אחות קטנה

הלילה שוב התעוררתי מזיע אחרי שחלמתי את החלום הקבוע שלי על האחות הקטנה של עדי. אחוז בחילה מעצמי התחמקתי בזהירות למקלחת לשטוף את הזיעה המסגירה מעל עורי הלח. למה? למה אני חולם דווקא על האחות הקטנה, העגלגלת והסקסית של עדי? מילא אם הייתי חולם על בנות אחרות, אבל למה דווקא עליה? על הצעירונת השחומה בת השמונה עשרה שכל פרט בגופה ובפניה מהווה גרסא רכה ומעודנת של הגוף השרוע לצידי לילה לילה, מתרפק עלי במסירות נטולת חשד. 

איזה מין בן אדם אתה? אני נוזף בעצמי, ומשפשף ביד מסובנת את האבר הבוגדני הזה שעל דעת עצמו, בלי להתחשב במוסר, בחובות, ובכללי החברות, מזדקף דווקא בגללה - האסורה עלי יותר מכל אחת אחרת.
ידי המסובנת נעה במהירות גוברת והולכת על הזין הזקוף שלי בעודי מעלה שוב בעיני רוחי את הזיכרון המתוק של שדיה, נעים ברכות מפתה תחת חולצתה הדקה, משוחררים מחזיה, הפטמות הכהות והגדולות קורצות אלי מתחת לבד הלבן והדק.
בגלל הקרבה המשפחתית היא לא נזהרת ממני, למרות גילה היא מתנהגת כמו ילדה, מתרפקת עלי בתמימות כאילו הייתי סריס חסר חשק ולא גבר צעיר,
מתאכזרת אלי במתיקות לא מודעת ולילה לילה פולשת לחלומותי, פוסעת בהם ברגליה הקטנות והיחפות.
אני חושב על ירכיה המארכות והרכות המסתירות במפגש שביניהן סוד מתוק מדבש, מדמיין את הקפלים הלחים והחמים של בשר צעיר ולוהט שאני כל-כך מתאווה לטעום ממנו ולו רק פעם אחת... וגומר בגניחה חרישית.
אחר-כך אני חוזר למיטה שלנו, מחליק בעדינות על הגב החלק והשרירי, מלטף את הישבן המעוגל. קצות אצבעותי מתענגות על המגע בעור הקטיפתי של עדי שמזכיר במגעו את עורה של האחות הקטנה, אבל... כמו שאמרו הצרפתים - יחי ההבדל הקטן.
רגשות האשם הם הגרועים מכל. איך אני יכול להיות כל-כך כפוי טובה כלפי עדי, הראשון שחייך אלי כשהגעתי לאוניברסיטה, צעיר טיפש ותמים, מבוהל עד עמקי נשמתו? הייתי כל-כך חסר בטחון כשהגעתי ללמוד בעיר הגדולה, כל-כך משוכנע שכולם יבוזו לי על הבישנות הפרובינציאלית שלי - של צעיר מגושם שאפילו הצבא מאס בו בגלל מום פעוט בליבו.
עכשיו אני יודע שעיקר בעיותי נבעו מכך שבאתי מבית מסרס ומעקר, בית שהניקיון ומילוי החובות היה חשוב בו יותר מחיבוק וחיוך.
כעת אני מבין כמה הזיקו לי שיטות החינוך המיושנות של הורי הדתיים שהעניקו לי יחס קפדני, קר, מדכא יצרים, מתעלמים בצורה בוטה מהמיניות שלי, גורמים לי לחוש אשמה כל פעם שקמתי רטוב מחלום ארוטי.
איזה מזל היה לי שפגשתי את עדי ואת חבריו שאמצו אותי בחום, מתיחסים אלי כאל אח אובד - מעודדים, תומכים, נותנים יד עוזרת, חיבוק אוהב – הם הצילו אותי מלהפוך להעתק מדכא של משפחתי.
אני אוהב אותם, את כולם כאחד, ואת עדי בעיקר. הם בשבילי יותר ממשפחה.
לולא הם - הבחורים העדינים, הרגישים והמתוקים הללו - שסיפחו אותי אליהם מהיום הראשון שלי בתל אביב, הייתי מת מבדידות ועצב בעיר הגדולה והמפחידה הזו.
אז למה, אם אני כל-כך אוהב ואסיר תודה, אני חולם שוב ושוב על השדיים שלה, על הירכים שלה, על פניה הדומות כל-כך לפנים המונחות על הכר לצידי?
איזה מין בן אדם נורא אני?
אני נצמד לגופו החם, הרפוי משינה של עדי, הבחור הכי יפה, מתוק, אוהב ונאמן שלימד אותי כל מה שאני יודע על אהבה וסקס, ומתפלל בשקט לאלוהים שאם הוא חייב לשלוח לי חלום על נשים לכל הפחות שזה לא יהיה עליה, על אחותו הקטנה והעסיסית של החבר שלי ומנסה שוב להרדם.