קוראים

יום שני, 15 בינואר 2018

ב. ביעור חמץ

4. CRY ME A RIVER – בכה לי נהר
"מה, אפילו חיבוק לא תיתן לי?" נדהם סיני כשהפניתי אליו את גבי בהפגנתיות אחרי שהוא נכנס למיטה, רחוץ ונקי ומדיף ניחוחות סבון.
"לא בא להתחבק." אמרתי קצרות
"אני מבין." ענה סיני ביובש ונשכב לצידי על גבו, ידיו מאחורי ראשו, נועץ מבט בתקרה.
"לא, אתה לא מבין. אתה חושב שאני כועס בגלל הסמינר הדבילי הזה, אבל זה לא רק זה מוסקוביץ, זה כל החיים שלנו יחד. פתאום התחלתי להסתכל עליהם בצורה שונה."
"חשבתי שאתה מאושר איתי, אני הייתי מאושר מאוד אתך."
"בטח שהיית מאושר איתי, הכל היה לפי התנאים שלך, אני קיבלתי הכל ושתקתי."
"מה הכל? איזה הכל? מה היה לך רע כל-כך?"
"היה לי רע כשהצגת אותי כשותף לדירה שלך, והיה לי רע לראות אותך יוצא לכל מיני אירועים עם חברות פיקטיביות. היה לי רע כי הייתי שותף רק לחצי מהחיים שלך."
"אתה צודק," נכנע סיני בלי שום תנאי, "אתה לגמרי צודק. אני אשתנה, תראה שאני אשתנה, ועכשיו תביא כבר חיבוק, אני חולה מרוב געגועים."
כל-כך רציתי לחבק אותו, לא היה דבר בעולם כולו שרציתי יותר. מהירים כברק עברו במוחי טיעונים בעד ונגד - להגיד זה קל, קודם שיוכיח, אמר קול ההיגיון והתבונה.
מצד שני טען קול אחר, הגיוני לא פחות - הרי הוא כבר מחוץ לארון, אז מה הטעם להמשיך לכעוס על חלב שנשפך? לנצל את החרמנות שלו כדי לענות אותו זה כל-כך פולני ואני כל-כך מתגעגע... נשברתי, הסתובבתי וחיבקתי אותו.
הוא נצמד אלי, מלטף את גבי, מנשק את פני, רועד מעט, לוחש מילות אהבה וכמה שניות אחר-כך פשוט נרדם.
נו, טוב. היה לו יום קשה, ובעצם גם לי. הנחתי את ראשי על כתפו ונרדמתי גם כן.
סיני המשיך לישון גם כשקמתי למחרת ואני הנחתי לו והלכתי להכין לי קפה. אורי הצטרף אלי מפהק ומתמתח מחייך לעצמו חיוך מרוצה. הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שבניגוד אלי הוא בילה את הלילה בעשיית משהו מעניין יותר מאשר סתם לישון.
"אז סלחת לו?"
הוא משך בכתפיו וחייך באושר, "סך הכל הוא בילה את הסדר עם הילדים וההורים שלו, אז מה? למה להיות קטנוני כזה?"
"כן, באמת, למה להיות קטנוני? למה לא לוותר שוב? למה לעשות רעש? למי זה טוב?" אמרתי במרירות שהפתיעה את שנינו.
"אפשר לחשוב! גם אתה ישנת עם החבר שלך כמו טטל'ה." התרגז אורי והחיוך שלו הפך לעווית עצבנית.
הוא גמר את הקפה שלו בלגימה אחת והלך בלי להגיד שלום. חזרתי לחדר השינה והבטתי בסיני שישן על בטנו, מצונף סביב הכרית. כתפיו הרחבות היו חשופות וכפות רגליו הציצו מבעד לשמיכה.
הסתכלתי עליו וחשבתי עד כמה אני אוהב אותו, כמה זמן וכוח ומאמצים השקעתי כדי לשמור ולטפח את הביחד שלי איתו, וכמה מעט הוא השקיע. כמה סבל וכאבי לב הוא גרם לי כמעט מבלי משים, ואפילו לא חש בכך, בעיקר כי אני לא טרחתי להסב את תשומת ליבו, כי תמיד שתקתי לו, תמיד קיבלתי את הדין והבנתי את הצד שלו.
אמנם לא דיברנו על זה, ואם הייתי רוצה לדבר הוא היה מנסה להתחמק, ובסוף אם הייתי מתעקש, כן היינו מדברים, ואז הוא היה מבטיח הבטחות, אבל לא עומד בהן.
