה יודע איך הוא היה, הוא לא דיבר הרבה, אבל הוא נתן לי להבין לבד." מזג תום את שאריות הלימונצ'לו לכוסו, רוקן אותה בלגימה אחת חטופה וקם.
"להבין לבד מה?" שאלתי, מבין שתום שיכור, ושאני פוחד.
"תחשוב לבד." חייך תום, ניגש אלי, לפת את עורפי ונישק אותי על פי.
"תום!" נבהלתי וקפצתי מכיסאי, "מה אתה עושה?"
"מה שהייתי צריך לעשות מזמן." ענה תום ונישק אותי שוב, "ואל תגיד לי שאתה לא הומו." גיחך, והדף אותי אל הקיר, "תחבק אותי." דרש.
כרכתי את ידי סביבו, ספק מנסה להדוף אותו, ספק להיאחז בו, "אתה שיכור תום."
"אני יודע, שיכור וחרמן, אתה יודע כמה זמן לא זיינתי?"
"אהה... לא, הרבה זמן?"
"המון, ואתה?"
"אני גם."
"וזה לא חסר לך?"
"לא ממש, התרגלתי, נוח לי יותר ככה."
"מה נוח? אתה לא חרמן?"
"אני... האמת שלא תום, מצטער, כנראה שאני לא כל כך בקטע של חרמנות."
"שטויות, אין דבר כזה." הכריז תום בביטחון, והחל לפרום את כפתורי מכנסי. ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא היה צעיר וחזק ממני, והרבה יותר שיכור ממני, ועקב כך חסר כל מעצורים.
"תום, בבקשה." מחיתי בצורה לא משכנעת, "תפסיק, די, אני מתבייש."
"ממה יש לך להתבייש? אנחנו חברים, לא? נו, בוא." תבע תום ומשך אותי בחולצתי לעבר חדר השינה שלי. מבוהל, נבוך ומבולבל, אוחז את מכנסי הפרומים בידי, הנחתי לו לסחוב אותי אחריו, ולהטיל אותי על המיטה.
האדם היחיד שקיימתי איתו יחסי מין הייתה אשתי. המין איתה היה מצווה שקיימתי כמו שהתפללתי ונטלתי ידיים. זה היה תמיד חפוז ומבויש, ונעשה בחושך, בחשאיות ולא למען ההנאה אלא על מנת לקיים מצוות פרו ורבו.
אחר כך הייתה נירה... חיבבתי אותה וחשתי שהיא מחבבת אותי, כל זמן שלא הייתי צריך לגעת בה הכל היה בסדר, אבל היא לא הסתפקה בכך, משום מה היא ציפתה שאני איזום ואעשה מעשה, ואני הרגשתי בכך, וידעתי שאני חייב להתנהג כמו גבר, לרצות אותה ולנסות לגעת בה, ומאוד רציתי לרצות בכך, רציתי בכל מאודי לגרום לה אושר, אבל לא הייתי מסוגל להביא את עצמי להתגבר על רטט הבהלה והסלידה שהיה אוחז בי כל פעם שהיינו לבד. הפגנתי יצירתיות שלא ידעתי שמצויה בי ובמשך זמן רב התמדתי להתחמק מלהיות איתה במצב אינטימי. היא הבליגה עוד ועוד עד שנמאס לה והיא התפרצה בכעס, מטיחה בפני שאני משתעשע בה ומבזבז את זמנה ומה הבעיה שלי לכל הרוחות? לא הייתה לי תשובה חוץ מאשר לחטוף התמוטטות עצבים, מה שחיסל סופית את היחסים איתה. לא פלא שאני חש בושה ומבוכה כל פעם שאני נזכר בנירה ושאני חושש להתקרב למישהי או לחשוב על מין.
לפחות עם תום לא היה עלי לעשות כלום, הוא לא ציפה שאיזום או אעשה משהו אלא הפשיט אותי ואת עצמו, נשכב עלי, נישק אותי בלהיטות שוב ושוב, וצחק כשביקשתי ממנו להחשיך את החדר.
"לא רוצה חושך, אני רוצה לראות אותך." אמר, ואחז באברי שהפלא ופלא, הזדקף בתוך כף ידו, ואחר כך בפיו.
"זה כל כך טוב." נאנח תום, "כל כך התגעגעתי להרגיש את זה." הוא נדחק תחתי, ודרש ממני לשכב עליו, לחבק אותו בכוח, ולנשק אותו, מעביר ידיים חמדניות על חזי שהיה שעיר מאוד לעומת גופו החלק. בהתחלה התביישתי בגופי, גוף של גבר בן ארבעים פלוס, לא רזה במיוחד ולא כל כך ספורטיבי, אבל תום התענג עליו בצורה כל כך גלויה וקולנית עד שהמבוכה שלי התפוגגה, ואסיר תודה על ההנאה שהסב לי ניסיתי להשיב לו מידה כנגד מידה, ולציית להוראותיו. ליטפתי ונישקתי, ואפילו נגעתי באברו היפה והעבה, שהיה חלקלק ולוהט בכף ידי.
תום משך אותי אליו כך ששכבתי על גופו, כרך את רגליו סביבי, אחז בכתפי, התקמר אלי והצמיד את אברו אל בטני, חיכך את אגן ירכיו בגופי, גנח, נרעד וגמר בצעקה בעוד זרעו, חם ודביק, ניתז על בטני.
"עכשיו אתה!" דרש.
"אני לא חושב שאני יכול תום, אני... תשמע אני..." הוא התעלם מגמגומי, רכן מעלי, לופת את אשכי בכפו האחת, ואת אברי בשנייה, "יש לך זין מדהים." אמר בהתלהבות שגרמה לי להסמיק, והכניס אותו לפיו.
"תום, תום, תפסיק, אני..." מופתע והמום מעצמי גמרתי בפיו, וכשהתחלתי להתנצל הוא צחק אמר לי להפסיק לדבר שטויות, והצמיד את שפתיו אל שפתי, מחדיר את לשונו לפי, מניח לי לטעום את טעם הזרע שלי.
"אני כל כך אוהב זין, אני אוהב למצוץ, ואני אוהב לבלוע." הכריז בלי שמץ בושה, "ואני גם אוהב להתנשק." הוסיף, "אתה לא אוהב להתנשק צלי?" תבע לדעת.
"לא יודע, אני... אני לא יודע מה אני אוהב, אין לי כל כך הרבה ניסיון תום."
"אל תדאג, אני אלמד אותך." הבטיח תום, וזינק מהמיטה, נמרץ ומלא חיים, "בוא נתקלח יחד." פקד עלי.
הוא שפשף את גבי בספוג, דרש שאחפוף את ראשו, ואחר כך סיבן בשפע סבון את אברי עד שהזדקף שוב, ואמר שהוא רוצה לשבת עלי.
"לשבת?" הופתעתי, "אבל..."
"אני יודע, אין לנו קונדומים, אבל אני מבטיח לך שאין לי איידס, ואני מתאר לעצמי שגם לך אין." הציץ בי בתקווה.
"מאוד לא סביר שיש לי." הסכמתי, והעברתי יד זהירה על אברו המסובן והזקוף.
"חזק יותר." תבע תום, ושלף מאי שם בקבוק של חומר שמנוני וריחני. "לובריקאנט." הסביר לי, והחל למרוח את אברי, "עכשיו אתה." הסתובב בגבו אלי, "תמרח אותי." דרש, והפנה אלי את ישבנו.
"אתה מתכוון? אבל תום..."
"נו." איבד תום את סבלנותו, ורכן מעט קדימה. נבוך מעט, אבל גם חרמן שוב וסקרן החלתי למרוח את הלובריקאנט בין פלחי עכוזו העגלגל, ועל פי הטבעת שלו, ועל פי דרישתו גם בתוכו, מחדיר בזהירות את אצבעי לתוך החור ההדוק, החלקלק והחמים שלו.
"שב." הוא סגר בקוצר רוח את מכסה האסלה, והדף אותי כך שהתיישבתי עליה, ולפני שהספקתי להתעשת צנח על ברכי, "תחזיק אותי." דרש. כרכתי את ידי על מותניו הגמישים והוא התפתל בזריזות, מתמרן את עצמו עלי, ולפני שהבנתי מה קורה נבלע אברי הזקוף בתוך ישבנו. זה היה נעים וחמים ומגרה להפליא.
תום התנועע, גנח, הכריז שזה ממש טוב ואחז בכפי, מניח אותה על אברו, מדריך אותי איך ללטף אותו כמו שהוא אוהב, חזק אבל לא חזק מידי, לאט, אבל לא לאט מידי. הפעם אני היה זה שגמר ראשון, ותום גמר מיד אחרי, ונשמט בזרועותיי, רועד. "זה כל כך טוב." נאנח, "כל כך התגעגעתי להרגיש זין, אתה לא?"
"אהה... תום, אני..."
"מה, לא היה לך טוב?" חקר תום, קם מעלי, וכמעט נפל.
נחפזתי לאחוז בו, "תיזהר חמוד."
תום השעין את ראשו על כתפי, "היה לך טוב?" חקר.
"כן, מאוד חמוד, אבל אה... אתה הראשון שאני... אף פעם לא עשיתי דבר כזה עם גבר."
"ועם אישה? אני מתאר לעצמי שעם אשתך הסקס לא היה להיט כי הייתם דוסים וזה, אבל זה בטח היה מוצלח יותר עם הבחורה ההיא, איך קראו לה."
"נירה, שמה נירה, ואיתה לא היה סקס." הודיתי, מבויש, "האמת שמאז שאשתי נכנסה להיריון עם פייגה לא היה לי סקס עם אף אחת."
"ומה עם אחד?" תהה תום וחזר למקלחון.
"גם לא, אתה הראשון תום."
"באמת?" הוא חייך, "אחלה, נו, בוא כבר צלי, תתרחץ גם אתה ובוא נלך לישון, אני הרוס מעייפות."

4. היציאה מהארון?
התעוררתי למחרת בבוקר לצידו של תום הישן ושכבתי בשקט, מביט בכתמי השמש שפיזזו על הקיר, חושב על מה שקרה ומנסה לתכנן את מה שיקרה בעתיד.
תום זע לצידי פיהק הסתובב אלי ונכרך סביבי דוחק אלי את זקפתו. "בוקר טוב צלי."
"בוקר טוב תום." עניתי וניסיתי לקום, אבל הוא לא הניח לי. "חכה רגע, אני רוצה... בוא הנה, תשכב עלי." דרש.
"רק רגע תום, אני חייב להשתין קודם." חמקתי ממנו לשירותים, השתנתי וצחצחתי שיניים, שקלתי להתגלח אבל ויתרתי כי תום נדנד לי שאחזור למיטה. חזרתי והוא הסתער עלי, גמיש וחמים, נלהב ומאוד מאוד חרמן. ההתלהבות שלו הדליקה גם אותי ושנינו התחבקנו והתלטפנו והתחככנו זה בזה עד שגמרנו, ורק אז ראיתי שכבר ממש מאוחר והייתי חייב לדהור החוצה בלי לשתות קפה.
"אתה נראה נהדר." החמיאה לי רותי הגננת, שהייתה לא רק הבוסית שלי אלא גם ידידה טובה, "רזית, לא?"
"אה... כן, קצת." הסמקתי, והיא צחקה ושאלה מי המאושרת, ופתאום קלטתי שיהיה עלי לצאת יום אחד לפניה מהארון, למרות שרק אתמול הבנתי שאני בכלל בארון. רותי הייתה אישה נחמדה מאוד, לא צעירה, אבל מלאת מרץ ואהבה גדולה לילדים. היא קיבלה אותי כעוזר גננת רק בזכות הידידות עם אימא שלי, ובהתחלה הייתה מסויגת מאוד, וכשהייתי עם הילדים השגיחה עלי בעיני נץ, אבל עם הזמן היא למדה לסמוך עלי והחמיאה לי שאני מוצלח עם הילדים כמו אישה, ולא הפסיקה לנסות לשדך לי כל מיני מכרות גרושות שלה כדי שלא אהיה לבד.
מה היא תגיד אם היא תדע שאני בעצם הומו? האם אני באמת הומו? איך זה שלא גיליתי שזה מה שאני עד שתום פיתה אותי, ובעצם, הוא פיתה אותי, או הכריח אותי? ואולי הסכמתי רק כי לא היה לי נעים להגיד לו שאני לא הומו? אבל הרי נהניתי, ותום כל כך חמוד וכל כך נעים לי לחבק אותו ולגעת בו, מוזר שהוא רוצה דווקא אותי, בן אדם שמבוגר ממנו ביותר מעשר שנים ולא נראה כל כך טוב, במקום בחור נחמד בגילו. מצד שני אולי הוא באמת נמשך רק למבוגרים, עובדה שהוא חי עם סמי שהיה מבוגר עוד יותר ממני, אבל סמי היה גבר מרשים וכריזמטי ועשיר ואני, אני סתם אחד... לא מרשים ולא שום דבר ובטח שלא עשיר, יכול להיות שהיתרון היחיד שלי מבחינתו הוא שאני פשוט כבר נמצא שם, שאני מסתדר איתו טוב, ושהכרתי את סמי?
אחרי שהילדים נשכבו למנוחת הצהרים הלכתי לשירותים, העפתי מבט ספקני במראה. ניסיתי לראות את עצמי במבט אובייקטיבי, כאילו מהצד. לא הצלחתי, נראיתי לעצמי כמו תמיד, אולי קצת רזה יותר, אבל עדיין סתם אני הרגיל והמשעמם.
מה פתאום אני הומו? נתקפתי ספקות, ומה תגיד אימא כשהיא תגלה? והיא תגלה, זה בטוח, היא תמיד מגלה הכל, ונירה? מה היא תגיד? אולי אחרי שאגלה לה שאני הומו היא תוכל לסלוח לי שלא רציתי אותה? זאת אומרת אם אני באמת הומו.
הילדים התעוררו ואחרי שאכלו ארוחה קלה התחילו ההורים להגיע ולאסוף אותם. הרוב היו אימהות כמובן ולראשונה בחנתי אותן בקפידה, תוהה מה תהיה דעתן עלי אם הן תדענה מה עשיתי רק הבוקר עם גבר אחר, האם הורי ילדי הגן יכעסו? יגעלו ממני? אולי אפילו ידרשו לסלק אותי, כי מה פתאום שהומו יגע בילדים שלהם? לא, תפסיק לחשוב ככה בצלאל, למה שלמישהו יהיה אכפת מה אתה עושה במיטה, ולמה שיחששו ממך פתאום? הרי גם אם יגלו שאתה הומו עדיין תהיה אותו צלי שלא יפגע מעולם בילד וזה לא קשור בכלל למה שאתה עושה בחיים הפרטיים שלך. ניסיתי להירגע ולהיות הגיוני ובכל זאת לא יכולתי להפסיק לדאוג איך יגיבו כל האנשים שמכירים אותי אם אגלה להם פתאום שאני הומו. לפחות היה לי ברור מה תגיד גרושתי היא תיתקף זעם ופחד ותתעב אותי עוד יותר מתמיד, ופייגה? היא בטח תזדעזע ולא תרצה אפילו לדבר איתי בטלפון, או להזמין אותי לחתונתה, והבנים? הם כבר לא חרדים, אבל בכל זאת, מה הם יגידו כשיגלו שאבא שלהם ישן עם גבר? וחי איתו באותה דירה כאילו שהם נשואים?
"איך היא הייתה היום?" פנה אלי אבא של חן, "היא בכתה הרבה אחרי שהלכתי?"
"לא, ממש לא." חייכתי אליו, מבחין פתאום שאבא של חן הוא גבר נאה מאוד, ולבוש ממש יפה, הג'ינס הזה הלם אותו להפליא, והחולצה המגוהצת למשעי שלבש הבליטה את כתפיו הרחבות והדגישה את כחול עיניו. "היא נרגעה מהר אחרי שהלכת, והייתה ילדה נהדרת כל היום, ציירה ציור יפה ואכלה טוב, וישנה בשקט." ליטפתי את ראשה המתולתל של חן הקטנה שהתרפקה על אבא, וחייכה אלי בגנדרנות.
"איזה יופי לראות לפעמים גם אבא שבא לקחת את הילדים מהגן." הערתי לרותי אחרי שחן ואבא שלה נעלמו.
רותי גיחכה, "מה, אתה לא יודע? לחן אין אימא, יש לה רק אבא ואבא."
"באמת?" נדהמתי, "אבל... אבל איך?"
"אימא פונדקאית." הסבירה רותי, "זה נעשה די נפוץ בזמן האחרון, בעיקר אצל זוגות הומואים."
"אבל בכל זאת, איך אפשר לגדל ילד בלי אימא?"
"עובדה שאפשר." פסקה רותי, והוסיפה שחבל שדווקא הבחורים הכי יפים ומטופחים הם הומואים, זה כזה בזבוז.
השיחה עם רותי עודדה אותי מעט, נרגעתי כשנוכחתי לראות באיזה טבעיות היא קיבלה את העובדה שאבא של חן הומו, ומיד אחרי שיצאתי מהגן אזרתי עוד והתקשרתי לנירה. נפרדנו במריבה נוראית, אבל אחרי שאושפזתי היא סלחה לי ואפילו באה לבקר אותי מידי פעם. אימא קיוותה שעוד נחזור, ובזמנו שיערתי שמה שהפריע לי בנירה הייתה החיבה שפרחה בינה לבין אימא, והאופי המתוח והרציני מידי שלה שהלחיץ גם אותי. איך לא חשבתי על זה שאני מתחמק ממנה כי אני בכלל הומו?
נירה שמחה לשמוע אותי ומיד הזמינה אותי בחמימות רבה לבקר אצלה. ההתלהבות בקולה הדאיגה אותי והחלטתי שמין הצדק הוא שהיא תהיה הראשונה לשמוע למה היחסים שלנו לא עלו יפה. התלבטתי אם לבקש ממנה לשמור בסוד את הגילוי שאנחית עליה, או להניח לה להוציא אותי מהארון, ובסופו של דבר החלטתי לא להחליט אלא לזרום על פי התגובה שלה.
ברגע שנכנסתי לדירתה הקטנה והנקייה נעצרתי מוכה תימהון, "את בהיריון." קראתי, לוטש מבט מוקסם בבטנה התפוחה.
היא צחקה ופרשה אלי את ידיה לחיבוק, "נכון." אישרה, " אני בחודש החמישי." הודיעה לי באושר.
חיבקתי אותה בעדינות וכל הרגשות השליליים שהיו בי כלפיה נעלמו, "זה נהדר נירה, מי האב המאושר?"
"אין לי מושג. קניתי זרע בבנק הזרע וזהו, חבל שלא חשבתי על זה קודם, זה היה חוסך לשנינו הרבה כאב לב."
"לשנינו?" התפלאתי, "למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת לזה שניסיתי בכוח להפוך אותך לבן זוג שלי כי רציתי להיות אימא, ואתה בחור כזה נחמד ועדין, במקום להגיד לי שאתה לא בעניין ניסית לרצות אותי ולא לפגוע בי, ובסוף נכנסת לכזאת מצוקה עד שחטפת התמוטטות עצבים. אני צריכה לבקש ממך סליחה צלי?"
"לא, זה בסדר, באמת שאין צורך. אני מאוד שמח בשמחתך, מה אומרים ההורים שלך?"
"מזועזעים עד עמקי נשמתם ומסרבים לדבר איתי." הצהירה נירה בשמחה.
"אבל נירה, איך תסתדרי לבד? בכל זאת, תינוק זה המון אחריות, את לא פוחדת שיהיה לך קשה?"
היא משכה בכתפיה בחוסר דאגה ואמרה שכל תינוק מביא את המזל שלו, ויהיה בסדר, "אבל אם אתה כל כך דואג לי אתה מוזמן לעזור, אני אשמח מאוד, אני הולכת לשיעורי הכנה ללידה בחודש הבא ויהיה נחמד אם יבוא איתי מישהו."
"מי? אני?" נבהלתי, "אבל... טוב, בסדר, למה לא, אבל תשמעי נירה, קודם אני חייב לספר לך משהו."
"בבקשה. אני מקשיבה." זרחה נירה לעומתי והתיישבה לה בנחת, רגליה מקופלות תחתיה בתנוחה נינוחה, מאוד לא אופיינית לה. "מה?" שאלה מביטה בי בחיוך, "למה אתה עושה פרצוף כזה?"
"אני פשוט המום כמה השתנית, תמיד היית רצינית כל כך ו... אה... היית מאוד מאופקת, ועכשיו את... את הרבה יותר, לא יודע מה, את שונה."
"הייתי קוץ בתחת ומעצבנת, ורק עכשיו, כשאני בהיריון נרגעתי." השיבה נירה בנחת, "אז מה רצית לספר לי?"
"רציתי שתדעי שאני... אני חי עכשיו עם גבר."
"חי עם גבר?" היא הרימה את גבותיה לעומתי, "חי איתו באותה דירה כמו שותף, או כמו בן זוג?"
"כמו בן זוג, בערך, זאת אומרת, זה עוד טרי מאוד, ואני עוד לא בטוח שזה באמת זה, אבל... מה שאני מנסה להגיד זה שאני חושב שאולי אני הומו."
"אולי?" צחקה נירה, "בן כמה אתה? ארבעים ושלוש, ארבעה, ורק עכשיו אתה חושב שאולי אתה הומו? איפה היית עד עכשיו?"
"הייתי דוס." הסברתי, "ואחר כך מאושפז, ואחר כך אצל אימא ו... אה... כן, זה נשמע טיפשי, אני יודע, אבל ככה זה, את לא נראית כל כך מופתעת."
"לא, אני לא. אתה שוכח שביליתי כמה חודשים מאוד מייאשים בניסיון להכניס אותך למיטה, למעשה אני מרגישה הקלה, אבל צלי, באמת, אף אחד לא יקבל אותך כהומו עם בגדים כאלה, אתה חייב לשדרג את עצמך ומיד."
"את צודקת." הסכמתי, "בקרוב אני ותום נלך לעשות קניות, ואני אראה יותר ייצוגי."
"תום, ככה קוראים לו? בן כמה הוא? איפה נפגשתם? אתה אוהב אותו?" הסתקרנה נירה.
סיפרתי לה את כל הסיפור שלי ושל תום והיא הקשיבה בעניין מחניף, העירה הערות, התרגשה וצחקה, ולראשונה מאז הכרתי אותה ביליתי איתה בנעימים ונהניתי מכל רגע.
ההנאה שלי התפוגגה כשחזרתי הביתה ומצאתי את תום ממתין לי בפנים חמוצות. "איפה היית?" התנפל עלי בכעס, "אני יושב פה שעות כמו אידיוט ודואג לך, למה הנייד שלך כבוי?"
"אה... אני... לא שמתי לב, באמת, סליחה תום, דאגת לי? איזה חמוד אתה." ניסיתי לנשק אותו, אבל הוא הדף אותי מעליו והמשיך לכעוס.
"אבל תומי, באמת, מה עובר עליך, למה אתה לחוץ כל כך? מה כבר היה יכול לקרות לי?"
"אם אתה לא מבין לבד אני לא יכול להסביר לך." ענה לי תום תשובה שהזכירה לי מאוד את גרושתי הרגזנית.
כדי לפייס אותו סיפרתי לו על נירה ועל ההיריון שלה, וכמה היא השתנתה לטובה, התחנפתי אליו קצת, ואפילו הוצאתי ממנו הבטחה שמחר נלך לקנות לי בגדים חדשים. "אני רוצה ג'ינס כמו שיש לאבא של חן, וגם חולצה כזו עם פסים." סיפרתי לתום, וגיליתי לו מה רותי סיפרה לי על אבא של חן שמגדל אותה עם עוד אבא, ותום שוב התעצבן ושאל אם ככה זה הולך להיות מעכשיו.
"איך ככה? למה אתה כועס שוב?"
"אני לא כועס, אני... אני דואג לך."
"לי?" הופתעתי, "למה תום, מה הבעיה?"
"אתה הבעיה, לא היית עם אף אחד חוץ ממני כי רק לפני יומיים קלטת שאתה בעניין של גברים, אבל עוד מעט תבין שהעולם מלא גברים, תקבל תיאבון ותרצה לנסות ולגוון ו..."
"מי, אני?" נדהמתי, "מה פתאום לגוון? הרי אני אתך תום."
"נו, אז מה, אתה לא יודע איך זה הומואים?"
"מה זאת אומרת איך זה הומואים? על מה אתה מדבר תום?"
תום נאנח ואמר שאני טמבל, ושאני עוד אלמד, וסירב להרחיב יותר בנושא.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה