א. אהבה ממבט ראשון

1. אוחצ'ה
אם החיים הם כמו משחק פוקר - כמו ששמעתי פעם מישהו אומר - אז במשחק הזה שמכונה החיים שלי קיבלתי קלפים ממש מחורבנים.

אני יודע, אף אחד לא אוהב בכיינים, אנשים משתעממים מהר ממתלוננים סדרתיים, אני שומר על איפוק כמיטב יכולתי, אבל החיים הם כל כך לא הוגנים לפעמים.

אני שואל את עצמי לא פעם למה זה מגיע לי? למה יצאתי גם הומו וגם אוחצ'ה? סתם הומו לא מספיק רע? הרי יש המון הומואים שלא רואים עליהם כלום, יש גברים שאף אחד לא יאמין שהם לא רודפי נשים, הם כאלה גבריים שאפילו להם עצמם לקח המון זמן להבין שהם הומואים, אבל אצלי מספיק להעיף מבט אחד וכבר יודעים. עוד כשהייתי בבית ספר יסודי הילדים כבר קראו לי קוקסינל בלי שהבינו מה זה בדיוק, תמימים ככל שהיו אפילו הם הרגישו שאני שונה מכולם.

אומרים שילדים הם עם אכזרי וזה נכון, אבל הם צדקו, באמת הייתי שונה מרוב הבנים בכיתה. הייתי נמוך ושמנמן, ילד עדין וביישן שלא אהב ספורט. תמיד הרגשתי טוב יותר עם הבנות ונרתעתי מאלימות וממשחקים פראיים, ומהבחינה הזו, למרות שחלפו מאז מעל עשרים שנה, לא השתניתי. הדבר היחיד שהשתנה אצלי עם השנים היה היכולת להעמיד פנים שאני כמו כולם.

להסתיר את מה שאתה, להעמיד פנים שאתה אחר, זו מומחיות נרכשת אצל רוב ההומואים, אולי בגלל זה כל כך הרבה מהם פונים למשחק.

ככל שהתבגרתי הבנתי את זה יותר ועשיתי כמיטב יכולתי להשתלב ולהיות כלפי חוץ כמו כולם. אמנם לא ניסיתי אף פעם להעמיד פנים שאני נמשך לנשים, אני לא שחקן טוב עד כדי כך, (וחוץ מזה אף אישה עם טיפת מוח בקודקודה לא הייתה מאמינה לי, וגם אם הייתי מסוגל להסתיר את המהות האמיתית שלי אני רוכש יותר מידי כבוד וחיבה לנשים מכדי לנסות לרמות אחת מהן), אבל עם השנים למדתי לרסן חלק מהתנועות היותר מידי נשיות שלי, לא לדבר עם הידיים, לעבות את הקול, ולהיות פחות הומו מבחינת ההופעה החיצונית. למרבה הצער לא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לגובה שלי שנותר נמוך מהממוצע והיה עלי להשלים עם כך שהגוף שלי אף פעם לא יהיה שרירי וחטוב.

אין צורך להגיד לי שלכל סיר יש מכסה, ותמיד יש כאלו שימצאו דווקא את הדברים שאתה לא אוהב בעצמך מושכים ויפים. אני יודע את זה לבד, ועם השנים למדתי לקבל את עצמי כמו שאני, אפילו התחלתי לחבב מעט את צורתי החיצונית ולמדתי להקפיד על דיאטה ולבקר בצורה מסודרת במכון כושר כדי לרסן את הנטייה המצערת שלי להשמנה.

לשמחתי יש די הרבה גברים שמוצאים אותי מושך כמו שאני ואוהבים את הטיפוס העדין והחלק ובעל העור הבהיר, אך עדיין יש בי לצערי דברים שממשיכים לגרום לי מבוכה ושאני מתקשה לחשוף בפומבי, ואני מתכוון למשיכה הלא מוסברת שלי לגברים מבוגרים ממני בהרבה.

אני יודע שיש בחורים צעירים שמעדיפים בן זוג בוגר ומנוסה, כזה שאפשר ללמוד ממנו, לסמוך עליו, ליהנות מניסיונו בחיים וגם מחשבון הבנק המכובד שלו, אבל ידוע שככל שהצעירים הללו מתבגרים הצורך שלהם בדמות אב פוחת, ולעיתים אחרי שהם מתבגרים הם הופכים את היוצרות ומפתחים חיבה לצעירים חלקי עור וחסרי ניסיון שקל להרשים אותם, או לקנות אותם.

כך או כך הפרש גיל של עד עשר שנים, פחות או יותר, מקובל למדי בקהילת חובבי הגברים ואיש לא מרים גבה בגללו, אבל צעיר בן עשרים ומשהו שמזיל ריר על בני ארבעים פלוס, ואפילו חמישים שדווקא כן נראים בגילם? זה כבר מתחיל להראות כמו סטייה, כן, עוד אחת, כאילו שאין לי מספיק. עכשיו אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני אומר שהחיים לא הוגנים?

לכאורה מה הבעיה בשביל גבר צעיר למצוא מבוגר שירצה אותו? אטרף שורץ גברים בני ארבעים פלוס שרק מחפשים בשר טרי, חלקם אפילו ישמחו לשלם עבור התענוג, אף אחד לא יודע את זה יותר טוב ממני, קיבלתי די הצעות וגם כשהתקשיתי לגמור את החודש תמיד סירבתי. יש לי את הגבולות שלי, אני מעדיף לעבוד כמלצר, או אפילו בניקיון, ולא למכור את התחת שלי בעד כסף. לא רוצה להיות זונה ולא מעוניין להפוך לחלק מתעשיית המין, אני לא שופט אף אחד ואין לי שום דבר נגד גברים שמוכנים לקנות בכסף מה שהם לא יכולים לקבל חינם, אבל אני לא מעוניין להיות חלק מהעסק הזה, אני רק רוצה בן זוג שיאהב אותי, ויניח לי לאהוב אותו. אולי זו התחסדות מצידי, אבל

למה זה מוגזם לקוות שיהיו לי חיי אהבה וזוגיות? אז מה אם הגברים שמוצאים חן בעיני מבוגרים ממני בעשרים ומשהו שנה? בגלל זה אני צריך להיות בודד? לצערי נוכחתי לדעת שכן.