ידעתי בדיוק מה עומד לקרות בעתיד - הוא יהיה נהדר במשך כמה ימים ואחר-כך יגלוש לאט לאט לדפוסים הישנים ופשוט ימשיך כרגיל. נכון, הוריו יודעים, אבל לא משלימים עם הצד הזה שלו. הוא יניח להם להדחיק את ליל ביעור החמץ, כי זה לא חשוב לו מספיק כדי לריב אתם, ובעצם, חוץ מזה שהוריו יודו - אם תלחץ אותם אל הקיר - שאני קצת יותר משותף לדירה, שום דבר לא ישתנה.
הוא ימשיך להיות בארון כי ככה נוח לו יותר, כי הוא לא מוכן להיחשף ואני לא אהפוך לחלק מחייו לא בעיני משפחתו ובטח שלא בעבודה שלו.
ידעתי את זה כמו שידעתי שמחר תזרח השמש. זה אחד מהיתרונות בחיים ממושכים עם אותו בן זוג, אתה פשוט יודע. אולי זו טלפתיה זוגית, ואולי אוסמוזה נפשית, תקראו לזה איך שתקראו, אבל ידעתי שככה זה עומד להיות.
הוצאתי חרש את המזוודה שהוא רוקן מבגדים רק אתמול בלילה, דחפתי לתוכה את בגדי, כמה ספרים ודיסקים אהובים, ויצאתי לדרך.
לפני שהסתלקתי השארתי לו צ'ק לתשלום שכר הדירה של החודש, ודיסק של שירי ג'אז ישנים בביצועים חדשים שקניתי לו ליום הולדתו. הדיסק נקרא - כמה אירוני –
A RIVER CRY ME
מוזר, מה גרם לי לבחור דווקא במתנה שנושאת את השם הטעון הזה? האם הרגשתי כבר אז, לפני פרוץ המשבר, שעייפתי, שאני רוצה לשנות את המצב, שאני לא אשאר יותר עד שהפעם הוא זה שיבכה ויסבול?
"השארת לו כסף רק לחודש אחד של שכר דירה?" נדהם איזי - ידידי הוותיק מאוד ובמידה מסוימת גם האקס המיתולוגי שלי, שקצת ניתק איתי את הקשר לאחרונה.
בעצם לא היינו בקשר בשלוש שנים האחרונות שבהן הייתי עם סיני. סיני לא התלהב מהקשר שלנו וגם איזי טען שבן זוגו מקנא, אבל הם נפרדו לפני כשנה ובכל זאת הקשר שלי איתו שהיה כל-כך טוב וחם, כמעט משפחתי, לא חודש מאז.
מוזר, אבל הוא לא ממש הופתע לראות אותי על סף דלתו. "ילד יפה שלי." אמר בחמימות ומשך אותי אל החיבוק המוחץ שלו בלי לשאול מה, ולמה ואיך. איזי מבוגר ממני בכמעט עשרים שנה, גבר גדול ומלא, בעצם מכוער, אבל כל-כך סקסי ושופע חיים והומור, עד שאף אחד לא שם לב לכך. הכריזמה והתבונה ששופעות ממנו גורמות לגברים צעירים ויפים ממנו להראות חסרי חיים כמו פסלי אבן.
הוא היה הראשון שלי, ואם הוא לא היה מתעקש לשלח אותי מעל פניו בטח הייתי גר איתו גם היום.
"אז מה מביא אותך אלי חמוד? נפרדת סוף סוף מהארוניסט הלחוץ ההוא? למה זה לקח לך כל-כך הרבה זמן?"
"לא יודע, כנראה שאני טיפוס שמסתדר עם מה שיש, ומה שהיה לי עד כה היה סיני מוסקוביץ הארוניסט."
סיפרתי לו על הסמינר ועל הבריחה, והוא הקשיב בעניין, מרותק לגמרי וצחק צחוק גדול לשמע הסיפור על גבריאל ורפי.
"במקום להפוך אותם לסטרייטים עשו להם שידוך." אמר בשמחה, "מה שנאמר, וכאשר יענו אותם כן ירבו וכן יפרצו."
איזי בא ממשפחה דתית מאוד, אבל הוא מרד בדת, עזב בגיל צעיר ולעולם לא הסתכל לאחור. למרות שלפעמים הוא נשמע כמו תלמיד חכם הוא תמיד נשאר הומו גאה.
"למה נפרדנו בכלל, אתה יכול להגיד לי?" שאלתי ואחזתי בחיבה בידו הגדולה והחמה.
"כי אתה רק ילד ולא רציתי שתיתקע עם קשיש שמקפיץ ויאגרות ודואג בגלל הפרוסטטה."
"זו אפליה מטעמי גיל." התלוננתי ונישקתי אותו, "אני אפנה לארגון בצלם בתלונה."
"טיפש אחד." צחק איזי ונישק אותי חזרה, "כל-כך התגעגעתי ודאגתי לך ילד."
"באמת דאגת לי?" שאלתי ועיני נמלאו דמעות. זה קורה לי יותר מדי, לאחרונה נעשיתי ממש ילדה בכיינית.
"מה קרה חמוד? למה אתה עצוב?" חיבק אותי איזי, ואני כמובן חיבקתי אותו וגם נישקתי, והוא החזיר חיבוק ונשיקה, ומפה לשם פשוט גלשנו לדפוס ישן, מוכר ומספק מאוד מאוד.
"אז תגיד את האמת איזי, כמה ויאגרה לקחת לפני שנכנסתי?"
"בחיים לא נגעתי בחומר הזה, נשבע לך." צחק איזי, מי צריך תרופות עם בחור יפה כמוך?"
"אתה חושב שאני יפה? באמת איזי?"
"איזה שאלה! אתה מקסים דרור, תמיד אמרתי לך שאתה נהדר. מה קרה לך חמוד? אתה לא יודע לבד איזה בחור שווה אתה? ולמה החלטת לעזוב אותו דווקא עכשיו?"
"כי אני צריך להיכנס למיטה של האקס שלי כדי לשמוע שיש מישהו שדואג לי, שחושב שאני יפה ולא מתרגז כשאני בוכה."
"הוא ממש מטומטם הסיני הזה שלך, לא פלא שהוא התפתה ללכת לסמינר ההזוי הזה. אז זהו, החלטת שאתה עוזב אותו למרות שהוא חזר אליך?"
"אז מה אם הוא חזר? הוא תמיד עוזב וחוזר, חוזר ועוזב. נמאס לי! אני רוצה לראות אם הפעם לשם שינוי הוא ירוץ אחרי. אני יכול להישאר אתך כמה ימים עד שאתארגן?"
איזי ליטף את פני בגב כף ידו בתנועה שהעלתה בי נשכחות. "תישאר כמה שאתה רוצה ילד, אל תמהר כל-כך להתארגן, שום דבר לא בוער." הצטחק.
"תודה איזי."
"מה תודה? תתפשט! אה, אתה כבר ערום, טוב, אז לך תעשה קפה." טפח איזי על ישבני וצחק אלי בחיבה.
הלכתי לעשות קפה, פרקתי את מזוודתי וישבתי לחכות לצעד הבא של סיני.


5. עשינו עסק
לקח לו שלושה ימים למצוא אותי, לי זה לא היה לוקח זמן רב כל-כך, אבל בגלל שהוא חלקית בארון הוא לא היה מקושר כמוני. מזל שאורי וסמי נחלצו לעזרתו.
בבוקר היום השלישי של חול המועד פסח פתחתי את הדלת והוא עמד בפתח, מביט בי במבט מודאג, "הנה אתה." אמר ונכנס בלי שהזמנתי אותו.
"הנה אני." הסכמתי והתיישבתי בזהירות ליד שולחן האוכל, מסתיר את כפות ידי שרעדו קלות מתחת למפת השולחן.
פתאום הבנתי שבעצם לא רק ברחתי לו, אלא גם בגדתי בו עם איזי. איכשהו, בגלל שהיה מדובר באיזי שלקח הכל בקלות ולא עשה עניין מזיון בין חברים ותיקים, זה לא נראה לי עד עתה כמו בגידה, אבל אני וסיני החלטנו עוד מההתחלה על יחסים מונוגאמיים, ומאז שנפגשנו אפילו לא חשבתי על גבר אחר, ופתאום אני גר עם מישהו ואפילו ישן איתו - הספה של איזי הייתה ממש לא נוחה - ומה סיני יחשוב עלי? הרי אפילו לא נפרדנו בצורה רשמית.
"אתה יכול להסביר לי בבקשה למה עשית את זה, ועוד בצורה מכוערת כזו? שאל סיני בקול שקט ומבשר רעות שהעביר צמרמורת בגבי.
"יצאתי מהחיים שלך בשקט ובנימוס כמו שנכנסתי לתוכם, לדעתי לא התנהגתי בצורה מכוערת, בטח לא מכוערת כמו שאתה התנהגת בפעם האחרונה שעזבת, וגם בפעמים הקודמות לא היית ממש מופת לנימוס."
"אז מה, אתה מתנקם בי עכשיו? מסתלק כמו גנב מהבית כדי ללכת לחיות עם הויאז'ה הפתטית הזו?"
"שלא תעז לקרוא לו ככה! הוא גבר פי אלף יותר ממך! כשהוא היה בגילך כל מי שהכיר אותו ידע מי הוא, בחיים הוא לא שיקר והעמיד פנים, הוא דאג לי והוא חבר שלי, לא כמוך."
פניו של סיני האפירו, "אני מבין." אמר באומללות שקרעה את לבי, "אז ככה אנחנו גומרים? אחרי שלוש שנים אתה חוזר לאקס שלך? דווקא אחרי שיצאתי סוף סוף מהארון אתה זורק אותי?"
"לא יצאת! נגררת ממנו בכוח, ואני בטוח שהוריך יחזירו אותך עוד מעט חזרה. כמו שאני מכיר אותך אתה עוד תחזיק להם את הדלת כדי שיהיה להם קל יותר לנעול אותך שוב בפנים."
"זה מה שאתה חושב עלי?"
"כן, זה מה שאני חושב עליך!"
"חשבתי שאתה אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך, זו הבעיה! בגלל זה נתתי לך להתעלל בי ככה, אבל הצלחתי להישאר בחיים גם אחרי שנעלמת לי לארבע ימים והבנתי..."
"מה הבנת?"
"שאני לא יכול יותר ככה, שעדיף לסבול מלב שבור ולא לחיות עם מישהו כמוך."
"מישהו כמוני?" הוא אחז בכוח בידי ולחץ אותה בחזקה, מכאיב לי. "למה אתה מתכוון מישהו כמוני?"
"מישהו שגורם לי להתבייש באהבה שלי כלפיו! לזה אני מתכוון!"
לשמע התשובה הזו סיני הניח את מצחו על טבלת השולחן ובכה. היה עלי לשבת על כפות ידי כדי למנוע מהן ללטף את עורפו ולנסות לנחם אותו. אחר-כך הוא קם, מחה את עיניו הלחות בשרוולו ושלף מעטפה עם הלוגו של החברה בה הוא עובד - חברת הייטק משגשגת ונפוחה מחשיבות.
"אני מבין שאתה מעדיף להמשיך לגור פה דרור, אבל גם אם אנחנו לא גרים יותר יחד הייתי רוצה להזמין אותך למסיבת רבעון האביב של החברה שלי שתיערך בעוד יומיים בפארק קסם בכפר. יהיה המון אוכל ותזמורת ריקודים, וכמובן כל האנשים מהעבודה שלי יבואו."
"לא תכננת לקחת את נועם למסיבה הזו?"
"כן, אבל היא מעדיפה לבלות עם החברה שלה, ואני מעדיף לבלות אתך, אם תואיל לבוא." אמר בנוקשות.
"טוב, אני לא יודע," התבלבלתי לנוכח הכיוון הלא צפוי של השיחה, "תראה סיני אני..."
"הוא ישמח מאוד לבוא למסיבה מוסקו." הגיח איזי מחדר השינה, שם הסתתר כנראה כל אותו הזמן. (חשבתי שהוא ישן) "תבוא לאסוף אותו מפה, אני כבר אדאג שהוא יהיה מוכן."
"תודה איזי, תהיה לי בריא." אמר סיני, לחץ בנימוס מוקפד את ידו של איזי, נישק אותי על לחיי ברשמיות מוזרה והלך.
"לא רוצה ללכת, מה אתה שולח אותי למסיבה הפלצנית הזו? השתגעת?"
"בטח שאתה רוצה, אתה מת ללכת. אתה מת לחזור אליו ואני לא מאשים אותך, הוא בחור יפה מאוד והוא מאוהב בך נואשות, וגם אתה בו."
"תשמע איזי..."
"לא. אל תתווכח איתי! אני זקן וחכם יותר ממך. אני יכול להיות אבא שלך, אז תקשיב לי ילד, אתה הולך למסיבה עם סיני בלי ויכוחים. לפחות את זה אתה חייב לו." פסק איזי בטון סמכותי שתמיד היה מרגיז אותי.
שכחתי כבר כמה עצבנה אותי הפוזה הזו שלו – אני יכול להיות אבא שלך אז תשתוק ותעשה מה שאני אומר לך – כאילו שאם הוא מבוגר יותר ממני הוא גם חכם יותר.
בכל זאת היה משהו בדבריו, לא יכולתי לסרב בגסות כזו לסיני, ולכן, כשביום המיועד הוא הופיע בדירתו של איזי הלכנו יחד למסיבה. כמו שהוא הבטיח היה שם אוכל בשפע, וגם אלכוהול ומוזיקה, והרבה אנשים שכולם הכירו היטב את מוסקו ולא הכירו אתי כלל. ברגע שנכנסנו מוסקו אחז בידי והציג אותי לפני כולם כחבר שלו, זוכה למבטים מוזרים מאחדים מהנוכחים, ולחיוכים - חלקם לועגים וחלקם אוהדים - מאחרים.
"מה אתה מנסה לעשות?" התעצבנתי, מנסה לשחרר את כפי מכפו.
"תכף תראה." סינן מוסקו וסחב אותי לעמדת התזמורת שניצבה על מעין במה קטנה. הוא טיפס לבמה, גורר אותי אחריו, לקח את המיקרופון מידי הזמר, ביקש שקט מהתזמורת ואת תשומת ליבו של הקהל ואז אמר קבל עם ועדה. "תכירו כולם, זה דרור, אני אוהב אותו, גרנו יחד שלוש שנים עד שהוא עזב אותי כי הייתי בארון. אני רוצה שכולכם תדעו שאני הומו ואני אוהב את דרור!"
עמדתי קפוא כולי מבושה וממבוכה ורציתי למות, או להרוג את סיני, או הכי טוב - להרוג אותו ואז להתאבד בפיצוץ אחד גדול שירסק לרסיסים את כל הפרצופים המחייכים שניבטו אלי מלמטה.
מאחר ולא היה לי שום נשק הסתפקתי בכך שהדפתי את סיני שניסה לחבק אותי וניסיתי לברוח, אבל הוא אחז בי בכוח, כרע ברך לרגלי (הוכחה ניצחת שאי אפשר למות ממבוכה, כי אחרת כבר הייתי בר מינן) ושאל אותי בעודו אוחז במיקרופון ככה שכולם שמעו היטב - "התנשא לי דרור?"
למרבה המזל אי אפשר לכרוע ברך עם מיקרופון ביד ולהחזיק מישהו בכוח באותו הזמן, וכך הצלחתי להימלט על נפשי בריצה, ועד היום אני אסיר תודה להמון הקולגות החוגגים של סיני שנחצו לשניים, כים סוף בשעתו, והניחו לי לעבור ביניהם בלי הפרעה, ועוד יותר אסיר תודה לסיני שלא רץ אחרי אלא הניח לי להסתלק.
למרבה המזל סיני הפקיד בידי את המפתחות של המכונית שלנו (קנינו אותה יחד אם כי היא רשומה על שמו), ולכן פשוט רצתי אליה, התנעתי ונסעתי. לאן נסעתי? אין לי מושג. הסתובבתי במעגלים כנראה, לפעמים בוכה, לפעמים כועס, ובעיקר מוכה בושה ותדהמה.
בסוף הראה לי מחוג הדלק שעוד מעט הטנק יהיה ריק - סיני תמיד היה שוכח למלא אותו - ואני פשוט הנחתי למכונית הנאמנה שלנו להוביל אותי הביתה, אל הבית שלנו.
במטבח חיכתה לי ועדת קבלת פנים מכובדת מאוד - אורי וסמי, איזי וכמובן סיני שאחז בטלפון ודיבר עם אימא שלי! "את לגמרי צודקת, עכשיו אני מבין שטעיתי, גם בחורה שהחבר שלה היה מבקש ממנה להתחתן איתו בצורה כזו הייתה מרגישה נורא, בעיקר אם היא הייתה ביישנית כמו דרור." אמר לאימא, ואז הרים את עיניו וראה אותי והבעת הרווחה והאושר שנדלקה בעיניו המיסה באחת את כל הכעס שלי. איך יכולתי לחשוב שהוא ניסה לנקום בי ככה? הוא באמת אוהב אותי וניסה לרצות אותי ואני ביישתי אותו לפני כולם. איזה קומדיה טיפשית של טעויות ואי הבנות! לא נורא העיקר שאנחנו שוב יחד בבית.
"הנה, הוא נכנס כרגע, הוא נראה בסדר. אני אתקשר אליך אחר-כך." אמר וסגר, ואז ניגש אלי ונפל על צווארי. הוא רעד כמו אז, אחרי שחזר מהסמינר האידיוטי ההוא, והיו דמעות בעיניו.
"סליחה דרור," אמר, "אני ממש ממש מצטער, תסלח לי. לא רציתי להביך אותך, רק רציתי שכולם ידעו עלינו. ניסיתי לתקן ורק קלקלתי הכל. הייתי כל-כך נואש, לא ידעתי מה אני עושה, אתה סולח לי?"
הנחתי ידי על כתפיו, הרחקתי אותו מעלי מעט והבטתי בפניו האהובים, היקרים והמוכרים לי יותר מפני. "רזית." אמרתי ונגעתי בלחיו, "אתה נראה הרוס."
הוא הצמיד בלהיטות את כף ידי אל פניו והתחיל להתייפח כמו ילד, "אתה אוהב אותי?" גמגם תוך כדי בכי.
"בטח שכן חמוד, התאהבתי בך מהרגע הראשון שראיתי אותך וכל יום אני אוהב אותך קצת יותר, אבל אם לא אכפת לך אני מעדיף לא להתחתן, אני לא כל-כך אוהב טקסים."
"אני מסכים בתנאי שנישן יחד כל לילה ושתאהב אותי."
"עשינו עסק." אמרתי, וסוף סוף, אחרי כל-כך הרבה זמן, נישקתי אותו נשיקה שהייתה מלוחה מהדמעות שלנו ובכל זאת הנשיקה הכי מתוקה שקיבלתי מימי. לא הייתי כל-כך מרוכז אחר-כך, אבל אני מניח שבשלב הזה שאר חברי ועדת הקבלה הסתלקו להם, וקרוב לוודאי שהם אלו שביקשו מאימא שלי לא להתקשר עד הבוקר. אין לי הסבר אחר לכך שהיא הצליחה להתאפק ולא צלצלה אלינו עד ליום המחרת.

אפילוג
את יום הולדתו של סיני חגגנו בחוף החבוי שלנו. לא רחוק משם ניצבו בזמנו הקראוונים של סמינר ההפוכים. למרבה השמחה הם נעלמו כלא היו אחרי הבריחה הגדולה. אין לי מושג לאן וגם לא אכפת לי, העיקר שנפטרנו מהם.
חוץ מכל החברים שלנו היו שם גם כל פליטי הסמינר, וכולנו חגגנו בגדול, מנצלים את החמסין הרציני הראשון של עונת המעבר לרחצה בים ולשיזוף.
אחרי שהיטבנו את ליבנו באוכל ובמשקה, קצת לפני שכדור השמש האדום היפיפה נעלם לגמרי בים, נעמדנו במעגל סביב רפי וגבריאל הלבושים לבן והבטנו באיזי - שלבש גלבייה ורודה רקומה לתפארת בכל צבעי הקשת - משיא אותם זה לזה ברוב הדר ורושם.
אחרי הנאום הקצר והמרגש, אך גם משעשע, של שר הטקס איזי, החליפו השניים טבעות, נישקו זה את זה, והחגיגה החלה בכל עוז. רקדנו ריקודים סוערים עד אור הבוקר והיין נשפך כמים, היה מקסים ונהדר, והזריחה מעל גבעות החול הצהובות הייתה יפה אפילו יותר מהשקיעה.
כשנפרדנו זה מזה בבוקר שלמחרת הזמנתי את כולם לחגוג ביום העצמאות, באותו מקום את יום הולדתי, ופה אחד הוחלט לקרוא לחוף "חוף ההפוכים" ולחגוג בו כל שנה ימי הולדת ומסיבות חתונה של הקהילה.
"אז אולי בכל זאת תתחתן איתי?" שאל סיני כשהשתרכנו לאט לאט הביתה (הפקקים, אתם יודעים איך זה).
"לא." אמרתי בחומרה, "אבל אתה מוזמן להמשיך לבקש, ואני אמשיך לפצות אותך על התשובה השלילית שלי."
"עשינו עסק." אמר סיני, הניח את ראשו על מסעד הכיסא, אמר שרק כשאני נוהג הוא יכול להירדם בלב שקט, ואכן נרדם וישן שנת ישרים כל הדרך הביתה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה