קראו לו רוברטו

פגשתי בו לגמרי במקרה במסעדה אחת שאני לא נכנס אליה בדרך כלל. המסעדה אמנם סמוכה לביתי, אבל מאחר ולאדם בגילי יש מסלולים קבועים  נכנסתי למסעדה ההיא לראשונה רק כדי להימלט מגשם בוצי של סוף עונה שתפס אותי במפתיע בלי מטריה ושם הוא היה, ילד רזה ושחום, תלתלי כבש שחורים ועיני זפת רותחת.

"תן לי משהו שמתאים ליום רטוב כזה." ביקשתי והוא הביא לי טוסט של גבינה צהובה נמסה משובצת זיתים וכוס תה נענע מתוק.

השילוב הזה של ריח הנענע והגבינה הנמסה החזיר אותי שלושים שנה אחורה, לתקופת היותי סטודנט רעב שהכין לעצמו טוסט פיצה על תנור ספירלות קטן ולגם גלונים של תה חם ממותק בסוכר, מתובל בעלי נענע שקטפתי בסתר מגינתה של בעלת הבית הקפדנית שלי.
"זה בסדר?" הוא שאל וידו הצרה, ארוכת האצבעות, נגעה בידי שכתמי גיל כבר החלו לנקד אותה.
"בסדר גמור, בדיוק מה שהייתי צריך ביום כזה." חייכתי אל בארות הזפת שיקדו מתחת לגבינים שחורים, דקים ומקומרים ככנף ציפור.
הוא הפנה אלי חיוך של שינים צחורות ממוסגרות בשפתיים מלאות בצבע יין ארגמני, כמעט סגול.
"איפה השירותים?" שאלתי.
הם נחבאו מאחורי דלת עץ בפינת המסעדה ומיד אחרי שגמרתי לנער את הטיפה האחרונה לתוך משתנת חרסינה מיושנת הוא היה לצידי, מניח יד קרירה על עורפי.
בגילי דברים כאלו לא קורים לעיתים קרובות ובעצם כבר שנים שלא... "מה? למה? די ילד." אחזתי בפרק יד שחום ודק שנבלע בכפי.
פניו הביעו השתוממות ועלבון, "אבל שאלת על השירותים."
"כי רציתי להשתין, זה הכול." נאבקתי ברוכסן שדווקא עכשיו התעקם בסרבנות.

"באמת? זה הכול?" כרע על ברכיו לפני בגמישות והשתלט על הרוכסן הסורר. "אז לסגור?" שאל, נושא אלי מבט אפלולי, מבזיק לעברי שמץ חיוך, ובעוד אני מהסס, נבוך, רפרף על אברי מגע עדין וקריר והזין הקשיש שלי שכח את נימוסיו הטובים והחל להתקשות. "בן כמה אתה ילד? מה, אתה לא רואה שאני זקן מידי בשבילך?" ניסיתי להתכחש לגופי.
"אין דבר כזה זקן מידי ואני לא ילד." פסק בחיוך ושאב לתוך פיו הרענן והחם את הזין חסר הבושה שלי.
"מישהו יכנס." ניסיתי להכניס קצת הגיון במצב.
"לא בשעה כזו, וחוץ מזה כבר נעלתי." חייך בשביעות רצון והדף אותי בקלילות אל כסא פלסטיק שעמד בפינה. "שב ותהנה."
ישבתי, שיקעתי את אצבעותיי בתלתלי הכבשה השחורה דגדגו את בטני ונהניתי.
אחר כך רציתי לתת לו כסף. הוא סירב, לא בכעס או בעלבון אלא בנימוס חינני ומתפנק ששעשע אותי. "לא רוצה כסף." אמר ועזר לי לרכוס את מכנסי על כרסי, ופתאום נישק אותי על שפתי נשיקה עדינה של ילד. "רוצה מתנה."
"מה אתה רוצה?" חייכתי וליטפתי בקצות אצבעותיי את לחיו הרכה והחלקה.
הוא שקע במחשבות, ואז הביט כלפי מטה והסמיק מעט, כמה יפה הייתה האדמומית הקלה שעלתה בעורו השחום.
"הנעלים שלי." אמר בביישנות.
הבטתי ואכן, נעלי ההתעמלות שלו היו מרופטות, כמעט מתפוררות.
"נלך לקנות לך נעלים." הסכמתי.
יצאנו החוצה. הגשם פסק, הלילה ירד, המדרכות היו לחות ואורות פנסים התנוצצו על הכביש הרטוב. מצאנו חנות נעלים שכבר כמעט נסגרה וקנינו לו זוג נעלי התעמלות עם קפיצים בסוליות ואחר כך בגחמה של רגע צירפתי להן גם מעילון צבעוני מפליז, שיהיה. "תודה." אמר ופתאום כרך ידיים סביבי ונישק אותי על הלחי, ככה סתם, באמצע הרחוב. "ילד, מה אתה עושה? די."
"אני לא ילד, אני כבר בן תשע עשרה וחצי וקוראים לי רוברטו."
"רוברטו?" הצטחקתי, "מה פתאום רוברטו?" לא היה שמץ מבטא זר בקולו
"בעצם שמי ראובן, על שם דוד רוברט, אבל לדעתי רוברטו יותר יפה, לא? ואיך קוראים לך?"
"יחיאל, אבל כולם קוראים לי חיליק. המכונית שלי חונה כאן, להקפיץ אותך לאיזה מקום?"
הוא נכנס למכונית, חגר את חגורת הבטיחות והביט בי במצח קמוט.
"נו, מה הבעיה עכשיו ילד?"
"לא רוצה ללכת הביתה. רע לי שם, וחוץ מזה אני רעב."
"אני לא יכול לקחת אותך למסעדה. כל הכסף שהיה לי הלך על המתנה שלך. רוצה לבוא אלי הביתה לאכול?"
חיוך יפיפה פרח על שפתיו כשהנהן בראשו. "כן, בבקשה."
"אתה בכלל לא מכיר אותי. זה לא בסדר ללכת עם אנשים זרים הביתה רוברטו."
"אני כן מכיר אותך. אתה איש נחמד."
"כן, אולי, אבל אני בן חמישים ושתיים ואתה ילד."
"אני ילד רעב. תאכיל אותי."
נסענו אלי הביתה. אני לא הייתי רעב, אבל הוא טרף חביתה שהכין לעצמו, משתלט בקלילות על המטבח שלי, ואחר כך, עד היום אני לא בטוח איך זה קרה, מצאתי את עצמי איתו ערום במקלחת, חופף את תלתליו ומצחקק כנער כשהוא סיבן אותי ודגדג אותי, ואחר כך ניגב את גבי והתעקש להישאר לישון במיטתי, מצטנף בזרועותיי כחתלתול חמים.
למחרת, אחרי שהוא הלך - לא לפני שניצל להנאת שנינו את זקפת הבוקר שלי - ניצבתי מול הראי במערומי, מערומיו של גבר בן למעלה מחמישים, שמן מידי וקשיש מידי להיות בן זוגו של ילדון כזה, ונזפתי בעצמי קשות.
איך אתה לא מתבייש?
בן אדם בגילך עם ילד כזה?
תראה איזה שמן אתה, תיזהר לא למעוך אותו.
תתבייש לך, ותפסיק עם הפרצופים האלו, בין כה וכה לא תראה אותו יותר בחיים.
הלכתי לעבודה במשרד המשמים שבו אני עובד כבר יותר מידי שנים ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. חזרתי הביתה, נמנע בעקשנות מלעבור ברחוב שבו עמדה המסעדה בה הוא עבד (אחר כך התברר לי שהוא אחד משלושת בעלי המסעדה, אבל אז חשבתי שהוא רק מלצר) והחלטתי שזה הזמן לערב שקט בבית.
סקרתי את המטבח ונוכחתי, די בתדהמה, שאין לי תאבון למרות שבארוחת הצהרים הסתפקתי בכריך צנוע.
אולי אתקשר לחבר ותיק ואזמין אותו לצאת לאיזה מקום? או יותר טוב, אולי פינקי ורוזי ירצו לקפוץ אלי לקפה?
ואז נשמעה נקישה על הדלת. רצתי לפתוח והוא זינק לזרועותיי, צוחק בשמחה, זר פרחים בידו האחת ובקבוק יין בשנייה. "פחדתי שיצאת או שיש אצלך מישהו וכמו טיפש לא לקחתי ממך את הטלפון ו..."
ניסיתי לנהל קרב מאסף ובקול חמור דרשתי לדעת מה הוא עושה פה ומה זה היין והפרחים האלו? "זה בשבילך." קרן אלי, "אתה אוהב יין? אפשר לסדר פה את הפרחים? מיד כשנכנסתי אליך אתמול חשבתי שמה שצריך בבית הזה זה קצת פרחים."
"רוברטו אתה לא יכול ..."
"למה לא? לא נעים לך איתי?" עלו שוב הקמטים המתוקים הללו במצחו ושוב נהדפתי בעדינות אל כסא והוא התיישב על ברכי וכרך יד על עורפי. "תביא נשיקה." דרש.
נישקתי את לחיו הרכה, מתאפק לא לדחוף יד אל מתחת לחולצתו.
"לא ככה, לא נשיקה של דוד. נשיקה אמיתית." התרעם.
"דוד? אל תהיה מצחיק, אני יכול להיות סבא שלך."
"אל תגזים חיליק, אתה לא כזה זקן."
"אני מבקש ממך ילד להפסיק..."
"ואני מבקש ממך להפסיק לקרוא לי ילד." דרש בתוקף, אחז בפני בכפותיו ונישק אותי בכוח על פי. לרגע קטן אחד עוד הצלחתי להתנגד ואז נכנעתי, עצמתי את עיני והתמכרתי. זהו, מרגע זה הייתי אבוד.
בהתחלה עוד ניסיתי להעמיד פנים שזה רק סטוץ קטן שהתארך קצת יותר מידי, מן קראש לא משמעותי שיסתיים עוד מעט, אבל תוך שבוע כבר כל בגדיו היו מסודרים בארוני שעבר ארגון מחדש, בדיוק כמו דירתי, בגדי, נעלי, מטבחי ובעצם כל חיי.

"אתה השתגעת חיליק?" נזף בי פינקי, ידידי הוותיק. "שלושים ושלוש שנה הבדל. מה עובר עליך? מה יש לך לעשות עם ילד כזה?"
"יותר נכון מה יש לילד כזה לעשות איתו?" הרים לעברו רוזי, בן זוגו, גבה אירונית.
"מה אתם רוצים ממני? הוא התנחל אצלי ואני .... אה..."
"אוי, מסכן." נאנח עמי, "שנקרא למשטרה לחלץ אותך? אולי למכבי אש? למי יש מדים יותר שווים?"
"אתם פשוט מקנאים. אני לא מחזיק אותו אצלי בכוח. הוא יזם הכול, זה הוא לא אני, כשימאס לו הוא ילך."
"כן, זה בטוח. ברגע שימאס לו הוא ילך הלאה, אבל מה יהיה אתך?"
"בדיוק מה שהיה איתי לפני שהכרתי אותו. גם אם הוא יסתלק מחר עדיין הרווחתי את השבועות האלו איתו."
"אתה נותן לו כסף?" חקר מקס ששתק עד אותו רגע בתבונה.
"לא. אפילו לא פרוטה. קונה לו קצת מתנות פה ושם, אבל גם הוא נותן לי מתנות בחזרה. תראה, זה לא שאני עשיר גדול, והוא אולי ילד, אבל יש לו עבודה והוא מפרנס את עצמו."
"אבל הוא גר אצלך."
"נו, אז מה? הוא לא תופס הרבה מקום והוא מנקה ומבשל, והוא ישן איתי וצוחק מהבדיחות שלי, ומכריח אותי ללכת איתו ברגל בשביל הספורט, ולא מרשה לי לעשן. הוא משגיח עלי ואני עליו, נחמד לנו יחד. מה רע בזה?"
"הוא מזיין מהצד?"
"לא יודע ולא אכפת לי. כשאני רוצה אותו הוא תמיד מוכן, וכשאני רוצה שקט הוא עוזב אותי במנוחה. מה עוד צריך גבר בחיים?"
"לא צריך עוד שום דבר נוסף חוץ מבריאות." צחק מקס.
"שרק נהיה בריאים." הסכים פינקי, והם הרימו כוס לחיי ולבריאותי וחדלו להציק לי.
אני חושב שעם הזמן הם אפילו למדו לחבב את רוברטו. את יום הולדתו העשרים שחל חצי שנה אחרי שבא לגור אצלי חגגנו יחד עם כל חברי וכולם הביאו מתנות יפות, נישקו את רוברטו על לחיו ואיחלו לו עד מאה ועשרים.
בתום המסיבה רוברטו פתח את המתנות ושמח עליהם כמו ילד קטן, "הם נחמדים, החברים שלך, בהתחלה פחדתי מהם קצת, בעיקר מפינקי, אבל עכשיו אני רואה שהם נחמדים."
"עזוב את הזקנים האלו, מי שבאמת נחמד פה זה אתה." חיבקתי אותו ונתתי לו את המתנה המיוחדת ששמרתי בשבילו לאחרי המסיבה, שעון יקר שידעתי שהוא חושק בו כבר מזמן. כמו שידעתי הוא שמח מאוד ובאותו הלילה נרדמנו בין העטיפות הקרועות של המתנות, מחייכים באושר.

כמה ימים אחר כך הוא החל להתלונן על כאבי ראש. במשך יומיים תמימים היה לו חום שלא ירד גם כשבלע כדורים ובסופו של דבר כשחומו טיפס לארבעים מעלות והוא החל לבכות מעוצמת כאב הראש שייסר אותו לקחתי אותו למיון.
"דלקת קרום המוח." הם אמרו בקול חמור, "חייבים לאשפז אותו. אתה לא קרוב משפחה שלו. תתקשר להוריו."
התקשרתי. ידעתי שאין בכך שום טעם. הם ניתקו איתו קשר מהרגע שעזב את הבית כדי לגור אצלי, אבל ניסיתי. "ראובן לא מעניין אותנו." אמרו ביובש, "אלוהים משלם לו מה שמגיע לו." וניתקו.
"הם לא רוצים לבוא." אמרתי לרופא, "הם אמרו ש..."
"לא משנה." הוא אחז בעדינות במרפקי, "בוא, צריך לעשות לך בדיקת דם."
"למה? אני מרגיש טוב. לא כואב לי כלום."
"כי אתה הבן זוג שלו."
"אבל מה זה שייך? אין לי כלום, אני בריא."
"את זה נדע אחרי הבדיקה. אפשר לחיות עם איידס המון שנים עד שנעשים חולים."
"אין לי איידס. אני נבדק כל כמה חודשים. בבדיקה האחרונה יצאתי שלילי ומאז הייתי רק איתו, אתה רוצה להגיד לי שיש לו איידס?"
"כן. אני מצטער. לא ידעת? השתמשתם באמצעי הגנה?"
"אה... לפעמים. בדרך כלל כן, אבל לא תמיד. הוא אמר שהוא ילך להיבדק, אבל אף פעם לא היה לו מספיק זמן ואיכשהו דחינו את זה כל פעם ו...."
ברגע שהאחות הניחה לי להפשיל בחזרה את שרוולי התקשרתי לפינקי שהגיע מיד. "יהיה בסדר." כרך את ידיו סביבי, מניח לי להתייפח על כתפו. "יש היום תרופות. זה לא כמו שהיה פעם, בהתחלה. יהיה בסדר."
"אתה שלילי." הם הודיעו לי אחרי כמה שעות, "אבל אצלו המצב חמור, הוא איבד את ההכרה וצריך להעביר אותו לטיפול נמרץ. מצטערים. רק למשפחה מותר לבקר."
"אבל אין לו משפחה. אני המשפחה שלו."
"מצטערים, אלו הנהלים."
לא ויתרתי, נשארתי לשבת שם בעקשנות ואחרי יום וחצי האחיות נשברו והניחו לי להיכנס אליו מידי פעם. החברים עשו תורנות ובאו לשבת איתי והביאו לי בגדים ואוכל, מפצירים בי ללכת לישון כמה שעות בבית.
סירבתי בעקשנות. רציתי להיות לידו ברגע שיתעורר סוף סוף. לא רציתי שהוא יפקח את עיניו בין זרים. אחרי שלושה ימים כבר רשמו אותי כבן משפחה והניחו לי לשבת לצידו, ובלילות נתנו לי לישון במיטה מתקפלת לרגלי מיטתו. ישבתי לידו שבוע שלם, מביט חסר אונים בפניו שהלכו ורזו ובגופו שהלך והצטמק. הם חיברו אליו צינורות, תקעו בו מחטים וניסו להערות לגופו תרופות ונוזלים אך לשווא.
הוא לא שב להכרתו, ובתום עשרה ימים מהרגע שבו אושפז נפטר.
משפחתו לא הגיעה ללוויה. פינקי ורוזי עזרו לי עם סידורי הקבורה ותמכו בי כשאמרתי קדיש על קברו. מה קרה בשבוע שאחרי הלוויה אני לא זוכר בדיוק. הייתי מותש וישנתי רוב הזמן, חולם עליו ומתעורר בבכי.
אני עדיין חולם עליו מידי פעם, עדיין מתגעגע, אבל מקפיד לא לסטות יותר מהמסלול הקבוע שלי, ודבק בו אפילו כשיורד עלי גשם לא צפוי של סוף עונה.