לא אוהב גשם

מזה חודשיים החזאים מדברים בסבר פנים חמור על המחסור בגשמים, מתנבאים על יובש ובצורת, מודאגים בגלל ירידת מפלס הכינרת, מקוננים על הנזקים לחקלאות, משווים את כמויות הגשם שירדו בשנים קודמות עם מה שלא ירד השנה, מקמטים את מצחם ומנבאים נבואות קודרות על גובה מי התהום ומחסור במי שתייה.

בכל רחבי הארץ נערכות תפילות מיוחדות לבואו של הגשם ורק אני נשאר אדיש – אני לא אוהב גשם, שונא קור, מעדיף ללכת בלי מעיל ומתעב מטריות, הן תמיד הולכות לי לאיבוד.

והנה, ערב בהיר אחד הכריזה החזאית בחיוך שמח שממחר הטמפרטורות ירדו ויש סיכוי לגשם מקומי.

כן ממש... לא לקחתי ללב, זפזפתי לערוץ אחר ושכחתי את התחזית. למחרת קמתי לבוקר צח ובהיר ויצאתי מהבית כרגיל, בבגדי קיץ. עד לשעת הצהרים התבררה לי

גודל טעותי, השמים התקדרו, הגשם ירד בעוז ואני רצתי בין הטיפות, רועד מקור ומקלל את החזאית כאילו זו אשמתה שהתעלמתי מאזהרותיה המפורשות.

אחרי שדילגתי בין שלוליות בוציות והגעתי קפוא בהונות לתחנה גיליתי שהחמצתי את האוטובוס ונגזר עלי לעמוד, רטוב ומדובלל, ולהמתין לבואו של האוטובוס הבא בתור.

עמדתי בתחנה, בוהה בדלף העכור ניתז על המדרכה, מהרהר נוגות בהשוואה השגורה לעייפה בין גברים לאוטובוסים, וקיוויתי שבטעות יסודה.

עברו כבר כמעט שנתיים מאז נפרדתי מהאקס, ואם אאלץ לחכות זמן רב כל כך גם לאוטובוס אז אולי כדאי לשקול קניית מכונית? או שאולי אתקשר ואזמין מונית, יעלה כמה שיעלה, זה עדיף על דלקת ראות, חשבתי לעצמי בעצב, ואז נעצרה מכונית לבנה בתחנה ופניו הידידותיות של המתרגל בשיעורי הסטטיסטיקה השנואים והמפחידים הציצו מהחלון, "רוצה טרמפ?" שאל וחייך בעליזות של בן אדם שגשם עושה לו טוב על הלב.

אני שונא סטטיסטיקה כמעט כמו שאני שונא גשם ולכן היססתי לרגע, אבל קבצנים לא יכולים להיות בררנים, וזו לא אשמתו של הבחור שהוא יודע סטטיסטיקה ומתפרנס ממנה וגם הגשם הוא לא אשמתו, וגם לא אשמתה של החזאית שקיללתי נמרצות, אז למה שאעמוד רטוב וקפוא ואמתין עד בוש לאוטובוס?

אין סיבה החלטתי וקפצתי למכונית שלו, אמרתי תודה וקיבלתי בשמחה את המגבת היבשה שהוא הגיש לי, ניגבתי את פני הלחות, וכשהמתרגל הציע לי בחביבות לעלות איתו לדירתו, לשתות איתו תה חם ולהמתין אצלו עד שהגשם יפסק הסכמתי ברצון.

הדירה של המתרגל הייתה קטנה וחמימה, התה חם ומתוק, והנשיקה שהוא נתן לי אחרי שסיימתי ללגום אותו הייתה לוהטת ומתוקה אף יותר.

הגשם פסק רק בערב ועד אז התחממתי וגם בגדי כבר יבשו, ובכל זאת נשארתי אצלו עד הבוקר למחרת, מתפנק איתו מתחת לפוך הנעים, לומד לאהוב יחד איתו את הגשם והקור.

המתרגל ואני נשארנו יחד כל אותו חורף, בזכותו התחלתי להעריך את מנעמי החורף, ולצפות בשמחה לימים גשומים. אם זה היה תלוי בי הייתי מבלה איתו את כל חורפי וגם את האביבים והקיצים. המשכנו לישון יחד גם באביב ובקיץ, ובסתיו חיכינו בקוצר רוח לחורף הבא שגם הוא התמהמה להגיע.

שנה אחרי שהפכנו, המתרגל ואני לזוג קמתי מהמיטה, ושוב התעלמתי מדברי החזאית ויצאתי מהבית בלי מטרייה, ושוב תפס אותי גשם. רטוב עד לשד עצמותי ויתרתי על המשמרת שלי, הודעתי בעבודה שאני חולה ורצתי הביתה אל המתרגל שלי בציפייה שישקה אותי תה חם, ויחמם אותי במיטתו.

"הפתעה!" צעקתי כשנכנסתי לחדר השינה שלנו, וזו אכן הייתה הפתעה – מצאתי אותו במיטה עם בחור אחר.

"ירד גשם והוא היה רטוב ובלי מעיל אז נתתי לו טרמפ ו... אני באמת מצטער, הכל קרה באשמת הגשם." הסביר המתרגל ונתן לי מגבת לנגב את פני הלחים.

הפעם דחיתי את המגבת ויצאתי מדירתו כמו שנכנסתי אליה לפני שנה - רטוב וקפוא ושוב שונא גשם כמו ששנאתי אותו פעם, לפני שהכרתי אותו.