9. ההבטחה

במסעדת 'אריה הזהב' שררה תכונה רבה. בעלת הבית החדשה עמדה להגיע ואסי פקד על המלצרים לצחצח את הסכו"ם, להחליף סינרים, לשטוף שוב את הרצפות ולהכין סידורי פרחים חדשים על כל השולחנות.

"חשוב מאוד שנעשה רושם טוב." הסביר להם, מנסה להסתיר את עצבנותו.

מכיוון שכולם חיבבו אותו הם עשו כמיטב יכולתם להשביע את רצונו ומסעדת 'אריה הזהב' נראתה במיטבה כשהגברת סילוורמן, השותפה השקטה של ליאון הגדול נכנסה פנימה, חייכה בחביבות אל אסי וביקשה מכולם לקרוא לה עופר.

"קוראים לך עופר?" נדהם אסי.

"כן, ואתה בטח אסי, המנהל בפועל. ליאון סיפר לי עליך."

"כן, אני אסי." הודה אסי.

"עשית עבודה נהדרת, הכול נראה מתוקתק להפליא." שיבחה אותו עופר שהייתה אישה כבת שלושים פלוס, גבוהה ומרשימה, בעלת עיניים כחולות חודרות ומבט נחוש.

העיניים הכחולות והנחושות הללו נעצו מבט חודר בפניו של עידו כשעופר נפגשה איתו במגרש החנייה של 'אריה הזהב' כשהוא הגיע לשם בסוף המשמרת כדי לאסוף את איתי.

"זו עופר, השותפה של ליאון." הציג איתי בתמימות את עופר סילוורמן בפני החבר שלו. "תכירי עופר, זה החבר שלי, עידו."

"אנחנו כבר מכירים." אמרה עופר בנחת, הרימה כף יד עדינה ומטופחת וסטרה בכוח על לחיו של עידו, ומיד אחר כך הסתערה עליו, חובטת בו באגרופיה ותוך כדי כך מנסה לבעוט בו.

"אתה, הומו פחדן! עלוב אחד! נבזה! מגעיל! משתמט! הומו חסר אופי!" צעקה עליו בזעם וחבטה בו בעזרת ארנקה הגדול בעוד הוא מנסה להשתמט מההתקפה בלי לפגוע באישה הזועמת.

בסופו של דבר נאלץ עידו לאחוז בפרקי ידיה ולנער אותה קלות כדי להרגיעה. "די כבר עם זה עופרי." התחנן.

"לא די." רתחה עופר, "לא די! נעלמת לי כמו איזה בן זונה עלוב! היה לנו הסכם עידו, הסכמנו ואתה נעלמת בלי לספק לי שום הסבר."

"איזה הסכם היה לכם?" התערב איתי ששתק עד אותו רגע, מאובן כולו מתדהמה.

"אתה זוכר שסיפרתי לך שהסכמתי לתרום זרע לבחורה שרצתה ילד ממני." הזכיר עידו לאיתי.

"אהה... כן. אמרת משהו בקשר לזה."

"אז עופרי היא הבחורה הזו."

עופר הפנתה מבט רושף אל איתי, "בגללו השתפנת לי וברחת לי?"

"לא, לא בגללו, ולא השתפנתי. הלוואי והייתי יכול לקיים את ההסכם שלנו עופרי, אבל אני לא יכול."

"למה? נעשית אימפוטנט פתאום?"

"די עופרי, מספיק לדבר ככה אני... אני פשוט לא יכול ודי. תאמיני לי ותמצאי מישהו אחר."

"לא לפני שתסביר לי למה לא."

"כי הוא נשא עופר." התערב איתי במריבה, "זו הסיבה שהוא ברח."

"עידו, זה נכון? אתה נשא?" נדהמה עופר.

הוא הניד את ראשו בעצב, "לצערי כן. מצטער שלא סיפרתי לך, אבל עברה עלי תקופה קשה ועד שהתאוששתי... אני באמת מצטער."

"היית צריך לספר לי, להסביר."

"את צודקת, אבל אחרי שנודע לי עברה עלי תקופה ממש נוראית. תומר זרק אותי חמש דקות אחרי שסיפרתי לו וגם העיף אותי מהדירה שלו. אחר כך ירדתי לגמרי מהפסים, אם לא איתי שאסף אותי אליו למרות שאיימתי עליו שאני ארצח אותו בטח הייתי היום הומלס." חיבק עידו את איתי.

"שטויות, היו לך כמה ימים קשים, אבל אני בטוח שגם בלעדי היית מתאושש." מחה איתי וחיבק אותו בחזרה.

"או. קי. בסדר." קצרה רוחה של עופר למראה ההתמרחות הרגשנית של שני הבחורים זה על זה, "אז ירדת קצת מהפסים, אבל עכשיו אתה בסדר, לא?"

"כן, אני בסדר. אני עושה בדיקות כל כמה שבועות, לוקח תוספי מזון, הולך לחדר כושר ולקבוצת תמיכה ו..."

"בסדר, בסדר, אז מה מפריע לך לקיים את ההסכם שלנו?"

"אהה... איידס? וירוס כזה שנמצא בנוזל הזרע ובדם? אולי שמעת עליו במקרה?"

"מצחיק מאוד. ואולי אתה שמעת במקרה על שטיפת זרע?"

"האמת שכן עופרי, אבל... אבל תמיד אמרתי לך שאני רוצה להיות אבא אמיתי, לא רק תורם זרע, אני רוצה לגדל את הילד."

"אני יודעת. למה אתה חושב שבחרתי בך מכל שאר הגברים? אני רוצה שלילד יהיה אבא אמיתי."

"אבל אני נשא, אין לי מושג מה יהיה איתי בעוד כמה שנים."

"לאף אחד אין מושג מה יהיה איתו בעוד כמה שנים. למען האמת אין לי מושג מה יקרה לי בעוד חמש דקות, לאף אחד אין. אנחנו חיים כאילו מישהו הבטיח לנו שנקום בריאים כל בוקר ונחייה עד מאה ועשרים, לפעמים זה באמת קורה, אבל הרבה פעמים לא. בתי הקברות מלאים אנשים מופתעים שמתו לפני זמנם."

"החיים מלאי הפתעות." הסכים איתי ושילב את אצבעותיו באלו של עידו, "מי היה מאמין שתפגשו ככה פתאום בלי תיאום? נכון שזה ממש מדהים?"

"ממש מדהים." הסכים עידו.

"זה פשוט אות משמים." המשיך איתי לחייך, "ולדעתי אתה צריך להמשיך בתכנית שלכם ולא לוותר."

"גם אני חושבת ככה." הנידה עופר את ראשה בתוקף.

"את רוצה לעשות ילד עם נשא איידס? את לא נורמאלית." מחה עידו.

"לא חמוד, אני רוצה לעשות ילד אתך, ואתה הבטחת לי עידו, הבטחת שתהיה אבא של הילד שלי."

"אבל... אבל..."

"כדאי שתגיד מהר כן או שאני אתפוס את מקומך." הצטחק איתי.

"גם אתה נשא איתי." הזכיר לו עידו.

"אני יודע, אבל אני קודם כל בן אדם וגבר, וגם אני רוצה להיות אבא יום אחד, ואם אתה ועופר תביאו יחד ילד אני אשמח מאוד אם תרשו לי לעזור לגדל אותו."

"אתה לא תשמח כל כך כשהתינוק יעיר אותך כל שעתיים בצרחות ולא ייתן לך לישון אחרי הצהרים." הצטחקה עופר.

"אני רואה שכבר החלטתם בשבילי." רטן עידו, אבל מיד אחר כך חייך והבטיח לעופר הוא יעשה את כל הדרוש כדי לקיים את ההסכם שלהם והם קבעו להתחיל בהליכי הפריה כבר מחר.

עידו ואיתי חזרו לדירתם נרגשים ושמחים, דנים בשמות של ילדים, מתווכחים מה טוב יותר, בן או בת, והתכוננו ללכת למיטה כשקוקו הקיש על דלתם ושאל אותם אם יש להם בבית משהו בשביל להוריד חום.

הוא גילה להם שיניב חולה כבר כמה ימים והערב אסי התקשר אליהם בבהלה וביקש עזרה מפני שיניב מסרב ללכת לרופא.

איתי לקח איתו את רוב תכולת ארון התרופות שלהם וארבעתם חשו לדירתו של אסי. יניב שכב על הספה, מוחה שהוא רק מצונן קצת ומבקש שכולם יפסיקו להיות היסטריים.

"שתוק כבר יניב!" פקד עליו ז'וז'ו ודחף לפיו מדחום.

"בשביל מה צריך מדחום, מה, אתה לא רואה שהוא בוער כולו?" מישש קוקו את מצחו הלח של יניב.

דקה אחר כך הם שלפו מפיו את המדחום וגילו שיש לו חום גבוה מאוד.

"אז אני אקח אקמול ומחר אני בטח ארגיש טוב יותר." ניסה יניב לחייך, אבל נתקף שיעול נוראי וכמעט שנפל מהספה כשניסה להתיישב.

"די, נמאס לי." החליט אסי, "אתה חולה כבר שלושה ימים וזה לא משתפר, אנחנו הולכים למיון."

יניב ניסה למחות שלא צריך, אבל לא היה לו סיכוי נגד חבריו הנחושים בדעתם. הם בילו את הלילה במיון, מנמנמים על הכיסאות הקשים של חדר ההמתנה, ולמחרת בבוקר, עוד לפני ביקור הרופאים התקבלה התשובה מהמעבדה – יניב סובל מדלקת ראות, רמת הנגיפים בדמו גבוהה מאוד, אין כל ספק, הוא חולה איידס.

"יניב הולך למות?" התמלאו עיניו של אסי דמעות.

"חס וחלילה, מה פתאום? המצב שלו לא טוב, אבל הוא בחור צעיר וחזק. אנחנו נוריד את רמת הנגיף בדם שלו ונייצב אותו. מיד אחרי שהוא יבריא מדלקת הריאות שלו הוא יוכל לחזור הביתה." הרגיע אותו הרופא.

"כמה... כמה זמן זה ייקח?" רעד קולו של אסי.

"לפחות שבועיים, אם לא יותר, קשה לנבא, אבל אל תדאג, הוא יהיה בסדר, חבל רק שהוא לא התחיל לטפל בעצמו לפני שמצבו הדרדר, וכמובן שגם אתה צריך להיבדק."

"אני לא צריך, אני יודע שאני נשא."

"באמת? אז למה... אם אתה נשא אתה בטח מודע לזה ש..." הרופא היה אחוז פליאה, "אני לא מבין איך הנחת לו להגיע למצב כזה?"

"הנחתי לו? אתה חושב שהוא עושה מה שאני אומר לו? אם רק היית יודע כמה זמן התחננתי לפניו שילך להיבדק. הוא עקשן כזה, כולם חושבים שהוא רק ילד כי יש לו פרצוף תמים כזה, אבל הוא עקשן נוראי, התחננתי והתווכחתי והוא... שום דבר."

אסי שכח שהוא מנהל בפועל של מסעדה גדולה, בחור בוגר ואחראי, ופרץ בבכי. ז'וז'ו נחפז לחבק אותו בעוד קוקו לוקח את הרופא והעובדת הסוציאלית הצידה ומסביר להם בקצרה את המצב, ואיך נדבק יניב מזוהר, בן זוגו הקודם, שהסתיר ממנו את מחלתו והתאבד אחר כך.

"הסיפורים ששומעים במחלקה הזו." נאנח הרופא, "לא יאומן כי יסופר." 

"מה דעתך? צריך להתקשר להורים שלו?" שאל קוקו.

"אני חושב שכן." חיווה הרופא את דעתו.

"תמיד רצוי לערב את המשפחה הקרובה במקרים כאלו, אני הייתי רוצה שהילדים שלי יספרו לי אם הם חולים." התערבה גם רקפת , העובדת הסוציאלית, בשיחה.

"אבל אין לי מושג מה הכתובת שלהם." מחה אסי, "כל מה שאני יודע זה שהם דתיים שגרים בבני ברק ושהם ניתקו קשר עם יניב ברגע שהוא יצא מהארון."

"מה שם המשפחה שלהם?"

"לא יודע. יניב החליף את שמו הפרטי ואת שם משפחתו אחרי שעזב את הבית. הוא תמיד אמר שברגע שהוא עזב את ההורים ואת הדת הוא נולד מחדש והוא לא רוצה שום קשר עם האדם שהוא היה פעם."

"אני מקווה שהוא לא שינה את מספר תעודת הזהות שלו." אמרה רקפת.

"אני לא חושב שהוא הרחיק לכת עד כדי כך." שלף אסי את תעודת הזהות של יניב ונתן את המספר לעובדת הסוציאלית ואחר כך הסתלק לשבת ליד מיטתו של יניב שעדיין היה מחוסר הכרה.

להפתעתו מצא שם את טל ואת קובי. "איך נודע לכם שיניב מאושפז?" השתומם.

השניים החליפו מבט מודאג. "לא ידענו כלום, אנחנו פה בגלל בועז."

"בוזי, מה קרה לו?"

"הבוקר הוא התחיל להיחנק. היינו חייבים לקחת אותו למיון." סיפר קובי, "והם התעקשו לאשפז אותו. אני לא חושב שהוא יזכה לצאת מכאן." הוסיף חרש ודמעות עלו בעיניו. 

במשך כשבועיים התרוצץ אסי בין המסעדה לבית החולים. בבית עצר רק מידי פעם כדי לאסוף בגדים נקיים ולהתקלח. עופר גילתה הבנה רבה ונתנה לו כמה ימי חופש שרצה ובשעות שעבד ארגנו עובדי המסעדה תורנויות שמירה על יניב ככה שתמיד היה מישהו ליד מיטתו, דבר שהקל מאוד את העומס על האחיות.

כל מי שביקר אצל יניב הציץ גם לחדרו של בוזי ששכב מחובר למכונת הנשמה ורוב הזמן היה מחוסר הכרה.

מצבו של יניב הלך והשתפר ככל שמצבו של בוזי הלך והדרדר. קובי שישב ליד מיטתו כל הזמן כמעט שלא ביקר יותר בביתו, מניח את הטיפול באשתו ההרה לטל.

"ידעתי שזה עומד לקרות." סיפר לאסי לילה אחד כשהם נפגשו באקראי ליד אוטומט הקפה, "חשבתי שאני מוכן נפשית להיפרד ממנו, אבל לראות אותו גוסס ככה... כולם חושבים שאני גיבור וחזק כי אני כמעט לא בוכה, הם לא מבינים שאני לא מסוגל לבכות, שאני כועס מידי. כל כך הרבה שנים הייתי בלי אהבה וכשסוף סוף מצאתי מישהו שאני אוהב הוא עוזב אותי ככה."

הוא בהה בכוס הקפה שבידו ופתאום השליך אותה בכעס לפח ובעט בו ברשעות. "הלוואי והייתי יכול לבכות מכל הלב, לשטוף ממני את כל הכאב עם דמעות כמו שנשים עושות. אני לא יודע למה אני לא מצליח, אני כל כך כועס אסי, זה כל כך לא צודק." הוא הכניס עוד בעיטה לפח החף מפשע והסתלק לחדרו של בוזי.

אסי נאנח, גמר את הקפה הדלוח וחזר לשבת ליד מיטתו של יניב שישן שינה עמוקה.

בימים הראשונים חומו היה גבוה כל כך עד שהוא התחיל להזות ולקרוא לאימו. אסי שליבו נקרע מרחמים ומפחד הפציר שוב ושוב ברקפת העובדת הסוציאלית שטיפלה ביניב לאתר את הוריו ואפילו גילה לה מה שהבטיח לשמור בסוד כמוס – את שמו האמיתי של יניב.

אחרי כמה ימים הצליחה רקפת בעזרת מספר תעודת הזהות שלו לאתר את הוריו של יניב, אבל כשהיא התקשרה לבשר להם שבנם חולה ומאושפז וביקשה שיבואו לבקרו הם סירבו.

אימו בכתה לשמע הבשורה ונתנה את השפופרת לאביו שהודיע לרקפת הנדהמת שמבחינתו כל זמן שקלמן מתעקש להיות הומו הוא לא נחשב בעיניו כבנו.

"אבל הוא כן הבן שלך והוא מאוד מאוד חולה!" צעקה רקפת.

"המחלה שלו זה עונש מאלוהים, שיתפלל לריבונו של עולם שיסלח לו ויעשה תשובה, אולי אז הוא יבריא." אמר אביו של יניב בקור וניתק את הטלפון.

"אל תספר לו מה אמרו הוריו." הורה הרופא לאסי, "חכה שהוא ירגיש קצת יותר טוב, ואם הוא לא שואל על ההורים עדיף שתשתוק. במצב שלו עדיף לא לגרום לו לזעזוע נפשי."

אחרי שבועיים השתפר מצבו של יניב עד כדי כך שהוא התחיל להסתובב במחלקה ולהתבדח עם האחיות. הוא ביקר אצל בוזי שהיה חסר הכרה וניסה לנחם את קובי, התעניין מאוד בשלומה של יעל ההרה, קיבל בשמחה את כל המבקרים והאורחים שלו, שאל מה קורה במסעדה, מה חדש בעולם, ורק על הוריו הוא לא שאל כלום.

אסי שלא העז לגלות לו איך הגיבה משפחתו לבשורה שהוא מאושפז שתק גם הוא, ואז, כשהגיע ערב אחד הישר מהמסעדה לבית החולים גילה להפתעתו אישה צעירה בלבוש צנוע של חרדית יושבת ליד מיטתו של יניב וקוראת בספר תהילים קטן.

"אני שרה, אחותו של קלמן." הציגה הצעירה את עצמה, "אני מצטערת שלא באתי קודם, אבל רק אתמול נודע לי שקלמן מאושפז."

"שרה בבקשה, מספיק עם הקלמן הזה." ביקש יניב בקול חלוש.

"אני מצטער שלא סיפרתי לך שהוריך התקשרו יניב," התנצל אסי, "לא רציתי להרגיז אותך והרופא אמר שבמצבך..."

"אם קלמן יחזור בתשובה אלוהים יביא לו רפואה שלמה." אמרה שרה.

"אני לא קלמן יותר שרה, ואני מבקש ממך..."

"אימא בוכה יומם ולילה ואבא גזר על עצמו תענית שתיקה, ואם חס וחלילה הארוס של אמונה ישמע עליך... שאלוהים ישמור."

"אם הארוס של אמונה ייפרד ממנה בגללי הוא אידיוט." אמר יניב בזעם, "ואם באת לנסות להחזיר אותי בתשובה תשכחי מזה."

"אולי כדאי שתלכי." אמר אסי, "אסור שהוא יתרגש זה גורם לחום שלו לעלות."

"אני רואה שאתה דואג לו ואכפת לך ממנו." הביטה שרה באסי בעיניים שדמו מאוד לאלו של יניב, "חבל שאתה לא מבין שאתם טועים ושהמחלה הזו באה להזהיר אתכם לחזור בכם מהדרך הרעה שאתם מתעקשים ללכת בה."

"שטויות!" התרגז אסי, "המחלה הזו היא פשוט מחלה ודי. גם את עלולה להידבק בה אם לא תיזהרי. אין לזה שום קשר ל..."

"עזוב כבר אסי, לא יעזור כלום, תפסיק להתווכח איתה, בבקשה ממך." התחנן יניב.

אסי השתתק, ליווה את שרה לפתח המחלקה, ניפרד ממנה בנימוס קריר וחזר לחדרו של יניב ששכב בשתיקה על גבו, ידיו שלובות מאחורי עורפו, מביט בתקרה ולא טורח לנגב את הדמעות שזלגו לאיטן על לחייו ונספגו בכר.

"יניב חמוד..." אסי התיישב על קצה המיטה ומישש בדאגה את מצחו של יניב, "אל תבכה חמוד, בבקשה, אל תיקח ללב את השטויות שהיא אמרה. אתה מבין שזה רק קשקוש? בבקשה תפסיק לבכות."

"ומה אם היא צדקה?" שאל יניב, ממשיך להביט בעקשנות אל התקרה, "ומה אם זה באמת עונש שאלוהים הביא על ההומואים? ספרתי כמה בחורים שיש להם איידס אני מכיר ונבהלתי, ומי שאין לו איידס חולה במשהו אחר כמו בוזי, או סתם אומלל ומדוכא ולא מצליח למצוא אהבה. כמה הומואים אתה מכיר שעוברים מזיון לזיון, שותים ולוקחים סמים כל סוף שבוע כדי לנסות לשמוח ולשכוח כמה רע להם?"

אסי נאנח. הוא חשש ממצבי הרוח הקשים הללו של יניב שהיו מצליחים לדכדך את שניהם ופחד ששוב יעלה לו החום והרופאים יסרבו לשחרר אותו.

"לא צריך להיות הומו כדי להיות מדוכא ובודד." הזכיר ליניב, "יש גם הרבה אנשים נשואים שאומללים בנישואים שלהם. כשאתה הומו קל להגיד שזה בגלל שאין לך אישה וילדים ומשפחה, אבל..."

"לפי המחקרים יש יותר הומואים שמשתמשים בסמים, סובלים מדיכאון ומתאבדים." נכנס יניב לדבריו.

"לא אכפת לי מהמחקרים הטיפשיים האלו. אנחנו לא חלק ממחקר, אנחנו אוהבים וטוב לנו יחד יניב, ואני מבקש ממך לצאת מהר מהמצב רוח הדיכאוני הזה מפני שאם שוב יעלה לך החום תצטרך לישון פה עוד לילה ונמאס לי לישון לבד, אני מתגעגע אליך, אני רוצה לישון אתך במטה שלנו ולחבק אותך כל הלילה. נמאס לי לגמרי מהבית חולים הזה אז בבקשה, תביא חיוך קטן ותפסיק לבכות."

"אני מנסה, אבל אני לא מצליח. אני פוחד כל כך אסי, אני פוחד למות ואני פוחד לחיות וכואב לי נורא, ורע לי כל כך ו..."

טל התפרץ לחדר, תפס את אסי, נישק אותו בכוח ואחר כך התנפל על יניב ונישק גם אותו.

"יעל ילדה תינוקת מקסימה!" צעק, "והכל הלך ממש בסדר! הייתי בלידה והייתי הראשון שהחזיק אותה! היא נהדרת ובריאה והכל בסדר!" הסתחרר טל המאושר סביב עצמו, חיבק את האחות שנכנסה לתומה לחדר, אחז במותניה וסחרר אותה בין המיטות בצעדי ואלס בעודו מפזם את הדנובה הכחולה בזיופים איומים.

"תעזוב אותי, משוגע אחד." נבהלה האחות.

טל פרץ בצחוק, נישק גם אותה ופרח מהחדר לבשר את הבשורה לעוד אנשים.

"איזה מטורף." אמרה האחות הנדהמת, ופתאום פרצה בצחוק. "נו, מילא. העיקר שנולדה תינוקת בריאה, שיהיה במזל טוב, זה הכי חשוב."

"הכי חשוב זה מזל טוב." הסכים איתה אסי וחיבק את יניב שסוף סוף עלה חיוך אמיתי על פניו.