3. אחרי החגים

דוב קיבל את המגורים שלנו יחד באדישות גמורה, כמו שקיבל כל דבר אחר שעשינו. אני חושב שאם הוא היה חוזר יום אחד הביתה ומוצא מדורה דולקת באמצע הסלון, ואותנו רוקדים מסביב כמו אינדיאנים, הוא לא היה טורח אפילו למצמץ.

את מעט האנרגיה שלו הוא השקיע רק בלימודים. הוא למד, אכל וישן, וזהו. מבחור נמרץ ופעיל שישן בקושי ארבע שעות בלילה, הוא נהפך למין זומבי מנומנם, שישן מעשר בלילה עד  שמונה בבוקר. הוא אפילו הפסיק להסתכל במשחקי כדורסל, ולקרוא עיתונים, מה שחשבתי שהם שני הדברים הכי אהובים עליו בעולם. מסתבר שטעיתי, את יעל הוא אהב יותר, ובלעדיה לא היה טעם לשום דבר.

מיקי כבר ידע עלי ועל בטי, נשארה רק לני. מחר היא כבר תדע הכל בגלל ששטרית בטח יקשקש ויספר. בינתיים לא היה טעם לדאוג, השעה הייתה רק חמש אחר הצהרים בשבת, ויום ראשון עדיין היה רחוק. אני חושב שאפילו אם אחיה כאן עוד מאה שנה, אני אף פעם לא אתרגל לזה ששבוע העבודה מתחיל ביום ראשון. כשאמרתי את זה לבטי היא צחקה ואמרה שזה, "גרסא דינקותא" שלי ולכן קשה לי להסתגל לשינוי. שוב הארמית הזו, שמלווה את העברית כמו צל שחור ומסתורי, אני שונא את השפה הזו. ניסיתי להסביר את זה לבטי, אבל היא לא הבינה. מההתחלה היה לי ברור שכל אחד מאתנו בא מעולם אחר וייקח הרבה זמן, אם בכלל, עד שנצליח להבין זה את זו.

אחרי ששתינו קפה של אחרי הצהרים החלטתי לבקר את סבתא, והתפלאתי מאוד כשבטי רצתה לבוא איתי. "אבל סבתא מדברת רק יידיש, וכולם שם זקנים, ממש לא נעים לבקר אצלה." היא ליטפה אותי, מחליקה בעדינות את קצות אצבעותיה על גב כף ידי, גורמת לי צמרמורת נעימה בגב וחמימות בלב.

"אני מדברת יידיש מקס, ואני מסתדרת עם אנשים זקנים. אל תדאג."

בית האבות של סבתא הוא מין מלון ישן שהוסב לבית אבות. אני מוסיף עוד כסף כדי שסבתא תוכל להיות בחדר פרטי, והלוואי ויכולתי לטפל בה לבד, אבל היא צריכה השגחה רצופה, ואני חייב לעבוד, אז זהו, אין ברירה אחרת. זה מה שאני אומר לעצמי תמיד כשאני נוסע לשם.

זה גם מה שהסברתי לבטי. סיפרתי לה איך סבתא טיפלה בנו כשהיינו ילדים וההורים עבדו כל היום. כולנו, ההורים והילדים וסבא וסבתא גרנו יחד בדירה קטנה אחת וזה היה בסדר, כולם חיו ככה ולא חשבנו שאפשר אחרת.

"מי זה אנחנו?" שאלה בטי בסקרנות. לא הייתי זהיר ולא שמתי לב שאני מדבר בלשון רבים. בטי לא ידעה כלום על מארק, ולא רציתי לספר עליו, זה יותר מידי עצוב וקשה.

בכלל, משפחות זה תמיד דבר קשה ומסובך, ובישראל זה יותר קשה מאשר במקום אחר. כאן כולם נדבקים למשפחות שלהם בצורה ממש היסטרית והעונש הכי גרוע שיכולת לתת לחייל היה לא לצאת הביתה. מעניין מה הם יגידו אם הם ידעו שלא ראיתי את אבא שלי כבר יותר מעשר שנים? עדיף שלא ידעו. אני לא יודע למה הישראלים כאלה. יורי טוען שזה בגלל השואה, אולי הוא צודק.

קחו למשל את לני, שנוסעת להוריה כל שישבת למרות שהם ממררים לה את החיים ומציקים לה למה היא לא מתחתנת סוף סוף. ברור שהם נורא אוהבים אותה ודואגים לה, חבל רק  שהם לא רואים מה שכל אחד עם טיפת שכל היה רואה כבר מזמן, שהיא לסבית ואין סיכוי שהיא תהיה מאושרת עם גבר.

לפחות ההורים של מיקי יודעים שהוא הומו ולא מנדנדים לו, אבל הם רוצים שיחיה עם גבר נחמד בארה"ב, ולא באסיה החמה והמסוכנת. מזל שהם לא יודעים איפה מיקי מבלה בלילות. אני שונא את זה שהוא הולך לבד בלילה לגן העצמאות. לפעמים הוא חוזר משם חבול ופצוע ומסרב לספר לי מה קרה.

לכולנו יש משפחה. אפילו לי יש קבר של סבא, וסבתא שבקרוב תשכב לידו. רק בטי לא מדברת על המשפחה שלה, ובשיחות שמתגלגלות סביב שולחן ארוחת הצהרים ב'יהלום', היא תמיד שותקת. רק פעם אחת היא העירה שהיא אף פעם לא תתחתן ולא תלד ילדים. שטרית כמעט נחנק מהלחמנייה שלו, ושמחון בעט בו כדי שישתוק, אחרת מי יודע איזה שטויות הוא היה פולט.

"בטי, אני אספר לך על המשפחה שלי, אם תספרי לי על שלך." אמרתי, ועצרתי את הרכב בשולי הדרך בטענה שאני רוצה להסתכל על השקיעה. נסענו על הכביש לאורך הים, והיה נוף יפה של חוף ושמש שוקעת. מי שמכיר אותי יודע שאני לא טיפוס שמתרגש משקיעות, אבל אני לא יכול לנהוג ולדבר על מארק. ברגע שאני נזכר איך הוא נראה בפעם האחרונה, הראש שלו מנופץ ומדמם על הכרית הלבנה, אני מתחיל לרעוד נורא, ועדיף שלא אחזיק הגה בידיים.

"אין לי משפחה." אמרה בטי, והוסיפה, למראה הפרצוף הספקני שעשיתי, "נגיד שהחסידה הביאה אותי."

נו באמת, אפילו לירז כבר יודע שהסיפור עם החסידה הוא סיפורי סבתא. יצאתי מהרכב ומשכתי אותה איתי. עמדנו מחובקים, נשענים על המכונית, שהייתה חמימה מהשמש והתנשקנו.

"אנחנו זה אני ואחי מארק." אמרתי כשהתייאשתי מזה שהיא תתחיל לדבר ראשונה. היא דחפה ידיים מתחת לסוודר שלבשתי וליטפה לי את הגב. בטי אוהבת לגעת בי ואומרת לי שאני יפה, ועל עצמה היא אומרת שהיא מגעילה, ומתחבאת מתחת לשמיכה כדי שלא אוכל לראות אותה.

לא משנה כמה מחמאות אני נותן לה היא חושבת שהיא צריכה לעשות דיאטה וכל מיני שטויות כאלה. כל הנשים כאלה, אפילו לאריסה התלוננה על השדיים שלה, שאמנם היו קטנים, אבל מושלמים. אחת הסיבות למריבות שלנו היה הניתוח של השתלת סיליקון שהיא רצתה לעשות.

"נו בטי, תספרי לי, הבטחת." אמרתי. השמש כבר שקעה והיינו מוכרחים לזוז, אם נגיע בזמן ארוחת הערב לא יתנו לנו להיכנס.

בטי נאנחה, "גדלתי במאה שערים ויש לי משפחה בירושלים. אבא ואימא, אחים ואחיות, אבל אני מתה, ככה שזה לא חשוב."

"את לא מתה!" כעסתי, "למה את עושה ממני צחוק?" הישראלים אוהבים לצחוק מעולים חדשים ולמתוח אותם. לא האמנתי שגם בטי תתנהג ככה, ממש נעלבתי עד שראיתי שהיא לבנה כמו סיד והעיניים שלה נראות כמו חורים שרופים.

"בטי את לא מתה." לחשתי וחיבקתי אותה.

היא דחפה אותי מעליה, "הם ישבו עלי שבעה. לבטי גולדין אין שום משפחה. תיסע כבר אחרת נאחר לביקור." היא הפחידה אותי. הקול שלה היה קר ורגוע, והידיים שלה היו קפואות. התנעתי את האוטו ונסעתי. יותר לא דברנו.

הגענו חצי שעה לפני סוף שעת הביקורים. סבתא ישבה בכסא הגלגלים שלה, בוהה דרך החלון החשוך. כאב לי לראות אותה ככה. היא נראתה קטנה ומצומקת. שונה מאוד מהאישה החזקה והנמרצת שגידלה אותי.

בטי לחצה את ידה הקטנה והמקומטת, נישקה את לחיה, והתחילה לדבר איתה ביידיש מהירה, הזקנים הביטו עליה בתימהון ורק אז תפסתי כמה זה מוזר לשמוע אישה כל כך צעירה מדברת יידיש שוטפת ונזכרתי פתאום בטיול שלנו לירושלים, הייתי אז בתחילת הקשר שלי עם לאריסה ובקושי יכולתי לחשוב על משהו אחר חוץ ממנה, אבל זכרתי את מאה שערים - בתים ישנים, קירות אבן מכוסים בהמון מודעות מודבקות, כביסה תלויה בחוץ, המון ילדים מתרוצצים בכל מקום, וכולם דברו יידיש, לא עברית.

היינו מוכרחים להסתלק משם כי הבנות לבשו מיני וגופיות. אי אפשר לטייל ככה במאה שערים, הסבירה המדריכה. היא הסבירה עוד דברים, אבל אני העדפתי להתרכז במיני של לאריסה.   

המנהלת של המקום, אישה צעירה ושמנמונת עם חיוך טוב - החיוך הזה שכנע אותי להשאיר שם את סבתא - ניגשה לבטי וביקשה שתבוא לתרגם לה מה שאומרת מאושפזת אחת, שמסרבת לקום מהמיטה.

אחרי שבטי הלכה סבתא תפסה אותי ואמרה לי פתאום ברוסית. "היא מוצאת חן בעיני, תתחתן אתה." פקדה עלי ושלפה מהתיק הישן שלקחה אתה לכל מקום מטפחת שבתוכה קשרה את התכשיטים שלה ונתנה לי אותה. "תן לה אותם ותתחתן אתה, טיפש אחד." אמרה בכעס.

"בבושקה," אמרתי, "היא לא תיקח ממני תכשיטים, היא לא מוכנה שאני אקנה לה אפילו גלידה."

סבתא חייכה חיוך חכם ועתיק. "אתה טיפש מקסים. היא לא צצקע. תתחתן אתה ותהיה בסדר."

נתנה לי את התכשיטים ועצמה עיניים, עייפה אך מרוצה.

המנהלת ניגשה שוב וביקשה שאבוא לתרגם לה מספרדית משהו שהיא לא מבינה. למדנו בבית הספר ספרדית, כדי שנוכל לדבר עם ידידנו הקובנים, שעכשיו שונאים את הרוסים שבגדו בהם, אבל את רוב הספרדית שלי למדתי ממריה - המורה לספרדית - מחוץ לשעות הלימודים.

היה לי רומן אתה כשהייתי תלמיד, היא הייתה בת עשרים ומשהו, נשואה עם תינוק. נשבעתי לה שמעולם לא אספר עליה לאיש וקיימתי את ההבטחה בקפדנות. היא הייתה האישה הראשונה שלימדה אותי איך לאהוב, וכשהיא נסעה הייתי חולה מרוב עצב וגעגועים. את הספרדית שהיא לימדה אותי לא לומדים בבית ספר, אבל זה באמת כבר סיפור אחר.

הסברתי בספרדית למר וגב' שוורץ, עולים מארגנטינה, את התנאים לאשפוז של האבא הזקן של גב' שוורץ, נפרדתי מהם וחזרתי לסבתא.

בטי בדיוק גלגלה את הכסא שלה לחדר האוכל. אין לי מושג איך היא שכנעה את האחראית שתיתן לה להישאר ולהאכיל את סבתא.

יצאנו משם רק בשמונה בערב, סבתא הייתה מאושרת. צחקה ואכלה טוב ונישקה את בטי ואותי, מחייכת כמו פעם. כול הזקנים נפרדו מבטי בנפנופים ובחיוכים, והיא הבטיחה לחזור בשבוע הבא לביקור.

אחר כך רציתי שנלך לבלות, אבל בטי סירבה בעקשנות ללכת איתי לבית קפה, או מסעדה, או סרט, או כל דבר אחר שעולה כסף. "אתה תפרן מקס, אתה צריך להחזיק את סבתא שלך בבית אבות, לא לזרוק כסף על בילויים."

לאריסה לא הייתה מעלה בדעתה שאני צריך לחסוך כסף, בחורה יפה כמוה אף פעם לא צריכה לדאוג בגלל כסף. תמיד היה מי ששמח לשלם עליה. בטי לעומת זאת הייתה צריכה תמיד לדאוג לעצמה ולחשוב איך לחסוך כסף, והתעקשה לשלם על עצמה, מקשה על כל מי שיצא איתה.

התפשרנו על טיול רגלי עם מנגו. לני עדיין לא חזרה, מיקי יצא לחיפה ולירז ישן במיטה שלי, דוב ישן לצידו עם ספר של פינוקי על הפנים. כיבינו את האור בחדר והלכנו לטייל.

"מה קרה למארק?" שאלה בטי כשישבנו על הספסל וחיכינו למנגו שיגמור כבר לרחרח עקבות של חתולים, או מה שזה לא יהיה. 

אין לי מושג איך היא ידעה על מארק, אולי מסבתא.

"מארק התאבד עם האקדח של אבא שלי, הוא היה בן עשרים. אחר כך אבא הסתלק ואימא מתה. התגייסתי לצבא וכשחזרתי עלינו לארץ, אני וסבא וסבתא."

הכנסתי את הידיים לכיסים כדי שבטי לא תראה איך הן רועדות. היא שמה את היד בכיס שלי ושילבה את אצבעותיה באצבעותיי.

כדי לשנות נושא נתתי לה את התכשיטים של סבתא. היו שם טבעת, כמה צמידים ומחרוזת. הכל מזהב וענבר. היו גם עגילים, אבל סבתא מכרה אותם כדי לקנות כרטיסי טיסה.

בטי בחנה אותם לאור הפנס שעמד מעלינו, נדהמת מיופים. היא ניסתה את הטבעת ולהפתעתי היא הלמה אותה להפליא. לסבתא יש ידיים נורא קטנות והטבעת שלה קטנה מידי לרוב הנשים. אפילו אימא לא יכלה לענוד אותה, בגלל זה לא רצו לקנות אותה מסבתא והיא נאלצה להיפרד מהעגילים האהובים עליה. הטבעת הייתה רחבה ודקה, עשויה מעין תחרת זהב, משובצת בענבר זהוב ובספירים כחולים.

"היא נראית נורא יקרה." אמרה בטי והורידה אותה מאצבעה.

החלקתי את שלושת הצמידים על פרק ידה הדק. בדיוק כמו סבתא היא לא הייתה צריכה אפילו לפתוח את האבזם.

"אתה נותן לכל בחורה למדוד את התכשיטים של סבתא שלך, או שאני מקרה מיוחד?" הצטחקה בטי ומיהרה להחזיר לי את הצמידים והטבעת.

"זה לא אני, זו סבתא, היא אמרה שהיא רוצה שהם יהיו שלך, לא של הצצקע." הסברתי.

בטי צחקה. "ומה יקרה כשלאריסה תחזור ותרצה אותם חזרה?"

הייתי עייף ונרגז, והצחוק שלה הרתיח אותי, כשאני כועס אני מתנהג בצורה פראית. "די בטי תפסיקי לדבר ככה!" צעקתי עליה. אחזתי בכתפיה וטלטלתי אותה קצת, היא איבדה את שיווי משקלה, כמעט מעדה, והתחילה לסגת ממני בזהירות.

מנגו בא אליה בריצה, ובטי החזיקה את החגורה שלו והלכה מהר הביתה. הלכתי אחריה בזהירות, שומר על מרחק קבוע. היא ידעה שאני שם, אבל התעלמה ממני. כשהגענו הביתה היא קשרה את מנגו במלונה שלו, נתנה לו קערת מים טריים, ואז התיישבה על המדרגות וחיכתה.

ישבתי רחוק ממנה, ושמתי את הראש על הברכיים. הרגשתי חרא, הייתה לי בחילה והראש כאב לי.

"למה כעסת עלי?" שאלה בטי, רגועה מאוד.

"אני לא כועס עליך, אני כועס על עצמי, ואני לא מבין על מה את מדברת."

"אני אסביר לך הכל, תהיה סבלני." בקשה בטי ונאנחה, "קשה לי להסביר לך איזה מין חיים חייתי עד גיל שלוש עשרה. לבשתי רק שמלות וחצאיות, דברתי רק יידיש. בלי סרטים, בלי ספרים חילוניים, בלי בחורים, רק לימודי קודש ועבודה בבית עם אימא." היא מתחה את רגליה ונשענה על הדלת. "כשנכנסתי להריון בגיל שלוש עשרה…" היא היססה רגע ואחר כך המשיכה, "הם עשו לי הפלה אצל איזה רופא שהכאיב לי נורא, ואמר שלא יהיו לי יותר ילדים, ואז זרקו אותי לקיבוץ וישבו עלי שבעה. הם עשו הכל כדי למחוק אותי, כי אחרת האחים והאחיות שלי היו עלולים להיפגע ולא למצוא שידוך טוב. לאף אחד לא היה אכפת איך אני מרגישה. רק אחותי התאומה..." בטי השתתקה באמצע המשפט וקמה. "די, אני הולכת לישון. לילה טוב."

נשארתי לבד על המדרגות וניסיתי להבין איך ילדה דתייה הצליחה להיכנס להריון?

כשנכנסתי פנימה מצאתי את מיקי יושב ליד הדלפק הקטן במטבח, שותה בירה וקורא עיתון. מיקי אוהב ללכת לישון מאוחר. אין סיכוי שהוא יירדם לפני חצות. התיישבתי לידו ושאלתי את עצמי מה הוא יודע על בטי.

הוא הניד לעברי בראשו והמשיך לקרוא. לקחתי לעצמי פחית בירה מכבי ושתיתי לאט, ממתין שמיקי יגיד משהו. "איפה הייתם?" שאל בקול אגבי, עדיין מתבונן בעיתון, מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל. 

ספרתי לו על הבית אבות, וכמה בטי הייתה נהדרת עם סבתא, ואחר כך שאלתי ישר ולעניין, "איך ילדה שגדלה במאה שערים נכנסת להריון?"

הוא נאנח, "מה אתה חושב, בטח שלא מאדם זר."

הרגשתי כאילו אני במעלית שעולה מהר מידי והבטן נופלת לי החוצה. איך לא הבנתי את זה קודם. המקלחת, חשבתי, בגלל זה… הרגשתי ממש חולה מכל העניין. זה היה פשוט יותר מידי בשבילי.

"איך היא אתך במיטה?" שאל מיקי באדישות, כאילו לא ממש אכפת לו ממנה, הבנתי שככה הוא מגן על עצמו מהכאב ובכל זאת כעסתי ודחפתי אותו בגסות.

"לא עניינך."

מיקי חיכך את כתפו, "מקס תפסיק. אני אוהב את שניכם, אבל לה אני דואג יותר."

"אני מבין מיקי, גם אני אוהב אותך." קמתי ומשכתי את מיקי איתי. "קדימה, כיבוי אורות."

פניו עטו הבעת אשמה, "ומה עם לאריסה?" שאל והסמיק.

"היא שם ואני פה, למה, מה אמרת לבטי?" שאלתי, מרגיש איך שרירי העורף שלי נעשים נוקשים ממתח.

מיקי השפיל עיניים, נראה כמו ילד שתפסו אותו גונב ממתקים. "אמרתי לה שתיזהר כי אתה שפוט של לאריסה."

הייתי צריך לכעוס עליו, אבל מה היה הטעם? הייתי מבולבל, כבר לא הייתי שפוט שלה כמו פעם, אבל עדיין לא ידעתי אם הסיפור שלנו נגמר, כל מה שידעתי זה שאני רוצה ללכת לישון עם בטי.

עליתי למעלה, מוכן למצוא חדר נעול, או לפחות אישה כועסת מחמיצת פנים. טעיתי, בטי ישבה בנחת במיטה, לבושה כותנת לילה כחולה עשויה פלנל עם קישוטי מלמלה והדפס פרחים קטנים וצבעוניים, ותפרה את הכפתורים החסרים בחולצת הג'ינס האהובה עלי. לא שאני לא יודע לתפור כפתורים, אני פשוט עצלן.

"בטי." ניגשתי אליה ונישקתי את ידיה הקטנות והחרוצות.

"רק רגע, אני כבר גומרת." אמרה בשלווה ועד שצחצחתי שיניים והתרחצתי, היא סיימה וסידרה הכל במקום.

"את רוצה שאלך?" שאלתי, מזכיר לעצמי שעלי להיות סבלני ומבין, ולא להאיץ בה.

"תעשה מה שאתה רוצה. אני הולכת לישון." ענתה בטי בקרירות.

אני שונא שנשים אומרות לי לעשות מה שאני רוצה. ברור שהן לא מתכוונות לזה. הן רוצות שתעשה מה שהן רוצות, אבל אין שום סיכוי שהן יגידן לך מה הן רוצות. אולי הן בעצמן לא יודעות מה הן רוצות? נשים תמיד יודעות מה הן לא רוצות שתעשה, אבל מגלות לך שטעית רק אחרי שזה מאוחר מידי.

איזה מזל יש להומואים שלא צריכים להתמודד עם הקטע המסובך הזה. לאריסה הייתה מסוגלת לכעוס עלי במשך ימים שלמים ולא להגיד לי למה. לא רציתי לעבור את זה עם בטי.

פתאום היא הסתובבה וחיבקה אותי, מתרפקת עלי בעדינות. "לילה טוב מקס." לחשה לתוך אזני, מדגדגת את התנוך וגורמת לי שוב לזקפה.

חיבקתי אותה, אסיר תודה על מזלי הטוב, פתחתי את הכפתורים הקטנים בחזית הכותונת הפרחונית והצנועה שלה, ודחפתי ידיים פנימה.

בטי צחקקה, "בוא נפטר כבר מהסמרטוט הדבילי הזה." אמרה, ובתנועה חלקה אחת פשטה והעיפה את הכותונת על הרצפה.

אני לא טיפש עד כדי כך. אני יודע איזה תהום עצומה יש ביני ובינה. כל אחד מאתנו שייך לשבט אחר לגמרי, ואם לא די בכך אנחנו גבר ואישה, וזה תמיד מתכון בטוח למריבות. בטי לא יודעת עלי כלום וחושבת שאם אני מתנהג איתה בעדינות במיטה אני בחור טוב, הטיפשונת חושבת שאם הסקס איתי טוב זה אומר שהיא יכולה לבטוח בי. תוך כדי היסחפות בשינה שאלות צצות במוחי הרדום למחצה, מבטיחות לי עוד לילה רדוף סיוטים. פרידמן, זבל שכמוך, היא צעירה ותמימה ואתה כבר מזמן לא צעיר, ואף פעם לא היית תמים. מה יש לך לחפש אצל יהודיה צנועה וביישנית עם עור חלק כמו קטיפה, ועיניים גדולות וזהובות?

אני ישן וחולם על רומן ועל בטי, רוקדים יחד ותוך כדי ריקוד הבגדים שלהם הולכים ונעלמים, ככל שהיא נחשפת יותר המבט שלה נעשה מבוהל יותר, היא יודעת שעוד מעט הוא ישכיב אותה על הרצפה הקרה יהפוך אותה על הבטן ו… אני מתעורר בבהלה ומבקש ברוסית סליחה מבטי הרדומה.

למרות שהיא לא מבינה מה אני אומר, היא מחבקת אותי, מנומנמת וחמימה, ומבטיחה לי שהכל יהיה בסדר. אני כובש את פני בין שדיה הרכים והמנחמים ושוב נרדם.

מצאתי את התשובה לשאלה מה אני מחפש אצלה - אני מחפש מה שרק נשים יכולות לתת לגבר  - רכות וחמימות ונחמה וסליחה, בעיקר סליחה.

 

לני מתפרצת למטבח בבוקר יום ראשון, עיניה הכחולות נוצצות ושערה פרוע, בידה מצלמה קטנה והיא מדברת ומצלמת, חגה סביב בטי העומדת ליד השיש, מכינה כריכים בשלווה ומתעלמת ממנה.

"מיקי צלצל אלי בצהרים, אני מבינה שהנאצי עבר לגור אצלך בחדר."

"אל תקראי לו ככה, הוא שונא את זה והוא לא כזה."

"אז מה, בגלל שהוא מזיין אותך הוא הפסיק להיות נאצי?"

"לני מספיק." בטי לוקחת את המצלמה מידה ומניחה אותה על מדף מעל הכיור.

"את רוצה עוף או דג לצהרים?" לני שולחת יד דקה ושזופה ולוקחת שוב את המצלמה.

"אני רוצה שהוא לא... לפחות הוא יורד לך? הוא מתנהג יפה? טוב לך איתו?"

בטי מסמיקה. "לא עניינך לני. די כבר!" עיניה מתמלאות דמעות והיא מסובבת את גבה אל המצלמה הנדחפת לתוך פניה.

לני מסלקת את המצלמה ומחבקת אותה. "בסדר, בסדר, אם את צריכה לעבור את השלב הזה בחיים דווקא עם מקס הנאצי אין לי בעיה, אבל תזכרי חמודה שגברים הם מין שונה לחלוטין של יונקים מנשים." היא מעירה, מתקתקת עוד כמה פעמים במצלמה מול פניה של בטי, קולטת את ההבעה הנדהמת, משועשעת, נבוכה, שעל פניה ומסתלקת. 

 

לכאורה זה היה בוקר יום ראשון רגיל. עד שהתעוררתי בטי כבר הייתה למטה, מכינה קפה, עוטפת כריכים, חותכת ירקות, אורזת ארוחות צהרים לכולם, ותוך כדי כך אומרת ללירז מה ללבוש, מעירה שוב את מיקי, ומזכירה ללירז לצחצח שיניים. מה שהיא לא עשתה היה לאכול אוכל נורמאלי. היא שתתה את הנס קפה הרגיל שלה עם חלב דל שומן, ואכלה כמה דיקטים מרוחים בגבינה רזה בטעם של סיד.

"בטי מה זה הדבר המגעיל הזה?" שאלתי אחרי שנגסתי במשהו דק וקשה שנקרא פתית.

"אני בדיאטה." ענתה לי בנחת. כאילו לא אמרתי לה רק הלילה שהיא מושלמת בעיני ואני רוצה שתישאר בדיוק כמו שהיא. זה לא שבחורות רוסיות מצייתות לכל פקודה שלך, אבל הן לפחות מעמידות פנים מתוך נימוס ולא עושות מיד הפוך ממה שביקשת.

אין לי חשק לריב על הבוקר, וחוץ מזה לירז יושב ומקשיב לכל מילה שלנו, מכרסם פיתה עם ממרח שוקולד ושותה קקאו. ילדים נבהלים כשהם שומעים מבוגרים רבים, וללירז כבר היה מספיק צרות בחיים גם בלי שאנחנו נעשה לו סצנות.

צריך לנסות גישה אחרת, "בטי ראית בטלוויזיה את התכנית על אנורקסיה?" היא מהנהנת. "הרופאה אמרה שבעיות אכילה מתחילות אצל ילדים כשהם מחקים את המבוגרים, את יודעת שיש היום גם בנים שסובלים מבעיות אכילה?"

בטי מנידה ראש, "כן, אתה צודק מקס." היא אומרת במתיקות מדאיגה ופונה אל הילד, "לירז אתה חושב שאתה שמן כמוני?" הילד צוחק ומרים את שולי חולצתו, לירז באמת קצת צנום מידי, לא יזיק לו להעלות על עצמו עוד בשר.

"לא, מה פתאום, אני נורא רזה, תראי," הוא מראה לה את צלעותיו הבולטות, "אבל את לא שמנה בטי," הוא מוסיף, מביט בבטי בהערצה, "את מתוקה ועגולה כמו סופגנייה."

אני נאנח, ומיקי מבליע חיוך בתוך הפיתה שלו, רק דוב נשאר אדיש, בוהה באוויר ושותה קפה.

לני מתפרצת למטבח, "אוי בטי, את שוב בדיאטה? תשתי הרבה, אחרת תקבלי מיגרנה."

היא שותה מהר, מלטפת את לירז ביד אחת וצובטת לי בתחת ביד השנייה. אני עושה פרצוף כועס והיא צוחקת. "תפסיק מקסי, עוד מעט מתחיל מילניום חדש, נשים יכולות לעשות כל מה שהגברים עושים חוץ מאשר..." מעוצבן אני יוצא החוצה באמצע המשפט שלה, אני כבר יודע את ההמשך.

בטי יוצאת אחרי, מתרפקת עלי, דוחפת ידיים מתחת לחולצתי, מלטפת לי את הבטן, מעמידה פנים שהיא סופרת לי את ריבועים ואני מתחיל להצטער שלא תפסתי אותה בבוקר, לפני שיצאה מהמיטה.

"מקס," היא מצחקקת. "זה נכון שאמרת פעם לקצינה אחת שאתה שמח שאסור לחיילות להיות בקו עם הלוחמים?"

מאין היא יודעת את זה? בטח דוב הלשין. "נו, אז? אני לא אוהב בחורות שנמצאות תחת אש, לא משנה מה הדרגה שלהן." אני עונה, ולא מספר לה שאחרי הויכוח שלי עם הקצינה היא רצתה שאבוא לבקר אותה בחדר שלה. 

מובן שסירבתי, הייתי אז עם לאריסה, וחוץ מזה חשבתי אז שבחורות ישראליות הן מתחת לרמה שלי. זה היה מזמן והייתי צעיר וטיפש. שיניתי את דעתי בקשר להרבה דברים מאז, אבל עדיין אני לא יכול לסבול את הרעיון שנשים יהיו בחזית.

"אני רוצה שבעבודה נהיה כמו קודם, לגמרי מקצועיים. בלי שום ליטופים ונשיקות."

"בסדר בטי, מה שתגידי, אבל שטרית..." אני מתחיל לנשק אותה. במקום לסיים את המשפט ואז כל החבורה יוצאת החוצה ואנחנו נפרדים זה מזו בצער.

בדרך לעבודה בטי בודקת את הארובות, הפילטרים עובדים והעשן דליל והיא מכריזה בשביעות רצון שהיום בית החרושת לעננים יצא לחופשה.

קודם אנחנו מורידים את לירז בגן שלו. הוא מתעקש לנשק את בטי שלוש פעמים ושואל שוב ושוב אם היא תבוא לקחת אותו מהצהרון. בטי מבטיחה שרק היא תיקח אותו מהצהרון, ומנשקת אותו עוד פעם אחרונה ודי, ואנחנו נוסעים.

"אני מקווה שאתם יודעים מה אתם עושים." אומר פתאום דוב, ששתק עד עכשיו, "מאז שאתם ישנים יחד הילד הזה חושב שאתה ההורים שלו, לפחות תוציאו מאימא שלו איזה מכתב או משהו שהיא מעבירה לכם את האפוטרופסות עליו."

אני ובטי מסתכלים זה על זו, המומים קצת, ובטי אומרת, "אבל זה שאנחנו ישנים יחד לא אומר שאנחנו הולכים להתחתן או משהו."

לתדהמתי זה ממש כואב, אני ממש מרגיש דקירה בחזה, אבל שותק וממשיך להתרכז בנהיגה.

"אתה צודק דוב." אומרת בטי אחרי שתיקה ארוכה ומעיקה. "אני אתפוס את העובדת הסוציאלית לשיחה, אולי הם יתנו לי להיות המשפחה האומנת של לירז."

"אין סיכוי בטי, את רווקה תפרנית שגרה בשכירות, את לא יכולה להיות משפחה אומנת." אומר מיקי בקול בוטה, ומיד מתחרט ומוסיף בעדינות, "בטי את בת עשרים וארבע ומקס יהיה בן שלושים בסוף. אוקטובר, אתם מבוגרים מידי בשביל לשחק בנדמה לי, מקס כבר אכל מספיק חרא, אל תתעללי בו."

תודה רבה מיקי, אני חושב בכעס ולמרות זאת מעדיף לשתוק, אני שונא לעשות סצנות ואני לא רוצה לאחר לעבודה. נגמור את הבירור בערב, אם מיקי בכלל יחזור הערב. לפעמים הוא נעלם ללילה אחד או שנים, אני תמיד חושש בגללו, אבל אין טעם להגיד לו כלום, כשזה נוגע לחיי המין שלו מיקי מאוד לא זהיר. כמו רוב הגברים הוא חושב שלו לא יקרה כלום, ואף אחד לא יכול לפגוע בו.

אחרי כמה חודשים בכלא אני יודע שזו אשליה, ואני מקווה שמיקי לא יגלה את זה כמוני, בדרך הקשה. 

מול לב המפרץ הוא קופץ החוצה, מחייך בפייסנות אל בטי, מנשק אותי על הלחי, וחוצה בריצה את הכביש. אני מסתכל אחריו ונאנח, לפעמים אני שונא את המקום הזה - ארץ יבשה וצהובה עם אנשים חסרי תרבות ובחורות חוצפניות שמזדיינות אתך כל הלילה ובבוקר לא רוצות להתחתן אתך.    

ימי ראשון בבוקר תמיד לחוצים אצלנו. אני לא יכול להסביר לאף אחד למה אני מרגיש מקופח לעבוד ביום ראשון. כל האנשים הנורמאלים מתלבטים אם ללכת לכנסיה או להמשיך לישון, ורק אני מתרוצץ ומנסה לעשות מאה דברים בבת אחת.

למזלי גם שטרית עסוק מאוד, ברקו מטרטר אותו בהעמסת ציוד על רכב של תע"ש ואין לו זמן להציק לי בקשר ליום שישי. אני עובד ומרגיש את העיניים השחורות שלו דוקרות לי בגב. כשרק הגעתי לישראל הייתה לי הרגשה שהכל פה חזק מידי - האור, הצבע של השמים, היופי של הנשים, המבטים של הגברים. ראיתי גברים מסתכלים על נשים במבט שהיה יותר חזק מליטוף. לא פלא שהערבים מסתירים את הנשים שלהם בכל כך הרבה בד.

קוליה - הרוסי הכי ציוני שאני מכיר - טוען שעד עכשיו חיינו בתוך העתק פחם דהוי של המקור, וישראל זה המקור, אבל אני חייתי כל החיים שלי באור הרך ובצבעים הרכים של מוסקבה, קשה לי להתרגל להפרזה ולגודש של המקום הזה.

***

בשעה שמונה וחצי היה מבזק חדשות והודיעו שנהרגו שלושה חיילים בהיתקלות בלבנון, איך אני שונא את המילה הזו. היתקלות זו מילת קוד לבלגן נוראי, פחד, רעש של יריות, צעקות ודם, והריח… מזל שאת הריח אי אפשר להעביר דרך הרדיו.

דוב עומד לידי בזמן השמעת המבזק והיד שלו לוחצת לי את הכתף יותר ויותר חזק, עד שהמבזק נגמר והקריינית אומרת שעל שמות ההרוגים תימסר הודעה במועד מאוחר יותר.

זאת אומרת שעדיין לא איתרו את כל בני המשפחות השכולות, ואולי בדיוק עכשיו נוסע רכב של קצין העיר לבית של הורים מודאגים שיושבים ומקשיבים לחדשות, מתפללים שגם הפעם זה לא יהיה הילד שלהם.

"אמרו שמות?" שואל שטרית.

"עוד לא." עונה לו דוב, משחרר אותי ומסתלק. לדעתי דוב היה צריך לנסוע לחו"ל לאיזה שנה שנתיים אחרי שיעל שברה לו את הלב. אני יודע שאין טעם לדבר איתו על זה. דוב הוא לא מיקי, אני לא יכול לחבק אותו ולדבר איתו כמו עם מיקי. אני יודע שהוא מוכן למות בשבילי, וגם אני מרגיש אותו דבר, אבל צ'פחה על הכתף זה המחווה הכי אינטימית שהוא מוכן לקבל ממני, או מכל גבר אחר.

כשמיקי היה מדוכא, אחרי שג'פרי עזב, הוא היה נכנס אלי למיטה ונרדם מחובק איתי. לא היה לי אכפת, שמחתי שזה עוזר לו, למרות שאחרי שהוא היה נרדם הייתי הולך למיטה אחרת כדי לישון לבד, מה שבטוח בטוח. יש שעות של הלילה, לקראת בוקר, כשאתה מתחיל לחלום חלומות כאלה שעדיף לא להיות עם גבר אחר במיטה, אלא עם כן אתה באמת הומו.

טוב, מיקי הוא משהו מיוחד, ודוב הוא כמו שאר הגברים בארץ הזו, ובעצם בעולם בכלל, ומוטב שכך.

"מתי המילואים שלך?" שואל אותי שטרית ומסתכל עלי בעיניים כהות ובוערות. פתאום אני מבין שהוא מפחד. הוא השתחרר לפני שנה בערך, בסוף השירות שלו הוא היה על הבופור, והוא כבר היה ביותר מידי לוויות בשביל בחור כל כך צעיר.

אני מושך בכתפיים, "לא יודע, כשלדוב יהיו מילואים, אנחנו משרתים יחד. לך יש עוד כמה חודשים עד שיקראו לך רונן, אולי עד אז הבלגן ייגמר ויצאו מלבנון." הוא מושך בכתפיים ושונא אותי בשקט.

"גם אני פוחד רונן." אני אומר ונוגע לו בכתף.

"עזוב אותי הומו אחד." הוא מסנן בכעס, "אני לא פוחד מכלום." אני צוחק וממשיך לעבוד. שטרית מסתכל עלי, מקלל בשקט במרוקאית ומסתלק.

במבזק של תשע וחצי אנחנו אמורים להיות למעלה, לשתות קפה ולאכול כריך, אבל אני מעדיף לשמוע קודם את החדשות. אני עומד עם הפנים לרדיו, מרגיש את דוב נושם לי על העורף, מחכה למוזיקה של התחלת המבזק, ומבין שנדבקתי במחלה הישראלית של התמכרות לחדשות.

כמו שפחדתי, אחד השמות היה מוכר לי - אלכסנדר גרונר מקרית ים. פגשתי פעם את הוריו ביום הורים. הוא היה הבכור ויש לו שתי אחיות קטנות, אחרי הלוויה אני אצטרך ללכת אליהם הביתה ולשבת איתם. אני כבר יודע  שאחזור מאוחר בלילה, שתוי ואומלל. "על מועדי הלוויות תימסר הודעה מאוחר יותר." אומרת הקריינית באדישות ושוב יש מוזיקה. דוב מכבה את הרדיו בכוח, כמעט תולש את הכפתור. זה רדיו ישן מאוד עם מנורות. אם הוא יתקלקל אין סיכוי לתקן אותו. לא מיצרים יותר חלקי חילוף לענתיקה כזו.

אנחנו עולים לחדר האוכל, מרעישים על מדרגות המתכת שמחברות בין הקומות. שטרית הולך מאחורי ואני יכול לשמוע את המוח שלו מחשב מתי תורו ללכת למילואים. בקושי התיישבנו ולני הופיעה עם שתי מעטפות חומות של הצבא. היא לא שמעה חדשות, הרדיו אצלה כבוי כשהיא עונה לטלפונים.

פניה מחייכות בעליזות תמימה, "מקס, המילואים הראשונים שלך מאז שחזרת לארץ, וכמובן גם של דוב." היא מכריזה בחגיגיות, וכמעט מתנגשת בצבי שמסתובב וטורק את דלת המקרר. לני משתתקת במבוכה ומתיישבת וצבי לוקח ממנה את המעטפות ופותח אותן באיטיות.

בטי מתיישבת במקום הקבוע שלה, לצידו של שטרית. אני יושב מולה, בין ברקו ושמחון. היא מסתכלת עלי בעיניים קרועות לרווחה ושותקת.

"אבא, כנראה שאני ומקס נצטרך ללכת ללוויות אחרי הצהרים." אומר דוב לצבי שמהנהן ומתרכז בצווים, פניו אטומות, אבל הידיים שלו רועדות קצת.

"מה אתך שטרית?" שטרית שותק וזז בחוסר נוחיות בכסא שלו. בטי מלטפת לו את הגב בעדינות.

"תעזוב את הילד דוב." היא אומרת. שטרית מזעיף פנים, מזדקף ומתרחק ממנה.

דוב לוקח את הצווים מידיו של צבי ובודק אותן, "להתחיל ככה את שנת 97," הוא נאנח, "מאמצע ינואר עד אמצע פברואר אנחנו בפעילות מבצעית בלבנון. אתה בטח מצטער שחזרת מקס."

אני שותה מהקפה ומסתכל על בטי. "לא נורא, הכול עובר." אני מקפיד לענות בקול רגוע, כאילו שחודש בלבנון זה כלום. האישונים של בטי רחבים מרוב פחד ואני מרגיש איך הברך שלה נוגעת בשלי מתחת לשולחן. דוב מגיש לי את הצו החום עם החותמות הצבאיות המוכרות. אני שם אותו בכיס בלי להסתכל ואוכל את הכריך הטעים שבטי הכינה לי.

צבי אומר, "יהיה לי קשה אם שני עובדים יעזבו יחד, אולי תגיש ולת"ם דובל'ה?"

דוב נאנח, "אני לא עובד כאן יותר אבא, וחוץ מזה אני רוצה לעשות מילואים עם מקס, אנחנו צוות טוב יחד." כבר כמעט שנתיים שאנחנו לא יחד והוא עדיין רואה אותנו כצוות.

"אבל דוב…" מוחה בטי.

הוא מחייך אליה חיוך רחב, "אל תדאגי בטי, אני אשמור לך עליו. נחזור בשלום."

ברקו ושמחון מחליפים מבטים בצד אחד של השולחן, והבנות מהגרפיקה עושות אותו דבר בצד השני.

מסתבר שגם שטרית וגם לני שמרו על פה סגור, דווקא דוב גילה את הסוד שלנו.

"נו, נו." אומר ברקו ומחייך אל בטי, ושמחון מפטיר בינו לבין עצמו, "שהחיינו וקיימנו…"

בטי מסמיקה ואני מושיט יד מעבר לשולחן ומסדר לה בעדינות את צווארון החלוק. אין יותר צורך להגיד כלום, העובדות ברורות לכולם. 

בסופו של דבר אנחנו מתפצלים. אני מקבל את הלוויה של גרונר, ודוב הולך עם שטרית ללוויה השנייה.

"למה אי אפשר לחכות קצת, למה חייבים להיפרד כל כך מהר?" שואל אותי בבכי אבא של אלכס גרונר. הוא כבר שיכור, וגם אני לא לגמרי יציב על הרגליים.

"ככה זה אצל היהודים." אומר איזה דוד שאני לא מכיר, מערבב בירה עם וודקה, ושותה בלי שום היסוס.

אין לי לב להגיד להם שהחלקה שבה קברו את אלכס היא החלקה של הספק יהודים והמתאבדים. הם חושבים שזאת סתם חלקה נחמדה ליד הגדר, עם נוף של עצי ברוש מאובקים וקצה של הים התיכון מציץ מעבר לכביש.

הם גרים די קרוב לבית הקברות, בדירה קטנה בבלוק מרופט. למרות שהבניין חדש האוויר של הים הספיק לקלקל את הטיח ולעשות כתמי חלודה על המתכת. האחיות הצעירות כבר ישנות ורק המבוגרים ערים, יושבים, שותים ונזכרים בארץ הישנה. עכשיו כבר קר שם, ואין שום אבק על העצים, אולי אפילו יורד שלג.

חבל שאני לא במדים, עם המדים אני מרגיש מוגן יותר, כאילו הבכי והצער לא יכולים לעבור דרכם ולקרוע לי את הלב. אני מתגעגע לבטי, היא רצתה לבוא, אבל לא הרשיתי לה. הזכרתי לה שהיא הבטיחה ללירז שתיקח אותו מהצהרון והיא ויתרה. אין לי מושג איך אחזור הביתה. אני בלי רכב, וגם אם הייתה לי מכונית הייתי פוחד לנהוג כל כך שיכור. אני מתחיל לבכות, זה הזמן להגיד שלום למשפחת גרונר.

אני יורד לאט במדרגות, בוכה בשקט ומצטער שלא נישקתי את בטי לפני שנסעתי. אמרתי שלום ויצאתי עם דוב ושטרית בלי לגעת בה אפילו. אני יודע שהיא הייתה צריכה לחזור בשני אוטובוסים לנשר. אני רק מקווה שלא אחרה לקחת את לירז מהצהרון. המחשבה על האכזבה שלו במקרה שהיא אחרה גורמת לי לשבת על המדרכה ולבכות כמו תינוק. בדרך כלל אני בחור קשוח. לא קוראים לי נאצי כי אני בוכה מכל שטות, אבל כשאני שיכור אני נעשה בכיין, והמוות המיותר של גרונר אוכל לי את הלב.

רק לפני כמה ימים דברנו על המצב של המדינה ועל פוליטיקה ואני טענתי שהישראלים חייבים לסגת גם מלבנון וגם מהשטחים כי הם לא מספיק קשוחים לסבול כל כך הרבה אבדות. "אין לכם מספיק ביצים לכסח את הערבים כמו שצריך," טענתי. "אתם מתנהגים בעדינות ומנסים להיות נחמדים לכולם. מי שרוצה שכולם יאהבו אותו, ונפגע כשכותבים עליו דברים לא יפים בדוחות של האו"ם, מוטב שיוותר מיד ויעזוב את השטחים." מבלי משים דברתי כאילו אני איזה תייר ולא גולנצ'יק ששרף שלוש שנים בצה"ל.

זה היה בזמן ארוחת הצהרים ב'יהלום', נהיה ויכוח נוראי, ואם שמחון לא היה מרגיע אותו שטרית היה מעיף עלי צלחת מרוב העצבים שעשיתי לו.

הוא בטח היה צוחק כהוגן אם היה רואה אותי יושב כאן ומייבב. כנראה שגם אחרי כל המאמצים של סבא נשארתי יהודי רכרוכי. הנשים אגב הסכימו איתי לגמרי ובטי לחצה את כתפי בעידוד כשחזרנו לעבודה, זה עצבן את שטרית עוד יותר. מזל שלא אמרתי להם שחבל להם על הזמן, ושלא יעזור להם כלום, גם אם הם ישמרו על כל פסיק של אמנת ז'נווה עדיין רוב העולם יהיה נגדם כי הם יהודים. בישראל לא מבינים באמת מה זה אנטישמיות. כלומר, הם יודעים מה זה, אבל הם לא מבינים באמת את הפחד הזה שצובט לך בבטן כשאתה מגיע לאיזה מקום חדש ופוחד שיסמנו אותך בתור יהודי. גם כשכולם חברים שלך והכל בסדר תמיד הם יכולים להגיד לך פתאום - אתה בכלל תשתוק, אתה  יהודי - וגם אם לא אומרים לך את זה אתה יודע שהם יכולים להגיד, וזה מספיק.

רק מיקי מבין כמוני את ההרגשה הזו של להיות תמיד קצת מהצד, קצת שונה, כאילו כמו כולם ובכל זאת לא. אני לא יודע אם זה בגלל שהוא אמריקאי, הרי באמריקה, ככה אומרים, אין אנטישמיות, או בגלל שהוא הומו. אולי בגלל שני הדברים יחד.

מעניין אם מארק הרגיש גם כן את הפחד הזה. לי זה תמיד גרם להיות אלים וכועס ומרושע עוד יותר מכולם, אבל אחי הגדול, החמוד והעדין, לא היה כמוני. אולי בגלל זה הוא התאבד? אולי להיות גם הומו וגם יהודי היה יותר מידי בשבילו? אף פעם אני לא אדע את התשובה על זה כי מארק מת בלי להשאיר מכתב. המחשבה על זה גרמה לי לקרוס על המדרכה ולבכות עוד יותר.  

בטח הייתי נשאר לשבת שם כל הלילה, אבל דוב הגיע פתאום עם הסובארו הישן, אסף אותי מהמדרכה והכניס אותי לרכב וככה מצאתי את עצמי במושב האחורי, נשען על שטרית, בוכה ולא יכול להפסיק.

השעה כבר הייתה עשר בלילה, הירח נמצא גבוה בשמים, ולמרות שהייתי שיכור מאוד ידעתי שמחר אזכור הכל ואפילו לא אסבול מכאב ראש. כמו אבא, הבן זונה המסריח, אני יודע לשתות. אני לא נעשה אלים ואני לא סובל אף פעם מהנגאובר. כמעט תמיד אני זוכר כל מה שקרה, רק אם זה ממש זוועתי, כמו שהיה בצ'צ'ניה, אני שוכח קצת.

"אוף, אתה נורא מסריח." רוטן שטרית ודוחף אותי מעליו.

"תשמור עליו שלא ייפול." מזהיר דוב, ומתחיל לעלות לכיוון הכרמל.

"למה הרוסים האלו חייבים לשתות כל כך הרבה. למה אי אפשר סתם לשבת ולדבר, לקרוא תהילים ולשתות קפה." כועס שטרית בקול רם, כאילו שאם אני שיכור אני גם חרש.

דוב נאנח ושותק. הוא לא יודע לשתות בכלל, וגם שטרית בטח נגמר אחרי שתי בירות. אנשים בארץ לא יודעים לשתות, חם פה מידי בשביל לשתות כמו שצריך. דוב פותח את החלון והרוח הקרירה מייבשת לי את הדמעות, אני מרגיש קצת יותר פיכח. "איפה הייתם עד עכשיו?" שאלתי בסקרנות. אצל היהודים, אחרי הלוויה חוזרים לבית של הנפטר, יושבים על הרצפה, מדברים קצת והולכים. ככה עושים שבוע שלם, בלי לבכות, בלי לשתות, בלי להראות שום רגש.

"ידענו שייקח עוד זמן עד שתגמור אז הלכנו לזונות." אומר שטרית. מנסה להישמע כאילו זה דבר של יום יום אצלו.

אני מתחיל לצחוק, "אתה לא נורמאלי דוב, הוא עוד קטין."

"הוא בן עשרים ושתים מקס. אני כמעט בן עשרים ושמונה, ושנינו היינו צריכים זיון. לא לכולנו יש את ההצלחה שלך עם נשים."

לי יש הצלחה עם נשים? מצחיק מאוד. אם הם היו רואים את לאריסה עירומה על השטיח עם שני גברים, צוחקת, מסטולית על כל הראש, ומקללת אותי כי לא רציתי להצטרף, אם הם היו רואים איך ברחתי משם, מנסה ללכת לאיבוד ברחובות עיר המלאכים, הם לא היו חושבים שיש לי מזל.