אני יודע, אני לא ההומו היחיד שמתלונן כמה הוא בודד וכמה קשה למצוא מישהו לאהוב שיאהב אותך בחזרה. זה מצב נפוץ אצל הומואים, אבל נדמה לי שאצלי זה גרוע יותר, ולא שחסרים לי מחזרים, הגברים שאני נמשך אליהם מחמיאים לי, מוחנפים מהפניות שלי אליהם גם אם הם לא נמשכים לטיפוס שלי, ואלה מהם שלא נרתעים מהצורה שלי (גם סירים קטנים ושמנמנים כמוני מוצאים פה ושם מכסים) מסכימים ללכת איתי למיטה, אבל קשר רציני וממושך? קשר שיש בו יותר מסקס? הצחקת אותם.

"על מה יש לי לדבר אתך ילד?" שאל מישהו שנדלקתי עליו קשות, "אתה חמוד והכול, אבל אל תשכח שאתה יכול להיות הבן שלי." וסירב לפגוש אותי שוב. לצערי נוכחתי  שוב ושוב שגברים מבוגרים ורציניים מהסוג שמושך אותי לא מתלהבים במיוחד מקשר עם גבר צעיר מהם ביותר מעשרים שנה. 

במשך כמה שנים טובות בזבזתי את זמני בניסיון למצוא בן זוג לטעמי, פגשתי המון גברים, חלקם דחו אותי, חלקם אני דחיתי, חלק שברו את ליבי, וגם אני בטח שברתי לצערי כמה לבבות, או לפחות פגעתי באגואים שלהם, עם כמה אפילו נשארתי ביחסי ידידות.

אחד מהם הוא דודו. החברות שלנו התחילה בצורה די מצחיקה. מצא חן בעיני הכרטיס שלו והשארתי לו הודעה. הוא חזר אלי, דיברנו קצת במסנג'ר, מצאנו שאנחנו מחבבים זה את זה, עברנו לטלפון וגילינו שהכימיה ביני לבינו ממש טובה. הוא קצת היסס בגלל הפרשי הגילים, (הייתי אז בן עשרים ושש והוא בן ארבעים ושמונה), אבל אחרי שהצלחתי לשכנע אותו שאני נמשך דווקא לגברים בגילו הוא הסכים שניפגש.

כדי לבוא לפגישה בלי דעות קדומות החלטנו לא להחליף תמונות, כל אחד נתן לשני תיאור כללי של עצמו, קבענו פגישה בבית קפה, לבשנו את מיטב בגדנו ונפגשנו.

עד היום, שנתיים אחר כך, דודו צוחק כשהוא נזכר במבע ההפתעה המאוכזב שעלה על פני כשהוא ניגש אלי. "אתה בטוח שאתה בן ארבעים ושמונה?" גמגמתי בתדהמה כשגבר דק גזרה עם חיוך צעיר ובלורית מתנפנפת ניגש אלי, אמר שהוא דודו, ולחץ בחום את ידי.

"אתה רוצה לראות תעודת זהות?" צחק, ומיד שלף את ארנקו והראה לי שאכן, הוא בן ארבעים ושמונה, למרות שבקלות רבה יכול היה להוריד עשרים שנה מגילו בלי שאיש יחשוד בו.

אני שונא להגיד למישהו שהוא לא מתאים, מי כמוני יודע כמה זה מעליב ופוגע, אבל למרות החיבה הרבה שלי אליו הוא באמת לא היה מתאים, הוא נראה צעיר מידי, רזה מידי, קליל מידי. דודו הוא חבר נהדר, גבר אינטליגנטי, רהוט, רגיש ונבון וחוץ מזה הוא גם בחור נחמד, אבל כבן זוג הוא פשוט לא היה מה שרציתי, ולא הייתה לי ברירה אלא להגיד לו את זה. עשיתי זאת בצורה הכי עדינה ורגישה שרק אפשר, מנסה לא להיגרר לקלישאה השחוקה של - זה לא אתה זה אני - למרות שהפעם זה באמת היה נכון.

"אז שאני אבין, אתה אומר שאני לא מתאים כי אני לא נראה מבוגר מספיק?" חייך דודו חיוך שלא הצליח להסוות את אכזבתו, "אני מתלבט אם להיעלב או לראות בזה מחמאה."

"מחמאה, בטח שמחמאה." נחפזתי לאשר, והכברתי עוד מחמאות על הופעתו הצעירה והספורטיבית, מאשים את עצמי שהטעיתי אותו. "וחוץ מזה גם אני בטח לא מוצא חן בעיניך. אתה בטח מעדיף מישהו פחות נשי, יותר רזה וגבוה, טיפוס יותר מסוקס." פתחתי לו פתח מילוט בכבוד.

"ממש לא." סירב דודו באבירות להזדמנות שזימנתי לפניו, "אתה ממש חמוד בעיני ואגב, גם אתה נראה צעיר יותר מהגיל שלך. אתה באמת רק בן עשרים ושש?"

חיקיתי אותו והראיתי לו את תעודת הזהות שלי ושנינו צחקנו יחד צחוק גדול, החלטנו שבכל מקרה נישאר ידידים, וכך היה.

שמרנו על קשר וירטואלי של מיילים, ומידי פעם דיברנו בטלפון או קפצנו לביקור אחד אצל השני. גרתי אז בתל אביב ודודו בנתניה, וכל הזמן התלוננו על הצפיפות באזור המרכז, על זה שתמיד יש פקקים ואין חנייה, והכול כל כך יקר. אחר כך הוא נסע לעבוד בלונדון, וכשחזר החליט לגור בצפון כי שם הוא מצא עבודה, והקשר שלנו התרופף מעט.

כמה חודשים אחר כך התחיל המצב הכלכלי בארץ להיות ממש קשה, במקום העבודה שלי התחילו שמועות על קיצוצים ופתאום נמאס לי מההייטק ומתל אביב היקרה והבודדה, נמאס לי ודי.

זה אחד היתרונות של הומואים שאין להם משפחה וקשרים שמעגנים אותם למקום המגורים, הם ניידים וקלי תנועה. בגחמה של רגע החלטתי לעזוב את תל אביב, ובמקום לחדש את החוזה על הדירה שלי (או לחפש משהו אחר, משימה בלתי אפשרית לדעת רוב מכרי) החלטתי לחפש עבודה חדשה רחוק מהמרכז הצפוף.

שלחתי קורות חיים, מנער את האבק מתעודת ההוראה שלי ומצאתי בקלות מפתיעה עבודה כמורה לתולדות האמנות במכללה לעיצוב בקריות ועכשיו נשאר רק לחפש דירה.

התקשרתי לדודו לבשר לו את החדשות שלי ולשאול אותו אם יש לו עצות בשבילי לפני שאתחיל לחפש מקום מגורים חדש.

הוא שמח מאוד, בירך אותי בחום על החלטתי הנבונה לעבור למקום מגורים שפוי יותר והודיע לי שאני לא צריך לטרוח לחפש, יש לו כבר דירה מעולה בשבילי.

"אני גר בבית דו משפחתי עם חבר, והדו הצמוד אלי פנוי. מדובר ברחוב שקט וירוק, בית מוקף גינה קטנה וחמודה, אוויר נפלא, שכנים שקטים ושפע של מקום חנייה." פיתה אותי.

"נשמע נפלא." הודיתי, "עם מי אתה גר דודו?"

"עם מקס, חבר ותיק שלי, סיפרתי לך עליו."

"עם מקס המיתולוגי שלך? אתם גרים יחד עכשיו?" נדהמתי.

"למה לא? אנחנו מכירים זה את זה שנים, מסתדרים מצוין, נוח לנו מאוד יחד, למה שלא נגור באותו בית, בגלל שפעם, לפני עשרים שנה ישנו יחד? מה זה שייך?"

"אבל חשבתי ש... זאת אומרת..." בזמנו הוא סיפר לי שהזוגיות שלהם נגמרה לא טוב, והם כעסו זה על זה, אבל זה היה מזמן ומאז השתנו דברים. "בעצם אני לא יודע מה באמת המצב בינך לבינו." הודיתי.

"גם אני לא." צחק דודו, "אבל עדיף הוא על שותף זר. לפחות אותו אני מכיר, אני סומך עליו והוא עלי. יש לנו היסטוריה משותפת ואנחנו יודעים הכול זה על זה, בסופו של דבר זה מה שבאמת חשוב. אז מתי אתה בא?"

אמרתי שאני מגיע בסוף השבוע ואכן, באותו סוף שבוע שמתי פעמי צפונה והגעתי, שמח וטוב לב, לרחוב השקט והירוק, מקום משכנו של דודו והאקס המיתולוגי שלו, מקס.

דודו לא הגזים, המקום באמת היה שקט, ירוק וחביב, וביתו של דודו היה מרווח ונעים, ומוקף גינה כמובטח, אבל הדירה הצמודה אליו הייתה נעולה.

"המפתחות אצל מקס." הסביר דודו, "הוא יגיע עוד מעט ואז תוכל להיכנס ולהחליט אם מתאים לך. הדירה קטנה יותר משלנו, אבל נחמדה מאוד. אני מקווה שהיא תמצא חן בעיניך."

"נחיה ונראה." סירבתי להתחייב על חתול בשק, אבל אז הגיע מקס, וברגע שעיני נחו עליו ידעתי שגם אם הדירה שהוצעה לי תהיה חורבה מתפוררת אני אחתום על חוזה השכירות בלי לטרוח לקרוא אותו קודם מפני שהאיש הזה, הרחב והגבוה שהגיש לי את המפתח היה הגבר שחיפשתי כל חיי. אני יודע בוודאות שכל גבר רחב ומוצק ומבוגר ממני - רצוי בעשר שנים לפחות - שיביט בי בעיניים טובות ונבונות, יושיט לי כף יד גדולה, ילחץ את ידי לחיצה חזקה ונעימה וידבר איתי בקול עבה וחם שיורד עד חדרי בטן ימשוך את תשומת ליבי, אבל לא די יהיה בתכונות הללו כדי לגרום לי להתלהב עד למעלה מראשי, צריך עוד משהו ומקס ניחן במשהו הנוסף ההוא למרות שאין לי מושג מה הוא.

נשאלת השאלה למה דווקא הוא ומה יש בגבר הזה שהתניע ממבט ראשון את ההתלהבות שלי. אכן, שאלה מצוינת, והתשובה? אין לי מושג, ככה, זה כל מה שאני יכול לספק כנימוק לכך שרציתי בו ממבט ראשון, והמשכתי לרצות בו גם במבט השני, השלישי וכן הלאה.

לרוע מזלי אני מה שמכונה, מעט בבוז, טיפוס מתלהב. אין מה לעשות נגד זה, כזה אני. כמו שיש אנשים אדישים ואפאתיים ככה יש מתלהבים, ואני מתלהב. כשאני נתקל במשהו שמוצא חן בעיני אני מתקשה להסתיר את זה, אולי זו הסיבה שאני לבד?

להיות מתלהב זה לא קול. זה לא מושך. זה אפילו דוחה. גברים הם ציידים מטבעם, הם אוהבים להתאמץ ולחזר אחרי מי שמדליק אותם. נשים הרבה יותר טובות בקטע הזה של לברוח ולתת לגבר לרדוף ולהשיג. אצלן זה טבעי, אצלי הרבה פחות, אבל בכל זאת למדתי דבר אחד או שניים במשך השנים ולכן שמרתי על פנים אדישות כשראיתי לראשונה את מקס. אמרתי שלום, לחצתי בנימוס מאופק את כף ידו ודיברתי על דברים מעשיים כמו תשלום ארנונה, וקריאת שעון חשמל ומים למרות שמחשבותיי נדדו לכיוונים לוהטים הרבה יותר.

אחרי שהוא מסר את המפתח לדודו מקס אמר שהוא הולך להתקלח ונעלם, משאיר אותנו לבד.

"קדימה, בוא נלך לראות את הדירה שלך." הוביל אותי דודו החוצה. הלכתי איתו בצייתנות ולפי הוראותיו סקרתי את הדירה הקטנה והנחמדה, מעמיד פנים שאני מודד את שטחה ומתכנן איך אסדר בה את רהיטי, וכל אותה עת חשבתי עליו, מנסה להרגיע את המהומה שהאיש הזר הזה הטיל בנפשי.

"נו, מה דעתך?" הפריע דודו את מחשבותיי.

"דעתי ש... שהכול נראה ממש בסדר." אמרתי בהיסוס, "קשה לי להחליט כל כך מהר, אני מעדיף לישון על זה ולהחליט בבוקר."

"בטח, אין בעיות, ואל תדאג בקשר למקס, לא תרגיש בכלל שהוא פה."

"אני לא דואג, למה שאני אדאג?"

"לא יודע, היה לי רושם שיש בו משהו שמטריד אותך, הסתכלת עליו בצורה משונה." העיר דודו, מלכסן אלי מבט בוחן.

"מה פתאום?" נחפזתי להכחיש, "למה שהוא יטריד אותי? אני בכלל לא מכיר אותו." הוספתי, מודע לכך שתשובתי המהירה מידי מעוררת חשד.

להפתעתי דודו המשיך לדבר על מקס, מכביר הסברים וכמעט מתנצל על נוכחותו. "מקס הוא מהנדס מכונות, הוא עובד בבית מלאכה לעיבוד שבבי. זו עבודה די קשה, הוא אוהב לעבוד עם הידיים ולא אכפת לו להתלכלך. בגלל זה הוא נראה ככה, מוזנח קצת, אבל הוא בן אדם מאוד אינטליגנטי, חוץ מזה מאוד נוח שיש אחד כמוהו בסביבה, הוא יודע לתקן הכול ותמיד אני צוחק ממנו שבתור אינסטלאטור הוא בטח היה מרוויח הרבה יותר. כשמכירים אותו מגלים שהוא בן אדם משכיל ואיכותי מאוד למרות שהוא נראה די יצור כזה."

"הוא לא נראה יצור." מחיתי, אולי קצת יותר מידי בתוקף, כי דודו נעץ בי מבט נוקב והשתהה מעט לפני שסיפר לי שמקס בן חמישים ושתיים, שכבר שנים לא היה לו בן זוג קבוע, ושהוא טיפוס שתקן וסגור מאוד. "מאוד שונה ממך." הוסיף, מהורהר.

"כמה שנים אתה מכיר אותו?"

"המון, ממש המון. כמעט שלושים שנה. פעם הייתי ממש דלוק עליו, אבל זה קרה לפני כל כך הרבה זמן... לפעמים נדמה לי שהתקופה ההיא היא חלק מההיסטוריה של בן אדם אחר, לא שלי. השתניתי מאוד מאז, גם מקס השתנה, הוא היה גבר די נאה בזמנו ותראה אותו עכשיו."

"שלושים שנה זה הרבה זמן, כולנו משתנים עם הזמן, לדעתי הוא נראה בסדר גמור גם כיום."

במקום לענות דודו שתק שתיקה רבת משמעות והנהן קלות לעצמו, אולי אפילו חייך מעט בזמן שנעל את הדלת.

הייתי ממשיך לחקור אותו על פשר דבריו, אבל השעה באמת הייתה מעט מאוחרת, הייתי עייף ונבוך מעט, ופתאום נתקפתי היסוס, אולי סתם נדמה לי? אולי אני, כרגיל, עושה המון מהומה על שום דבר, מכניס לעצמי שטויות לראש, מתלהב סתם ככה בלי סיבה? כבר היו דברים מעולם, עדיף שארגיע ואחכה לבוקר.

2. ידיים שמאליות
למחרת בבוקר קמתי מוקדם מהרגיל אצלי ושכבתי זמן ממושך בחדר הנעים ששוכנתי בו, מאזין בהנאה רבה לציוץ הציפורים ולשקט המבורך של הרחוב הצדדי והרגוע, משווה אותם למהומה של העיר ממנה הגעתי, ופוסק בלי היסוס שהשקט הנעים והכפרי עדיף בהרבה.

כדי לא להעיר את דודו שאוהב להאריך בשנתו בבקרים קמתי חרש מהמיטה והלכתי למטבח. הכנתי לי כוס נסקפה, פרסתי פרוסת עוגה ואחר כך יצאתי איתם לפטיו הקטן שנפתח מחדר האוכל כדי ליהנות מיפי הבוקר.

להפתעתי גיליתי שמקס קם כבר לפני. הוא עמד בגינה לבוש מכנסים קצרים וגופייה, השקה עם צינור שיח ורדים שפרח באדום לוהט והמהם לעצמו חרש שיר.

ידוע שלכל אחד יש את רשימת הדברים האלו שעושים לו את זה, ומה שדוחה אחד מושך אחר. גם לי יש רשימה ארוכה מאוד של תכונות שמושכות אותי בגברים, ורשימה ארוכה לא פחות של תכונות שדוחות אותי. אני למשל לא יכול להישאר אדיש בפני קול גברי חם ועבה במיוחד אם הוא בוקע מגוף רחב ומוצק, אני אוהב אותם שעירים במידה, אבל בעלי פנים מגולחות למשעי. קרחת לא מפריעה לי, אבל תכשיטים ובגדים צעקניים גורמים לי צמרמורת. גבר שנכנס איתי למיטה חייב להדיף ריח גוף טוב ונקי, אבל לא להיות מבושם בהגזמה – יש לי חוש ריח רגיש מאוד - ובכלל, אני סולד מגברים מטופחים מידי, אבל מצד שני מסתייג בתוקף מגבר מוזנח שלא הפנים את הצורך במקלחת יומית וטרם שמע על קיומו של דאודורנט.

עמדתי באור הבוקר הצלול והרך, בוחן את מקס שלא הבחין בנוכחותי, מקשיב לקולו הנמוך, נהנה מצלליתו המוצקה והרחבה, ממראה פלג גופו העליון החזק, תנועותיו הקלות והחסכוניות, החיוך הקל שהיה שפוך על שפתיו וזממתי מזימות.

מקס הסתובב כדי לסגור את הברז ואז הבחין בי, נופף לי בידו לשלום ושאל אם אני רוצה ללכת לראות שוב את הדירה.

הסכמתי כמובן, הייתי מהופנט למראה חזהו השעיר שבצבץ מהגופייה, וגם אם היה מציע לי לקפוץ בנג'י ממגדלי עזריאלי הייתי מן הסתם מהנהן, ומחייך חיוך הסכמה אווילי.

מקס הסביר לי ששתי הדירות שייכות לאותו בעל הבית, פנסיונר קשיש שחי באילת שסומך עליו שיטפל בדירות שלו ויגבה למענו את שכר הדירה.

"כמה דירות יש לו." התעניינתי מתוך נימוס.

"בערך עשר דירות, הוא חי משכר הדירה. פעם הוא היה מתעסק בעצמו בכל התיקונים והבעיות, אבל כיום הוא מבוגר מידי, אני עושה את זה בשבילו תמורת הנחה משמעותית בשכר דירה. אני מטפל בשבילו בכל התיקונים והקלקולים שיש בדירות ובהשכרת הדירות לדיירים חדשים. אני משתדל לבחור רק באנשים רציניים שלא יעשו בעיות עם התשלומים ולא יהרסו את הריהוט.

"אז יש לי מזל שדודו המליץ עלי." חייכתי.

מקס חייך חזרה, ואמר שגם בלי ההמלצה של דודו הוא רואה שאני בחור רציני ומסודר, ואחר כך עבר איתי מחדר לחדר, הראה לי את ארונות הקיר בחדרי השינה, את מכונת הכביסה וחבלי הכביסה שנמתחו מתחת לחלון ממול, ואת המטבח הקטן והקומפקטי שכלל מדיח, מקרר ותנור אפייה.

"הציוד קצת ישן, אבל במצב טוב." אמר, בחן בשביעות רצון את האמקור 11 העתיק שנצבע מחדש בלבן בוהק, ואמר שלא עושים כיום מכשירים כאלו. "פעם בנו מנועים שיחזיקו מעמד עשרות שנים, והיום הכול תוצרת סין, זול, אבל מתקלקל מהר מאוד." חיווה את דעתו.

"אתה צודק בהחלט." הסכמתי איתו, "עדיף ותיק, טוב ומהימן, מאשר מודרני נוצץ וזול." הבטנו זה בזה ולאט לאט עלה חיוך על פניו, מתפשט מפיו אל עיניו שהיו בהירות ונבונות.

"דודו אמר לי שאתה בחור מצחיק." העיר בחביבות.

"אני משתדל, אבל הפעם דיברתי לגמרי ברצינות. אני לא מבין מה כולם מתפעלים מצעירים, אני מעדיף מבוגרים."

"בגלל זה אתה פה, בגלל דודו?"

אוף! זה מה שיצא מכל הרמיזות המתוחכמות שלי, הוא חושב שאני מתלהב מדודו, אני צריך להיות ברור יותר.

"לא, דודו צעיר מידי לטעמי."

מקס צחק, "הוא בן חמישים, לא הייתי קורא לזה צעיר."

"אבל הוא לא נראה בן חמישים, הוא נראה ילד."

אמרתי מה שחשבתי, אבל אותו זה הצחיק. "ומה איתי? אני נראה בסדר לטעמך?" חקר בבדיחות הדעת.

"לגמרי." אמרתי בקול רציני והעברתי יד על כתפו הרחבה והשזופה, מחליק את אצבעי מתחת לרצועת הגופייה שלו. יותר מפורש מזה לא יכולתי להיות וגם לא הייתי צריך, מקס הבין מיד וגם הוא הרצין, אחז בפרק ידי בכפו הגדולה והידק עליו את אצבעותיו. במשך דקה אחת ארוכה לא אמרנו כלום וסתם עמדנו שם מעמיקים להביט אחד בעיני השני.

לשנינו עיניים בהירות, שלו אפורות כחולות, ושלי כחולות ירוקות, מנומרות בכתמים זהובים, וגם אם זה אני שמעיד על עצמי, הן יפות מאוד. למזלי עיני מאירות את כל פני שחוץ מהן תוויהם רגילים ומשעממים למדי.

"איזה עיניים יפות יש לך." אמר בלחש, ואז רכן לנשק אותי. זו נועדה להיות נשיקה קלילה ותמימה על לחיי, אבל אני הייתי זריז יותר, הנחתי את ידי על עורפו הרחב והחמים, נעמדתי על קצות אצבעותיי, סובבתי את פני והידקתי את שפתי לפיו.

הפתעתי אותו מאוד, הוא גנח, נדהם, אבל לא הספיק להסב את ראשו לפני שהפעלתי גם את לשוני והנחתי לעצמי להיסחף. כשהייתי צעיר ופוחז עשיתי את זה לעיתים קרובות הרבה יותר ותכופות הצטערתי על פזיזותי. למרות שבגיל שלושים הייתי זהיר הרבה יותר עדיין, מידי פעם, הרשיתי לעצמי...

זאת הייתה אחת מאותן פעמים, וכמו בעלומי הפוחזים גם היא הסתיימה בחרטה מפני שלמרות שמקס הרשה לעצמו לרגע קסום אחד להיסחף הוא התעשת במהירות, אחז בכתפי בכוח, ניער אותי ופקד עלי להפסיק מיד.

"למה?" התבלבלתי מפני שחשתי בפירוש שהוא לא אדיש, ואף רגע לא חשבתי שהבליטה הנוקשה הנלחצת אל בטני היא אקדח.

"בגלל דודו, אני רוצה לנסות שוב להיות איתו. פעם היינו מאוד מאוהבים ומאושרים, אבל היינו צעירים וטיפשים ובגלל זה הרסנו הכול. אני מקווה שכיום כשאנחנו הרבה יותר חכמים ובוגרים נצליח לתקן את מה שדפקנו אז."

"אה..." נסוגותי לאחור, מסמיק, ומרגיש אידיוט מושלם. "דודו לא אמר לי כלום... בחיים לא הייתי... חשבתי ש... הבנתי שאתם רק ידידים, למה הוא לא סיפר לי?"

"כי הוא עדיין לא יודע. עוד לא סיפרתי לו מה הכוונות שלי, אני מקווה שבמשך הזמן הוא יבין לבד כמה אנחנו מוצלחים יחד ויסכים שנחזור." הוא הביט בי במבט מפציר, דורש בלי מילים שאשתוק, וזה מה שעשיתי - העמדתי פנים שאני לא חש חולשה בברכי כל פעם שהבטתי בו, ושהנשיקה הסודית ההיא מעולם לא התרחשה.

אהבה, רומנטיקה, חרמנות, נשיקות, סקס... להתעסק בכל הדברים האלה שנותנים טעם לחיים (הרי לא חשבתם ברצינות שטעם החיים הוא קוקה קולה?) זה יפה מאוד, וגם חשוב, אבל בן אדם בגילי צריך  להתחיל להיות מעשי, להפסיק לפנטז על עיניים כחולות אפורות וידיים שריריות שאוחזות בו בכוח ולהתחיל לדאוג לפרנסה כדי שיהיה כסף לשלם מיסים, למלא את המקרר באוכל, ואולי גם לרכוש רכב קטן כדי להגיע בזמן לעבודה?

בקיצור, החלטתי שמספיק עם השטויות, הגיע הזמן להתחיל להשקיע בדברים רציניים וחשובים באמת כמו עבודה.

להיות מורה במכללה זה עניין רציני מאוד, מדובר בתלמידים בוגרים, לא ילדים בתיכון שמנסים להשתמט מהלימודים אלא בבני אדם רציניים שמשלמים שכר לימוד מכיסם ורוצים לקבל תמורה הולמת עבור כספם.

התכוננתי לשיעור הראשון ברצינות רבה, הכנתי מערך שיעור מאורגן, בניתי מצגת משוכללת, ואפילו לבשתי מכנסים חדשות ומחמיאות כדי להיראות כמו אדם רציני שכל מעיניו נתונים להנחלת תולדות האמנות לציבור הרחב.

להפתעתי רוב התלמידים שלי היו תלמידות שהתחלקו שווה בשווה לשתי מחנות - מצד אחד חבורה שקדנית של עקרות בית מתבגרות שהחליטו למלא את חייהן המשמימים בתוכן אמנותי ולהרחיב את אופקיהן, ומהצד השני חבורת צעירות אופנתיות ורעשניות שעדיין לא החליטו מה יעשו כשיהיו גדולות.

הגברים היו במיעוט בכיתה שלי, סך הכול ארבעה זכרים סולידיים ושתקנים שנוכחותם כמעט ולא הורגשה בתוך ההמון הנשי הדומיננטי, ואז, עשר דקות אחרי תחילת השיעור, נכנס פנימה צעיר רזה וגבוה שהציג את עצמו כשימי ועורר את השיעור בעצם נוכחותו הפרובוקטיבית בכיתה .

גם עיוור, חרש ואטום היה מבחין ששימי הומו ולא מתבייש בזה כלל. הוא לבש סקיני ג'ינס הדוק מאוד וחולצת בטן ורודה, ושערו הארוך היה אחוז בסרט בצבעי הגאווה, ולטובת כל מי שהצליח להחמיץ את הרמז העבה הזה טרח שימי וקשר צעיף בצבעי הגאווה אל ידית התיק האופנתי שלו וגם הגדיל לעשות ועיטר אותו בסיכה ענקית שעליה היה כתוב באותיות צבעוניות וזועקות למרחק – עצור אתה הומו!

בעוד ששאר התלמידים ישבו בנימוס, מקשיבים לי רוב קשב ומידי פעם משרבטים הערות במחברותיהם שימי קיפץ בכיסאו ללא הרף, התלהב, הביע את דעתו והשמיע הערות, חלקן מחמיאות וחלקן פחות, על כל יצירת אמנות שהראיתי. למותר לציין שהוא דיבר בטון אוחצ'י מתפנק ונופף בידיו בתנועות הומואיות שעוררו את מורת רוחם האילמת של הבנים המעטים בכיתה וזעזעו את המבוגרות שבין תלמידותיי, ובקיצור היה הרוח החיה בשיעור.

ברור היה שהוא מבחין ברושם שעשה וזה שעשע אותו מאוד, ככל שהשיעור התקדם שימי נעשה ערני ועליז יותר, ובחלק השני של השיעור, כשנוכח לדעת שאני לא מקפיד על שקט בכיתה ומעודד את תלמידי להביע את דעתם הוא התחיל להשמיע בדיחות קטנות ושנונות שהצחיקו בעיקר את הבנות הצעירות יותר, וגם את חלק מהתלמידות המיושבות יותר בדעתן.

הבנים המשיכו לזעוף בשקט וסירבו להיכבש בקסמו. יחזקאל מועלם – תקראו לי חזי – רחב הגרם והזועף נראה כאילו מתחשק לו להרביץ לשימי, והאחרים עשו רושם שהיו שמחים להצטרף אליו אם רק היו מעזים.

בסוף השיעור כולם הסתלקו לדרכם ורק שימי נשאר לפטפט איתי מעט. אחרי שהחמיא לי על השיעור המעניין התוודה שהוא קצת היפר אקטיבי וחקר בנימוס אם הפריע לי בפטפטנות שלו.

אמרתי לו שזה בסדר ואני אוהב תלמידים ערניים שעוקבים אחרי מהלך השיעור ובתמורה הוא החל לברר עם מי יש לו עסק. ראשית חלק לי מחמאה על עיני היפות, ואחר כך שאל בנימוס אם הוא מביך אותי.

לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק. "נו, די שימי, למה שלא תשאל ישר אם אני בקטע ודי?"

"אני יודע שאתה בקטע." אמר שימי שהרצין סוף סוף, "אבל אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אתה בארון כמו חזי המסכן?"

"חזי?" הופתעתי, "אתה צוחק?"

"חס וכרפס, אתה לא יודע המורה שאסור לצחוק על אנשים מוגבלים?" התפוצץ שימי מצחוק, ומיד אחר כך נזף בעצמו שהוא הומואית רשעית כזאת.

נאלצתי לצחוק גם כן, ומרגע זה הפך שימי לתלמיד החביב עלי. למרות שעשה רושם של בחור קל דעת שכל מעיניו נתונים לאופנה, בילויים וסקס, הוא השקיע בלימודים, ובניגוד לרוב תלמידי היה באמת מוכשר ולקח מאוד ברצינות את נושא העיצוב והאופנה. חוץ מבגדים יקרים שימי אהב אמנות בכל ליבו, בעיקר אופרה ומחזות זמר ושאף בכל ליבו להפוך למעצב בגדים ותפאורה בתיאטרון. שימי היה אוחצ'ה מושלמת וחסרת כל בושה ובלי שמץ מבוכה הודה שהוא משקיע חלק לא הגיוני משכרו כעוזר במה בתיאטרון, מלצר וספר כלבים - אין לי מושג מתי הוא הספיק גם לישון - בקניית נעלים ובשמים.

בסתר ליבי קינאתי במוחצנות הבוטחות שלו וגם, למה להכחיש, בגזרתו הדקה והגבוהה ובשפע המרץ שלו. הוא מצידו חיבב אותי מאוד ובכנות כובשת לב סיפר לי עד כמה חסר לו ידיד נפש שאפשר לדבר איתו ולשפוך לפניו את הלב.

למרות שהייתי המורה שלו מצאתי שאני לא מסוגל לשמור על ריחוק נאות מהתלמיד המיוחד הזה, ואחרי ששוחחנו על הנושא והוא הבטיח לי חגיגית שהוא מבין ושהוא יקפיד לרסן את לשונו המשולחת כשנהיה בכיתה, הזמנתי אותו לביתי כדי לצפות בדיסק החדש של המחזמר 'שיקגו' שקיבלתי זה עתה.

רק אחרי שהסכמנו ששימי יתייצב אצלי ביום שישי הקרוב נזכרתי שלמרות שכבר פרקתי את כל הארגזים שלי טרם הרכבתי את המזנון שרכשתי דרך הקטלוג של איקאה.

קניתי את המזנון חודש קודם, אבל הייתי עסוק מידי ועצלן מידי כדי להרכיב אותו וחוץ מזה נזקקתי לעזרה, רצוי ממישהו שיש לו קצת חוש טכני, ואולי גם ארגז כלים?

אם הכול היה הולך כרצוני הייתי שמח להיעזר במקס, אבל מאז אותה נשיקה מביכה שהמחשבה עליה גרמה לי להתכווץ מבושה ומצער עשיתי כמיטב יכולתי להתרחק ממנו.

חוץ מברכת בוקר טוב, או ערב טוב חפוזה, כמעט שלא היה לי קשר עם שכני. לא קפצתי לביקור אצלם מניח שכמוני הם עסוקים בחייהם, עובדים קשה ומעדיפים להקדיש את זמנם הפנוי לטיפוח הזוגיות המתחדשת שלהם.

אחרי שקבעתי עם שימי רצתי הביתה והתחלתי לסדר בזריזות את הבית, שוטף, מטאטא, שם חפצים במקום, וכרגיל נתקע מול הקרטון שהכיל את המזנון שבלעדיו לא יכולתי לארגן כהלכה את הסלון. בכל זאת עשיתי מאמץ ורק אחרי כמה ניסיונות נואשים שהסתיימו במפח נפש נשברתי והלכתי להקיש על דלתם של דודו ומקס.

מקס פתח לי את הדלת לבוש רק במכנסים קצרים, מזיע ומתנשם חייך אלי ובירך אותי לשלום ונשימתי נעתקה. אני מניח שעל פי הטעם המקובל הוא נחשב מלא מידי, שעיר מידי, ומבוגר מידי, אבל לטעמי הוא היה מושלם, וכשראיתי אותו עומד לפני, ערום למחצה, עורו נוצץ מזיעה (למרות שהסתיו כבר החל ובאותו יום היה מעט קריר) נזכרתי פתאום שכבר המון זמן הסקס היחיד שהיה לי היה רק ביני ובין כף ידי, ושהוא ממש ממש מוצא חן בעיני.

"אני מפריע לכם?" שאלתי, מתחרט כבר שבאתי.

"כן, לי ולמשקולות שלי." הצטחק מקס, "דודו לא בבית, מה שלומך שלומי? המון זמן לא ראיתי אותך."

"כן... אני... הייתי קצת עסוק ו... טוב, אני לא רוצה להפריע, אני... "

"אתה לא מפריע, סיימתי כבר. במה אפשר לעזור לך?"

"נתקעתי עם המדפים האלו של איקאה ואני לא מצליח... יש לי ידיים שמאליות, אבל אני רואה שאתה עסוק אז..."

"שטויות, אני לא עסוק, אני רק לובש חולצה ובא." אמר מקס, וחמש דקות אחר כך כבר עמד בסלון שלי, מרכיב בזריזות בוטחת את המזנון, שולה מארגז הכלים הענקי שלו פעם מברג ופעם צבת, מעיין מידי פעם בהוראות - שנראו לי כמו סינית - ותוך כדי כך מנהל איתי שיחת חולין נעימה.

סיפרתי לו קצת על המכללה, ועל התלמידים שלי, והזכרתי שמחר יבוא אחד מהם לראות איתי את שיקאגו.

"שמעתי על הסרט הזה, הוא טוב?"

"כן, אם אתה אוהב מחזות זמר, למה שלא תבואו גם כן?"

"אני אשמח מאוד, אבל אני לא יודע אם דודו ירצה לבוא." אמר מקס, הרים בקלילות את הטלוויזיה הישנה והכבדה שלי והניח אותה על המזנון.

הבטתי בשרירי כתפיו וזרועותיו שנעו מתחת לעורו וכבשתי אנחה. "זה לא כבד לך מקס?"

"כן, קצת. לא נורא, הטלוויזיות המודרניות הרבה פחות כבדות, אבל אני רואה שאתה ממשיך להתעקש על דברים ישנים."

"כן, המסכי פלזמה החדשים האלה... הם יפים, אבל לא רואים בהם טוב כמו בטלוויזיות הישנות. תגיד מקס, אתה ודודו..." הושטתי יד ונגעתי בקיבורת זרועו, מעביר אצבע חמדנית על הקימור המפתה של השריר, מחליק את כרית אצבעי עד לכתפו.

מקס עצם את עיניו ונאנח אנחה רכה שצמררה את עורי. "שלומי... אני..."

אין לי מושג מה בדיוק קרה אחר כך, אבל פתאום הייתי צמוד אליו ושוב התנשקנו, ואחר כך היינו על המיטה, אני מפשיט אותו, מנסה תוך כדי כך להיזכר איפה חבילת הקונדומים שהייתה צריכה להיות פה באיזה מקום? והוא מלטף אותי, מושך מעלי את מכנסי, ותוך כדי כך מספר לי שאני צעיר מידי ושזה לא רעיון טוב ו...

"שתוק כבר מקס." התנשפתי וסתמתי לו את הפה עם הזין שלי. זה עזר למשך זמן מה, אבל אחר כך, אחרי ששיניתי תנוחה, הוא חזר והזכיר לי שאני צעיר ממנו בעשרים שנה, אם לא יותר, ולדעתו כדאי שאני אירגע לרגע ואעשה חשבון מה הבדל הגילים ביני לבינו ו...

"מקס, בחייך, אני לא מסוגל להזדיין ולעשות תרגילי חשבון באותו הזמן. אני יודע בן כמה אתה ובן כמה אני, וזה בסדר, ככה אני אוהב את זה."

"אם אתה אוהב מבוגרים אז אולי עדיף שאתה ודודו..."

"אני אוהב מאוד את דודו, הוא בחור מקסים וחבר נהדר, אבל הוא לא הטעם שלי." הסברתי, נאבק עם עטיפת הקונדום.

"ואני כן?" לקח מקס את העניינים לידיים, פתח במיומנות את עטיפת האלומיניום החלקלקה שתמיד חמקה מבין אצבעותיי, העיר בחיוך שבאמת יש לי קצת ידיים שמאליות, גלגל על אברו את הגומי הדקיק ומשך אותי אליו.

"אתה בדיוק הטעם שלי." אישרתי, הגשתי לו שפופרת חומר סיכה ואחר כך את ישבני, "ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתה בדיוק מה שאני רוצה, אתה ממש מוצא חן בעיני מקס."

"אני יכול להיות אבא שלך." הזכיר לי מקס, קצת בעצב, אבל כשביקשתי ממנו לשתוק ולא להפריע לי ליהנות ציית ושתק.

גמרתי - מהר מידי לטעמי - אבל אחרי כל כך הרבה זמן בלי סקס זה היה צפוי, ומקס גמר מיד אחרי ואחר כך חיבק אותי, אוחז בי בעדינות כאילו הייתי שביר.

"אתה לא צריך להיות עדין כזה, אני לא עשוי מחרסינה." תקעתי בו מרפק.

"אתה נראה ככה." החליק מקס יד גדולה ומחוספסת על עורי, ושוב נאנח.

"למה אתה עצוב כל כך?" דגדגתי אותו, מחייך. תמיד אחרי סקס יש לי מצב רוח נהדר, בעיקר כשהפרטנר הוא גבר לטעמי כלומר אקטיבי שעיר וחזק.

"אתה נראה שמח מספיק בשביל שנינו." העיר מקס בחמיצות.

"סקס עושה לי מצב רוח טוב." הסברתי, "בעיקר סקס מהסוג שעשינו עכשיו, ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתך זה יהיה נהדר."

"גם אני חשבתי ככה." הודה מקס.

"באמת? גם אתה רצית אותי?" הופתעתי, "אז למה אתה עם דודו? אתם באמת יחד?"

"בערך." מלמל מקס וטמן את פניו בכתפי. הוא לא היה מגולח וזיפי זקנו שרטו את עורי שהוא באמת לבן, עדין וחלק כמו של בחורה - מה שגרם לי די הרבה עוגמת נפש בנעורי כשניסיתי משום מה להשתזף ולהיות שחום, מצליח רק לגרום לעצמי כוויות וקילופים. מקס הבחין ששרט אותי עם זיפי זקנו ומיהר להתנצל, ואני חזרתי ואמרתי שזה בסדר, אני אוהב את זה.

זה שיפר את מצב רוחו והוא העביר את לשונו על כתפי, אמר שאני מתוק, בעיקר כשאני מחייך, ושיש לי חיוך מקסים. "אל תנסה לבלבל אותי עם מחמאות, אני אולי מתוק, אבל לא טמבל. תענה לי מקס, אתה עם דודו או לא?"

"אנחנו גרים יחד, אבל... קשה להסביר דברים כאלו."

"תנסה."

"זה מביך." אמר מקס, ואפילו הסמיק קצת, "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?"

"אתה מוצא חן בעיני מקס, מאוד מוצא חן בעיני, אני רוצה לדעת עליך הכול, אבל שתדע, אני לא מתלהב מבגידות, ואם אתה בעצם עם דודו אז... אז אני מאוד אכעס."

"אוי, לא, רק לא זה, רק על תכעס עלי." התבדח מקס, וחטף ממני כמה אגרופים שרק הצחיקו אותו. "די, די חמוד, אל תתעצבן." פייס אותי בנשיקות, לוכד את פרקי ידי בכף יד גדולה וחזקה.

זה חרמן אותי, אבל לא הסיח את דעתי מהמטרה. "מה קורה אתך ועם דודו?" התעקשתי, "אתם יחד או לא? ולמה בעצם נפרדתם?"

"כל כך הרבה שאלות בבת אחת? רחמנות, אל תשכח שאני הומו קשיש ועייף." ניסה מקס להתחמק, אבל אני לא הנחתי לו ודרשתי תשובות מפורטות. בסופו של דבר מקס נכנע והסביר שהוא ודודו אמנם גרים יחד, ומנהלים משק בית משותף, אבל הסביר, "מאחר ואהבה, בניגוד לעיתונים ישנים או בקבוקים משומשים אי אפשר למחזר, אז... אה..."

"די עם הפלסף. אתם ישנים יחד?" קטעתי בקוצר רוח את נאומו המתחמק.

"אה... כן."

"לעזאזל אתך!" ניסיתי לקום, אבל הוא לא הניח לי, ומאחר והוא גדול וחזק ממני בהרבה לא היה עליו להתאמץ במיוחד כדי לאלץ אותי להקשיב.

"אל תתרגז חמוד, אנחנו ישנים באותה מיטה כי הספה ממש לא נוחה, אבל אנחנו לא... אה... אנחנו לא עושים מה שאתה ואני עשינו כרגע."

"מה? מזדיינים? אתם לא? באמת?"

"אהה... לא ממש." המהם מקס, ולפני שהספקתי להבין מה זאת אומרת - לא ממש - הפך אותי על בטני, הניח את כפות ידיו על פלחי ישבני, פיסק אותן בעדינות והתחיל ללקק את החור שלי בלשון חמימה וחקרנית.

רימינג זה לא משהו שכל אחד יודע לבצע כהלכה, זו פעולה שמחייבת מיומנות ואימון. כשאני נפגש בגבר שיודע מה לעשות עם הלשון שלו אני פשוט נטרף מהנאה ומקס לא רק שהיה מומחה במלאכה העדינה הזו הוא גם נהנה ממנה מאוד, מה שרק הגביר את הנאתי.

אחר כך היה עוד סקס מדהים ומקס הניח לי לשבת עליו ולהשתולל כאוות נפשי, ועד שהוא חזר לדירתו כבר הייתי כל כך עייף ומאושר עד ששכחתי לגמרי את השיחה שלנו.