קוראים

יום שישי, 12 בינואר 2018

ב. שברת, שילמת

פינחס הקטן
ברגע שנכנסתי לא רציתי יותר ללכת. פעם ראשונה שזה קרה לי אצל קליינטים - נהניתי בלי שאצטרך להעמיד פנים, כיף גדול!
האווירה בדירה היפה שלהם הייתה רגועה ומכניסת פנים, ומהרגע הראשון היה ברור שהם מחבבים אותי, שאני מוצא חן בעיניהם ושהם רוצים שאני ארגיש טוב.
נדיר מאוד להרגיש ככה, בדרך כלל, גם כשהכל בסדר ואין שום קטעים מפחידים או מגעילים במיוחד, אני רק מחכה לרגע שאוכל לקחת את הכסף ולהסתלק.
אני לא מניח לקליינטים להבחין בזה כמובן, זה לא מקצועי וגם לא מנומס, אבל במקרה שלהם זה היה אחרת, נהניתי מכל רגע והזמן פשוט טס.
מהניסיון שצברתי בעבודה הזו למדתי להיזהר מבני זוג. הם בדרך כלל די איומים למי שהם מזמינים אליהם, ולפעמים (וזה משום מה גרוע עוד יותר) גם זה אל זה, אבל איתם זה היה אחרת, הם היו מלאי התחשבות ונדיבים אחד לשני, וגם אלי.
מצא חן בעיני שהם החמיאו לי כל הזמן, ציינו כמה אני מתוק ונחמד ולא התאכזבו שאני בחור עדין, לא שרירי במיוחד ולא כל כך מצויד. "השם שלך ממש מתאים לך, אתה נראה בדיוק כמו שוולנטין אמור להיראות, מלאכי וחמוד." החמיא לי יוגב וחייך באהבה אל אור שגם הוא היה, בדרכו, חמוד מאוד.
אור היה עדין ומתחשב בצורה מקסימה. יוגב לעומתו היה מבוגר ומסוקס יותר, והיחס שלו כלפי היה חם ואבהי. גם אחרי שכולנו גמרנו הם נשארו חביבים, לא נחפזו להעיף אותי החוצה כמו שזוגות עושים בדרך כלל אלא הציעו לי בנימוס ללכת להתקלח, ואחרי שיצאתי מהמקלחת, נקי וריחני, הם הזמינו אותי לשבת לאכול איתם משהו קל. זו באמת הייתה מחווה נדירה, אף אחד מהקליינטים האחרים שלי לא העלה בדעתו שאני עשוי להיות רעב, או צמא אחרי שהתאמצתי לספק אותם.
אכלנו ארוחת ערב מעולה - סלט קיסר טרי, נהדר ופסטה בשמנת, שתינו מיץ ושוחחנו. סיפרתי להם קצת על עצמי, מה אני לומד, ומה השאיפות שלי בחיים, והרגשתי שהם באמת מתעניינים ואכפת להם ממני. המון זמן לא ניהלתי שיחה נעימה ותרבותית כזו. הם היו כל כך חביבים ולא מתנשאים, הרגשתי שהם רואים בי חבר.
לפני שהלכתי יוגב סיפר לי שהוא חייב לנסוע לכמה חודשים לחו"ל, ביקש ממני לשמור על עצמי, הבטיח שמיד כשיחזור הם יצרו איתי קשר וניפגש שוב, ואחר כך לחץ את ידי בחמימות והוסיף נשיקה על הלחי. 
יצאתי משם מוקסם ומסוחרר, ובלילה, כשהקשבתי למוצארט לפני השינה, נעשיתי פתאום נורא עצוב והתחלתי לבכות. רק אז תפסתי עד כמה אני בודד. הייתי צריך להבין עוד קודם, אבל מסתבר שאני לא כל כך חכם כמו שהיה נדמה לי פעם. לאחרונה התחלתי לחשוד שאני בעצם די טיפש, וגם עיוור, בעיקר כשזה נוגע לחיי. לבכות רק בגלל שבני אדם שהשתמשו בגוף שלך התייחסו אליך כמו אל יצור אנושי? עד כמה נמוך עוד אפשר לרדת? עד כמה פתטי יכול בן אדם להיות?
עוד בשנה הראשונה שלי כנער ליווי, כשעוד סיפרתי לעצמי שאני חוסך כסף לשינוי מין תכננתי לפרוש ברגע שארגיש שמיציתי. בהתחלה נתתי לעצמי שנה, ואחר כך שנתיים, ואיכשהו הזמן חלף, הכסף נצבר, למעשה לא הייתי צריך להיות שם יותר, ובכל זאת נשארתי עוד ועוד.
רק אחרי הפגישה עם יוגב ואור קלטתי פתאום שאני כבר כמעט ארבע שנים בעסק הזה... למה אני עדיין פה? מאז התקף הבכי הלא צפוי השאלה הזו הציקה לי ללא הרף.
במבט לאחור הפגישה איתם הייתה רק טריגר לשינוי שהחל אצלי כבר בשנה שעברה. מאז שהייתי איתם סירבתי להמון פניות, ולמעשה הייתי באמצע תהליך פרישה כשבערך שבועיים אחרי שהכרתי אותם היה לי פתאום טלפון מאור. הוא התקשר בלילה, בדיוק כששכבתי במיטה, מקשיב לנוקטורנו של שופן בביצוע ארתור רובינשטיין. בהתחלה לא זכרתי מי הוא, "איזה אור?" שאלתי, מבולבל, ורק כשהוא הזכיר לי שהוא אור של יוגב הבנתי. "מה? יוגב כבר חזר? מה שלומו?" שאלתי, מרגיש גל חום נעים מתפשט בגופי, מתחיל מהבטן ויורד למטה.
"לא, הוא לא... הוא צריך להישאר שם לפחות עוד חודשיים וחצי." ענה אור בקול חנוק, מעורר דאגה.
שאלתי אם הכל בסדר אצלו, ובמקום לענות הוא רצה לדעת של מי המוזיקה העצובה הזו שאני מקשיב לה.
"נוקטורנו של שופן, לפני השינה אני מקשיב לפעמים למוזיקה קלאסית." הסברתי.
"אז אני מפריע לך לישון? סליחה, פשוט רציתי..." קולו גווע למין מלמול קלוש.
"מה רצית אור? למה אתה עצוב כל כך, מתגעגע ליוגב?"
"כן, קצת." לחש אור, והייתה לי הרגשה שהוא על סף בכי.
"אתה רוצה שאני אקפוץ להיות איתך קצת? לא בקטע של עבודה, סתם ביקור."
"כן, בבקשה, זה יהיה מאוד יפה מצידך, אני פשוט..." הוא גנח, מחניק יפחה, וניתק.
לקחתי כמה דיסקים של שופן בביצוע של רובינשטיין ונסעתי אליו. 
הוא לא נראה טוב, פניו היפים היו נפולים ולא מגולחים, שערו ארוך מידי ופרוע, וברור היה שהוא בכה לא מזמן, והוא מוטרד ועצוב מכדי לטרוח להסתרק או להחליף חולצה.
"מתגעגע ליוגב?" שאלתי, והסטתי קווצת שער שנפלה על מצחו.
"לא." התיז אור בזעף, "ממש לא, הבן זונה הזה, שימות!" הכריז והסתער עלי בניסיון מגושם לחבק אותי. מופתע, נרתעתי לאחור ונפלתי על הספה, חובט את ראשי בקיר.
זו לא הייתה מכה רצינית, אבל אור נבהל, הרפה ממני והתחיל להתנצל, מגמגם כמו ילד נפחד.
"די, די, בוא נרגע קצת ונתחיל מהתחלה." ביקשתי, הושטתי לו דיסק של וואלסים, וביקשתי שישמיע אותו בזמן שאני הולך להכין תה, ואז אולי נוכל לדבר קצת, אם יבוא לו.
"לא בא לי." קדרו פניו של אור, אבל אחרי שריחו הנעים של תה היסמין התפשט בחלל המטבח, נישא מעדנות על צליליו המרגיעים של שופן, הוא התיישב מולי, כרך אצבעות עדינות סביב המאג החמים, שתה קצת, והתחיל לדבר.
"אנחנו יחד כבר חמש שנים, ואני אוהב אותו כל כך... הוא בן אדם סגור מאוד, מופנם כזה, אבל עם לב זהב, הייתה לו ילדות קשה מאוד, לא הכל אני יודע, אבל אני לא מתפלא שהוא יצא קצת שרוט, כל אחד היה נשרט אם הוא היה עובר מה שהוא עבר. בגלל זה יש לו איזה בעיה עם חדירות, לא משנה מה עשיתי, הוא לא מוכן בשום פנים ואופן."
"כן, שמתי לב, זה לא כל כך נדיר, יש הרבה כאלה, בעיקר אקטיביים."
אור נאנח, "אני יודע, ובהתחלה זה לא הפריע, אבל פתאום קלטתי שאם נישאר יחד אני לא אזכה לזיין אף פעם אלא אם אני אבגוד בו, או שנפתח את היחסים, וזה ממש לא התאים לי. יוגב הבין אותי ונפרדנו, וזה היה נוראי, תקופה איומה, נכנסתי לדיכאון, לא בא לי יותר שום דבר, וגם יוגב סבל מאוד, התגעגענו נורא ובסוף, בדיוק בפורים לפני חמש שנים חזרנו." חיוך האיר את פניו כשנזכר בכך, "יוגב מצא פיתרון נחמד שמצא חן בעיני שנינו, כל כמה שבועות היינו מזמינים נער ליווי וחוגגים יחד, קראנו לזה משלוח מנות...." עיניו התערפלו מדמעות. "ניסינו כל מיני בחורים ותמיד היינו חוזרים לג'וני, הראשון שלנו. בחור מקסים, בריטי ממוצא ניגרי. הוא היה בארץ על אשרת סטודנט והתפרנס מהופעות חשפנות ושירותי ליווי. בפעם הראשונה שראינו אותו הוא היה בתחפושת של ליצן... חומד של בחור, רוב הזמן היינו מזמינים אותו, אבל אחרי שלוש שנים הוא חזר ללונדון. אחריו ניסינו עוד כמה בחורים, וזה לא היה מוצלח. חלק גם לא היו באמת הומואים, וגם אלא שכן לא היו כאלה שבאמת אוהבים ויודעים לקבל זין, ואף אחד מהם לא היה מישהו על רמה שאפשר לדבר איתו, חוץ מג'וני אתה הראשון שמצא חן בעינינו. לפני שיוגב נסע דיברנו עליך וחשבנו להציע לך משהו קבוע, אם יבוא לך, אבל..." הוא מחה דמעה ומשך באפו כמו ילד.
"אבל מה?" רכנתי לעברו ולקחתי את כף ידו בידי, מלטף אותה בעדינות, "מה קרה?"
"התקשרתי לחדר של יוגב לדבר איתו, כמו תמיד, ופתאום שמעתי את ג'וני שואל אותו משהו בקשר למגבת..." הוא התנשם ופניו האדימו, "לא שמעתי ברור מה הוא שאל, אבל שמעתי את הדלת של המקלחת חורקת, וישר זיהיתי את הקול שלו, אני מתאר לעצמי שהוא הלך להתקלח אחרי הזיון וגילה שאין לו מגבת... הבוגד הזה!"
"אבל אתה לא יכול להיות בטוח שזה באמת היה ג'וני, וגם אם נניח שהם באמת נפגשו, מאין לך שהיה סקס? אולי טעית?"
"לא טעיתי." התעקש אור, "אם הם סתם היו נפגשים יוגב היה מספר לי מיד, אבל הוא לא סיפר כלום, העמיד פנים שהוא לבד בחדר, איזה שקרן!"
"אבל אור, אולי זה היה סתם מישהו שנכנס אליו בזמן שדיברת, אולי המנקה, או המלצר, או משהו כזה? מישהו לא חשוב שבמקרה יש לו קול דומה לזה של ג'וני?"
אור העווה את פניו בבוז, "נראה לך? יוגב גר בדירה שכורה לא במלון, אין שם לא מלצרים ולא מנקים, ומה הסיכוי שפתאום יכנס אליו מישהו עם מבטא ניגרי בדיוק כמו שהיה לג'וני, מישהו שיש לו קול זהה והוא מדבר עברית כמו ג'וני שאגב, מדבר עברית נהדרת?"
נאנחתי, אלה היו טיעונים חזקים מאוד, לא יכולתי להתמודד אתם. "תראה אור, יכול להיות שאתה צודק, ואולי הוא באמת יצר קשר עם הג'וני הזה והם... אתה יודע, נניח שאתה צודק והוא זיין אותו, נו, אז מה? למה זה כל כך מפריע לך?"
"למה זה מפריע לי? אתה באמת לא מבין למה זה מפריע לי? זה מפריע לי כי החלטנו שאנחנו לא בוגדים, שאנחנו בזוגיות מונוגאמית, ושאנחנו עושים שלישיות רק יחד, ולא פותחים את הזוגיות בשום תנאי."
"טוב, אבל בכל זאת, הוא שם באנגליה ואתה פה, אז..."
אור ממש כעס עכשיו. "הוא נסע בסך הכל לפני שבועיים, והוא לא ילד חרמן, הוא גבר בן ארבעים פלוס, והוא טוען כל הזמן שהוא אוהב רק אותי, למה הוא לא יכול להתאפק כמה שבועות?"
"יכול להיות שהוא הרגיש בודד, התגעגע, רצה קצת חום וחברה, והרי הבחור הזה, הג'וני הזה, הוא מכר ותיק של שניכם והוא כבר רגיל אליו, אז..."
אור קם, נרגז מאוד, ביקש ממני לסתום כבר, ושאל בתוקפנות מעליבה כמה יעלה לו לילה שלם איתי.
אם הוא לא היה אומלל ונסער כל כך בטח הייתי נעלב, באתי אליו כמו אל חבר והוא מתייחס אלי ככה? זה היה מביך ומעליב. אמרתי לו שאני מצטער, אבל אני כבר לא עומד למכירה, וקמתי ללכת, מתכנן לבצע יציאה מרשימה מדירתו ומחייו, ואיכשהו הצלחתי להפוך את כוס התה החם שלי על מכנסי ועל הרצפה.
זה כאב! פלטתי יללת כאב ובחיפזון לא מכובד מיהרתי למשוך למטה את מכנסי, בוחן בחרדה את הכוויה האדומה שהסתמנה על עורי.
"חכה, אל תזוז." קפץ אור מכיסאו, פרש מגבת רטובה על ירכי הצרובה, ואחר כך הביא גם חבילה של אפונה קפואה לקרר את עורי, ואפילו התנצל. "זה כואב מאוד?" חקר באהדה.
"כן, נורא." יללתי, "וגם הנעלים שלי נרטבו."
הוא עזר לי לחלוץ את נעלי, ולפשוט את גרבי הלחות, לקח אותי למקלחת, הושיב אותי על האסלה הסגורה, מרח משחה נגד כוויות על עורי, וביקש שוב סליחה.
"זו לא אשמתך, הכל בגללי, אני כזה דביל מגושם."
"שטויות, דבר כזה יכול לקרות לכל אחד, זו סתם תאונה טיפשית, עד החתונה זה יעבור."
"מה חתונה? מי יתחתן עם אחד כמוני." פלטתי במר נפשי.
"למה אתה מתכוון אחד כמוך? למה אתה יורד על עצמך, אתה בחור מדהים וולנטין, באמת."
"שטויות, אני לא מדהים ולא נעלים, סתם זונה שמנה עם זין קטן, וחוץ מזה בכלל לא קוראים לי וולנטין. זה שם בדוי, האמת שנולדתי בארץ, שמי פינחס, על שם הרופא שיילד אותי."
"פינחס?" גיחך אור "וואלה?" ופתאום פרץ בצחוק.
"אפשר לחשוב שאור יותר טוב?" נהמתי לעברו באנטיפטיות.
הוא פשט את ידיו לצדדים, מניע אותן למעלה ולמטה, מקער את כפותיו בחיקוי למאזניים. "אור, פינחס... פינחס, אור? כן, לדעתי אור שווה יותר." פסק, וצחק צחוק מלגלג שהחזיר אותי בבת אחת לילדותיי האיומה.
הוא רק התבדח, ידעתי שלא היו לא שום כוונות רעות אבל זה לא שינה כלום, שוב הרגשתי כמו הילד המבוזה והנלעג שהייתי פעם, ילד דחוי שגר בדירה שכורה מתקלפת, חי חיי עליבות במחיצת אימא חסרת אונים שלא ידעה איך להתמודד עם החיים בארץ, ולא הצליחה להגן עלי מפני בריוני השכונה שהפכו אותי לילד כאפות וירדו לחיי לאורך כל ילדותי.
מניסיון ידעתי שאין טעם להגיב, קמתי ובשתיקה הלכתי חזרה למטבח, משכתי על עצמי את מכנסי המוכתמים והלחים, דחפתי את כפות רגלי לנעליי בלי לטרוח לקשור את השרוכים, ופניתי לדלת.
"מה, אתה הולך?" שאל אור, מופתע, "סתם צחקתי איתך, לא נעלבת, נכון?" אחז בכתפי, מנסה להציץ בעיני.
ניערתי מעלי את כף ידו, ופתחתי את הדלת, "אני מודה לך מאוד על האירוח, שלום ותודה." אמרתי בקרירות, והלכתי הביתה, משאיר אחרי את כבודי הרמוס, פיסה קטנה מליבי, ואת הדיסקים של שופן. 

חזרתי הביתה נסער ומתוח, חושב שוב על ליאו, נאבק ברצון להתקשר אליו. היו זמנים שלא יכולתי לעבור יממה בלי לדבר איתו. פעם, כשהייתי צעיר ותמים יותר חשבתי שאמות אם לא ניפגש לפחות פעם בשבוע, אם לא לסקס אז לפחות לחיבוק ולנשיקה. ליאו היה הגבר הראשון שהתאהבתי בו, מבחינתי הוא היה יכול להיות גם האחרון, אף פעם לא אהבתי ככה ובטח גם לא אוהב, כי רק בגיל עשרים אפשר לאהוב בעוצמות גדולות כל כך, וגם להתאכזב באותן עוצמות.
כשגיליתי שהוא נשוי ואני מהווה רק חלק מחייו התמוטטתי מרוב אכזבה, ובכל זאת המשכתי לאהוב אותו, ורק אחרי שהבנתי שבחיים הוא לא יצא מהארון, אפילו לא בשבילי, האהבה הענקית שלי התהפכה לשנאה, לא כלפיו, לא הייתי מסוגל לשנוא אותו, אבל התחלתי לשנוא את עצמי, והפיתרון היחיד שעלה בדעתי היה להפוך לאישה ואולי אז...
קודם בדקתי וחקרתי היטב את הנושא, חישבתי כמה זה יעלה ומה צריך לעשות, ורק אז העזתי לשאול את ליאו מה דעתו על הפתרון שמצאתי בשבילנו.
אחרי רגע של תדהמה הוא צחק, אמר שאני מדבר שטויות, והודיע לי שמה שלא אעשה הוא בחיים לא יתגרש מאשתו, הוא אוהב אותה ואת הילדים, ובכלל, בתור אישה אני אהיה סתם כונפה שמנה, הוא מעדיף אותי כמו שאני, הפסיבי הקטן והחמוד שלו עם התחת המתוק והזין הקטן.
פגוע מאוד צרחתי שאני שונא אותו, ושאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים והחלטתי שזהו, אני חייב למות. תכננתי את ההתאבדות שלי בקפידה, בדקתי באתרי התאבדות באינטרנט מה עושים, אגרתי כדורי שינה, כתבתי מכתב התאבדות ו... ברגע האחרון נרתעתי.
לא הצלחתי לאזור די אומץ לסיים את חיי, אבל גם לחיות אותם כמו שצריך לא הצלחתי. רק אחרי כמה שנים הבנתי שכל עניין הניתוח לשינוי מין היה תחליף להתאבדות, ניסיון להרוג את פינחס השנוא ולהפוך לאדם אחר.
אור התקשר אלי קצת אחרי שחזרתי הביתה לשאול מה שלומי, ובהתחלה הייתי נוקשה מאוד כלפיו.
"אני בסדר גמור, אל תדאג."
"התנהגתי כלפיך בצורה מכוערת, אני רוצה להתנצל, אתה סולח לי?"
"כן, בטח, לא קרה כלום."
"בטח שקרה, תגיד, באמת החלטת להפסיק לעבוד ב... ב..."
"בזנות? כן, החלטתי לפרוש. הגיע הזמן להתחיל קריירה שנייה."
"מה אתה רוצה לעשות?" שאל אור, נשמע כאילו באמת אכפת לו.
"יש לי תואר שני בהיסטוריה ובספרות, ויש לי גם תעודת הוראה. אני מתכוון לחפש עבודה בהוראה, אולי בבית ספר תיכון?"
"נשמע רעיון נהדר, בהצלחה."
"תודה, גם לך, טוב אז..."
"ולנטין, בבקשה, אל תסגור, תשמע, אני מצטער שהייתי מגעיל כזה, אולי נוכל להיפגש שוב, לא בשביל... סתם כדי לדבר."
"יש לך בן זוג, למה שלא תדבר איתו?"
"כבר דיברתי, כרגע סיימנו לשוחח, זה נגמר."
"אז הוא באמת נפגש עם הבחור ההוא, הליצן הכושי מבריטניה?"
"כן, אמרתי לו ששמעתי את ג'וני והוא מיד הודה בכל, טען שזו הייתה סתם פגישה ידידותית שנסחפה לסקס, ושהוא לא התכוון, וזה לא משנה כלום, הוא אוהב רק אותי, אבל לא הסכמתי להקשיב, אמרתי לו שאני והוא כבר לא זוג וסגרתי."
"טוב, אני לא מכיר אותו מספיק טוב, אבל היה לי רושם שהוא באמת אוהב אותך, לא חבל להיפרד רק בגלל זיון לא משמעותי?"
"כן, מה עוזר לי שהוא אוהב אותי אם הוא בוגד? סמכתי עליו, בטחתי בו, לא הסתכלתי על אף אחד חוץ ממנו והוא..." אור התחיל לייבב.
"אני באמת מצטער אור, אל תבכה, תשמע, קח כדור שינה או משהו ולך לישון, נדבר מחר, בסדר?"
"לא, לא בסדר. אני לא רוצה להיות לבד הלילה, אני לא מסוגל לישון פה יותר, אפשר לבוא אליך, בבקשה?" התחנן אור.
לא יכולתי לסרב לו, מי כמוני ידע כמה נורא להיפרד מבן אדם שאתה אוהב בכל ליבך. "טוב, בוא." נתתי לו את הכתובת, והוא הגיע אחרי חצי שעה, נושא תיק קטן על שכמו, פניו נפולות ועיניו אדומות מבכי.
"יהיה בסדר, אל תדאג, הוא יחזור בקרוב ותתפייסו, אני בטוח, תראה כבר מה השעה, בוא נלך לישון." התכרבלנו יחד במיטה, ובמקום לישון דיברנו. סיפרתי לאור על עצמי, על ליאו, על ילדותי הדפוקה, הבדידות, ואיך ניסיתי להפוך לאדם אחר כתחליף להתאבדות.
"אבל לא תעשה את זה, נכון?"
"לא, מסתבר שגם לזה אין לי אומץ, כנראה שאני אצטרך להמשיך לחיות."
"לקבל את עצמך כמו שאתה צריך יותר אומץ מאשר למות." חיווה אור את דעתו. לא מקורי כל כך, אבל לפעמים גם קלישאה היא פקט.
"יכול להיות שאתה צודק." הסכמתי, חונק פיהוק. הייתי די עייף ולא היה לי כוח לויכוחים.
"בטוח שאני צודק." התלהב אור, שמח לעסוק לשם שינוי בצרות של מישהו אחר, "תראה, אני מבין שאתה לא אוהב את עצמך, ברור שמשום מה אתה לא מקבל את עצמך, אבל..."
"לא משום מה." נכנסתי לנאום העידוד שלו שעצבן אותי עוד לפני ששמעתי אותו עד תומו, "יש לי סיבות טובות."
"נו, מה, תגיד?"
טוב, הוא שאל, לא? התנערתי מהעייפות ושפכתי את כל מה שרבץ לי על הלב.
"קודם כל יש לי זין קטן מידי, ואני נראה... אני שמן מידי, ונמוך, רק מטר שבעים ואני גם עדין מידי, אני פשוט מגעיל!" התפרצתי.
"ובכל זאת אתה מוצא די אנשים שנותנים לך כסף כדי לעשות אתך סקס, איך אתה מסביר את זה?" חייך אור בקנטרנות.
נו, איך? אין מה להגיד, הוא הצליח לאתגר אותי. "כי גברים חרמנים הם יצורים מטומטמים? כי לכל סיר יש מכסה?"
"לא, אידיוט, כי אתה בחור יפה, נכון, אתה לא מסוקס ושרירי, אבל עובדה שיש כאלה שאוהבים את המראה שלך. אף פעם לא תשביע את רצון כולם ואתה גם לא צריך, תמיד יהיה מי שיעדיף שתהיה גבוה יותר, או נמוך יותר, שרירי יותר או פחות, יש כאלה שרוצים שמנים, ויש כאלה שמעדיפים אנורקטיים, מספיק שתהיה מרוצה מעצמך." הצהיר אור וחייך חיוך אידיוטי שהרתיח אותי.
"טוב, אז אני לא, ומה שהכי מעצבן זה שלא יעזור אם אני אעשה דיאטה, ואגור בחדר כושר, שום דבר לא יגדיל לי את הזין, הוא קטן ומגעיל!" חשפתי את מקור הכאב האמיתי שלי.
לא, הוא חמוד ומתוק." אמר אור באבירות, והניח יד בין רגלי, עוטף בעדינות את הזין שלי כולל האשכים, ולא שהיו לו ידיים כל כך גדולות, אני פשוט באמת קטן בתחום הזה.
לאור זה לא הפריע ללטף, למעוך ולהחמיא, "כולך חמוד, אתה כזה חלק ועדין ו..." הוא רכן מעלי, נישק את פי ואת כתפי וירד משם לחזי, מצץ את פטמותיי, התלהב כמה הן מתוקות ורכות ואחר כך הפך אותי על בטני והחל לפנק את חור התחת שלי בלשונו, מלקק וחופר ומתלהב איזה טעים אני, ובסופו של דבר גם חדר לתוכי, לא לפני שביקש רשות, וקיבל אותה, כמובן.

שמור     בטליוגב
"אני כל כך מצטער." התרגש ג'וני, "אני מרגיש שהכל קרה בגללי, אתה רוצה שאני אתקשר לאור? אולי זה יעזור?"
"לא, זה לא."
"אני בטוח שאם אני אסביר לו איך זה היה, שזה קרה באשמתי..."
"איך באשמתך? הרי לא אנסת אותי."
"כן, אבל אם אני אספר לו שפיתיתי אותך... שלא תכננו כלום ושזה פשוט קרה... יכול להיות שאז הוא יבין ויסלח לך."
"לא חושב שזה יקרה, ובכל מקרה, לא מגיע לי שהוא יסלח לי, בגדתי בו, למה שהוא יסלח לי?"
"כי אתה אוהב אותו, כי הוא אוהב אותך, לא חבל שתיפרדו בגללי? מה כבר קרה? היה קצת סקס, אז מה?" מחה ג'וני טוב הלב, מנופף את ידיו בהתרגשות.
"זה לא הסקס, זו הבגידה, ואגב, אני לא חושב שהוא אוהב אותי יותר."
"אל תדבר שטויות, בטח שהוא אוהב אותך, אני מכיר אותו, הוא בטח אומלל עוד יותר ממך, הוא כועס, אבל הוא יתגבר על זה בסוף ויסלח לך."
"לא, הוא לא, ולמה שיתגבר? הוא צודק, גם אני לא הייתי סולח לו על דבר כזה."
"אני בטוח שכן." מחה ג'וני.
"אתה טועה." הנחתי יד על שכמו והובלתי אותו החוצה, "אני יודע שיש לך כוונות טובות ג'וני, אבל זה לא יעזור, פישלתי, הוא תפס אותי על חם ועשה מה שצריך לעשות, העיף אותי, ובצדק."
"אבל..." המשיך ג'וני להתווכח, אבל הניח לי להוליך אותו החוצה. היה ברור שגם הוא רוצה להסתלק, אבל מצפונו לא הניח לו לעזוב אותי במצב כזה, "אני לא מבין, אתה לא מתכוון לנסות לשכנע אותו, להסביר? אתם כבר חמש שנים יחד, לא חבל לזרוק הכל בגלל כמה דקות של חרמנות?"
"כן, חבל, אבל מה לעשות, ככה זה, שברת שילמת."
"מה זה השטויות האלה? מה שברת שילמת? החיים שלכם הם לא צלחת חרסינה, הייתם יחד חמש שנים באהבה גדולה, וככה אתה מוותר על הכל? אני מציע שתיתן לו כמה ימים להירגע, ואז תחזור אליו שוב, תתנצל, תסביר, אני בטוח שבסוף תחזרו." התעקש ג'וני להישאר אופטימי.
"לא ג'וני, אנחנו לא." הורדתי אותו בעקשנות לקרקע המציאות, "ברגע שהוא הבין שבגדתי בו הוא התקשר לבחור אחד... מישהו שהיה איתנו אחריך, עכשיו הם יחד, אין לנו יותר כלום, נגמר, הבנת?" פתחתי את הדלת, הדפתי אותו החוצה, סגרתי את הדלת על פניו הנדהמות וחזרתי לחיים השוממים שהיו לי פעם, לפני שאור בא והאיר אותם.
תכננתי להמשיך הכל כרגיל, להתעלם מהנסיבות, לחזור לעבודתי, ולעשות מה שהייתי אמור לעשות. נכון, הלב שלי היה מרוסק, וכאב לי כל כך עד שהייתי צריך להתאמץ לנשום כרגיל, אבל לא הנחתי לאף אחד להבחין בכך. החיים לימדו אותי לא לוותר לעצמי, להתעלם מרגשות ומכאבי לב, ולהמשיך הלאה, וזה בדיוק מה שעשיתי.
דחקתי את אור מזיכרוני וחזרתי לעבודה, אמנם בלילות התקשיתי לישון, תאבוני פג, והיה עלי להיאבק כדי להתרכז, אבל המשכתי לעשות הכל כמו תמיד. לא תמיד הצלחתי בכך, עמיתים שהכירו אותי שאלו בדאגה אם הכל בסדר, תהו בחביבות אם אני מרגיש טוב, האמיצים יותר רצו לדעת במה אפשר לעזור. לא הסגרתי כלום, כל מה שנשאר לי הייתה גאוותי וכמו בילדותי ובנעורי דבקתי בה בעוז ולא הנחתי לעצמי להישבר. חייכתי ועניתי לכל המודאגים שהכל בסדר, מסרב לשתף איש בכאבי למרות שדי היה להביט בי כדי להבין שמשהו רע עובר עלי.
בכיתי רק פעם אחת, כשאור שלח לי בדואר רשום את מפתח הדירה שלנו בצירוף מכתב פרידה קצר וקר. הוא לא סיפר לאן הוא עובר, ואיך אפשר להשיג אותו מעכשיו, ואני לא שאלתי כלום. אמרתי שלום ותודה ונפרדנו כמו זרים. אני מניח שאם הייתי מתאמץ הייתי מצליח לגלות לאן הוא הלך, אבל למרות שהגעגועים קרעו את ליבי לגזרים הייתי נחוש לקבל עלי את מלא העונש, לא לבקש מחילה ולא להתחנן לסליחה.
"פישלתי ולכן עלי להיענש." הסברתי לפסיכולוג שניסה לעזור לי להתגבר על בעיית האינסומניה שסבלתי ממנה מאז שאיבדתי את אור.
הוא היה דווקא בחור טוב, הפסיכולוג הזה, אמפטי ומלא רצון טוב. הוא ניסה לעזור, התאמץ להוכיח לי שלמרות ששגיתי מגיעה לי מחילה. כדי לא לפגוע ברגשותיו העמדתי פנים שאני מאמין לו, והנחתי לו להאמין שמצבי השתפר, ואולי הוא השתפר באמת? עובדה שאחרי שנתיים של אבל וסבל התחלתי להתאושש, מכרתי את הדירה שחלקתי עם אור וניסיתי לפתוח דף חדש. ניסיתי אפילו לחפש שוב סקס, ופה ושם מצאתי, אבל זה אף פעם לא היה מה שבאמת רציתי, מה שרציתי היה לחזור אחורה, להתחמם לאור אהבתו של אור, וזה היה בלתי אפשרי.
למרות מאמצי לחמוק ממכרים משותפים שרכשנו יחד הם התעקשו לספר לי שאור חי עם בחור מתוק אחד שעונה לשם פיני, ושהם נראים מאושרים יחד. אני מניח שיכולתי להעיר הערות מרושעות על עברו המפוקפק של בן זוגו הנוכחי של האקס שלי, אבל לא עשיתי זאת. גזרתי על עצמי שתיקה, ועד כמה שידוע לי איש לא ידע על עברו של פיני כנער ליווי בשם ולנטין. הוא התחיל לעבוד בבית ספר, והציג את עצמו כמורה להיסטוריה וספרות, ואף אחד ממכריו לא חשד שהבחור העדין והביישן הזה היה פעם עובד בתעשיית המין.
שנתיים ומשהו אחרי שנפרדנו קבעתי פגישה בחוף געש עם בחור נשוי, ומאוד בארון. חוץ מאשר את אשתו וילדיו הבחור אהב מאוד גם ים, גברים אקטיביים וסקס בחיק הטבע, ובעזרת אטרף הוא ניצל כל רגע פנוי כדי לטפח את תחביביו.
כבר נפגשנו בזמנו בקיץ, וזה היה מוצלח למדי עד כמה שסקס במים לאור שמש אוגוסט החורכת יכול להיות מוצלח. כשהוא פנה אלי שוב ניסיתי להתחמק והתלוננתי שבפעם הקודמת סבלתי מקילוף בגלל שיזוף מוגזם, ושלא ממש נהניתי מכל העסק, לא נעים לזיין כשכל רגע מישהו עלול להגיע ולהפריע, אבל הוא הפציר מאוד, ממש התחנן, וציין בצדק שבאוקטובר פחות חם ופחות צפוף על שפת הים. בסוף נכנעתי להפצרותיו ולחרמנות שלי והבטחתי להגיע.
החניתי את מכוניתי וכבר עמדתי לשים את פעמי לחוף ופתאום הנשוי החרמן שלי התקשר, שופע התנצלויות, והסביר שצץ משהו לא צפוי, ואחרי ששב והתנצל מעומק ליבו ביטל את הפגישה.
מאחר וכבר הייתי שם עם קרם הגנה ובגד ים החלטתי ללכת בכל זאת. טיילתי על החוף, לטשתי מבט בגברים ערומים, ראיתי גם זוגות ושלישיות, ואפילו זכיתי לכמה הצעות שדחיתי בנימוס, ולבסוף נמאס לי והחלטתי לחזור. בדיוק כשהתחלתי לשרך את דרכי חזרה למכונית נתקלתי פתאום באור.
עמדנו ובהינו זה בזה באור השמש האכזרית שחשפה כל קמט וכל שערה, ושתקנו, נדהמים.
"נורא רזית." הוא אמר לבסוף, והושיט לי את ידו.
נאחזתי בה כטובע בקש. "אתה נראה נהדר." אמרתי, בולע בעיני את פניו, "שכחתי כבר כמה אתה יפה."
הוא הסמיק מעט ונראה נבוך, "מה אתה עושה פה?"
"קבעתי עם מישהו, אבל זה לא הסתדר לו, אז סתם... ואתה?"
הוא משך בכתפיו, "מטייל, שוטף את העיניים, מקווה שאולי יצוץ משהו... אתה יודע איך זה."
"וולנטין, מה איתו, אתם עוד יחד?"
"בטח, אבל השבוע הוא בהשתלמות. בחגים הוא תמיד נוסע להשתלמויות של משרד החינוך... אחרת לא הייתי פה, יש לנו הסכם, כשהוא לא בבית אז..."
"חשבתי שטוב לכם יחד."
"נהדר לנו יחד. הוא בחור מקסים, אתה בטח זוכר איזה מותק הוא, אני ממש אוהב אותו, אבל... טוב, אתה יודע איך זה, לכל זוג יש את הסידור שלו, וגם אנחנו... ומה אתך, יש לך מישהו?"
"לא, מאז שאני ואתה... מאז שזרקת אותי אני לבד." אמרתי בקול יבש, מקפיד לא להישמע מאשים.
זה לא עזר, "לא זרקתי אותך, נפרדנו כי בגדת בי." התקומם אור.
"נכון." הסכמתי בהכנעה.
"מאוד נפגעתי כששמעתי שאתה עם ג'וני." המשיך אור להתגונן, "וולנטין היה כל כך מתוק ומבין, לא הייתי מתגבר על התקופה הזו בלעדיו, הוא ניחם אותי ותמך בי ואתה... היה לי רושם שבכלל לא אכפת לך שאני עוזב אז..."
"טעית, כן היה לי אכפת, כאב לי מאוד שנפרדנו."
"אז למה לא אמרת כלום? אפילו סליחה לא ביקשת."
"אני יודע, אולי זו הייתה טעות, אבל הרגשתי שלא מגיע לי שתסלח לי. הפסיכולוג אמר שהענשתי את עצמי."
"פסיכולוג?" אור הרים גבות משתוממות, מביט בפליאה בעיני, "אני לא מאמין, אתה הלכת לפסיכולוג?"
"כן. מאז שנפרדנו לא הצלחתי לישון אפילו לילה אחד כמו בן אדם, סבלתי מאוד ולכן חשבתי ש..." גל של אהבה כלפיו הציף אותי פתאום, מערער את שיקול דעתי.
אצבעותיו השתלבו בשלי, "התגעגעת?"
הנהנתי, לא מסוגל להוציא הגה מפי.
"גם אני, כעסתי, אבל גם נורא התגעגעתי, פיני נורא מתוק, אבל יש לו את המגבלות שלו, יש דברים שהוא לא מסוגל לעשות." הוא נאנח, "אצלי או אצלך?"
"אצלי." אמרתי, ודילגתי מאושר אל מכוניתי, והוא בעקבותיי.
נסעתי הביתה, הוא נסע אחרי, חנינו זה לצד זה, ודקה אחרי שנכנסו לדירה היינו ערומים במיטה.
"כל כך התגעגעתי." גנח אור כשחדרתי לתוכו באנחת אושר, "אין לך מושג... למה לא התקשרת אלי?" כרך את רגליו סביבי.
"ולמה אתה לא?"
"כי כעסתי עליך."
"זו הסיבה שלא התקשרתי, ידעתי שאתה כועס, ושאתה כועס בצדק, הרגשתי נורא אשם ולא העזתי.... סליחה אור."
"זה בסדר, סלחתי מזמן."
"אז מה יהיה איתנו בהמשך?" שאלתי אחרי שנרגענו משמחת הפגישה, התקלחנו ושכבנו חבוקים מול המזגן.
"יהיה מה שתרצה."
"מה שאני רוצה זה שנחזור ושהכל יהיה כמו פעם."
"אבל אני עם פיני עכשיו."
"כן, אני יודע."
"אני באמת אוהב אותו, ממש טוב לנו יחד, הדבר היחיד שמפריע לי זה שהוא פסיבי לגמרי, ולפעמים אני ממש צריך... חבל שאי אפשר לחבר אתכם לגבר אחד."
צבטתי את ישבנו, "חבל שאי אפשר לפצל אותך לשניים."
"מה, כל כך השמנתי?" נחרד אור.
"בכלל לא, טיפש, סתם התבדחתי."
"כי אתה ממש רזית יוגב, אני אצטרך לפטם אותך קצת."
"זה יהיה קשה אם תמשיך לגור עם פיני שלך. אין מצב שתחזור לגור איתי?"
הוא נאנח שוב, "תראה יוגב, אתה נהדר, אבל זה לא פשוט, פיני באמת מותק ואנחנו מסתדרים מצוין וממש טוב לנו יחד. כבר קנינו דירה ו... אה... אני ופיני..." הוא הציץ לעברי בחשש ואחרי שהנהנתי לעברו בעידוד סיפר לי, ספק בביישנות ספק בגאווה, שבעוד חודש ייוולדו לו ולפיני זוג תאומים, כנראה בן ובת, ובשיתוף עם האם לעתיד ובת זוגה הם יהפכו להורים ולכן...
"ולכן אין מצב שתעזוב את גן העדן המשפחתי הקטן שיצרת עם פינחס הקטן רק בשביל ליהנות מהזין הגדול שלי על בסיס קבוע." סיכמתי את המצב, מעט בגסות, אבל בדייקנות, ואפילו הצלחתי לחייך קצת.
"אל תזלזל כל כך בזין, זין זקוף באורך מרשים זו סחורה חמה ומבוקשת בכל מצב." הצטחק אור שלא עשה שום מאמץ להכחיש שאין סיכוי שהוא יחזור אלי.
כפיצוי הוא ליטף את פני, נישק אותי, התחנף והתרפק ושכנע אותי שנשוב וניפגש גם מחר. נפגשנו שוב עוד שלוש פעמים, מעולם לא הייתי מאושר כל כך, בטוח כל כך שהוא האחד והיחיד ושלא אצליח אף פעם לאהוב איש מלבדו, וזה מה שאמרתי לו כשהוא ציין שמחר פיני חוזר ולכן לא נוכל להמשיך להיפגש.
"גם לי נורא טוב אתך יוגב, אבל לפי ההסכם שעשיתי עם פיני..." ואז הוא ראה את הבעת פני, השתתק, קם והחל להתלבש.
"טוב, אז מה עושים?" שאל אחרי ששנינו התלבשנו, וישבנו במטבח לקפה אחרון לפני פרידה.
"מה שתרצה." אמרתי ושילבתי את אצבעותיי באלו שלו.
"אני לא רוצה לאבד אותך." אמר אור באומללות, "אבל תבין יוגב, דברים השתנו מאז שנפרדנו. בניתי את החיים שלי עם פיני, וטוב לנו יחד, הוא אוהב אותי מכל הלב, וגם אני... אני פשוט לא מסוגל לעשות לו את זה, גם ככה הוא מרגיש נורא חסר ביטחון כי הוא לא יכול להיות אקטיבי, וחוץ מזה יש לו גם תסביך שלם בגלל הגודל של הזין שלו..."
"ובצדק." הערתי ברשעות.
"די יוגב, בן אדם הוא יותר מגודל החבילה שלו, בטח בן אדם כמו פיני שהוא נשמה, ובן אדם זהב ו... הוא לא חזק כמוך יוגב, ואני באמת אוהב אותו. וגם ככה אני מרגיש אשם שנפגשתי אתך כמה פעמים רצוף, כי לפי ההסכם שלי איתו מותר לנו רק סטוצים." הוא נשא אלי מבט נואש, "תתקן אותי אם אני טועה אבל אני מרגיש שמה שיש לנו, לי ולך יוגב, זה ממש לא סטוץ."
"אתה לא טועה, זה לא ממש לא." הסכמתי, הרמתי את כף ידו אל פי וטמנתי בה נשיקה. זו הייתה נשיקת פרידה, אבל לא תכננתי לספר לו את זה. גם ככה היה לו מספיק על הראש, רגשות האשמה בגלל פיני, התשלומים של המשכנתה על הדירה שלהם, והתינוקות שעמדו להיוולד בקרוב... כל החיים החדשים שהוא בנה לעצמו אחרי שנפרדנו, הם יכלו להיות שלי, כמעט היו, אבל לא ויכולתי להאשים בזה רק את עצמי.
ככה זה בחיים – שברת, שילמת.

אפילוג
שבוע אחרי שנולדו התאומים של אור ופיני הופיעה בשולי העיתון הודעה קטנה – גבר בן ארבעים פלוס נפל ממצוק ונהרג כשטייל לבדו בשמורת הר סדום. הודעה נמסרה למשפחתו.
השניים שהיו עסוקים עד למעלה מראשם בתאומים שנולדו להם לא מזמן לא היו פנויים לעיין בעיתון. הם ראו את ההודעה רק בזכות עורך הדין של המנוח שיצר איתם קשר כדי לבשר להם שמר יוגב פלד ז"ל שנהרג בשבוע שעבר בתאונה מצערת הוריש להם את כל רכושו. "רק תחתמו פה ופה, ושם, ועוד חתימה אחת כאן, וכל הירושה של מר פלד המסכן תעבור אליכם." הסביר עורך הדין, שב והביע את תנחומיו על מותו בטרם עת של מר יוגב פלד, והבטיח להם נאמנה שלא, הוא לא השאיר שום מכתב הסבר, וספק אם תכנן ללכת לעולמו בגיל צעיר כל כך יחסית, ובאמת מוזר שהוא טרח בכלל לכתוב צוואה, דבר נדיר אצל אנשים בגילו. אולי ליבו ניבא לו שהוא לא יאריך ימים? איש לא ידע מעולם כי הוא לקח איתו את סודו לקבר, אבל כמה טוב שטרח לכתוב צוואה כל כך מפורטת, ראוי שכולם ייקחו ממנו דוגמה, והנה כרטיס הביקור שלו, שלא יהססו לפנות אליו בכל עניין ודבר, והלוואי שנתראה מעכשיו רק בשמחות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה