א. זמן הסקלפל

סקלפל זה סכין מנתחים. הניצב הדק והמתכתי קל מאוד ויושב בנוחיות בכף היד. הלהב קטן, עדין, חד מאוד. אפשר לקנות את הלהבים בחבילה של חמישה, עטופים בניר כסף, ולהחליף בחדש כל פעם שהישן נעשה קהה. אפשר לחתוך בסכין הזו בשר ועור, שומן ושרירים, בקלות מדהימה. מנתחים עושים זאת כל הזמן.

החבר שלי, איתן, מנסה לעשות את זה פעם בחודש בערך, והתפקיד שלי הוא לעצור אותו בזמן לפני שהסכין יעבור את שכבת העור הדקה ויתחיל לחתוך בבשר. 

זה לא כל כך קשה. זה דורש ממני רק כמה שעות בחודש, הכי הרבה יום אחד, לפעמים זמן הסקלפל נמתח על פני כל סוף השבוע, אבל רק לעיתים רחוקות.

תמיד יש הפסקה של חודש בין פעם אחת לשנייה, ויש סימנים מקדימים, ככה שאני יכול להיות רגוע כמעט חודש.

במשך החודש אני והוא חיים כרגיל. בעיני כל העולם אנחנו בני זוג שחיים יחד, עוד אחת מאותם משפחות חדשות של הומואים. אף אחד לא יודע שבבית, כשאנחנו בפרטיות שלנו, הוא קודם כל האדון שלי, אבל הוא גם המאהב שלי והחבר שלי והמשפחה היחידה שיש לי.

כל החודש אני רגוע ומאושר, משרת אותו ומפנק אותו, מציית לכל הפקודות שלו והוא, בדרכו שלו, עושה בשבילי אותו דבר, אבל אז החודש נגמר ומתחילים הסימנים והכל משתנה.

הכמה ימים שלפני הם הכי קשים. אני בודק אותו ככה מהצד, בגניבה, משתדל שהוא לא ירגיש - הוא תמיד מרגיש, אבל אני בכל זאת מנסה – מתנהג כאילו הכל כתמול שלשום, מעמיד פנים שלא שמתי לב שכבר יום יומיים הוא שתקן ואיטי, שהתיאבון שלו נעלם, שפתאום אין לו חשק לזיין, שהוא מחזיק את הספר שלו הפוך וסתם בוהה בדפים, כאילו שיש מצב שאני לא ארגיש שהוא לא מעביר דפים.

מהרגע שהסימנים מתחילים אני קם כל בוקר ושואל את עצמי האם היום יהיה היום שבו אחזור מהעבודה והסקלפל לא יהיה במגרה הקטנה מתחת לראי בכניסה?

לכאורה אני מתנהג כרגיל, אבל התולעת הזו של הדאגה מכרסמת בי כל הזמן. היתוש המציק הזה מזמזם לי באוזן בלי הפסקה. ומה אם הוא לא יהיה במחסן, איפה הוא כן

יהיה? ומה אם הוא יושב כבר עכשיו עם הסקלפל ביד, מסתכל עליו ולא מצליח להתאפק? ומה אם הוא התחיל כבר לחתוך וברגע זה ממש הדם נוזל מפרקי הידיים השחומות והיפיפיות שלו?

אני מדמיין אותו שרוע בכסא, הדם נוזל לאורך אמות ידיו והפנים שלו מחווירות והולכות, הוא נחלש, הסקלפל נופל מידיו לתוך השלולית האדומה הנקווית על הרצפה תחתיו, ואז הוא... אני לא יכול יותר וממהר לחייג אליו.

איתן עובד מהבית וכמעט שלא יוצא החוצה בבקרים. הוא עונה מיד וכועס כשאני שואל משהו טיפשי כמו האם להביא חלב, או מבקש ממנו לבדוק שכיביתי את הבוילר.

בערב הוא כבר יעניש אותי על הנדנוד שלי. "זה שאני עובד מהבית לא אומר שאפשר להציק לי כל כמה דקות!" הוא יכעס וייתן לי עונש טיפשי כמו להתפשט ולשבת מולו על הרצפה וללקק את כפות רגליו.

שנינו יודעים שבשבילי זה יותר פרס מאשר עונש, אבל הרי פטור בלי כלום אי אפשר. לכן הוא מושיט לי את רגליו ומשתרע בכורסא שלו, מביט איך אני מעביר את לשוני בין אצבעות רגליו הדקות ומחייך מין רבע חיוך קטנטן ומופנם של שביעות רצון.

מצחיק אותו איך אני מעריץ את כפות רגליו וידיו. זה נראה לו כמו מין פטיש משונה, אבל אני לא מרגיש ככה כלפי אף אחד, רק כלפיו.

שאר כל כפות הרגלים שבעולם, כולל אלו שלי, מותירות אותי אדיש. רק הרגלים שלו הן - אין לי מילה אחרת לתאר אותן מאשר מגולפות, או אולי מחוטבות? – בכל אופן הן נהדרות! ארוכות ואלגנטיות, דקות אבל חזקות. שחומות, עם אצבעות ארוכות וציפורניים מושלמות שאני מת לצבוע בלכה.

דבר שכמובן לא יקרה לעולם, לא אצל איתן שלי.

אם אני מרשה לדאגה שלי להשתולל יותר מידי ואני מתקשר יותר מפעם אחת, או חלילה שלוש פעמים - אני מתבייש להודות, אבל גם זה קרה פעם - הוא כבר מתרגז באמת, וקורא אותי לסדר, ואז אני חוטף בערב כמה לטיפות בישבן מזנב החתול.

כשהוא כועס זה כואב ומקשה עלי לשבת כמה ימים אחר כך, אבל זה עוזר, והזבוב המודאג הזה שמזמזם לי בראש נרגע לכמה שעות.

הוא תמיד סולח לי אחרי שהוא מאדים לי את התחת. הוא לא אומר לי את זה כמובן, אבל ברגע שאנחנו נכנסים למיטה הוא שם את הרגלים שלו על הבטן שלי ואומר לי לעסות אותן, ושותק כשאני לא מצליח להתאפק ומוצץ לו את האצבעות. אז אני יודע שהוא כבר לא כועס עלי יותר, ונרדם רגוע עם הרגלים שלו בחיקי.

ככה זה אצלי מהרגע שמתחילים הסימנים. אני כל הזמן דואג, חושב, בודק, בולש. מחפש אותו בכל פינה, לא יכול לעזוב אותו לנפשו. אני מוצא אותו בדרך כלל מול המחשב, או קורא משהו בכורסה שלו במרפסת, ואז אני נרגע לכמה דקות, ומיד אחר כך מתחיל לדאוג מחדש. בסוף, כשזה מתחיל כבר, זו הקלה.

ביום שבו אני חוזר הביתה והסקלפל לא במקום אני קודם רץ למחסן, שם הוא הכי אוהב לעשות את זה. המחסן שלנו נמצא בקומת העמודים מתחת לבית. חדר לא גדול, חפור למחצה באדמה, חשוך וקצת טחוב. הכל שם מאובק וצפוף ויש רק חלון קטן אחד עם סורגים שמסנן קצת אור דלוח מלמעלה.

אני מוצא אותו יושב על כסא ישן בעל ריפוד קרוע, מסתכל על שבר הראי המוכתם שעומד נשען על הקיר ומחכה לי. ככה קבענו, והוא הבטיח שגם אם הוא נורא ירצה, גם אם ההרגשה תהייה ממש ממש חזקה ומציקה, גם אם כל החלל יסתחרר סביבו, הוא ימתין ולא יחתוך עד שאני אגיע.

"כמה זמן אני צריך לחכות לך?" שאל אותי כשדברנו על זה בהתחלה.

"שתים עשרה שעות." אמרתי בפסקנות.

"לא." הוא התווכח, "זה יותר מידי זמן להיות בלי כוח משיכה. אתה לא מבין? זה יותר מידי נדב."

התמקחנו כמו רוכלים בשוק ובסוף הוא הוריד אותי לתשע שעות. עשיתי חשבון שגם אם הוא יתחיל על הבוקר, מיד כשאני אצא, עדיין יהיה לי די זמן לחזור מהעבודה, וגם אם יהיו פקקים בדרך אני אצליח לתפוס אותו לפני שהוא ידמם למוות.

לפעמים אני מתייאש. כמה אפשר? אז שיעשה את זה כבר ודי, אבל... אני שייך לו. איך אני יכול להתנהג כאילו שלא אכפת לי? אם לא אכפת לי ממנו אז לא אכפת לי מעצמי? וכן אכפת לי, אכפת לי מעצמי כי אכפת לי ממנו, כי אני שלו ואני צריך לדאוג לו. אז בעצם...

הראש שלי מתחיל להתבלבל. מוטב להפסיק כאן ולחשוב על דבר אחר, למשל על הפגישה הראשונה שלנו.

אני אוהב להיזכר בה למרות שהיא הייתה במקום לא כל כך נחמד. בעצם במקום מגעיל -בשירותים הציבוריים של גן הזיכרון בחיפה.

באותו לילה חם הלכתי לגן ההוא מאותה סיבה שכולם הולכים, וכשנכנסתי לשירותים זה לא היה בגלל שהייתי צריך להשתין, זה ברור.

השירותים שם הם מבנה בטון קטן ורבוע שניצב מול גן השעשועים לילדים. מבפנים הקירות הדביקים מצופים קרמיקה מגעילה בצבע ירוק צהבהב מכוער כזה, וגם אחרי שהמנקה עובר עם סמרטוט זה לא עוזר, המקום נשאר מטונף והריח... תערובת איומה של ליזול, זרע, חרא, זיעה ושתן. גועל נפש!

עשיתי רבע סיבוב וברחתי החוצה ושם, בפתח, היה איתן. חוסם את היציאה בגוף הארוך והחינני שלו, מביט בי במין מבט רציני ובוחן שמחק מיד מתודעתי את הסרחון והכיעור שהקיפו אותי.

הוא החווה בסנטרו לכיוון תא פנוי ואני נכנסתי לשם בצייתנות, הולך אחורה כדי לא להוריד ממנו את העיניים. התיישבתי על האסלה, שכמובן הייתה נטולת מכסה, וחיכיתי עד שהוא פתח את החנות ושלף את הזין שלו. התלהבתי מיד כמובן, אבל למרות מה שאפשר לחשוב לא התאהבתי בו בגלל מה שהתחבא לו בתחתונים.

נכון שהתלהבתי, אני מודה. אי אפשר לא להתלהב כשרואים דבר נהדר כזה, אבל לא דמיינתי בכלל שיצא מזה משהו רציני.

חשבתי שזו רק עוד חוויה שתשאיר אחריה זיכרונות נעימים ואחרי שהוא גמר לי בפה - זה בסדר, הוא שם קודם קונדום – שאלתי אם נוכל להיפגש שוב.

לא חשבתי שהוא יענה בחיוב, דברתי סתם, מתוך נימוס, כדי להראות לו שמאוד נהניתי ושאהבתי את מה שקרה בינינו. בעיקר מצא חן בעיני שהוא לא נתן לי הוראות ולא ניסה לכוון לי את הראש כמו שאנשים עושים בדרך כלל, אלא בחש בשתיקה בשערי, מניח לתנועה הקצובה של אצבעותיו על קרקפתי לשדר לי מה הוא חש.

ככה זה היה אצלנו. עוד לפני שבכלל דברנו הגוף שלי ושלו כבר פתחו להם ערוץ תקשורת שמשדר עד היום ביעילות נפלאה.

"אתה רוצה שניפגש שוב?" הוא שאל, רוכס את מכנסיו, מחייך אלי מלמעלה למטה, מין חיוך רך שגרם משום מה לדמעות לעלות בעיני.

לא יכולתי לדבר רק הנהנתי. פתאום נורא התחשק לי שהוא יקבע איתי משהו, או לפחות יבטיח שניפגש, אפילו אם זה יהיה סתם לשם נימוס, רק שלא ילך סתם ככה בלי מילה.

"בשביל לקבוע פגישה חדשה צריך קודם להיפרד." הוא אמר והניח יד קרירה על לחיי. "ואני עדיין לא נפרדתי ממך, אז בוא." משך אותי אחריו.

לא שאלתי לאן הולכים ומה יהיה, בלי היסוסים עזבתי את החיים הקודמים שלי והלכתי בעקבותיו בשמחה ומאז לא נפרדנו יותר.

כבר ביום שני הרגשתי שזה מתקרב ונדבקתי אליו, לא מניח לו להתרחק ממני לרגע. הולך אחריו מחדר לחדר כמו כלב עצבני. מציע אוכל, שתייה, מסג', אולי אמבטיה?

ראיתי שאני מעצבן אותו. עצבנתי גם את עצמי, אבל לא יכולתי אחרת.

בסוף זה נגמר כמו שזה נגמר תמיד כשאני נעשה בלתי נסבל - התחת שלי קיבל עשר לטיפות מזנב החתול, ואני נכבלתי והושארתי לישון על השטיח בסלון עם זין זקוף כבול בטבעות המתכת השנואות עלי, שלא מאפשרות לי אפילו להתחכך כנגד רגל השולחן.

לפני שאיתן הלך לישון הוא הוסיף צביטה קלה בתחת שלי, בדיוק על החתימה שלו, ואמר שאם אתגעגע אליו אני יכול לבוא למיטה לפנות בוקר, בתנאי שלא אעיר אותו.

זו לא נשמעת הזמנה כל כך לבבית, אבל ידעתי שהכוונה שלו היא שאחרי חצות אני יכול לחזור למיטה.

נכון, הוא לא מחלק לי הוראות ברורות, לפעמים הוא נשמע כמו חידת חמיצר, אבל אחרי חמש עשרה שנים יחד אנחנו כבר מבינים זה את זה בלי יותר מידי הסברים.

למשל החתימה שלו על התחת שלי, גם זה רמז. יש לו חתימה מקושקשת כזו, שנראית כמו אות סינית או יפנית. לכבוד יום הולדתי השלושים הוא לקח אותי לאמן קעקוע אחד וביקש שיקעקע את החתימה שלו על הישבן השמאלי שלי.

לא היו דיונים על החתמה או משהו כזה. הוא פשוט לקח אותי ביום ההולדת שלי ועשה את זה בלי לשאול אותי ובלי להסביר כלום. הוא יודע שבשבילי המתנה הזו שווה יותר מהאופנוע שהוא קנה לי כשהייתי בן עשרים וחמש, ויותר מהג'קוזי שהתקנו באמבטיה לכבוד יום השנה העשירי שלנו יחד.

כשהוא נוגע בי במקום ההוא אז זה כאילו שכל עונש שהוא נותן לי הוא רק  עונש במרכאות, עונש עם קריצה קטנה. הוא יודע למה אני נודניק. הוא מבין וסולח, אבל הוא חייב להגיב והוא יודע שגם אני מבין.

דקה אחרי ששעון הקוקייה של השכנה שלנו - גברת זיגמן הרכלנית - קרקר חצות, הוא היה לצידי, מתיר אותי במהירות, לא טורח לאסוף את הפלונטר שעשה מהחבלים, מושך אותי מהר לחדר השינה.

"בוא כבר!" אמר בחוסר סבלנות ומשך מעל הזין שלי את הטבעות. רק אז קלטתי שהן לא היו נעולות, לא שהייתי מסלק אותן לבד, אבל בכל זאת...

"מה קרה אדוני?" שאלתי בנימוס, כאילו שהייתי עדיין כבול. לוקח לי זמן לעבור ממצב למצב.

"שתוק כבר עם האדוני הזה נדב." הפיל אותי איתן על המיטה ונשכב עלי. "זה שוב הרגשת המשקפת ההפוכה, אני שונא את זה!"

לפעמים, לפני שזה מתחיל, הוא מרגיש כאילו הוא מביט במשקפת הפוכה. הכל נראה לו קטן ומרוחק. אפילו הידיים שלו, כך הוא טוען, נראות שייכות לאדם אחר שעומד רחוק ממנו. הוא שונא את ההרגשה הזו, והדבר היחיד שעוזר לו להירגע הוא שאני מחבק אותו חזק ומצמיד אותו בגופי למיטה.

נשכבתי לצידו, נדבק אליו, מכביד ברגל כפופה על ישבנו, מועך בידי את כתפיו. הוא התחפר מתחתי רועד. "תן נשיקה ואנילית." דרש והצמיד את פיו לפי.

בסוף נרדמנו ככה. אני שוכב עליו, מועך אותו תחתי, פי מונח על פיו, מנשק אותו מתוך שינה.

בבוקר הוא נכנס אחרי למקלחת, נצמד לגבי, מלטף את ישבני הסמוק עדיין. "כואב?" שאל וליטף בשפתיו את תנוך אוזני, יודע שזה מעמיד לי מיד את הזין.

חשבתי שהוא ירצה שוב לכבול אותו, אבל במקום זאת הוא החל ללטף אותי, מעביר את כף ידו הארוכה והיפה לאורך הזין שלי, סוחט אותו במומחיות, משחק לי עם הביצים ומרעיד את כל גופי עם הנשיקות שפיזר על כתפי ועורפי.

גמרתי לו ביד ורציתי לכרוע ברך ולמצוץ לו, אבל הוא סירב, דוחה אותי בעדינות מעל פניו.

שמתי לב שאפילו לא עמד לו והלכתי לעבודה מודאג, יודע שזמן הסקלפל קרוב מאוד. כשחזרתי הופתעתי למצוא את הסקלפל עדיין במקומו. איתן היה בסלון, יושב ורואה איזה שטות בטלוויזיה. תכף הוא ראה מה אני בודק, אבל שתק.

גם אני שתקתי. את כל מה שהיה לנו להגיד בנושא כבר אמרנו מזמן.

הדבר הזה שהוא היה עושה לעצמו לא התחיל בגללי. הוא סיפר לי אך הוא זה התחיל אצלו מזמן, עוד לפני שנפגשנו. כבר בתחילת גיל ההתבגרות הוא היה נוהג לחתוך לעצמו את אמות הידיים עם סכין יפנית.

"למה?" שאלתי, מזועזע.

כדי לדעת איך זה מרגיש." ענה בחיוך.

"אבל נשארו לך צלקות." נזעקתי, מעביר את אצבעי על הקוים הדקים שהחווירו על אמות ידיו. "למה עשית את זה?" הוא חייך ולא ענה, וכשהתעקשתי הוא לקח חבל ונר דולק והעניש אותי בצורה כל כך יצירתית עד שדעתי הוסחה מהנושא, ויותר לא דברנו על איך נוצרו ההירוגלפים העדינים הללו שקישטו את עור זרועותיו החמים והחלק.

הם פשוט היו שם, חלק ממנו. קבלתי אותם בהערצה כמו שקבלתי את כולו - את גופו הדק והחזק, עיניו ושערו הכהים, פניו היפות, גבותיו דמויות כנף השחף, הזין הנהדר שלו ואצבעותיו הדקות והחזקות שהסתיימו בציפורנים סגלגלות מושלמות. 

אחר כך הלכתי למילואים קרביים ארוכים ומסוכנים. זה היה עוד לפני שיצאנו מלבנון, שבועיים לא יצאתי הביתה, וכשחזרתי מצאתי אותו חבוש בתחבושות לבנות ממרפקיו עד לפרקי ידיו.

אז הוא סיפר לי בפעם הראשונה על השיבושים החלים בכוח המשיכה של כדור הארץ ועל מה שהוא חייב לעשות כדי להחזיר אותו לפעולה תקינה.

רבנו אז נורא, המריבה הכי גרועה שלנו. אני לא הבנתי, לא תפסתי על מה הוא מדבר. ראיתי אצל החיילים שלי מספיק פציעות אמיתיות שנגרמו בקרב, ופתאום הוא מקשקש לי על כוח המשיכה של כדור הארץ שמפסיק לעבוד, ובגלל זה הוא צריך לחתוך לעצמו את פרקי הידיים.

"אתה מדבר שטויות! אתה משוגע על כל הראש איתן!" צרחתי בזעם.

"אתה צודק." הוא ענה בעצב,  "אתה לגמרי צודק נדב. יותר טוב שתלך ממני." והלך לשכב על המיטה בגבו אלי, כמו שהיה עושה תמיד כשרבנו.

מרוב כעס באמת יצאתי מהבית. זה מה שאני עושה כשאני כועס עליו, אבל אני תמיד נעצר בסוף המדרגות, מתיישב וחושב לאן ללכת, ואז מבין שאין לי אף מקום אחר בעולם חוץ מאשר לצידו, ונשאר לשבת שם עד שהוא בא ואוסף אותי חזרה הביתה.

ככה נראות המריבות שלנו תמיד - אני כועס, הוא מגרש אותי, אני יוצא בזעם החוצה, ובסוף נשאר לשבת על המדרגות, ממתין לו שייקח אותי חזרה.

הוא תמיד לוקח. לפעמים הוא מחכה שעה, לפעמים שעתיים, כשהיינו צעירים יותר חיכיתי לו אפילו שלוש וארבע שעות, אבל בסוף הוא תמיד יוצא, מתיישב לצידי, שם לי יד על הברך, ממתין לתגובה שלי.

אני מנסה להישאר קשוח עוד דקה או שתיים ואז נשבר, מניח ראש על כתפו. הוא מנשק אותי, הגוף שלו נצמד לשלי, הם שמחים להיפגש שוב, הגופות שלנו. טוב להם יחד, ואנחנו, איתן ונדב שגרים בגופות הללו, משלימים וחוזרים הביתה יד ביד.

אחרי שבועיים, כשחזרתי מהמילואים בשלום הוא כבר היה בלי תחבושות. רק עם פלסטר, וכשהוריד אותו נשארו צלקות אדומות שהחווירו לאיטן לורוד עדין.

אני לא יודע מה הייתי עושה עם הייתי צריך להישאר בתפקיד מבצעי. למזלי, אחרי שיצאנו מלבנון החליט מי שהחליט שאני כבר זקן מידי. המילואים ההם היו המילואים הקרביים האחרונים שלי, העבירו אותי להדרכה בצריפין והיה לנו שקט כמה זמן.

אחר כך זה חזר שוב, כמו שהאינתיפאדה והמצב חזרו עוד פעם. שוב הוא חתך את עצמו ושוב רבנו.  

הפעם לא ברחתי החוצה, כשהוא נשכב על המיטה נשכבתי לידו ובכיתי כמו ילד מבוהל, ואז הוא הסביר לי מה לעשות וביקש שאני אשגיח עליו.

קבענו שברגע שאני מבחין שהסקלפל נעלם אני עוצר אותו כמו שהוא הסביר לי. לא אהבתי את זה. לא מתאים לי לעשות דברים כאלו, אבל שתקתי.

אם בשביל המדינה אני יכול להיות קצין בצבא ולפקד על אנשים, אז בטח שאני יכול לעשות דבר כזה בשבילו.

הבטחתי לו לשמור עליו. הבטחתי שאני אדאג שהמצב לא יצא משליטה ושאני אשגיח שהוא לא יזיק לעצמו ונשבעתי לו שאף פעם אני לא אספר על זה לאף אחד.

הבטחתי לו, וגם אם זה קורע אותי כל חודש מחדש אני אקיים את ההבטחה הזו ויהי מה.

אני שומר ביומן מיוחד את תאריכי המקרים וגם נותן בסוף כל מקרה תיאור קצר של מה עשיתי ואיך זה נגמר. שמתי לב שזה קורה בדרך כלל בימי חמישי בערב, או שישי בבוקר, כשאני נמצא בבית.

לדעתי יש לו מידה מסוימת של שליטה על תזמון המקרה, אם כי הוא אולי לא מודע לזה.   

נוח לי לחשוב על זה כעל מקרה. זה נשמע פחות מפחיד מלקרוא לזה אירוע פסיכוטי, או כל כינוי פסיכולוגי רפואי פלצני מפחיד אחר, ואולי אני רק מנהל עבודה בנגריה, אבל אני לא טמבל. קראתי הרבה על רפואת נפש ופסיכולוגיה. אני יודע שאם הוא יגיע לידיים של רופאי נפש למיניהם זה לא יגמר טוב. הם יבחנו ויבדקו אותו, לא יבינו כלום, ובמקום לעזור לו הם יסממו אותו כדי להשתלט עליו. הם לא מכירים אותו כמוני ולא יודעים שסמים לא יועילו כאן.

אני זו התרופה שהוא רשם לעצמו והיא טובה בדיוק כמו התרופות שלהם ואולי יותר.

כשחזרתי באותו יום חמישי כבר ידעתי שהיום יהיה היום. בלב התפללתי בשקט שאולי הוא יצליח לחכות עד יום שישי, אבל הבוקר היו המון אתרעות חמות ובצהרים היה איזה פיגועון קטן בכביש נידח אי שם ביש"ע, לא משהו רציני, רק אחד נהרג, כמה נפצעו, כמה ילדים לקו בהלם, לא כל כך הקשבתי לפרטים.

הייתי עסוק בעבודה, אבל הוא הרי צמוד כל היום לרדיו. מתי הוא יבין שכשדברים כאלו קורים אז הכי טוב זה להעביר לקול המוסיקה או לאיזו תחנה זרה אחרת, או הכי טוב, לשים דיסק. לא חסרים לנו דיסקים והמערכת שלנו משובחת במיוחד, לא חבל לבזבז את הצליל הנהדר שלה על שמיעת חדשות?

לא יודע למה פיגועים משפעים על התזמון שלו, אבל ככה זה. פיגוע ממש רציני עם פריצה לחדשות ושינוי תכניות ברדיו ובטלוויזיה יכול לקצר לי את הזמן השקט בשבוע שלם. זה קרה כבר פעמיים, מעניין מה יקרה אם נעזוב הכל וניסע לארץ אחרת?

להיות נגר ומתכנת מחשבים אפשר בכל מקום, לא צריך דווקא כאן.

נוהג הביתה דרך התנועה העצבנית של סוף יום העבודה. השמש מסנוורת אותי למרות המשקפים והצלון המורד. שמש ים תיכונית תוקפנית כזו שמצליחה להיכנס לכל מקום. מתעלם ממנה ומדמיין איך אנחנו עוברים לגור בארץ אחרת עם שלג בחורף, עם קיץ רך ונעים שיורד בו גשם כל אחר צהרים - ככה סבתא הייתה מספרת - ארץ שיש בה ערמונים ודובדבנים.

לא! דובדבנים זה לבנון, לא רוצה דובדבנים ולא שלג!

אולי איזו ארץ טרופית חמה ומסבירת פנים עם מולטיות בעלות ישבנים עסיסיים? נעזוב הכל, את הסקלפל נשאיר כאן. נגור בבית קטן ולבן בעיר נמל קטנה וציורית. נשמע רק מוזיקה קלאסית ונראה רק סרטים ישנים בשחור לבן. אנשים הרי עוזבים הכל אחריהם ונוסעים, אז למה לא אנחנו?

בבוקר הוא יעבוד בבית, אחר כך ישב בגינה, יחכה שאני אחזור מהעבודה, נאכל יחד ובערב נלך יד ביד לטייל ברחובות רחבים ושקטים בלי אוטובוסים מתפוצצים ובלי מאבטחים בפתחי בתי קפה.

משפחות שיחזיקו אותנו כאן אין לנו. ילדים שיקשרו אותנו לתרבות אין. אז מה יש? המילואים האלו פעם בשנה? יסתדרו גם בלעדי. נתתי כבר חמש עשרה שנים טובות, זה לא מספיק? צה"ל יסתדר בלעדי, איתן לא.

משתעשע לי עוד כמה דקות בפנטזיה הזאת ואז עוזב אותה. איתן לא יסכים לעזוב, הקברים של החברים שלו מהצבא כאן, משפחות של הנופלים מצפות לביקורים שלו אצלם בימי הזיכרון, ומדי פעם עדיין קוראים לו לכמה ימי מילואים.

המילואים שלו הם מוזרים כאלו. הוא הולך בלי מדים, בלי נשק, שוהה בבור מסתורי באיזה אי שם רחוק וחוזר חיוור ורציני. שותק כמה ימים, צועק בלילה, מתנפל עלי ומחזיק אותי כל כך חזק עד שכולי מתכסה סימנים שחורים, ואז זה נרגע והעניינים חוזרים לשגרה.

אין לי מושג מה הוא עשה בצבא, משהו ששייך למודיעין שקשור לדיבור בערבית ולמומחיות בקשירות ובאזיקים, זה כל מה שהוא סיפר לי במשך חמש עשרה השנים שאני איתו. אני לא שואל, אני לא רוצה לדעת והוא לא רוצה לספר. עדיף ככה.

אני תקוע בפקק, מחמיץ את הרמזור הירוק בגלל נהג שהרכב שלו כבה, מתאפק בכוח לא לצפור מרוב עצבים. למה זה קורה תמיד כשאני לחוץ וממהר?

סוף סוף אני בבית. "איתן?" אני שואל בשקט, יודע מיד שהוא לא כאן. גם הסקלפל לא. הנה זה שוב מתחיל, נושם עמוק ויורד למחסן.

איתן יושב על הכסא. הוא בלי חולצה, הלהב הקטן והנוצץ צמוד לחזה החלק שלו, מגשש על העור שלו. הראש שלו מושפל למטה, כאילו מחפש את המקום המדויק להתחיל את החיתוך. יש עליו כבר כמה שריטות קטנות מדממות. אני בוהה בהן, משותק מבהלה, אני שונא לראות דם, במיוחד את שלו.

אלוהים אדירים! כמה זמן הוא כבר יושב כאן?

אין זמן לגשת לזה בעדינות. צריך לתקוף עכשיו ובלי היסוסים. להפעיל במיידי את כל הארטילריה הכבדה. למה הוא לא שם לב שאני כאן?

אני מגייס מתחתיות הבטן את כל הכעסים שצברתי במשך השבוע. לפחות שיסתכל עלי, הבן אלף הזה!

אני חוטף ממנו את הסקלפל ומעיף לו שתי סטירות חזקות. עכשיו הוא כבר שם לב אלי, וכשאני בועט בכסא ומפיל אותו על הרצפה הוא מכסה את הראש בידיים במין תנועה כזו שמזכירה לי פתאום את השואה. זוכרים את הסרטים האיומים האלו על השואה שהיו מקרינים לנו בבית הספר בימי הזיכרון לשואה? לזה בדיוק אני מתכוון.

לפי התדריך שקבלתי אני צריך לצעוק עליו עכשיו בקול גס ולהיות הכי מגעיל שאני יכול. זה הזמן לקרוא לו כלב וזבל ואפס מזדיין, לבעוט בו, להיות הכי נבזי וכועס שאפשר. לא לתת לו לקום מהרצפה עד שהוא ישתין מרוב בהלה.

אני לא צוחק, אני מדבר בשיא הרצינות. איתן אמור להישאר על הרצפה עד שכתם רטוב יתפשט על המכנסים שלו וריח של שתן יעלה באפי.

"ומה אם לא יהיה לך פיפי?" נדנדתי לו כשהוא העלה את הרעיון הזה, "ולמה אני צריך לקלל? אתה אף פעם לא מדבר אלי בגסות. למה אני צריך?"

"כי אתה לא צריך את זה ואני כן." הוא מאבד את סבלנותו. "אנחנו אנשים שונים זה מזה נדב, עוד לא קלטת את זה?"

"אבל מה לעשות אם בכל זאת לא יבוא לך להשתין?" התעקשתי.

"אין דבר כזה. אם תהיה מספיק מפחיד שלפוחית השתן שלי תשתחרר, אבל אם לא יהיה לי די שתן והכתם לא יהיה גדול מספיק אז תשתין עלי. פשוט מאוד."

הרעיון גרם לי לעוות את פרצופי בבחילה ואיתן כעס. כשהוא כועס עלי זה בלי צעקות ובלי בעיטות. אין בהם צורך, הכעס שלו פוגע לי ישר בלב וגורם לי לרדת על הברכיים, להתנצל ולהבטיח שאני אעשה כל מה שהוא רוצה.

וכשאני מבטיח לאיתן משהו אז אין אפס, לא יעזור בית דין, אני אקיים את ההבטחות שלי גם אם זה יהרוג אותי.

לכן, כשאני רואה שהכתם על מכנסיו ממש קטן, כמעט לא מורגש, אני מיד מרסס אותו בשתן שלי, ומרוב כעס על זה שהוא לא מסתפק בסתם כעס נורמאלי אני מוסיף עוד כמה בעיטות בירכיים שלו מאחור, איפה שזה לא כל כך כואב.

ואז סוף סוף מותר לצאת מהמרתף החשוך הזה וללכת למקלחת, אבל עוד לא, פתאום אני רואה שיש לו עוד הפתעה בשבילי - על שידה ישנה, ממש מול הפרצוף שלי, יש אזיקוני פלסטיק צהלי"ם - מאלו שחותכים בבשר.

הם לא מונחים שם סתם, אני אמור להשתמש בהם עכשיו, לפני שנצא מפה, ככה היה ההסכם שלנו. אם הוא משאיר לי אביזרים אני חייב להשתמש בהם. 

אני לוקח את האזיקונים ומושך אותו אלי בשערות שלו, החלקות השחורות והרכות, מקלל אותו, קורא לו כלב מסריח ושרמוטה מזדיינת, ועוד כמה דברים בסגנון הזה, וכובל אותו, ידיים מאחורי הגב, ואז מצעיד אותו למקלחת.

במקלחת אני צועק עליו שיתפשט. מזל שהוא כבר הוריד את החולצה, נשארו רק המכנסים והתחתונים. עם קצת עזרה ממני הוא מצליח להפטר גם מהם.

החדר מצחין משתן. אני מרים את הקרש ומושיב אותו על האסלה, פותח את החנות של המכנסים שלי ודוחף לעברו את הזין.

"תמצוץ לי, יא מושתן מסריח!" אני צועק עליו ושם ידיים על הראש שלו. אני אמור לחקות את ההתנהגות שלו בפעם הראשונה שלנו.

"אבל זה בכלל לא היה ככה, אתה לא דברת ככה." מחיתי כשהוא הסביר לי מה לעשות. הוא שוב נתן בי מבט זועם ואני התקפלתי, על הקטע הזה הוא התעקש ולא היה מוכן לוותר. צריך שיהיה ריח של שתן ושהוא ישב על האסלה הפתוחה ואני מעליו, עם הזין שלי בפה שלו.

תמיד אני פוחד שלא יעמוד לי, אבל עומד לי בלי בעיות. זה הכי מפחיד אותי - זה שלמרות הכל, למרות כל הזוועתיות של המצב הזין שלי תמיד עומד כמו זקיף ממושמע, כאילו שהוא מנותק לגמרי ממני וממה שאני מרגיש.

אני גומר לו בפה, לפחות על קונדום הוא ויתר - רק זה עוד חסר לנו - ואז אני מכניס אותו לאמבטיה ושוטף אותו במים קרים. הוא מתעקש שהם יהיו קרים גם בחורף. רבנו על זה המון, אבל איתן לא התפשר. זה חייב להיות מים קרים.

אחר כך אני גוזר לו את האזיקונים במספרים, לא אכפת לי אם הוא יתרגז עלי בשיחת הסיכום, הדברים המחורבנים האלו מכאיבים נורא ומשאירים סימנים מגעילים.

אני זורק עליו מגבת, פוקד עליו שיתנגב וינקה את הבלגן ויחזור לסלון בזחילה כדי לקבל את העונש שלו.

אני לא אומר לו על מה הוא נענש והוא לא שואל. דווקא בתדריך שעשינו כן שאלתי, ולהפתעתי איתן לא כעס הפעם אלא ליטף אותי כמו שמלטפים ילד תמים, ואמר שלא חשוב, הוא יודע על מה העונש וזה מספיק.

אני יושב וממתין לו על הכורסא שלו, שבדרך כלל אני נוגע בה רק כדי לשאוב ממנה אבק, אבל הפעם אני חייב לשבת עליה ברווחה עם הרגלים פשוטות לפנים ולחכות עד שהוא יבוא ללקק לי את הנעלים.

אוף! כמה שאני שונא את הקטע הזה. אם הוא היה מרשה לי הייתי עוצם את העיניים כדי לא לראות את זה, אבל אני לא מעז. לפי ההסכם אני חייב לשבת כמו מלך מינימום חצי שעה וליהנות מזה שהוא מלקק לי את הסוליות. איחס!

החצי שעה המתועבת הזו נמשכת לנצח, אחר כך אני פוקד עליו להוריד לי את הנעלים ולהתחיל לטפל לי ברגלים.

זה כבר נעים יותר אם כי הייתי מעדיף לרחוץ את הרגלים קודם, אבל זה מה שאיתן רוצה וזה מה שהוא מקבל.

עכשיו אני שולח אותו להביא את השוטים. יש לנו שלוש – החתול החביב שלנו, המחבט מהעץ, והמעניש, הדבר הכי גועלי שקיים בשוק ושהוא קנה רק בשבילו, אני לא זכיתי להרגיש אותו עלי אף פעם.

איתן מסרב להשתמש בו עלי. כשהוא קנה אותו הוא אמר שרק אם הוא יתפוס אותי עם גבר אחר במיטה הוא יכה אותי בדבר הזה, וכל פעם שאני משתמש בו אני תוהה אם הוא בגד בי פעם, ואם זיון מהצד באמת מחייב להשאיר פסים מרושעים כאלו על עור ישבנו וירכיו שכבר לוהטים באדום כהה ממכות המחבט.

את מספר המכות הוא קובע. ברגע שהוא מפסיק לספור אני מפסיק להכות. עד עכשיו, תודה לאל, זה לא עבר את העשר מכות.

אני גומר עם התחת והירכיים, נפטר מעונשו של המעניש ועובר לחתול. החתול עשוי מעשרים וחמש זנבות של עור רך ומיועד לגב שלו. אני מתחיל בעדינות, כמעט בליטוף ואחר כך, לאט לאט, כל פעם קצת יותר חזק, סופר עד עשרים ודי.

זה עוד דבר אחד קטן שבו ניצחתי. התעקשתי שהוא לא יודה לי על כל מכה, והוא ויתר. נחמה קטנה, אבל בכל זאת. לפחות ההשפלה הזו נחסכה מאתנו.

נראה אם הוא יזכור את ההמצאה האחרונה שלו - לנשק לי את הידיים אחרי שהמכות נגמרות - הלוואי שהוא ישכח, אבל לא, הוא לא שוכח. עומד על הברכיים ומנשק אותן כאילו שאני איזה אפיפיור או משהו.

אחר כך הוא מחזיר את השוטים כשהוא מחזיק אותם בפה, הולך על ארבע כמו כלב.

עכשיו גם העור של הברכיים שלו יהיה שרוט ופצוע. לא זוכר שדברנו על דבר כזה. למה הוא מוסיף לי כל הזמן דברים חדשים בלי להודיע?

מגניב הצצה בשעון ולא מאמין, הזמן לא זז, רק עשר. לא נורא, עוד שעה נוכל ללכת למיטה. פתאום הוא חוזר עם משהו חדש בפה - קולר של כלב.

אני משתגע ממנו, מאיפה הוא מביא לי את הדברים האלה? אין ברירה, אני קושר לו את הקולר על הצוואר ומתחיל לשחק אותה כאילו שהוא כלב. אולי זה לא יהיה כל כך נורא, אני דווקא אוהב כלבים.

אומר לו לשכב לצידי על הספה, מתעקש שהוא ישים עלי את הראש, מלטף לו את השערות, משחק לו עם תנוכי האוזניים, בודק בזוית העין את הגב שלו ואת הישבן. העור שלו אדום וחבול, אבל אין שטפי דם.

אחר כך אני מדליק טלוויזיה, דורש ממנו לשכב בשקט, מעמיד פנים שהחידון הדבילי בערוץ שתים נורא מרתק אותי.

בדיוק בשעה אחת עשרה אני מזנק מהספה ומכבה את השטות הזו באמצע המשפט של המנחה הדביל.

"אני הולך להתקלח, לך למיטה ותחמם אותה עבורי." אני פוקד עליו.

הוא נע על ארבע לחדר השינה, זז במין בכבדות שמדאיגה אותי. אולי לא פיזרתי מספיק את ההצלפות? למה בעטתי בו? למה אני כועס עליו? הוא לא מספיק מסכן גם ככה?

כשאני חוזר לחדר השינה הוא מזנק מהמיטה ושואל אותי איפה הוא אמור לישון. על זה לא עברנו בתדריך ולכן אני מנצל את ההזדמנות ופוקד עליו להישאר לישון איתי.

נשכב מותש בצד שלי של המיטה ורומז לו לבוא לשכב לצידי. הוא חוזר לשכב, מתכרבל סביב עצמו כמו כלב, ואז אני מרגיש משהו קר ומתכתי מתחת לכרית שלי. זו רצועה של כלב עשויה חוליות מתכת עבות עם אבזם מסיבי בצד אחד וידית עור בצד השני. אני בודק טוב ורואה שזו מין שרשרת קצרה וחזקה שנועדה להוליך רגלי כלבים גדולים מהסוג שתמיד יש עליהם ידיעות בעיתון איך הם לעסו לאיזה ילד את הפנים, או טרפו איזה זקן, לפעמים הם אפילו טורפים את בעל הבית שלהם.

מעניין לדעת מתי הוא קנה את כל הדברים האלו ולמה הוא לא הזהיר אותי מראש? בטח כדי לחסוך לעצמו את הויכוחים איתי. זין על הכלב הזה!

 "מה זה? מה החגורה שלך עושה פה?" אני נוזף בו, "קדימה, בוא לישון." בתגובה הוא מנסה לנשוך אותי. אני נרתע, נדהם.

עכשיו אני מבין למה הרצועה פה. מנופף אותה מעליו וגוער בו. "לא. די! כלב רע! מספיק!" אני צועק והוא שוב חושף שיניים.

אין ברירה, הכוונות שלו ברורות. אני מחבר את הרצועה לקולר שלו ומושך אותו לרצפה. הוא נכנס מתחת למיטה ומתכרבל שם על שטיח קטן ועגול שבחיים לא ראיתי קודם.

ברור שהכל היה מתוכנן מראש, ובלי לתאם איתי קודם.

איזה זין האיתן הזה, אני שונא שהוא עושה לי דברים כאלה, הוא יודע שאני שונא לישון בלעדיו.

אני כבר כמעט נרדם כשפתאום הוא נושך לי את הרגל, ולא סתם מכרסם, ממש נושך חזק. אני מחטיף לו עם הרצועה על הפדחת, כמו שעושים לכלב וצועק עליו, "די! כלב רע! מספיק!" אבל הוא לא מפסיק לנסות לנשוך.

אני מנסה להבין מה הקטע שלו. הכי פשוט זה לשבור את הסשן ולשאול, אבל אז הוא ישפיט אותי לשבת שעות מול המחשב ולקרוא שוב מאמרים על התיאוריה של הבדס"מ, ומכיוון שכבר קראתי את כל החומר בעברית הוא יתקע אותי מול אתרים באנגלית, ואולי יתעקש שאני אתרגם כמה מאמרים. דבר שאני ממש שונא לעשות.

במקום לשאול אותו אני מסתכל עליו, מנסה להבין לבד, ופתאום אני קולט, איך לא הבנתי את זה קודם, הוא רוצה שאני אקשור אותו.

למה הוא תמיד מכריח אותי לאלתר באמצע. אני שונא את זה.

אני מרים בעצבים את קצה המיטה ומחליק את ידית הרצועה תחת רגל המיטה. הוא נאלץ לשכב על הרצפה כי הידית ממש קצרה.

אני מזיז לו את השטיח החדש כדי שיוכל להשתרע עליו ופוקד עליו לשכב בשקט ולישון, מרגיש את שביעות הרצון שלו מכך שקלטתי אותו סוף סוף.

רק כדי לעצבן אותו ושלא יהיה מרוצה יותר מידי אני מוציא שמיכת צמר קלה מהארון ופורש עליו, ומודיע לו שאם הוא יפריע לי עוד פעם אחת לישון הוא יישאר קשור במחסן בלי שמיכות ובלי שטיחים ויצטרך לריב שם כל הלילה עם ג'וקים ועכברים.

הוא מייבב קצת, השרשרת קצרה כל כך הוא לא יכול אפילו לשבת עם הדבר הזה. למה הוא עושה לי את זה?

אני כורע לצידו, מלטף לו את הראש, מועך לו קצת את האוזניים ופוקד עליו להודות לי על השמיכה שנתתי לו. הוא מלקק לי את הידיים ואני רועד משמחה, גם עכשיו, באמצע הסשן אני עדיין זקוק לאישור שלו שאני בסדר.

בעצם, עכשיו אני זקוק לו עוד יותר מתמיד.  

חוזר לשכב ואז מזנק שוב, ואם הוא ירצה לשתות? הרי הוא לא יכול לזוז, והוא יעדיף למות מצמא לפני שידבר איתי. אני רץ למטבח ולא מופתע למצוא שם קערה של כלב.

אם הוא קנה גם אוכל לכלבים אני אזרוק אותו לפח, אני חושב בזעם, ואחר כך אני אכין קערה שלמה של מוס שוקולד בטעם תפוז, מהסוג שהוא הכי אוהב, ואכריח אותו לאכול הכל.

יש גבול גם למה שאני מוכן לסבול.

תודה לאל, אין שום שקיות בונזו בסביבה. רק הקערה האדומה הזו מפלסטיק, נראית חדשה לגמרי. ליתר ביטחון אני שוטף אותה טוב, ממלא בחלב ומביא לו.

הוא נראה אסיר תודה, מלקק עם הלשון כמעט הכל, מניח לי ללטף אותו.

אני מרפרף בזהירות על הגב החבול שלו ובוכה בשקט מבפנים. הוא מלקק לי את הברכיים, משפשף את השערות שלו על הבטן שלי ואחר כך מתכרבל מתחת לשמיכה שלו על השטיח המטופש הזה ועוצם עיניים.

מה שאני באמת רוצה זה להתקפל סביבו ולישון עם הראש שלי עליו, אבל במקום אני מיטיב עליו את השמיכה וחוזר למיטה.

במקום לנצל את הזמן ולישון אני שוכב ומתפלל בשקט שזה יגמר עד יום שישי בצהרים כדי שתהיה לנו כל השבת לנוח ולהתאושש. 

חלק ב'