קוראים

יום שני, 22 בינואר 2018

א. הלולין

אין לי מזל באהבה, כל פעם שהתאהבתי זה נגמר בבכי, שלי כמובן. האהבה הראשונה, התמימה והמבוישת שלי לחבר הכי טוב נגמרה בכאב לב נורא כי הוא העדיף בנות. כתוצאה מכך גידלתי גיי דאר רגיש יותר, ועור קצת יותר עבה, וכשהתאהבתי בשנית הייתי כבר בן עשרים ואחת, חייל שכבר הספיק לקבל דרגת סמל, בטוח שאני גבר מנוסה שמסוגל לשמור על עצמו. טעיתי - גם האהבה הזאת נגמרה בכאב לב. גל היה שחום וחמוד ומסוקס, בדיוק לפי טעמי, אבל ברגע שהוא קיבל זימון לקורס קצינים הוא החליט לתדהמתי שלא מתאים לקצין בצה"ל להיות הומו, ונפרד ממני בחטף, מותיר אותי עם לב שבור, וגאווה מרוסקת.
הרגשתי כמו אידיוט, ולקח לי כמעט שנתיים להתאהב שוב, והפעם לא הסתפקתי בכך שהוא היה חמוד, שחום ומסוקס, ולגמרי בעניין שלי, אלא בדקתי בדוק היטב בידי מי אני מפקיד את ליבי. רק אחרי שהייתי משוכנע שעמיר באמת הומו שלא ישנה פתאום כיוון, ווידאתי למעלה מכל ספק שהוא לא ארוניסט הרשיתי לעצמי להתמסר.
עמיר היה מושלם מכל הבחינות – הוא היה חמוד, נבון, שחום, רגיש וורסטילי, לא בארון למרות החזות הסטרייטית שלו, ולא סטוציונר למרות שהיה יפה מספיק להיות דוגמן. הוא לא עישן, שתה לעיתים רחוקות, אהב כמוני ג'ז ומחזות זמר, וחיכה בסבלנות עד שקיבלנו תשובה שלילית לפני שויתר על קונדום – הוא היה כל מה שרציתי ואפילו קצת יותר.
אחרי שנה של זוגיות צפופה ומענגת ובניית אינטימיות חמימה ונוחה הוא התחיל לדבר על מגורים יחד, ואפילו הרחיק לכת ושאל מה דעתי על השם מפיסטו לחתול המשותף שיהיה לנו.
"מסכים רק בתנאי שהוא יהיה שחור כיאה למפיסטו." הסכמתי בחיוך, ונישקתי אותו בחיבה, בטוח שזה יהיה הגבר שאיתו אבלה את שארית חיי. יומיים אחר כך הוא הודיע לי שאנחנו צריכים לדבר, הייתי בטוח שהוא עומד לספר לי על דירה נהדרת שהוא מצא ושכדאי שנשכור יחד אבל במקום זה הוא סיפר לי, נבוך, שאני בחור נהדר, שהשנה שבילה איתי הייתה מקסימה, ושהוא בטוח שיום אחד אפגוש מישהו שיגרום לי אושר רב, אבל לצערו הוא לא חושב שזה עומד להיות הוא.
הייתי אז כבר בן עשרים וחמש, מבוגר מכדי לפרוץ בבכי, ולכן הצלחתי להתאפק ולהקשיב בשקט כשהוא סיפר לי שזה לא אני, זה הוא, ולגלות לי שהוא נורא מצטער, ומבקש סליחה, אבל הוא לא בטוח שאני האחד, ושיש לו פקפוקים, ובעצם הוא לא עשה שום דבר בחיים, לא הספיק לחוות כלום, פתאום הוא הבין שהוא רוצה ללמוד בחו"ל, לראות עולם, למצות את החיים עד תומם, והוא באמת נורא נורא מצטער, אבל...
"זה בסדר, אני מבין, לא קרה כלום." שיקרתי, חושק בכוח את לסתי כדי לא ליילל כמו תינוק, "מזל שעוד לא שכרנו יחד דירה ולא אימצנו חתול." הוספתי, ואפילו הצלחתי לחייך.
"כן, מזל." הסכים עמיר, והבעת רווחה מעליבה עלתה על פניו, "אני חייב להגיד שאתה מקבל את זה ממש יפה נדב." שיבח אותי בנדיבות, והיה עלי לקמץ את אגרופי בכוח כדי להתאפק ולא לחבוט בפרצופו מדושן העונג.
היה לי רושם שהוא מוכן לדוש בעניין עוד ועוד, אבל לי היה כבר מספיק ודי מזה. קמתי והושטתי לו יד ללחיצה, "שיהיו לך חיים נחמדים עמיר." אמרתי, והסתלקתי בחטף, נשבע לעצמי שאני עם העניין המגוחך והמכאיב הזה של אהבה גמרתי, יותר אני לא מתאהב באף אחד ובשום דבר.
בשנים שבאו אחר כך השקעתי את כל מרצי בלימודים, ואחרי שסיימתי אותם בהצלחה, עברתי להשקיע בעבודה. בניתי את עצמי מקצועית, טיפחתי קריירה של עורך דין מומחה למיסים ולחוזים, והתקדמתי בחיים. בגיל שלושים כבר הייתה לי דירה משלי, משכנתא שיכולתי לשלם בלי להילחץ יותר מידי, מנוי לחדר כושר, ומבחר לא גדול, אבל איכותי, של יזיזים שכמוני לא היו בעניין של זוגיות. חלקם היו ארוניסטים, חלקם אפילו נשואים לנשים, והשאר סתם הומואים שהעדיפו לגוון ולהשתרלל, ולא להיתקע עם אותו בן זוג שנים על גבי שנים.
פיתחתי תיאוריות מתוחכמות ומשעשעות על חוסר התוחלת של מונוגאמיה, ועל הטיפשות של הומואים שמנסים לחיות כמו סטרייטים. לעגתי לכל הבורגנים הקטנים האלה שמשקיעים הון כדי להביא ילדים לעולם במקום להשאיר את הטרדה הזאת לסטרייטים המסכנים, ליהנות מההומואיות שלהם ולמצות את החופש עד תומו.
השקעתי בעצמי, קניתי בגדים יקרים, טיפחתי את גופי ונראיתי טוב, חשבון הבנק שלי נראה טוב עוד יותר, והייתי בטוח שאני מאושר ומצליח. כל כך בטוח עד שהצלחתי לשכנע אפילו את עצמי. הצלחתי מאוד במשרד עורכי הדין 'כספי מלמן ולבני' וכל חצי שנה נסעתי לחופשה מפנקת במקום יוקרתי, בחורף עשיתי סקי באיטליה עם גברים שהתעניינו יותר באופנת בגדי הסקי האחרונה מאשר במצב השלג, ובקיץ השתזפתי בספרד עם חבורה של הומואים תל אביביים מקצועיים שחסכו כל השנה רק כדי להתהולל במשך שבועיים עם הומואים מקצועיים כמותם, שהגיעו לעיירת הנופש ההומואית המפורסמת והיוקרתית הזו מכל רחבי אירופה. במשך השנים למדתי לשתות יין יקר, לאכול מאכלים מתוחכמים, ולצרוך סמי מסיבות מעוותי מציאות תוך כדי בילוי במועדונים רועשים ומעושנים, ולסיים לילות הזויים באפטר פרטי מתיש. לאורך השנים היה לי שפע סקס מכל הסוגים והגוונים, התוודעתי לחופי נודיסטים ולחדרי חושך בכל רחבי אירופה, ועשיתי אפילו סאדו מאזו, ופעם אחת בלתי נשכחת הצלחתי להיקלע בטעות לאורגיה בהשתתפות נשים, והייתי גאה בעצמי שלא פישלתי אפילו שם, אבל החשוב מכל – בכל מצב הצלחתי לשמור על ליבי שלא ישבר יותר. 
מבחינתי יכולתי להמשיך באורח החיים הזה עד יומי האחרון, אבל יום אחד, באמצע יום עבודה שגרתי במשרד, הרגשתי פתאום שליבי דופק בחזקה, כולי מזיע ורועד, יש לי בחילה נוראית, וכאב מוזר בכתף ימין...
"אתה נורא חיוור נדב." אמרה לי המזכירה שלי בדאגה, והניחה יד רכה על מצחי, "אתה בסדר?"
"לא, אני... אני חושב שאני הולך לקבל התקף לב." גמגמתי, קמתי וניסיתי להגיע לשירותים, ופתאום רגלי התקפלו תחתי, ורגע לפני שנעשה לי חושך בעיניים ראיתי איך רצפת המשרד שהייתה מכוסה שטיח איכותי מקיר אל קיר טסה במהירות לקראתי...
התעוררתי במיון, מחובר למכשיר א.ק.ג. "הכל תקין אצלו, זה לא התקף לב." שמעתי את הרופא אומר ביובש לאחות שניתקה אותי במהירות מכאיבה מכל החוטים והמדבקות שמישהו חיבר לגופי.
"אתה בטוח דוקטור? אבל הרגשתי ש..."
"למה אתה לבד פה? איפה אשתך?" קטע אותי הרופא בקוצר רוח.
"אני לא נשוי, אני הומו." הצהרתי בגאווה, ותקעתי בו מבט מתגרה, שרק יעז להגיד משהו הומופובי מגעיל ואני...
הרופא החזיר לי מבט עייף ולא התרגש מעוז רוחי הגאה, "תוסיפי בדיקתHIV ." הפטיר לעבר האחות בשוויון נפש.
"זה שאני הומו לא אומר שאני לא מקפיד על סקס מוגן." מחיתי בעלבון.
"בסדר, אבל רק ליתר ביטחון... או שיש לך בעיה עם זה?" זקף לעומתי הרופא גבה חשדנית מדובללת.
"אין לי בעיה עם אף בדיקה." התרסתי באומץ, "מצידי תעשו כל מה שאתם צריכים, העיקר שאני אדע מה לא בסדר איתי."
הרופא סקר אותי במבט ספקני שהיה בו שמץ זלזול, ואולי גם אבק של בוז? "עוד אין לי את כל הבדיקות שלך מר גפני, אבל כבר ראיתי מספיק מקרים כאלה... אתה בחור צעיר, נמצא בכושר מצוין, אתה בטח הולך לחדר כושר לפחות פעמיים בשבוע?"
"לפעמים גם יותר, ואני גם שוחה ורוכב על אופניים." הצהרתי בגאווה.
הרופא הנהן, משועמם, "כן, כן, רואים עליך, גופנית הכל בסדר אצלך, הלב בסדר גמור, וגם כל השאר, מה שחווית זה בסך הכל התקף חרדה."
"חרדה? חרדה ממה?"
"מאין לי לדעת? אני רופא, לא פסיכולוג. גופנית אתה בסדר גמור, אבל... "הוא עיקם את פיו בלגלוג קנטרני, "מסתבר שבן אדם זה לא רק גוף, יש לו גם נשמה, ויש דבר כזה שנקרא קשר גופנפש, אתה הדוגמא לזה. תבדוק מה לא בסדר בחיים שלך ותדע למה הגוף שלך מרגיש שאתה הולך למות מהתקף לב."
יצאתי מהמיון נבוך ומבויש ומצאתי את נירה - מזכירתי הנאמנה – ממתינה לי בסבלנות על ספסל מתכת קשה ולא נוח, תוך שהיא שותה קפה דלוח מכוס קל קר.
ירשתי את נירה מקודמי בתפקיד שפרש לעסוק בלימודי פילוסופיה וגידול דבורים באיזה מושב נידח אחרי שהחליט שהעבודה כעורך דין שוחקת את עצביו. כשרק הגעתי היא חששה שאפטר אותה כי בניגוד לשאר המזכירות במשרד עורכי הדין שבו אני עובד היא לא הייתה צעירה דקיקה ואופנתית, אלא גברת שמנמונת, לבושה בגדים פשוטים, וקרובה מאוד לגיל הפנסיה.
להפתעתה לא רק שלא פיטרתי אותה אלא הפצרתי בה להישאר איתי ולתרום לי מניסיונה הרב, ובכך זכיתי לנאמנותה הנצחית. נוכחתי לדעת שנירה אולי נראית כמו סבתא חביבה, אבל היא יעילה מאוד, בעלת זיכרון מדהים, מסורה לי לחלוטין, ובניגוד לשאר המזכירות מוחה לא היה טרוד באיפור, בבגדים ובטח לא בבחורים, רק בעבודה. הייתי שמח לאמץ אותה כאימא ואמרתי לה את זה לא פעם.
"נדב, כבר שחררו אותך? חשבתי ש..." היא נגעה במצחי בדאגה, "אתה נראה הרבה יותר טוב, אבל בכל זאת... מה הרופא אמר? אתה רוצה שאני אתקשר להוריך?"
"לא, בבקשה, רק לא זה, הם סתם ילחצו ויציקו. תראי נירה, אני... אני בסדר גמור, גופנית זאת אומרת, אני פשוט... עבדתי קצת יותר מידי קשה לאחרונה, והרופא אמר..." היססתי, תר במוחי אחרי איזה שקר מתקבל על הדעת שלא ייפדח אותי יותר מידי.
"זה בסדר, אני מבינה, אתה לא חייב לי הסברים." אמרה נירה ברוך, שילבה את זרועה בזרועי והוליכה אותי לעבר היציאה, ותוך כדי כך התקשרה למשרד ובעודה מסבירה שאני זקוק לכמה ימי חופשה, השליכה כבדרך אגב את כוס הקל קר שלה לפח, קולעת כחוט השערה היישר לתוכו. היכולת המדהימה שלה לעשות כמה דברים בבת אחת מעולם לא הפסיקה להפליא אותי, ושמתי לב שכמה שהמצב היה יותר לחוץ, מתוח ועדין, ככה היא הייתה נעשית יותר רגועה, ממוקדת ויעילה, בניגוד גמור לרוב המזכירות שלנו שמצבי לחץ גרמו להן לילל ולצווח, ולאבד שליטה ולפעמים גם לפרוץ בבכי – סיוט שאין נורא ממנו.
"כן, הכל בסדר." שמעתי אותה מדווחת בנייד, "זה לא משהו רציני, הוא פשוט התאמץ יותר מידי בזמן האחרון, המסכן עבד כל כך קשה על התיק של שוורצמן עד ששכח לאכול ולשתות, הרופא אמר שהוא התייבש קצת והוא סובל מתשישות, אבל זה הכל, כמה ימי מנוחה ותזונה מאוזנת והוא יהיה שוב כמו חדש, כן, כן, בטח, אני אדאג לו, בעוד שעתיים אני שוב במשרד, תגידי לשוורצמן שהכל תחת שליטה, יהיה בסדר, כן, אני אמסור לו, בטח, להתראות."
היא סגרה את הנייד והתניעה את המכונית. "אני לוקחת אותך הביתה עכשיו, יש לך די אוכל בבית? אני יכולה לעשות הזמנה בשבילך בסופר אם חסר לך משהו."
"יש לי הכל, תודה נירה, יפה מצידך, אבל האמת שמבחינה גופנית אני לגמרי בסדר, זה הכל בראש, ככה הרופא אמר."
נירה לכסנה אלי מבט פקחי, " אם אתה צריך מישהו לדבר איתו אני יכולה לתת לך טלפון של פסיכולוג מעולה."
"תודה, אבל אני לא מאמין שזה יעזור." אמרתי, ושקעתי מדוכדך במושבי, "ותודה שחיפית עלי במשרד."
היא הנידה את ידה בביטול, "עזוב, לא הכל הם צריכים לדעת, ואתה לא צריך לדאוג, אני לא מרכלת, אף אחד לא ידע כלום על העסקים הפרטיים שלך, אבל נדבי... אתה בחור כל כך יפה ונחמד, לא הגיע הזמן שיהיה לך מישהו?"
"אני בסדר גמור, יש לי המון חברים, אני מבלה ויוצא כמעט כל סוף שבוע, לא צריך לדאוג לי, אני מסודר."
היא חייכה בעצב, "חברים זה יפה מאוד, אבל מה עם אהבה?"
"אהבה..." נחרתי בבוז, "ניסיתי, לא מתאים לי, אין לי מזל באהבה, אני עם אהבה גמרתי."
נירה עצרה ליד דירת הפנטהאוז שלי - דירה יקרה ומרווחת מידי ששכנה בראש מגדל דירות מעוצב לעייפה. היא בפירוש הייתה גדולה מידי בשבילי, אבל קניתי אותה כהשקעה, וגם בגלל גינת הגג שנלוותה לעסקה והיוותה חלק נכבד ממחירה. תכננתי לגנן, להשתזף, וגם לעשות מסיבות ולארח חברים, אבל למרות כל התוכניות האופטימיות שלי מעולם לא היה לי די זמן ליהנות מהגינה הפורחת שטיפח גנן שכור שעלה לי הון. ריהוט הגן היפה שרכשתי בפרץ בזבזנות נותר מקופל בצד, ומעולם לא עשיתי שימוש בתבלינים שצמחו באדניות החרס האיטלקיות.
"אני מציעה שתנוח בבית עד השבוע הבא, תעשה קצת חושבים ותתאושש, ואם בכל זאת תשנה את דעתך בנוגע לפסיכולוג..."
"אני אחשוב על זה." הבטחתי, נפרדתי ממנה לשלום ושרכתי את רגלי לדירה היקרה שלי שמעולם לא הצלחתי להרגיש בה באמת בבית.
ישנתי כמו מת עד שהתעוררתי למחרת בבוקר בשעה מוקדמת מידי, ומיד אחרי הקפה של הבוקר לבשתי את האימונית שלי במטרה ללכת לחדר הכושר, ואז נזכרתי פתאום שחלק גדול מהקולגים שלי מתאמנים באותו מכון, ומה הם יגידו אם יראו אותי פתאום דוחק משקלות או רץ על ההליכון? אין מצב שאני אופיע שם אחרי שרק אתמול הוחשתי לבית החולים באמבולנס, ובכל זאת חשתי צורך לזוז קצת, להפעיל את גופי ולנשום אוויר צח, ולכן החלטתי ללכת לטייל ברגל, וכדי לא לפגוש איש ממכרי הלכתי בכיוון ההפוך למשרד שנמצא בצפון העיר, ופניתי דרומה, לחלק הפחות עשיר ומטופח, עושה את דרכי במהירות בין סמטאות מתפתלות ופחי אשפה מלאים על גדותיהם. צעדתי במרץ עד שסוף סוף הגעתי לשפת הים. התיישבתי על ספסל לח מטל, בהיתי במשטח המים הענקי שהתנשם בשלווה לרגלי, ותהיתי אם אולי בכל זאת כדאי לי לשלם הון כדי לשפוך את ליבי בפני איזה זר? למה לא בעצם, הרי המון אנשים הולכים לפסיכולוג, ובכל זאת משהו בי התנגד לרעיון הזה, ולא בגלל הכסף, אלא בגלל שחשתי שזה משפיל נורא. הרי יש לי כל כך הרבה חברים, למה אני לא יכול לדבר עם אחד מהם? כי הם חברים מהסוג שאפשר רק לחגוג איתם ולהתפאר בפניהם, לא לשפוך אצלם את הלב עניתי לעצמי. סקרתי בעיני רוחי את כל מכרי, ידידי ויזיזי, יודע שאני לא מרגיש קרוב מספיק לאיש מהם, וסוף סוף, אחרי שנים של העמדת פנים שאני חזק ומצליח ומאושר, עלו דמעות בעיני.
לא צריך להיסחף, לא ממש בכיתי, אבל הרשיתי לעצמי להיות עצוב, להודות שאני בודד, וגם להזיל דמעה קטנה אחת או שתיים. אחרי שרווח לי קמעה קמתי והתחלתי לשרך רגלים חזרה הביתה. הדרך לא הייתה מוכרת לי ולרגע התבלבלתי ולא ידעתי היכן אני, עצרתי ליד פח אשפה ירוק ענקי כדי להתאפס על עצמי, ואז שמעתי פתאום יבבה דקיקה ומעוררת רחמים בוקעת מתוך קרטון גדול שהיה זרוק על המדרכה. הצצתי לתוכו וגיליתי בפנים גור כלבים פעוט, שחור משחור, חמוד ועקשן, מנסה בכל כוחו לפרוץ לו דרך ולטפס החוצה מתוך הקופסה הגדולה.
תמיד חשבתי על עצמי כעל חובב חתולים מובהק והשמצתי כלבים כיצורים טיפשים ומסריחים, אבל הגור הקטן והצמרירי היה כל כך קטן, מתוק ואבוד לגמרי בעולם הגדול, ובכל זאת אמיץ ומלא מרץ. שלפתי אותו מתוך הקופסה והחזקתי אותו בזהירות בכפות ידי, הוא היה קטן וחמים כמו גור חתולים, גופו הרועד היה רך מאוד וקול יבבתו היה נוגע ללב. "מה קרה חמוד? למה אתה רועד? קר לך? אתה רעב? למה אתה בוכה?" שאלתי את הגור שהושיט לשון מחוספסת וחמימה וליקק את אצבעותיי, "אני אקרא לך מפיסטו." החלטתי, נזכר לפתע בשמו של החתול שתכננתי לגדל עם עמיר, ולרגע נתקפתי געגועים לעמיר שנעלם מחיי כבר לפני חמש שנים, לוקח איתו את תמימותי, ואת האמונה שלי באהבה.
דחפתי את היצור הפעוט לתוך האימונית שלי, והוא שכב שם בשקט, מחמם את בטני, מפקיר את עצמו לחלוטין בידי. הלכתי במהירות הביתה, ובדרך עצרתי בסופר הסמוך, קניתי שקית של אוכל לגורים, קצת דברי חלב, ושתי צלחות פלסטיק, ונשאתי את כל הכבודה, יחד עם הגור שישן כל אותו זמן בתוך חולצת האימונית שלי, לדירתי.
בבית הכנסתי אותו לקופסת נעלים מרופדת במגבת ישנה, והגשתי לו מים ואוכל שהוא זלל בתיאבון, חושף שיניים קטנטנות וחדות. אחרי שסיים הכל ושתה את רוב המים החל לטייל ברחבי הדירה, מתעכב לנשוך, לכרסם ולרחרח כל דבר שהיה יכול להגיע אליו.
"מפיסטו, מפיסטו." קראתי לו, והושטתי לו את ידי. הוא ניגש אלי בהליכה מתנודדת מצחיקה, התכרבל ברצון על ברכי, הניח לי ללטף את אוזניו הרכות, ואת בטנו החלקלקה, ושוב נרדם.
עוד באותו יום נשאתי אותו בקופסה המרופדת לווטרינר שבדק אותו בקמיטת מצח, קבע שמפיסטו שלי הוא בעצם נקבה, שהיא מגזע לאברדור מעורב, כנראה בזאב, אבל אולי בעוד גזעים, ושהיא רק בת חודש ואסור היה להפריד אותה מאימה.
"אז מה יהיה?" נחרדתי, "אני צריך להחזיר אותה? אבל אין לי מושג מי אימא שלה, סתם מצאתי אותה זרוקה ברחוב."  
"לא נורא." הרגיע אותי הווטרינר, "טוב עשית, כנראה שרצו להיפטר ממנה כי היא לא גזעית, אבל עושה רושם שהיא בסדר גמור. חייך למראה מפיסטה שהתפתלה בין כפותיו, מלאת מרץ ילדותי, וניסתה לנשוך את שרוולי חלוקו, "אבל תצטרך לחזור לפה בעוד שבועיים כדי לתת לה חיסון, ובינתיים אני אתן לה משהו נגד הטפילים האלה שגורמים לה להתגרד, וכדור נגד תולעים, ואני מציע שתתחיל לאלף אותה כבר עכשיו, כי כמה שהיא תגדל יותר ככה זה יהיה קשה יותר."
יצאתי מהווטרינר עם מפיסטה בזרועותיי, נושא איתי את הכרטיס שפתחו לה, וחבילה של ביסקוויטים לכלבים, וראשי הומה משלל העצות וההנחיות שקיבלתי. את חלקן מילאתי בקפידה, ועל חלקן צפצפתי. האכלתי אותה כל פעם שרצתה, ולא רק שלוש פעמים ביום, לא נזפתי בה כשעשתה את צרכיה על הרצפה, הנחתי לה לישון על מיטתי, ופינקתי אותה עם הביסקוויטים בלי חשבון. למחרת קניתי לה כדורים מצפצפים ועצמות ללעיסה, ענדתי קולר נאה ודקיק לצווארה, וצחקתי כשהיא לעסה את נעלי הבית שלי ואת גרבי. נזפתי בה רק כשנשכה אותי, וגם זה ברכות, כדי לא להפחיד אותה.
בסוף השבוע התקשר אחד ממכרי, יחצ"ן של מועדון גייז מפורסם, והזמין אותי למסיבה במועדון. הבטחתי לבוא, אבל ברגע שנעלתי את הדלת מאחורי גבי שמעתי את מפיסטה הקטנה מיבבת בעצב, קוראת לי לא להשאיר אותה לבד, ומיד שיניתי את דעתי, סבתי על עקבי וחזרתי אליה. היא הסתערה עלי בשמחה גדולה, מאושרת שחזרתי והבנתי שאני לא מסוגל להשאיר אותה לבד בבית, ומצד שני היה ברור שאני לא יכול לקחת אותה למועדון הרועש ואפוף העשן, ולכן התקשרתי ליחצ"ן, אמרתי שצץ משהו, ושאני לא יכול להגיע.
"אבל מה הבעיה? למה שלא תביא אותו אתך?" תהה היחצ"ן שהיה בטוח שאני מבטל בגלל גבר חדש שצץ בחיי.
"אי אפשר, הוא לא בעניין של מועדונים ומסיבות, ואני מעדיף להישאר איתו."
"אוהו, מישהו נשמע לי מאוהב." הצטחק היחצ"ן בחביבות.
"נכון, מאוהב לגמרי." הסכמתי, ונישקתי את מפיסטה על קצה אפה הלח.
את רוב השבת ביליתי בגינת הגג שלי, בוחן אותה כעת דרך עיניה של מפי הקטנה שכל דבר שגרתי נראה לה גדול, מסקרן ומרתק. היא הייתה חייבת להריח הכל, ולטעום הכל, כולל עלים יבשים, ודחפה את אפה החמוד לכל פינה, הגיונית או לא הגיונית. היה מרתק לראות איך היא לומדת את העולם, מגלה אותו ומפנימה לקחים.
מאחר והיא לא ידעה פחד היא הייתה נקלעת כל פעם לצרה אחרת, ואז נבהלת ומיבבת יבבות דקות, נוגעות ללב, כדי להזעיק אותי לעזרה. בהתחלה היא הייתה נתקעת ברווח שבין אדניות החרס הענקיות ולא מצליחה להיחלץ, אחר כך למדה איך לעלות עליהן, אבל לא הצליחה לרדת וכל פעם הייתי צריך להציל אותה מחדש. פעם אחת, אחרי שניגבתי את השתן שלה מהרצפה, היא הסתערה על המגב בהתלהבות ותקעה בו את שיניה, משוכנעת שהוא יצור חי, החליקה על הרצפה הרטובה ונתקעה עם ראשה במעקה, ומרוב בהלה שוב השתינה.
לא היה איתה רגע דל, התרוצצתי בעקבותיה כל היום, מנגב ומסדר, מלטף ומנחם, ונדהם כל פעם מחדש מהכוח שלי להרגיע אותה ולחלץ אותה מצרות. לרגע אחד הלכתי להכין לי תה ולא השגחתי עליה והיא הצליחה להגיע לעציץ גדול שעמד בפינה ולהידקר מהקקטוס הענקי שצמח בו, וכמובן שמיד פרצה ביבבות עלבון וכאב, יבבות ששכחו רק אחרי שהרמתי אותה בזרועותיי והרגעתי אותה.
"נו, די, די טיפשונת." בחנתי בקפידה את אפה הלח והחמוד שנשרט כנראה, "לא קרה שום דבר, אבל מעכשיו תלמדי להיזהר מקקטוסים, בסדר?"
מפי הסכימה איתי וליקקה את אוזני בהתלהבות, ופתאום קלטתי שמחר אני צריך ללכת לעבודה, ומי ישגיח עליה? מקובל שכלבים שומרים על הבית כשהבעלים הולכים לעבודה, אבל היא עדיין תינוקת, היא לא יכולה לשמור אפילו על עצמה. כל פעם שהייתי הולך לשירותים היא הייתה נעמדת ליד הדלת ומיללת בבהלה ולא נרגעת עד שהייתי מניח לה להיכנס. היא התעקשה להיכנס איתי אפילו למקלחת, וכמובן שליקקה את מי הסבון מהרצפה, מתעלמת מנזיפותיי.
הכלבונת הזו היא תינוקת בלי אימא שתשגיח עליה, היא פשוט צעירה מידי להישאר לבד קלטתי, אם לא היה התיק הארור של שוורצמן הנבזה עם כל הטריקים והשטיקים שלו הייתי לוקח עוד שבוע חופש, או אפילו שבועיים, אבל אני הייתי היחיד שהבין את כל הסיבוכים בתיק הזה, ושוורצמן יקים צעקות אימים אם לא אחזור ביום ראשון כדי להמשיך לשאת בעול, ולנסות לסדר את הבלגן שהוא חולל עם התחמנות שלו.
נוסף להיותו תחמן ואובר חוכם - כמו שסבתא ז"ל הייתה מכנה טיפוסים מסוגו - הוא גם היה פראנואיד, ובצדק בעצם, כי בטח היו הרבה אנשים שחיכו לו בפינה, מנסים להחזיר לו מנה אחת אפיים בגלל הנכלוליות החלקלקה שלו, והיחידים שהבינו את כל נפתולי הסבך העסקי שהוא רקם היינו נירה ואנוכי, כי שוורצמן דרש מאיתנו לשמור על סודיות מוחלטת ולא לגלות דבר ממעלליו לאיש מהקולגות במשרד.
ההסברים שלנו שגם השאר הם עורכי דין שמחויבים לשמור על סודיות וחיסיון לקוח קליינט לא שכנעו אותו.
"הוא מפותל כמו חולץ פקקים, מזל שלפחות עלינו הוא סומך." אמרה פעם נירה אחרי ששוורצמן נשא שוב נאום חוצב להבות על חשיבות שמירת החשאיות, והסודיות המוחלטת של עסקיו.
"לא מזל בכלל." עניתי במרירות שהלכה והעמיקה ככל שהיקף התסבוכת בה שקע הלקוח שלי נפרשה לנגד עיני. יכול להיות שנירה באמת צדקה, וזו הסיבה שחטפתי התקף חרדה? אני אמנם עורך דין, אבל אני סך הכל בן אדם ישר למדי ואזרח שומר חוק שלא אוהב לשקר ולרמות, ודי פוחד מההליכה הלא יציבה על הגבול בין חוקי לפלילי. העיסוק בעניינים המפוקפקים של שוורצמן מרט את עצבי כהוגן. לא על עבודה כזו חלמתי כשהתייגעתי בפקולטה למשפטים, מצד שני ידעתי היטב שאם הייתי עובד בעבודה שבאמת רציתי - מגן על החלשים והנזקקים - לא הייתי יכול להרשות לעצמי דירה יפה כזאת, ומכונית חדשה, ובגדים נאים כל כך. אם הייתי עורך דין אידיאליסט שמגן על מי שבאמת מגיעה לו הגנה הייתי גם אני תפרן ומסכן כמו הקליינטים שלי, נאבק בקשיי הקיום, מגרד בקושי פרנסה, חי מהיד לפה... מה לעשות, עם יושר והגינות אי אפשר ללכת למכולת. 

"איזה מותק, אפשר ללטף אותו?" הפריע קול ילדותי, דקיק ומתפעל, את הרהורי הנוגים. הרמתי את מבטי והופתעתי לראות שהקול שייך לאיש צעיר, ולא לילד כמו ששיערתי. הוא אמנם היה רזה מאוד, עם פנים ילדותיות, עיני תכלת ענקיות וראש עטור תלתלים בהירים רכים, אבל בכל זאת, בחור בן עשרים, פחות או יותר, לא ילד. הצעיר הזר עמד בחלק הציבורי של הגג, החלק שהיה שייך לכולם. שאר הדיירים התקינו שם את דודי השמש וצלחות הלוויין שלהם. בעיקרון גם הם יכלו לסדר לעצמם גינה לתפארת, היה להם די מקום, אבל אף אחד לא טרח, ולכן החלק ההוא של הגג היה מוזנח ונטוש, ואיש לא עלה לשם אלא אם כן היה עליו להתקין משהו או לתקן תקלה, והנה הבחור הזה, עומד שם לבוש אימונית אפורה, ומביט בהתפעלות במפי שלי.
"זו גורה, היא רק בת חודש, שמה מפיסטה, או מפי בקיצור." הסברתי, והזמנתי אותו אלי. הוא דילג מעל הגבול בין החלק שלי לחלק הציבורי - אדניות טרה קוטה ענקיות שרוזמרין ריחני צימח בהם לתפארת - התיישב על הרצפה, והניח למפי לטפס עליו, ללקק ולרחרח, ואפילו לנגוס קצת.
"תיזהר, יש לה שיניים די חדות."
"כן, שמתי לב." הוא הניח למפי לכרסם את אצבעו וצחק כמו ילד. בחור נחמד, איך לא ראיתי אותו קודם?
התחלנו לשוחח, והתברר ששמו מורג. "שם טיפשי נורא, אימא והרעיונות שלה..." העיר בשאט נפש מבודח, ושהוא בחופשה מהצבא שאותה הוא מבלה אצל סבתו -גברת נעמי, אחת הדיירות הותיקות והנכבדות ביותר בבלוק שלנו. גברת נעמי כפי שכולם כינו אותה הייתה פנסיונרית חביבה ונמרצת שלקחה על עצמה לגבות את מיסי ועד הדיירים, להשגיח על הבחור שטיפל בניקיון המדרגות והמעלית, ולכנס ישיבות של כל תושבי הבלוק פעם בשנה כדי לנזוף בנו על חוסר העניין שלנו בתרבות הדיור – איזה מזל שלה היה זמן וחשק להתעסק עם הנדנוד הזה.
"מתי אתה חוזר לצבא?" חקרתי את מורג, וכיבדתי אותו במיץ ועוגיות.
"לא יודע, אולי אף פעם, אני... זה מסובך." פניו העדינים והילדותיים שכל בדל רגש השתקף בהם כמו מבעד למים צלולים נעשו עגומים וסחופים.
"אז מה אתה עושה כל היום אצל סבתא?" המשכתי לחקור אותו, מרגיש לידו כמו דוד קשיש וערמומי.
"לא הרבה, קורא, לומד לפסיכומטרי, רואה יותר מידי טלוויזיה, ישן המון ובעיקר משתעמם, אימא והבעל החדש שלה יחזרו מחו"ל רק בעוד שבועיים, אבל אני בין כה וכה לא ממש מסתדר איתו, אז..." הוא החווה תנועת אין אונים חיננית בכף יד קטנה ועדינה.
"מזל שיש לך את סבתא." הערתי.
פניו התבהרו, "כן, מזל, אם לא סבתא אז..." ושוב שקע בשתיקה מדוכדכת, וליטף את מפי שהתכרבלה על ברכיו בעונג, חשה שמצאה חבר חדש כלבבה.
"תראה מורג," המשכתי לטוות סביבו את קורי, "אני חייב לחזור מחר לעבודה, ומפי... היא צצה אצלי בצורה לא מתוכננת, והאמת שזו קצת בעיה, כי בינתיים אי אפשר להשאיר אותה לבד, ואתה... אני יודע שאסור לחיילים לעבוד, אבל אם נוכל לעשות איזה סידור פרטי קטן ביני לבינך..." ניסיתי להישמע קליל ומפתה, אבל נתקעתי, נבוך ומודע מידי לתחמנות המגושמת שלי.
הביטוי - סידור פרטי קטן ביני לבינך - היה לקוח מהמילון של שוורצמן שהחליק את דרכו העסקית בחיים תוך עשיית סידורים פרטיים קטנים פה ושם, מה שסיבך אותו כמובן בצרות גדולות. אוי ואבוי, נדבקתי מהשיטות של הנוכל הזה, חשבתי לעצמי, מודה בפעם הראשונה בגלוי, גם אם זה רק ביני לבין עצמי, שאני מייצג נוכל ורמאי שגורם לקרבי להתהפך בתיעוב, ושלמרות האתיקה המקצועית המחייבת וזה, אני שונא אותו ומאחל לו להפסיד גם אם פירוש הדבר יהיה כישלון מקצועי שלי.
"אתה רוצה שאני אשמור על החמודונת הזו כשאתה עובד?" הפגין מורג הצעיר תפיסה מהירה.
"כן." הנהנתי במרץ, "ואני מוכן לשלם לך..."
"אני לא צריך כסף." נכנס מורג לדברי, "אם תרשה לי לבלות איתה בגינה שלך זה מספיק, סבתא נהדרת והכל, אבל אני מתחרפן להיות תקוע כל היום בדירה שלה."
הבטתי בו בפליאה, "תקוע, למה אתה צריך להיות תקוע? מי מפריע לך לצאת החוצה? תגיד, בן כמה אתה בכלל?"
"בן עשרים, כמעט, ואתה?"
"בן שלושים, וכשהייתי בגילך..."
מורג צחק, היה לו צחוק מקסים שהאיר את כל פניו, "כשהייתי בגילי? אפשר לחשוב שאתה איזה קשיש בן חמישים."
"רגע אחד ילד, חמישים זה ממש לא קשיש."
"אני יודע, שמעתי, חמישים זה השלושים החדש, וזה רק מוכיח מה שאמרתי, שלושים זה לא קשיש."
"אני יודע, אבל בכל זאת, בגילך אתה צריך להיות בשיא האנרגיות והמרץ, מה מפריע לך לצאת מהבית, לנסוע לתל אביב למשל, או לכל מקום אחר, ולהתפרע כהוגן?"
מורג משך בכתפיו ונראה שוב עצוב ומסוגר. "תל אביב זה המקום האחרון שאני מעוניין להגיע אליו, ובכלל... אני מעדיף לא לצאת, טוב לי יותר בבית."
"באמת?" הבטתי בו, מודאג קצת, מה יש לילד הזה? ופתאום, כאילו נדלקה נורה במוחי ידעתי - הוא הומו! לא יודע איך, אבל פשוט ידעתי את זה, יש מצב שהגיידאר שלי שנרדם לאחרונה שב לחיים?
"הגינה המקסימה שלך היא מקום מושלם מבחינתי, כאן אני בעצם בבית, אבל גם בחוץ, ומכאן אני יכול להסתכל על כולם מלמעלה ולהרגיש בעננים." הסביר מורג, אסף את מפי לזרועותיו ונישק אותה על אפה הלח והחמוד, "את כזאת מתוקונת." סיפר לה ברגש.
"לא היית מעדיף לנשק בחורה ולא גורה?" חייכתי אליו את חיוך העורך דין הכי טוב שלי.
הוא הרים אלי מבט כחול, בוחן, "לא, ואתה?" שאל, ולנוכח התום במבטו הרגשתי שוב כמו זקן ערמומי.
"אני הומו, זה לא סוד, ואתה?"
"גם, אבל זה כן סוד, או היה..." הוא כבש את פניו בפרוותה של מפי, "לא בא לי לדבר על זה, בסדר?"
"בסדר, אין בעיה, מה עם טוסט עם גבנ"ץ, טונה וזיתים, זה כן בא לך?"

"בטח, בכיף." קפץ מורג על רגליו, "חכה, יש לי שיטה משלי להכין טוסטים, תן למלך הטוסטים להראות לך איך עושים את זה."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה