א. גיל וגל

בזמן האחרון, קצת אחרי שאבא מת, התחלתי לחלום שוב על גיל, אהבתי הראשונה. לא ששכחתי אותו אי פעם אבל היו שנים שבהן לא הרביתי לחשוב עליו, ובטח לא לחלום, אבל מאז שאבא מת לי ככה פתאום, בלי שהספקתי להיפרד ממנו כראוי, אני חולם כל הזמן על גיל.

הלילה שוב חלמתי עליו, על הפעם האחרונה בה ראיתי אותו, ההלם והכאב בפניו, האור שכבה בעיניו כשראה אותי מתנשק עם מישהי, ואחר כך המראה שובר הלב של עורפו המורכן בהכנעה כשהסתובב והתרחק ממני בלי מילה. במציאות המשכתי להתנשק עם הבחורה ההיא שכיום אני לא זוכר אפילו את שמה, אבל בחלום רצתי אחרי גיל בבכי, צעקתי את שמו והתחננתי שיסלח לי, שיבין אותי, שלא יתעצב בגללי, שיסתובב אלי ויראה שאני עדיין אוהב אותו כמו קודם.

"על מי חלמת?" טלטל אותי אסף שצעקתי העירה אותו, "מי זה גיל?"

"סתם אחד, מישהו שהכרתי פעם." אמרתי והתיישבתי, ליבי הולם בחזקה, החלום הזה היה כל כך מוחשי.

"בגלל סתם אחד אתה צועק מתוך שינה?" השתומם אסף, "מי הוא היה בשבילך?"

"הוא היה החבר הראשון שלי, הראשון שאהבתי." הפטרתי וברחתי להשתין, אבל עשיתי טעות ולא סגרתי את דלת השירותים, ובמראה התלויה מעל הכיור נשקף אלי חיוכו הלגלגני של אסף.

"גיל? ככה קראו למיתולוגי שלך?" גיחך, "לא פלא שנפרדת ממנו כל כך מהר." הוסיף בבדיחות דעת שעצבנה אותי מעל ומעבר למרות שהוא לא היה הראשון שמצא את הצירוף גיל וגל משעשע.

לא, מה שהרגיז אותי לא היה חיוכו המלגלג אלא העובדה שמכל האנשים שחייכו כששמעו שלאהבתי הראשונה קראו גיל אסף היה היחיד שקלט מיד את הקשר בין  הצירוף המגוחך של שמותינו לבין הפרידה המכוערת שלנו, פרידה נבזית במיוחד שיזמתי ברוב עורמה (תכננתי שהוא יראה אותי מתנשק עם מה שמה) אחרי כמה חודשי אושר סודי ונפלא שלא ידעתי יותר כמוהו לעולם, למרות שחלפו מאז עשר שנים, ורק אלוהים יודע כמה זיונים.

מובן שלא הודיתי בכך אף פעם, אפילו לא ביני לבין עצמי. בגיל שמונה עשרה וחצי כשאתה עדיין מבוהל מהידיעה שאתה הומו, עדיין מקווה למחצה שזה יעבור לך, עדיין פוחד שהוריך יחלו מצער, או יגרשו אותך מעל פניהם בגלל שיצאת כל כך דפוק, עקום ושונה. הפוך לגמרי ממה שהם קיוו וציפו, אתה מתקשה מאוד להתמודד עם האמת ואיך יכול נער צעיר בכתה י"ב, מתבגר שטרם גיבש את אישיותו ומצא את דרכו בחיים להביט ישר בעיניי עצמו ולא לשקר?

ולא רק לעצמי שיקרתי, בגיל ההתבגרות שיקרתי לכולם – להורי, למורי, לחברי, ובעיקר לעצמי, וזו בעצם הסיבה שנפרדתי מגיל, הייתי חייב להיפרד ממנו כי לא יכולתי להמשיך לשקר ולהסתתר מעצמי כשהייתי איתו. עם גיל זה היה בלתי אפשרי לא להיות כנה לחלוטין, ובגלל שהייתי צעיר וטיפש כל כך, ולא הבנתי כמה הקשר שלנו הוא נדיר ויקר ערך, ואיזה מזל יש לי שחוויתי רגש כזה ועוד בגיל כה צעיר שמטתי אותו מחיי, בטוח שבעוד חודש, חודשים, אולי אפילו פחות, אפגוש מישהו נפלא לא פחות, ואולי אפילו יותר.

טעיתי כמובן, אבל לקח לי זמן רב כל כך להבין את זה... שנים חלפו בטרם קלטתי כמה קשה למצוא מישהו שאתה יכול לאהוב בכל לבך ונפשך, להיפתח בפניו לגמרי ולזכות שיאהב אותך בכל זאת וישיב לך את אותה אהבה בדיוק.

רק עכשיו אני מבין כמה נדיר לפגוש מישהו שיגרום לך לחוש גאה ומאושר מעצם הידיעה שאתה מכיר אותו, מישהו שעובדת קיומו בעולמך היא אושר מוחלט. עד שלמדתי עד כמה הרגש הזה הוא יקר המציאות, ושיש המון אנשים שמעולם לא חוו רגש כזה והם אפילו מפקפקים בקיומו כבר הייתי קרוב לשלושים, הומו משומש, שחוק ומותש וחסר תקווה לשחזר את מה שהיה לי פעם ואיבדתי בקלות דעת כזו.

שנים של ניסיון בשדות הציד הנצחיים של הגברים החכימו אותי, ביגרו אותי וסחטו ממני את אופטימיות הנעורים, משאירים תחתיה ציניות מרירה. כל מה שנשאר לי מאז היה זיכרון האהבה הרחוקה והצעירה ההיא, ותחושת בושה עצומה על התעלול הנבזי שעוללתי לו כי פחדתי מעוצמת האהבה שלנו ולכן הנחתי לה להישמט ממני.

"מה אתה עושה פרצוף כזה?" התפלא אסף, שלמרות הציניות העוקצנית שלו היה דק אבחנה ורגיש למצבי רוחי, וכמובן שאחרי שהיינו יחד כמעט שנתיים כבר היטיב להכיר אותי.

"סתם, לא חשוב." מלמלתי והסבתי מעליו את פני.

"בסדר, אם אתה אומר." הפטיר אסף ומשך בכתפיו, ולא ניסה להמשיך לשאול למרות שאני יודע שהוא ידע שזה כן חשוב. אני די בטוח שפעם, כשהוא רק הכיר אותי, אסף היה מתאמץ לדובב אותי ולהבין, אבל זה היה פעם, מאז היינו יחד כבר כמעט שנתיים, והזוגיות שלנו שבהתחלה נראתה כל כך מבטיחה וקסומה הלכה והתפוגגה לאט לאט, בדיוק כמו שקרה לקשר הקודם שלי עם עומר, ועם יונתן היפה שהיה לפניו, ועם אורי המדהים שפגשתי בצבא, ועם עוד כמה בחורים שהיו קודם או אחר כך. כל אחד מהם היה יפה ומקסים בדרכו, כל אחד נתן לי משהו, לימד אותי משהו, ובתמורה אני מקווה, גם קיבל ממני משהו ולמד ממני אבל בסופו של דבר כול אחד מהם הלך ממני, או שאני ממנו.

כל פרידה כזו ממישהו שרציתי לאהוב, ולפעמים גם אהבתי, העציבה אותי מעט, או הרבה. לפעמים אפילו חשבתי שליבי נשבר מרוב עצב, בעיקר כשהם עזבו ראשונים.

אסף טען שמה שכאב לי זו בעיקר גאוותי הפגועה, וציין בעוקצנות שהרבה אנשים מבלבלים בין אגו פצוע לשברון לב, וכנראה שהוא צדק כי עובדה שהחלמתי ברגע שבחור חדש הגיע, משכיח ממני מיד את הבחור הקודם. עם הזמן שכחתי כמעט כל אחד מהם חוץ מאשר את גיל שהזיכרון שלו המשיך להכאיב לי למרות שאני זה שעזבתי אותו, ועשיתי את זה בצורה מכוערת, נבזית ומגושמת כל כך... הוא בטח שונא אותי נורא ואם הוא חושב עלי הוא מאחל לי כל רע.

"אתה בא מחר למסיבה?" שאל אסף, מפריע לי לשקוע במחשבות על גיל, "יהיה די. ג'י. חדש מהולנד, ויהיה מדליק." פיתה אותי.

"נראה, אני לא בטוח." היססתי, "תלוי איך אימא תרגיש."

"נו, באמת גל, כולם אוהבים את אימא, גם אני מת על אימא שלי, אבל מאז שאבא שלך נפטר אתה ממש מגזים עם הקטע הזה, למה אתה חייב להיות איתה דווקא ביום שישי?"

"כי בימי שישי הכי קשה לה להיות לבד." הסברתי לו שוב.

"אבל היא בטח נרדמת עד אחת עשרה בלילה, אז מה הבעיה שתשב אצלה עד אז ואחר כך נצא? אני אבוא לאסוף אותך, בסדר?"

"טוב, נראה, אני לא יודע." סירבתי להתחייב.

אסף נשף בקוצר רוח והזכיר לי שאבי נפטר כבר לפני כמעט שנה, ושיש גבול, ושאני לא עושה לאימא טובה כשאני הופך אותה לתלותית בי, ומה יהיה אם נרצה לגור יחד? ניקח אותה איתנו?

"לא, היא בחיים לא תרצה לעזוב את הבית שלה, זה הבית שהיא ואבא בנו יחד, היא אף פעם לא תעבור משם." אמרתי, "אבל אם נוכל לשכור דירה לידה..."

"השתגעת? לגור בחור הזה, בין הפרות?" נבהל אסף שגדל במושב צפוני מרוחק, שבו גרים הוריו ואחיו עד היום, מגדלים פרות ושמחים בחלקם. אסף ברח משם ברגע שסיים את הצבא ומאז, כל פעם שנדמה לו שמישהו מנסה להרחיק אותו מהעיר הסואנת והאהובה עליו הוא מזדעק מיד שהוא לא מוכן לגור בין הפרות - הקוד הפרטי שלו למגורים במקום נידח ומשעמם, מדיף ריחות זבל, מקום שבו עליך לעבוד קשה, לקום מוקדם ולהיות עבד לשגרה מפרכת.

מוזר איך הוא לא מבחין כמה מפרך אורח החיים שהוא דבק בו באותה עקשנות שבה הוריו דבקים ברפת שלהם. גם הוא מתמיד לבלות כל סוף שבוע במסיבה, מסור לחיפוש הנאות וריגושים חדשים, מתעקש לקפץ ממסיבה אחת לשנייה, להיות תמיד חטוב, שרירי וחלק, תמיד לבוש באופנה האחרונה (שצריך לנסוע כמובן לחו"ל כדי לרכוש אותה), לעבוד בעבודה הכי זוהרת ומרגשת, מצויד תמיד עם האביזרים האלקטרוניים הכי חדישים ויקרים, ותמיד להיראות צעיר, מעודכן ונמרץ, מחובר תמיד לאטרף ולעוד כמה אתרים דומים באנגלית. אסף מכיר את כולם, וכולם מכירים אותו, יודע הכול על כולם וכולם יודעים עליו...

פעם חשבתי שהוא מדהים וניסיתי לחקות אותו כמיטב יכולתי אבל מאז שאבא מת אני תוהה איך הוא לא מבחין כמה מעייף אורח החיים שלו?

גיל לעולם לא היה משתעבד לעריצות הזו, הוא בטח נסחב עדיין עם אותו נייד מיושן, נטול מצלמה, וכמו שאני מכיר אותו אין סיכוי שהוא פתח כרטיס באטרף, אפילו בפייסבוק הסולידי הוא לא רשום, אני יודע כי חיפשתי אחריו שם לא פעם.

מה לא הייתי נותן להיפגש איתו עוד פעם אחת, להסביר לו למה נפרדתי ממנו בצורה מכוערת ונבזית כזו, להתנצל בשמו של המתבגר האנוכי והפחדן שהייתי פעם. כמה אני משתוקק לבקש ממנו סליחה ומחילה, לבדוק שהוא התאושש ממה שעשיתי לו, לוודא שהוא בסדר עכשיו, שהוא התגבר עלי והוא מאושר, שמח ומסופק בחייו, לא כמוני שמבזבז את שנותיו הטובות ביותר על הבלים, מחפש ללא הרף משהו שהיה שלי פעם והנחתי לו להישמט מידי ולהישבר. שמור     בטל

"גלוש, אל תיבהל." אמרה אימא והייתה בקולה מין שלווה מתאמצת שהבהילה אותי עד מוות.

"מה קרה? איפה את?" ניסיתי לשווא לחקות את נימת קולה הרגועה.

"אל תיבהל, אני בבית חולים, אבל זה לא נורא."

בית חולים הזכיר לי כמובן את מותו של אבא, וברכי החלו מיד לרעוד, וגם הידיים שאחזו בנייד לא היו יותר מידי יציבות. "מה קרה?" צרחתי, מתעלם מהעובדה שאני במשרד וכולם יכולים לשמוע.

"נפלתי כשעבדתי בגינה ושברתי את הרגל." אמרה אימא בקול מתנצל, "אבל זה לא משהו רציני." הוסיפה בחיפזון, חונקת יבבת כאב.

"תני לי לדבר עם הרופא." פקדתי עליה, ולמרבה הפליאה מצאתי את עצמי משוחח עם רופא צעיר בעל מבטא ערבי שהזדהה כדוקטור שאדי. הוא לקח מאימא את הנייד שלה והסביר לי שאימא שברה את הקרסול וגובסה וכעת היא עדיין תחת השפעת תרופות, אבל עד שאגיע היא כבר תהיה בסדר ואוכל לקחת אותה הביתה.

"מה, היא כבר בגבס?" הופתעתי.

"כן." הסביר הרופא באורך רוח, "אבל בעוד עשרה ימים היא צריכה לחזור לניתוח."

"ניתוח? אבל היא רק שברה את הרגל, למה ניתוח?"

"כדי לשים פלטינות." אמר דוקטור ראמי בסבלנות.

"אבל למה היא חוזרת הביתה? אם היא כבר בבית חולים אז למה..."

"כי הרגל שלה נפוחה מאוד עכשיו ואי אפשר לנתח ככה, אימא שלך תצטרך לשכב עשרה ימים עם רגל מורמת ורק אחרי שהנפיחות תרד אפשר יהיה לנתח אותה, אחרי הניתוח היא תהיה בגבס שישה שבועות ואם הכול יסתדר נשים לה גבס הליכה ושישה שבועות אחר כך נוציא את הבורג, ואחר כך פיזיותרפיה, ורק אז, אינשאללה, אימא שלך תוכל להתחיל ללכת.

"אבל... אבל..." עשיתי חישוב מהיר, "זה סיפור של שלושה חודשים לפחות."

"מינימום." הסכים דוקטור שאדי, "תלוי, לפעמים זה לוקח יותר כי אימא שלך כבר לא ילדה, וכמה שיותר מבוגרים ככה לוקח יותר זמן עד שהשבר מתאחה."

הגעתי מתנשף ורועד לבית החולים וגיליתי את אימא יושבת על כסא גלגלים ומתבדחת עם רופאיה. כאב לה מאוד, אבל היא קיבלה את הדין בשלווה, כמו שקיבלה בשקט את כל הצרות שנחתו עליה בחיים - הבן היחיד שלה שיצא הומו, והבת שבחרה לחיות את חייה בארצות הברית הרחוקה עם בעל אמריקאי ולגדל איתו ילדים שהיא לא תוכל אף פעם לדבר איתם בעברית, והבעל שליבו כשל והוא נפטר לה פתאום, משאיר אותה בודדה, ועכשיו הקרסול השבור הזה שישבית אותה לכמה חודשים, משאיר אותה חסרת ישע, נתונה לחסדיו של בנה העלוב שבמקום לחשוב עליה ולדאוג לבריאותה הוא מוטרד מתגובתו של הבן זוג הדפוק שלו שבטח יתרגז ששוב אימא משבשת את חייהם ומפריעה לתוכניותיהם לטוס לחופשת זיונים ובילויים בחופיה של ספרד שטופת השמש.

"אבל כבר קנינו כרטיסים והזמנו מקום במלון." התלונן אסף, "אתה לא יכול להשאיר אותה לבד לכמה ימים?"

"שבועיים זה לא כמה ימים, היא עם גבס עד הברך, ובקושי מסוגלת לקום מהמיטה ובעוד עשרה ימים היא צריכה לעבור ניתוח... אני חייב להישאר איתה, נצטרך לבטל את הטיול."

"עד שהשגתי את המלון הזה... תשכח מזה, אני לא מבטל שום טיול." פסק אסף בעקשנות.

"אז מה? תיסע לבד?"

"לא, אני אמכור את הכרטיס שלך לזיו. הוא ישמח לנסוע איתי, אני מקווה שלא אכפת לך?"

"לא, זה בסדר, למה שיהיה לי אכפת?" סיננתי במרירות.

"אם זיו יסכים אז לפחות לא תפסיד כסף." ניסה אסף לנחם אותי.

"כן, לפחות... תבלו יפה." איחלתי לו, יודע בביטחון שזיו יקפוץ על המציאה וישמח להחליף אותי בכל המובנים, והלכתי להביא לאימא הליכון מ"יד שרה".

"אם תסדר לי עזרה מביטוח לאומי תוכל לנסוע לטיול." אמרה אימא אחרי שהודתה לי על המאמץ והטרחה.

"אימא, את לא יודעת מה זה ביטוח לאומי? אחרי שהם יטרטרו אותנו עד מוות הם יסכימו לתת לך מישהי שתהיה פה חצי שעה בשבוע, וגם זה בקושי, במצבך את צריכה מישהו שיהיה איתך כל הזמן."

"אולי נוריתק'ה?"

"נו, בטח, נראה לך שהיא תעזוב בעל ושלושה ילדים קטנים לבד ותבוא לכאן?" אימא נאנחה ואמרה שנורא לא נעים לה לקלקל לי את התוכניות. "אם אני הייתי שובר רגל את היית מטפלת בי, נכון?"

"בטח גלוש." חייכה אימא והחלה לדדות בכבדות בעזרת ההליכון שלה לעבר השירותים.

"אז עכשיו כשאת עם רגל שבורה אני אטפל בך." אמרתי, "ואין מה להתווכח יותר."

"אני לא מתווכחת." אמרה אימא בעצב, "תודה גלי." הוסיפה וסגרה אחריה את דלת השירותים.

נורית דווקא כן הציעה שתבוא להיות עם אימא, לפחות בזמן הניתוח, אבל נשמה לרווחה כשדחיתי את הצעתה, וכך נשארתי לשאת לבד בנטל שהיה כבד מאוד. היה עלי לדאוג לכל כך הרבה דברים... מזל שהשכנה ממול, גברת גרושה, נמרצת ורבת תושייה התנדבה לעשות לאימא מקלחת כל ערב, ותוך כדי כך גם סייעה לי בעצות רבות ערך.

על כורחי למדתי לבשל ולכבס, לגהץ ולערוך קניות בתבונה, לשטוף רצפות ולצחצח חלונות, להתמודד עם אחיות זועפות ורופאים קצרי רוח וכסאות גלגלים סרבניים ועל הדרך גם עם בדידות וקנאה ומרמור חסר טעם שהתקשיתי להתגבר עליו דווקא בגלל שהיה חסר טעם ומציק.

כמו שידעתי מראש זיו ואסף חזרו מהטיול קרובים מאוד זה לזה, כל כך קרובים עד ששכרו דירה יחד והסתובבו יד ביד בכל רחבי העיר. נמוג החלום שלי לגור עם אסף בדירת גג מעוצבת במרכז העיר, קרוב לכל מקום, חלף עם הרוח בדיוק כמו העבודה שלי ששנאתי בין כה וכה (למה חשבתי פעם שלעבוד כקופי רייטר במשרד פרסום זה כזה גליק גדול?) נעלמו גם החברים המשותפים לי ולאסף והתפוגגה לה הזוגיות עם אסף, פרחה ונשכחה כמו לא הייתה מעולם.

נשאר לי רק הבית בו גדלתי, בית רבוע ומוצק מוקף בגינה הארורה הזו שאבא התעקש שנטפח במו ידינו, בלי עזרה של גנן, ונשארה אימא שהחלימה לאט לאט ובייסורים, נשארה העבודה המעפנית שלי כפקיד קבלה בבית מלון עלוב למדי, עבודה שיתרונה היחיד היה משמרות הלילה הנוחות שאפשרו לי לטפל באימא בשעות היום.

"אתה לא כועס עלי גל?" שאלה אימא כשחזרנו יחד מבית החולים אחרי שהיא נותחה בשנית כדי לסלק מרגלה בורג אחד ארוך להבהיל (הרופא נתן לנו אותו כמזכרת) שקיבע את שתי עצמות השוק שלה זו לזו, וכעת, שלושה חודשים אחרי הניתוח הראשון לא היה בו צורך יותר.

"לא, למה? מה יש לי לכעוס עליך?"

"בגללי לא נסעת לטיול, איבדת את העבודה במשרד הפרסום, ואת הדירה החמודה שלך, ואני חושבת שגם את אסף, או שאני טועה?" הציצה בי אימא, נבוכה מעט, השיחה על חיי האהבה שלי תמיד הביכה אותה.

"שום דבר לא קרה בגללך אימא, את העבודה לא אהבתי בין כה וכה, והדירה הייתה יקרה מידי ולא ממש מוצלחת, ואסף... טוב, לא חשוב."

"אבל אסף כן היה מוצלח, ואותו כן אהבת." ציינה אימא בחיישנות.

"כן, אבל זה היה פעם, עכשיו אני כבר לא." חייכתי למענה את החיוך הכי טוב שלי, והבטחתי לה שהכול יהיה בסדר, כבר בשבוע הבא היא תתחיל פיזיותרפיה, ובקרוב כבר תתחיל לרוץ, ואחר כך אני אמצא עבודה חדשה, ודירה חדשה, וחבר חדש, ויחד נטוס לטיול טוב עוד יותר מזה שהפסדתי, והכול יהיה בסדר, רק שנהיה בריאים.

"כן, בריאות זה הכי חשוב." הסכימה אימא בכובד ראש, ונאנחה, ואני ידעתי שהיא חושבת על אבא.

נאנחתי גם כן ושאלתי את אימא מה דעתה שאני בכל זאת אלך ללמוד משהו כי ממש לא מתחשק לי להמשיך לעבוד בפרסום.

"באמת?" שמחה אימא ופניה האירו פתאום, היא שנאה פרסומות ותיעבה את העבודה שלי במשרד הפרסום ולא הסתירה ממני את דעתה על הקריירה המפוקפקת שלי כקופי רייטר. "לדעתי זה רעיון מצוין גל, וזה מזכיר לי שבעוד חודש צריך להשתחרר חיסכון ישן שאבא ז"ל סגר בשבילך עוד כשהיית בצבא כדי שיהיה לך כסף ללימודים, כמעט שכחתי ממנו, מזל שהבנק שלח לי תזכורת, אבל כמובן שאם תרצה לנצל את הכסף לקניית מכונית, או לעשות טיול זה גם בסדר, זה הכסף שלך."

"אם אבא חסך בשביל לימודים אני אנצל אותו ללימודים." החלטתי, וחודש אחר כך כבר התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית במכללה סמוכה לבית הורי. 

אימא הייתה מרוצה מהתחום בו בחרתי, ועוד יותר שמחה כשהחלטתי להמשיך לגור בבית כדי לחסוך כסף. די היססתי בנוגע לכך כי בזמנו היו לי ויכוחים סוערים איתה, הופתעתי לגלות שכיום, כשאני כבר לא מתבגר סוער ומרדן, חובב מוזיקה רעשנית ובעל הרגלי ניקיון רשלניים, אני מסתדר איתה היטב, ונהנה מחברתה, והופתעתי עוד יותר לגלות עד כמה אני נהנה ללמוד.

מאז שהתחלתי ללמוד חיי נעשו יציבים ורגועים הרבה יותר. רכשתי כמה חברים חדשים במכללה, יצאתי אתם לסרטים ולהופעות, ואפילו הלכתי לדייטים עם כמה בחורים ששידכו לי חברותי החביבות לספסל הלימודים. הדייטים לא עלו יפה, (חברותי לא הבינו שלא די בכך שמישהו הוא הומו כמוני כדי שנימשך זה לזה), אבל אחרי שנרשמתי לחדר כושר פגשתי שם מישהו נשוי שבזכותו גם זכיתי פה ושם למעט סקס מעולה, אם כי נדיר מידי ונטול רגש.

הכול היה כמעט בסדר, אבל רק כמעט, כי למרות כל מאמצי לא הצלחתי להתאהב שוב. אולי כפיצוי ליובש בתחום הרומנטי הצלחתי מאוד בלימודים, מה שהיה סוג של נחמה, קטנה מאוד, אבל בכל זאת נחמה, ואז, ביום חמישי חמסיני מעיק אחד, קצת לפני פסח, השתבש לוח הזמנים המוקפד שלי, ובגלל מורה שנעדר במפתיע מהשיעור יצאתי מהמכללה שעה קודם. 

במקום ללכת הביתה כרגיל ברגל עמדתי והמתנתי לאוטובוס כי אני שונא להזיע והיה ממש ממש חם, ואני כמו טיפש לא האמנתי לחזאי והתלבשתי חם מידי, ופתאום החסיר ליבי פעימה בגלל צדודיתו של צעיר גבוה ומתולתל אחד שהלך לכיוון אופנוע גדול ושחור, מטלטל את הקסדה שבידו בתנועה כל כך מוכרת עד שליבי החסיר פעימה.

זו לא פעם ראשונה שזה קרה לי, מידי פעם, בעיקר כשהתחום הרומנטי בחיי היה יבש, חשבתי שאני רואה את גיל, ותמיד טעיתי, ובכל זאת אף פעם לא עמדתי בפיתוי ותמיד הקפדתי לבדוק אם אולי בכל זאת זה הוא, וככה עשיתי גם הפעם, רצתי אחריו, מתעלם מהחום המכביד, ולשם שינוי, בפעם הזו באתי על שכרי כי זה כן היה גיל שנראה כמעט כמו פעם - גבוה ורזה ומתולתל, מחייך אלי חיוך נעים תחום באותה גומת חן מקסימה ששבתה את ליבי כבר אז, מביט בי בפליאה אדיבה כאילו תהה מאיפה אני מכיר אותו.

"אתה גיל?" חזרתי ושאלתי, חש איך מצחי נרטב מזיעה.

"כן, ככה קוראים לי." אישר גיל וסקר אותי לאורך ולרוחב במבט תוהה.

"אתה לא זוכר אותי גיל? זה אני, גל." אמרתי, ומחיתי את הזיעה מעל פני בשרוולי, מקלל את הבגדים החמים מידי שלבשתי, ואת מזג האוויר המעיק של עונת המעבר, ואת עצמי שבזבזתי זמן רב כל כך עד ששוב פגשתי אותו.

"גל." מבט התמיהה סר מעל פניו כשקלט מי אני, "בטח, גל. מה שלומך גל?" הושיט לי יד ידידותית, לחץ בחמימות את ידי ושאל מה שלומי, ומה שלום ההורים, ואחותי, ומה אני עושה עם עצמי בזמן האחרון?

"אני לומד פה. אבא נפטר לפני כמעט שנתיים, אחותי חיה בקליפורניה ואני גר עכשיו עם אימא ו... אתה סולח לי גיל?"

הוא שב וחייך, מופתע מעט. "עכשיו נזכרת לשאול? הרי זה קרה לפני כל כך הרבה זמן, היינו רק ילדים."

"כן, אבל... תשמע, יש לך זמן לדבר איתי קצת? בבקשה."

"למה לא?" הוא שלף עוד קסדה מתא המטען של האופנוע, "בוא ניסע לטיילת לאכול גלידה." הציע, וחצי שעה אחר כך כבר ישבנו מול הים בשרוולים מופשלים, ליקקנו גלידה ודיברנו על כל מה שקרה לנו מאז שנפרדו לפני כמעט חמש עשרה שנה.

סיפרנו זה לזה על המשפחות שלנו, הוריו פרשו לפנסיה והם חיים בדיור מוגן בצפון, ואחיו ואחיותיו נשואים כולם, ובעלי משפחות, ועל הצבא שעשינו, אני כלוחם בנח"ל והוא במודיעין, ועל הלימודים, הוא רצה להיות מורה וחשב שללמוד עבודה סוציאלית זה רעיון נהדר והמקצוע הזה הולם אותי מאוד. דיברנו על הכול חוץ מאשר על מה שהיה באמת חשוב. שנינו נרתענו מהנושא הזה של הפרידה שלנו, ואז נעשה מאוחר, כבר היה כמעט לילה, וגל אמר שהוא חייב לחזור הביתה כי הוא עובד הערב במלצרות.

עלינו על האופנוע שלו, הנחתי בזהירות את ידי על מותניו, מתאפק לא לחבק, ורק אז, בכניסה לבית, חבויים בין שיחי הורדים של אבא - שפרחו להפליא השנה אחרי שגזמתי אותם כמו שאבא לימד אותי פעם - הוא אמר שנהנה מאוד לפגוש אותי שוב, ואחרי שאמרתי שגם אני, מאוד, הוא נישק קלות על פי ושאל אם ארצה להיפגש איתו שוב.

הנהנתי בשתיקה, פוחד להשמיע מילה אחת מיותרת, וחיבקתי אותו. "סליחה." לחשתי לתוך כתפו.

"נו, די גל, כבר סלחתי לך מזמן." החזיר לי גיל חיבוק, ואחר כך הרחיק אותי מעליו והביט בעיני, ידו על לחיי, "אנחנו כבר אנשים מבוגרים היום ושונים מאוד מהילדים שהיינו פעם." הזכיר לי בעדינות.

"נכון." הסכמתי, אחזתי בכף ידו ונישקתי אותה, "בא לך לנסות שוב?" שאלתי והמתנתי לתשובתו בנשימה עצורה ובלב פועם.

הוא הנהן, "אני מוכן לנסות, ואתה?"

"כן, ואני מבטיח לך שהכול יהיה טוב יותר." הבטחתי, ובאותו ערב קסום בו זכיתי לחבק אותו שוב האמנתי בכך בכל ליבי.

אחרי שנפרדתי מגל נכנסתי הביתה וגיליתי את אימא ממתינה לי על הספה בסלון, צופה בטלוויזיה שפעלה בלי קול. "הנה אתה גלוש." חייכה אלי מנומנמת, וגיששה אחרי ההליכון שלה שבלעדיו לא העזה לנוע ברחבי הבית.

"למה לא הלכת לישון?" נזפתי בה, חש שוב מבולבל וכועס בגלל היפוך התפקידים הזה שהתרחש מאז שאימא שברה את רגלה והפכה אותי לאחראי על בריאותה ורווחתה. "אמרתי לך שאני חוזר היום מאוחר."

"כן, אבל אני רק..." התחילה אימא להסביר.

"רותי הייתה פה? התקלחת? אכלת?" נכנסתי בחוסר סבלנות לדבריה.

"תן לי להשלים משפט גל, בבקשה." נזפה בי אימא וזקפה את גבותיה בתנועה שהייתה מוכרת לי היטב עוד מילדותי, כשהיא הייתה רומזת לי בלי מילים שאני נסחף ומגזים, ואבא כבר ישמע על זה כשהוא יחזור מהעבודה ואני אנזף בחומרה, ואולי גם איענש, אבל פעם היו גבותיה של אימא מלאות ושחורות, ואבא היה חי, וכיום הן נעשו דלילות ואפרפרות ואבא שכב מתחת לאבן בבית הקברות.

"סליחה אימא." הנחתי יד על כתפה, וסייעתי לה בסבלנות לדדות לחדר השינה שלה, מקשיב בסבלנות לאירועי הערב שלה שהיה הרבה פחות מסעיר משלי, אבל נחמד גם כן. רותי השכנה המסורה שלנו באה לביקור גם הפעם, כפי שעשתה כל יום מאז שאימא חזרה מבית החולים עם גבס, הן אכלו יחד והיא עזרה לאימא להתקלח, ואחר כך באה לבקר ענתי, הנכדה הנחמדה של רותי, שהיא רק ילדה בת עשר, אבל חכמה מאוד לגילה. ענתי הביאה איתה מחשב קטן ונחמד בגודל של ספר והראתה לאימא כמה קל להשתמש בו ויחד הן חיפשו יחד מידע על שברים בקרסול, ועל התועלת שבצריכת ויטמין די וסידן. "ענתי אפילו ציירה לי ציור על הגבס." סיכמה אימא בשביעות רצון, ושאלה אם אני יכול לקנות גם לה מחשב כזה קטן ונחמד כמו שיש לענתי.

"בטח, בלי בעיות." הסכמתי, מתפלא על עצמי שלא חשבתי על זה קודם, "אני אשאל את גיל, הוא עובד בחנות מחשבים והוא בטח מתמצא בזה יותר ממני."

"איזה גיל?" התעניינה אימא, בוחנת אותי במבט נבון שהעיד שרגלה אולי נשברה, אבל תבונתה וסקרנותה נותרו שלמים כבעבר.

"גיל פרנס, את בטח לא זוכרת אותו, אבל פעם..."

"הבן של בלה ויורם פרנס? בטח שאני זוכרת אותו, הייתם חברים כל כך טובים פעם, תמיד הצטערתי שנפרדתם, ההורים שלו אנשים כל כך נחמדים, חבל שהם לא גרים יותר באזור."

"הם גרים בדיור מוגן באיזה מקום ליד חיפה." גיליתי לה, "ולמה את מתכוונת נפרדתם?"

"נו, באמת." חייכה אימא והניחה את ראשה על הכר, "הרי הייתם כל כך מאוהבים, היה פשוט תענוג להסתכל עליכם, אם לא גיל לא הייתי קולטת אף פעם שאתה מעדיף בנים, למרות שאבא שלך ידע את זה עוד קודם, אבל עד שלא ראיתי אותך עם גיל לא האמנתי לו."

הבטתי בה, המום ונרעש, "ידעתם כבר אז? למה לא אמרתם כלום?"

"מה יכולנו להגיד? עוד כשהיית בחטיבת הביניים התחלת להסתגר בעצמך, אי אפשר היה לדבר אתך על דברים כאלו, ואחרי שגיל נעלם התחלת לצאת עם בנות... זה בכלל בלבל אותי, כבר לא הבנתי כלום, אבל אבא אמר שאני צריכה לשתוק ולא להציק לך ושאתה תבוא אלינו כשתרגיש מספיק נוח." היא נאנחה, "אני כל כך מתגעגעת אליו, ברגע שהרופאים האלה יצליחו סוף סוף לתקן אותי דבר ראשון אני עולה לקבר שלו."

"אהבת אותו מאוד?" שאלתי, ומשום מה המחשבה על הורי כעל גבר ואישה שחלקו רגשות ואהבה, מחשבה שבנעורי נראתה לי משונה ולא מתקבלת על הדעת הייתה פתאום הגיונית וסבירה.

"אבא שלך היה אהבת חיי." אמרה אימא בפשטות, "התאהבתי בו כשהייתי בת שבע עשרה ומאז לא אהבתי אף גבר אחר, אבל פעם זה היה אחרת, לא כמו היום שכולם מתחתנים ומתגרשים ובוגדים, וכל הזמן חושבים שבצד השני של הרחוב מחכה להם משהו טוב יותר. אני באמת לא מבינה, למה הצעירים בימינו מבזבזים כל כך הרבה זמן על חיפושים ולא יודעים מיד מה טוב בשבילם?"

"גם אני לא יודע." אמרתי בעצב.

"אז מה שלום גיל כיום? הוא עדיין ילד נחמד ומתולתל כמו פעם?"

"כן, הוא נראה בדיוק כמו פעם, רזה עם גומת חן ותלתלים וחיוך נחמד."

"חבל שנפרדתם." אמרה אימא ועצמה את עיניה בעייפות, "הייתם מאוד חמודים יחד, היית כל כך מאושר כשהיית איתו."

"כן, הייתי מאוד מאושר איתו, עשיתי שטות כשנפרדתי ממנו, אבל אנחנו עוד צעירים, אנחנו עוד יכולים לתקן ואנחנו נעשה את זה." הבטחתי לה, כיביתי את האור, איחלתי לה לילה טוב והלכתי לישון, שמח ומאושר.

שבוע אחר כך כבר הייתי פחות מאושר. גיל אמנם נתן לי את מספר הנייד שלו ושוחחנו כל יום, וגם החלפנו מיילים – הייתי צריך להתאפק בכל כוחי לא לשלוח לו מצגות מתקתקות של פרחים לבבות וחתלתולים – וכאילו היינו שוב בקשר, אבל הקשר נשאר משום מה וירטואלי בלבד. במשך יותר משבוע גיל הצליח להתחמק בצורה מוזרה מעוד פגישה איתי.

נכון, בדיוק כמוני גם הוא עבד ולמד, היה לו מעט מאוד זמן פנוי, גם לי לא היה יותר מידי זמן, אבל בכל זאת... מה הבעיה עם הבחור הזה נעלבתי אחרי ששוב הוא הסביר לי שהוא נורא עסוק ולחוץ, ואין לו זמן, לא, ממש אין לו, אפילו לא בלילה.

"אבל הרי אתה לא עובד בלילה ואתה גם לא הולך למכללה בלילה, והיום סוף סוף אני לא צריך להיות במלון בערב, אז מה הבעיה שניפגש?" השארתי לו הודעה מתלוננת במשיבון של הנייד שלו שהיה לטענתו חייב להיות כבוי כשהוא עבד, או למד.

אחרי שסגרתי עלה בדעתי שמאז אותה פגישה מפתיעה בשבוע שעבר אני מדבר בעיקר עם התא הקולי של גיל, וכמה אפשר, ופתאום נמלאתי חשד נורא, איך זה שהוא כל כך שמח לראות אותי ובכל זאת לא הצליח לפנות בשבילי כמה שעות? ולמה אין לי את מספר הטלפון שלו בבית, וגם לא את כתובתו, ומה בעצם עבר עליו מאז שנפרדנו לפני עשר שנים? למה הוא לא נידב כמעט אף פרט חוץ מזה שסיפר שגר כמה שנים באירופה, למה קשקשתי כל כך הרבה ולא נתתי לו לדבר? אני לא יודע עליו בעצם כלום, חוץ ממספר טלפון נייד שהיום הוא פה ומחר שם אין לי שום דבר.

נכון, פעם הוא היה תלמיד תיכון מקסים ומלא להט, נבון מכפי גילו ובטוח מאוד בעצמו וברצונות שלו, אבל עשר שנים זה הרבה מאוד זמן, בעיקר כשאתה בן שמונה עשרה, ומי יודע מה עבר עליו מאז? אולי יש לו בן זוג והוא סתם משתעשע בי כנקמה? ואולי הוא אפילו נשוי? לך תדע.

המתנתי עוד יום, ועוד אחד, מבטיח לעצמי שהפעם אני לא מתקשר אליו יותר, ואפילו הלכתי לברר במזכירות של המכללה אם באמת לומד שם אחד, גיל פרנס. הוא אמנם היה רשום במכללה כתלמיד, אבל אחרי שהמזכירה העירה לפי תומה שהוא כנראה חולה או משהו כי הוא נעדר כל השבוע מהלימודים, נשברתי ושוב התקשרתי, ולתדהמתי הפעם הייתה תשובה אנושית, אבל לא גיל ענה לי אלא ילד אחד קטן שאמר בקול מתנשם, "הלו, הלו, מי זה?" ואחר כך שמט כנראה את הטלפון מידו כי נשמעה חבטה חזקה, וקול צעדי ריצה חפוזים ואחר כך השתרר שקט תמוה וממושך. צעקתי כמה פעמים, "הלו!" וכמעט שניתקתי, אבל אז היה שוב רעש מוזר, וסוף סוף נשמע קולו המוכר של גיל שאמר, "הלו, מי זה?"

"זה אני, גל." אמרתי, "מי היה הילד הזה שענה לי?"

גיל נאנח ושתק רגע, ואחר כך אמר שהוא לא יכול לדבר עכשיו, ואולי כדאי, אם אני יכול להשאיר את אימא שלי לבד, שפשוט אבוא אליו לביקור?

"לבוא לאן?" שאלתי.

הוא מסר לי כתובת שהייתה די קרובה לבית שלי, ושב ונאנח כששאלתי בתמיהה נרגנת למה, אם אנחנו כמעט שכנים, הוא לא הזמין אותי אליו עוד קודם?

"זה מסובך." אמר, "אני באמת מצטער." הוסיף.

"מצטער על מה?"

"תבוא לפה ואני אסביר לך הכול."

"אבל..."

"אני חייב לסגור עכשיו גל, סליחה." אמר וסגר.

השעה הייתה עשר בלילה ואימא כבר שכבה לבטח במיטתה, שקועה במחשב הקטן שקניתי לה על פי עצתו של גיל. "אימא, אכפת לך אם אני אצא לכמה שעות?" שאלתי.

היא הרימה אלי מבט תוהה, מציצה אלי מבעד למשקפיה, "מה, עכשיו? מה פתאום אתה יוצא כל כך מאוחר? לאן אתה הולך?"

"לגיל, מתברר שהוא גר לא רחוק מפה."

"אה... אם ככה אין בעיות, אני אסתדר לבד, תחזור בבוקר?"

"אין לי מושג אימא, לילה טוב, ותתקשרי אם תצטרכי אותי."

אימא הנהנה, נופפה לי בפיזור נפש בידה, ושקעה שוב במסך המחשב.

במקום להוציא שוב את המכונית מהחנייה עליתי על אופני ודיוושתי לכתובת שמסר לי גיל, מגלה להפתעתי שהוא גר בבית נאה ומטופח, מוקף גדר ברזל מסולסלת. דחפתי שער מתכת מפורזל מעשה אמן, עקפתי תלת אופן צבעוני שהיה מושלך ברשלנות על שביל מתפתל מרוצף צפחה אפורה, ודפקתי על דלת עץ מגולפת לנוי. הכול סביבי צעק עושר ופאר, הגינה הייתה ירוקה ומושקעת, כדי חרס יקרים למראה עמדו בסך על המדרגות, נטועים עצי דקל ננסיים, ואפילו ידית הדלת, שחלון צבעוני היה קבוע בה, הייתה מעוצבת מברזל מפותל ברוב חן. צלצלתי בפעמון והדלת נפתחה מיד, וסוף סוף עמד שוב גיל לפני, יחף, חולצה מקומטת ומוכתמת תלויה על גופו הצנום, שערו פרוע ופניו מותשות, אבל בכל זאת, גיל שלי.

"אני מצטער." אמר כשחיבקתי אותו, אבל החזיר לי חיבוק, וצחק כששאלתי אם זה קטשופ על החולצה שלו, או שהוא מתאמן בחיתוך ורידים.

"רק קטשופ, אבל תאמין לי, עד שהילד הזה נרדם אני מוצא את עצמי שוקל לא פעם חיתוך ורידים."

"הילד שדיברתי איתו בטלפון?"

"כן, עומר. הוא רק בן שלוש וחצי, אבל הוא נורא פיקח ושובב גדול, אני אוהב אותו מאוד כמובן, אבל הוא מצליח להוציא לי את המיץ, מזל שמחר הוא חוזר סוף סוף לגן, הוא היה חולה קצת בשבוע האחרון ולכן..."

"גיל, של מי הילד הזה? מה פתאום אתה גר בבית המפואר הזה ומגדל ילד? איפה ההורים שלו?"

"הבית הזה שלי עכשיו, שלי ושל עומר, ואני ההורה שלו." אמר גיל בפשטות, "זאת אומרת, אני לא באמת אבא שלו, אבל..." הוא התמוטט על כורסת טלוויזיה תפוחה ופשט את רגליו הארוכות על שטיח מנומר צעצועים, "זה סיפור ארוך ומסובך מאוד, אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע אותו?"

התיישבתי על משענת הכורסא שלו, ידי על כתפו, ונישקתי את פדחתו הפרועה, "כן, קדימה, תשפוך הכול." ביקשתי.

גיל נשא אלי מבט מוטרד, "אתה לא תאהב את הסיפור הזה." ניבא, ואחר כך סיפר לי איך פגש לפני כמה שנים בטיול באירופה גבר אחד, מבוגר ממנו שהקסים אותו, כבש את ליבו ושכנע אותו לעבור לגור איתו באיטליה.

"גרת באיטליה?" נדהמתי, "כמה זמן?"

"שבע שנים כמעט. חזרנו כשעומר היה בן שנה כי ויטו רצה שנגדל אותו בארץ."

"ויטו?"

"כן, זאת אומרת השם העברי שלו הוא חיים, אבל כולם קוראים לו ויטו."

"זאת אומרת שהוא יהודי?" חקרתי, מנסה לכבוש את רגש הקנאה שהבעיר אש בקרבי, "בן כמה הוא?"

"בן חמישים וקצת, כשנפגשנו הוא היה בן ארבעים ושלוש." אמר גיל חרש.

"מה, כל כך זקן?" נדהמתי, "אבל אתה היית אז רק בן עשרים ואחת, מה היה לך לחפש עם קשיש כזה?"

"ארבעים ושלוש זה בכלל לא זקן." מחה גיל, "וחוץ מזה הייתי אז כבר בן עשרים ושתיים."

לא ידעתי מה לענות לטענתו ולכן שתקתי, אבל הסרתי את ידי מכתפו ועברתי לשבת על הספה מולו. "למה לא אמרת לי שאתה חי עם מישהו? איפה הוא בכלל?"

"לא סיפרתי לך כי אנחנו לא חיים יחד כבר חצי שנה, מאז האירוע המוחי ויטו מאושפז במין בית הבראה כזה." הסביר גיל בסבלנות, ולתימהוני נמלאו עיניו דמעות.

הבטתי בו המום, מנסה להבין למה אני מרגיש כועס כל כך. "היית צריך לספר לי מיד." הטחתי ברוגז, "למה לא סיפרת לי עליו כשנפגשנו?"

גיל החווה תנועת אין אונים בידיו וכבש התייפחות, "לא יודע." לחש והשפיל את ראשו באומללות, "אני מצטער." חזר ואמר, "סליחה גל." ביקש, עבר לשבת לידי על הספה וכבש את פניו בכתפי.

אחרי היסוס קל כרכתי את ידי סביבו ונשענתי לאחור על משענת הספה, מושך אותו אחרי. קמנו שוב מהספה ההיא רק אחרי שעתיים, והלכנו ערומים להתקלח. אחר כך, עטופים בחלוקי מגבת תואמים, פשטנו על המטבח להשביע את רעבוננו ואת מה שנשאר מאותו לילה בילינו חבוקים במיטתם הענקית של ויטו וגיל.