ה. בסיס לשינוי

קובי

קמתי מוקדם בבוקר, מרגיש נהדר, ושכבתי בשקט, משחזר שוב את החלום שלי. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים שאני נודד בג'ונגל, תקוע באותה שאלה נצחית ומשעממת - ההר או הנהר - חלה התפתחות בחלום המנג'ס הזה.

התת מודע שלי החליט ברוב טובו לעשות ג'סטה ולגלות לי דרך שלישית, שביל צר ונחמד שחצה את הג'ונגל בדיוק באמצע, מצד אחד ראיתי את הבנים ממשיכים בטיפוס שלהם לפסגה, אדם השחצן מוביל והשאר ממשיכים לטפס בעקבותיו, ומהצד השני שרון ורובי מנפנפות אלי לשלום מהיאכטה שלהן, מוקפות בחברות, וכולן בעירום, אבל אני רחוק מכדי להבחין בפרטים, חבל, רציתי לראות את השדיים הנהדרים של רובי.

אני מנופף לכולן לשלום וממשיך בצעד קל, לא חושש כי אני יודע שעוד רגע אמצא נשק שיגן עלי מהסכנות של הג'ונגל.

הנשק נמצא בדיוק במקום שקובי הבטיח לי, טמון בתוך גזע עץ חלול. בחלום אני לא מתפלא בכלל שהנשק הוא קופסת פח אדומה של בונבוניירה שקניתי פעם לסבתא לכבוד יום הולדתה. הייתי בן אחת עשרה בערך וחשבתי שקופסת ממתקים בצורת לב זה רעיון משגע. סבתא נורא שמחה, ואפילו אימא לא עשתה פרצוף חמוץ. לשמחתי סבתא ואימא אכלו מעט מאוד מהשוקולדים הקטנים בצורה הלב שהיו בפנים, אני אכלתי את רובם, וסבתא שמרה עוד שנים אחר כך את הקופסא האדומה בצורת הלב, מאחסנת בה מסמכים חשובים. אולי היא עדיין אצל אימא שלי שלא אוהבת לזרוק שום דבר, כי מי יודע מתי נצטרך.
קמתי לאיטי, מנסה להיזכר מה קרה בחלום אחרי שהוצאתי את הקופסא ממחבואה, אבל אתם יודעים איך זה, זיכרון של חלום זה דבר נורא חמקני. עמדתי מול הראי והתגלחתי. כל תנועה של גופי שלחה לי תזכורת של כאב מענג על מעללי בלילה הקודם וניסיתי להיזכר למה כעסתי כל כך על אילן המסכן. באמת ניסיתי לאנוס אותו? איזה מזל שאני אנס לא יוצלח. נזכרתי מה עשיתי אחר כך ואיך אמרתי לאילן שאני אוהב אותו, ולחיי התלהטו.
איך לא ידעתי שמין יכול להיות דבר כל כך מסעיר? עכשיו אני מבין למה אנשים מאבדים את שפיות דעתם בגלל תשוקה ומבצעים רצח או התאבדות בגלל אהבה. בחיים לא הייתי מאמין שאני אאבד את ההכרה מרוב תענוג ועוד בגלל… בגלל... לא יכולתי להמשיך ולהביט בפני בראי ומיהרתי למקלחת הלא נוחה שרק צרפתים אנטישמים יכלו לתכנן.
יצאתי נקי ומקולח, מגבת קשורה למותני, והבטתי על אילן. אילן היפה שלי, גופו הדק היה רפוי עדיין מהשינה, אבל לפי קול נשימתו ידעתי שהוא כבר כמעט ער. הכרתי אותו כל כך טוב, אבל ההבנה שחשבתי ששוררת בינינו לא הייתה כל כך מובנת מאליה. אני רק מקווה שהוא לא חושב עלינו כעל זוג מפני שנכון, הלילה חוויתי את הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם, אבל מצד שני… אני חייב לדבר איתו בצורה ברורה, להבהיר הכל כמו שצריך, אבל לפני זה…. אולי עוד פעם אחת אחרונה אני אמשוך מעליו את הסדין המסובך בחוסר סדר מקסים בין רגליו ואנשק את… לא, בשום פנים ואופן לא!
התכניות שלי הן לגמור בשלום את הטיול הזה, לחזור לארץ ולפעול במרץ לפי תכנית החומש שקבעתי לי - בעוד חמש שנים אני רוצה למצוא את עצמי נשוי ועובד על הבאת ילד, אחרי שקניתי בית באזור כפרי, מקום נחמד ושקט שמתאים לגידול ילדים, אבל לא רחוק מידי ממקום העבודה שלי.
אני רוצה בית צמוד קרקע עם גינה, ואני לא אשקיע בדשא זולל מים ויקר להחזקה אלא אשתול מטפסים שמתאימים ל… קובי אתה אידיוט, איך זה שאתה יודע איזה גינה תהיה לך, אבל אין לך מושג עם מי תתחתן? אולי אשתך… אשתי, איזה מילה משונה, איזה רעיון מוזר, לישון במיטה עם אישה זרה. אולי אני אמצא מישהי שמעדיפה מיטות נפרדות. בחורה דתית שתתעניין רק בילדים ותקפיד להתרחק ממני שבועיים בכל חודש ו…
"על מה אתה חושב כל כך הרבה." שאל אילן בחיוך יפה. עיניו עדיין עצומות.
"אני מתכנן מה לשתול בגינה שתהיה סביב הווילה שאקנה בכפר. אני חושב על איזה מושב נחמד ליד תל אביב. מקום נחמד וקטן, טוב לגידול ילדים."
"ילדים." אילן מתיישב ומשפשף את עיניו, עדיין מנומנם. "מאיפה נביא ילדים?"
"אילן." אני מתיישב לצידו, מניח יד על כתפו, מנסה לחשוב על תשובה ולא מצליח לחשוב על שום דבר טוב יותר מאשר ללטף בעדינות את גבו ולשתוק. הוא קופץ במהירות מהמיטה ובורח למקלחת.

אני מתחיל להתארגן לטיול לעז, מכין מפות, בודק כסף, דרכון, מסמכי רכב, מתחיל להתלבש, ואילן עדיין במקלחת.
"אילן!" אני צועק, "אנחנו לא עומדים בלו"ז, צא כבר!"
הוא יוצא, פניו מופנות ממני ומתחיל להתלבש. "אני מתאר לעצמי," הוא אומר ביובש, "שאתה לא מתכוון לשנות את התכניות שלך והטיול עדיין בתוקף."
"כן אילן. הבנות ממתינות לנו. אני מקווה שתבוא איתי."
"ואם התכניות שלך לא מתאימות לי." הוא שואל בקול סדוק. אני יודע שהוא לא מביט בי כדי שלא אבחין שעיניו אדומות מבכי, ופתאום גם לי יש דמעות בעיניים.
"סשה, אני אוהב אותך אבל…." אני מתחיל ושוב סותם כי זה שטויות ומגיע לו משהו יותר טוב, "מגיע לך משהו יותר טוב." אני מנסה לתקן, "לא אחד כמוני שתקוע בין ההר לנהר."
"חשבתי שאתמול התחלת לטפס על ההר." הוא מתיישב על המיטה, קושר את שרוכי נעלי ההתעמלות שלו.
אני מתיישב לצידו ונועל את נעלי. קנינו את נעלי ההתעמלות האלו יחד, הן שחורות, שלו עם קישוט אדום ושלי עם קישוט ירוק. המאמץ שלו לשמור על התנהגות מכובדת למרות שהוא אומלל בצורה כל כך ברורה, נוגע לליבי. איך לא הבחנתי כל השנים האלו שהוא מאוהב בי? איזה אטום אני.
"תגיד." אני אומר, דוחף לתרמיל את כל הדברים שהכנתי מראש בשביל הטיול. "זה היה בכוונה, כל השטויות האלו שעשית בצבא? רצית שנשאר שבת יחד?"
אילן נאנח, "כן. העדפתי לא ללכת הביתה, אתה יודע למה ו… זה היה נהדר להישאר יחד אתך. אני מבקש סליחה."

עכשיו הוא נזכר?
"שטויות." אני ממהר לענות, "אחרי שסבתא עברה למעון ההוא, גם אני העדפתי להיות כמה שפחות בבית."
"אני יודע." הוא אומר. כל אחד מאתנו מכיר את השריטה של השני, יודע הכל על הבית הדפוק של חברו. ופתאום אנחנו מתחבקים, מנסים להרגיע במגע ובליטוף את הכאב והרגשת היתמות שהבאנו מהבית. החיבוק טוב יותר מדיבורים.

"מתי התחלת להרגיש ככה כלפי?" אני שואל בלחש, מחביא את פני בשקע המתוק שבין כתפו לצווארו. הוא מנשק לי, ובין נשיקה לנשיקה מספר איך התאהב בי מהרגע הראשון שנפגשנו, ואיך חי בפחד מהגילוי.
"לא הייתי עובר את הצבא בלעדיך." אני מגלה לו, ומניח לו להשכיב אותי על המיטה.
"אחרי הצבא ניסיתי להתגבר." הוא אומר, ומחייך בעונג כשאני מחכך את אברי בירכו, מושך בקוצר רוח את חולצתו ממכנסיו. "יצאתי עם המון בחורים, היו המון זיונים חסרי משמעות. באמת שעשיתי ניסיון למצוא אהבה חדשה אבל..."
"אני יודע. שנאתי אותם נורא." אני מתוודה ומנשק בעונג את הגומות הרדודות בשיפולי גבו.
הוא גונח ומעיף מעליו את המכנסיים. "מאז שאנחנו גרים יחד אני רק אתך." הוא אומר ואנחנו שוב שוקעים בהתעלסות.

אז ככה זה צריך להיות, אני חושב לעצמי בהבנה פתאומית שנייה לפני שאני צועק וגומר. ככה מרגיש סקס שבא מאהבה, רעשני, רטוב, לא מתוכנן, לא מסודר, לא לפי הלו"ז, פרוע ומפריע ושווה את כל אי הסדר.
"אנחנו מאחרים לארוחת הבוקר." אני אומר כשאנחנו גומרים, חוזר להיות קובי האחראי והמאורגן.
"נאכל בדרך." מצטחק אילן, "אנחנו באמת חייבים להיפגש עם הצילי וגילי הללו?"
"כן. הבטחתי להן והן מחכות לנו. אסור לאכזב את הגברות." אני מתעקש.
מוותרים מראש על המעלית האיטית אנחנו דוהרים במורד המדרגות, ומגיעים באיחור לחדר האוכל שרשמית כבר נסגר. למזלנו אנחנו מוצאים שם את פסקל, מפקח על פינוי קבוצת הבריטים הלבושים כאיש אחד בבגדי כותנה בצבעי גלידה.
הוא מחייך אלינו בסלחנות ומניח לנו לחטוף כמה לחמניות בריבה כצידה לדרך, מודאג שאנחנו אוכלים בעמידה בלי צלחות. אם הוא היה רואה ארוחת בוקר צה"לית בתנאי שדה הוא היה בטח חוטף שבץ.
"אני מתנצל על ההתנהגות שלי אתמול בלילה." הוא צוחק ונותן לי נשיקה שגורמת לי להיאלם דום מרוב מבוכה, מה שנורא מצחיק את אילן ואת קבוצת הבריטים החביבים הלבושים כאילו כולם קנו את בגדיהם באותה חנות. הנשים בשמלות וחצאיות ורודות או כחולות בהירות, ובנעלי בד לבנות, והגברים במכנסי כותנה בצבעי חאקי בהירים, וחולצות שצבען נע בין לבן לצהבהב על כל גווניו.
כולם חבושים כובעי בייסבול אחידים, נושאים בידיהם סוודרים כחלחלים זהים למקרה של צינה פתאומית, חושפים את שיניהם התותבות בחיוכים רחבים, ומדברים במבטא בריטי, בדיוק כמו בסדרות של הבי.בי.סי.
"ראית את הקשישים הבריטים." אני שואל את אילן כשאנחנו כבר במכונית.
"כן." הוא צוחק, "המבטא שלהם בטח מדליק אותך, אנגלופיל שכמוך."
"למה לדעתך כולם לבושים באותם בגדים ועוד בצבעים של גלידה." אני חוקר אותו.
"לא יודע. המומחה לאנגלים אצלנו בבית הוא אתה." הוא מחייך אלי.
"אולי זה עוד אחד מהגילויים של ההומור הבריטי המשובח, להלביש קבוצה שלמה של פנסיונרים בתחפושת של כדורי גלידה." אני מהרהר לעצמי בקול, "ומה זה הקללות האלה? תשמור על הלשון שלך. עוד מעט יהיו כאן נשים. אל תקרא לי אנגלופיל כשהן בסביבה, הן יחשבו שאני חולה במשהו."
"והן יצדקו בהחלט. רק בן אדם חולה קונה מאפרה עם התמונה של הנסיכה דיאנה, ואתה אפילו לא מעשן," הוא מקנטר אותי, "ומה שלום המלכה האם בימינו? כבר הגיעה לגיל מאה?"
הבנות מגיעות באיחור קל, מתנשפות ומצחקקות, ובעליצות רבה אנחנו מפליגים לנו בדרכנו לכפר עז. אני מדבר בהתלהבות כאילו אני מדריך תיירים שמצפה לטיפ שמן בסוף הדרך, מסביר על ההיסטוריה של חוף התכלת, ועל הסיבה לכך שהאיכרים בחרו לגור כל כך גבוה על הצוקים, (פחדו משודדים, אלא מה?) ומבטיח שבדרך חזרה ניסע בקורניש האמצעי, כך הם קוראים לכביש, כדי לצפות בנוף מלמעלה. אנחנו מדברים בלי הפסקה על הנסיכה גרייס המנוחה שנהרגה בתאונת דרכים על הקורניש העליון, על כל המפורסמים שבאים לכאן לנפוש, על ההבדלים בין היורו לפרנק ולמארק, מתפעלים מהנוף המקסים, שהוא באמת נהדר, ושמחים שיש לנו מזג אוויר כל כך נעים. בקיצור, מקשקשים על הכל, ובעצם על כלום.
הכפר באמת נפלא, תלוי על קצה הצוק, משקיף על נוף נפלא. גן הקקטוסים בראש הצוק נהדר והנוף שנשקף ממנו פשוט עוצר נשימה. ריטה וטיטה לא יודעות את נפשן מרוב התלהבות וכל הזמן קונות מזכרות משונות. צרורות של לוונדר מיובש, כלי קרמיקה מגוחכים, והמון צרצרים מכל מיני גדלים. כמעט כל בית שני הוא חנות מזכרות כך שאין להן שום בעיה לבזבז כסף על ימין ושמאל, וכשהן לא קונות שטויות הן צריכות פיפי. יש בית שימוש ציבורי בכל פינה, רק שמים מטבע של עשרים אגורות בחור בדלת ונכנסים, והכל תמיד נקי ומטופח. בכלל, הכל כאן נקי נורא, ממש בית מרקחת.

בהתחלה אני מתפעל, אבל אחר כך מתחיל להתגעגע לקצת בלגן ולכלוך ים תיכוני ביתי ונוח.
ממש בראש הצוק, מעל לגן הקקטוסים, יש רחבה מרוצפת, תחומה בחומת אבן. אנחנו מציצים מעבר לחומה ורואים בצד אחד כנסיה צבעונית מקסימה עם שעון גדול, עומדת בעמק ירוק ויפה. ובצד השני משתרע מפרץ מרהיב עין, מסנוור בכחול עז. אחרי שאנחנו גומרים להתפעל מהנוף הבנות שוב צריכות להשתין. אנחנו מתיישבים בצל, יודעים שזה יארך לפחות רבע שעה.
"למה הן תמיד הולכות יחד ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן." שואל אילן וצוחק.
"זו אחד מהתעלומות הנשיות שאף גבר לא יבין." אני עונה בחיוך, והוא עונה לי באותה רוח שאני צודק, גברים מעולם לא יבואו בסוד הכמוס של השירותים הנשיים, אפילו לא הומואים.
כל בדיחות הדעת נוטשת אותי. "אני לא הומו אילן." אני אומר בחומרה, ושנינו מפסיקים לצחוק.
"אז אני מבין שהלילה ישנתי עם אחיך התאום." הוא אומר ברשעות, "ויש לי חדשות בשבילך, אחיך כן הומו, והוא זיון נהדר, עוד הבוקר הוא ואני..."
"שתוק אילן. זה שאנחנו… זה שעשינו מה שעשינו… מה שקרה הלילה זה לא אומר ש…." פתאום נגמרות לי המילים. אור היום הבהיר מסנוור אותי וגורם לי סחרחורת פתאומית. זה בטח כל האוויר הצח הזה וחוסר השינה שגורם לי להרגיש ככה, הקקטוסים ההזויים האלו חגים סביבי והכל מתבלבל לי. אני מרגיש צורך עז להביט בעצמי בראי כדי לדעת שאני באמת עדיין אני.

אין כאן ראי ולכן אני נושם עמוק ומתחיל להסביר לאילן מי אני באמת. "הומואים אילן." אני מסביר לו את עובדות החיים לפי קובי, "הם טיפוסים כמו רוני ונמרוד, פייגלע'ך עם בגדים משונים שמתעסקים כל הזמן בלופט גשפטן אומנותיים. בחורים עדינים שבחיים לא יגיעו לגולני, כאלו ששירות בחיל האוויר נחשב אצלם לקרבי. הומואים עושים מניקור ומטיילים עם פודלים לבושים במעילים סרוגים, ופוחדים מכל מיני בריונים. הומואים הולכים לפאבים מיוחדים, צובעים את השיער בורוד, עושים פירסינג בגבות ומזדיינים בבתי שימוש."
"אני לא מאמין שאתה מקשקש שטויות כאלו." מתפרץ אילן בצעקה לנאום המסודר שלי, פניו היפות מחווירות מתחת לשיזוף, ועיניו הכחולות מבריקות בזעם, אבל אני כבר בשוונג.
"אני לא הומו, לא מתאים לי להיות הומו. לי יש תכניות, אני רוצה בית, ילדים, משכורת ותכניות פנסיה. אני רוצה לחיות עם בת זוג קבועה ולא לעבור מזיון אחד לשני. ניסיתי לפני שפגשתי את רובי, לא מצא חן בעיני, לא אוהב מסיבות רועשות ובדיחות גסות. סמים ואלכוהול עושים לי כאב ראש, אני לא אוהב את החיים האלה. אני לא רוצה להיכנס לחדר ולדעת שזיינתי שם את כולם חוץ מאשר את הסבתא של המארח. אני רוצה חיים רגילים, חיים נקיים ומסודרים. אתה מבין את זה אילן? אני רוצה משפחה, לקחת את הילד לגן, ללכת איתו לטיול בשבת, לשחק איתו כדורגל, להיבחר לוועד ההורים של הכיתה ולבדוק לו את התעודה בסוף השנה."
הוא מניד את ראשו, "כן, אני מבין. יש לך תכניות ואתה תבצע אותן גם אם הן לא מתאימות לך. בטח שאני מבין." הוא אומר בקול מריר, ואז הוא מדהים אותי וקופץ על החומה שמפרידה בין הרחבה עליה אנחנו עומדים לבין התהום מתחתינו. הוא מתחיל ללכת לאיטו על החומה, ידיו פרושות לצדדים כמו לוליין בקרקס, מתקדם למעלה אל החלק הגבוה והדק יותר של החומה, שם התהום תלולה מאוד, והדרך למטה, אל הכנסייה הצבעונית בעמק הירוק, רצופה סלעים תלולים ומפחידים.
"אילן!" פחד נוראי לופת את גרוני וברכי הופכות פתאום לג'לי. "מה אתה עושה?"
"תלוי על פני תהום רבה." הוא עונה לי בצורה נמלצת שהייתה משמחת את המורה לספרות, ואחר כך מחייך אלי בקונדסות כדי שאבין שהוא רק צוחק, אבל זו לא אחת הבדיחות שלו. זה ממש מסוכן.
"אילן, זה נורא מסוכן! אני מתחנן, בבקשה ממך, רד." אני צועק ומביט בייאוש סביבי. למה אין כאן אף אחד? אנחנו לגמרי לבד והוא גבוה מכדי שאוכל לתפוס אותו.
בעיני רוחי אני כבר רואה את גופו היפה, הדק והשחום, מנופץ אל הסלעים. המראה מפחיד אותי עד מוות. "אילן, זה לא מצחיק, די, רד כבר." אני מייבב כמו ילד.
"מה אכפת לך מה יקרה לי." הוא לועג. פוסע בצעדים קטנים במעלה החומה, מתרחק ממני לאיטו.
"בטח שאכפת לי." אני מפציר בו, "מאוד אכפת לי, בשבילי אתה הכי חשוב בעולם. אילן בבקשה, רד."
"אבל אני סתם הומו שזיין את כולם חוץ מסבתא של המארח. אחד שאף פעם לא יהיו לו ילדים, עוד פייגלע אחד שמתעסק בלופט גשפטען. אני מספר בדיחות גסות ושותה ומעשן ג'וינטים." הוא מצטחק.
"לא. אתה לא סתם." אני לוחש ויורד על הברכיים. "אני מתחנן לפניך אילן, בבקשה סשה, אתה עלול למות, אני מבקש ממך על הברכיים… ." אני לא יכול לדבר יותר, הדמעות חונקות אותי.
למרבה הפלא דווקא השתיקה שלי משפיעה עליו יותר מכל הדיבורים, אילן קופץ למטה בקלילות וממהר אלי, וככה עושות גם הבנות שחזרו מהשירותים וראו מרחוק את המחזה.
הן נחפזות אלינו בבהלה, קוראות לעברנו בגרמנית. אילן מרים אותי ומשעין אותי על החומה. "זה כלום." הוא חוזר ואומר להן, "זו הייתה סתם בדיחה." הוא נותן לי טישו, תוקע מרפק במותני ועושה לי פרצוף של, תעשה משהו.
"הייתה לנו התערבות טיפשית, זה היה רק בצחוק." אני מאשר ומנגב את פני הרטובות, אבל אפילו ריטה וטיטה הטיפשוניות לא קונות את זה. הן מחליפות מבטים ובפעם הראשונה מאז שנפגשתי בהן הן שותקות.

בלי מילים אנחנו יורדים במשעול הצר בין הקקטוסים וחוזרים למגרש החניה, והפעם הן לא מתעכבות בשום חנות, ובקושי מסתכלות על חלונות הראווה המפתים.
תכננו לאכול ארוחת צהרים בכפר, אבל כשאני מעיר שכדאי לצאת כבר עכשיו לשדה התעופה כי אולי יש פקקים בדרך, הן מסכימות מיד. 

הפעם אילן נוהג והן יושבות בשקט מאחור. אני יושב לצידו ומנסה להסתיר את הצמרמורות שחולפות בגופי מידי פעם. למרות שהגענו לשדה התעופה שעתיים לפני הזמן הבנות מסתלקות במהירות מהרכב, ורק אחרי שהן נפרדות מאתנו בנשיקות על הלחי ובתודות חמות אני שם לב שהן לא השאירו לנו כתובות.

אילן

"איך אתה מרגיש." אני שואל בדאגה את קובי. הוא שוכב מתחת לשמיכה ולא מפסיק לרעוד למרות שעשה מקלחת חמה ושתה תה חם.

אחרי שהוא דיבר בצורה כזו מכוערת על הומואים, נשבעתי לעצמי שהכל נגמר בינינו - מעולם לא אגע בו יותר. החלטתי לישון על הרצפה ולשמור ממנו מרחק. שימשיך לבד בתכניות המגוחכות שלו, שימשיך להכחיש את ההומואיות שלו, מה אכפת לי? אבל איך אני יכול להתעלם ממנו כשהוא חולה? הוא הגיב כל כך קשה להצגה הקטנה שלי. לא ציפיתי שיתרגש כל כך, חשבתי שיגיד לי לא להיות דביל ויסתלק משם בבוז, ואולי יצחק ויגיד לי לא להיות כזה דרמה קווין. לא ציפיתי לבהלה עצומה כזו, למין קריסה פתאומית של כל האישיות שלו.

הלו! הבן אדם ירד לפני על הברכיים.
פסקל דפק בדלת ושאל אם הכל בסדר. הכנסתי אותו ושאלתי אם יש לו מדחום. הוא מישש את מצחו של קובי ואחר כך חזר עם תרמוס מלא בתה צמחים מתוק, שתי כוסות ומד חום. היה לקובי חום לא גבוה - 37.8, אבל גופו היה אחוז צמרמורות, לחייו להטו ועיניו נצצו מידי.
"זו רק שפעת קלה." ניסה פסקל לנחם אותי, "יש איזה וירוס שמסתובב, זה בגלל האביב, פעם חם ופעם גשם. אל תדאג."
הוא חייך אלי בעידוד ולחץ על כתפי לפני שהלך. נתתי לקובי אקמול שהוא בלע בצייתנות מפתיעה, בדרך כלל הוא שנא לקחת כדורים ולעיתים מאוד רחוקות נזקק להם.
"אני יודע שאתה שונא אותי." אמר בקול צרוד קצת, "אבל אולי תוכל לשכב לידי ולחמם אותי."
כל ההחלטות שלי נשכחו, תוך שנייה התפשטתי ונשכבתי במיטה, צמוד אליו ככל האפשר. זה היה כל כך טוב, רק המגע בעורו מילא אותי אושר. "אני לא שונא אותך קובי." אמרתי, "ואני מבקש סליחה שהפחדתי אותך."
"זאת לא אשמתך, פתאום… פתאום התבלבלתי." נאנח. "רק לפני יומיים אני הייתי אני ואתה אתה והיינו חברים והכל היה בסדר, ופתאום…." ושוב נאנח.
נשימתו החמימה על צווארי, הדגדוג של תלתליו בלחיי, די היה בהם כדי לחרמן אותי שוב. אם הוא לא היה חולה לא הייתי מבזבז את הזמן בדיבורים. "באמת חשבת שאני הולך ליפול למטה?"
"כן. ממש יכולתי לראות אותך שוכב מת בין הסלעים, נורא נבהלתי." אמר קובי והניח את ידי בין רגליו. חום או לא חום, גם לו עמד. החלטתי לא להתנהג כמו ילד מתבגר ובצער הסטתי את ידי מבין רגליו. "קובי, אנחנו צריכים לדבר, יש לך כוח להקשיב לי?"
"בטח. זה כלום, אני בסדר גמור." אני יודע שקובי ממהר להכחיש את מחלתו בגלל אימא שלו שמתלוננת בלי הרף על בריאותה. מנסה לסחוט תשומת לב ואהבה בתלונות על בעיות לב ומיגרנות מדומות - הוא שונא את זה.
"אני מרגיש אשם. כאילו שנעשית חולה בגללי." התוודיתי.
"עזוב, זה לא נכון." מחה קובי, "בטח חטפתי את הווירוס בכנס. כולם שם התנשקו כל הזמן זה עם זה כמו… כמו… פסיכים."
"רצית להגיד כמו הומואים, נכון." התנפלתי עליו, "אני לא קולט איך אתה יכול להיות באותו הזמן גם הומו וגם הומופוב?"
"אני לא זה ולא זה." מחה קובי בעלבון, אבל המשיך לשכב לצידי, ראשו על כתפי ורגליו שלובות בשלי. אם זה לא היה קורה לי, הייתי צוחק.
"קובי, בחייך." מחיתי, "תראה אותך, שוכב עם החבר שלך במיטה אחרי לילה של זיונים, ושוב עומד לך. אם היית רואה את עצמך מהצד מה היית חושב?"
קובי משך בכתפיו ושתק רגע, ואז חזר בעקשנות ואמר שהוא לא הומו. "זה שאני אוהב להיות אתך במיטה לא עושה אותי הומו." הודיע לי בעקשנות, "עובדה שחוץ ממך בחיים לא שכבתי עם גבר, ואני בכלל לא נמשך לגברים."
"וגם לא לנשים עד כמה שאני יכול לראות." עקצתי אותו.
"רק לפני חודש נפרדתי סופית מהחברה שלי שאהבתי מאוד." אמר קובי בהדרת כבוד נעלבת, "חברה שתכננתי להינשא לה. אני לא כמוך, לוקח לי זמן לעבור ממערכת יחסים אחת לשנייה."
"מה שקרה בינינו, זה לא מערכת יחסים." אני זועם.
במקום לענות הוא מושך בכתפיו ועוצם עיניים בלאות כאילו נמאס לו ממני. זה כל כך מעליב, ומה שהכי מעצבן זה שהוא בכלל לא מבין למה נעלבתי.
"טמבל אחד." צעקתי עליו והתיישבתי על המיטה, מתרחק ממנו. "החברה שלך היא לסבית שבגדה בך עם בחורה, וגם לפני זה היא שנאה לעשות אתך סקס. אתה לא מבין שהיא סתם השתמשה בך כמו בויברטור!"
ואז ראיתי את הפנים שלו מלבינות והתחרטתי שבכלל נכנסתי לויכוח הזה. הוא מנסה לענות אבל לא מצליח, שיעול חזק תוקף אותו, והלב שלי נקרע מצער. נכון שאני נורא כועס עליו, אבל מצד שני כל כך כואב לי שהוא פגוע ועוד בגללי, שכל כך אוהב אותו. למה אני לא לומד לסתום את הפה?
"אני לא יודע מה יש ביני ובינך אילן." מסנן קובי אחרי שהוא מתגבר על השיעול, "אבל מה שזה לא היה, זה נגמר. סיפרתי לך דברים אינטימיים שקרו ביני ובין רובי ואתה השתמשת בהם נגדי. זו התנהגות מכוערת! זה משהו שמתאים לאימא שלי לעשות!"
אני מתכווץ כולי מבפנים, אם הוא משווה אותי לאימא שלו זה סוף העולם! עכשיו אני בטוח שבגלל הפה הגדול שלי הכל נגמר בינינו. אף פעם לא ידעתי שכאב לב כל כך כואב.
"אתה צודק קובי, סליחה. אני מצטער, נסחפתי וטעיתי, תסלח לי." לחשתי, שואל את עצמי מה קרה בזמן האחרון לחיים שלי שאני מוצא את עצמי כל הזמן מתנצל לפני קובי.
קובי לא הראה שום סימן שהוא מקשיב לי והמשיך לנזוף בי בלהט. "ועוד דבר אילן." התיז, מתעלם מהתנצלותי. "רובי היא אולי לסבית וזיון גרוע, אבל היא הייתה החברה שלי במשך רוב השירות, והיא הייתה נאמנה לי עד כמה שהיא יכלה, וכשהיא הרגישה שהיא לא יכולה יותר היא באה וספרה לי מה קורה ולא נתנה לי לעשות צחוק מעצמי כמו שאתה עשית, מעמיד פנים של חבר וכל הזמן הזה… טוב, לא חשוב. אני דביל שלא ראיתי מה שכולם הבינו - אתה הומו ואתה מזדיין עם כל מה שזז - ורק אני, כמו דביל, דואג שאין לך חברה רצינית ומה יהיה אתך. אבל אני לא כמוך אילן, אני לא אחד מהחברים המופקרים שלך שרצים מזיון לזיון, ואני לא רוצה להיות כזה. עוד לא נגמרו האנשים ההגונים בעולם. אני אמצא לי מישהו… ." הוא בלע את רוקו בהעוויית כאב - כנראה שגרונו היה נפוח - ותיקן את עצמו, "אני אמצא לי מישהי. בחורה צעירה ונחמדה שרוצה ילדים ומשפחה כמוני, ואני… טוב אילן, תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך לישון. אני מתכנן לטייל מחר, הכנתי מסלול ומפות ואני רוצה לקום מוקדם. לילה טוב." הפך אלי את גבו ומשך את השמיכה עד לאוזניו.
"אבל אתה חולה קובי." העזתי למחות בשקט וחיבקתי את גבו, דוחף את ידי מתחת לעורפו הלח מזיעה.
הוא הדף אותי מעליו ברוגז. "לא! מספיק עם זה." פקד עלי, "הקטע הזה נגמר! אל תדאג, אני בסדר. אני אבריא עד הבוקר." הוא הדף את זרועי שנותרה קרובה מידי לכתפו. "יש עוד שמיכה בארון, קח אותה לעצמך ומחר נבקש חדר עם שתי מיטות."
"בסדר קובי." לחשתי וקמתי מהמיטה, מרגיש מושפל כל כך עד שלא יכולתי אפילו לגייס די אנרגיה כדי לכעוס. "מה שתגיד. אם לא אכפת לך, עוד מוקדם בשבילי לישון, אני אצא לטייל קצת. אתה תהיה בסדר?"
"בטח. אני תכף נרדם. לילה טוב." החזרתי לו לילה טוב מנומס והתלבשתי במהירות בלי להדליק אור. "אה… אילן." כבר עמדתי עם היד על ידית הדלת כשקולו השיג אותי שוב.
"מה קובי." החזרתי את ראשי לעבר המיטה.
קובי התיישב והביט בי, פניו מטושטשים באור הקלוש. "התכוונתי לכל מה שאמרתי לך סשה. אתה מאוד חשוב לי, ואתה החבר הכי טוב שלי. אני מאוד אוהב אותך, אבל אני לא יכול... אני לא מסוגל… אנחנו לא יכולים להיות כמו פעם? בלי כל ה… ה..." החזרתי את פני אל הדלת והשענתי עליה את מצחי, חונק את הבכי. "לא קובי, אנחנו לא יכולים. ניסיתי שמונה שנים, זה יותר מידי כואב, אני לא יכול יותר. אני נורא מצטער, לילה טוב, תהיה בריא." וברחתי משם.

טיילתי לי לבד בעיר ניס. עיר יפה מאוד, גם בחושך היא הייתה יפה. בעיר העתיקה היו כמה פאבים פתוחים, ובני נוער טיילו בקבוצות רעשניות ושתויות, אבל לא אלימות. בבית קפה הומה תיירים אכלתי טוסט ענק מבאגט עם המון ירקות וגבינה צהובה, והקשבתי למוזיקה מזרחית - כנראה אלג'יראית - שבקעה מהרמקול. בחיים לא הרגשתי כל כך בודד. רציתי הביתה. לא. מה שרציתי זה לחזור לפעם, לפני שקובי ידע, רציתי לחזור לתקופה שבה הוא עדיין האמין שאנחנו סתם שני חבר'ה שמדי פעם מתמזמזים קצת יחד במין דרך לא מזיקה להעביר את הזמן עד שנפגוש בחורות.
אלוהים אדירים, איך הוא היה יכול להיות כזה תמים? ולמה הלכתי וקלקלתי את זה?
"על מי אתה כועס כל כך." צנח פסקל על כיסא מולי והזמין לשנינו בירה.
"בעיקר על עצמי וגם על החבר שלי." הסברתי, "ואולי אני צריך להגיד החבר שלי לשעבר. הוא כזה דביל, היחסים איתו הם כמו טיפוס על מוט משומן, על כל ס"מ שאני הולך קדימה אני מחליק שניים אחורה."
פסקל צחק בקול, מפשיל את ראשו לאחור. מחוץ למלון הוא היה הרבה פחות מנומס ומאופק. "אה! ייסורי האהבה." אמר בקול דרמטי מוגזם, משועשע בעליל.
"הוא לא אוהב אותי." התבכיינתי בקול אומלל.
"בטח שכן. הוא מטורף עליך, אחרת הוא לא היה מקנא לך כל כך." הצהיר בביטחון.
"זה לא כל כך פשוט." נאנחתי. פסקל רכן קדימה בהבעת התעניינות, ולהפתעתי גיליתי שהקלישאה שקל לגלות את לבך לזר מוחלט נכונה. ספרתי לו הכל - איך נפגשנו, מה היה בצבא, איך גנבתי את ליל הירח המלא מרובי, ואיך למחרת קובי קיבל מיגרנה והסתלק הביתה, ולמה הסתיימו יחסיו עם רובי, ומה קרה אתמול אחרי שהוא לקח אותי לחדר, ולסיכום גיליתי לו מה קרה היום בכפר עז ואיך קובי התרגש בגלל השטויות שלי.
"כל פעם שהוא מתקרב מידי לרגשות האמיתיים שלו כלפיך הוא נעשה חולה." אמר פסקל בתבונה, מפתיע אותי בדקות אבחנתו.
בשלב זה כבר היינו ליד המלון, דברתי בלי הפסקה כל הדרך, שופך לפניו את תסכולי אהבתי הנכזבת לקובי. "ואחרי שהחברה שלו הסתלקה הוא ישן אתך באותה מיטה ורק חיבק אותך כל לילה." הביט בי פסקל משועשע.
"קר נורא בדירה שלנו." הסברתי והסמקתי.
"אהה." גנח פסקל בקול רב משמעות, ושנינו פרצנו בצחוק. "קוראז' מון אמי! הוא אוהב אותך." חזר פסקל ואמר בביטחון מלא, "אל תתייאש. בסוף הוא יבין, הוא לא מודע לרגשות שלו בגלל החינוך שהוא קיבל." אמר פסקל בביטחון ופתח לפני את דלת הזכוכית הגדולה של המלון. התיישבנו יחד בלובי, והמשכנו לדבר.
"איך החברה הזו שלו נראית?"
"יפה מאוד." נאלצתי להודות "אתלטית, חזה קטן כמו שהוא אוהב, לובשת תמיד בגדי יוניסקס ועליה הם נראים באמת טוב. זה עולה לי בבריאות להודות בזה, אבל בעצם היא בסדר גמור וגם לא טיפשה בכלל והוא באמת אוהב אותה." נאלצתי להודות.
"קובי שלך הוא כנראה אחד מאותם ברי מזל נדירים שיכולים לחיות גם עם אישה וגם עם גבר. אני מקנא בו."
"למה? מה כל כך טוב בזה." התמרדתי.
"מה שטוב בזה זה שהוא יכול ללכת באמת אחרי הלב שלו כי הוא נמשך מינית גם לגברים וגם לנשים." הסביר פסקל וחייך אלי בפייסנות, "אבל גם אתה בחור מאוד יפה." החמיא לי ונגע בעדינות בשערי, "עדין, אבל חזק. רזה ואתלטי, כמו שאני אוהב." ופרץ בצחוק.
החזרתי לו חיוך חיוור. לא אהבתי את השוואתי לרובי, אבל אולי היה בזה משהו.
"פעם הייתי קתולי אדוק." גילה לי פסקל. משך בשרשרת זהב דקה התלויה על צווארו והראה לי צלב זהב קטן שהסתתר מתחת לחולצתו. "לפני שהחלטתי לצאת מהארון עליתי לרגל למקומות הקדושים. היה מאוד יפה - ירושלים, הכנרת, בית לחם, אבל." נאנח בעצב, "לחיות בארץ הקודש זה כמו לשבת בשורה הראשונה בכיתה - אלוהים קרוב אליך ותמיד מסתכל לך בעיניים. אני עדיין קתולי, אבל כבר לא הולך לוידוי, אלוהים לא אוהב הומואים."
הוא החזיר את הצלב הקטן למקום מחבואו ושוב נאנח - מי היה מאמין שבחור סקסי וקליל כמו פסקל מודאג מבעיות תיאולוגית?
"אני גר בארץ הקודש כמעט כל חיי." ניסיתי להרגיע אתו בחיוך, "וכמו שמתרגלים לכל דבר התרגלתי לחיות קרוב לאלוהים." הוא הביט בי בעיניים פעורות לרווחה, אולי ציפה שברק יכה בי בו במקום בגלל דברי הכפירה שלי? "אני לא מתרגש ממה שאלוהים חושב על הומואים. לדעתי, אם הוא ברא אותנו כאלו, אז אנחנו בסדר." הצהרתי בקלילות, מסרב להיכנס לבעיות דתיות מרגיזות. אכלתי מספיק קש מאבא שלי, למה אני צריך לדאוג גם לדעה של אלוהים עלי?

אני לא שרוט בגלל הדת, לפחות את זה עשה למעני המשטר הקומוניסטי. "אני יותר מודאג ממה שיקרה איתי ועם קובי מחר בבוקר..." החזרתי את השיחה לבעיות הדחופות יותר שעמדו לפני.
פסקל נד בראשו בהבעת השלמה פסימית. "אם הוא באמת מתעקש לחיות לפי התכנית שלו אין מה לעשות. הוא ימשיך להחביא את עצמו בארון וימצא אישה." משך בכתפיו ופרש את כפותיו בתנועת אין אונים, "תשלים עם זה. תמצא אחר. לבחור יפה כמוך בטח לא חסרים מחזרים..."
כבשתי את פני בכפותי, "אבל אני לא יכול." גנחתי בייאוש, "כבר ניסיתי. לא הצלחתי. אני אוהב רק אותו." יללתי, "אני לא מצליח לשכוח אותו."
"אם אתה באמת אוהב אותו." גזר פסקל בקול חמור, "תפסיק ללחוץ עליו. תן לו זמן להחליט מה הוא רוצה. מתי נגמרת החופשה שלכם?"
"עוד ארבעה ימים." נאנחתי, "אני לא יודע איך אני אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן."
"ארבעה ימי חופש זה לא הרבה זמן." אמר פסקל, "תנצל את הזמן הזה, אתם נמצאים במקום כל כך יפה. חוף התכלת נהדר באביב. יש לכם רכב, ויש לכם אחד את השני, תעשו חיים! תפסיק להציק לו ולילל כל הזמן. אולי אלו הימים האחרונים שלך איתו, תנצל אותם לטובה, שלפחות יהיה לך זיכרון יפה מהאהבה הזו."
אין מה לדבר, הבחור צדק. "אתה צודק לגמרי פסקל." הכרזתי בחיוך אמיץ, "מספיק להתנהג כמו בחורה בכיינית. מעכשיו אני מנצל כל רגע ליהנות מהחיים ואם הוא לא רוצה אותי אז לא, אני אראה לו שיש עוד גברים בעולם חוץ ממנו." התרסתי באומץ ופרצתי בבכי.

טוב, העיקר הכוונה. אני עוד אשתפר בזה.
פסקל נאנח, טפח על שכמי והלך לישון. עייף ומודאג השתרכתי במדרגות עד לקומה שלנו, הולך לאיטי במסדרון המרופד בשטיח, כמה מטרים לפני החדר שמעתי את אילן צועק ובועט בדלת. הוא צעק את שמי וניסה לפתוח את הדלת, אבל התבלבל ושכח שצריך לסובב קודם את המפתח הפנימי.
בעודי מחפש את כרטיס הכניסה לדלת, שכמו להכעיס הסתתר בירכתי ארנקי, שמעתי אותו מנענע את הידית ואחר כך מייבב בתסכול שהוא לא מצליח לפתוח אותה. מזל שהדלת נפתחה כלפי חוץ מפני שהוא נשען עליה בכל כובדו, וספק אם הייתי מצליח להדוף אותו ולהיכנס אם המצב היה הפוך.
ברגע שהדלת נפתחה הוא התמוטט בזרועותיי ונצמד אלי בבכי. "חשבתי שעזבת אותי." התייפח, "למה הלכת? כל כך פחדתי. לא הצלחתי למצוא את הקופסא. חיפשתי אותך בכל מקום. למה עזבת אותי?"
בדרך לחדר דמיינתי לעצמי את קובי מקבל את פני בקרירות, או לחלופין סולח ומסכים לתת לי עוד סיכוי, אבל מין קבלת פנים משונה כזו אף פעם לא עלתה בדעתי.
"קובי, מה קרה לך? איזה קופסא נעלמה?" ניסיתי להבין, אבל הוא היה כל כך מבולבל ולא ממוקד שלא היה בכך טעם. "די, די חמוד, ספר לי מה קרה." הושבתי אותו על המיטה וחיבקתי אותו.

עורו להט מחום וגופו רעד. אולי יש לו הזיות מהחום? אולי צריך לקחת אותו לרופא? איפה אני מוצא רופא באמצע הלילה? נתתי לו עוד כדור אקמול והשקיתי אותו בתה שנשמר עדיין חם בתרמוס. אחרי מקלחת חמה החלפתי את הפיג'מה שלו והכנסתי אותו למיטה, מכסה אותו בקפדנות ומתפיח את הכרית שלו - אף פעם לא ידעתי שיש לי כישרונות של אחות רחמנייה, אבל למען קובי הייתי מוכן לעשות הכל.
הוא התמסר בצייתנות לטיפולי. "אל תלך." התחנן, נצמד אלי כמו ילד, "בוא תשכב לידי."
ואני דאגתי אם הוא ייתן לי לישון לידו? החלקתי מאושר למיטה, נצמד לגופו שכעת שב להיות בטמפרטורה נורמאלית.
"אתה לא בריא קובי. אולי מחר נסתפק בטיול בניס. אם תרגיש רע נוכל לחזור מיד למלון. אני יודע שתכננת לנסוע לקאן אבל היא לא תברח. ניסע לשם מחרתיים. כל תוכנית היא בסיס לשינוי זוכר." הוא נדבק אלי, רגליו סבוכות באלו שלי, מחכך את לחיו בכתפי - דברים קטנים כל כך שמילאו אותי אושר עצום.
"אתה צודק." הפתיע אותי, "אני צריך להיות קצת יותר גמיש. לפעמים צריך להתאים את עצמך למצב."
התחבקנו, מתנשקים ומתלטפים, רוצים שוב זה את זה. אחר כך הוא סיפר לי על הקופסא - הוא חלם שהוא הולך לתוך הג'ונגל בידיעה שמחכה לו שם נשק סודי שיגן עליו. הנשק נמצא בקופסא שקנה פעם לסבתו מתנה ליום ההולדת.
"ומה עם ההר והנהר." שאלתי.
"הם נשארו מאחור. בחרתי בדרך השלישית." הסביר קובי וחזר לדבר על הקופסא הזו שמשום מה העסיקה אותו מאוד. "זו הייתה קופסת פח אדומה בצורת לב. היא בטח נשארה בחנות מיום האהבה." הסביר בחיוך סלחני, "ומאחר והאדם הכי אהוב עלי בעולם הייתה סבתא שלי הקופסא נראתה לי הולמת מאוד, וגם השוקולדים שהיו בפנים היו טעימים." נזכר בערגה. "נכון שזה חלום טיפשי? חיפשתי את הקופסא במקום שהיא הייתה בו קודם, בגזע עץ חלול, אבל הפעם היא נעלמה." הוא נרעד קצת. "הייתי צריך אותה כדי להגן על עצמי מהג'ונגל המפחיד. כל כך נבהלתי עד שהתעוררתי ופתאום ראיתי שאתה לא לידי." הוא הידק אותי אליו בכוח, "זה שנעלמת פתאום היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים." לחש. "אל תעשה לי את זה יותר."
לא טרחתי להזכיר לו את חילופי הדברים הקשים שקדמו לעזיבתי, מחר הוא בטח ירגיש יותר טוב ויזכור מה באמת קרה, ובינתיים נהניתי להתרפק עליו ולדבר איתו.
"מתי היא כן הייתה שם? הקופסא שלך?"
"אתמול. חלמתי עליה אחרי הפעם הראשונה שעשינו אהבה. קודם היא הייתה שם ופתאום היא נעלמה. וזו לא הקופסא שלי, היא שלנו."
"של מי שלנו? שלך ושל סבתא שלך?"
"לא טמבל." הוא התהפך, מצמיד את גבו לבטני. "סבתא שלי מתה... הקופסא היא שלנו, שלי ושלך." פיהק כמו ילד ונרדם.
הייתי צריך להיות מרוצה, אם החלומות הם תאטרון הנפש אז החלום של קובי היה תיאטרון לילדים עם סוף טוב, אבל בגילי אני כבר יודע שבחיים זה לא כל כך פשוט.
בחיים, גם אם אתה עושה תכניות ונורא רוצה ומתאמץ, הרבה פעמים זה נגמר בבכי. 

חלק ו' ואחרון