ו. קישטה שרגא

"מה זאת אומרת הכנסתם עוד חבר לגור אצלכם?" נדהמה אימא, "מי זה? מאיפה הוא הגיע? מה פתאום הוא גר אצלכם? מה עושים ההורים שלו? מה הוא עושה? בן כמה הוא? גם הוא אחד מההם?"
"אימא, מספיק. הוא חבר של גבי והוא חולה וצריך מקום לגור בו עד שהוא יבריא. אין לי מושג מה עושים הוריו ובן כמה הוא, מה זה משנה?"
"בן אדם זר מסתובב אצלך בבית ואתה לא יודע עליו כלום." התרגזה אימא. "מה פתאום? במה הוא חולה? זה מדבק?"
"הוא עבר תאונת דרכים, אימא והוא בשיקום עכשיו." שיקרתי בספונטניות שהפתיעה אותי, לא ממש שקר כי שלומי קפץ פעם בשבוע לבית לווינשטיין לטיפול פיזיותרפיה, "בעוד כמה שבועות הוא יבריא ויחזור לצפון."
"ואיך קוראים לו?" חזרה אימא לחקור.
"שלומי כהן."
"שלומי... שלומי... הוא בטח פרענק." קבעה אימא בביטחון זועף, ולמרבה כעסי היא צדקה אם כי רק חלקית. שלומי היה ממוצא מעורב כמו שציין פעם גבי בחיבה, מאביו המרוקאי קיבל עור שחום ותלתלי פחם, ומאימו הרומנייה עיניים כחולות מדהימות.
"אימא! מה זה משנה?" צעקתי. "הוא יליד הארץ בדיוק כמוני וכמו גבי, מספיק כבר עם הגזענות הזאת."
"מה שיוצא מחתול תופס עכברים," פסקה אימא בביטחון מטריף דעת. "ולא משנה אם הוא נולד בארמון או בפח אשפה."
"אי אפשר לדבר איתך!" צעקתי. "אף אחד לא מספיק טוב בשבילך, אפשר כבר לחשוב, מי את בכלל שתקבעי מי כן ומי לא?"
"אני אימא שלך ואני יודעת יותר טוב ממך מה טוב בשבילך." באה התשובה המוכרת שהרתיחה אותי כל פעם מחדש. מאיפה יש לאישה הזו ביטחון עצמי חסין ספקות כזה?
"לא נכון, ותדעי לך שהעולם לא מתחלק רק לפרענקים ואשכנזים, יש המון עוד סוגי בני אדם בעולם."
"באמת? איזה סוגים?" שאלה אימא באדיבות חלקלקה שהפילה אותי ישר למלכודת.
"לא יודע, כל מיני אנשים, נגיד, אהה... נגיד הדלאי למה מטיבט."
"הדלאי למה? עוד סוג של פרענק." קבעה אימא בשאט נפש.
"אההההה!" צעקתי בתסכול שלא יכולתי לרסן עוד, "את פשוט בלתי אפשרית." טרקתי לה את הטלפון בפנים, למרות שידעתי שעד שלא אבקש יפה סליחה ואביא פרחים ושוקולד "ליידי גודייבא" מובחר, היא לא תסלח לי.
"אז שלא תסלח לך, אפשר לחשוב." אמר גבי כשסיפרתי לו על השיחה עם אימא.
"אתה לא מבין." אמרתי מיואש.
"אני באמת לא מבין איך אפשר להגיד על הדלאי למה שהוא סוג של פרענק?"
"סוג של פרענק?" חייך שלומי חיוך נדיר שגרם לו להיראות עוד יותר יפה, "גדול. אימא שלך היא באמת משהו מיוחד. זה נשמע כמו משהו שסבתא הייתה אומרת, היא בחיים לא הצליחה לקבל את אבא בתור חתן ותמיד היו לה הערות מגעילות על פרענקים שחורים."
"אני לא רואה שום דבר מצחיק בגזענות הזאת." התמרמר גבי, "מחריד אותי לחשוב שאישה בעלת דעות מאוסות כאלו חינכה אותך."

השפלתי את ראשי בבושה ושתקתי. נכון, אהבתי לחשוב על עצמי כליברל שמקבל כל אחד בלי הבדל דת גזע ומין, אבל האמת המרה היא שלא הייתי כזה. הייתי הבן של אימא שלי והדעות שלה היו חלק ממני למרות רצוני. היא הכעיסה אותי ושיגעה אותי ובכל זאת הבנתי אותה לגמרי ובתוכי פנימה הרגשתי הזדהות מבישה עם התיעוב שלה מכל מי שלא היה כמוה - אשכנזי ממוצא אירופי והטרוסקסואל.

אחרי ששלחתי את הפרחים והשוקולד בלוויית כרטיס ברכה מהודר ויקר שעליו רשמתי בזהירות רבה התנצלות מתרפסת אימא הואילה לקבל את התנצלותי ובאה לבקר אותנו כדי לבדוק במו עיניה את האורח הלא צפוי. היא לא אהבה את מה שראתה. גבי לא היה בבית ושלומי, אחרי כמה דקות מעיקות תחת מטר השאלות של אימא, התנצל שצריך לקחת את הכלב לטיול לפני שתקרה לו תקלה (שקר מוחלט, קישטה היה כלב מחונך היטב) וברח החוצה.
"זה לא מוצא חן בעיניי." אמרה אימא בקיצור נמרץ. "ממש לא מוצא חן בעיניי, עמינק'ה."
"מה לא מוצא חן בעיניך?" היתממתי.
"הבחור הזה לא מוצא חן בעיניי, הוא יפה מידי ונחמד מידי."
"איך אפשר להיות יפה מידי ונחמד מידי?"
"אפשר, אתה עוד תראה שאפשר. אתה טיפש שנתת ליפיוף הזה להיכנס אליך הביתה."
"אימא, הסברתי לך."
"אתה וההסברים שלך. הכנסת צרה הביתה, תשמע מה שאימא אומרת לך." פסקה אימא.
בסתר לבי גם אני חשבתי שהאקס היפה של גבי עלול להוות בעיה, אבל מה יכולתי לעשות? לא רציתי להתווכח עם גבי, ושלומי באמת התנהג יפה והיה אורח מושלם ומתחשב ביותר.
"הוא יעזוב עוד מעט אימא, באמת, מספיק כבר, תפסיקי להיות פרנואידית." אמרתי בקול תקיף וסירבתי לדון עוד בנושא.
מצבו של שלומי השתפר מיום ליום. התרופות פעלו עליו במהירות את פעולתן הברוכה והוא התנער מהדיכאון, אכל היטב, התחיל לפקוד את חדר הכושר, ישן כל לילה, טיפל במסירות בקישטה, שהוא כינה שוקי, בישל וניקה והיה תמיד מנומס וטוב מזג. אחרי חודש של אשפוז יום הוא החל לעבוד במחסן החלפים של המוסך שבו עבד גבי. הם היו יוצאים כל יום לעבודה ביחד, אוכלים יחד ארוחת צהרים וחוזרים יחד מהעבודה. לכאורה סידור אידיאלי, אבל אצלי הפרנויה החלה להשתולל. גבי אמנם המשיך להיות מתוק, מתחשב ואוהב כמו תמיד, והסקס שלנו היה תכוף ומהנה כרגיל, אבל בכל זאת קינאתי בקרבה שלו לשלומי, בצחוקים המשותפים שלהם, בבדיחות הפרטיות שהם החליפו. נכון, לא רק בשלומי קינאתי, אני קנאי מטבעי וקשה היה לי להאמין שגבר נאה כגבי יסתפק באחד כמוני, אבל מאז ששלומי התחיל שוב לתפקד והפסיק להיות חולה ומסכן הייתי מוטרד מהרגיל. קינאתי בכל דקה שהוא בילה עם שלומי היפה ולא איתי. כל הזמן השוויתי ביני לבינו וכמובן שתמיד הפסדתי בהשוואות הללו.
אכול קנאה חולנית התחלתי לבקר במוסך שגבי עבד בו, ממציא כל פעם תירוץ מגוחך אחר למה אני לא יכול לחכות עד שניפגש בערב בבית. הייתי מגיע לשם בשעות הצהרים, הזמן שבו גבי ושלומי היו בהפסקת צהריים, ותמיד מצאתי אותם יושבים על ספסל בצל איקליפטוס מאובק, אוכלים שניצלים ופירה או משהו דומה מחמגשיות אלומיניום, מקשקשים להם בנחת, שמחים מאוד לקראתי, נראים חפים מפשע כמו ילדים קטנים. דווקא כשהגעתי למוסך בגלל סיבה אמיתית (תקלה פתאומית במעצור היד של האוטו) לא הצלחתי למצוא את גבי במקומו הרגיל. אחד מהקולגות שלו אמר לי שהוא קפץ לרגע למחסן החלפים ובלי שמץ של חשד השארתי את רכבי לטיפולם של המוסכניקים והלכתי להגיד לו שלום.
פתחתי את דלת מחסן החלפים ומצאתי אותו עומד בין המדפים מחובק עם שלומי המחייך שנראה מאושר עד הגג. רעש חריקת הדלת הפריע להם והם פנו להביט בי מופתעים. גבי הושיט לעברי את ידו וניסה להגיד משהו אך לשווא, הסתובבתי וברחתי, ותוך פחות מדקה כבר לא הייתי שם. קפצתי למונית שהסתובבה וחיפשה לקוחות באזור המוסכים והוריתי לנהג להסיע אותי לביתו של אסף. כשהגעתי הוא עוד נמנם קצת אחרי משמרת לילה, אבל למראי אורו פניו. בלי יותר מידי שאלות הוא נתן לי פחית בירה, הפשיט אותי מבגדיי ולקח אותי למיטה. השקעתי את כל כעסי בזיון הזה. פשוט התעללתי בו, הולם בו עם הזין שלי, מועך, צובט ואפילו נושך. הוא אהב כל רגע. אחרי שנחתי קצת הוא ניסה לשכנע אותי להישאר לסיבוב נוסף, אבל עד אז כבר התעשתי. בדקתי את הנייד הסגור שלי וגיליתי המון הודעות מגבי ואחת מאימא והבנתי שאני חייב ללכת הביתה ולהתעמת עם המצב החדש שנוצר.

כל הדרך שיננתי לעצמי מה אגיד להם, איך אגרש אותם בחרפה מהבית, איך אטיח בהם מילים קשות ואוכיח אותם על שניצלו את טוב לבי ותמימותי. מעכשיו גמרתי להיות פראייר של גברים, מעכשיו אני אהיה הרע, אני לא אתן יותר אמון באף אחד, אני... עוד מתחילת הרחוב שמעתי את יללתו הנוגה של קישטה שנשמע כאילו ליבו הכלבי נשבר בקרבו. דהרתי במהירות הביתה ומצאתי את גבי ושלומי אורזים מזוודות בעוד קישטה עומד מולם ומילל. כשראה אותי נחפז לעברי, קפץ עלי, מנסה ללקק את פני בעודו מייבב נוגות כאילו ניסה להגיד, 'תעשה משהו.'
"עמי," נחפז אליי גבי, "סוף סוף אתה פה, תשמע, עמי..."
התכוונתי להגיד לי שיחסוך ממני את ההסברים העלובים שלו ושאני לא רוצה לדבר איתו יותר בחיים, אבל קישטה עשה יותר מידי רעש. גבי לא ניסה להסביר כלום אלא דחף לידי מכתב שבו היה כתוב ששלומי כהן קיבל מלגה והוא יוכל להתחיל ללמוד באוניברסיטת באר שבע מיד עם תחילת הסמסטר הבא.
"בגלל זה התחבקנו." אמר שלומי, רובץ על הרצפה, מחזיק את קישטה הנרעש בחיקו בתקווה להשתיק את בכיו. "נו, די כבר, שוקי, מספיק חמוד. סתום כבר." התחנן לפני קישטה ונישק את אפו הלח.
התיישבתי לצידו של שלומי וליטפתי את קישטה שקול יבבתו הלך ונחלש עד שגווע למעין נהמה דקיקה. "אז אתה עוזב לבאר שבע?"
"כן, אני נוסע עוד מעט. הגשתי את הבקשה עוד בשנה שעברה. האמת שכבר כמעט שכחתי מהמלגה הזאת ופתאום הפתעה נפלאה כזאת."
"ואתה וגבי... אתם לא? גבי לא בא אתך?"
הוא כרך יד חמה ומנחמת על כתפי ונישק את לחיי. "לא, עמי, אני וגבי זה סיפור שנגמר. אני אוהב אותו מאוד, אבל אני והוא כבני זוג... זה פשוט לא הלך. אתה יודע איך זה."
נזכרתי באסף הגונח תחת גופי ונתקפתי בחילה. "כן, אני יודע איך זה."

אחד התירוצים החביבים עלי בתקופה שבה ריגלתי אחרי שלומי וגבי היה שאני רוצה לצלם באזור התעשייה. אמרתי שיש פה אווירה מיוחדת ובני אדם אותנטיים ושדווקא האזור המוזנח, המאובק ונטול כל הדר ארכיטקטוני הזה מעורר בי השראה. למרבה הפלא הם לא פרצו בצחוק לועג אלא הנהנו בהבנה והביטו בי כאילו באמת הייתי אמן דגול ולא חרמן מן השורה שנהנה לראות גברים מסוקסים בגופיות מרופטות מזיעים ומאמצים את שריריהם. מפה לשם, כמעט מבלי משים, הצטברו אצלי עשרות תמונות של גברים קשי יום מכל הגילים, הצבעים והטיפוסים שהמשותף לכולם היה המאמץ הפיזי שהם השקיעו כדי להרוויח את לחמם.
צילמתי בעיקר בנגרייה הצמודה למוסך ובמוסך עצמו שהיה להפתעתי נקי ללא רבב והתנהל בסדר מופתי.
ברוב הצילומים ראו גבר, לפעמים לבוש יותר ולפעמים פחות, אבל כמעט תמיד מרוכז מאוד בעבודתו, מפעיל מכונה זאת או אחרת ובדרך כלל מזיע תוך כדי כך. פה ושם אפילו הצלחתי לצלם את גבי ואת שלומי למרות שהיו ביישניים מאוד, בעיקר שלומי, שהיה ללא ספק המצולם היפה והפוטוגני ביותר בכל הסביבה.
דווקא הבחורים מלאי הגוף, השעירים שלבשו בגדים מרופטים, התגלחו פעם בשבוע  והיו בעלי תספורות גרועות נהנו לעשות לי פוזות מול המצלמה. גמלתי להם בהדפסת תמונותיהם על נייר צילום מבריק, דבר ששימח את ליבם עד מאוד וגרם לי להיות פופולרי כפי שלא הייתי מימיי. כל כך התיידדתי איתם עד שאחרי ששלומי נסע הגעתי להסכם עם מנהל העבודה של המוסך שאני אצלם את חתונת אחותו תמורת טיפול עשרת אלפים לרכב שלי. להפתעתי נהניתי מאוד מהחתונה וגם שם צילמתי סדרה שלמה של הדוגמנים המסוקסים שלי כשהם לבושים במיטב בגדי החג שלהם, הפעם מסופרים ומגולחים כהלכה, מחייכים בנחת, כל אחד יושב גאה ליד זוגתו המגונדרת במיטב בגדי החג שלה.
"יש פה מספיק תמונות בשביל לעשות תערוכה." אמר לי גבי, סוקר בעניין את התמונות ומצביע על אלו שמצאו חן בעיניו יותר מכולן. למרות שהוא טען שאין לו מושג באמנות הייתה לו טביעת עין טובה, חוש לקומפוזיציה וטעם משובח מסוג שאו שאתה נולד אתו או שלא. גבי נולד עם חושים משובחים ואני הערכתי מאוד את דעתו ופרסמתי את התמונות שהוא אהב בפורום הצלמים.
להפתעתי קיבלתי הערות נלהבות מאוד ושבחים מלא חופניים וגם כמה מיילים מביכים מעט עם שאלות חטטניות בנוגע לחלק מהדוגמנים שלי. שלומי קיבל הכי הרבה תגובות ממעריצים וגם ממעריצות, אבל גם גבי זכה להרבה שבחים שגרמו לי לחרוק בשיני בזעם, ואפילו לאלברט השמן וכהה העור ולסמי השעיר בעל הראש המגולח וכתובות הקעקע המרשימות היו מספר מעריצים נלהבים מאוד שנעצבו אל ליבם לשמוע ששני הבחורים הללו הם סטרייטים מושבעים, ושהומו בשבילם זאת קללה מעליבה במיוחד.
לתדהמתי הרבה קיבלתי יום אחד הזמנה מבעל גלריה שראה את תמונותיי בפורום לבוא אליו לשיחה על תערוכה שהוא רוצה לעשות מהתמונות שלי ושל עוד כמה צלמים שמצאו חן בעיניו. בהתחלה נטיתי לדחות את הרעיון. הצלמים האחרים שהוזמנו היו לדעתי אמנים אמיתיים ולעומתם הייתי סתם חובב שמידי פעם, כמעט לא בכוונה, הצליחה לו איזה תמונה. חששתי לבוא לפגישה ולבייש את עצמי במעמד צלמים רציניים, אבל גבי שראה את ההזמנה הקים מהומה גדולה ואיים לפצוח בשביתת מין אם לא אלך לפגישה ולפחות אשמע מה יש לבעל הגלריה להגיד.
"הוא יגיד שאני חובבן מוכשר ושאולי בעוד כמה שנים יהיה לנו על מה לדבר." ניבאתי.
"את זה הוא היה יכול להגיד לך במייל או לחשוב בשקט לעצמו, לא מזמינים אדם לפגישה כדי להגיד לו שהוא לא טוב מספיק." נזף בי גבי, ופצח בנאום שלם על כך שאני לא מעריך את עצמי מספיק, שיש לי חוסר בטחון משווע שעומד בניגוד מדהים ליכולות העצומות שלי, ושאני חייב, פשוט חייב ללכת לפגישה.

גם אימא הסכימה למרבה הפלא עם גבי ועודדה אותי לראות במה מדובר, אבל הזהירה אותי לא לחתום על כלום ולא להתחייב לשלם כסף לאף אחד. "אם הוא רוצה אותך שישלם לבד." פסקה.
גם אבא נקרא לחוות דעה ואחרי שבחן בקפידה את התמונות, דבר שאימא כלל לא טרחה לעשות, שאל, מעט נבוך, אם זאת תערוכה של צלמים הומואים ומה אני יודע על בעל הגלריה.
הייתי חייב להודות שאין לי מושג. למרבה הפלא דווקא בליך שישב בשקט בפינה ושתק, מציץ כמעט בגניבה בתמונות שהתפזרו על שולחן האוכל של אימא אמר שככל הידוע לו בעל הגלריה הוא קלוד בן-יוסף שעלה לארץ מצרפת לפני כמה שנים והוא הומו גאה שמנסה לעודד אמנים מהקהילה ולתמוך באמנות ובכלכלה ורודה.
"כלכלה ורודה. איזה שטויות." נשפה אימא בבוז, "קלוד בן-יוסף." הוסיפה בתיעוב, "בטח עוד מרוקאי שעבר דרך צרפת בדרך לארץ ועכשיו מנסה לעשות עלינו רושם עם השטויות האומנותיות שלו."
"אימא, די!" ביקשתי, חש נבוך בגלל גבי שבטח שנא כל מילה מדבריה.
"מה די?" כעסה אימא, תמיד כשבליך בא לבקר את אבא, היא הייתה נעשית רגזנית ושתלטנית יותר מהרגיל, "ומה זה הקשקוש הזה על אמנות של הומואים? הרי הם שולטים בכל הבידור והאמנות בארץ, הסוטים האלו!"
"את רוצה להגיש שגם אני וגבי סוטים?" התרתחתי.
"נו, די, עמי. מספיק." ביקש גבי ששנא מריבות עוד יותר מאשר הערות הומופוביות.
"בהחלט כן," לא נרתעה אימא מלעמוד על דעתה. "סוטים וחולים שזקוקים לטיפול נפשי."
"את טועה, להיות הומו זו לא סטייה ולא מחלת נפש. אפילו איגוד הפסיכיאטרים מסכים שהומואים הם אנשים שפויים כמו כולם." אמר בליך חרש, קם ממקומו, לחץ בחום את ידו של אבא כשהוא מהדק אותה בין שתי כפותיו בכוח, הניד בראשו לעבר אימא ולעברנו ויצא החוצה.
"באמת, בלה, הפעם פשוט הגזמת." אמר אבא ופניו היו לבנים כפי שלא ראיתי אותם מעודי, "אני ממש כועס עליך." אמר בתוקף והלך בעקבותיו של בליך.
"משה, לאן אתה הולך? תעזוב אותו, שילך, מה אתה רץ אחרי הפרוורט הזה?" צעקה אחריו אימא, אבל הוא התעלם ממנה, יצא וסגר את הדלת אחריו בטריקה עזה.
"נו, מה תגידו על זה?" נדהמה אימא.
"שאבא צודק, הגזמת לגמרי, הצלחת להעליב בבת אחת את כל האורחים שלך, כולל את הבן שלך ואת בעלך." אמרתי, זועם מאוד, ודהרתי לדלת היציאה, גורר אחרי את גבי הנבוך. תכננתי לטרוק גם כן את הדלת, אבל גבי הצליח ברגע האחרון למנוע את זה ממני.
חבל.
פרק ז'