הוא חזר מאוחר מאוד.
נרדמתי בבגדי על הספה והתעוררתי בבהלה כשהוא התפרץ הביתה - שתוי, אלים, מקלל
נמרצות את כל ההומואים המזדיינים האלה.
מתעלם מדבריו עזרתי לו
להתפשט ולהתרחץ. מנסה לאטום את אזני לגידופים הפראיים שנפלטו מפיו. השכרות סרבלה
את תנועותיו והצלחתי לחמוק מרוב האגרופים שלו. הצלחתי סוף סוף לגרור אותו למיטה
ומותש, נשכבתי לצידו. ואז הוא גלגל אותי על בטני, עלה עלי, פישק את רגלי בכוח וחדר
לתוכי בגסות, משתמש בגופי כאילו הייתי חתיכת בשר. זה לא היה רק הכאב הפיזי, זה היה… לא יודע. הרגשתי
מחולל. שוב הייתי תורן מטבח עלוב, עייף משעות עבודה ממושכות מידי, מבוהל מכדי
לעמוד על שלו מול המפקד המרושע שלו. אחרי שהאונס נגמר הוא התגלגל מעלי ונרדם בלי
לטרוח להוריד מעליו את הקונדום.
חמקתי בזהירות למקלחת,
נעלתי את הדלת פעמיים וקרצפתי את עצמי בכוח בספוג נוקשה. אחר כך לבשתי טרנינג עבה
ונשכבתי על הספה בסלון, סכין מטבח גדולה וחדה לצידי, ממתין לבוקר. הרצון להחזיק
בסכין היה מין דחף פתאומי שנתקפתי בו כשהשתרעתי על הספה. לא הייתי מסוגל באמת
לתקוע סכין באדם חי, בטח שלא בשלומי, אבל משקלה החמים של ידית העץ בכפי ונצנוץ
המתכת המלוטשת, הרגיעו אותי. תכננתי להישאר ער כל הלילה למקרה ששלומי יתקוף אותי
שוב, או ינסה לרדת למטה ולהתנפל על הבנות. אם הייתה נותרת בי יכולת לחשוב בצלילות
הייתי מבין שהן היו מטיבות להגן על עצמן בלי עזרתי. בר הייתה גבוהה וחזקה ובכושר
מצוין, וניצן נשאה תמיד מיכל גז קטן בתיקה, להגנה מפני אנסים. רק לי לא היה שום
אמצעי להגן על עצמי משלומי. הייתי פגיע לגמרי לאלימות ולשנאה העצמית שלו שהופנתה
כלפי. למרות החלטתי נרדמתי בסופו של דבר. התעוררתי בבוקר כשהבנות נכנסו לסלון
דרך הדלת הפנימית, נושאות את מזוודותיהן.
"באנו להיפרד."
אמרה בר, מביטה בי בפליאה. "שלומי חזר?"
"מה קרה? יש לך פנס
בעין." אמרה ניצן בדאגה והתיישבה לצידי. "אוי! מה זה?" היא קפצה
מבוהלת ממגע המתכת החדה של הסכין בידה.
"זה… אני רק…" אחזתי
בסכין, נבוך ומבולבל. רק עכשיו חשתי את המכות ששלומי הנחית עלי. עין ימין כאבה
והייתה נפוחה וכתפי השמאלית שלחה תזכורת פועמת מאגרוף נבזי שהוא הצליח להנחית עלי
כשרחצתי אותו.
"הוא הכה אותך."
קבעה בר, "איפה הוא?" דרשה לדעת.
"ישן למעלה. הוא
היה שיכור. זה כלום. זה שום דבר." מלמלתי, נבוך ממבטה התקיף.
"למה הסכין? מה קרה?
מה הוא עשה לך?"
"שום דבר… זה כלום. זה
סתם." גמגמתי. הן החליפו מבטים וידעתי שהן יודעות, והן ידעו שאני יודע,
וכולנו התביישנו להביט זה בזה.
"הוא היה שיכור. זה
לא היה… אני
בסדר, באמת." לחשתי, מרגיש שפני מאדימים מבושה. לא ידעתי למה, אבל בחיים לא
התביישתי כל כך.
"אתה לא צריך
להתבייש." אמרה ניצן. "יש מרכז לנפגעי תקיפה מינית. אתה יכול…"
"אל תדברי שטויות ניצן.
הם יצחקו ממני. הרי אני גבר, איך אני יכול להתלונן על אונס?"
"גם גברים נאנסים. נפגעת
ואתה צריך לקבל טיפול."
"תעזבי בר. יותר
טוב שתלכו. כדאי שתמצאו לכן איזה סידור אחר למגורים. אולי במעונות של הטכניון או
משהו כזה, אני באמת מצטער, אבל שלומי… זה
לא רעיון טוב שתגורו לידו. הוא לא יציב כל כך בזמן האחרון. אולי זו אשמתי, אני לא
יודע…"
רק עכשיו התחלתי להבין מה קרה לי והרגש היחיד שהרגשתי היה בושה איומה.
אם הייתי יכול הייתי
מתאייד באוויר כדי שאף אחד לא יראה אותי ולא ידבר איתי.
"זה שום דבר. בבקשה
תלכו, אני אהיה בסדר." התחננתי.
"שלא תעז לחשוב שזו
אשמתך." קטעה בר בזעם. "ואתה צריך להיפרד ממנו לפני שהוא יעשה את זה
שוב."
"אני יודע."
הודיתי, "אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו. לא את השיכור שהיה כאן אתמול,
אבל אותו, את שלומי אני אוהב והוא אוהב אותי. אל תדאגו, אנחנו נהיה בסדר
גמור."
הן החליפו מבטים עצובים
ונאנחו. "בסדר מתי. איך שאתה רוצה." נכנעה ניצן. "תגיד לו שאני
מבינה למה הוא שיקר ושאני לא כועסת עליו. נורא חבל שהוא לא חזר הביתה לדבר איתי
במקום… תגיד
לו…"
"למה שלא תגידי לי
בעצמך ניצני?" שאל שלומי בחביבות ונכנס לחדר נראה כרגיל, רענן ומלא מרץ. אי אפשר היה להאמין שהבחור היפה
הזה עם פניו הגלויות והנעימות התנהג ברשעות כזו רק לפני כמה שעות.
ניצן התייצבה מולו בגב
זקוף, קטנטונת ועקשנית לעומת גופו המגודל שנשען בחן רשלני על המשקוף. "אני
עוזבת שלומי. אני הולכת לחיות עם בר, ואני רוצה להודות לך, בזכותך הבנתי שאני חייבת
לצאת מהארון. הורי יקבלו אותי כמו שאני או לא, אבל אני לא מוכנה להידרדר למצב
שלך."
"את לא מגזימה קצת
ניצני?" הצטחק שלומי וניסה ללטף את שערה. היא נרתעה ממנו והוא הופתע ונפגע.
"נכון ששיקרתי בקשר למקצוע שלי, אבל לא צריך לעשות מזה כזו טרגדיה."
מחה, ואז היא זזה הצידה והוא ראה את פני החבולים ואת הסכין מונחת על השולחן,
וההכרה במה שקרה מילאה את עיניו. "מתי?" הוא כרע על ברכיו וניסה לגעת
בפני. קפצתי ממקומי והתרחקתי ממנו, נעמד מאחורי הספה, הסכין לפותה בידי בחזקה. "מתי
בבקשה, אני… לא
הייתי אני אתמול, שתיתי ו… אתה
בסדר?"
"אני בסדר
גמור." הנחתי את הסכין על השולחן. "אני הולך להתגלח ולצחצח שיניים. שלום
בנות, בהצלחה במשחק בר."
יצאתי מהסלון ועליתי
למעלה, התגלחתי, התקלחתי שוב, צחצחתי שיניים, לקחתי כדור ואליום שהתגלגל אצלי
בארון התרופות כבר כמה שנים ונרדמתי. קמתי בערב מזיע ורועד אחרי חלום מפחיד שבו
רצתי ערום ברחוב, נמלט ממפלצת מפחידה שרדפה אחרי עם סכין שלופה. "מתי אתה
בסדר? היה לך חלום רע? אתה נורא מזיע. הנה, תתנגב." הגיש לי שלומי מגבת נקייה.
"תודה. אני הולך
להתקלח." נמלטתי למקלחת. נדמה היה שבזמן האחרון אני מתקלח כל הזמן.
"אתה מרגיש יותר
טוב?" פתח שלומי את הדלת והציץ פנימה.
"אתה מוכן לסגור
בבקשה את הדלת?" נלחצתי והסתובבתי בחיפזון, מפנה אליו את גבי. הוא נכנס
פנימה, סגר את הברז והחל לנגב את גבי.
"השארתי עליך
סימנים שחורים." אמר בעצב. "אני בקושי זוכר מה קרה. הייתי עצבני, שתיתי
יותר מידי, שנאתי את עצמי כל כך. אתה סולח לי?"
"בבקשה צא
מכאן." הדפתי אותו החוצה, מנסה לכסות את עצמי במגבת. הוא יצא לאיטו תוך שהוא
מסובב את ראשו לאחור כדי להביט בי במבט מלא פליאה. נעלתי את הדלת והתלבשתי במקלחת
ומשם חמקתי לחדר השינה. שלומי המתין לי במיטה מביט בי בפליאה. "מה קרה לך? אז
עשיתי לך פנס בעין כי הייתי שיכור? למה אתה מתנהג ככה?"
"שלומי, זה היה
יותר מסתם פנס." פתחתי את המגרה והוצאתי את הטבעת שלו עם הפתק שכתב לי, שמרתי
אותם במעטפה אדומה מניר מבריק מעוטר לבבות כסף. "קח את זה ולך מהבית שלי
בבקשה." ביקשתי והישרתי אליו מבט.
הוא קם מהמיטה ולקח ממני
את המעטפה בעוד עיניו נתונות בעיני. "מה קרה חוץ מהמכות?"
"אנסת אותי
שלומי."
"השתמשתי בקונדום?"
"כן. זרקתי אותו
הבוקר לפח."
"אני לא זוכר
שעשיתי את זה. אתה מאמין לי?"
"זה לא חשוב שלומי.
אני לא מסוגל… הכל
נגמר. אתה יכול לגור בדירה למטה עד שייגמר החוזה שלך, אבל אני ואתה, זה
נגמר."
"אל תדבר ככה מתי.
זה אני, שלומי. אני…
" הוא ניסה לגעת בי וקפא כשנרתעתי ממגעו.
"אני רוצה שתחזיר
לי את כל המפתחות שלי בבקשה, ואני חושב שמגיע לניצן מכתב התנצלות על כל השקרים
שלך. השוונו סיפורים והיא מאוד פגועה. היא חשבה שאתה כזה תמים, אחד שלא נוגע
באלכוהול. למה לא ספרת לה את האמת?"
"לך לא שיקרתי אף
פעם." הוא לא בכה, אבל עיניו היו אדומות.
"כן, אבל… החבאת אותי
שלומי. אף פעם לא טיילנו, לא יצאנו, לא הלכנו לשום מקום. אני לא מכיר את החברים
שלך. פגשת את אחי לכמה דקות בשביל חתום על החוזה וזהו, והטבעת שנתת לי? אני לא
יכול לענוד אותה כי אסור שמישהו ידע, ועל הפתק שכתבת לי לא חתמת. אתה נותן לי
להרגיש כמו סוד מלוכלך, אני שונא את זה. אני רוצה שתלך."
הוא לא ענה אלא הפך אלי
את גבו ובכה חרש.
"אני הולך עכשיו. אני
אחזור בעוד כמה שעות. אני רוצה שעד שאחזור תיקח את החפצים שלך." אמרתי
בנוקשות, מנסה להישמע גברי ובוטה - לא הרגשתי ככה בכלל.
"בסדר." לחש
שלומי בקול חנוק. "אני כבר מתחיל לארוז."
פניתי לצאת ושוב
הסתובבתי להביט בו. "שלומי, אני אומר לך את זה בתור בן אדם שאכפת לו ממך, אתה
צריך עזרה."
"גם אתה מתי. מה
שעשיתי לך… אתה
צריך טיפול. יש מרכזי עזרה לנפגעי תקיפה מינית."
"כן. שמעתי על זה.
עזוב, אני אהיה בסדר."
שלומי נשם עמוק, מנסה
לכבוש את ההתייפחות. "אם אתה רוצה להתלונן עלי אין בעיה מתי. אני אלך אתך
לזבולון ותוכל להגיש נגדי תלונה. אני אעיד לטובתך."
"אבל אמרת שאתה לא
זוכר כלום."
"עכשיו הכל חוזר
אלי. למה לא התנגדת? למה שכבת בשקט? אם היית נאבק…"
"אני לא יודע למה אבל
תמיד אני עושה מה שאתה אומר. לא יודע. אני חייב ללכת."
"אתה הולך לפארק
הקטר?"
פליקס שפעם המילים פארק
הקטר גרמו לו לקפץ בשמחה התכווץ לתוך שיפולי בטני.
"לא שלומי. אני… לא יודע… עזוב. אני הולך
סתם להסתובב. אני לא רוצה לראות איך אתה אורז."
"אבל קר ויורד גשם.
מה, סתם תטייל בקור הזה כמו כלב? שב בשקט בסלון. אני לא אפריע לך. יש את הסדרה
הבלשית הזו שאתה אוהב עם הבלש החמוד ההוא. חבל שתפסיד." הוא הסתובב והביט בי,
דמעות זולגות על פניו, והושיט את ידו לגעת בכתפי. "בבקשה מתי, אני רק רוצה..."
נמלטתי לסלון והדלקתי את
הטלוויזיה. בהתחלה חשבתי שמשהו לא בסדר עם השידור, הכל היה מטושטש, רק אחרי רגע
הבנתי שאני לא רואה טוב בגלל הדמעות.
כמה דקות אחר כך שלומי
התגנב מאחורי והתיישב בכורסא החביבה עליו, פניו מופנות ממני והלאה.
"גמרת לארוז?"
שאלתי.
"כן. מצחיק, כל מה
שיש לי כאן אפשר להכניס לתוך שקית אחת. קצת גרביים ותחתונים, נעלי בית, מברשת
שיניים וסכין גילוח. השאר נמצא למטה. אתה צודק מתי, העמדתי פנים שאני חי אתך, אבל
זה היה רק בכאילו, כל החיים שלי הם רק כזה כאילו. אני ממש חרא של בן אדם מתי. אני
לא מתפלא שאתה שונא אותי, אני שונא את עצמי." הוא שוב התייפח כמו ילד, כובש
את פניו בידיו.
הבטתי בו נבוך ולא ידעתי
מה לעשות. לא חשבתי שהוא יתפרק לי ככה, חשבתי שהוא קשוח, שהוא אחלה גבר, שהוא ייקח
את הדברים שלו ויסתלק בלי להגיד מילה. מה פתאום הוא מילל לי? אני צריך לבכות, לא
הוא.
"די שלומי, מספיק.
היה מה שהיה, לא הסתדרנו, זה לא עובד יותר אז די, נפרד וזהו. הרי אני לא זורק אותך
לרחוב. אולי יותר טוב ככה. נהיה קצת בנפרד. אולי זה יעשה לך טוב."
"לא, זה לא יעשה לי
טוב." בכה שלומי, ואז קפץ מהכורסה, כרע על ברכיו לפני, מחבק את רגלי והתחנן
לפני בבכי שלא אגרש אותו.
"אני לא מסוגל
להיות שם לבד מתי, בבקשה אל תגרש אותי, אני אישן בחדר האורחים, אני לא אגע
בך." הבטיח וכבש את פניו בברכי. "אני מתחנן לפניך מתי, אני לא חזק כמוך.
אני אתחיל שוב לשתות, בבקשה מתי, אני מתחנן לפניך."
ואני חשבתי שהבכי שלי
לפני לאוניד היה פדיחה. זה היה גרוע פי מאה. משכתי אותו על רגליו והושבתי אותו על
הספה לצידי.
הוא בכה בכי תמרורים,
ניסה להישען עלי ואז נזכר ונרתע ממני, כובש את פניו בידיו, בוכה ניסה להניח את
ראשו על ברכי, נזכר וברח לשירותים. אחרי כמה דקות הוא יצא מהשירותים, עיניו אדומות
ונפוחות, אבל פניו שלוות וניסה להתנצל.
"זה בסדר שלומי,
עזוב. זה לא משנה."
"זה כן משנה. אני
פוגע בך ואז בוכה כמו ילד. מי שנפגע זה אתה. אני לא מבין, למה אני מילל?"
"גם אני לא
יודע." במקום להיות נבוך מהתנהגותו הרגשתי רגוע. אף פעם לא ידעתי שהיכולת שלי
להיות לבד, לא להזדקק לאנשים אחרים, נחשבת בעיני שלומי לכוח. בפעם הראשונה מאז
ששלומי הציל אותי מסבך הפטל שלטתי במצב. חשתי שהיום אני למעלה והוא למטה. זה נעם
לי.
"אם אתה רוצה לישון
אצלי זה בסדר. אני מסכים. רק אל תיגע בי."
"תודה מתי."
לחש שלומי, קולו ניחר מרוב בכי. "אני… אני אקח את הדברים שלי לחדר האורחים. בסדר?"
הוא העביר במהירות את
מעט החפצים ששמר אצלי לחדר האורחים שהיו בו רק מיטת נוער, שולחן כתיבה, כיסא וארון
קיר.
נתתי לו כלי מיטה ואת
הכרית שלו, איחלתי לו לילה טוב והלכתי לישון. התהפכתי כה וכה עייף ועדיין מטושטש
מהואליום שלא הייתי מורגל אליו, אבל לא מסוגל להירדם.
התרגלתי לישון עם גופו
החם והמוצק של שלומי לצידי, היה לי קשה להיות שוב לבד. אולי אקח עוד כדור? אני
צריך משהו שירגיע אותי אחרי מה שקרה לי. שחזרתי את רגעי האונס, זה היה אונס, אין
ספק. הוא כפה את עצמו עלי, אבל למה לא התנגדתי? למה שכבתי סתם ככה, כמו גולם.
הייתי יכול להתנגד, להגיד שיניח לי. למה הייתי משותק?
הדלת נפתחה חרש וראשו
המתולתל של שלומי הציץ פנימה. "מתי? אתה ישן?" לחש.
"לא. ישנתי כל
היום. אני לא עייף."
"גם אני לא יכול
לישון. אולי נדבר? אני יכול לשבת לידך?"
"שלומי, מספיק עם
ההצגות האלו." התעצבנתי. "מה אתה חושב, שאני טיפש? אני מבין מה אתה עושה."
שלומי נאנח והשעין את
מצחו על המשקוף. "מה אתה מבין?"
"אני מבין שאתה
מנסה להתגנב חזרה למיטה שלי."
"אני יכול? יש
סיכוי שתרשה לי... " שאל בלהיטות מחניפה, מביט בי בערגה. "אני לא מצליח
להירדם שם לבד. כל כך קר לי. בבקשה מתי?"
הרמתי את קצה השמיכה
והוא זינק פנימה ונשכב לצידי, שוכב בדום מתוח, מקפיד לא לגעת בגופי. התהפכתי על
צידי, מפנה אליו את גבי. למרות המרחק בינינו חשתי את חום גופו מסתנן אלי מעבר
לפיג'מות שלנו. "לילה טוב שלומי."
"לילה טוב
מתי."
שכבנו שקטים. נושמים
נשימות שטוחות. מקפידים לא לזוז. "אתה ישן שלומי?" לחשתי.
"כן. נרדמתי כבר
מזמן." ענה בלחש, "כשאתה איתי אני נרדם בקלות." הוא התהפך על צידו
ונכרך סביבי, "לילה טוב חמוד." לחש לעורפי כפי שעשה כל לילה.
לרגע הייתי מתוח, קפוא
כמעט, ואז הפשרתי. גופו היה כל כך חם ומוכר ומגעו בגבי היה כל כך נכון ומדויק. לא
יכולתי עוד להמשיך בהתנכרות הזו. "לילה טוב." לחשתי חזרה והרשיתי לעצמי
להיצמד אליו. הוא נישק ברכות את שכמי, מגעו עדין מרפרף כמגעו של עלה נושר.
"אני נורא מצטער מתי. אני אוהב אותך. תישן, אני שומר עליך."
נרדמתי בזרועותיו
והתעוררתי לפנות בוקר, רועד ושטוף זיעה, מנסה לברוח ממפלצת שרדפה אחרי עם סכין שלופה.
"הסתפרת?"
"כן. החלטתי לשנות
תדמית."
"חבל. אהבתי את
השער שלך."
"זה אותו שער. רק
קצר יותר."
"קצר מידי."
"לדעתי זה
יפה."
"לא אמרתי שזה לא
יפה, אבל…"
"זה מסודר, זה נוח,
וזה גברי. נמאס לי להראות כמו ילדה."
"אני מבין."
אמר שלומי בעצב והעביר את כפו על השלף הקוצני שהותיר הספר משערי.
"זה לא נגדך שלומי,
זה פשוט... אחרי מה שקרה הייתי צריך שינוי."
"אתה לא צריך
להתנצל. אני מבין."
אנחנו הולכים לישון.
מבצעים את הפעולות המקובלות של לפני שינה - צחצוח שיניים, מקלחת, פיז'מה - הכל
כאילו כרגיל. אני משתדל לא להסתובב ערום לידו, מקפיד לכפתר עד הסוף את כפתורי
הפיז'מה, סוגר את דלת השירותים כשאני משתין, חרד מהרגע שבו הוא ירצה, אחרי יותר
משבוע של חיבוקים תמימים בלבד, לעשות משהו יותר נועז.
הוא שקט מאוד, מקפיד לא
להתקרב יותר מידי, מביט בי מרחוק, זהיר ומחושב.
הוא בולש אחריך כמו אחרי
טרף. אומר פליקס בעצבנות. מה יהיה אם הוא ינסה? בסוף תצטרך להגיד לו שאני לא
מסוגל. אולי תיזום שיחה?
משכתי בכתפי - עזוב, לא
עכשיו. אני עוד צריך לעשות את השכיבות סמיכה שלי.
מאז שקרה מה שאני מכנה
ביני לבין עצמי 'המקרה' נעשיתי פתאום קפדן גדול בענייני פיתוח גוף. הולך באדיקות
לחדר כושר, מתעמל כל יום בבית.
מנסה להפוך לשרירן עלק.
צוחק ממני פליקס.
הוא לא מצפה לתשובה,
ברור לשנינו למה אני מגדל שרירים ומקצר את השער. גם לשלומי ברור.
"מתי," אומר
שלומי בעדינות, נשמע כאילו הוא מדבר עם ילדה מבוהלת. "הפנס בעין שלך כבר
נעלם. איך הכתף? אפשר לראות?" הוא מסיט בזריזות את חולצת הפיז'מה, בודק את
הסימן הצהבהב דהוי. "יופי, גם זה כמעט הבריא." הוא מחייך אלי ואצבעותיו
משתהות על עורי, מבט של ציפייה בעיניו. "אני לא רוצה ללחוץ עליך, אבל…"
"למה אנשים שדווקא
כן רוצים ללחוץ עליך מתחילים תמיד במשפט אני לא רוצה ללחוץ עליך? זה כמו שאנשים
שעומדים לשקר לך מתחילים תמיד במשפט, האמת היא ש…" שנינו מחייכים לרגע ושוב מרצינים.
תגיד לו כבר, לוחץ פליקס
בעצבנות.
"שלומי, אחרי מה
שקרה אני סובל מ… מ… " המילה
נתקעת לי בגרון והופכת לגמגום.
"אני יודע שיש לך
סיוטים." מנסה שלומי לעזור.
"זה לא רק זה
שלומי. האמת היא שפשוט לא עומד לי יותר. נעשיתי אימפוטנט."
שלומי פורץ בצחוק.
"גם פליקס חושב ככה?" הוא שולח יד לחלצי, חופן בכפו את פליקס. אני צורח
מבהלה ומזעם, בועט בו בכל כוחי, חש את כף רגלי שוקעת בבשרו, שומע את האנקה הנפלטת
מפיו, בורח למקלחת ומקיא את נשמתי לאסלה.
כשאני יוצא סוף סוף,
אחרי שניקיתי הכל והפסקתי לרעוד, שלומי באמצע האריזה. הוא דוחס את בגדיו לתוך
מזוודה. שם עליהם את נעלי הבית והמעיל, ועדיין יש עוד הרבה מקום פנוי. המזוודה
גדולה ואין לו הרבה בגדים.
אני מצטנף על המיטה
ומביט בו בשתיקה. "סליחה שבעטתי בך. לא התכוונתי, זה היה ספונטאני."
"זה בסדר. הגיע
לי." הוא עונה בלי להביט בפני.
"תגור למטה?"
"כן, זה מפריע לך?"
"לא. מה פתאום?
תשמע, אני ממש מצטער שבעטתי בך."
שלומי מסתובב ומביט בי.
פניו נראים מבוגרים וחמורי סבר, קצת מפחידים. "אל תתנצל. שום דבר ממה שקרה
כאן לא היה באשמתך. אני הדביל שהרס הכל, אתה לא אשם, אני זה שצריך לבקש ממך
סליחה."
"אני סולח לך
שלומי, באמת. אני מבין הכל, אבל אתה יודע... אני פשוט לא מסוגל."
"כן. אני
יודע." הוא מושיט לי את ידו, "אני מקווה שנצליח להישאר ידידים."
אנחנו לוחצים ידיים כמו
זרים. לרגע נדמה לי שהוא רוצה לחבק אותי. אני מושך את ידי והרגע עובר.
בטח היה נדמה לי. הוא
מחזיר לי את כל המפתחות, חוץ מהמפתח של הדלת הראשית של הדירה למטה. "אתה רוצה
חזרה את המחזיק מפתחות?" הוא שואל.
"לא. זה בסדר. הוא
שלך, מתנה ממני."
"תודה, וזה מתנה
ממני." הוא מוסר לי חזרה את המעטפה.
"שלומי, אני לא
רוצה… אני
אף פעם לא אוכל לענוד את הטבעת הזו. עדיף שתיתן אותה למישהו ש… למי שיבוא
במקומי."
שלומי מחייך חיוך משונה
שלא משתלב עם הדמעות הממלאות את עיניו. "אף אחד לא יבוא במקומך מתי."
הוא אומר והולך.
אני
פותח את המעטפה. זו אותה הטבעת, מעשה תחרה עדין של כסף דקיק, ואותו הפתק - אני
אוהב אותך מתי רק שהפעם נוספה חתימה. פרק ח'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה