4. גוי של
שבת
כבר שכחתי
כמה משעמם ומתסכל לעשות שבת בנוסח הדתי האדוק של אלחנן. במקום להזמין סיני או פיצה,
ולהתחבר לאטרף חיממתי אוכל וערכתי את השולחן בכלי האוכל הכי יפים שלי, משלים עם זה
שבשבת הזו אני אספיק לקרוא את כל העיתונים, ואולי גם איזה ספר או שניים. הוא חזר
מבית הכנסת עטוף בטלית, ואחרי שנשבעתי לו שהכנתי הכל לפני שנכנסה השבת הוא הסכים
לאכול איתי ארוחת ערב חגיגית, וסוף סוף הסיר מעליו את פיסת הבד הצחורה, ובתנועות
נשיות ענוגות שהעידו עליו כמאה עדים קיפל אותה בזהירות קפדנית חזרה לנרתיקה. מצחיק
שדווקא הסמל היהודי כל כך הזה חשף אותו כהומו הרהרתי לעצמי בחיוך שהיה פחות חשאי
מהראוי.
"מה
מצחיק אותך?" רטן כלפי והתיישב.
"כלום."
כדי להסיח את דעתו יצקתי לצלחתו מרק ברוקולי, "אני מקווה שאתה אוהב ברוקולי?"
"לא
יודע." טעם אלחנן בזהירות מהמרק, והבעת הפתעה ועונג האירה את פניו. "טעים
מאוד." שיבח אותי, וחיסל במהירות מחמיאה את המרק, ואחר כך את העוף הצלוי
שהשחמתי עם דבש וסויה. הוא לא סירב לעוד מנה של תפוחי אדמה אפויים וחיסל כמעט לבד
את החסה המתובלת בחרדל ובמיץ לימון.
"אתה
תמיד מבשל ככה?" השתומם.
"רק
בסופי שבוע, אני אוהב לבשל כשיש לי זמן ויש לי אורחים, נחמד שיש למי להגיש אוכל.
אתה לא מבשל? מה היית אוכל אם היית נשאר בדירה שלך?"
"אני
לא בשלן גדול." הודה אלחנן במבוכה קלה, "בטח הייתי מחמם מנה חמה ואוכל
שניצל, או נקניקיות, ואולי גלידת פרווה."
העוויתי את
פני בסלידה, "אני כבר לא יודע מה יותר גרוע, נקניקיות או גלידת פרווה? ועדיף
לעבור בשתיקה על נושא השניצלים התעשייתיים, יש דברים שלא מנומס לדבר עליהם ליד
האוכל."
"להפתעתי
הוא צחק ונגע קלות בכף ידי, ספק טפיחת ידידות, ספק ליטוף חיבה. "אתה לא רק
יפה ואופה אתה גם מצחיק." החמיא לי.
"אני
יפה?" הופתעתי.
הוא הנהן
והסמיק, "לדעתי כן, מאוד."
"גם
אתה." החזרתי לו את המחמאה, "בעיקר כשאתה מסמיק."
"אני
לא מסמיק." מחה אלחנן, "אני כהה מידי, לא רואים אצלי כלום."
"זה מה
שאתה חושב." הצטחקתי, "נכון שאתה לא נעשה אדום, אבל אתה מקבל מין צבע
ארגמן שחום כזה... בעיני זה ממש יפה." הוספתי לטיפה קלילה, מחליק אצבע אחת
זהירה על לחיו החמה.
הוא התאבן,
וידיו התהדקו על שולי השולחן שכיסיתי במפה לבנה שסחבתי פעם מאימא, "אל תעשה
את זה." רטן בזעף, ועיניו חמקו בבהלה מעיני.
"לא
לעשות מה? לא לגעת בך? לא ידעתי שיש איסור נגיעה בין גברים." התגריתי בו,
משועשע מהרצינות בה התייחס למגע קליל כל כך.
"במקרה
שלנו יש." פסק אלחנן, ולתמרוניי הגדול נגדשו עיניו היפות בדמעות שהרטיבו את
ריסיו הצפופים.
הוא נראה
אומלל וטראגי כל כך עד שרחמי נכמרו עליו, "סליחה אלחנן, לא התכוונתי לצער
אותך."
"אני
יודע, אתה לא אשם, הכל בגללי, אני..." הדמעות החלו מתגלגלות על לחייו, ולחרדתי
הוא כבש את ראשו בין ידיו והתייפח בלי קול.
"אלחנן!"
נרעשתי, "מה קרה, למה אתה בוכה? נו, די חמוד, הכל יהיה בסדר." התיישבתי
לצידו וכרכתי יד מנחמת על כתפו, "אל תבכה." הפצרתי בו, "תראה שבסוף
הכל יסתדר."
"איך
יסתדר?" יבב אלחנן, "שום דבר לא יסתדר, אני אבוד." קונן, וקם
מכיסאו.
קמתי גם כן,
ידי עדיין על כתפו, "אתה לא אבוד." הבטחתי לו, "למה אתה מדבר ככה?
אתה צעיר ובריא וכל החיים עוד לפניך, תראה שבעוד כמה שנים תיזכר בתקופה הזו ותצחק."
"הלוואי."
גנח אלחנן בקול חנוק, נשען עלי והניח את ראשו על כתפי.
חיבקתי אותו,
ליטפתי את גבו והשמעתי באוזניו מילות עידוד ונחמה, נוהג בו כמו שהייתי נוהג בכל
חבר שנשבר, וצריך כתף לבכות עליה, אבל בניגוד למכרים אחרים שלי אלחנן לא הסתפק
בחיבוק מעודד, ליטוף ידידותי וטפיחה על השכם, הוא החזיר לי חיבוק חזק, והחל מנשק
את צווארי ופני, נדחק אלי בכוח, גופו רועד מלהיטות, וכאחוז דיבוק החל להתנשף
ולהיאנח בעודו מניע את אגן ירכיו שבליטה קשוחה הזדקרה ממנו, כנגד אגן ירכי.
"אלחנן?"
נדהמתי מהמעבר החד הזה, "מה... מה אתה עושה?" גמגמתי שאלה מטופשת בעליל
שהוא לא טרח להשיב עליה, ואולי לא שמע אותה כלל?
אלחנן החל
למשוך אותי בכוח שלא ידעתי שמצוי בגופו הדק לעבר חדר השינה, ובניגוד לשיקול דעתי
שלא היה במיטבו באותם רגעים נכנעתי לו, והנחתי לו לגרור אותי עד למיטתי ולהפיל
אותי עליה. הוא נשכב עלי, ידיו על כתפי, גופו מעיק על גופי, וכשעיניו עצומות בחוזקה
המטיר נשיקות על פני ופי, מחכך את זקפתו, הכלואה בתוך מכנסי הבד השחורים וההדורים
שלו, בג'ינס השחוק שלי.
זה לקח לי
כמה דקות, אבל אחרי שהתאוששתי מעט מהתדהמה אחזתי במותניו, הורדתי אותו מעלי
וריתקתי אותו למיטה, "מה אתה חושב שאתה עושה אלחנן?" שאלתי בחומרה, מציץ
בפניו הלוהטים.
הוא פקח סוף
סוף את עיניו ובהה בי במבט מוזר, "אני עושה את הרע בעיני אדוני." השיב,
ושוב התנפל עלי בלהיטות. התחולל מאבק קצר ומשונה ואני ניצחתי בו ניצחון מוחלט -
אלחנן שכב פרקדן על מיטתי, פרקי ידיו אחוזות מעל לראשו בידי הימנית, בעוד אני פורם
בידי השמאלית את כפתורי חולצתו.
"אתה
מכיר את המשפט הזה, אם כבר חזיר אז שהשומן ייזל על הסנטר?" הערתי כמסיח לפי
תומי, ודחפתי את ידי לתוך מכנסיו, ממשש בנחת את זקפתו. הוא גנח והתקמר אלי, ושוב
עצם את עיניו כמסרב לראות מה מעולל גופו הסרבן.
על פי
סטנדרטים הומואיים מקובלים מה שעשינו היה סתם מזמוז פושר, בקושי הקדמה לסטוץ חסר
משמעות ששוכחים כמה ימים אחר כך, אבל אלחנן לא היה הומו סטנדרטי. מעולם לא פגשתי
מישהו שהתנהג ככה אחרי זיון והכי מוזר - אפילו לא התפשטנו, רק פתחנו חולצות
ומכנסים, וכל העניין כלל סך הכל נשיקה צרפתית אמיתית אחת, הרבה התחככות, ומעט
עבודת יד, שלי כמובן - הוא סתם שכב שם, מתנשף ורועד, וגמר מהר מידי, אבל מיד אחר
כך קפץ מהמיטה כאילו הכיש אותו נחש, ברח למקלחת, הסתגר בתוכה ונשאר שם חצי שעה
ארוכה שבמהלכה גמר לי את כל המים החמים, וחצי מיכל סבון נוזלי, ולקינוח הרטיב כליל
שתי מגבות.
"אתה
בסדר?" שאלתי כשהוא יצא סוף סוף, עטוף בחלוק המגבת הישן שלי.
הוא התעלם
ממני וניסה לחמוק לחדר האורחים, אבל לי כבר נמאס מכל הדראמה הזו. חסמתי את דרכו
ואחזתי בכתפיו, מקרב את פני לפניו, "מה קורה אלחנן? מה עובר עליך?"
הוא השפיל
מבט, הידק את לסתו ושתק בעקשנות.
"נו,"
נענעתי אותו, "תגיד משהו."
"מה
אני יכול להגיד? נכשלתי, עוויתי, חטאתי, פשעתי, אני מתבייש ומתחרט, נכנעתי לתאוות
שלי." ושוב גלשו דמעות רותחות על פניו.
"נכשלת
במה בדיוק? ואל תגיד לי משכב זכר כי זה לא ממש מה שעשינו, ואגב, אני אשם לא פחות
ממך, בעצם יותר, כי אני בוגר ומנוסה יותר, נכון, אתה התחלת, אבל רק שתדע, יכולתי לעצור
אותך בקלות."
"באמת?
אז למה לא עצרת?"
"מה
למה? כי... כי אתה לא אומר לא לסקס, למרות שזה לא היה ממש סקס, בקושי הקדמה."
"בעיניך
אולי, בשבילי זה היה מספיק." סינן אלחנן בזעם.
"כי
אתה רק תינוק." גיחכתי.
"ואתה
רשע!" צעק אלחנן, הדף אותי וברח לחדרו, טורק מאחוריו את הדלת.
"שילך
לעזאזל." חשבתי לעצמי, החוויתי לעבר הדלת הסגורה תנועה מזרחית מגונה והדלקתי
בהפגנתיות את הטלוויזיה. ראיתי יומן חדשות ואחר כך ניסיתי לצפות בתוכנית הסאטירה שבאה
אחריו. כנראה שאני מזדקן, לא הבנתי כלום, לא קלטתי מה מצחיק פה, והכי גרוע, לא
הצלחתי להבחין בין התוכנית ולבין הפרסומות שקטעו אותה כל כמה דקות. זפזפתי לעוד
כמה ערוצים שעייפו אותי ושעממו אותי, ולבסוף הבנתי שזו לא הטלוויזיה, זה אני,
ומיואש כיביתי את המכשיר המאכזב, והלכתי לדפוק על דלת חדרו של אלחנן, "היי,
אתה בסדר שם?" צעקתי.
"עזוב
אותי!" צעק אלחנן בחזרה.
"לא
רוצה, תפתח כבר, אני רוצה לדבר אתך, נו, בחייך אלחנן, תפתח." שקשקתי בידית,
ולהפתעתי הוא פתח את הדלת ונעמד מולי, לבוש עדיין בחלוק המגבת המרוט שלי.
"על מה
אתה רוצה לדבר?" נהם בגסות.
"עליך,
עלי, על החיים, מה זה משנה, פשוט לדבר." הדפתי אותו פנימה והתיישבתי בשיכול
רגלים על מיטת השלושה רבעים החורקת, "המזרון הזה ממש דפוק, צריך להחליף אותו."
"זה
בסדר, אני לא מפונק, אני מסתפק במה שיש." התיישב אלחנן על הכיסא היחיד שהיה
בחדר.
המשפט הסתמי
שהוא פלט בהיסח הדעת הדליק אצלי משהו בראש, "לא נכון, אתה כן מפונק, לא סתם
מפונק אלא גם בכיין, וגם קצת נודניק, ויש לך דרישות שחבל על הזמן." הודעתי לו.
"מה?"
נדהם אלחנן, "על מה אתה מדבר?"
"עליך
אלחנן, מצד אחד אתה טוען שאתה מאמין באלוהים, ומקבל עליך את הדין ואת כל מצוותיו,
ומצד שני אתה מתמרד נגד מי שברא אותך, ואת כל העולם, ולמרות שנבראת הומו אתה מתעקש
להתנהג כמו סטרייט. למה הדבר דומה?" נעצתי בו מבט מאשים, "לאישה שמתחפשת
לגבר, לובשת מכנסים ומנסה לגדל זקן, או לגבר שמחליט להתנהג כמו אישה, מתאפר ולובש
שמלה."
"כן,
אבל... אבל..." הוא גמגם לרגע, ואז התעשת, "זה בכלל לא אותו דבר." התקומם,
"אני גבר יהודי ואני מנסה להתנהג ככה, זאת אומרת, אני באמת מתנהג ככה חוץ
מהעניין הזה של... אתה יודע של מה."
"תגיד
אלחנן," שיניתי נושא בפתאומיות, "מתי התחלת לחזור בתשובה?"
"אחרי
הבר מצווה שלי, בקיבוץ הביאו לנו רב שילמד אותנו את ההפטרה וידבר איתנו על יהדות
וזה... כולם השתעממו ורצו שזה ייגמר כבר אבל בעיני השיעורים שלו מצאו חן, הם עניינו
אותי מאוד, שאלתי הרבה שאלות, וגם אחרי הבר מצווה המשכתי ללכת לבית כנסת בקיבוץ
הדתי לידינו, הנחתי תפילין, עברתי ללמוד בבית ספר דתי, ומשם המשכתי לישיבה, ובצבא
נכנסתי למסלול הסדר ו..."
"רגע,
אל תרוץ כל כך מהר, למה ילד מתבגר בגיל שלוש עשרה שגר במקום חילוני מתעניין פתאום
בדת? מה זה נתן לך? לא העדפת להיות עם החברים שלך? לשחק כדור רגל, או כדור סל, או
מה שלא עושים שם בקיבוץ?"
"אצלנו
בעיקר משחקים כדור מים, יש בקיבוץ בריכה נהדרת, מגיל צעיר כולם לומדים לשחות ומי
שרק יכול משחק כדור מים, או שוחה."
"ואתה
היית גרוע בזה?" ניחשתי.
"ממש
לא." הזדקף אלחנן בגאווה, "הייתי שוער והייתי ממש טוב בזה, וגם בשחייה
הייתי די טוב. יכולתי לבחור איזה קבוצה שרציתי, כולם רצו אותי אצלם, אבל... עזוב,
זה קרה ממש מזמן, לפני יותר מעשר שנים, למה לדבר על זה עכשיו?"
"אם לא
עכשיו אימתי?" ציטטתי, בוחן אותו בעניין, ופתאום הבנתי, "בגיל שלוש עשרה
הפסקת לשחות ולשחק כדור מים, במקום ללכת לבריכה הלכת לבית כנסת, ויותר לא לבשת בגד
ים, ולא התפשטת עם כל הבנים במלתחות של הבריכה, נעשית דוס קטן ורציני, לבוש כל
הזמן בבגדים צנועים, יותר לא יצא לך לראות אותם ערומים, או רק בבגדי ים, בגלל זה
חזרת בתשובה, נכון?"
הוא הנהן
והשפיל מבט בשתיקה, משחק בעצבנות בחגורת החלוק, "זה עבד עד שהגעתי לצבא."
הודה, "אבל אחר כך... אני לא יודע מה לעשות אבישי." הביט בי במבט מתחנן,
"אני כל כך רוצה, ואני כל כך לא רוצה לרצות... אתה יכול לעזור לי בבקשה?"
"אני? מה
אפיקורס כמוני יכול לעשות? אבל אולי פה תמצא תשובה." הובלתי אותו לחדרי, הושבתי
אותו מול המחשב שלי, והערתי אותו בנענוע עכבר.
אלחנן נרתע,
"אבישי, זה אסור." מחה.
"עזוב,
זה פיקוח נפש, וחוץ מזה, הרי זה לא אתה, זה אני, תן לי להיות הגוי של שבת שלך."
נכנסתי לגוגל, כתבתי - הומואים דתיים - ונכנסתי לאתר של הו"ד. "הנה,
תקרא, אולי פה תמצא תשובות טובות יותר מאלה שנתנו לך בישיבה."
5. עונג שבת
אלחנן שקד על
המחשב במשך כל השבת, קורא בלהיטות את כל מה שהתפרסם בסוגיה המעיקה כל כך של
הומואים דתיים. בהתחלה עוד טרח לנצל את שירותי כגוי של שבת וביקש שאני אדפדף
בשבילו בשלל האתרים הדנים בהומואים הדתיים, אבל מאחר והוא המשיך לקרוא גם אחרי
שהתעייפתי ופרשתי לישון אני מניח, למרות שלא ראיתי אותו עושה את זה, שהוא חילל שבת
וגלש בעצמו.
הוא הגיע
למיטה לפנות בוקר, הטיל את עצמו לצידי, והצמיד לשוקי כפות רגלים קרות. "אוי,
מה זה?" מלמלתי מתוך שינה, "מה הולך עלי?" נבהלתי והתיישבתי, ואז
גיליתי אותו שרוע לידי, נועץ בי מבט.
"מה
קרה? אתה בסדר? מה שעה? איזה יום היום? למה אתה... רגע, חייב פיפי..." כשלתי
לשירותים, ואחרי שהשתנתי, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים חזרתי למיטה, והסברתי שאני לא
במיטבי בשעות כאלה.
"מה,
ישבת עד עכשיו על המחשב?" משכתי עלי את השמיכה, משתדל לדבר בטבעיות למרות
שהצורה בה הוא הביט בי עוררה בי אי נוחות, ואפילו שמץ דאגה.
"כן,
קראתי כל מה שהצלחתי למצוא, ידעת שיש שלוש אתרים של הומואים דתיים ואם לא נחשיב את
אטרף אז רק אחד וחצי של סתם הומואים?"
"אהה...
כן, נדמה לי שכן, תגיד, אתה לא עייף?"
"כן,
קצת. אפשר?" ובלי להמתין לתשובתי הרים אלחנן את שולי שמיכתי, ונצמד אלי,
מתעטף בשוליה.
"תראה
מה זה, רק לפני שבוע היה כל כך חם ועכשיו מתחיל להיות קריר בלילות, עוד מעט יהיה
חורף." הערתי בניסיון לשנות את נושא השיחה.
"בטח,
הרי כבר מרחשוון." הסכים אלחנן, ובלי להתחשב בשעה המאוחרת, או המקודמת, תלוי
איך מסתכלים על השעון, החל לסכם עבורי את משנתם של כל אחד מהאתרים שנועדו לתמוך,
לעזור, או לפתור את בעיית הדתיים שלא עלינו, נולדו הפוכים.
"יש את
כמוך שהם הכי שמרניים וצמודים להלכה, הפיתרון שלהם הוא," זקר אלחנן אצבע אחת
באוויר, "והיה ולא הצלחת בשום פנים ואופן להתהפך בחזרה או לפחות לגייס קצת
משיכה לנשים עליך או להתנזר מסקס, או להתחתן עם בחורה, ובשעת התשמיש להעמיד פנים
שזה מה שאתה רוצה, ואם גם את זה אתה לא יכול אז תתחתן עם לסבית. הם אפילו משדכים
בין לסביות להומואים שלא רוצים לוותר על הקמת בית יהודי כשר, ומצוות פרו ורבו."
"נשמע
מזעזע, לעקם ולאנוס את עצמך, ועל הדרך גם איזה בחורה אומללה רק כדי להתיישר לפי
הלכה פרימיטיבית שנכתבה לפני אלפי שנים." חיוויתי את דעתי.
"בעיניך
זה מזעזע, ובעיני מי שחשוב לו יותר מכל לדבוק ביהדות כמו שהוא מבין אותה זה פתרון
ראוי." התווכח אלחנן, והצמיד את ירכיו החמימות לישבני, וכאילו לא חש בעורו
המחליק על עורי המשיך לדבר, "יש את חברותא שרוצים שיבינו אותם..."
"אותם
זה את ההומואים?" שאלתי, מניח יד על מותניו ומושך אותו קרוב יותר אלי.
"כן,
בטח, הרי על זה אנחנו מדברים."
"אני
יודע, אבל אמרת אותם כאילו שאתה לא."
גופו התקשח
והוא התיישב בבת אחת, ונעץ בי מבט חמור, "אני לא אומר שאני לא, ואני לא אומר
שאני כן, אני עדיין חוקר את הנושא."
"בחייך,
מה יש לחקור? תיכף תגיד שאתה רוצה ללכת לעצת נפש שיהפכו אותך לסטרייט."
"חשבתי
על זה, אבל ממה שקראתי על השיטות שלהם..."
"עזוב
כבר שיטות." איבדתי את סבלנותי ומשכתי אותו חזרה למיטה, "ותפסיק לזוז כל
הזמן, עד שהצלחתי לחמם אותך..." הוא התפתל קצת בזרועותיי, אבל כשדחפתי יד אחת
מתחת לעורפו וסיבכתי את רגלי ברגליו נרגע, והחל להתרפק עלי.
"אתה
לבוש מידי." הודעתי לו, והתחלתי לקלף אותו מבגדיו בעוד הוא ממשיך להסביר לי
את משנתה של חברותא שהוקמה בשנת 2007 ונועדה לשמש בית להומואים דתיים באשר הם,
לקבל, להכיל ולחבק אותם ו...
"אני
יודע, אני יודע." נכנסתי לדבריו, וניסיתי לנשק את פיו כדי להשתיק אותו.
"די,
זה לא." התנגד אלחנן והסב את פניו, מתחמק משפתיי, בזמן ששאר גופו ממשיך
להיצמד ולהתחכך בי בחוזקה תוך שהוא מספר לי על ארגון הו"ד, ועל מייסדו, הרב
רון שחי בגלוי עם בן זוג, ומקבל בלי בעיות זוגות חד מיניים של גברים ושל נשים...
ולפתע הוא
נרעד והשמיע יבבה חייתית חדה, נצמד אלי לרגע בעוז, מניח את ראשו על כתפי, ואז זינק
מהמיטה וברח למקלחת ויצא ממנה רק אחרי שקרצף את עצמו עד שסיים את כל המים החמים. אחר
כך אסף את בגדיו והתלבש בחיפזון וחזר למחשב.
"וככה
זה נמשך כל השבת." סיפרתי לתום שהגיע לדירתי ביום ראשון בערב כדי לברר לאן
נעלם הדייר החדש שלהם.
"הבנות
אמרו לי לעזוב אותו בשקט ולא להידחף לו לחיים, והן בטח צודקות, אבל לא הייתי כל כך
נחמד אליו כשהוא היה אצלנו, ויש לי סוג של נקיפות מצפון." הסביר.
"נקיפות
מצפון?" הופתעתי, סוקר אותו שוב בתמיהה. איכשהו לא קישרתי בין האוחצ'ה הבוטה
שעמדה לפני לבין מצפון, הייתי מופתע שהוא בכלל מכיר את המילה הזאת. "אחרי
שהוא קרא במחשב כל השבת, וכל כמה שעות בא לספר לי מה הוא קרא ולברר מה דעתי, ועל
הדרך גם.... איך לקרוא לזה?"
"לקיים
מצוות עונג שבת?" הציע תום, זיק שובב מרצד בעיניו.
"כן."
הסכמתי, מופתע שוב, למה חשבתי שהוא סתם בהמה?
"אל
תראה אותי ככה." החווה תום על עצמו בתנועת יד תיאטרלית שהצחיקה אותי, "לא
תמיד הייתי כזה, עד גיל שש עשרה היו לי פאות, דיברתי יידיש והייתי לבוש בחליפת
פינגווין מושלמת, כולל הכובע."
"ובשבתות
ובימים טובים חבשת שטריימל." חייכתי, משועשע.
"לא."
השיב תום בתוקף, "מה פתאום? מה אני, חסיד? שום שטריימל, רק כובע, כמו כל אברך
ליטאי מכובד."
"ומתי
נפטרת מהתלבושת של הפינגווין ונעשית אוחצ'ה?"
"זה
לקח זמן, קודם יצאתי מהארון ונזרקתי מהבית, אחר כך... עזוב, זה סיפור ארוך ומשעמם.
בקיצור, הייתי מגעיל אל הילד, ועכשיו הוא נעלם, ואתה האדם האחרון שראה אותו, אז מה
אתה אומר, יש סיבה לדאגה?"
"אני לא
יודע." הודיתי, "הפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתה בערב, ממש לפני שהוא
רץ לבית כנסת לתפילת מנחה, דיברנו על הומיאופתיה."
"מה?"
נדהם תום, "מה פתאום הומיאופתיה?"
"הוא
קרא תשובה שמישהו כתב למסכנה אחת שחושדת שבעלה הומו, ושבגלל זה לא עומד לו שינסה
הומיאופתיה וזה יעזור לרפא אותו. לא חשוב ששאר המגיבים צחקו עליו ואמרו לו ששום
דבר לא יעזור, לא גלגול בשלג, ולא כדורים פסיכיאטריים, ואפילו לא אמירת תהילים
ואכילת תאנים."
"תאנים?"
גיחך תום.
"כן,
תאנים." אישרתי, "בקיצור, כתבו לה ששום דבר לא יעזור לה ואם בעלה הומו
הוא לא יגיע איתה לקישוי האבר, ככה הם קוראים לזה באתר הדוסי הזה, שתלך לרבנות
להתגרש ושיהיה לה בהצלחה בסיבוב השני, אבל היא סירבה בטענה שהיא אוהבת אותו."
"ועל
אפשר רק להגיד, אללה ירחמה." לגלג תום וחייך בציניות, אבל עיניו הכחולות, כך
שמתי לב לפתע, נותרו עצובות, ואולי בגלל זה הזמנתי אותו פנימה והצעתי תה, או אולי
קפה?
"ואתה
אומר שכל פעם אחרי העונג שבת שלכם הוא רץ להתקלח?" התיישב תום במטבח, ואמר
שתה יהיה בסדר גמור, במיוחד אם זה תה צמחים עם דבש.
"לימונית
ולואיזה הולך?" פתחתי את החלון וקטפתי לי מלוא החופן נענע טרייה.
"בהחלט
אישר תום, והתפעל מאדנית התבלינים הפורחת שלי.
"להתקלח
זה בלשון המעטה, הוא ממש התקרצף, ולמרות שבילינו יחד איזה ארבע פעמים במשך השבת,
חמש אם תחשיב גם את ליל שישי, הוא לא ויתר לעצמו וכל פעם מחדש... אני בטח אקבל
חשבונות מים וחשמל שאלוהים ישמור."
"חמש
פעמים?" הרים תום גבות בהירות בהתפעלות, "טוב, ברור שאם אתם, אהה...
שצריך להתקלח אחרי..."
"להתקלח
כן, אבל לא לשפשף מעליך את העור, וחוץ מזה..." התלבטתי אם כדאי להיכנס לפרטים,
והתמלאתי מבוכה כשהוא רכן קדימה בסקרנות, כחרד לאבד מילה מדבריי.
"כן."
עודד אותי, מביט בי בעיניו הכחולות שחיתוכן האלכסוני שיווה להן לווית חן שובבה.
"הוא
קרא באיזה מקום, שכחתי כבר איפה, שכל זמן שאין חדירה, שזה לא כמו מכחול בשפופרת...
אלא רק... שזה פחות נורא... שזה בעצם..." ממתי נעשיתי כזה עילג, משהו בעיניים
הכחולות האלה שיתק את לשוני משום מה.
"וזה
לא הפריע לך?" חקר תום שבכל זאת הבין למה אני מתכוון.
"זו
הייתה שבת כל כך הזויה עד אני כבר לא יודע מה הפריע לי ומה לא, אבל אני די בטוח שכל
זמן שיש חיבה ורגש, ונעים להתכרבל ביחד, אני לא חייב חדירות."
"ואני
פשוט שונא את הקטע הזה." אמר תום בתוקף, "ממש שונא, מבחינתי עדיף כבר להיות
אקטיבי."
"וואלה?"
נדהמתי, "אפשר לדעת למה?"
"כי..."
הוא השפיל את מבטו אל ספל התה המהביל, ולרגע חשבתי שיפצח בווידוי, אבל בסוף זה לא
קרה, "לא חשוב, יש לי סיבות."
"בסדר,
לא קרה כלום, אתה לא חייב לספר, רק תגיד לי דבר אחד, איך זה שקוראים לך תום? אני
בטוח שזה לא השם שנתנו לך כשנולדת."
"לא,
כשנולדתי קראו לי יוסף ישראל, ואימא תמיד קראה לי שרוליק, אבל אחרי שהסתלקתי..."
"עזבת
את הבית בגיל שש עשרה, איך הסתדרת לבד?"
"ברחתי
לדוד של אבא שהתפקר כשהיה צעיר, וכיום הוא חילוני וגרתי אצלו עד הצבא, ואחר כך
קיבלתי עזרה מארגון הילל, לא היה קל, אבל הסתדרתי."
"היית
בצבא, איפה?"
"חיל
אוויר, הייתי נהג, ככה עשיתי רישיון חינם."
"בטח
לא היה לך קל, הנהגים הם עם די עצבני, וכמעט כל הנהגים שאני פגשתי בצבא היו
הומופובים מכף רגל ועד ראש."
"כן,"
חייך תום, "וכמעט כל ההומופובים המושבעים שאני פגשתי היו בעצם הומואים בהכחשה,
מה שמחזיר אותנו שוב לאלחנן, לא דאגת לו כשהוא לא חזר מבית כנסת?"
"לא,
הוא לקח איתו את הדברים שלו ואמר שאחרי התפילה הוא יחזור כבר לדירה שלו, אמר תודה
על האירוח ושיהיה לי שבוע טוב והסתלק, קצת נעלבתי שלא שמעתי ממנו במשך כל היום,
אבל מצד שני הרי הוא לא חייב לי כלום, והוא לא הבטיח שום דבר, אז..." משכתי
בכתפיי.
"כן."
הנהן תום, "אני מבין." ושנינו החלפנו מבטים ונאנחנו יחד, אחר כך לחצנו
ידיים ונפרדנו, מבטיחים זה לזה להתקשר אם נשמע משהו מאלחנן הנעלם.
6. אני רוצה
אותך
להפתעתי תום,
שאחרי השיחה האחרונה שלנו התחלתי לקרוא לו בסתר ליבי שרוליק, קיים את הבטחתו, ואחרי
כמה ימים התקשר לספר לי שבוקר אחד, כשהוא לא היה בבית, הופיע מישהו שהשותפה ששוחחה
איתו תיארה כמין דוס לייט, וביקש לקחת את הבגדים של אלחנן, ואף הגדיל לעשות ומסר
לה מכתב כתוב בכתב יד מאלחנן ובו הוא מורה לשותפיו לדירה להניח לידידו לארוז את
בגדיו במזוודתו ולהביא אותם אליו, ומוסיף גם נ.ב. קצר שמיועד אלי.
"אלי,
באמת? ומה זאת אומרת דוס לייט?" הקשיתי.
"בלי
זקן, אבל עם זיפים וציציות, כיפה ענקית לבנה, לבוש בשחור לבן, אבל נעול נעלי
התעמלות."
"זאת
אומרת מין שעטנז?"
"כן,
לגמרי." הסכים תום.
"נו,
והיא נתנה לו לקחת את המזוודה?"
"כן, למה
לא, רוצה לראות את המכתב שהוא כתב?" שאל תום והבחנתי בנעימת קולו מעין קלילות
מתאמצת שהפליאה אותי, ועוררה בי רצון לגונן עליו ולשמח אותו.
"אני
אשמח מאוד, אתה רוצה שאני אבוא אליך או שאתה תבוא אלי?"
"מה
דעתך שניפגש באמצע, ועל הדרך נלך לסרט או משהו?" הפתיע אותי תום, ונחפז
להוסיף, "אל תדאג, אני לא אפדח אותך, אני מבטיח להתלבש בצורה סולידית."
שוב הופתעתי
- אף פעם לא חשדתי שהוא ניחן ביכולת אבחנה דקה כזאת, "אין לי שום בעיה עם
ההופעה שלך." שיקרתי שקר לבן ומנומס, "אבל אני סקרן לדעת מה נחשב אצלך לבוש
סולידי."
"אם
תבוא לפגישה איתי תדע." צחקק תום.
"בסדר,
אני אבוא."
"אז
קבענו." תום נשמע שמח, אבל מעט מהוסס, כאילו ציפה שברגע האחרון אתחרט.
"קבענו."
אישרתי, ואחרי התלבטות קלה החלטנו פה אחד להיפגש במרכז הכרמל מול הסינמטק ולראות
יחד סרט. שלא בטובתי התעכבתי בעבודה ואיחרתי בכמה דקות, ותום שהגיע בזמן קנה בשביל
שנינו כרטיסים. לשמחתי הוא קיים את הבטחתו ובא במכנסי ג'ינס רגילים, לא הסקיני
נמוך הגזרה וחושף התחתונים בהם הלך עד כה. ולא רק זאת אלא שטרח להחליף את חולצת
הטריקו הצבעונית גזורת השרוולים עם הציורים והכתובות הפרובוקטיביות שנהג ללבוש,
ובמקומה לבש חולצת כפתורים נאה עם פסים בצבע קרם וצווארון שהסתיר את קעקוע העקרב שעל
עורפו. הוא הגדיל עוד יותר לעשות ונפטר כמעט מכל העגילים הצמידים ושאר העיטורים
שקישטו את אוזניו, צווארו וגבותיו. נשאר לפליטה רק עגיל זהב אחד קטן ופשוט, "כדי
שאני לא אשכח לגמרי מי אני." הסביר ונגע בזהירות בחישוק הזהב הקטן, ומיד אחר
כך הרס את כל הרושם הגברי שניסה לעשות והיטיב בתנועה נשית ענוגה את שערו הארוך
שהיה אסוף בקפידה בקוקו צנוע.
סקרתי אותו
מכף רגל ועד ראש ונשמתי לרווחה, "אתה באמת לא חייב להשתנות בשבילי, אם אתה
מעדיף תכשיטים ופירסינג זה בסדר גמור." הרשיתי לעצמי להיות נדיב.
"אני
יודע, אבל לאחרונה הבנתי שאם אני רוצה להתקדם למקומות חדשים בחיים אני צריך להיות להתגמש
ולהשתנות, אחרי הכל שינוי זה חלק מהחיים, רק המתים נשארים תמיד אותו דבר ולא
משתנים עם הזמן." השיב תום בקול רציני, והביט הישר בעיני, "יש לך עיניים
יפות." אמר חרש, דקה לפני שהאור כבה והסרט, 'שושנת קהיר הסגולה' של וודי אלן,
התחיל.
צפינו בסרט
בשתיקה מוחלטת, תום ישב זקוף ומרוכז, לא דיבר ולא זז, חוץ מפעם או פעמיים בהן נגעה
ברכו בברכי, לא יכולתי להחליט אם במקרה או בכוונה. לא רק בגדיו השתנו אלא גם
התנהגותו, ישבנו שם כמו שני זרים שנקלעו לאותו מקום במקרה.
אחרי הסרט
עיינתי בפתק של אלחנן - פתק שנרשם בכתב יד עגול ונשי על דף משובץ של מחברת. מתחת
לחתימה היה רשום נ.ב. תמסרו בבקשה לאבישי שאני מודה לו על הכל ומבקש ממנו סליחה
ומחילה. אני מאחל לו שאלוהים יעזור לו להתרפא, ומבטיח להתפלל עליו.
"למה
אתה חושב שהוא התכוון?" שאל תום ובצייתנות מופלאה הניח לי להוליך אותו
לפיצריה סמוכה, "על מה יש לו לבקש ממך סליחה?"
"אני
לא בטוח, אולי על זה שהוא שיגע לי את השכל שבת שלמה, ובסוף ברח? ואולי על זה שהוא
גמר לי את כל המים החמים, איזה פיצה בא לך לאכול?"
"לא
משנה, בין כה אין לי תיאבון. אתה חושב שהוא בסדר, יש סיכוי שהוא יחזור?" חקר אותי
תום במתיחות.
"אין
לי מושג, רוצה קולה?"
"לא, אני
בגמילה מקולה." הוא הדף מעליו את התפריט שהגישה לנו המלצרית, ואחז בפרק ידי, "אתה
לא מצטער שהוא הלך? אתה לא דואג לו?"
"לא
במיוחד. הוא בן אדם מבוגר, זכותו לעשות מה שהוא חושב לנכון." שמרתי על
אדישות, והזמנתי שתי פיצות אישיות, אחת עם פטריות ואחת עם אנשובי
"אבל
בכל זאת, הייתם יחד, ישנתם יחד, לא אכפת לך מה עובר עליו? אתה לא חושב עליו קצת
לפעמים?" הציק תום בעקשנות מוזרה.
"כן,
אני חושב עליו לפעמים, לא מבין למה הוא נלחם בעצמו באכזריות כזו... אני אפילו מרחם
עליו פה ושם, אבל מה אני יכול לעשות, ברור שהוא הומו שלא מצליח להשלים עם המשיכה
שלו לגברים, חבל מאוד בשבילו, אבל זו הבחירה שלו."
"ומה
הבחירה שלך?" הידק תום את אצבעותיו סביב פרק ידי.
"קודם
כל..." משכתי אלי חזרה את זרועי, נאבק לשחרר אותה מלפיתתו, "לקבל חזרה
את היד שלי, ואחר כך לאכול בנחת את הפיצה. עכשיו רק נשאר להחליט עם להוריד אותה עם
קולה או עם בירה, מה דעתך שרוליק?"
"עדיף
מים, ואל תקרא לי שרוליק."
"למה
לא, זה הרי השם שלך?"
"אני
לא אוהב אותו." שילב תום את ידיו על חזהו בהתרסה.
"טוב, בסדר,
אבל למה בחרת בשם תום?"
"כי
ככה בא לי, תעבור לשאלה הבאה?" הזעים תום את פניו, ולרגע נראה באמת גברי
והחלטי, אבל רק לרגע.
"בסדר,
השאלה הבאה, יש לאלחנן עוד חפצים שהוא השאיר בדירה שלכם?"
"לא, החבר
הדוס לייט שלו עשה עבודה טובה, לא נשאר כלום, ובעוד שבועיים נגמר גם החודש שהוא
שילם עליו שכר דירה, הבנות רוצות להשכיר את החדר שלו לחברה שלהן."
"רעיון
טוב, לא נראה לי שהוא יחזור לדירה שלכם. למה אתה לא אוכל את הפיצה שלך, אתה בגמילה
גם מפיצה?"
"לא,
אבל אין לי תיאבון, אני... אני יכול לשאול אותך שאלה אבישי?"
הפסקתי
ללעוס, ניגבתי את הפה עם מפית, שתיתי מים והבטתי בו בציפייה.
הוא התנועע
באי נוחות ושתה גם קצת לפני שהעז לשאול אותי אם אני יוצא עם מישהו?
"יוצא,
אתה מתכוון לשאול אם אני בזוגיות?"
הוא הנהן,
מביט בי במבט נחוש ומרוכז שעורר בי הערכה מחודשת כלפיו. גם בלי התכשיטים והתלבושת
הוא נשאר אוחצ'ה קטנה וחמודה, אבל הבחנתי שמתחת להתחנחנות ההומואית שלו שבדרך כלל
דחתה אותי נמצא בחור עקשן ואמיץ שהיה ראוי לתשובה כנה וליחס הוגן.
"לא,
אני לבד." השבתי קצרות, בלי לשחק שום משחקים.
"ואתה...
אה... אתה מעוניין בזוגיות?" קולו רטט מעט אבל מבטו נשאר יציב.
"כן,
למה, יש לך מישהו לשדך לי?" חייכתי אליו בעידוד.
"כן,
את עצמי." השיב תום.
אני לא יכול
להגיד שהופתעתי מתשובתו שהייתה די צפויה, אבל מוזר עד כמה נלחצתי והתבלבלתי מהישירות
חסרת הפחד שלו. הוא כאילו מחק את כל הכללים והחוקים האטרפיים, ניקה את השולחן מכל
משחקי הכבוד הטיפשיים.
"כן,
אבל..." התחלתי לדחות אותו אוטומטית, מגיב תגובה אידיוטית לגמרי שממלאת אותי
בושה אפילו כיום.
"אבל
מה? רע בי?" התקשחו כתפיו של תום, והוא שב ושילב את ידיו על חזהו כמנסה
להתגונן בפני פגיעה עתידית.
"שום
דבר." התעשתי, מבין שאני מגיב כמו הומו טיפש ופחדן, ומיד התחרטתי והתחלתי
לתרץ תירוצים, "אני פשוט מופתע כי... לא יודע, חשבתי שאתה מחפש מישהו קליל
יותר ממני, צעיר יותר אולי? אני לא ממש חיית מסיבות."
"גם
אני לא. הייתי פעם, אבל נמאס לי, ונמאסה עלי גם התחפושת הזו של האוחצ'ה, אני
רוצה..." הוא נשם נשימה עמוקה מאוד, והניח את שתי כפות ידיו על השולחן,
אצבעותיו פרושות כמו בתחינה, "אני רוצה אותך." אמר, והביט בפני בריכוז
מטריד, "מרגע שראיתי אותך ידעתי שאתה ואני... תן לי סיכוי אבישי,
בבקשה."
"תראה,
מה שאמרת מחמיא לי מאוד תום..." התחלתי בהיסוס, בלי לדעת מה אני רוצה להגיד
בעצם. הוא היה ממש חמוד, אבל הכל קרה מהר מידי ובפתאומיות כזו, הוא היה כל כך
רציני ולהוט... עד עכשיו חשבתי עליו כעל ילדון לא רציני, ופתאום...
"אבל..."
רכן תום לעברי במתיחות.
"אבל
כלום." הנחתי את ידי על כפו, "העניין הוא שאנחנו לא ממש מכירים אחד את
השני, ו... בן כמה אתה?"
"בן
עשרים ושלוש וחצי, ואתה?"
"בן
עשרים ושמונה וחצי." חייכתי, "אני לא מבוגר מידי בשבילך?"
"לא."
פסק תום, "אני לא צעיר מידי בשבילך?"
"לא
יודע, בוא נתחיל להכיר אחד את השני ואז נראה."
"מקובל
עלי." השיב לי בחיוך, "אפשר לטעום מהפיצה פיטריות שלך?"
"בתנאי
שתיתן לי קצת משלך, אוי, האנשובי הזה ממש מלוח, אני חייב בירה, רוצה גם?"
"טוב,
אבל ממש קצת." הוא לקח חתיכת פיצה קטנה ונגס בה באנינות מעודנת שגרמה לי
לחייך.
"מה
מצחיק?" התרעם למראה חיוכי.
"שום
דבר, אתה פשוט נורא חמוד, אתה יודע?"
"גבר
לא אמור להיות חמוד." הודיע לי תום בכובד ראש, ואחר כך צחק גם כן, ושתה קצת
מהבירה שלי, "טוב, אולי קצת... אבל רק לפעמים, תגיד אבישי, סיפרתי לך כבר פעם
למה קעקעתי עקרב על העורף שלי?"
7. הנאהבים
והנעימים
לקחנו את
הזמן שלנו ועשינו הכל לאט ובלי לחץ. רק אחרי שבועיים הגענו למיטה, וגם שם התקדמנו
בזהירות רבה. תום, שהניח לי לקרוא לו שרוליק רק כשהיינו לבד, סיפר לי לבסוף על
האונס שעבר בצבא, אונס שבגללו חרד מאוד מחדירה, ורק אחרי שעברנו לגור יחד הוא
הסכים לנסות שוב, ואפילו נהנה, בתנאי שעישן קודם קצת חשיש שהרגיע אותו.
כשאבא
התמוטט והתאשפז תום הסיע אותי לבית החולים, ועשה כמיטב יכולתו לעזור לנו, מתחבב על
כל בני משפחתי. אחרי שאבא נפטר הוא הגיע איתי ללוויה וכמובן שהיה לצידי לאורך רוב
השבעה. אף אחד לא שאל ולא התפלא, בני משפחתי קיבלו אותו כמו שקיבלו את בני הזוג של
אחי ואחותי ואם היו להם שאלות הם שמרו אותן לעצמם.
בשלושים
לאבא נשארנו אצל אימא לסוף שבוע, וכשהיא תפסה אותנו מתחבקים בערב בגינה היא לא
הביעה שום הפתעה או זעזוע, רק נאנחה קצת, וגילתה לנו שאבא אמר לה עוד לפני
שהתגייסתי שיש לו רושם שאני קצת הפוך, ושהוא לא יתפלא אם אני לא אתחתן אף פעם.
"באמת?"
נדהמתי, "אבא? אבל למה הוא לא אמר כלום."
"כי
הוא לא היה בטוח, וכנראה שהוא התבייש קצת לדבר אתך על נושא כזה, לי הוא אמר שהוא
מחכה שאתה תבוא לבד לספר לו."
"חבל
שלא עשיתי את זה." הצטערתי, "אבל גם אני התביישתי, וקצת פחדתי מהתגובה
שלו, היה לי נוח יותר לשתוק, את בטח נורא מאוכזבת ממני אימא."
"כן,
קצת, אבל לא נורא, אבא אהב אותך וידע שאתה אוהב אותו, זה מספיק, ואם כבר מדברים על
הפוכים, שמעת מה קרה עם אלחנן?"
"אין
לי מושג, הוא נעלם שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים ומאז לא שמענו עליו כלום."
"נעלם?
מה פתאום נעלם? מה, לא ידעת שהוא עזב את הטכניון והלך ללמוד בישיבה בירושלים?"
"לא,
לא ידעתי, איך את יודעת את זה?"
"הוא
התקשר לאבא לספר לו, חשבתי שאבא סיפר לך."
"לא,
הוא לא אמר לי כלום. אז אלחנן בירושלים עכשיו?"
"כן,
עד כמה שידוע לי. האמת, קצת התאכזבתי שהוא לא בא ללוויה או לפחות לשבעה, אולי הוא
לא ידע שאבא נפטר? ואולי הוא בכלל לא בארץ? הוא סיפר לאבא שהוא מאורס לחוזרת
בתשובה שיש לה משפחה באנגליה, אולי הוא נסע לשם?"
"כן,
אולי." הסכמתי במשיכת כתפיים, והצצתי אל תום שפרס את ידיו בתנועת – מה אפשר
לעשות? – והתחיל לחקור את אימא איך הקובה שלה יוצאת רכה ונימוחה כזו, ומה היא שמה
בסלט גזר המדהים שלה שיוצא כזה חריף מתוק ומרענן כל כך?
אימא שמחה
לגלות לפניו סודות ממטבחה, והרשתה לו לפלוש אל הסירים שלה – סימן שמבחינתה הוא כבר
אחד מהמשפחה.
מאז שהתחלנו
לחיות יחד תום מיתן מאוד את הופעתו, נפטר מרוב התכשיטים שלו, הניח לשערו לחזור
לצבעו השטני המקורי ואחרי שנעשה אחמ"ש במסעדה בה עבד טרח לקצץ את שערו עד
העורף. "אני חייב לתת דוגמה לדור הצעיר." הסביר לי בכובד ראש, והאמת
שככה נוח יותר לעבוד."
"עוד
מעט תצטרך ללכת עם צמיד גאווה כדי שידעו שאתה הומו." קנטרתי אותו.
"לא
צריך להיסחף, כל מי שיש לו עיניים מבין שאני לא סטרייט." שמר תום על שלוות
רוחו, "ותדע לך שגם אתה... אצלך זה לא בולט כמו אצלי, אבל בכל זאת... מי
שמסתכל עליך ממש טוב..."
"אהה...
כן? נו, אז? מי שזה מפריע לו יכול לקפוץ לי." הצהרתי בלוחמנות, וליתר תוקף
החוויתי בידי תנועה מזרחית גסה שהצחיקה את שנינו.
"גם
אלחנן היה כזה." נזכר פתאום תום, "היית צריך להסתכל עליו ממש טוב כדי
לדעת, אני חושב שבגלל זה הייתי כל כך מגעיל אליו, נורא קינאתי שאצלו לא רואים ישר,
ושהוא יכול להישאר בארון אם הוא ירצה, וחוץ מזה הוא גם עצבן אותי עם הסנוביות
הדתית שלו, הרגשתי שהוא מסתכל עלי מגבוה, מזלזל בי בגלל שאני כזה הומו, והוא כאילו
לא."
"אני
לא בטוח שהוא זלזל בך, לדעתי הוא פשוט פחד ממך."
"הוא
באמת פחד, אבל לא ממני." תיקן תום, "אלא מעצמו, הוא ידע טוב מאוד שאנחנו
בדיוק אותו דבר, וזה הפחיד אותו. למה אתה חושב שהוא ברח לדוסים? מעניין מה איתו היום,
אתה חושב שהוא נשוי עכשיו?"
"תזכיר
לי מתי הוא הסתלק, לפני שנה וחצי בערך, נכון? בטוח שהם חיתנו אותו מזמן, אני לא
אתפלא אם הוא מחכה כבר לילד הראשון."
"אני
דווקא כן אתפלא." פרץ תום בצחוק פרוע, "מילא נשוי, אבל בשביל לעשות ילד
הרי צריך... אני מקווה שיש לו גישה לויאגרה, למרות שכמו שהדוסיות נראות אז אפילו
זה לא יעזור לו, מסכן."
"למה מסכן?
אם הוא היה נולד דוס והומו אז באמת רחמנות, אבל במקרה של אלחנן זו הייתה הבחירה
שלו, אף אחד לא הכריח אותו להיות דתי, אין שום סיבה לרחם עליו." הצהרתי בקור
רוח, ורוב הסיכויים שלא היינו טורחים יותר לדבר על אלחנן, ועל הדרך בה בחר להתמודד
עם נטיותיו המיניות, לולא צפינו יחד, כמה חודשים אחרי אותה שיחה ביומן החדשות של
מוצאי שבת בכתבת תחקיר על מה שהכתב כינה – תעלומת ההתאבדות הכפולה בבית שמש.
הבטנו
נדהמים בתמונותיו של אלחנן, לבוש בתלבושת השחור לבן הקלאסית של אברך ליטאי, ניצב
זקוף ומחייך מתחת לחופה לצידה של כלה חסודה שפניה טושטשו בקוביות. מאחורי גבו,
אוחז בעמוד החופה, עמד עלם צעיר אחד שאפילו הזקן הבלונדיני שעיטר את פניו הבהירים,
והתלבושת הדוסית המגושמת התלויה על גופו הדק לא הצליחו לטשטש את יפי תוארו הרענן.
אלחנן והעלם הצעיר, אחיה של הכלה ששמו נשאר חסוי, נמצאו מתים במושב האחורי של מכונית
שאלחנן שכר יום קודם. הם החנו את המכונית בחניון יער נידח אחד ליד ירושלים, ומותם
נגרם בגלל הגזים מצינור הפליטה של המכונית שהוכנס לתוך חלון המכונית.
הכתב סיפר
שאלחנן היה נשוי כמה חודשים בלבד, ודחה את טענת המשפחה שהשניים נרצחו בידי
פלשתינאים, או סתם פושעים, מפני שבמכונית נמצאה חפיסה ריקה של כדורי שינה, ובקבוק
וויסקי ריק, וגם מכתב התאבדות משותף שעל תוכנו הוטל צו איסור פרסום. הכתב סיפר
שהשניים היו חברים טובים מאוד, ובגלל סירוב המשפחה לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה מותם
הטראגי יישאר כנראה תעלומה לנצח.
"נו,
אז עכשיו אתה כבר כן מרחם עליו!" התנפל עלי תום בכעס פתאומי, כיבה את
הטלוויזיה, אמר שהוא עייף, והסתלק למיטה.
כיביתי את
האור בסלון, הכנסתי את ספלי התה שלנו למדיח, התקלחתי והלכתי לחדר השינה. הוא שכב
בחושך על גבו, ידו מכסה את עיניו ושתק, אבל לא התנגד כשמשכתי אותו אלי לחיבוק
וכיסיתי את שנינו.
"הוא
חי בארון ובהכחשה, אבל לפחות הוא מת הומו." אמרתי אחרי שתיקה מעיקה.
"וזה
מה שמנחם אותך!" הטיח בי תום בזעף.
"לא
שרוליק, זה לא מנחם אותי בכלל, כואב לי מאוד שהוא מת כל כך צעיר, בלי שהספיק כמעט
לחיות, אבל הוא הספיק לאהוב לפני שהוא מת, יש כאלה שאפילו את זה לא הספיקו."
"נחמה
קטנה מאוד, אתה חושב שגם הבחור השני, הגיס היפיוף שלו אהב אותו?"
"בטח,
אחרת הוא לא היה מצטרף אליו."
"אולי אלחנן
פיתה אותו לבוא איתו, או סימם אותו ואז..."
"לא,
אין סיכוי, אלחנן בחיים לא היה עושה דבר כזה. הם התאהבו כנראה, לא יודע אם לפני או
אחרי החתונה, ובמקום לצאת מהארון ולהתמודד עם המצב הם העדיפו לברוח להתאבדות סטייל
רומאו וג'ולייט." נתתי את הפרשנות שלי לתעלומה.
"כן,
כנראה." הסכים תום, נאנח מעומק ליבו, הסתובב אלי, חיבק אותי והחביא את פניו
בכתפי. "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו." ציטט ונצמד אלי, "אני
יודע שזה טיפשי, אבל אני לא מפסיק לחשוב שאם הייתי יותר נחמד אליו זה לא היה קורה."
"זה
באמת טיפשי." הסכמתי, "אין לך, או לי, שום קשר להתאבדות שלו, וגם אם כן,
עכשיו כבר מאוחר מידי, אין טעם להרגיש אשם."
"אתה
צודק." הסכים תום בעצב, "אני אוהב אותך אבישי." הוסיף, מנומנם קצת.
"גם
אני אוהב אותך שרוליק, אל תבכה חמוד, בוא כפיות ומחר, אם תרצה, נוכל לעלות לקבר
שלו. נביא פרחים ונגיד עליו תהילים, בסדר?"
"בסדר."
הסכים תום, הסתובב והתאים את ישבנו המתוק לעיקול גופי, "לילה טוב חמוד."
"לילה
טוב אהובי הנעים." לחשתי באוזנו, ונרדמתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה