דבש אקליפטוסים

מכל המקומות שבעולם נתקלתי בדרישת שלום ממך דווקא בסופר המבהיק מניקיון  הניצב מול המלון המודרני עד לדכא שבו התאכסנתי. 

בדרך כלל אני מדיר רגלי ממקומות כאלו, אבל שלט הבד הענקי שנמתח מעל הפתח, מתנפנף ברוח הסתווית הקרה כבר באמצע ספטמבר, הכריז באותיות אדומות שהיום נפתח כאן שבוע המזרח התיכון, גרם לי להיכנס.
בין קופסאות חומוס יקר להחריד ופיתות מעוותות צורה בעלות צבע משונה הבזיקה לעברי התווית המוכרת שעיצבנו יחד. על האליפסה המוארכת, המעוטרת משושים סימטריים – הצורה המושלמת ביותר לאחסון דבש – ניצבה לה בעמידה גנדרנית הדבורה הצהבהבה ששרטטתי למענך, כנפיה מרפרפות משני צידי גופה העגלגל, מחייכת את חיוכה הקונדסי וקורצת הישר אלי.
ביד רועדת מעט הרמתי את קופסת הזכוכית דמוית הכד שמפעל זכוכית קטן במפרץ מעצב במיוחד למענך, ובחנתי את הדבש כמו שלימדת אותי, מניע את הקופסא ימינה ושמאלה כדי לבדוק את צמיגות הדבש, מרים אותה אל האור, בוחן בקפידה את צלילותו של הדבש, מתענג על הגוון החמים שלבש אור הניאונים החולני אחרי שהסתנן מבעד לזהב המתוק שלך.
הדבש היה בהיר ובעל גוון זהוב ירקרק צלול. ברגע שראיתי אותו ידעתי שסוף סוף הצלחת לעשות את זה - הצלחת להפיק את דבש האיקליפטוסים המושלם שלך.
המחיר היה שערורייתי ממש, אבל לי לא היה אכפת, הייתי משלם ברצון מחיר כפול. מיד כשהגעתי לחדרי שבמלון אכלתי מעט מהדבש מרוח על לחמנייה טרייה מקמח מלא שקניתי ליד הקופה. חש בהנאה את הארומה המרעננת של האיקליפטוס מתמזגת בצורה מושלמת בטעם המתקתק חמצמץ של דבש השיזף.
מהביס הראשון ידעתי בדיוק מאיזה חלקה נאסף הצוף ממנו נוצר הדבש הזה.
''דבש הוא כמו יין, אם לא מתנהגים בצורה ברברית ולא מערבבים את כל סוגי הדבש ביחד אפשר לדעת בדיוק מאיפה הוא הגיע.'' נהגת לשנן לי.
לקראת אמצע הלחמנייה הקטנה החלו דמעות לצוץ בעיני, וכשגמרתי לאכול כבר התייפחתי כמו ילד אבוד.
הגיע הזמן לחזור הביתה, לשוב אל חורשת האיקליפטוסים, אל משוכת עצי השיזף, אל גבעות הגיר המתעגלות ברוך, רובצות בסבלנות קדמונית בין רכס הכרמל לעמק, עוטות גלימת עצי אלון תבור, ליבנה רפואי וכליל החורש, ממתינות לי שאבוא להלך על השבילים המתפתלים החורצים אותן לאורך ולרוחב.
הגיע הזמן לחזור אליך.

רק כשקניתי כרטיס הביתה קלטתי שבעוד שבוע מתחילים החגים. בארץ יש המון סימנים לבואם של החגים – בהתחלה אתה רואה חצבים פורחים בצידי הדרכים, שבועיים אחר כך אתה נכנס לסופר ואת פניך מקדמות ערמות של עוגות דבש במבצע, הקונה שלפניך משלמת בתווי קניה שקיבלה לחג, והקופאית המותשת מציעה לך נרות שעוות דבורים מעוצבים בצורת תפוח עץ ומברכת אותך בחג שמח.
ואם כל הסימנים הללו עוברים מעל לראשך הרי שבפעם הבאה שאתה מנסה לסגור משהו בטלפון דוחים אותך באחרי החגים, ומיד אחר כך אימא שלך מודיעה לך באיזה שעה להתייצב לארוחת החג אצל הדודה, מספרת לך מה אתה אמור להביא מתנה, ואם לא תמהר לסיים את השיחה היא גם תורה לך מה ללבוש.
כן, בארץ אין מצב שתפספס את החגים, אבל כשאתה חי באירופה ורואה יותר כנסיות ומסגדים מאשר בתי כנסת אתה צריך להתאמץ כדי לזכור אותם.
ברגע שנחתי בנתב"ג התחלתי להרגיש כמו אחד מדגי הסלמון הללו ששוחים נגד הזרם – נראה שכולם היו בדרך החוצה, גושרים גשרים, מקמבנים מבצעים, ועושים כמיטב יכולתם לא להיתקע בין הגפילטע פיש לחריימה, בין הצימס לעוגת הדבש החונקת של הדודה ברוניה.
עוד לא התאוששנו מסדר פסח, עוד לא החלמנו מהחופש הגדול, תנו לנשום קצת אוויר חו''ל קריר ונטול יידישקייט אומרות פניהם הקפוצות בעוד הם ממהרים לעבר הדיוטי פרי, מביטים בי בשמץ רחמים.
אני פוסע הכיוון ההפוך להמון הנוסעים וקורא את מחשבותיהם - עוד מסכן אחד שהולך להיתקע פה בשממת יום כיפור – הם מהרהרים לעצמם, חופזים להימלט מפה כאילו שבערב החג הם לא יחפשו את בית הכנסת הקרוב להסתופף בו עם עוד יהודים, ויגלו שם המון מכרים ותיקים מהצבא, מהתנועה ומהטיול ההוא למזרח הרחוק.
מופתע משהו אני מגלה שכדי לצאת החוצה עלי לחצות ברגל את כל שדה התעופה החדש והענקי שכבר החל להתרפט בקצוות. אני מגיע קצר נשימה ועייף לפתח הראשי ומגלה שם בשמחה שכיום אפשר להגיע לחיפה ברכבת היוצאת הישר משדה התעופה – ימות המשיח ממש.
הרכבת מודרנית ונוחה, ובכל זאת יש בי שמץ געגועים לרכבת ישראל הישנה של ילדותי. מושבי העור החומים הגבוהים המשובצים כפתורי מתכת מחלידים, החלונות המגושמים עם ידיות הפליז העגולות בצדדים, תריסי העץ הכבדים המחפים עליהם, והשירותים המפחידים, מדיפי ריח ליזול שדרך האסלה שלהם יכולת לראות את הקרקע רצה תחתך.
שמתי את המזוודה מעל לראשי, הנחתי ראש על המושב, עצמתי עיניים והתמכרתי לזיכרונות עליך, מנסה שוב להבין איך קרה שלמרות האהבה הענקית שלנו לא החלפנו אפילו דרישת שלום רחוקה כבר למעלה מחמש שנים.
כיום, ממרחק השנים, אני יודע שנפרדנו כי הילדון שהייתי אז לא היה מסוגל לגייס מתוכו את הכוחות שנדרשו ממנו לעמוד בלחצים שפוררו את האהבה שלנו. הכל קרה באשמתי. הנחתי לעצמי להיסחף ממך והלאה, אומר לעצמי שזה רק זמני, שאתה לא תעלם, שתמיד תמתין לי במושבה הקטנה שהזמן כמו קפא בה מלכת. כיום אני יודע שהזמן לא קופא בשביל אף אחד, אפילו לא בשביל הבן הצעיר והמפונק של גברת פינטו.
אימא שלי, הגברת פינטו כפי שהתעקשת לקרוא לה תמיד בקול שהיה משובץ רסיסי איבה דוקרניים, היא האחראית לפגישתנו. כמובן שהיא לא שיערה בנפשה מה יקרה אם תסרב לממן את הוצאות מחייתי בזמן לימודי. לא. היא כיוונה לתוצאה אחרת לגמרי. כל מה שרצתה היה ללמד אותי לקח שיוביל אותי חזרה אל הדרך שייעדה לי מאז ומתמיד.
אימא היקרה, אם הייתה מדמה בנפשה איך יתגלגלו הדברים בגלל האולטימטום שהציבה לפני... אכזבתי אותה, אכזבתי אותך וגם את עצמי אכזבתי.
סירובה לממן אותי נבע מכעס על שבמקום להשקיע את זמני בלימודים פרקטיים - עורך דין, או רואה חשבון, אפילו ארכיטקטורה או רפואה היו מתקבלים בברכה - התעקשתי על לימודי כימיה.
''איזה פרנסה אפשר להוציא מכימיה?'' רטנה במורת רוח בישיבת הדודות שנערכה כרגיל כל יום שישי אחרי ארוחת השבת החגיגית.
מאחר ויצאתי לבלות מיד אחרי הקינוח לא שמעתי את העצות שהשיאו לה הדודות עד שהתעוררתי, הלום עייפות, במוצאי יום שבת.
כתוצאה מאותן עצות נדרשתי לממן לבד את לימודי חסרי התועלת, לימודים שישאירו אותי, כפי שטענו הדודות, עני מרוד הסמוך על שולחנה של אימי עד קץ כל הימים.
לא התווכחתי, אימי אינה מסוג האימהות שאתה יכול להתווכח איתן, אבל לראשונה בחיי לא נכנעתי לדרישותיה אלא, בהתקף מרדנות זועף, קמתי למחרת בבוקר בשעה מוקדמת מאוד (יחסית לשעות שבהן הייתי נוהג לקום בדרך כלל), ושמתי פעמי ללשכת העבודה במשרד קטן, נטול תואר והדר פתח פקיד מחוק פנים תיק קרטון מיושן, אמר שאני מתאים לעבוד בעבודה חקלאית, ושלח אותי אליך.
הרעיון שאני אעבוד אצל דבוראי נראה לי מגוחך, אני ועבודה חקלאית? נו, באמת. יצאתי מגחך מלשכת העבודה ונסעתי למושב שלך כדי להחתים אותך על הפתק שאומר שאני לא מתאים לעבודה הזו.
ראיתי את עצמי עובד במשרד ממוזג, מגיש קפה, מלקק מעטפות אולי אפילו מפעיל מחשב, אבל מזיע בחליפת דבוראים וחוטף עקיצות? מה פתאום!
יום אחר כך זה בדיוק מה שעשיתי, ואפילו נהניתי פה ושם, וכמעט שלא צרחתי יותר אחרי כל עקיצה שקיבלתי, והן היו מעטות ממה שאפשר לצפות.
אבל אני מקדים את המאוחר, בפעם הראשונה ראיתי אותך עומד בחצרך, לבוש רק מכנסיים צבאיות ישנות, נעול נעלי התעמלות מרופטים, תוקף קוצים יבשים בטורייה הגדולה שהוריש לך אבא שלך.
עמדת בגבך אלי ובהתחלה לא ידעתי מי אתה, סתם עמדתי בשקט, נהנה ממראה השרירים המתוחים של גבך וכתפיך, ומברק הזיעה על קיבורות זרועותיך. ואז חשת בנוכחותי, הסתובבת אלי וחייכת, ובפעם הראשונה בחיי, אחרי שכבר נואשתי שזה יקרה גם לי, הרגשתי איך החוש המיוחד הזה שכל הומו חוץ ממני נולד איתו מתעורר בתוכי ומאותת לי ללא כל מקום לפקפוק שגם אתה, כמוני, מעדיף גברים.
מאז הזדמן לי להפעיל את הגיי-דאר שלי פעמים רבות ומעולם לא טעיתי. בכל פעם שהוא אותת לי נזכרתי בפעם הראשונה ההיא, בחצר מגודלת הקוצים התחומה בעצי אורן ריחניים, ובך, עומד במכנסי הדגמ''ח המתפוררים שלך, פלג גופך העליון החשוף בהיר ורחב, כתפיך מנומשות ופס שיער אדמוני ומתולתל יורד אל חלציך, אדמוניים גם הם כפי שגיליתי בחדווה כמה ימים לאחר מכן.
מצאת חן בעיני ממבט ראשון, אבל היה זה החיוך שלך, החיוך הגדול והפתוח עם גומת החן המוארכת בלחייך הימנית שגרם לי להחביא את הפתק של לשכת העבודה עמוק בכיס מכנסי ולפתח עניין בכוורות ובדבש.
כשהודיתי בפניך כמה ימים אחר כך למה באמת נשארתי לעבוד אתך פרצת בצחוק וגילית לי שרק בגלל המבטים החומדים שתקעתי בך בלי שמץ בושה החלטת לא לשלוח אותי אחר כבוד חזרה ללשכת התעסוקה.
''רציתי מישהו עם ניסיון בעבודת כפיים, קיבוצניק או מושבניק שיודע להחזיק טורייה ביד ובמקום זה וקיבלתי את הילד המפונק של גברת פינטו.'' היית מתבדח על חשבוני אחרי ששוב שמעת אותי מספר לאימא איזה שקר מרגיע כדי להסביר למה אני לא יכול לישון בבית גם היום.
תמיד ידעתי שמאחורי ההתבדחות על חשבוני אתה מסתיר אכזבה. למרות שנהגת בי בסלחנות כאילו הייתי ילד, לא הפסקת להמתין בסבלנות שהלכה והתקצרה שסוף סוף אתחיל להתנהג כמו גבר.
ההתפתלויות והתמרונים שעשיתי בינך לבין אימא, הניסיון הילדותי שלי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להשביע את רצון כל אהובי בבת אחת, הוריד מכבודי בעיניך.
הרגשתי איך אחרי כל שיחת טלפון ביני לבין אימא שלא הבינה מה אני עושה אצלך זמן כה רב, ואחרי כל התחמקות שלי מלדון במצב היחסים שלנו, האהבה שהענקת לי בנדיבות כה רבה הולכת ומתקררת עד שלא נותר ממנה דבר מלבד חיבה פושרת.
אתה לא הבנת למה אני לא מספר להם ודי, ואני לא הצלחתי לספר לך איך הפחד שלא אצליח לרצות אותם ואותך משתק אותי.
ניסיתי לספר, באמת שניסיתי לספר לאימא, לדודות ולאחיי מי אני באמת, מה אני באמת אוהב ורוצה, אבל זה היה קשה כל-כך.
הייתי צעיר וטיפש, מבוהל ממה שגרמת לי לגלות על עצמי, על מי אני באמת. החשש לאכזב את האנשים שכל-כך אוהבים אותי קרע אותי לגזרים במשך שנה שלמה, ובסוף הייתי חייב לברוח.

אף אחד לא נגע בי כמוך, לא רצה אותי כמו שאתה רצית. תמיד רצית יותר ממה שהייתי מסוגל לתת, ואני תמיד אילצתי אותך לרדוף אחרי, לבקש ולהתחנן שאתן לך את מה ששנינו רצינו.
כן, אהבתי את גופך החודר לגופי, אהבתי מאוד, אבל העונג שהענקת לי הפחיד אותי, ערער את הביטחון הרופף שלי בעצמי, בטחון שאימי החלישה ורופפה ממילא בגלל הדאגה הרבה שלה לשלומי.
בהתחלה, כשרק הבנתי מה אתה רוצה, התביישתי ליהנות מגופך החודר לגופי. הרגשתי שזו פגיעה בגבריותי, הפחתה מכבודי – כמה טיפשי!

ניסיתי להסביר לך הכל במכתב ההוא שעד היום אין לי מושג אם באמת קיבלת. כשהסתלקתי חשבתי רק על עצמי, רק זמן רב אחרי שהלכתי ממך הבנתי שסבלת מהפרידה שלנו בדיוק כמוני, אולי יותר, ואני לא הייתי שם כדי לנחם ולעזור לך, על-כך אני מצר יותר מכל.

אני מחייך בעצב כשאני נזכר כמה הקשיתי עליך בהתחלה. מאיפה הייתה לך כל-כך הרבה סבלנות לפרא אדם המבולבל שהייתי אז? כיום אני אדם שונה, אני מבין ולא מתבייש יותר, אבל אז לא הבנתי בעצמי מה גורם לי להסתגר בפניך, לאמלל אותך ולתסכל אותך עד דמעות.
אני נזכר במריבות שלנו ומתכווץ בבושה – אף פעם לא ניסיתי להתנצל בפניך, ובכל זאת תמיד סלחת, הבנת וקיבלת אותי חזרה אחרי שהייתי נעלם לימים שלמים. מתנתק ממך וחוזר אל העולם המפנק והרך של אימא ואז שב וחוזר אליך, מרווה את צימאוני ונעלם שוב.
ראיתי כמה אתה סובל מההתנהגות שלי, אבל התעלמתי. כמו ילד טיפש הסבתי עיניים מהכאב האילם שלך, העדפתי לא לראות, אבל מעולם לא הצלחתי לשכוח.

אני זוכר את הפעם הראשונה שלנו – כמה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד אצלך, הכנת סירופ ממים ומסוכר וביקשת שאשאר עד רדת הלילה. הסברת לי שצריך לתת לדבורים  תרופות והדרך הטובה ביותר היא להשקות אותן סירופ סוכר מהול בתרופות.
''אבל למה בלילה?'' השתוממתי.
''כי אם נגיע לשם ביום עם מכלי סירופ הן ישתוללו ואנחנו נעקץ. יש דבוראים שהולכים לתת סירופ ביום עם חליפות, אבל אני מעדיף את השיטות הישנות של אבא.'' הסברת לי בסבלנות. הראית לי את המאכילות שהרכבת מעל הכוורת והבטחת לי שבלילה, בחושך, נוכל למזוג לתוכן סירופ והדבורים הישנות לא יפריעו.
עד הפעם ההיא מעולם לא ידעתי כמה חשוך הלילה מחוץ לעיר. החושך והשקט הפחידו אותי. התאמצתי להחזיק יציב את הפנס ולהועיל לך ככל האפשר, אבל כל רשרוש קטן הקפיץ אותי.
תנשמת חולפת צרחה מעלי ואני נבהלתי והפלתי מידי את קנקן הסירופ שהגשתי לך. הסירופ החמים והדביק שלימדת אותי להכין בצהרים - ליטר מים על כל ק''ג סוכר, לחמם ולבחוש היטב – נזל על מכנסי וגרבי.
צעקתי, נסוגותי לאחור, הנחתי את כף ידי לתמיכה על כוורת פתוחה ודבורה אחת שסבלה מנדודי שינה עקצה את כף ידי.
העקיצה הראשונה שלי!
זה כאב כל-כך. הייתי קרוב לדמעות מחמת הכאב והבושה. התעלמת ברוב טקט מהדמעות שלי, ''זה קורה לכל אחד.'' אמרת והנחת יד חמה על כתפי והזמנת אותי להתרחץ אצלך בבית אחרי שנסיים את חלוקת הסירופ.
הבית שלך, בית הוריך. בית פשוט שנבנה בשנות החמישים המוקדמות. קומה אחת, גג רעפים, שלושה חדרי שינה, סלון צנוע, מטבח קטן, מרפסת כביסה מאחור ורחבה מרוצפת בכניסה.
בית גברי, נזירי וחסר יומרות. ריהוט עץ חסכוני, מעט ריפוד, תמונות מעטות. חדר השינה שלך גדול ומרווח, מיטה פשוטה, שטיח קטן למרגלותיה ואלון תבור עבות אחד מדפק על החלון ממול. הרגשתי שם נוח יותר מאשר בבית אימי.
הגשת לי מגבת גדולה מצוירת פסים צהובים וירוקים, דהויה מעט, אבל רכה וריחנית.
''אולי תבוא להתקלח איתי אבישי? תסבן לי את הגב.'' ניסיתי להתבדח, מניח לידי לגעת בידיך.
''זה לא מצחיק אורי.'' אמרת בחומרה, אבל נשארת עומד קרוב אלי.
''אני לא צוחק.'' עניתי ונצמדתי אליך.
נישקת אותי בעדינות כאילו הייתי ילד ולקחת אותי למקלחת. אז ראיתי אותך ערום בפעם הראשונה ועמדתי משתאה נוכח ההבדל בין שער גופך האדמדם שהבהיק כנגד עורך הבהיר, לבין שער ראשך הצפוף והסבוך שהיה חום ערמוני כהה.
''מעניין באיזה צבע יהיה הזקן שלך?'' תהיתי בקול.
''ג`ינג`י קלבסה.'' אמרת בפשטות, וכששאלתי מתי גידלת זקן, סיפרת לי שאחרי מות אביך המתנת חודשיים תמימים בטרם העזת להתגלח שוב.
''אהבת אותו?'' שאלתי בפליאה.
רגשות אהבה לאבא היו בשבילי חידוש. אבי הסתלק בטרם נולדתי ומהמעט שסופר לי עליו, בחוסר רצון ובשפתיים קפוצות באיבה, הבנתי שלא הפסדתי דבר.
שכבנו על מיטתך הגדולה, עטופים בשמיכה ממורטטת מרוב כביסות. ידיך עטפו אותי בחמימות וראשי נח על חזך.
לא מיהרת אז, בפעם הראשונה שלנו יחד. בסבלנות עדינה העתרת עלי נשיקות וחיבוקים, אבל בכל פעם שהתלהטנו מדי הייתי עוצר אותי, בוחן את פני בדאגה וממשיך לדבר וללטף אותי בידיים חמות שלהטו על גופי, קשות וחזקות ועם זאת רכות עד בלי די.
הידיים שלך, כמה אהבתי את מגען על עורי. אתה חשבת שהן מכוערות, רבועות, גסות, מחוספסות, בעלות אצבעות עבות וקצרות, תמיד חבולות מעט, אבל כמה עדין היה מגען על גופי בזמן ששכבנו צמודים זה לזה וסיפרנו אחד לשני על עצמנו.
סיפרת לי איך אביך גידל אותך אחרי שאימך מתה עליך בגיל צעיר ואיך למדת ממנו כל מה שאתה יודע על דבורים.
''הוא ידע שאתה... שאתה כזה?''
''אני חושב שכן.'' ענית, ''אבל אף פעם לא דיברנו על זה.''
''היו לך הרבה אחרים?'' שאלתי, וכבר אז חשתי נקיפת קנאה.
שתקת, עצמת את עיניך ופקחת אותן שוב, אומד אותי במבט רציני. ''כן.'' אמרת קצרות, ''בגלל זה אני נזהר עכשיו.''
''אבישי, חמוד שלי!'' התרגשתי למראה העצב שעל פניך והסתערתי עליך בנשיקות, משתוקק לרפא ולנחם אותך.
נישקת אותי חזרה ברצון, אבל ברגע האחרון שוב עצרת אותי, וכדי להסיח את דעתי סיפרת לי על קופסת התחמושת הישנה שאבא שלך מצא במעבה חורשת איקליפטוסים עבותים. הקופסא נרקבה לאיטה במשך השנים והדבורים ששכנו בה היו כה פראיות עד שהיה צורך לחסל את כולן כדי להגיע לדבש שהן אגרו.
הצלחתם להפיק מתוך החלות מגודלות הפרא שהסתעפו בתוך הקופסא הישנה רק צנצנת אחת של דבש איקליפטוסים ירקרק זהוב בעל טעם מתוק מופלא, ומאז אתה מנסה שוב ושוב לחזור על ההצלחה המקרית ההיא, אבל לשווא.
''מה הבעיה לשים כמה כוורות בתוך חורשת איקליפטוסים ולתת לטבע לעשות את שלו?'' שאלתי בפליאה, וידי נמשכו כמו מאליהן אל הסבך הלוהט של התלתלים האדמוניים שהזין היפה שלך נח עליהם, ממתין לידי ולפי שיעירו אותו שוב.
הזזת את ידי בחיוך, ואני נישקתי את גומת החן המוארכת שהייתה צצה בלחייך הימנית כל פעם שחייכת והמתנתי בסבלנות להמשך הסיפור.
סיפרת לי איך ניסית לשים את הכוורות שלך בחורשות איקליפטוסים רבות אבל הדבש יצא תמיד שונה בטעמו מאותו דבש פלאי שנמצא באקראי.
למרות שהצלחת להפיק כמה סוגי דבש בטעם איקליפטוס מעולם לא השגת שוב את אותו גוון ירקרק זהבהב בהיר ואת אותו טעם מתוק מרענן ששאפת אליו. בזמנו חשבת שהדבש צריך להיות על טהרת פריחת האיקליפטוס ובזבזת שנים עד שגילית שדבש איקליפטוסים טהור הוא כהה ומריר מדי.
''עכשיו אני מבין שחוץ מאיקליפטוס נחוץ עוד סוג של פריחה כדי להגיע לתוצאה טובה.'' אמרת, ''אבל השאלה היא איזה סוג של פריחה צריך לערבב בדבש הטהור כדי שהוא יהיה בהיר ומתוק כמו הדבש ההוא?''
משכתי בכתפי וחידשתי את התקפתי על גופך וכדי לעכב אותי מעט הצעת לי לטעום את מה שנשאר משרידי אותו דבש מיתולוגי שאתה נכסף אליו כבר שנים.
''הוא לא התקלקל אחרי כל-כך הרבה זמן?'' התפלאתי, ואתה גילית לי שדבש שנרדה כהלכה מעולם לא מאבד את טעמו ולא מתקלקל.
''דבש הוא האנטיביוטיקה של הטבע.'' הסברת לי בכובד ראש ששמרת רק לנושא הזה.
''נשאר לי רק מעט מאוד.'' התנצלת כשהגשת לי קופסת זכוכית שרק שכבה דקה של דבש ירקרק ענברי כיסתה את תחתיתה.
דחפתי פנימה את אצבעי וליקקתי – הטעם היה פשוט מושלם!
לא יכולתי להתאפק וליקקתי עוד קצת, ואתה חפנת את כפי בידך והובלת את אצבעי הדביקה לתוך פיך.
עיני נפגשו בעיניך, צנצנת הדבש הונחה בצד והפעם לא הדפת אותי מעליך. טעמו של דבש האיקליפטוסים עמד עדיין בפי כשחדרת אלי, מטעים אותי לראשונה את טעמה האמיתי של אהבת גברים.
זו הייתה הפעם הראשונה, אחריה באו עוד הרבה לילות וגם ימים, רגעים נפלאים שבילינו יחד, מגלים אחד את גופו של השני.
במיטה היינו מושלמים, מתואמים להפליא, מתענגים על כל רגע, אבל ברגע שהיינו מתלבשים ויוצאים מחדר השינה הצרות היו מתחילות.
למרות שלא הגעתי אליך בבתולי, וטעמתי טעם של אהבה ושברון לב עוד לפני שפגשתי אותך, אתה הראשון שהטביע בי את חותמו. שינית אותי, עיצבת אותי, גילית לי מי אני, הצעת לי אהבה בלי גבול, וכשהסברתי לך שאם אקבל את אהבתך בגלוי ולעין כל אאבד את משפחתי ואשאר בודד, אמרת לי בפשטות שזה לא יקרה אף פעם כי אתה תהיה המשפחה שלי.
לא היה דבר שרציתי בו יותר - אני ואתה, משפחה אחת. ובכל זאת בראשי לא הפסיקו לרעום נבואות הזעם של משפחתי שהמשיכה לראות בי ילד מפונק שלא ישרוד בלי התמיכה של אימא.
הלחץ הלך והתגבר, ובסופו של הקיץ הקסום שחווינו יחד נשברתי. אחרי הרדייה האחרונה, כמה ימים אחרי שגילינו שורת עצי שיזף נטועה בשולי החורשה בה מצא אביך את דבש האיקליפטוס, ברחתי ממך להמשיך את לימודי בחו''ל.
זה היה רעיון של אימא שלי. היא יזמה את ההצעה וארגנה הכל, מציעה לשלם תמורת המשך לימודי ולתת לי בנוסף גם קצבת מחייה נדיבה.
היא הייתה מוכנה לכל, אפילו להשלים עם לימודי הכימיה רק כדי שאפסיק להתראות אתך.
היא מעולם לא אמרה בגלוי למה שינתה פתאום את טעמה ומה הסיבה לשילוחי מהארץ. מילים מפורשות וברורות לא נאמרו מעולם בביתנו, אבל החשד שנארג סביבי, סמיך ודביק כקורי עכביש, הכביד על תנועותיי, חסם את שדה ראייתי והקשה על נשימתי.
הרגשתי כלוא ואומלל, והיא הציעה לי דרך מילוט.
כמו פחדן בחרתי בדרך הקלה וברחתי ממך, ממנה, מהארץ, מהדודות המודאגות, מהמרדף אחרי דבש האיקליפטוס המושלם, מהמבטים המאשימים של אחיי, ומהעצב בעיניך.
נמלטתי על נפשי כמו ילד, וכעת חזרתי כמו גבר לבקש את סליחתך ולהשיב אלי את אהבתך.

בחיפה שכרתי מכונית קטנה וזריזה ושמתי פעמי היישר אליך. מאז שנסעתי ללמוד חזרתי וביקרתי מספר פעמים בארץ, אבל מעולם לא הצפנתי מעבר לחדרה.
אחרי עזיבתי העתיקה אימי את מקום מגוריה לרמת השרון, ליד בית אחותה הגדולה, ובזה אחר זה ארזו אחיי הבוגרים את משפחותיהם ונדדו בעקבותיה למרכז הארץ.
עד שקיבלתי את התואר הראשון שלי עבר כל מרכז הכובד המשפחתי שלנו לאזור גוש דן ויותר לא ראיתי את הנוף הנפלא שנשקף אלי מאז ילדותי מחלונות הבית הענק שבנה אבי - הכרמל המכחיל באופק, עמק זבולון פתוח עד לים מצד אחד, וגבעות שיך אברק הצופות על עמק יזרעאל מצד שני.
בימים בהירים הייתי יכול לראות מחלון חדר השינה שלי את פסלו של אלכסנדר זייד הצופה אל העמק, ואם הייתי מטריח את עצמי לעלות על אופני, הייתי יכול להגיע אליו אחרי חצי שעה של רכיבה מתונה בשבילי עפר לבן מתאבך, ולצפות יחד איתו בנוף הנפלא המשתרע לרגלינו.
הנוף השתנה לאיטו עם חילופי העונות, משנה את צבעו מצהוב לחום קיצי, עד שלקראת אלול לבש גוון אפור מאובק ועייף, ואז, אחרי הגשמים הראשונים, היה הופך לירוק חורפי רענן מנוקד בוורוד לוהט של פריחת כליל החורש.
לא רק ממך נפרדתי כשעזבתי אלא גם מתפאורת נוף ילדותי ונעורי, וכעת חפזתי אליהם חזרה, נוסע במהירות לאורכו של הכביש עד מבואות חיפה.
עברתי דרך רחובות העיר התחתית, חומק מפקקי תנועה, חותר לעבר צומת הצ'ק פוסט שמישהו תלה מעליה גשר אימתני שרק הוסיף עוד תסבוכת על המהומה הרגילה השוררת שם.
נזהר מלעלות על הגשר החדש אני שומר על הנתיב הזכור לי מאז היותי תלמיד בבסמ''ת, מזגזג בין הנתיבים אני מכוון את מכוניתי הקטנה אל הארובות של נשר – בית חרושת לעננים קראתי להם בילדותי - מצחיק את אימי ואחיי הבוגרים.
גם פה יש שינויים - בן דור, תל חנן ונשר הפכו לרצף אחד ארוך ומכוער של פרבר שינה של חיפה, בדיוק כפי ששמעתי מתכנן ערים אחד מנבא שיקרה. נעלם הבסיס הצבאי הישן ולאורך הכביש הצנוע של אז צצו בתי מידות והיכלות מפוארים.
מעל בית הקברות הערבי העתיק הקימו עוד גשר, אבל המחצבה הישנה עדיין פוערת פצע בצלעו של ההר הירוק תמיד וקיבוץ יגור החוסה בצילו המשיך להתרחב עם השנים והוסיף עוד מפעלים ובניינים.
הנה בית המעצר ג'למי, חולש כמו תמיד על כביש 75 ומיד אחריו הגשר הטורקי העתיק מעל לקישון ושרידי הפסים של רכבת העמק עדיין מוטלים בצד הכביש.
בין ברכות הדגים של שער העמקים מוריקה אלי חורשת האיקליפטוסים הקטנה, ואחריה תחנת שאיבה של מקורות ואז אני מתחיל את העלייה המפותלת והמסוכנת הביתה.
אני מתפתל עם הכביש החצוב בגבעה הגירית. עוקף משאיות כבדות ואיטיות להרגיז ומגיע בשלום לצומת טבעון שזכתה סוף סוף לרמזור משלה.
לשמחתי שלט הברזל העתיק עם ציור האישה היושבת על כסא נוח ומחייכת אל הציפור הנחה על כף ידה עדיין ניצב בצומת, מברך אותי לשלום כמו חבר ותיק.
למרות הפיתוי לעצור ולשתות משהו בקיוסק של חנניה ששופץ והורחב אני ממשיך הלאה, יורד עד לצומת אלונים ומגלה קניון במקום שפעם ניצב בו רק צריף קטן למכירת תפוחי עץ תוצרת קיבוץ אלונים.
הקשתות הצהובות של מקדונלד מעטרות גם את הקניון הקטן הזה – מפליא איך הצליחו בני אדם להתקיים פה לפני שהגיע בשורת מקדונלד לארץ?
השמש כבר שקעה. ליד קיבוץ אלונים אני פונה לעבר בית לחם הגלילית, נוסע אליך בכביש חשוך המתפתל בין חורשות עצי אלון. לרגע אני חווה חוסר התמצאות מפחיד, הכל פה חשוך, אני לא יודע מימיני ומשמאלי ופתאום אני חש ספק מענה, מקפיא את קרבי, איפה אני? מה אני עושה פה? לאן אני נוסע בכלל?
ואז אורות בסמת טבעון מנצנצים אלי מרחוק והנה הצומת שפעם, לפני שסללו פה כביש הייתה הופכת בחורף לשלולית ענקית, ובטח גם כיום בימים גשומים...
מעודד מתווי הדרך המוכר, אני ממשיך הלאה, מביט משתאה בשלטים תוצרת בית המהבהבים אלי לאור הפנסים - גבינות ויין בבית לחם הגלילית, נרות משעוות דבורים באלון הגליל, צימרים קסומים באלוני אבא, קדרות מקורית אצל יהודית, היקב של אלוני מציע ערבי יין וגבינה תוצרת בית, מסעדה תימנית בגלריה של ברק - מה קרה לכולם? האם הם יצאו מדעתם?
אין לי זמן להתעמק בזה, הנה הפנייה המוכרת ימינה וכבר אני בבית. הכביש נותר צר ועקמומי כשהיה, אבל משני צדדיו צמחו שלדי בתים גדולים מדי, ובשוליו צצים עוד ועוד שלטים המכריזים על כל מיני עסקים שונים ומשונים, מקדרות ועד אפיית עוגות, מתכשיטים ועד גבינות תוצרת בית, ומה קרה לדקל הוושינגטוניה התמיר שסימן את הפניה למכון?
הנה הוא, מיתמר בין הבתים, מאותת לי לאור הכוכבים, והנה מגרש הכדורגל הישן, עדיין מגודל עשבים – מתי ימצא התקציב לזפת אותו כהלכה? - והנה הכנסייה העתיקה מתקופת הטמפלרים, מתנאה בשלט נחושת חדש ומפואר.
והנה סוף סוף הבית שלך, בלי שום שלטים תודה לאל. הבית נותר כשהיה - רבוע ומוצק, מוקף באותם עצים ישנים. הברוש הגבוה עם הבוגנוויליה הלבנה הנשענת עליו, ערוגת הוורדים הקטנה בצד אחד, עץ הלימון בצד השני, היסמין הריחני מטפס על עמודי העץ של מרפסת הכניסה, מבשם את האוויר בניחוח מתוק.
זיכרון חד כסכין מפלח את קרבי, איך שכחתי את ריח היסמין בלילות הקיץ? מבשם את חלל חדר השינה ומנעים לנו את שנתנו.
אני מדלג מהר במדרגות, מנסה להיכנס, אבל הדלת נעולה. דופק, מצלצל, אין איש, וגם הג'יפ הישן שלך לא עומד כרגיל בחנייה.
''הוא לא פה! רק עכשיו נסע!'' צועקת אלי גברת קמינסקי הזקנה מהבית ליד. המום אני מתמוטט על המדרגות, מחבק את ברכי ורועד.
היא יוצאת אלי, רזה וכפופה מתמיד, אבל עדיין ערנית ומלאת חיים. ''אתה אור פינטו.'' היא מזהה אותי מיד למרות האור העמום והשנים הרבות שחלפו מאז.
''כן. זה אני. מתי אבישי חוזר?''
רק עכשיו הוא יצא עם הג'ריקנים שלו, בטח בעוד שעה, אולי שעה וחצי.'' היא מביטה בי בקרירות, ''אתה חולה או מה?'' היא חוקרת בעוינות זועפת.
''לא, סתם עייף קצת. רק היום הגעתי לארץ. תודה גברת קמינסקי, אני תכף אלך לחפש אותו.''
''לך, לך!'' היא משלחת אותי מעל פניה, ''גם הוא עייף, כבר כמה חודשים הוא עושה הכל לבד, בלי עזרה.'' היא מספרת לי בטון מאשים, ואני מחניק את הדחף לתפוס את כתפיה הצנומות ולנשק את לחייה הקמוטה.
היא כבר בטח עברה את השמונים, שערה לבן ודליל, גבה כפוף, פסיעותיה קטנות וזהירות, אפילו המספר שהטביעו הנאצים על אמת ידה דהה זה מכבר, אבל עדיין יש בה כוח חיות, תבונה וחכמת חיים כדי להבין הכל בלי שיסבירו לה כלום –אני אוהב אותה כאילו הייתה סבתי, אבל אתה לא מנשק סתם ככה גברות כמוה.
מזל שהחלפתי לג'ינס וטריקו עוד כשהייתי ברכבת, השירותים שם היו מבריקים להפתיע ולא הדיפו ריח ליזול אלא מטהר אוויר כימי מתועב. כבר אי אפשר לראות את הקרקע חולפת מבעד לפתח שבאסלה – עכשיו יש שם אסלה כימית שזה בטח טוב יותר אבל...
מוזר איזה שטויות חולפות במוחי בעודי ממהר לכיוון המכון, עובר על פניו וממשיך למטה, מביט מופתע ברפת הישנה של איצקוביץ שהפכה לנגרייה ששלטי עץ מצועצעים מעטרים את חזיתה, וממשיך בשביל הישן עד למכוורת. הלום רעם אני מביט מופתע בגדר עשויה תלתלית עבותה ובשער המוצק המגנים על הכוורות.
לאן נעלמה הגדר החלודה והרופפת שנועדה להגן על הפרות המשוטטות בשטח מפני פגיעתן של הדבורים? בשביל מי נועד השער המפחיד הזה?
אבל אין לי זמן לחשוב על השינויים הללו, אור פנס מהבהב מסמן לי את מיקומך בצד הנמוך יותר של החלקה, ובלי להתעכב ולחשוש מנחשים, עקרבים וקוצים אני ממהר להידחק דרך השער הפתוח ולהיחפז אליך.
''מי זה שם?'' אני שומע את קולך המוכר וליבי מחסיר פעימה.
''זה אני, אורי.''
''אורי?'' הפנס מורם ואורו מסנוור את עיני לרגע, ואז האור מוסט הצידה ואנחנו עומדים פנים אל פנים בין קופסאות העץ המלבינות בחשכה.
חצי ירח ופנס מהבהב מספקים את התאורה ההולמת לסצנת אהבה דרמטית, אבל השחקנים, אבוי, כושלים ומגמגמים טקסט בלתי רומנטי בעליל.
''מה אתה עושה פה פתאום?'' אתה נשמע עוין, חושד, לא מסביר פנים כלל ועיקר.
''התגעגעתי... באתי לבקר אותך... ראיתי שהצלחת עם הדבש איקליפטוסים, אל תשאל באיזה מחיר מוכרים אותו באירופה, הטעם שלו נהדר... פתאום התגעגעתי נורא אז באתי... עוד לא הייתי אצלם... אצל אימא וכולם... אף אחד לא יודע שאני פה חוץ מגברת קמינסקי. היא אמרה...''
אני מבחין שהמשפטים שלי הולכים ומתרחקים ממה שרציתי להגיד ונעשים פרועים ומבולבלים יותר ויותר, ומחליט לשתוק ולהניח לך להשחיל מילה, אבל אתה שותק וממשיך להביט בי בפנים חתומות
''נו, אבישי תגיד משהו.'' אני נשבר לבסוף ומנסה לחבק אותך.
אתה נרתע ממני כאילו הייתי נחש ארסי. ''אם אתה מחפש דבש איקליפטוסים הגעת למקום הנכון.'' אתה אומר לבסוף.
אני בוהה בך, נדהם מדבריך, ולתימהון שנינו פורץ בבכי ונתלה בכוח על צווארך. אתה מתנודד מופתע ונאחז בי ולרגע הכל כמעט בסדר, אבל רק לרגע ורק כמעט.
אחר כך אתה מתעשת, הודף אותי לאחור ומגיש לי בלי מילים את קנקן הנירוסטה הישן, ויחד אנחנו משלימים את חלוקת הסירופ וחוזרים הביתה בשתיקה כבדה.
הבית לא השתנה כלל, הכל נשאר כשהיה, גם אתה כמעט שלא השתנית. אותן פנים, אותו שיער, אותו ריח. אולי מניפת הקמטים סביב עיניך העמיקה מעט, וגומת החן בלחייך הפכה רדודה יותר, דומה יותר לצלקת מאשר לגומה. רזית מעט וחריץ דק ומריר מופיע בזויות פיך כשאתה בוחן אותי בשתיקה עיקשת.
''השתניתי מאוד?'' אני שואל, חרד מהצינה הנושבת מפניך.
''אני לא יודע, חיצונית נשארת אותו דבר, אבל...'' אתה מפנה את פניך ממני, מתעסק בהכנת תה וטוסטים. תנועותיך כבדות. מעבר לחלל שמפריד ביני לבינך אני חש בעייפות שלך ולבי מתכווץ בדאגה.
''תן לי, אתה עייף.'' אני נחלץ לעזרה. מחליק בקלילות לתפקידי המוכר והישן. תודה לאל, לפחות פה, במטבח המיושן שלך, שום דבר לא זז ממקומו, והכל נשאר כשהיה.
אנחנו אוכלים ושותים, ומנסים לשוחח, אבל אתה כל-כך עייף וכבוי ומותש. איפה מעיינות החום והרגש שהתפרצו ממך פעם כשהיינו יחד?
אז נהגתי להתלונן שאתה מטביע אותי ברגשות ובתביעות, שאתה מציף אותי בצרכים שלך, שאני לא מסוגל לעמוד בזה יותר, וכעת, נוכח שתיקתך המתמשכת אני חש מיובש, גווע בצמא. ככה הרגשת אז כשהייתי נאטם מפניך? זה מה שאילצתי אותך לסבול?
בתקווה לזכות בקצת הערכה ממך אני מספר לך על העבודה המדהימה שלי באירופה. אני עובד בחברת ייעוץ גדולה. נסיעות לכל העולם, הכל על חשבון החברה פלוס משכורת נדיבה, אני מתפאר, ואתה מביט בי בחיוך ספקני, וממשיך להסתגר ממני.
''אז מה? אתה נשאר לישון פה?'' אתה שואל בקול אדיש שצורב את לבי. פעם היית שואל אותי את השאלה הזו בכמיהה כה עזה, מתרגש כל פעם מחדש על כל לילה שהייתי מואיל להעניק לך במחיצתי, וכיום דומה שאחת היא לך איפה אישן.
''כן, בבקשה, אם זה לא מפריע לך אבישי...'' אני מגמגם, נבוך פתאום.
''הספה פה או בחדר האורחים?'' אתה ממשיך לחקור בנימוס מאוס.
''אני רוצה לישון אתך.'' אני מתפרץ, מחבק את מותניך, שם ראש על כתפך, מנסה לסחוף אותך אלי ונהדף שוב בנחישות קרירה.
אתה מציע לי את הספה בסלון והולך לישון לבד, ואני שוכב ער עוד שעות ארוכות, משתעשע ברעיון ההתגנבות אליך, ושב ופוסל אותו כל פעם מחדש. עכשיו כבר ברור לי שלא אוכל למחוק כלאחר יד את העוול שעשיתי לך.
ידוע שיש מחיר לכל דבר. הלילה התחלתי לשלם על מעללי ואני אמשיך לשלם עליהם עד לרגע שתחליט שחובי תם.

השבוע שבא אחר כך הוא חם, מעייף ומתסכל מאין כמוהו. בשעת ארוחת הבוקר אתה מסכים שאשאר כאן עוד זמן מה כדי לעזור לך עם הרדייה האחרונה השנה, ועם ההכנות לפסטיבל הדבש – ''עוד רעיון שיווקי מזהיר של וועד המושבה החדש.'' אתה רוטן בשאט נפש – בתנאי שאתקשר למשפחתי ואודיע להם היכן אני.
אני גומר בלגימה אחת את הקפה, נושם עמוק ומתקשר לאימא. השתיקה שבה היא מקבלת את הודעתי שאני אצלך ואשאר אצלך כל זמן שתצטרך את עזרתי מחרישה את אוזני זמן רב אחרי תום שיחתנו.
למרבה המזל העבודה רבה כל-כך עד שאין לי פנאי להתייסר במשמעויות שתיקתה של אימא. למרות שקנית צנטריפוגה חשמלית משוכללת ועוד חבית לאחסון הדבש עדיין העבודה מרובה והזמן קצר.
טיפין טיפין אני מחלץ ממך הודאה שבזמן האחרון קשה להשיג עזרה רצינית, שכל העובדים ששכרת נשברו וברחו אחרי כמה ימים, ושאתה עובד קשה ולא מצליח להשתלט על שלושת המכוורות שהקמת בתקופה שהייתי אתך.
דבש האיקליפטוסים אמנם נוחל הצלחה בחו''ל, אבל השיווק שלו יקר והוא נחשב לדבש בוטיק יוקרתי.
''קשה לסמוך את הפרנסה על מוצר כל-כך ייחודי.'' אתה מסביר לי בקולך השקט, ''הדבורים עושות את חלקן בנאמנות, אבל הרדייה, האריזה, השיווק, הכל נופל עלינו וזה קשה.
''למה המחנה ריכוז הזה סביב המכוורת.'' אני שואל בשאט נפש, ואז נודע לי שמאז האינתיפאדה האחרונה שעקבתי אחריה ברפרוף דרך הטלוויזיה התגברה מאוד מכת הגניבות החקלאיות.
''אבל מה עם המשטרה?'' אני שואל בטיפשות.
אתה מחייך, קצת בלעג, ומסביר שהמשטרה עמוסה בבעיות רציניות יותר מציוד חקלאי גנוב. חלק מעייפותך נובע מלילות שמירה ארוכים שאתה ושאר גברי המושבה תורמים כדי להגן על הרכוש והיבול אתה מספר לי, ומיד אני מתנדב לתת את חלקי בשמירות וזוכה בתמורה לחיוך תודה קטן וליטוף של קצות אצבעותיך על לחיי.
חיוכיך נדירים מאוד לאחרונה, והליטוף שאתה מעניק לי נדיר עוד יותר. אני נע לכיוונך, חותר להאריך את מגע אצבעותיך בפני, ואתה שב ונרתע ממני ומותיר אותי שבור לב.
תדבר איתו, אני מייעץ לעצמי בלילות הנדודים המעיקים על הספה בסלון, פשוט שב ותדבר איתו, זה הכל, אבל זה לא פשוט כל-כך, זה אף פעם לא פשוט כל-כך.
אני מנסה לברר אם קיבלת את המכתב שכתבתי לך לפני שעזבתי, ואתה מהנהן קצרות, ומשנה נושא.
אני מנסה שוב ושוב לברר מה את מרגיש. אולי יש לך מישהו אחר? אני חוקר ואתה מחייך בעצב ומניד ראש לאות לא.
מעודד אני מנסה לגעת, לחבק, ונדחה שוב באדיבות קרה ומנומסת. לאט לאט הנחישות שלי מתערערת. רוחי נופלת ואני מתחיל להתייאש.
אחרי פסטיבל הדבש יתחיל החורף, כמות העבודה תפחת, שוב לא יהיה לך צורך בעובד קבוע. מה אני עושה פה בעצם? אני שואל את עצמי בעוד מקרצף, צובע, שוטף, שומר, מנקה שוב את הצנטריפוגה החדשה, ומבריק את דפנות כוורת הזכוכית שנועדה להדגים לילדים איך נראה עולמה הקסום של הדבורה.

כמה ימים לפני ערב החג הכל כבר כמעט מוכן ואני נוסע לביקור אצל אימי ואחיי. מברך את כולם בשנה טובה, מחלק מתנות ושמח שהם עוברים בשתיקה על עיסוקי ומקום מגורי הנוכחי.
לפני שאני עוזב אחי הבכור נותן לי כמה מספרי טלפון. ''למקרה שתרצה לחזור ולעבוד בארץ.'' הוא אומר, ומלכסן מבט לעבר אימא היושבת על כורסתה בין הנכדים המתגודדים סביבה וצוחקים.
איך זה שאם קשה ותובענית כמותה הפכה לסבתא כל-כך חמה ומבינה?
''אימא לא נעשית צעירה יותר.'' הוא אומר באנחה, מלטף בהיסוס את כתפי ומספר לי שעשיתי בתבונה כשבחרתי בכימיה בזמן ששאר בני גילי למדו הייטק ועריכת דין.
עכשיו נזכרת לתמוך בהחלטות שלי? אני חושב בזעף, אבל מחייך ומודה לו, וכבר בדרך חזרה לצפון מתקשר וקובע ראיונות עבודה.
אותך אולי הפסדתי אבישי, אבל זו עדיין הארץ שלי, והצפון הוא עדיין הבית שלי. אני עם הבריחות גמרתי, אני חוזר הביתה אם זה מוצא חן בעיניך או לא.
בערב אני מספר לך שהחלטתי להישאר פה, בצפון, ואני מחפש עבודה, וכבר קבעתי כמה ראיונות שנשמעים מבטיחים מאוד, ומה דעתך?
''שיהיה לך בהצלחה אורי.'' אתה מפטיר ביובש, ופונה מעלי.
משהו פוקע בתוכי בבת אחת. בלי לתכנן מראש אני מוצא את עצמי מסתער עליך בכוח, נאבק בך, כמעט מכה אותך מרוב מאמץ לאלץ אותך לשבת רגע מולי ולהקשיב לי.
''תקשיב לי רק רגע'' אני נאחז בך בכוח, ''רק תקשיב לי אבישי, בבקשה, תקשיב לי רגע אחד.''
''כמו שאתה הקשבת לי אז?'' אתה שואל בקרירות, אדיש לתחנוני הנואשים.
מובס אני מרפה ממך ובורח החוצה. פוסע בפסיעות גסות, כמעט רץ, לא יודע לאן, העיקר להתרחק ממך ולנשום מעט אוויר.
מבלי משים אני הולך לעבר המכוורת, חושב על טעויות העבר, ועל העתיד הצפוי לי בלעדיך, ואז, כשאני מתקרב לגדר אני רואה אותם - הם צעירים, כורעים שפופים ליד הגדר, מנסים לחתוך את חוט התיל הקוצני במספרי פח תוך שהם מתלחשים בקולות גרוניים.
גל של זעם עולה בי, ובלי לחשוב פעמיים אני מתחיל לשעוט לעברם, צורח ומקלל בקולי קולות.
הם נבהלים, שומטים את המספריים ונעמדים. תוצאות הקרב ברורות מראש - הם שלושה, אני רק אחד, אבל אני כועס כל-כך עד שאיני מסוגל לחשב חישובים וממשיך לרוץ לעברם בצעקות.
בעזרת גורם ההפתעה אני מצליח לחטוף את המספריים הכבדות ולנופף בהם באיום, אבל אז הם מתאוששים ואני סופג כמה חבטות רציניות בפני ונופל ארצה, מקבל בעיטה בבטן ומתחיל להיחנק ולהקיא.
בכל זאת אני נאחז בכל כוחי במספרי הפח ובמשך כמה שניות ארוכות מתחולל מאבק משיכות מוזר ביני לבין אחד מהם - צעיר רזה וזועם - ופתאום מישהו מרעיש בין הקוצים. הוא עוזב את הידית של המספרים, מקלל בערבית ובורח.
ידיים חזקות אוחזות בי ואיציק, הנגר שהתמקם ברפת הישנה של איצקוביץ, מרים אותי בזהירות ומביא אותי ואת מספרי הפח היישר אל המרפאה.
וככה, סוף סוף, אחרי שבוע מתסכל מאוד אני זוכה להגיע למיטה שכל-כך הרבה זמן נכספתי אליה. אמנם אני פצוע וחבול, אבל ראשי מונח על הכרית של אבישי, ריחו עולה באפי, וידיו חובקות אותי בעדינות מאחור.
נכון, יש לעונג הזה מחיר כבד - ראשי חבוש בטורבן ענק של תחבושות, יש לי פנס בעין, סדק בצלע וסימן שחור מתפשט על בטני, אבל לי לא אכפת כי זכיתי לראות את אבישי המבוהל מתפרץ לחדר הרופא באמצע הבדיקה, האחות הנרגזת ממהרת בעקבותיו, מוחה ברוסית זועמת, ונאלמת דום כשהוא כורך את ידיו סביבי ומנשק את לחיי.
אחר כך הגיעה המשטרה ונציג וועד המושבה. כולם נזפו בי על פזיזותי תוך שהם משבחים את אומץ לבי מצד אחד, וגוערים בי על טיפשותי מצד שני.
אחרי שהשוטרים רשמו דו''ח, לקחו ממני עדות ואת מספרי הפח ונסעו לדרכם מצאתי את עצמי על מיטתו של אבישי, חבוק בין זרועותיו, מנסה בפעם המיליון בערך לדבר איתו על עתיד יחסינו לאן, ושוב מושתק בטענה שאני עייף ויש זמן מחר.
''אני רק רוצה שתדע שאני אוהב אותך.'' אני מתעקש, ''אתה עוד אוהב אותי אבישי?''
''כן.'' אתה אומר קצרות, וכובש את פניך בעורפי.
''ואתה סולח לי?'' אני ממשיך להתעקש.
''אין על מה לסלוח.'' אתה אומר בעקשנות עוד יותר גדולה משלי.
''יש, יש על מה לסלוח. אני חייב לדעת אם אתה סולח לי אבישי?''
''אני מנסה.'' אתה עונה וקולך חנוק, ספק מעצב ספק מזעם, ''אתה לא רואה שאני מנסה? אבל...''
''אבל מה?''
''אחרי שעזבת והשארת את המכתב הדבילי הזה...'' אני חש איך הזעם שבקולך גובר על העצב ומתכווץ בתוכי, ''התפרקתי לגמרי, המכוורת כמעט הלכה בגלל הזנחה, רק הכוורות שהשארתי בחורשת האיקליפטוסים שגילינו יחד ניצלו. אם לא היה לי דבש האיקליפטוסים הייתי פושט את הרגל ומאבד הכל.''
''אני מצטער אבישי, לא הבנתי אז... אני ממש ממש מצטער. בבקשה תסלח לי, אני כל-כך אוהב אותך. אני רוצה...''
''גם אני רוצה.'' הוא נאנח, כבר לא כועס עלי, רק עצוב. ''אבל קשה לי, אני מרגיש כאילו הלב שלי עטוף קרח.'' הוא אומר בעצב ונאנח שוב, ''אתה מבין למה אני מתכוון?''
''כן, אני מבין.'' אני אומר ונאנח גם כן, ''אל תיקח ללב אבישי, אני מבין ואני אחכה כמה שצריך. יהיה בסדר, בוא נישן, לילה טוב חמוד.''
מותשים מהיום הארוך שנינו נרדמים חבוקים ומתעוררים לפנות בוקר לקול שופר דק וצלול שאחריו נשמעת הקריאה – ''סליחות יהודים! קומו לסליחות! קומו לסליחות לכבוד חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות!'' ושוב תרועה של השופר.
''לעזאזל, עוד לא חמש בבוקר.'' רוטן אבישי וגונח.
''מי צועק שם בחוץ?'' אני שואל בתקווה להסיח את דעתו מכך שהזקפה שלו, קשה ונהדרת, צמודה לישבני.
''כנפו המשוגע. מאז שגילו את המקווה העתיק ליד קיבוץ אלונים הוא חזר בתשובה ומשגע את כולנו...'' מלמל אבישי בתרעומת ישנונית ונדחק אלי עוד יותר.
בחוץ השופר מריע תרועות ושברים. אני שוכב בשקט, מנסה להרגיע את נשימתי המתגברת ומקווה לטוב בעוד זקפת הבוקר שלו מתחככת בנעימות בעכוזי.
''שתוק כבר נודניק אחד, לך להעיר את הדוסים של שדה יעקב.'' אומר אבישי בקול ערני יותר וידו מתגנבת אל בטני ואחר כך למטה ממנה.
''מה אתה עושה אבישי?'' אני לוחש, מתנשם ורועד. כל הדם שבגופי מתנקז לזין שלי ותחתוני מאיימים להיקרע מעצמת הלחץ. ''מה אתה עושה לי חמוד?''
''מה נראה לך?'' הוא עונה ונשכב עלי, טומן את פניו בצווארי.
זה כל-כך טוב, אני מתחפר בגופו, שואף את ריחו הטוב מלא ריאותיי ובכל זאת לא יכול להתאפק אני חייב לשאול שוב. ''אתה בטוח אבישי? באמת סלחת לי?''
הוא מגחך. ''כן אני בטוח, לא שמעת שעכשיו אלול, חודש הסליחות והרחמים?''
בחוץ כנפו המשוגע ממשיך לצעוק, ''סליחות יהודים, קומו לסליחות!'' ובפנים אנחנו מתחילים לסלוח זה לזה, בהתחלה בהיסוס, ואחר כך במלוא המרץ.
בהדרגה קולו ותרועת השופר נחלשים ומתעמעמים במרחק ועד שאנחנו קמים לארוחת בוקר כנפו המשוגע והשופר שלו נעלמים לאי שם.

פרולוג
הרעיון לשלב את חג הסוכות עם אירועי פסטיבל הדבש והיין בגליל נחל הצלחה עצומה. היו לנו המון מבקרים וקונים שבאו על נשיהם זקניהם וטפם לראות איך רודים דבש ואיך נראית כוורת דבורים מבפנים.
כולם רצו לקנות בקבוקי יין וגבינות ולטעום את העוגות תוצרת בית שאפתה אשתו של איציק הנגר.
בעלי היקב השכן הקימו סוכה בחצר המכון והעמידו בה חבית עם ענבים כדי לאפשר לילדים לדרוך ענבים ברגליהם היחפות (אני מקווה שאת הרסק שנוצר השליכו אחר כך לפח, ראיתי שם כמה כפות רגליים מטונפות מאוד), והאמיצים הוזמנו לבחון מקרוב את כוורת הזכוכית.
אותי העמיד אבישי ליד הקופה וביקש שברגעי הפנאי אתן הסברים על כוורת הזכוכית והלך למכון כדי להשגיח על הפעלת הצנטריפוגה הידנית הישנה.
הילדים נהנו מאוד לסובב את המנואלה ולראות איך הדבש ניגר מהחלות לתחתית הצנטריפוגה ומשם לדלי, אבל צריך היה להשגיח עליהם ללא הרף.
קלי קלות חשבתי לעצמי, אבל שעתיים אחר כך התגבר מאוד זרם המבקרים ואני הזעתי מרוב מאמץ, מנסה לשווא לפצל את עצמי לשניים - אורי אחד ליד הקופה, ואורי שני ליד כוורת הזכוכית.
מצד אחד מנסה להסביר לילדים סקרניים ומוקסמים איך מייצרות הדבורים בתוך גופן הזעיר דבש מצוף פרחים ואיך הן בונות מדונג שגם אותו הן מפיקות מגופן תאי אחסון לדבש בצורת משושים מדויקים להפליא, ומצד שני מתאמץ לשרת לקוחות שהשתוקקו לקנות דבש, יין, גבינות וצעצועי עץ מקסימים שבנה איציק הנגר ברפת הישנה של איצקוביץ.
''נראה לי שיש לך בעיה של מחסור בכוח אדם אורי.'' שמעתי את קולה של אימא מגיע אלי ברור וחד דרך המון הילדים והאמהות שצר עלי.
''קח את האחיינים שלך לסיבוב אטרקציות ותשאיר את הקופה לי.'' פקדה עלי, ולפני שהספקתי להתעשת כבר תפסה את מקומי, ומיד הצליחה לשכנע גברת הססנית אחת שעכבה את התור לקנות גם עוגות תוצרת בית וגם גבינות שהולכות מצוין עם היין האדום.
מעבר לכתפה קרץ אלי אחי הגדול והרים את בנו הקטן על כתפיו כדי שיראה טוב יותר את כוורת הזכוכית, וגיסתי התעקשה על הסברים מדויקים על ההבדלים בין דבש פרחי הדר לדבש פרחי בר.
ניסיתי להפריד בין שני התאומים של אחי האמצעי שצרחו ונאבקו על משאית צעצוע אדומה מעץ. (בסופו של המאבק הוריהם המותשים נכנעו וקנו להם שתי מכוניות) ואחר כך כבר הייתי כל-כך עסוק, ומוקף בקהל כה גדול עד שלא ראיתי יותר אף אחד מבני משפחתי.
רק בערב, אחרי שאחרוני הקונים והמבקרים הלכו, גיליתי שאימא עדיין עומדת על משמרתה ליד הקופה, אבישי עומד מצידה האחד, ווסרמן ראש הוועד (הבן של וסרמן הרפתן שמהרפת שלו גובנו הגבינות שזכו להצלחה כה רבה וביתו נישאה לאיציק הנגר והיא זו שהביאה אותו למושבה) מצדה השני.
''זו גברת פינטו, אימא של אורי!'' אמר אבישי בגאווה, מניח יד על כתפה של אימא שחייכה אליו כאילו הם מכרים וותיקים וביקשה שכולם יקראו לה חווה.
''ממש הצלת את המצב חווה.'' אמר אבישי בחמימות, ''איך את יודעת להפעיל קופה רושמת כל-כך טוב?''
אימא חייכה וסיפרה שוב את הסיפור הישן ששמעתי כבר מאה פעמים, איך אבא שלה ז''ל שהיה בעל חנות מכולת עוד בפולניה העמיד אותה בחנות שלו לחשב חשבונות ולתת עודף עוד לפני שהייתה גבוהה מספיק להגיע לדלפק, ואפילו היום, כשיש לחץ היא הולכת לעזור לאחי בחנות ולמרות שכיום כבר אין לה את המרץ שהיה לה אז כשהייתה צעירה ובכל זאת...
''מה את מדברת חווה?'' השתומם אבישי וחייך את החיוך המקסים שלו, ''הלוואי ולצעירים בימינו היה חצי מהמרץ שיש לך כיום, עכשיו אני מבין מאיפה אורי ירש את החריצות שלו, את יודעת שגם אני למדתי את המקצוע שלי מאבא שלי ז''ל? כשהייתי תינוק אימא שלחה אותו לקנות לי עגלה והוא חזר עם כוורת ומאז...''
גם את הסיפור הזה שמעתי כבר יותר מדי פעמים. איזה מזל שאימא ואבישי נפגשו רק היום ויש להם את כל חול המועד סוכות לספר זה לזה את הסיפורים שלהם.
אני רק מקווה שהיא תתאפק ולא תספר גם לו איזה תכשיט מפונק הייתי כשהייתי קטן, וגם אם כן, לא חשוב, אבישי כבר סלח לי על כל מגרעותיי.