ב. אמנון ותמיר

כשהתעוררתי גיליתי לאורה החיוור של שמש הבוקר החולנית שהפציעה בקושי דרך העננים את תמיר שוכב בשקט לצידי. גבו היה מופנה אלי וגופו הגדול והחזק הפיץ חמימות נעימה. אם רק היה אפשר להישאר ככה כל החיים... אבל בחיים יש לפעמים חובות שצריך למלא גם אם לא מתחשק, הזכרתי לעצמי בתוקף, קמתי והלכתי להכין קפה. צלצול הטלפון הקפיץ אותי ממקומי. מי מתקשר בשש וחצי בבוקר?

שזו רק לא תהיה אימא עם עוד עכברוש, או חלילה התקף אסטמה, התפללתי בליבי והרמתי את השפופרת מהר.

זו לא הייתה אימא, זה היה עידו, בוכה בהיסטריה בעודו מתנצל שהוא מתקשר כל כך מוקדם ומבקש, אם אפשר, לדבר עם תמיר.

תמיר הרים את השפופרת בחדר השינה והתערב בשיחה. "אני כאן עידו, מה קרה חמוד? אתה מרגיש לא טוב?"

"גם אני מקשיב בקו השני." התערבתי בשיחה, אבל עידו היה נסער מכדי להגיב לנוכחותי.

"דוק עזב אותי." הודיע בקול שבור, ושוב התחיל להתייפח.

דוק היה הכינוי המבודח שנתנו לעומר, החבר של עידו. הוא היה בחור נחמד, קצת חנון והרבה ילד טוב של אימא, קראנו לו דוק כי הוא היה סטאז'ר ברמב"ם.

"למה? מה קרה?"

"הוא אמר..." עידו התנשם והתנשף בניסיון להשתלט על דמעותיו, "הוא אמר שהוא עומד לקבל את ההסמכה שלו בקרוב ובתור אדם שרוצה להתמחות ברפואת ילדים הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות עם חולה איידס."

שתיקה מעיקה השתררה אחרי הוידוי הנורא הזה

"איזה מנוול!" התפרצתי.

"שקט נוני, לא עכשיו." פקד תמיר בקול הסמכותי הזה שלו שתמיד מעורר בי רטט של חרמנות, "יש לך לאן ללכת עידו?"

"לא." אמר עידו בייאוש, "מאז שנדבקתי הורי בקושי מוכנים לדבר איתי בטלפון והאחות שלי שעד היום כל כך תמכה ביציאה שלי מהארון הודיעה לי שיש לה ילדים קטנים בבית והיא לא יכולה לקחת על עצמה את הסיכון ולהיפגש איתי. אני לא יודע מה לעשות תמיר, כל מה שיש לי זו המכונית הישנה שלי ומקום העבודה שלי שגם אותו אני בטח אאבד אם הם ידעו עלי."

"יש לך אותנו." אמר תמיר בחמימות, "שים את הבגדים שלך באוטו ובוא. יש לך כלי מיטה, שמיכות וכאלה?"

"לא, אין לי. הכל של דוק, מתנות מההורים שלו."

"לא נורא, נקנה בשבילך שמיכת פוך טובה ותוכל לגור בסלון שלנו עד שתמצא סידור אחר. אל תדאג עידו, יהיה בסדר. להתראות חמוד ותפסיק לבכות, אתה לא לבד."

הוא סגר את הטלפון, התיישב לצידי ושתה לי את הקפה. "יש לנו מספיק מזומן לקנות שמיכה או שנוציא כסף מהקיר נוני?"

חתכתי למענו פרוסת עוגת וניסיתי לחשוב על דרך טובה לבשר לו מה אני מתכנן לעשות. משום מה באור היום כשהוא יושב לצידי בחלוק המפוספס שלו, קורא לי נוני ומתנהג כאילו ליל אמש הנורא לא התרחש, הרגשתי פחות נחוש.

בסוף הערתי בשקט שאולי לא צריך לקנות עוד שמיכה, אולי עדיף שאני אעזוב?

"מה, בגלל עידו?" נדהם תמיר, "גם לך לא נוח לגור עם בן אדם שיש לו איידס?"

"אל תהיה דביל, זה מה שאתה חושב עלי?"

"אני כבר לא יודע מה לחשוב עליך." אמר תמיר, אבל ריכך את המילים הקשות בחיוך, "אתה בא איתי לבדיקה?"

"כן, אתה צודק. עדיף לדעת."

"ולמה אתה רוצה שניפרד?"

"אני לא רוצה, אבל אתמול אמרת ש... חשבתי שאולי יהיה יותר טוב ש..."

"אתמול כעסתי והייתי מבוהל. לאן חשבת ללכת? או שאולי אתה מעדיף שאני אעזוב?"

"לא, בטח שלא תמיר. הדירה הזו שלך, חשבתי ללכת לגור אצל הבת דודה שלי ליאת. יש לה קרוון פנוי, אתה זוכר?"

"הדבר המתפרק הזה בלי המים והחשמל?"

"זה לא כל כך נורא."

"בחייך, אפילו לכלב לא הייתי נותן לגור שם וחוץ מזה אתה לא סובל את בעלה."

"מה אכפת לך מה יהיה איתי? מאז שהתרסקתי לך בחיים אני גורם לך רק צרות."

תמיר גיחך ומשך אותי אליו, מהדק אותי בין ירכיו החזקות, ידיו חופנות את עכוזי. "אתה פרא אדם מרגיז נוני, אבל אני לא יכול בלעדיך. אתה יודע את זה." ודקה אחר כך חזרנו למיטה, התפייסנו כמו שצריך ואחר כך הלכנו לעשות בדיקת דם. 

בדרך כלל אני די פוחד מדקירות ומחטים, אבל התביישתי להתנהג כמו ילד ליד תמיר. הושטתי את היד בגבורה לאחות שלמזלי הייתה עדינה ומיומנת והקפדתי להסב את מבטי וככה הצלחתי לעבור את בדיקת הדם בשלום. הבטיחו לנו תשובה תוך שלושה ימים וחיש קל היינו בחוץ בדרכנו לקנות שמיכה לעידו.

קנינו שמיכה חמה וקלה, הוספנו מצעים פרחוניים ויפים וחזרנו הביתה. בדרך כלל היינו מנצלים יום חופש בלתי צפוי מהעבודה בצורה יצירתית יותר, אבל היום לא היה לנו מצב רוח מתאים לבילויים.

שלושה ימים של המתנה נמתחו לפנינו, ארוכים ומייסרים, ואחרי שביליתי יום מייגע בהקשבה לעידו קורא את כל תופעות הלוואי העשויות לנבוע מלקיחת התרופות שרשמו לו שמחתי מאוד לברוח לבסיס ולבלות שם ליל תורנות כסמל תורן. אפילו זה היה עדיף על הדיכאון שהשרה עלי עידו.

למרבה המזל תמיר היה סבלני וחביב יותר ממני. הוא הקשיב בסבלנות לרשימת התלונות והקיטורים של עידו, הכין אינספור כוסות תה וקפה וניסה לעודד את עידו שהתנהג כאילו חייו תמו.

לי לא היו מילות ניחומים עבורו, הייתי בטוח שאם חלילה גם אני אקבל תשובה חיובית אתנהג בדיוק כמוהו, אם לא גרוע מכך. העדפתי לברוח לבסיס ולא לחשוב על הסטוץ ההוא מלפני כמה חודשים ואיך הנחתי לו למצוץ לי בלי קונדום כי הייתי שיכור והוא היה חמוד.

משום מה חשבתי תמיד שסקס אוראלי הוא סקס בטוח גם בלי הגנה, אבל עידו פיזר את אשליותיי בלי רחמנות. ברור שאפשר להידבק באיידס גם מסקס אוראלי אמר בקול נכאים שדיכא אותי עד עפר וגרם לי לצאת לבסיס כמה שעות לפני הזמן.

מעידו יכולתי לברוח, אבל לא מעצמי, כל פעם שנזכרתי במעללי עם אותו בחור חמוד חשתי נקיפת פחד וצער. ידעתי שאם נדבקתי זו אשמתי כי לא הייתי זהיר ולא שמרתי אמונים לתמיר ובכל זאת הרגשתי ממורמר – חשתי שזה לא הוגן לסבול כל החיים בגלל כמה דקות של שכרות קלת דעת. 

עובדה שלא נעים לי להודות בה היא שלא הייתי נאמן לגמרי לתמיר. מידי פעם הרשיתי לעצמי לפזול לצדדים, אבל רק בקטע של סקס חד פעמי ובדרך כלל כשהייתי שיכור או מסטול קצת.

עם זאת הייתי די בטוח שתמיר שלא אהב לשתות והתרחק בתיעוב מסמים לא מצא עניין בסטוצים חסר משמעות גם בתקופות שבהן הצהרתי שאנחנו נפרדים (ותמיד חזרתי בי אחרי יומיים שלושה). אני יודע שזה לא הוגן ואין לי זכות לצפות ממנו לנאמנות, אבל כל מחשבה עליו נוגע בגבר אחר מבעירה את חמתי להשחית.

התירוץ היחיד שלי למוסר הכפול שבו נקטתי הוא שאני צעיר מתמיר ושהוא הספיק לזיין הרבה יותר ממני ולמרות שאני אוהב אותו אהבת נפש הרי אי אפשר לצפות ממני לקיים יחסי מין רק עם גבר אחד כל ימי חיי.

כן, תמיר היה הראשון שלי, כמעט הראשון אם אתם מתעקשים שגם מגעים בלי חדירה הם סקס אמיתי, ומבחינתי הוא גם יכול להיות האחרון שלי כשזה נוגע לסקס שנחשב בעיני סקס, אבל לפעמים פגשתי מישהו כל כך חמוד ומגרה עד שפשוט לא יכולתי להתאפק.

חשתי שלא צריך לעשות סיפור גדול מסתם סקס מקרי כל זמן שזה אני ולא הוא, לא הוגן ואפילו צבוע, אבל ככה הרגשתי.

תמיר ידע מה אני חושב ואיך אני מתנהג, בעיקר כשאני חוגג באיזה מועדון, ומזל שבניגוד אלי הוא לא קנאי, או שאולי פשוט היטיב להסתיר את רגשותיו?

לא יודע.

המחשבות על הבלגן של חיי המין שלי ושלו גרם לי להיאנח ואופיר שהביאה לי כוס נס קפה מקציף עם כמה פרוסות עוגה שאלה מה הבעיה ולמה אני עצוב.

"צרות בחיי האהבה שלי." אמרתי וחייכתי חיוך שאמור היה להיות מסתורי.

"זה שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך יותר?" שאלה אופיר וחייכה חיוך נחמד.

הרגשתי שאני מסמיק כמו ילדה שנתפסה בשקר. אז היא כן קלטה שאמרתי מישהו ולא מישהי. למי עוד היא סיפרה?

"אל תלחץ, לא סיפרתי לאף אחד, נשבעת לך שלא."

"אני מצטער אופיר, אבל... אני פשוט... אני באמת מצטער."

"על מה? זה משהו שיש לך שליטה עליו? אתה יכול לבחור לא להיות הומו?"

"אהה אני .. תראי, זה לא ... אני... האמת שאני חושב שאני דו רק ש..."

"אמנון, הסתכלתי עליך טוב טוב עוד לפני ששיחקנו אמת או חובה ואני רוצה להגיד לך בתור בחורה שחוקרת גברים מאז הבת מצווה שלה שאתה לא מסתכל על בנות כמו שסטרייטים מסתכלים. אתה חמוד וסקסי ומי שלא מתמצאת יכולה לחשוב שאתה ג'נטלמן או ביישן, אבל מי שבאמת מבינה גברים מרגישה שבנים כן עושים לך את זה ובנות לא."

היה משהו בפסקנות הרגועה של דבריה שגרמה לי להפנים שאני כזה ודי. לא יעזור אם אנסה לחזור בתשובה, או לעקוב אחרי העצות של 'עצת נפש', גם אם אשתדל בכל כוחי להשתנות, זה פשוט לא יעזור. אני הומו ואני לא יכול לשנות את זה כמו שאני לא יכול לשנות את צבע עורי או שערי.

"נו, אז מה קרה לך? החבר שלך כבר לא אוהב אותך יותר?"

לא מה פתאום? תמיר הוא אהבת חיי, אבל יש לנו חבר בשם עידו שנדבק באיידס והחבר שלו העיף אותו מהבית. הוא גר אצלנו עכשיו ו... ו.... זהו, זה לא מספיק?"

אופיר הרצינה ואמרה שאיידס זה דבר נורא ושכולם צריכים להיזהר, ואולי כדאי שגם אנחנו ניבדק.

"נבדקנו אתמול, בגלל זה לקחתי יום חופש."

"ועכשיו אתה לחוץ, פוחד ומתוח, נכון? כשאני נבדקתי בקיץ שעבר הייתי מה זה בלחץ, עד שקיבלתי תשובה שלילית כמעט חטפתי התקף לב."

"הייתה לך סיבה להיות לחוצה?" התפלאתי. היא נראתה כל כך עדינה וביישנית, ילדונת נקייה ובתולית, איך זה יכול להיות?

אופיר הסמיקה עד לשורשי שערותיה, "כן, אולי, בעצם כמעט בטוח שלא, אבל רציתי להיות בטוחה במאה אחוז ואל תשאל על הפרטים כי אני מתביישת לדבר על זה."

"אני לא שואל, נשבע לך." לגמתי מהקפה ושיבחתי את העוגה, מרגיש פתאום שהמתח שלחץ עלי מבפנים הוקל מעט.

כמה טוב היה לשוחח עם מישהו שלא צריך לשמור ממנו סודות, לשקר ולהיזהר כל הזמן. כמה נעים להיות מחוץ לארון ולו רק לכמה דקות של חסד. 

סוף סוף, אחרי שחציתי אוקיאנוסים של זמן איטי שבקושי זז וביליתי שלושה לילות לא נגמרים של נדודי שינה וחרדות הגיע הרגע הגדול. האחות חייכה אלי, נתנה לי דף מודפס, אמרה לי שאני שלילי והוסיפה, "מזל טוב ותשמור על עצמך חמוד."

את פרץ הרווחה שהציף אותי לא אשכח לעולם. גם אם הייתי זוכה בפרס הגדול בפיס לא הייתי מרגיש כל כך מאושר. חשתי החוצה לחפש את תמיר ומצאתי אותו יושב מול חדרו של הרופא, לוטש מבט קפוא בקיר ממול, ידיו משולבות על חזהו בתנוחת התגוננות ופניו ריקות מכל הבעה ומיד ידעתי.

התיישבתי לצידו והנחתי יד על ברכו. הוא הפנה אלי מבט קצר, זיהה את שרידי ההקלה על פני והדף את ידי מעליו בתנועה חדה. 

אחר כך הייתה המון פעילות. שפע דיבורים והסברים, כל מיני התעסקויות בתרופות ובתופעות הלוואי ובבדיקות מכל מיני סוגים, היו ריצות וסידורים מכל הסוגים, המתנה במשרדים מדכאים, שיחות עם כל מיני מומחים נפוחי חשיבות עצמית והמון מונחים חדשים שצריך היה להתרגל אליהם.

במשך זמן רב העסקנו את עצמנו בכל המהומה הבירוקרטית שגוררת בעקבותיה מחלה כרונית - קשה אך ברת טיפול - כמו שהגדירה העובדת הסוציאלית החביבה שלו את המצב, אבל הרגעים הראשונים הללו שנחקקו במוחי תמצתו את מצב העניינים – הוא היה בצד של החולים, אני של הבריאים והוא לא רצה שום מגע איתי.

חודש אחר כך כבר היה ברור אפילו לי שהקוקטיל המפורסם מנע מהאיידס להרוג את תמיר, אבל את האהבה שלנו הוא לא הצליח להציל.

אני זוכר מצוין את הלילה האחרון שבו ישנתי בבית. זה היה בדיוק שלושה חודשים אחרי שהלכנו לבדיקה הראשונה. חזרתי עם התוצאות השליליות של הבדיקה השנייה ומצאתי את תמיר יושב ובוהה בטלוויזיה, מזפזפ ומפהק. פעם הוא לא היה חולם לבזבז ככה את זמנו, פעם אם היה לו זמן פנוי הוא היה מתעמל, או קורא משהו, או מבשל, או סתם יושב וחושב, הכל רק לא להתעסק עם המסטיק לעיניים הזה בטמבליזיה, אבל זה היה אז, כיום הוא רק חיפש עיסוק שימנע ממנו לחשוב.

"הכל בסדר?" הרים אלי את עיניו, מביט בי במבט עוין.

"מאה אחוז." אמרתי והלכתי למטבח לסדר את הבלגן שידעתי שממתין לי שם. פעם הוא לא היה משאיר לי כיור מלא כלים, פח אשפה מפוצץ ושיש דביק, פעם הוא לא היה אוכל כמו חזיר ולא מניח לעצמו לגדל כרס.

מאז שהתגלה שהוא נשא הוא הזניח את עצמו, את הבית ואותי, והחליף את החיבה שלו לסקס בתאווה לפיצות ולבורקס ובכל זאת המשכתי לאהוב אותו וקיוויתי שהוא יתעשת בסופו של דבר, יתגבר על המשבר ויחזור להיות התמיר שבו התאהבתי פעם ממבט ראשון. 

הפעם הבלגן והטינופת היו גדולים מאי פעם - קרטונים של פיצות היו מפוזרים על השולחן והרצפה, המדיח לא הופעל ולא נשארה אף כוס נקייה בארון, נמלים טיילו חופשי סביב הפח הגולש על גדותיו - המטבח נראה כמו אזור מוכה אסון ומאחר ועידו כבר לא גר אצלנו יותר ברור היה שהכל מעשה ידיו של תמיר.

התחלתי לצרוח עליו בזעם, מוציא בבת אחת תסכול של שלושה חודשים. הוא נשאר אדיש ומלגלג ובכלל לא התייחס אלי, מה שהגביר את זעמי פי כמה. מהכעס שלי על הרשלנות והטינופת שלו עברתי לזעם על האין סקס שלנו ועל הקרירות המכאיבה שהשתררה ביני לבינו.

"כבר שבועות שלא נגעת בי. אתה כל הזמן דוחף אותי מעליך. אני לא מבין, לא חסר לך סקס?"

הוא משך בכתפיו באדישות. "האמת שלא כל כך. מידי פעם כשאני מרגיש לחץ אני הולך לעידו, איתו זה בסדר."

כל הדם עלה לי לראש. "עידו?" צרחתי, "למה עידו? מה יש לו שאין לי?"

"איידס." הוא ענה באותו קול אדיש שסיגל לעצמו לאחרונה, "איתו אני לא פוחד ואתך כן."

התחלתי לבכות. "ככה זה? אז זה מה שאני צריך לעשות כדי שתרצה אותי שוב? להידבק באיידס? רק תגיד כי אפשר לסדר את זה בקלות."

הוא לטש בי מבט מוזר ואז הכה אותי. לא דחיפה או מכה קלה אלא ממש החטיף לי מכות עם אגרופים קפוצים ושנאה בעיניים.

נפלתי על הרצפה והוא כמעט בעט בי, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון, הרים אותי מהרצפה, ביקש סליחה וניסה לחבק אותי.

נרתעתי ממנו מבוהל והוא הרפה ממני וחזר בשתיקה לכורסא שלו והמשיך לזפזפ מול המסך המרצד בלי להביט בי יותר.

את הלילה ביליתי על הספה, ישן שינה מסוממת אחרי שלקחתי ואבן כדי להירגע מהתקף הבכי שתקף אותי במקלחת. בדרך כלל אני לא נוגע בתרופות הרגעה, אבל לא רציתי שתמיר ישמע אותי בוכה וידעתי שאני חייב לנוח טוב כדי שיהיה לי כוח להתארגן ולעזוב אותו בבוקר.

המחשבה האחרונה שחשבתי לפני שצללתי לשינה מסוממת היה שאיזה מזל שהחורף נגמר ומספיקה שמיכה קלה כי עידו עזב לדירה החדשה שלו עם הפוך שקנינו לו במתנה. 

בבוקר התעוררתי ומצאתי את עצמי מכוסה בשמיכת צמר נוספת וידעתי שתמיר קם בלילה לבדוק שאני בסדר והוסיף לי עוד שמיכה כדי להיות בטוח שלא קר לי. ידעתי שזה נגמר ואני חייב לעזוב, אבל המחשבה עליו מכסה אותי בעוד שמיכה ניחמה אותי קצת.

הוא יצא מהבית עוד לפני שהתעוררתי, אבל חזר בצהרים. עד אז כל החפצים שלי כבר היה ארוזים בכמה קופסאות קרטון גדולות שהוטענו על הטנדר של הבן דוד שלי קובי.

תמיר אמר שלום לקובי שהביט בו מזועזע, לחץ בשקט את ידי, אמר שוב סליחה ושאל לאן אני הולך.

"נכון לעכשיו אני חוזר להורים ואחר כך נראה."

הוא הנהן ונראה עצוב. "אני מקווה שאתה לא בונה על הקרוון המוזנח ההוא של הבת דודה שלך נוני, תמצא מקום נורמאלי ותטפל בעצמך. נורא רזית לאחרונה."

"אני אהיה בסדר תמיר, תשמור על עצמך."

תמיר חייך את החיוך העצוב שלו שאני אוהב כל כך, שוב הנהן, טלטל בחוזקה את כפי האחוזה בזו שלו והלך.

"הוא קצת השמין, לא?" שאל קובי, "הוא נראה רע, מה עובר עליו?"

"סתם, דברים. הוא יצא מזה." עניתי ועצמתי את עיני לרמוז לקובי שאני לא רוצה לדבר יותר.

"אם אתה אומר." מלמל קובי חרש, התניע ונסע להורי. 

בחודשים שעברו עלי מאז הפרידה מתמיר חזרתי למשקל הקודם שלי ולכאורה התאוששתי לחלוטין. הידידות שלי עם אופיר העמיקה מאוד וכמעט כולם בבסיס חשבו שאנחנו זוג. אפילו הבאתי אותה להורים שלי שמאוד חיבבו אותה.

קובי הגדיל לעשות מכולם והתאהב בה, אבל לא עשה שום דבר בקשר לזה עד שנשבעתי לו שנשארתי הומו ושהקשר שלי אתה הוא ידידותי ואפלטוני בלבד.

"אתה בטוח?" הוא שאל שוב ושוב, מודאג. מאז שעזר לי לעבור דירה הוא כל הזמן דאג בגללי.

"כן דביל. היא בחורה מקסימה. היא טובה מידי בשבילך, אבל אם תיזהר מאוד יש מצב שהיא לא תעלה על זה שאתה דביל. לך על זה, תזמין אותה לצאת."

"ומה יהיה אתך?"

"אני אהיה בסדר, אל תדאג וחוץ מזה אני עוזב לקורס קצינים."

הוא הלך על זה בגדול ולמרבה המזל אופיר לא גילתה שהוא דביל לפני שהתאהבה בו. בטקס הסיום של הקורס הם סיפרו לי שהם מתכננים להתחתן ואופיר הראתה לי בגאווה את טבעת האירוסין שלה והסמיקה כשנישקתי אותה ואמרתי לה מזל טוב.

שמחתי מאוד בשמחתם כמובן וגם אני ניסיתי להמשיך הלאה ולמצוא לי אהבה חדשה, אבל זה פשוט לא הלך. היו אחרים כמובן, לא הפכתי לנזיר, אבל לא יכולתי להפסיק להשוות כל אחד לתמיר ותמיד ההשוואה הייתה לרעתם.

אחרי שחזרתי מהקורס החלטתי לצאת מהבית של ההורים. הרווחתי כבר מספיק כדי להרשות לעצמי דירה קטנה משלי ולמרות מחאותיה של אימא שהעדיפה שאמשיך לישון בחדר ילדותי סירבתי.

הפעם אבא תמך בי ואמר לה בתוקף שאני כבר גבר וצריך פינה משלי.

"מה עם הבחור הזה שגרת איתו פעם? מה שלומו?" שאל.

"לא יודע אבא. זה נגמר."

"אבל בכל זאת אתה לא מוצא מישהו אחר."

"אני מחפש. בסוף אני אמצא מישהו."

אבא הסתכל עלי בעצב ואז חזר וסיפר לי איך, מהרגע הראשון שפגש את אימא כשהם היו עדיין ילדים, הוא החליט שזו האישה בשבילו, ואיך הוא התעקש ולא ויתר למרות כל המכשולים וההתנגדויות של המשפחה שלו ושלה.

אני מכיר את הסיפור הזה, אבל אוהב לשמוע אותו כל פעם מחדש. זה סיפור מצוין - רומנטי ומלא תפניות לא צפויות ויש לו סוף טוב - מה עוד צריך סיפור אהבה?

הלכתי למתווך דירות שהציע לי מספר דירות. ברגע שראיתי דירה שהייתה קרובה מאוד לדירה הישנה שלי ושל תמיר אמרתי שאת זו אני רוצה.

סיפרתי לעצמי שאני בוחר בדירה הזו למרות שהחוזה הוא רק לשלושה חודשים ויש בה מליון מדרגות בלי מעלית ועובש במקלחת כי היא מתאימה לי והמחיר שלה סביר ובעל הבית נראה לי נחמד.

עצמי צחק ואמר שאשמור את הסיפורים שלי להורים ולחברים, הוא יודע בדיוק למה אני בוחר בדירה המעפנית ההיא.

אפילו אם הוא עדיין חי הוא בטח לא גר שם יותר, התווכחתי עם עצמי.

יש לכם המון מכרים משותפים, אם הוא היה מת היית שומע על זה כמו ששמעת על עידו הזכיר לי עצמי שעדיין כעס עלי שלא הלכתי ללוויה של עידו שהתאבד שבועיים לפני סיום קורס הקצינים שלי.

הייתי בדיוק לפני מבחן חשוב מאוד בקורס, וחוץ מזה נודע לי על הלוויה מאוחר מידי ובכלל... שתוק כבר ודי!

עצמי שתק והמשיך לשתוק גם אחרי שחתמתי על החוזה לדירה ההיא שהייתה במרחק הליכה מהדירה של תמיר שהייתה פעם גם שלי, והמשיך לשתוק כשהתחלתי לפטרל סביבה בטענה שאני זקוק לחילוץ עצמות אחרי יום שלם של התרוצצות בבסיס.

אחרי שבוע נפגשנו סתם ככה ברחוב. חייכנו, לחצנו ידיים, החמאנו זה לזה על מראנו הטוב - הוא באמת נראה נהדר וגם אני לדעתי נראיתי לא רע - והלכנו לשתות קפה בבית הקפה שהיה המקום המיוחד שלנו לפני הפרידה.

הוא שב והתנצל על המכות שנתן לי אז ואני אמרתי לו שישכח מזה כי אני כבר שכחתי ושאלתי מה קרה עם עידו ולמה הוא עשה את זה?

"אף אחד לא יודע מה בדיוק הלך לעידו בראש, אבל לדעתי הוא החליט שהחיים כנשא לא שווים את המאמץ והרים ידיים."

"הייתה לוויה גדולה?"

"לא, ממש לא. חוץ ממני ומכמה מכרים שלו מהקבוצת תמיכה לא היה אף אחד."

"המשפחה שלו? דוק? אף אחד לא בא?"

"דוק לא בארץ, וחוץ מאחותו שבאה לבד לא היה אף אחד מהמשפחה."

"אני מצטער שלא באתי."

"גם אני קיוויתי לראות אותך שם."

"הייתי בקורס ובדיוק היה לי מבחן נורא חשוב ו... אתה יודע איך זה..." גמגמתי ודמעות עלו בעיני כשנזכרתי בעידו יושב ומונה בקול נכאים את כל תופעות הלוואי של הקוקטיל שהיה עליו לקחת.

"כן, אני יודע." אמר תמיר ברוך והניח את כף ידו הגדולה החמה והקשה על כפי. ברגע שהאצבעות שלנו השתלבו זו בזו צפו במוחי כל הזיכרונות הישנים והמכאיבים מאז והדמעות החלו לזלוג.

"נו, די כבר, בכיין אחד." קם תמיר ממקומו ומשך אותי אחריו, "בוא נלך לפני שתפחיד את המלצרית הנחמדה שלנו."

"הכל בסדר?" שאלה המלצרית הנחמדה כשהסתלקנו משם בבהילות.

"משתפר מרגע לרגע." ענה תמיר וחייך אליה בחביבות. היא הסמיקה וחייכה חזרה. לתמיר תמיד הייתה השפעה כזו על בחורות, וגם על בחורים בעצם.

"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי, ממשיך לאחוז את כף ידו גם ברחוב וזין על מי שיראה אותנו.

"לאן אתה חושב? הביתה כמובן."

"תמיר," נעצרתי, עדיין אוחז בידו. "אתה בטוח? ומה אם הכל שוב יתקלקל?"

"אז נתקן ונתחיל הכל שוב מחדש. בוא."

באתי. 

רק למחרת בבוקר סיפרתי לתמיר שחתמתי על חוזה שכירות רק לשלושה חודשים ושאם זה לא יעבוד אני...

"אתה מה?" התגרה בי ונשכב עלי, משפשף לחי זיפית בכתפי.

"לא יודע תמיר, אבל אני לא חושב שאני אצליח לשרוד עוד פרידה אחת ממך."

"אני מבטיח לא להיות שוב מגעיל, אבל אני לא יכול להבטיח לך שהכל יהיה נפלא נוני. יש לי איידס ואתה בריא וזה לא יהיה קל."

"לא אכפת לי, העיקר שלא תפסיק לאהוב אותי. עזבתי כי הרגשתי שאתה שונא אותי וזה הרג אותי."

"לא שנאתי אותך. שנאתי את עצמי ואולי קצת קינאתי בך שאתה בריא, אבל בעיקר פחדתי נורא להדביק אותך. הרגשתי טמא, בגלל זה לא יכולתי לגעת בך. אתה מבין?"

"אני חושב שכן. עכשיו אתה בסדר?"

"אני עובד על זה. אחרי שעידו הלך הבנתי שאם אני אמשיך ככה בסוף אני אגמור בקבר לידו. הפסקתי לחיות כמו חזיר, הלכתי לקבוצת תמיכה והתחלתי לטפל בעצמי ואפילו... אל תכעס נוני, ניסיתי גם... רק עם נשאים, אבל ניסיתי למצוא מישהו ש... לא טוב לי לבד ורציתי מישהו, אבל זה פשוט לא הלך."

"גם אני ניסיתי, אבל השוויתי את כולם אליך ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליך."

"כן, אני יודע, גם אני."

"אני יכול לנשק אותך תמיר? נשיקה אמיתית בפה אני מתכוון?"

"כן, טיפש אחד. חשבתי שאף פעם לא תבקש, בוא הנה."

באמצע הנשיקה - הנשיקה האמיתית הראשונה שלנו מאז שתמיר קיבל תשובה חיובית – צלצל הנייד שלי ואימא שאלה אם אני בא לארוחת ליל שישי.

"רק אם אני יכול להביא איתי את תמיר."

"תמיר? אז אתם שוב יחד?"

"כן, אני יכול להביא אותו."

"כן." ענתה אימא בלי היסוס.

"ואתם תתנהגו כמו שצריך? גם רחלי?"

"אל תהיה חוצפן אמנון, אף פעם לא העלבתי אורח שלי. גם רחלי תתנהג יפה, אני אדבר איתה." הבטיחה אימא, "הנה, גם אבא רוצה להגיד לך משהו."

"ידעתי שלא סתם החלטת לגור בדירה הדפוקה הזו עם חוזה רק לשלושה חודשים, מליון מדרגות ועובש במקלחת." צחק אבא, "אז הכל בסדר אתכם עכשיו?"

"כמעט בסדר, אנחנו עובדים על זה."

"ואולי תוכל לספר לנו פעם למה נפרדתם?"

"אני לא יודע. אני מקווה שאולי פעם נוכל. להתראות מחר אבא."