בסוף אימון
השחייה אסף, המאמן יריב, את כל הקבוצה שלו ונפרד מהם במילים קצרות ששינן קודם בבית
מחשש שיכשל בלשונו.
"הייתם קבוצה ממש בסדר. היה נעים לאמן אתכם. אני מקווה שבעונה הבאה ניפגש שוב
בבריכה. חלק מכם כבר יהיו בקבוצת הבוגרים, אבל בכל זאת, אתם יכולים להמשיך ולפנות
אלי בכל בעיה. אני מאחל לכם חופש חנוכה נעים ומבקש שכולם יתקלחו במים חמים ויחליפו
לבגדים יבשים לפני שהם הולכים הביתה. להתראות אחרי החופשה."
כולם איחלו לו חופש נעים, נפרדו ממנו בלבביות ופנו להתקלח. יריב הפנה עורף לקבוצת הצעירים הערומים למחצה שמיהרו לעבר המקלחות והלך לאסוף את הציוד שנותר מפוזר על שפת הברכה.
הוא הסתובב על הרחבה המרוצפת שסביב הברכה, אוסף ומקפל הכל בקפידה, מקשיב לקולות הצעירים שנשמעו מעל לזרם המים, מחייך לשמע קול בס גברי שנשבר לפתע לציוץ ילדותי, משועשע מצהלות הצחוק, הבדיחות הטיפשיות, טפיחת המגבות הלחות על גופות שריריים וקולות המאבק הידידותיים שעלו מהמקלחות, אבל נמנע מלהכנס עד שהיה בטוח שכולם פנו לדרכם.
רק אז נעל את המחסן, אסף את המגבת וכלי הרחצה שלו ודשדש למקלחת בכפכפי הגומי החדשים והנוקשים שקנתה לו רותי.
הם לא התאימו עצמם בנוחות לכפות רגליו כמו כפכפיו הישנים והטובים, אבל היא עמדה על כך שכפכפי אילת הכחולים והמיושנים שלו מגעילים ויום אחד פשוט השליכה אותם לפח, מעמידה אותו בפני עובדה בצורת זוג כפכפים שחורים מעוצבים בקו מודרני ומעוטרים בפסים ירוקים וצהובים, שעוררו שריקות בוז טוב לב בפי שאר צוות המאמנים.
קודם דחף את ראשו המתולתל למקלחת האפלולית המוארת באור ירקרק שהסתנן מבעד לגג הפוליגל השקוף, שענפי עץ האלה הכתימו בכתמים שחורים, ורק כשנוכח לדעת שהשטח פנוי לחלוטין, הניח בצורה מסודרת את תיק כלי הרחצה שלו לצד תיק הבגדים, תלה את המגבת על קולב, ואז פשט את הספידו הלח שלו ונכנס מתחת למים החמים, בוחר בכוונה את הטוש השלישי משמאל, זה עם הזרם הכי חזק.
בעיניים עצומות גישש אחרי השמפו בנרתיק כלי הרחצה שלו. רותי כבר העירה כמה הערות לא נעימות בקשר לנרתיק העתיק הזה, הערות שהוא בחר לא לשמוע, ו... ידו נתקלה ביד חמה ומחוספסת שאחזה בפרק ידו.
הוא פקח את עיניו בבהלה וליבו שקע בקרבו - שוב פעם הילד הזה.
"עידו. עוד לא הלכת הביתה?"
"חיכיתי לך המאמן. אני יכול לנסוע אתך?"
יריב נאנח וסגר את הברז. "אני גר בכיוון ההפוך לבית שלך עידו." אמר בחומרה, "וחוץ מזה אתה גר ממש קרוב, בשביל מה אתה צריך טרמפ?"
עידו משך בכתפיו בתנועה חיננית של חוסר אונים וחייך, מגיש לו את בקבוק השמפו.
האור המתמעט בחוץ הטיל צללים ירקרקים על עורו הלבן והחלק של הנער הערום - גופו הדק נמצא בדיוק באמצע הדרך שבין נערות לגברות.
כתפיו כבר היו רחבות ככתפי גבר, אבל מתניו נותרו צרות ופטמותיו היו ורדרדות וקטנות כשל ילד ובלטו על רקע עורו החלק לגמרי משיער, מלבד פלומה דקה ובהירה שירדה מטבורו עד לתלתלי ערוותו.
למטה משם לא העז יריב להביט והעדיף להתרכז בפניו של עידו שעדיין זכר אותו כילד שמנמן בעל פנים עגלגלות.
בלחייו נכרו עדיין תווי הילדות הרכים, אבל היו זיפי זקן על לסתו ותלתלי הילד שלו נגזזו באכזריות לתספורת צבאית קוצנית. שרירי זרועותיו היו תפוחים וחזקים, מבהיקים תחת עורו הלח, אבל פרקי ידיו נותרו דקים וענוגים.
"כדאי שתתלבש ילד." אמר יריב בקול חמור, "ממש קר עכשיו."
"אבל עוד לא התקלחתי." מחה עידו, "ושכחתי להביא סבון ושמפו. אני יכול להשתמש בשלך?" ומיד יצק מעט שמפו על כף ידו, יד גברית גדולה וארוכת אצבעות בעלת ציפורנים מכורסמות כשל ילד וחייך חיוך התגרות ילדותי אל יריב.
"קודם אני אחפוף לך." אמר והחל לחפוף את שערו הרטוב של יריב שקיבל את הדין בהכנעה, הרכין את ראשו והניח לנער לעסות את עור קרקפתו, מתענג חרש על מגען הבוטח של האצבעות המעלות בועות קצף בשערו.
"אני צריך להסתפר." אמר בקול שקט, כאילו לעצמו, וכפי שידע נזעק עידו וביקש שלא ישחית את תלתליו היפים.
"גם אתה הסתפרת עידו." הזכיר לנער.
"כן, חשבתי שככה אני אראה פחות ילד." הצטחק עידו.
"אתה רק בן רבע לשש עשרה וככה בדיוק אתה נראה." אמר יריב בחומרה. עידו חייך אליו חיוך נחמד, תחום בגומות חן, והחל לסבן את עורו השחום של יריב, מעביר בהנאה את ידו המסובנת על כתפיו השריריות והחלקות.
המאמן נרעד קמעה מחמת מגעו והסתובב בגבו אליו כדי להסתיר את זקפתו.
עידו לא נרתע מהפנית הגב הזו אלא המשיך בשלו, מעביר את ידיו המסובנות על גבו המשולש של המאמן, מעסה את עורפו הרחב, פורט בחמדה באגודליו על עמוד השדרה שלו עד הגיעו לקו מותניו, שם התחלף גון העור השחום דבשי בגוון זהבהב בהיר.
"די עידו. מספיק." אמר יריב בחדות, אבל ידו של הנער כבר החליקה בין פלחי עגבותיו השריריים והמעוגלים.
"עידו מספיק. הגב שלי כבר מסובן." נחפז יריב להסתובב כשהוא נסוג לאחור עד שגבו נגע בקיר החרסינה הלבנה.
עידו הפסיק לחייך ופסע בעקבותיו, מצמיד את בטנו המתנשמת אל אברו הזקוף של יריב. כעת כבר היו שניהם רציניים מאוד, מתנשמים בכבדות.
"די עם זה ילד. מספיק כבר." לחש יריב בעייפות, לופת את פרקי ידיו הדקים של הצעיר, מנסה להרחיק אותו מעליו בזהירות.
"כבר החלטנו שדי. מספיק עידו. זה אסור. די." התחנן.
ליבו הלם במהירות והוא חש את הלב הפועם בחזה החלק והלבן הצמוד לחזהו הולם בקצב מטורף תואם לזה שלו.
עידו, נמוך מעט ממנו, התעלם מתחינתו, הניח את ידיו על כתפיו, הצמיד את פיו אל פיו החשוק של יריב בעוד אברו הורוד והזקוף מתאמץ להדחק בין ירכיו השריריות והחלקלקות מסבון וחיכך את בטנו בזין הפועם של מאמנו.
יריב נאבק בו בתנועות שהלכו ורפו. לשניה קצרצרה ומתוקה אחת השעין את ראשו על כתפו של הצעיר כאילו נח לרגע ועצם את עיניו, טועם בלשונו את טעם עורו של עידו, ואז התנער בבת אחת כמו הקיץ מחלום רע.
"אמרתי מספיק עידו!" צעק בזעם פתאומי, ובאחת פתח את המים הקרים. שניהם צעקו והנער קפץ לאחור בבהלה לוטש בו מבט פגוע מעבר לזרם הקר.
יריב שב וסגר את הברז ולרגע עמדו זה מול זה - שני גברים רטובים, מיוחמים וזועמים - ואז נמלאו עיניו של עידו דמעות.
"אבל זה האימון האחרון יריב, כל הזמן אמרת לי ש... ש..."
כעסו של יריב שכך קמעה, וקולו לבש טון פייסני. "אמרתי לך שאתה עדיין לא בן שש עשרה יריב. ואל תשכח שאני המאמן שלך. רק אחרי החופשה..." הוא נעצר בחטף כלא מאמין להבלים שפלט מפיו ברגע של חולשה.
"אבל אני לא אראה אותך כל החודש, וכולם אומרים שאתה והרותי הזאת..." יבבה ילדותית נשמעה בקול הצעיר שנשך את שפתיו והשתתק מתאמץ לא לבכות.
יריב חטף את המגבת שלו וכבש בה את פניו. מתעלם מנטפי הסבון שעל עורו צנח על הספסל. "לך מכאן ילד, בבקשה. לך עכשיו." אמר בקול חנוק.
הנער עמד מהסס, הושיט יד בתחינה, כמעט נגע ואז שמט אותה ויצא כשהוא אוסף את בגדיו בדרך.
בחוץ התלבש במהירות ודהר לביתו, שרוכי נעליו פרומים ודמעות צורבות את עיניו.
יריב קם, תלה חזרה את המגבת, מקפיד לפרוש אותה וליישר את קמטיה. אחר-כך נכנס מתחת לזרם המים, שפך מלוא היד שמפו על כף ידו, עצם את עיניו והחל משפשף במהירות את אברו הזקוף בכף ידו המסובנת.
דמותו של עידו הערום הבהבה מתחת לעפעפיו העצומים והוא גמר מהר, משמיע קול שהיה ספק גניחת סיפוק, ספק יבבת תסכול ואז שטף את עצמו, התנגב במהירות במגבת, התלבש מהר ונעמד להסתרק מול הראי הקטן שהיה תלוי לצד הדלת.
"אני צריך להסתפר." אמר שוב לעצמו ופתאום גאה בתוכו גל של זעם. הוא זרק את המסרק על הרצפה והטיח את אגרופו בקיר הלבנים הצבוע לבן.
הקיר נותר אדיש ורק ידו פעמה בכאב שלא הקל במאומה על הכאב שבליבו.
מקלל את עצמו חרש על טפשותו הרים את המסרק, דחף אותו לתיק הרחצה, ואסף את חפציו לתוך תיקו.
כעת יהיה עליו להמציא למען רותי סיפור שיסביר מדוע ידו חבולה הרהר, וצעדיו, כשפסע לעבר רכבו, היו איטיים כשל אדם עייף הנושא משא כבד על שכמו.
כולם איחלו לו חופש נעים, נפרדו ממנו בלבביות ופנו להתקלח. יריב הפנה עורף לקבוצת הצעירים הערומים למחצה שמיהרו לעבר המקלחות והלך לאסוף את הציוד שנותר מפוזר על שפת הברכה.
הוא הסתובב על הרחבה המרוצפת שסביב הברכה, אוסף ומקפל הכל בקפידה, מקשיב לקולות הצעירים שנשמעו מעל לזרם המים, מחייך לשמע קול בס גברי שנשבר לפתע לציוץ ילדותי, משועשע מצהלות הצחוק, הבדיחות הטיפשיות, טפיחת המגבות הלחות על גופות שריריים וקולות המאבק הידידותיים שעלו מהמקלחות, אבל נמנע מלהכנס עד שהיה בטוח שכולם פנו לדרכם.
רק אז נעל את המחסן, אסף את המגבת וכלי הרחצה שלו ודשדש למקלחת בכפכפי הגומי החדשים והנוקשים שקנתה לו רותי.
הם לא התאימו עצמם בנוחות לכפות רגליו כמו כפכפיו הישנים והטובים, אבל היא עמדה על כך שכפכפי אילת הכחולים והמיושנים שלו מגעילים ויום אחד פשוט השליכה אותם לפח, מעמידה אותו בפני עובדה בצורת זוג כפכפים שחורים מעוצבים בקו מודרני ומעוטרים בפסים ירוקים וצהובים, שעוררו שריקות בוז טוב לב בפי שאר צוות המאמנים.
קודם דחף את ראשו המתולתל למקלחת האפלולית המוארת באור ירקרק שהסתנן מבעד לגג הפוליגל השקוף, שענפי עץ האלה הכתימו בכתמים שחורים, ורק כשנוכח לדעת שהשטח פנוי לחלוטין, הניח בצורה מסודרת את תיק כלי הרחצה שלו לצד תיק הבגדים, תלה את המגבת על קולב, ואז פשט את הספידו הלח שלו ונכנס מתחת למים החמים, בוחר בכוונה את הטוש השלישי משמאל, זה עם הזרם הכי חזק.
בעיניים עצומות גישש אחרי השמפו בנרתיק כלי הרחצה שלו. רותי כבר העירה כמה הערות לא נעימות בקשר לנרתיק העתיק הזה, הערות שהוא בחר לא לשמוע, ו... ידו נתקלה ביד חמה ומחוספסת שאחזה בפרק ידו.
הוא פקח את עיניו בבהלה וליבו שקע בקרבו - שוב פעם הילד הזה.
"עידו. עוד לא הלכת הביתה?"
"חיכיתי לך המאמן. אני יכול לנסוע אתך?"
יריב נאנח וסגר את הברז. "אני גר בכיוון ההפוך לבית שלך עידו." אמר בחומרה, "וחוץ מזה אתה גר ממש קרוב, בשביל מה אתה צריך טרמפ?"
עידו משך בכתפיו בתנועה חיננית של חוסר אונים וחייך, מגיש לו את בקבוק השמפו.
האור המתמעט בחוץ הטיל צללים ירקרקים על עורו הלבן והחלק של הנער הערום - גופו הדק נמצא בדיוק באמצע הדרך שבין נערות לגברות.
כתפיו כבר היו רחבות ככתפי גבר, אבל מתניו נותרו צרות ופטמותיו היו ורדרדות וקטנות כשל ילד ובלטו על רקע עורו החלק לגמרי משיער, מלבד פלומה דקה ובהירה שירדה מטבורו עד לתלתלי ערוותו.
למטה משם לא העז יריב להביט והעדיף להתרכז בפניו של עידו שעדיין זכר אותו כילד שמנמן בעל פנים עגלגלות.
בלחייו נכרו עדיין תווי הילדות הרכים, אבל היו זיפי זקן על לסתו ותלתלי הילד שלו נגזזו באכזריות לתספורת צבאית קוצנית. שרירי זרועותיו היו תפוחים וחזקים, מבהיקים תחת עורו הלח, אבל פרקי ידיו נותרו דקים וענוגים.
"כדאי שתתלבש ילד." אמר יריב בקול חמור, "ממש קר עכשיו."
"אבל עוד לא התקלחתי." מחה עידו, "ושכחתי להביא סבון ושמפו. אני יכול להשתמש בשלך?" ומיד יצק מעט שמפו על כף ידו, יד גברית גדולה וארוכת אצבעות בעלת ציפורנים מכורסמות כשל ילד וחייך חיוך התגרות ילדותי אל יריב.
"קודם אני אחפוף לך." אמר והחל לחפוף את שערו הרטוב של יריב שקיבל את הדין בהכנעה, הרכין את ראשו והניח לנער לעסות את עור קרקפתו, מתענג חרש על מגען הבוטח של האצבעות המעלות בועות קצף בשערו.
"אני צריך להסתפר." אמר בקול שקט, כאילו לעצמו, וכפי שידע נזעק עידו וביקש שלא ישחית את תלתליו היפים.
"גם אתה הסתפרת עידו." הזכיר לנער.
"כן, חשבתי שככה אני אראה פחות ילד." הצטחק עידו.
"אתה רק בן רבע לשש עשרה וככה בדיוק אתה נראה." אמר יריב בחומרה. עידו חייך אליו חיוך נחמד, תחום בגומות חן, והחל לסבן את עורו השחום של יריב, מעביר בהנאה את ידו המסובנת על כתפיו השריריות והחלקות.
המאמן נרעד קמעה מחמת מגעו והסתובב בגבו אליו כדי להסתיר את זקפתו.
עידו לא נרתע מהפנית הגב הזו אלא המשיך בשלו, מעביר את ידיו המסובנות על גבו המשולש של המאמן, מעסה את עורפו הרחב, פורט בחמדה באגודליו על עמוד השדרה שלו עד הגיעו לקו מותניו, שם התחלף גון העור השחום דבשי בגוון זהבהב בהיר.
"די עידו. מספיק." אמר יריב בחדות, אבל ידו של הנער כבר החליקה בין פלחי עגבותיו השריריים והמעוגלים.
"עידו מספיק. הגב שלי כבר מסובן." נחפז יריב להסתובב כשהוא נסוג לאחור עד שגבו נגע בקיר החרסינה הלבנה.
עידו הפסיק לחייך ופסע בעקבותיו, מצמיד את בטנו המתנשמת אל אברו הזקוף של יריב. כעת כבר היו שניהם רציניים מאוד, מתנשמים בכבדות.
"די עם זה ילד. מספיק כבר." לחש יריב בעייפות, לופת את פרקי ידיו הדקים של הצעיר, מנסה להרחיק אותו מעליו בזהירות.
"כבר החלטנו שדי. מספיק עידו. זה אסור. די." התחנן.
ליבו הלם במהירות והוא חש את הלב הפועם בחזה החלק והלבן הצמוד לחזהו הולם בקצב מטורף תואם לזה שלו.
עידו, נמוך מעט ממנו, התעלם מתחינתו, הניח את ידיו על כתפיו, הצמיד את פיו אל פיו החשוק של יריב בעוד אברו הורוד והזקוף מתאמץ להדחק בין ירכיו השריריות והחלקלקות מסבון וחיכך את בטנו בזין הפועם של מאמנו.
יריב נאבק בו בתנועות שהלכו ורפו. לשניה קצרצרה ומתוקה אחת השעין את ראשו על כתפו של הצעיר כאילו נח לרגע ועצם את עיניו, טועם בלשונו את טעם עורו של עידו, ואז התנער בבת אחת כמו הקיץ מחלום רע.
"אמרתי מספיק עידו!" צעק בזעם פתאומי, ובאחת פתח את המים הקרים. שניהם צעקו והנער קפץ לאחור בבהלה לוטש בו מבט פגוע מעבר לזרם הקר.
יריב שב וסגר את הברז ולרגע עמדו זה מול זה - שני גברים רטובים, מיוחמים וזועמים - ואז נמלאו עיניו של עידו דמעות.
"אבל זה האימון האחרון יריב, כל הזמן אמרת לי ש... ש..."
כעסו של יריב שכך קמעה, וקולו לבש טון פייסני. "אמרתי לך שאתה עדיין לא בן שש עשרה יריב. ואל תשכח שאני המאמן שלך. רק אחרי החופשה..." הוא נעצר בחטף כלא מאמין להבלים שפלט מפיו ברגע של חולשה.
"אבל אני לא אראה אותך כל החודש, וכולם אומרים שאתה והרותי הזאת..." יבבה ילדותית נשמעה בקול הצעיר שנשך את שפתיו והשתתק מתאמץ לא לבכות.
יריב חטף את המגבת שלו וכבש בה את פניו. מתעלם מנטפי הסבון שעל עורו צנח על הספסל. "לך מכאן ילד, בבקשה. לך עכשיו." אמר בקול חנוק.
הנער עמד מהסס, הושיט יד בתחינה, כמעט נגע ואז שמט אותה ויצא כשהוא אוסף את בגדיו בדרך.
בחוץ התלבש במהירות ודהר לביתו, שרוכי נעליו פרומים ודמעות צורבות את עיניו.
יריב קם, תלה חזרה את המגבת, מקפיד לפרוש אותה וליישר את קמטיה. אחר-כך נכנס מתחת לזרם המים, שפך מלוא היד שמפו על כף ידו, עצם את עיניו והחל משפשף במהירות את אברו הזקוף בכף ידו המסובנת.
דמותו של עידו הערום הבהבה מתחת לעפעפיו העצומים והוא גמר מהר, משמיע קול שהיה ספק גניחת סיפוק, ספק יבבת תסכול ואז שטף את עצמו, התנגב במהירות במגבת, התלבש מהר ונעמד להסתרק מול הראי הקטן שהיה תלוי לצד הדלת.
"אני צריך להסתפר." אמר שוב לעצמו ופתאום גאה בתוכו גל של זעם. הוא זרק את המסרק על הרצפה והטיח את אגרופו בקיר הלבנים הצבוע לבן.
הקיר נותר אדיש ורק ידו פעמה בכאב שלא הקל במאומה על הכאב שבליבו.
מקלל את עצמו חרש על טפשותו הרים את המסרק, דחף אותו לתיק הרחצה, ואסף את חפציו לתוך תיקו.
כעת יהיה עליו להמציא למען רותי סיפור שיסביר מדוע ידו חבולה הרהר, וצעדיו, כשפסע לעבר רכבו, היו איטיים כשל אדם עייף הנושא משא כבד על שכמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה