2. זוהר לא גר כאן יותר

"אני לא רוצה!" חזר יניב ואמר בתקיפות.

"אבל יניב..." התחנן ז'וז'ו, "תשמע יניב..." ניסה שוב בעוד יניב מניד את ראשו בעקשנות לאות לא, כפות ידיו מונחות על אוזניו.

"מרד!" צעק קוקו שסבלנותו החלה לפקוע והלם באגרוף על השולחן, גורם לכוסות ולצלחות לצלצל, "אולי מספיק כבר עם הויכוח הזה? נמאס לי כבר, אתה חייב ללכת להיבדק יניב. מון דייה! למה אתה עקשן כזה?"

יניב משך בכתפיו והמשיך להיות עקשן למרות הפצרותיו הרכות של ז'וז'ו וכעסו של קוקו.

לא, הוא לא מוכן להיבדק.

לא אכפת אם הוא נשא או לא, הוא לא מוכן ודי.

"אבל למה?" התחננו אליו השניים, "למה לא?"

"כי מה זה ייתן לי?"

"אתה לא רוצה לדעת? מה אתה, בת יענה?"

"זה פשוט לא משנה כי בין כה וכה אני לא מתכוון להתחיל לקחת את הרעל הזה שהם נותנים לחולי איידס."

"מה רעל? מה אתה, מטורף? הרעל הזה מציל מיליוני בני אדם בכל העולם."

"אבל באיזה מחיר? תסתכלו לבד." שלף יניב שוב את אינדקס התרופות נגד איידס שמצא באתר המלחמה באיידס, הדפיס וסידר בדפדפת, "תראו איזה תופעות לוואי איומות, בחילות, שלשולים, כאבי שרירים, תראו, יש פה תרופה שלא מספיק שהיא דופקת לך את הגוף היא גם גורמת לך לדיכאון. יש אנשים שפשוט משתגעים בגללה ומגיעים לאשפוז פסיכיאטרי, וכמובן, התופעה החביבה עלי ביותר, ליפודמיה! הגוף שלך מתעוות לגמרי ואתה נראה כמו מפלצת, אחרי כמה זמן אפילו אימא שלך לא תכיר אותך כי השומן בגוף שלך נודד מהפנים לתחת, באמת תודה רבה! אני מעדיף כבר למות!"

"אז תמות! בבקשה, אף אחד לא מפריע לך להתפגר," התפרץ קוקו "אבל אין לך זכות לעשות את זה לאנשים אחרים, אתה לא רוצה לדעת ומעדיף להיות טיפש ולא להסתכל למציאות בעיניים? זכותך, אבל לפחות תקפיד על קונדום."

"שונא קונדומים! לזיין עם קונדום זה כמו להתקלח עם מעיל גשם."

"זה יותר טוב מאשר להדביק בן אדם אחר."

"מי שלא שומר על עצמו למה שאני אשמור עליו? למה, זוהר שמר עלי?"

"מה שזוהר עשה לך זה איום ונורא, הוא ידע את זה והוא גזר על עצמו עונש מוות בגלל הפשע שלו, אבל אתה לא זוהר, אתה בן אדם הגון ואני בטוח שאתה מבין..." ניסה ז'וז'ו לפנות למצפונו של יניב.

"לא מבין כלום!" קפץ יניב ממקומו, "אני מבין שזיינו אותי ואני הולך לזיין בחזרה ולא מעניין אותי כלום, שיישרף העולם מבחינתי!"

"יניב!" שאג קוקו, "תקשיב לי ותקשיב לי טוב ילד!" מרוב כעס חזר מבטאו הצרפתי-אלג'יראי להיות מודגש כשם שהיה בצעירותו, אבל רק ז'וז'ו שהיטיב להכירו חש בכך. "חתיכת ג'חש עקשן שכמוך! אתה חיית עם נשא איידס כמה חודשים טובים ועשית איתו סקס בלי הגנה, אני מצטער, אבל רוב הסיכויים הם שאתה נשא. אתה לא רוצה להיבדק? זו זכותך, אתה מסרב להתחיל לקחת תרופות למרות הסיכון ואתה מתעקש להתעלם מזה שהגוף שלך הוא כמו מוקש שרק מחכה למישהו שידרוך עליו? (קוקו שירת בהנדסה קרבית והחוויה הזו השפיעה על אוצר הדימויים שלו) בבקשה, תתעלם. אתה נחשב לאדם בוגר וזו זכותך, אבל אין לך זכות לרצוח בני אדם, ואם תתחיל לקיים יחסי מין בלי קונדום כי אתה לא אוהב קונדומים אתה פשוט רוצח, ואני לא אהסס ללכת למשטרה ולהלשין עליך."

"למשטרה?" צחק יניב בחוצפה, "הצחקת אותי, מי בכלל יקשיב לך שם?"

"אולי למשטרה זה מוגזם," ניסה ז'וז'ו לרכך את דבריו הקשים של קוקו, "אבל יניבי, קלוד צודק ואני לא אהסס להיכנס לכל אתרי ההיכרויות, מאטרף ועד לאתר הכי נידח בהיידפארק, ולפרסם שם את התמונה שלך כדי שאנשים ידעו להיזהר ממך."

"אז אני אלך לגן, גם שם תלך אחרי ותזהיר אנשים?" התריס יניב.

"כן, אם יהיה צורך בזה גם לשם אני אלך. זו קהילה מאוד קטנה יניב והשמועות בה עוברות במהירות הבזק. אין לך מושג כמה מהר הן מתפשטות ועד כמה הקהילה שלנו קטנה ורעה. זוהר שמר עליך בצמר גפן, אין לך מושג איזה ג'ונגל זה שם בחוץ."

"זוהר שמר עלי?" פרץ יניב בצחוק, "כן, ממש." וכמו שקרה לעיתים קרובות מאוד בימים האחרונים צחוקו הפך מהר מאוד לבכי שכנגדו היו ז'וז'ו וקוקו חסרי אונים.

הם חיבקו אותו, ניסו לעודד וכדי לשנות את האווירה החליפו נושא והתחילו לשוחח איתו על עתידו.

"איזה עתיד? הרי בעצמך אמרת שאני בטח נשא, כמה שנים עוד כבר נשארו לי? אין לי עתיד."

"בטח שיש לך עתיד, תפסיק לדבר שטויות. אף אחד לא יודע בביטחון שהוא לא יתעורר מת מחר בבוקר, אבל בכל זאת אנשים ממשיכים לתכנן את העתיד שלהם. מתי אתה מתכוון לחזור ללימודים?"

"אף פעם, אני שונא ללמוד כלכלה ומנהל, זה היה רעיון של זוהר."

"אז תלך ללמוד משהו אחר."

"לא רוצה."

"אבל יניב, אתה לא יכול לגור אצלנו כל הזמן. אתה חייב להתחיל לעשות משהו עם עצמך. עוד מעט סוף החודש ויש שכר דירה לשלם וחשמל ומים וארנונה ו..."

יניב כבש את פניו בידיו ושתק, מיואש. הוא שכח לגמרי שהשניים הם לא רק ידידיו אלא גם בעלי הבית שלו. זוהר שלמד ועבד והיו לו חסכונות מתקופת היותו קצין בקבע דאג לכל התשלומים, מתעקש שיניב יקדיש את כל תשומת ליבו ללימודיו. יניב אמנם מלצר קצת בבית קפה סמוך, אבל רוב עול הפרנסה היה על זוהר והוא התרגל לכך ומעולם לא הטריד את ראשו בבעיות כספיות.

"אתם מגרשים אותי מהבית?" שאל בקול רועד, וגל עצום של געגועים לזוהר הציף אותו - זוהר שתמיד דאג לו, זוהר הבוגר והאחראי שתמיד אמר לו שלא יטריד את מוחו במחשבות על כסף, הוא כבר יסדר הכל ויניב הוא עוד רק ילד, יש לו זמן לדאוג לכסף אחרי שיגדל - אני גדול עכשיו ואני צריך לדאוג לעצמי לבד, חשב בחרדה, ודמעות הציפו את עיניו.

"אף אחד לא מגרש אותך טיפשון." נחפז ז'וז'ו לחבק אותו, "אבל חמוד, הדירה שאתה גר בה שייכת עדיין לבנק לא לנו. אם לא נקבל שכר דירה לא נוכל לשלם עליה את המשכנתא. אתה מבין?"

יניב הנהן וניגב את הדמעות בשרוול חולצתו. "כן, אני מבין." לחש, "אבל אני לא יודע מה לעשות?"

"אתה צריך ללכת לבדוק מה המצב בחשבונות הבנק שלכם ולראות כמה כסף יש לך. החשבון שלך ושל זוהר היה חשבון משותף?"

"לא יודע. אני חושב שכן."

"לך תחפש בדירה שלך פנקסי צ'קים וחשבונות בנק ותברר מה קורה אתך ואיפה אתה עומד. תתחיל להתאפס על עצמך יניב."

יניב קם על רגליו, הוציא את מפתח דירתו מכיסו, יצא מדירתם של ז'וז'ו וקוקו ופנה ללכת לדירה ממול שהייתה משותפת לו ולזוהר, אבל ברגע שנעמד לפני הדלת עם השלט העליז – כאן גרים בכיף יניב וזוהר – נשבר והשליך את המפתח על הרצפה.

"אני לא מסוגל, אני לא רוצה להיכנס לשם!" צעק, בעט בדלת וברח לרחוב, משאיר את קוקו וז'וז'ו עומדים בפתח דירתם, מביטים בו בעצב ובתימהון.

"מה דעתך, שנרוץ אחריו?" שאל קוקו את ז'וזו.

"עזוב, הוא רץ מהר מידי בשבילנו, וחוץ מזה הוא בטח יחזור כשיהיה רעב ועייף." נאנח ז'וז'ו והתחיל לאסוף את כלי האוכל מהשולחן.

"אני פשוט לא יודע מה לעשות איתו." התלונן קוקו, לקח מטלית והחל לנגב את השולחן הדביק, "הוא כל כך צעיר ומבולבל. אני כועס עליו, אבל גם נורא נורא מודאג בגללו."

ז'וז'ו חייך, "אתה זוכר כמה הצטערת שאף פעם לא תהיה אבא? אז בבקשה, ככה זה מרגיש להיות אבא. הילד משגע אותך ועושה שטויות ואתה לא יכול להפסיק לדאוג לו."

הם הביטו זה בזה, צחקו והתחבקו, ופתאום הטלפון צלצל.

"כן, הלו." אמר קוקו.

"שלום." אמר קול גבר לא מוכר מעבר לקו, "אני... אה... אני מקווה שהגעתי למקום הנכון. סליחה שאני מפריע, אבל אולי אפשר לדבר עם זוהר?"

"עם זוהר?" השתנק קוקו, "לא, אני מצטער, אי אפשר."

"למה? הוא לא גר שם יותר?"

"אפשר להגיד שלא." גמגם קוקו, "מי אתה?"

"אני חבר שלו. תראה, אני מחפש אותו כבר הרבה זמן, אני מדבר על זוהר לוי? בחור שחום כזה? מתולתל? רזה? אמרו לי שהוא שכן של בעלי הבית של מכון מרסי."

"לא מרסי אלא מרסיי, על שם העיר מרסיי בצרפת." תיקן קוקו בסבלנות אוטומטית - כולם שגו בהגיית שם מכון היופי שלהם.

"בסדר, מרסיי." קצרה רוחו של האלמוני, "אז איפה זוהר?"

"הוא... אני..." מצחו של קוקו החל לנצוץ מזיעה וז'וז'ו לקח את הטלפון מידו והשתלט על השיחה.

"מי מדבר בבקשה?" שאל בחביבות מלאכית שמבטאו הצרפתי הוסיף לה נופך מתיקות.

"לא חשוב השם שלי," התעקש האלמוני, "אני צריך לדבר דחוף עם זוהר."

"אני מצטער, אבל זו עלולה להיות בעיה." שח ז'וז'ו בנועם.

"למה?"

"אני מצטער, אבל זה לא לטלפון." המשיך ז'וז'ו להתעקש בנימוס סבלני, "אולי תבוא לפה?"

הזר נאנח בחוסר רצון והמשיך לנסות לברר איפה גר זוהר, אבל ז'וז'ו הקשה את עורפו ולמרות גינוני האדיבות שלו לא שינה את דעתו שזה לא לטלפון ובסוף הזר נכנע ואמר שהוא מגיע עוד מעט. 

חמש דקות אחר כך נקש על דלתם גבר ממוצע קומה, כבן שלושים, לא שמן ולא רזה, לא יפה ולא מכוער, סתם גבר רגיל למראה עם מבט רדוף קצת בעיניו החומות וטבעת נישואים מבריקה על אצבעו.

"לא חשוב איך קוראים לי." פסק בתקיפות וסקר בעיון את הסלון הצנוע של קוקו וז'וז'ו, "וזה ממש לא משנה מי אני. איפה זוהר? מאוד דחוף שאני אדבר איתו."

"זה בלתי אפשרי." אמר קוקו.

"למה? הוא חולה?"

"למה אתה חושב שהוא חולה?" שאל ז'וז'ו בחשדנות.

"ככה." נאטמו פניו של הזר, "נו, בבקשה, תגידו לי איפה הוא? מה הסוד הגדול?"

השניים החליפו מבטים, מתייעצים זה עם זה בלי מילים עד שלבסוף קוקו הנהן קצרות אל ז'וז'ו שנאנח, שלף מבין ערמת ספרי הבישול המרוטים שלו את אחת ממודעת האבל של זוהר ששמר לעצמו למזכרת והגיש אותה לאורח.

הזר פישר את קמטי הדף על השולחן, בהה בכתב השחור במשך כמה שניות ממושכות ואז כבש את פניו בידיו ובכה בכי יבש וכואב של אדם ששכח איך להזיל דמעות.

"למה הוא מת?" שאל בקול חלול, פניו עדיין כבושים בידיו.

"הוא התאבד." ענה קוקו, נבוך מהתנהגותו של האורח הלא קרוא.

"למה? הוא השאיר מכתב?"

"אפשר לדעת מה זה עסקך?" התפרץ ז'וז'ו שעצביו נמרטו מכל הסיפור.

הזר הסיר את ידיו מפניו ובהה בהם באומללות. "אני יודע שיש לו חבר. אתם יודעים מי הוא?"

"תראה חביבי," אמר קוקו, "אתה מתפרץ לפה, אלוהים יודע מאיפה, שואל הרבה שאלות ולא מסביר כלום. זה לא הולך ככה, זוהר נקבר רק לפני עשרה ימים ו..."

הדלת נפתחה ויניב נכנס. שלושתם פנו אליו והוא חייך במבוכה, מופתע מקבלת הפנים הלא צפויה.

"קובי?" אמר בפליאה, "מה אתה עושה פה?"

"אתה מכיר אותו יניב?" נדהם ז'וז'ו.

"לא, הוא לא מכיר אותי, אף פעם לא נפגשנו." מחה קובי.

"ראיתי המון תמונות שלך באלבום של זוהר. הוא אמר שהיית חבר שלו בצבא ושאתם עושים מילואים יחד. אני רואה שכבר נודע לך מה קרה."

"אני יודע שזוהר התאבד, אבל הם לא רוצים לגלות לי כלום." התלונן קובי.

"גם אתה לא גילית לנו שום דבר." מחה קוקו.

"למה זוהר התאבד?" קצרה רוחו של קובי, "הוא השאיר מכתב?"

"זוהר היה חולה במחלה קשה והחליט שהוא מעדיף לתלות את עצמו במקום להתמודד עם תוצאת המחלה." אמר יניב בקשיחות ושילב את ידיו על חזהו כאילו נעשה לו קר פתאום.

"חייתם יחד?" המשיך קובי לחקור.

"זה לא עסקך."

"נכון זה לא עסקי, אבל זה חשוב, בבקשה, תענה לי."

"כן, הוא היה הבן זוג של זוהר וזוהר התאבד כי היה נשא איידס." נשבר ז'וז'ו וגילה את הקלפים, "אם היה לך איזה קטע עם זוהר כדאי שתלך להיבדק, ואם אתה נשוי אז... "

"כן, אני נשוי." נאנח זוהר, "ואני נשא. בגלל זה חיפשתי את זוהר, להגיד לו שילך להיבדק."

"אתה זה שהדבקת אותו?" האדימו פניו של יניב מכעס.

"לא יודע ילד, אין לי מושג, אבל אחרי שנודע לי שאני נשא הרופא ביקש שאודיע לכל מי שהייתי איתו בקשר בשנים האחרונות שאני נשא."

"מתי הייתם בקשר לאחרונה? מתי אתה והוא..."

"במילואים האחרונים." השפיל קובי מבט והסמיק מעט.

"לפני שלושה חודשים, אז הוא כן בגד בי, זין איתו!" התפרץ יניב ובעט בכסא שנפל ברעש על הרצפה.

קובי גחן והרים את הכסא. "אני אשם יניב, אל תאשים את זוהר. אחרי שנה של נישואים הייתי נורא חם ו... אתה יודע איך זה."

"בשביל מה בכלל התחתנת?" התפרץ קוקו, "בשביל מה הומו צריך אישה?"

"בשביל ילדים ומשפחה." אמר קובי בפשטות, "עם גברים אפשר לעשות סקס, אבל אי אפשר לחיות."

"תדבר בשם עצמך." התרגז ז'וז'ו, "אני וקוקו חיים יחד כבר עשרים שנה ומאוד מאושרים."

"ומזיינים כל הזמן מהצד אני מתאר לעצמי."

"כאילו שאתה לא? אנחנו לפחות לא מרמים זה את זה."

"גם אשתך נדבקה?" שאל יניב בדאגה, "יש לכם ילדים?"

"לא, עדיין לא, ואני לא יודע אם היא נדבקה כי אני לא מעז לספר לה."

"אתה חייב." נבהל יניב, "אתה ממש מוכרח."

"אבל מה אני אגיד לה?" צעק קובי, "אני לא יכול לספר לה דבר כזה, היא תזרוק אותי מהבית."

"בגלל שאתה נשא?"

"לא, בגלל שאני... בגלל ש... היא אישה נהדרת, אני נורא אוהב אותה, אבל היא לא תבין שלפעמים אני צריך... היא פשוט לא תבין."

"אז תגיד לה שנדבקת מבחורה אחרת, מישהי שהיית איתה לפני שהתחתנתם."

קובי שב וכבש את פניו בכפות ידיו. "אני ויעל יחד מאז התיכון, אני מאוד אוהב אותה, באמת אוהב, בגוף ובנפש, היא הייתה בתולה כשנפגשנו. היא תיפגע כל כך... אני אמות אם יתברר שהדבקתי אותה."

"לא, רק אל תמות. זה הדבר הכי גרוע שתוכל לעשות." הפסיק אותו יניב בתקיפות, "אתה חייב לספר לה. אם אתה אוהב אותה אתה חייב לספר לה."

קובי נאנח ושוב בכה, וגם יניב התייפח והראה לקובי את מכתב ההתאבדות של זוהר.

"הוא באמת אהב אותך יניב, הוא סיפר לי עליך ואמר שהוא אוהב אותך. מה שאני והוא עשינו... זה היה סתם חרמנות... מתי הלכת להיבדק? קיבלת כבר תשובה?

"לא הלכתי להיבדק." הודה יניב בבושת פנים.

"אתה חייב."

יניב משך בכתפיו, "אני לא רואה טעם בזה."

"אבל את אשתי אתה שולח לבדיקות?"

"אני לא מתכנן להביא ילדים."

קובי גנח, "אני יכול לשכוח מילדים, גם אם יעל תסלח לי ילדים כבר לא יהיו לי."

"לא נכון קובי. יש אפשרות לשטוף את הזרע, וגם אם הדבקת את אשתך יש פתרונות, אבל אתה חייב לגלות לה ולהתמודד עם מה שעשית."

"אני יודע." הסכים קובי בעצב, נפרד מהם והלך.

אחרי לכתו התנפלו קוקו וז'וז'ו על יניב בכעס. "אתה טוב מאוד בעצות אבל מה אתך?" טענו כנגדו.

"המצב שלי שונה." מחה יניב, "אבל אם אתם מתעקשים, אני נשבע לכם להקפיד מהיום על קונדום, בסדר? זה מרגיע אתכם?"

הם היו מעדיפים שיניב ייבדק וידע בוודאות אם הוא נשא, אבל ההבטחה שלו הרגיעה אותם מספיק כדי שיוכלו להתפנות לעיסוק בבעיה הבאה בתור – כסף!

"אל תדאגו," הרגיע אותם יניב, "לא סתם התרוצצתי ברחובות, התקבלתי לעבודה כמלצר במסעדה האיטלקית ואני גם אמשיך למלצר בבית קפה. יהיה בסדר, אל תדאגו."

"זה יפה שאתה חושב על העתיד ושאתה כבר לא מובטל, אבל יהיה לך קל יותר אם תכניס שותף לדירה." אמר קוקו, "ולגמרי במקרה חבר של חבר סיפר לי שמישהו מחפש חדר להשכרה בסביבה שלנו."

"מי זה? אתה מכיר אותו?"

"לא. כל מה שאני יודע זה ששמו בועז ושהוא היה פעם רקדן בלהקה."

"היה רקדן? אז זה אומר שהוא חתיך מסוקס והומו." פסק ז'וז'ו.

"זה לא אומר כלום, לא כל הרקדנים הומואים." מחה יניב.

"אולי לא כולם, אבל כל רקדן שאני פגשתי בעשרים שנה האחרונות היה נושך כריות." הצטחק קוקו, "למה? יש לך בעיה עם הומואים יניב?" שאל בבדיחות הדעת, ולראשונה מאז מותו של זוהר הם ראו את יניב מחייך חיוך אמיתי.

כדי להקל על יניב ארזו קוקו וז'וז'ו בעצמם את כל בגדיו של זוהר המת, דוחסים אותם בשתי שקיות אשפה ענקיות. את שאר חפציו האישיים הם ארזו בצ'ימדאן הצבאי הדהוי שלו מקווים שלא החמיצו אף פרט.

הם מצאו במגרת ארונית הלילה של זוהר את השעון שלו ותליון זהב עדין עם שמו באותיות זהב מסולסלות והחליטו לשמור אותם למען יניב שאולי ירצה בהם בעתיד כמזכרת.

את הבגדים של זוהר הם מסרו לבית מחסה לנוער במצוקה שניהלה שרון - ידידה ותיקה שלהם שהתמסרה לעזרה לצעירים שברחו מביתם ונזקקו למקלט. שרון הייתה לסבית מוצהרת, אישה בגיל העמידה, גדולת גוף ומוצקה, בעלת שער קצוץ צבוע פלטינה, עשרות צמידי כסף משקשקים על כל יד שרירית וקול רועם חרוך מסיגריות.

לפני מספר שנים היא מצאה נער רעב וקפוא מצטנף בחדר המדרגות של דירתה והזמינה אותו לביתה, ומאז חלפו צעירים רבים בביתה. חלקם שהו שם יום יומיים, חלקם זמן ממושך יותר. לחלק נכבד מאוד מהם היו בעיות על רקע זהותם המינית שלא הייתה מקובלת על משפחתם ובביתה של שרון הם מצאו אוזן קשבת ומקום מקלט בו  יכלו לנוח, להירגע ולהחליט על המשך דרכם בשלווה.

לפני כשנתיים אחת מהאקסיות שלה שנפטרה בטרם עת הורישה לה די כסף לקנות גם את הדירה שממול לדירתה והיא חיברה את שתי הדירות ובעזרת תרומות ותמיכה קטנה וקמצנית של משרד הרווחה הצליחה למנוע מילדים מבולבלים רבים מלהגיע לרחובות ולהידרדר לזנות ולסמים.

שרון תמיד נזקקה לעוד בגדים, רהיטים, שמיכות או כל דבר אחר שאחרים לא היו זקוקים לו.

"ואם אין לך שום דבר מיותר בבית תן כסף." נהגה להתבדח.

קוקו וז'וז'ו עזרו לה כמיטב יכולתם, מרגישים שבכך הם תורמים את תרומתם הצנועה לעזרת הקהילה.

כמעט כל המתלמדים בסלון היופי שלהם באו מביתה של שרון וכל הקליינטיות שלהם ידעו שתרומה של בגדים וחפצים משומשים תתקבל אצלם ברצון.

לפעמים כשהמקום אצל שרון נעשה צר מהכיל את כל הפונים - בדרך כלל בחורף - הם היו מלינים אצלם אחד מהנערים. 

יניב חזר מעבודתו במסעדה מוקדם מכפי שהם ציפו לו ומצא אותם עוזרים לשרון ולאחד מהחוסים שלה - נער צנום וקטן קומה שפניו מקושטים בפירסינג - לגרור את השקיות לוואן המרופט שלה.

"זה של זוהר!" צעק כששרון הניפה את הצ'ימידאן העמוס למושב האחורי.

שרון שמעה את הסיפור שלו מקוקו וז'וז'ו והבינה לליבו. "אני יודעת חמוד, ואם תרצה אחזיר לך את הצ'ימדאן." אמרה בקול רך, "אתה רוצה אותו חזרה?"

יניב הניד בראשו לאות לא ודמעות הציפו את עיניו. "לא, זה בסדר, בטח יש מישהו שצריך אותו יותר."

"נכון." הסכימה שרון, "ואם תשמע במסעדה שאתה עובד בה שצריך מלצר או שוטף כלים תפנה אלי, אני אשלח לכם אחד מהילדים שלי."

היא נופפה אליהם בידה העמוסה צמידים משקשקים ונסעה לדרכה.

"אני יודע שאין אף רב שיסכים איתי, אבל האישה הזו היא צדקת אמיתית." אמר ז'וז'ו ברגש, "היא עושה מלאכת קודש, הלוואי ויכולתי לעזור לה יותר."

"היא עושה את העבודה של הממשלה!" התרגז קוקו, "זה לא תפקיד של אנשים פרטיים לעזור לילדים שבורחים מהבית הממשלה צריכה..."

"עד שהממשלה תזיז את התחת שלה הילדים האלו כבר יהיו אבודים, וזה אם הם יישארו בכלל בחיים. אוי ואבוי לנו אם נסמוך על כל מיני פקידים אוכלי חינם שיעשו בשבילנו את העבודה." ענה לו ז'וז'ו בלהט ועוד רגע הם היו שוקעים באחד הויכוחים הארוכים שלהם שיכלו להתמשך שעות.

"מתי הרקדן מגיע?" שאל יניב רודף השלום בתקווה להפסיק את ההתנצחות. הוא לא אהב ויכוחים.

"קבעתי איתו למחר בבוקר, ואם הוא לא ימצא חן בעיניך אתה לא חייב לקבל אותו, נמצא מישהו אחר."

"ומה אם אני לא אמצא חן בעיניו?" שאל יניב, "או שהדירה לא תראה לו?"

"אתה יפיוף תמצא חן בעיני כל אחד, אבל אם הדירה תישאר במצב הנוכחי שלה זו עלולה להיות בעיה, נורא מבולגן ומלוכלך שם." אמר קוקו והביט ביניב במבט רב משמעות. יניב נרמז מיד, החליט באומץ שהגיע הזמן ועלה לדירה שלו כדי לסדר אותה.

זה לא היה קל, ולמרות שבגדיו של זוהר כבר לא היו שם עדיין כל פינה הזכירה לו את אהובו המת.

בעצה אחת עם ז'וז'ו שהתנדב לעזור לו הם החליטו להשאיר את חדר השינה הגדול לשותף, יהיה מי שיהיה, ויניב לקח לו את חדר השינה השני שבזמנו היה חדר הבלגן שלו ושל זוהר.

היה שם ארון גדול וספה נפתחת, נוחה למדי, ואחרי שיניב גרר לשם את שולחן המחשב שלו וסידר את בגדיו בארון הוא החליט שהגיע הזמן, לראשונה מאז שקרא את מכתב ההתאבדות של זוהר, לישון לבדו בדירה.

באותו לילה הוא ישן שינה טרופה והתעורר מוקדם מידי. אחרי שהתקלח ישב לשתות קפה תוך שהוא מכין לעצמו רשימת קניות כמו שנהגה אימו לעשות ופתאום נשמעה דפיקה בדלת.

יניב פתח אותה וגילה בפתח גבר גבוה כבן שלושים שהציג את עצמו כבועז. לפליאתו של יניב שציפה לרקדן שרירי ודק גו עם שיער ארוך קשור בזנב סוס, היה בועז בעל גוף מלא, ראשו היה מגולח ובפניו העגלגלות היו קבועות עיניים ירוקות ויפות.

בועז סייר בדירה ויניב שמח שהספיק לשטוף את הרצפה ולנגב את האבק. "אתה משכיר את החדר הגדול?" השתומם בועז, "וגם את המיטה הזוגית?"

"כן." אמר יניב, מקווה שקולו לא רועד, "אבל אני לא בעל הבית. בעלי הדירה גרים למטה ואת כל הסידורים אתה צריך לעשות איתם."

"בסדר, הדירה נראית לי." פסק בועז, "תקרא להם." יניב צלצל להם והם הגיעו מיד ונעצרו על הסף, מופתעים.

"בוזי!" צעק קוקו, "זה אתה? אני לא מאמין! מתי חזרת לארץ?" לחץ את ידו של בועז שחייך במבוכה.

"חזרתי לא מזמן." אמר בקול נבוך, "מה שלומכם?"

"אנחנו בסדר גמור." חייך ז'וז'ו, "למה לא התקשרת מיד כשחזרת בוזי? איפה היית?"

"אצל אימא שלי. היו לי כל מיני סידורים. גרתי אצלה עד שגמרתי להתארגן."

"אהה! אצל אימא! זה מסביר הכל." טפח קוקו על כרסו העגלגלת של בוזי שנרתע ממגע ידו.

"זה לא בגלל אימא." אמר ופניו קדרו.

"ומה עם הריקוד?" חקר ז'וז'ו בחוסר טקט, "לא תוכל לרקוד ככה."

"אני עם הריקוד גמרתי." אמר בועז בקול קודר והלך למרפסת, מפנה אליהם את גבו בחוסר נימוס.

קוקו הכניס לז'וז'ו מרפק נוזף, וז'וז'ו העווה אליו את פניו והחווה תנועות מלאות הבעה בידיו. היה ברור שהם הבינו זה את זה היטב גם בלי מילים, ויניב שצפה בהם בשתיקה חש נקיפת געגועים לזוהר.

בועז חזר לחדר ושאל אם אפשר לחתום על החוזה.

"אם עזבת את הלהקה ממה אתה חי?" חקר קוקו, "יש לך עבודה? איך תשלם שכר דירה?"

"אני נכה." אמר בועז ביובש, "אני חי מקצבת נכות ופה ושם אימא שלי עוזרת לי מהחסכונות שלה."

"אתה חי על החסכונות של אימא שלך? בחור בגילך!" התפרץ קוקו, "למה שלא תלך לעבוד? לכמה זמן אתה חושב שהחסכונות של אימא שלך יספיקו לפרנס אותך?"

"אל תדאג. אני לא מתכנן לחיות עוד הרבה זמן. שנה, שנתיים גג ואני אהיה בר מינן." אמר בועז במרירות.

השנים החליפו מבט מהיר. "יניב אתה לא צריך ללכת לעשות קניות?" פנה קוקו אל יניב שהקשיב בסקרנות לשיחה.

"כן, לך תעשה קניות חמוד." חייך אליו ז'וז'ו, נתן לו את הסל ואת הרשימה וכמעט דחף אותו החוצה.

אחרי שיניב הסתלק התנפלו השניים על בוזי בשאלות, מנסים להבין מה קרה לרקדן יפה התואר והחטוב שרק לפני כמה שנים כל הארץ הוקסמה מריקודו ומיפי תוארו.

"היית כזה יפה וקליל." התרגש ז'וז'ו שבזמנו היה לו קראש קטן על בוזי היפה, "איך נעשית פתאום כזה דוב?"

"נסעת ללונדון לכבוש את עולם הריקוד," הוכיח אותו קוקו, "פעם הריקוד היה כל החיים שלך, איך אתה יכול לוותר עליו ככה? מה קרה לך?"

"קרו כל מיני דברים." הזעיף בוזי את פניו, "ועכשיו אני נכה שלא יכול לרקוד."

"למה?" דרש קוקו לדעת בתוקף, " נכון שאתה שמן מידי בשביל רקדן, אבל אתה לא צולע. למה אתה לא יכול לעשות דיאטה ולחזור לרקוד? מה פתאום החלטת שאתה נכה?"

"זה לא אני שהחלטתי, זה ביטוח לאומי שפסק לי אחוזי נכות, ותאמינו לי שאם קיבלתי מהקמצנים האלו קצבת נכה אני באמת נכה."

"אבל למה בוזי? תגיד למה?"

"ככה ודי! תעזבו אותי!" התפרץ בוזי ופנה לעבר הדלת. השניים חסמו את דרכו, בדברי נועם והתנצלויות שכנעו אותו להישאר וחתמו איתו על זיכרון דברים.

אחרי שהוא הלך חזר יניב עם הקניות והציף אותם בשאלות על השותף לדירה החדש שלו שעורר את סקרנותו.

הם נענו לו ברצון ושקעו בזיכרונות, מספרים לו על בוזי, הרקדן יפה התואר ששבר לבבות בכל מקום אליו הגיע, אבל מעולם לא התחייב לאף בן זוג בטענה שהמחויבות הראשונית שלו היא לריקוד.

"הרבה דמעות נשפכו כשבוזי החליט שישראל קטנה עליו והוא נוסע לכבוש את העולם." סיפר ז'וז'ו באנחה, "ותראה אותו עכשיו?"

"אני לא מבין את זה." השתומם קוקו, "הוא אמר שהוא נכה, אבל לי הוא נראה לי בסדר גמור."

"איזה בסדר? הוא נהיה חבית שומן."

"נכון, אבל לא מקבלים בגלל זה אחוזי נכות."

"הוא לא כל כך שמן." מחה יניב והסמיק קצת, "לדעתי הוא דווקא גבר די נאה, במין סגנון דובי כזה." הוסיף במהירות, מקלל בליבו את הסומק המסגיר שעלה על פניו הבהירים.

קוקו וז'וז'ו הצטחקו זה אל זה, קנטרו אותו בצחוק על חיבתו לדובים והוא ענה להם בדברי קנטור משלו וצחק גם כן, הצחוק הראשון שלו מאז מותו של זוהר.