קוראים

יום שלישי, 23 בינואר 2018

לילות שישי שלי

אני יוצא רק בימי שישי בלילה. בשאר הימים אני שם בשבילו. חוזר מהעבודה מוקדם ככל האפשר, מטפל בו, נותן לו תרופות, מדבר איתו, צוחק איתו, מספר מעשיות משעשעות, עושה מסג', מבשל לו דברים שהוא אוהב, דואג שיאכל כמה שיותר, ובלילה ישן לצידו, צמוד הכי חזק שאפשר בלי להכאיב. 
רק לילה אחד בשבוע אני מקדיש לעצמי וגם אז הוא נמצא איתי, בנפש אם לא בגוף, מציץ כאילו מעבר לכתפי, מזכיר לי דברים שעשינו יחד, מחייך יחד איתי מדברים מצחיקים שקורים לי, ונדהם כמוני מהשינויים שחלו בעולם מאז היינו צעירים, וכמובן מזכיר לי ללא הרף להיזהר ולשים קונדום.
לא חשוב עד כמה אני מסטול, שיכור, או מבואס הוא תמיד שם, צועק בתוך ראשי שאזהר.
בזמן האחרון אני מרגיש שכבר לא אכפת לי מכלום וכמעט שוכח, אבל ברגע האמת הוא צץ פתאום ומזכיר לי שאזהר כדי שלא אגמור כמוהו - רק בן ארבעים וכבר גמור ומחוסל. שוכב במיטה שלנו, רזה, מכוסה פצעים, ממתין למוות שיבוא לגאול אותו. הרופא כבר רמז שאולי קשה לי מדי והגיע הזמן שלו ללכת להוספיס, אבל אני מסרב להרמז.
רוצה אותו איתי, רוצה לטפל בו, רוצה לישון איתו, לא רוצה להקל על עצמי.
מי יוכל לטפל בו יותר טוב ממני? מי מכיר אותו כל-כך הרבה שנים? מי אוהב אותו יותר ממני? אין לו אף אחד חוץ ממני. זה רק אני והוא, ככה זה היה תמיד וככה זה יהיה עד הסוף.
אני ממתין עד שהוא יירדם ואז מקפיד להשאיר מים ותרופות בהישג ידו, מכבה את האורות, משאיר רק את האור הקטן בפרוזדור, והולך החוצה לשחר לטרף.
לפעמים אין לי מצב רוח לרעש ולמהומה אז אני מסתפק בגן. הולך לי לבד בין העצים האפלוליים, תופס עין של מישהו שנראה טוב פחות או יותר. לא חשוב מי, רק שלא יהיה צעיר מדי ולא יפה מדי. לא רוצה מישהו שיזכיר לי את מה שכבר נגמר.
רוצה אחד שיהיה כמוני - גבר באמצע הדרך, כבר לא ממש חטוב, יפה ורענן, סתם אחד שאשכח מיד אחר-כך.
אחרי המבט הראשון הוא ניגש ואנחנו מדברים. השיחה דלה ככל האפשר, אפילו לא מוסרים שמות, כי הרי ברור שהשם בדוי, אז למה לטרוח? באנו לזיין לא להתיידד.
אקטיבי, פאסיבי? אוראלי, אנאלי? הקונדום שלי או שלך? ונגמרה השיחה.
האמת, לא אכפת לי במיוחד מה התשובות. אני גמיש, יכול ככה או ככה. מה זה משנה? בסופו של דבר אלו תמיד שני גופות חמים שמתחככים זה בזה, ותמיד יש זין שנדחף לחור, מפמפם בלחות השמנונית, גומר מהר ככל האפשר והולך.
היום אני מרגיש קצת פחות מדוכא, פחות לחוץ, מרגיש שאני זקוק גם לקצת בילוי. רוצה לראות פנים מחייכות, לשמוע דיבורים, מוזיקה, לטשטש את עצמי עם אלכוהול ולכן אני הולך למועדון ההוא שנמצא בפינת הרחובות ההם.
זה לא ממש משנה איזה, כולם דומים. לכולם אותו ריח של ייחום וזיעה, בכולם אותם גופות מטופחים פחות או יותר. אותו אור עמום אדמדם מרצד בחדר החושך שתמיד אוירו ספוג עשן סיגריות ופופרס וגל ריח של קיא ושתן מרחף לתוכו מכיוון השירותים שלעולם הם קטנים, תפוסים ומזוהמים.
קודם אני שותה קצת על הבר. האלכוהול תמיד יקר מדי וירוד באיכותו במקומות הללו, אבל זה לא ממש חשוב, העיקר שאחרי כמה כוסות אני מרחף בבועה מגוננת של סוטול שמורידה את ההגנות שלי ומדכאת את תחושת המיאוס מעצמי.
אחרי כמה כוסות אני מחייך, אומר שלום לכמה מכירים, לוחץ ידיים פה ושם, ואז מוריד את החולצה וצולל לחדר החושך.
עוד לפני שעיני מסתגלות לאדמומיות המעושנת כבר כורע למרגלותיי אחד. הוא צעיר, שערו מגולח, עגילים מעטרים את גבותיו ומתחתיהן עיניו נראות זקנות מטושטשות. אחרי שתי מילים הוא כבר נטפל בזריזות מדהימה לרוכסן מכנסי, והנה כבר הזין שלי בפיו החם והמיומן.
גבר אחר, בהיר, שרירי וחלקלק, נצמד אלי מאחור, מלטף את השיער שעל חזי, נוגס את תנוך אזני, ממלמל מילים בשפה לא ברורה באזני. ידיו בחריץ ישבני, בודקות אם אפשר. בטח שכן, למה לא? היום אני פתוח לכל דבר, אבל... אני בודק במהירות, יש קונדום? כן, הכל בסדר, הוא מוגן.
"תשים לי קונדום." אני מעיר לגלוח הראש הכורע לפני.
"לא משנה. לא אכפת לי." הוא אומר בקוצר רוח וממשיך בשלו.
אני מנער את כתפו. "אבל לי אכפת. שים או שתעוף."
להפתעתי הוא נהנה מהקשיחות שלי, מחייך ושולף מיד את מלבן האלומיניום הקטן, קורע אותו בשיניו ומלביש עלי את המעטה הדקיק.
בזהירות רבה הוא מגלגל אותו אט אט במעלה אברי ואני רואה שאצבעותיו דקות ועדינות וציפורניו מכורסמות כשל ילד.

הבהיר מאחורי אוחז בכתפי בכוח וחודר לתוכי. אני עוצם עיניים והולך לאיבוד בתוך גופי, נטרף מעונג התחושה של שתי זוגות הידיים השונות כל-כך במגען על עורי.
לרגע אני כאילו נחצה לשניים. זה כל-כך טוב! אני לא יודע מה אני מעדיף - הרכות החמה הזו שיונקת את אברי מלפנים, או הקשיחות העבה שממלאת אותי כמעט עד כאב מאחור. אולי זה הצירוף של השניים שעושה לי את זה? לא יודע.
אני גומר בפיו של גלוח הראש שמוריד ממני ברוב התחשבות את הקונדום ונעלם בלי מילת פרידה, וממתין בנימוס סבלני עד שגם הבהיר ההוא יגמור את מעשיו בגופי מאחור, ואז, כשגם הוא גומר לגנוח על כתפי ומתפוגג בחשכה כאילו לא היה שם מעולם, אני חוזר לבר, לובש את החולצה שלי שהמתינה לי בנאמנות, והולך הביתה, טיפה שיכור, מסופק עד לשבוע הבא.
בבית אני דבר ראשון מתקלח היטב, מקרצף את בשרי בספוג, חופף טוב את השיער, ואז נקי ומטוהר, חוזר אליו. הוא שוכב על צידו, פניו המעונות רזות עד לכאב ונשימתו איטית ומיוסרת.
חרש אני מחליק לצידו, כורך את ידי על מותניו. עצמותיו בולטות מעורו, דוקרות את גופי ואת ליבי הזוכר עוד כמה היה גופו גדול וחם כנגד גופי. כמה חזק ומלא חיים היה פעם.
"איך היה הטיול שלך?" הוא שואל פתאום, מפתיע אותי.
"בסדר, נחמד." אני עונה, מרגיש נקיפת אשמה מטופשת שאיני יכול לכבוש.
"נזהרת?" הוא שואל רכות, מלטף את כף ידי המונחת על בטנו.
"כן. בטח, אני תמיד נזהר."
"טוב, תמשיך להיזהר." הוא מפהק, "אני מת מעייפות. לילה טוב חמוד."
"לילה טוב מתוק, תישן טוב, אני שומר עליך."
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה