סוף עונת הוניל

אחרי כמה חודשים של מגורים יחד התחלתי להרגיש ששוב אני עומד לקבל את הנאום הזה של – זה לא אתה זה אני.

אני כבר מכיר את כל הסימנים. הרי עברתי את זה לא פעם ולא פעמים, ולא רק מהצד של הנזרק. גם אני נתתי את הנאום הזה לא פעם, ותאמינו לי, מאיזה צד שלא אומרים את המשפט ההוא הוא נשמע מסריח.

הפעם החלטתי שאני לא מוכן לעבור את זה שוב. עם כל אחד כן, אבל לא עם גיל. אני והוא זה משהו מיוחד, ממנו אני לא מוכן לשמוע את המשפט הזה.

נפגשנו בפעם הראשונה כשעוד הייתי קצין צעיר בקבע. הוא היה חייל שלי אז. הייתי כל כך לחוץ ומבוהל מההומואיות שלי בתקופה ההיא עד שלא העזתי להסתכל על אף אחד מהפקודים שלי ולמרות זאת לא יכולתי, אפילו אז, לפספס את החיוך המתוק שלו ואת הגוף הנהדר שלו.

הוא בדיוק, אבל בדיוק מה שאני אוהב. כאילו שמישהו הכין אותו למעני בהזמנה מיוחדת. לא גבוה מידי ולא נמוך מידי, לא שרירי מידי, אבל גם לא חלשלוש. העור שלו בדיוק בצבע השחום הזה שכל כך אהוב עלי, ויש לו את השערות האלו על הגוף שאני כל כך אוהב בדיוק איפה שצריך.

בהתחלה, כשעוד לא גרנו יחד, הוא שאל אותי מה דעתי על מכון לייזר להורדת שער ואני התנפלתי עליו בצעקות שלא יעיז לחשוב על זה בכלל ו... טוב, אתם יודעים מה אומרים על סקס אחרי מריבה? זה נכון. זה הסקס הכי טוב שיש.

בפעם השנייה שנפגשנו כבר הייתי במילואים והוא היה סמל לקראת סוף השירות. הייתי כבר אחרי היציאה מהארון, הרבה יותר רגוע ובטוח בעצמי. סוף שבוע אחד נתתי לו טרמפ הביתה ומאז אנחנו יחד.

בהתחלה זה היה נהדר. כשהוא השתחרר הוא פשוט בא לגור איתי והכל היה טוב עד שהתחברנו לאינטרנט ששאב אותו אליו במין כישוף מוזר, ומאז הכל התחרבן. 

פתאום יש מריבות דביליות על שטויות, וכמה שאני מתאמץ לא לריב זה לא הולך, ופתאום הסקס התמעט ונעשה מגעיל. עכשיו אנחנו מזדיינים רק לעיתים רחוקות כשהוא עושה לי טובה ונותן לי לגעת בו. אני שונא את זה.

הכי גרוע זה המריבות הטיפשיות האלו על כלום. כאילו שהוא מנסה לגרום לי לכעוס עליו. והכל בגלל שטויות, אי אפשר להאמין כמה שהמריבות שלנו מטופשות. היום למשל רבנו בגלל גלידה. נשבע לכם, בגלל שהבאתי גלידת וניל, חטפתי ממנו צעקות כאלה שבא לי להחטיף לו סטירה.

מה רע בגלידת וניל? מישהו יכול להגיד לי? מי לא אוהב גלידת וניל? רק גיל לא.

אחרי המריבה על הגלידה התאפקתי לא לצעוק עליו. עזבתי אותו עם המחשב והלכתי למיטה, מדמיין איך בקרוב, ממש עוד מעט, הוא יבוא ויגיד לי את זה את המשפט השנוא הזה – "תשמע אורי, זה לא אתה. אתה נהדר. זה אני, אז אולי כדאי שנפרד ו... " 

למה זה ככה? למה הוא גולש באינטרנט ואני שוכב לבד על הגב, היד על העיניים כדי שלא יראו את הדמעות, ואוכל את עצמי, מחפש איפה טעיתי?

לעזאזל, הייתי כל כך מתחשב וכל כך בסדר, עשיתי הכל כמו שצריך, כל כך השתדלתי לא לפשל הפעם. אני כל כך רוצה אותו ואוהב אותו, אני מוותר לו בכל דבר, אף פעם לא מתעצבן ולא כועס. אז למה זה שוב נדפק? למה? מה עשיתי לא טוב?

גיל חזר למיטה סוף סוף ואני העמדתי פני ישן וקיוויתי שהוא יחבק אותי קצת, או לפחות ינסה ללטף או משהו, אבל הוא נשכב לידי כאילו שאני איזה זר והפנה אלי את הגב.

לא יכולתי להירדם. שכבתי שם, חושב, מודאג, אוכל את עצמי, עובר שוב על כל ההיסטוריה הקצרה שלנו, מתאפק לא לבכות מרוב ייאוש, ואז החלטתי שאם אני כבר סובל מנדודי שינה אולי כדאי שגם אני אלך לגלוש קצת באינטרנט.

דבר ראשון בדקתי באיזה אתרים גיל גלש קודם, ומיד ראיתי שהאתר שהוא נמצא בו הכי הרבה נקרא הכלוב – אתר לענייני שליטה קשירה וסאדו מזוכיזם.

ברגע זה קבלתי שוק שדווקא הועיל לי מאוד, כי כמה שזה כאב והדהים אותי זה פתח לי את העיניים, סוף סוף הבנתי כל מיני דברים שלא קלטתי קודם.

למזלי הוא לא ניתק את עצמו כשיצא מהכלוב וככה יכולתי להיכנס בשמו לאתר ההוא ופתאום גיליתי שהחבר המתוק שלי גולש שם בכינוי - גיל 84 (נשלט).

הוא? הבחור שתמיד מעיר לי, צועק עלי, מנסה להשפיט אותי, הוא נשלט? ומה זה נשלט בכלל?

ישבתי עד חמש לפנות בוקר קורא ומפנים, וסוף סוף הבנתי מה אני צריך לעשות אם אני לא רוצה לשמוע עוד פעם - זה לא אתה זה אני.

אל תחשבו שהיה לי קל, אחרי הכל אני סתם בחור רגיל שאוהב גלידת וניל, ופתאום להבין דבר כזה...

לפני ששוב נרדמתי נתתי מבט ארוך מאוד בגיל שישן על הצד, מקופל כמו תינוק, עם חיוך מתוק כזה, וחשבתי מה אני צריך לעשות כדי להמשיך לראות את החיוך הזה בעתיד.

אני אשקר אם אגיד שלא היססתי, אבל למרות זאת החלטתי שכן, אני עושה את זה ויהי מה. אם הצלחתי להעמיד פני מ"כ קשוח ואחר כך להיות קצין קרבי, ועכשיו אני מנהל עבודה יעיל ולא מתפשר, אז למה שאני לא אוכל לעשות דבר כזה בשביל אדם שאני אוהב הרבה יותר מאשר את צה"ל או את החברה שאני עובד בה? 

תנסה חשבתי לעצמי, מה יכול להיות? אולי אפילו תהנה. 

בבוקר המחרת היה יום שישי. קמתי בעשר וגיל כבר לא היה בבית. הוא עובד בימי שישי, אני לא.

הלכתי לעשות קניות. קודם בריקושט, שם מצאתי חבלים כמו שהמליץ אחד הגולשים בכלוב. הניק שלו לא הבטיח טובות, אבל היו לו עצות ממש נבונות בשביל אחד שקורא לעצמו החונק.

אחר כך הלכתי לחנות לבעלי חיים ומשם לחנות סקס שהפתיעה אותי לטובה. הייתי בטוח שאהיה נבוך נורא, אבל המוכרת הייתה ממש נחמדה וכמעט שלא הסמקתי.

בדרך הביתה עצרתי שוב בחנות הגלידה החביבה עלי והפעם בקשתי שיארזו לי בקופסא הזו מקלקר שהם מספקים מבחר טעמים שבדרך כלל אני לא נוגע בהם. גלידה בטעם רום, בטעם בננה, בטעמים חמוצים, ועוד כל מיני גלידות עם שביבי פרי ועם שקדים ועם צימוקים, ואפילו גלידה בטעם ריבת חלב, 

חזרתי הביתה, התארגנתי טוב עם הציוד והלכתי לישון כי הייתי הרוס עוד מאתמול בלילה.

התעוררתי אחרי הצהרים וגיליתי שגיל כבר חזר הביתה ושוב היה מול המחשב. ניסיתי להתגנב מאחוריו בשקט כדי לראות איפה הוא גולש, אבל נתקעתי בכסא ועשיתי רעש נוראי.

ברגע שהוא שמע אותי הוא מיהר לצאת מהאתר החביב עליו, אבל הספקתי לראות את הסורג המפחיד ההוא על הרקע השחור וידעתי ששוב הוא היה בכלוב.

"גיל תכבה בבקשה את המחשב." אמרתי, מדבר עדיין בטון הנעים, הרגיל שלי. "אני רוצה לדבר אתך."

"לא עכשיו." הוא ענה קצרות והמשיך לשבת עם הגב אלי.

נשמתי עמוק ונתתי לכל הכעס שצברתי בגלל ההתנהגות שלו להתפרץ החוצה בבת אחת. תפסתי אותו בכתף וסובבתי אותו אלי. "אמרתי לך שתכבה את המחשב!" שאגתי עליו במיטב הסגנון הצבאי הקשוח שלי.

הוא קם נרגז ודחף אותי. "אל תבלבל לי את המוח אורי, אין לי סבלנות לזה עכשיו." ענה בגסות כמו שהוא היה רגיל לדבר אלי בזמן האחרון.

אני וגיל בערך באותו גובה. הוא טיפה יותר גבוה, אבל אני רחב יותר ממנו ומבוגר ממנו בארבע שנים בערך.

בדרך כלל אני אדם מאוד רגוע ונורא קשה להרגיז אותי, אבל הפעם הורדתי את כל ההגנות והסכרים שלי ונתתי לכעס להציף אותי בגל חם ואדום שהתחיל אצלי בבטן התחתונה ועלה עד לראש.

העפתי לו שתי סטירות ודחפתי אותו בכוח. הראש שלו נתקל במתלה המתכת העלק עתיק שהיה תלוי על הקיר - מתלה כבד עשוי פיתוחי ברזל שחור - די מכוער לדעתי, אבל חזק ויציב מאוד.

הוא ניסה למחות, אבל לפני שהספיק להגיד ג'ק רובינסון כבר היו הידיים שלו כבולות באזיקים לשלב העליון של המתלה, שהיה בערך עשרים ס"מ מעל הראש שלו.

"אני הולך להביא משהו גיל, ואתה תסתום את הפה ואל תוציא הגה או שתצטער על זה." הודעתי לו ויצאתי.

שנייה אחר כך שמעתי אותו צועק אחרי שאתיר אותו ומה אני חושב לעצמי, ומה הולך פה, ושאפסיק להיות מניאק.

חזרתי עם כל הציוד שלי והתנפלתי עליו. "למי אתה קורא מניאק יא אפס מזדיין?" צעקתי עליו ושוב סטרתי לו.

הוא צרח והתחיל לקלל וזה כבר ממש עצבן אותי. בחיים לא הייתי מאמין שמהפה המתוק הזה תצא טינופת כזו. אני לא אוהב דיבורים כאלה.

סתמתי לו את הפה עם מחסום בצורת כדור אדום שנקשר ברצועות על הראש, וסוף סוף הוא שתק ונתן לי לעבוד בשקט.

קשרתי אותו טוב טוב, קודם הרגלים, ואחר כך התרתי את הידיים שלו מהאזיקים וקשרתי גם אותן מאחורי הגב שלו, בודק שהקשרים לא לוחצים על כלי דם והכל בסדר.

הוא ניסה להשמיע כל מיני קולות חנוקים מעבר למחסום, אבל לשווא. נשאתי אותו לחדר השינה שלנו והנחתי אותו על המיטה.

העיניים שלו, היפות כל כך, התחילו להתמלא דמעות ואולי הייתי מרחם עליו ומוותר, אבל כשהפשלתי את מכנסיו ראיתי שהזין שלו עומד, דבר שכבר מזמן לא קרה בגללי, והבנתי שהכל בסדר, אני בדרך הנכונה.

"אמרתי לך לא לצעוק, ואתה צעקת, נכון?" שאלתי בטון מאיים, חש סיפוק לעמוד ככה מעליו בעוד הוא שוכב למרגלותיי חסר אונים.

הוא הנהן ודמעה אחת קטנה חמקה מעינו וגלשה על לחיו השחומה.

"מגיע לך עונש גיל, ואתה תקבל אותו." הודעתי לו, "השאלה היא אם אני צריך להמשיך לחסום לך את הפה, או שאפשר להתיר לך את המחסום ולסמוך עליך שתשתוק כשאני מחטיף לך מה שמגיע לך?"

גיל שב והנהן במרץ. חשבתי שהוא מבין שאני רציני והתרתי את המחסום מפיו. "אורי בחייך..." הוא התחיל למחות וחטף מיד עוד סטירה.

"אני המפקד בשבילך." הודעתי לו בקרירות.

"כן המפקד." לחש גיל ועצם את עיניו כמו שהוא עושה כשהוא מתחיל ליהנות מהסקס.

הוא החזיק אותן עצומות לאורך עשרים ההצלפות שחטף מהחגורה שלי. סופר אותן בלחש יחד איתי למרות שלא דרשתי ממנו לספור.

אני יודע שהייתי צריך להגיד לו לספור וגם לצוות עליו להודות לי על כל חבטה, אבל שכחתי. האמת היא שהייתי עצבני נורא, בכל זאת זו הייתה הפעם הראשונה שלי.

כל הזמן חששתי שאני מכה חזק מידי, והצטערתי שלא היה לי אומץ לקנות את השוט ההוא עם השלושים קצוות שנקרא בשם האקזוטי - זנב החתול.

אחרי שגמרתי התחת שלו היה ממש אדום, ולהפתעתי זה היה נורא מגרה. עמד לי כמו טיל וכשהפכתי אותו גיליתי שגם עליו המכות השפיעו באותו אופן והוא גמר על המיטה.

צעקתי עליו שמה פתאום הוא גומר בלי רשות שלי, ואז הורדתי אותי על הברכיים לפני ופקדתי עליו למצוץ לי, דבר שהוא עשה בהתלהבות שהדהימה אותי. עד היום הוא לא כל כך אהב להכניס את הזין שלי לפה שלו.

אולי הייתי צריך להתאפק, אבל הייתי נורא מגורה ואחרי כמה דקות גמרתי לו בפה. אחר כך התרתי אותו ולתימהוני הוא נשאר לשבת לפני על הברכיים עם הראש מורכן.

"תשמע גיל," התחלתי, "מה שאני רוצה... " ונתקעתי כי לא ידעתי מה אני רוצה להגיד. לא חשבתי כל כך רחוק כשעשיתי את התכניות שלי.

"כן המפקד. מה אתה מצווה עלי לעשות עכשיו?" הוא שאל בהכנעה ונשא אלי עיניים כהות, נוזליות ורכות כמו שהיו כשרק הכרנו בהתחלה, כשהייתי באמת המפקד שלו.

טוב, למה לא? מה כבר יכול להיות? חשבתי לעצמי, נמשיך עם זה עוד קצת.

"אני הולך להתקלח. תסדר את הבלגן בחדר." החוויתי בידי על חדר השינה שלנו שהיה באמת מבולגן נורא, כי גיל הברדקיסט לא נוהג להחזיר בגדים לארון.

"כשאני יוצא מהמקלחת אני רוצה לראות חדר מאורגן פיקס, ברור?"

"כן המפקד." לחש גיל בצייתנות והתחיל לקפל חולצות שהיו זרוקות על הכסא.

"תחליף כלי מיטה ותעיף את הנעלים שלך מפה!" המשכתי לפקוד עליו, מתפלא למה לא הערתי לו עד עכשיו על הבלגן שהוא עשה לי בדירה?

הלכתי להתקלח. כשיצאתי מהמקלחון הוא כבר עמד שם עם מגבת נקייה ויבשה, והציע לי עזרה בהתנגבות. וכשחזרתי לחדר השינה הוא כרע ברך לפני ושאל אם אני רוצה שהוא ימרח לי את כפות הרגלים בקרם. הצעה שקבלתי בשמחה.

בעוד הוא מפנק את כפות רגלי הבטתי בראשו הכהה ובשערותיו השחורות והחלקות והודעתי לו שהוא לא מסתפר מעכשיו בלי רשות שלי, ושאני רוצה שהוא יגדל שערות. חשבתי שהוא יתעצבן עלי כמו שהיה מתעצבן תמיד כשהצעתי לו לגדל שער, אבל הפעם הוא הסכים מיד.

ההכנעה שלו גירתה אותי לנסות לראות עד כמה אני יכול להמשיך ולהרחיק לכת איתו. פקדתי עליו ללכת וללבוש את התחפושת שלו מפורים, זו עם השמלה והגרביונים שהוא השליך מעליו בכעס עם תום המסיבה, נשבע שפעם הבאה הוא מתחפש לקאובוי או משהו גברי אחר.

"כן המפקד!" הוא ענה מיד, ורץ בהתלהבות להביא את התחפושת.

"תביא גם את הנעלי עקב!" צעקתי אחריו.

לראות אותו עומד לפני, מתנדנד קצת על העקבים הגבוהים, לבוש בבגדים הזנותיים הללו, הוא אפילו שם אודם על השפתיים, היה ממש מדליק, שוב עמד לי. דחפתי יד מתחת לשמלה ההדוקה על גופו וגיליתי שהוא בלי תחתונים.

"לא מצאתי את החוטיני המפקד." הוא גמגם והסמיק.

"ילדות רעות שהולכות בלי תחתונים מקבלות עונש." הודעתי לו, ושוב הפלקתי לו בתחת, הפעם עם היד.

הוא שכב לי על הברכיים ואני הרגשתי איך הזין שלו הולך וגדל כנגד ירכי ככל שהתחת שלו הולך ומאדים.

לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב לזיין אותו ומיד. עשיתי זאת בתנוחה שהוא שונא ואני כל כך אוהב. השכבתי אותו על הגב עם הרגלים על הכתפיים שלי, הזין שלו נמעך ביני לבינו.

"שלא תעיז לגמור לפני שאני ארשה לך." הזהרתי אותו בעוד אני טוחן אותו במרץ.

הוא התאפק והתאפק עד שבסוף ריחמתי עליו, הושבתי אותו על הברכיים שלי, משופד על הזין שלי, ושנייה לפני שגמרתי הרשיתי גם לו לגמור.

בפעם הראשונה בחיים גמרנו יחד, כמו שתמיד רציתי וחלמתי, זה היה נהדר.

"טוב," אמרתי, "זה היה טוב גיל." נפלתי אחורה על המיטה, מושך אותו איתי ונישקתי אותו על הפה. הוא החזיר לי נשיקה, מניח לי לדחוף את הלשון שלי לפה שלו כמו שאני אוהב לעשות והפעם הוא לא מיהר להתרחק ממני כמו שהיה עושה תמיד.

"לך תתרחץ ותסדר את המקלחת כשתגמור." פקדתי עליו כשהנשיקה האינסופית שלנו הסתיימה, "ואחר כך תחזור לפה. יש לי משהו לתת לך."

הוא חזר אחרי כמה דקות, נקי ויבש, וכרע על ברכיו לפני המיטה, מרים אלי את פניו היפות במחוות הכנעה שהרעידה אותי מהנאה.

"כן המפקד?" שאל בטון רך שאף פעם לא שמעתי ממנו.

הוצאתי את הקולר מהמתכת שקניתי בחנות החיות וענדתי לצווארו. מהשרשרת הכסופה השתלשלה דסקית מתכת עם שמי מוטבע עליה. הייתם צריכים לראות איזה פרצוף עשה המוכר כשאמרתי לו ששם הכלב שלי אורי.

"זה בשבילי המפקד?" הוא לחש ביראת כבוד ונגע, לא מאמין, בחוליות העבות שהתהדקו סביב בסיס צווארו מבליטות יפה את עורו החלק והשחום.

"כן." אמרתי, "זה שלך, וזה השם שלי על הדסקית. זה אומר שאתה שלי מעכשיו, אתה מבין גיל?"

הוא הנהן ועיניו ברקו כאילו עמד לבכות.

"כל זמן שאנחנו לבד בבית אתה שם אותה על הצוואר. בחוץ אתה יכול להוריד אותה ולשמור אותה בתיק שלך או..."

"לא, לא." הוא לפת באגרופו את החוליות המבריקות. "ברשותך אדוני, אני לא רוצה להוריד אותה אף פעם. בחוץ אני אשים אותה על היד או על הקרסול, אבל..." קולו נחנק מרוב התרגשות. "תודה המפקד." לחש ונישק את ידי.

זו הייתה מחווה טיפשית, אבל כל כך כנה וטבעית עד שגם עיני נמלאו דמעות התרגשות.

פתאום הרגשתי סחוט מכל העסק. רציתי רק לנוח ולהירגע קצת, אבל קודם רציתי לאכול משהו טעים.

 "גיל," הנחתי יד על כתפו, "מספיק עכשיו, אני עייף ורעב. לך תביא לנו משהו טעים, אני רוצה לאכול ואחר כך ללכת לישון אתך.

החיוך המתוק שלו האיר את כל פניו. "כן אורי, בטח. מה אתה רוצה? להביא גלידה?"

חייכתי אליו חזרה וליטפתי את שערו. "כן תביא גלידה. תשים קצת וניל ותגוון אותה עם איזה טעמים שבא לך. תפתיע אותי."