ב. היפה השמן והמכוער

3. לילה מר ונמהר

הוא השליך מעליו את בגדיו, קבר את פניו בכר ונרדם מיד. כמה ישן לא ידע, אבל חלום טורד מנוחה, מגרה ומבלבל, העיר אותו באחת משנתו. הוא התיישב מבוהל ומזיע, מגשש על סביבותיו בחדר החשוך.

"סמי! סמי איפה אתה?" צעק בקול נרעש, ורק אז חזר אליו זכר המאורעות שקרו הערב והחלום המביש ההוא... הוא רעד וגנח.

"אני כאן באבי." הניח סמי יד מנחמת על כתפו הערומה. "מה קרה? על מה חלמת?"

"עליכם." רעד באבי והידק את היד הרכה והקרירה אל פניו הלוהטות. "אתה ואנטון אתם... אתם הייתם איתי ו... " הוא התנער ככלב רטוב, "לא חשוב, שכחתי כבר. אני הולך להשתין." נמלט לשירותים, השתין ושטף את פניו במים.

"הילד הלך כבר? מה השעה?"

"לא באבי. הוא לא הלך. הוא נשאר לישון פה בחדר הפנוי. הוא ביקש רשות לבוא לגור אתנו ואני הרשיתי לו."

"מה? על מה אתה מדבר סמי? מה פתאום לגור אתנו? למה?"

"כי הבית נראה כמו דיר חזירים." אמר סמי בנחת, "אנחנו עובדים המון שעות ואין לנו זמן לנקות ולסדר. תראה איזה בלגן. הילד ינקה, יסדר, יבשל קצת, יצבע את הקירות. נוכל לקנות רהיטים נורמאלים, נתחיל לחיות כמו בני אדם."

באבי בהה בו נרעש. "לקחת אותו להיות העוזרת בית שלנו." ניסה להעמיד דברים על דיוקם.

"כן באבי." הסביר לו סמי פנים, "אתה רואה שאם מסבירים לך לאט אתה מבין מהר." הוסיף בקנטור, "וחוץ מזה הבטחתי לממן לו את הקורס הזה שהוא רוצה ללכת אליו."

"למה?!" צעק באבי בזעם אין אונים, "בשביל מה? למה אתה עושה את זה?!"

"למה לא." ענה סמי בנחת. "ההורים שלו לא רוצים אותו. הם כבר הבינו שנכדים לא יבואו להם ממנו, רק בושות. הם לא רוצים לעזור לו, הם מעדיפים שהוא יסתלק להם מהחיים."

"אז למה אנחנו צריכים לעזור לו?" מחה באבי.

"אז מי יעזור לו אם לא אנחנו?" נשאר סמי שליו והגיוני, "הוא לבד בעולם באבי, בלי אף אחד שיטפל בו, ואנחנו... טוב, ילדים כבר לא יהיו לנו אז לפחות הילד הזה... לפחות שנעזור לו."

"הוא לא ילד קטן." רקע באבי ברגלו, "הוא צעיר, אבל לא ילד סמי ו... " הוא השתתק באחת, מבין לפי הבעת פניו של סמי שדיבורים לא יעזרו, הפור נפל, סמי גמר אומר. הנער יגור איתם ולא משנה מה הוא חושב על כך.  

זיכרון החלום ההוא, שבו הוא וסמי היו במיטה יחד עם אנטון - מלטפים את עורו החלק והזהוב ואת שערו הרך, מנשקים את פניו היפות, מועכים את הגוף הדק והמחוטב בין גופותיהם הגדולים והעבים - מתח את עצביו המגורים.

הוא נעץ מבט זועם בסמי שהחזיר לו מבט שליו, ופתאום שלח יד ופתח באחת את רוכסן  הטרנינג הצהוב של השמן. "מה אמרתי לך רק אתמול על הבגד המגעיל הזה סמי?" שאל בנימה מאיימת.

"אמרת לי להוריד אותו." עטו פניו של סמי הבעה כנועה.

"לא בדיוק סמי, אמרתי לך לזרוק אותו." התגברה נימת האיום הלחשני בקולו של באבי, ובעוד סמי פושט מעליו את הבגד המרוט הוא שלח יד והוריד מהמתלה שעמד בפינה שתי חגורות בד שתלו שם בתמימות אגבית, כאילו בעוד רגע ישובו להיחגר למתני החלוקים שמהם נלקחו.

זו הייתה אשליה, החלוקים ההם נעלמו מזמן ורק החגורות נותרו, מוכנות לשימושו של באבי, שעוד מילדותו החקלאית במושב ידע לקשור הכל – מגבעולים ענוגים של פרחי חממות, ועד חבילות חציר דוקרניות עטופות שקי יוטה עבים.

מעולם לא חשב שמיומנות זו תשמש אותו דווקא בעינוגי המיטה שלו. היה זה השמן שפקח את עיניו להבין כמה תענוג אפשר להפיק מחגורת בד צנועה הנקשרת ביד בוטחת במקום הנכון. 

הוא הטיל את סמי הערום על המיטה, מלפף וקושר את פרקי ידיו אל העץ המוצק של ראש מיטתם. בכעסו ובתסכולו הרב משך והידק יותר מידי את הרצועות הרכות, חוסם את כלי הדם בידיו של סמי שהביט בו בשתיקה, אומד את מידת כעסו של באבי כנגד כוח סבלו, מנסה לנחש עד כמה ירחיק לכת הפעם, ממתין לרגע המתאים שבו יהיה עליו להתערב ולעצור את אהובו הזועם.  

עוד ביום הראשון שנפגשו הוא חש את הזעם שפעפע באיש הגדול והכועס הזה שפגש במקרה ממוזל כל כך, ומיד החליט לכבוש אותו לעצמו כדי להגשים באמצעות השרירים החזקים האלו את חלומותיו הכמוסים ביותר.

מעולם לא תיאר לעצמו שהם ירחיקו לכת ביחסיהם עד כדי מגורים משותפים, אבל הבלתי יאומן קרה. הוא עדיין חש השתוממות מלאת שמחה כשהיה קם בבוקר לצידו של באבי, לא מאמין שזה קרה דווקא לו, לסמי השמן.

בימים הראשונים זה היה רק סקס חזק, זועם ונפלא שכאילו יצא מתוך הפנטזיות הסודיות ביותר שלו, ואז באבי בא אליו, אומלל כמו ילד בגלל מריבה מגוחכת עם אחותו, והוא מצא את עצמו מציע לו מחסה בביתו, ומאז הם לא נפרדו עוד. פתאום הוא היה חלק מזוג, מחלק את מרחב המחייה שלו עם אדם אחר, והוא אהב את זה!  

בלי שום הבנה וידע בנושא הצליח באבי למלא את רצונותיו האפלים ביותר עוד בטרם הספיק לבטא אותם במילים. דומה כאילו ניחן בחוש נסתר שהורה לו עד כמה ללחוץ, עד כמה להכאיב, ומתי לסגת ולהניח לסמי לתפוס שליטה.

האיש הגדול והכועס הזה, בעל התנועות החדות והזועמות והמוח האיטי והשיטתי, כאילו חדר מתחת לעורו. כמעט מבלי משים הוא הבין יום אחד עד כמה הוא אוהב את הטיפש המגודל והרתחן הזה שמבט של ילד אבוד היה עולה על פניו כשסמי היה כועס עליו.

הגבר הגדול והשעיר הזה, על מוחו המעשי שלא היה מסוגל להעמיק חקר ברגשותיו העריץ אותו בתמימות ילדותית ונתן בו אמון חסר פקפוק. היחס הזה קסם לו, נגע לליבו, גרם לו לחוש רצון לגונן עליו כעל ילד.

הוא הבין לגמרי את הבהלה של באבי מיופיו של הנער שישן בחדר הסמוך, את המאבק שלו בתחושות שהתעוררו בו בגלל המשיכה שלו לנער, משיכה שהביכה אותו ובלבלה אותו דווקא בגלל מסירותו לסמי. חוסר המודעות של באבי למורכבות של רגשותיו שעשעו את סמי ומילאו אותו רוך.

איזה דובון טיפשון הבאבי הזה, חשב בחיבה, והמשיך לשתוק גם כשבאבי הזועם משך בכוח עז מידי את הקשרים סביב פרקי ידיו הדואבים. בהתחלה הוא עוד הרגיש איך הדם שנחסם הולם כנגד עורו, הרגיש את הכאב העמום בפרקי ידיו, חש איך קצות אצבעותיו הולכות ומתקררות, אבל החליט להתאפק רק עוד קצת, למתוח את הגבול רק בעוד כמה ס"מ.

באבי כעס באמת הפעם וחבל היה לו להפסיק אותו באמצע.

תחזיק רק עוד כמה דקות הרהר, בעוד אברו מתמלא דם, מזדקף ורוטט כנגד בטנו, ונמלי ריגוש רוחשים על גבו, רצים הלוך ושוב מפי הטבעת שלו ועד לעור קרקפתו המצטמררת בעונג. 

באבי הרים את רגליו כלפי מעלה, מקפל אותו לשניים, והחל מצליף בכוח על עכוזו עם חגורת העור הישנה שלו, שכבר זמן רב לא הייתה בשימוש.

אין מה להשוות, זה הכי טוב כשהוא כועס באמת, חשב סמי, שמוחו הזריז בדרך כלל החל להתערפל מחמת הריגוש. אין כמו ההרגשה של כעס אמיתי, הפעם זה לא משחק בנדמה לי, הפעם זה הדבר המקורי, כמו אז, בזיון הראשון ההוא הזכור לטוב.  

הוא החל לצוף, לרחף משם והלאה. לרגע עוד זכר שעליו להגיד לבאבי משהו על כפות ידיו ההולכות ומתקררות, ואז באבי השליך את החגורה כרע בין ירכיו, דוחק לתוכו את הזין הגדול שלו. הכאב הרים אותו מעלה מעלה, מנחית אותו ברכות הרחק מחדר השינה.

סמי חייך וריחף בעולם פרטי משלו, מנותק מגופו הרך והמסורבל שהכביד עליו תמיד, שוכח שעליו לפקח על באבי הזועם שלא היה מסוגל להבחין בקצות אצבעותיו המכחילים מחוסר חמצן. 

רק אחרי שגמר והטיל את עצמו, מתנשם ומזיע, לצידו סמי, קלט באבי שמשהו לא בסדר. הרגשת החמימות מלאת הסיפוק של אחרי הסקס התחלפה בבת אחת בפאניקה איומה שחתכה בגופו כמו סכין קפואה.

מבועת הוא התיר במהירות את הקשרים מהידיים הרפויות והחל מטלטל את סמי בכוח, משפשף את אצבעותיו הקרות שהחלו להכחיל, מתחנן לפניו בבכי שיפקח את עיניו.

למרבה המזל שמע אנטון את צעקותיו המבוהלות ובא לעזרתו.

מבט מהיר אחד הספיק לו להבין מה הבעיה. בקור רוח מפליא הוא השתלט מיד על המצב - ראשית שלח את באבי להביא שוקולד והניח קובייה מתחת ללשונו של השמן, ואחר עיסה את כפות ידיו תוך שהוא מדבר אליו ללא הרף, מפציר בו בתקיפות להתעורר ולפקוח את עיניו – לרווחתם, אחרי כדקה החל סמי להתעורר לאיטו.

הוא גנח והשתעל, עפעפיו רטטו וידיו החלו להתחמם ולשוב לצבען הורוד המקורי. אנטון המשיך לגחון מעליו בדריכות, סוטר קלילות על לחייו, שב וקורא בשמו, ולא הניח לו עד שסמי התיישב בזהירות והביט, מבולבל מעט, על סביבותיו.  

"באבי?" גישש אחרי באבי שכרע על ברכיו לצד המיטה, לופת באגרופו הגדול את הכרית, "למה אתה בוכה?" ואכן פניו של באבי היו שטופות בדמעות שרק עכשיו היה מודע להן. באבי לא בכה מאז היה ילד בן שלוש שאבד להוריו על שפת הים. כשנמצא לבסוף, אחרי רבע שעה של בהלה איומה, ונאסף לזרועות אימו פרץ בבכי מר.

מעוצם ההקלה שחש על שהילד האבוד נמצא חבט בו אביו על עורפו ודרש שיפסיק לילל - 'בנים לא בוכים!' הצהיר ומרט את אזנו. מאז ועד היום באבי לא בכה יותר.

 הוא נגע בתימהון בפניו הלחים. "חשבתי שאתה מת סמי." לחש, ובכי נורא התפרץ מגופו, ממלא אותו בושה מעורבת בהקלה עצומה. אם אנטון לא היה שם הוא היה משתרע לצידו של סמי, מחבק אותו וגועה בבכי מר, אבל נוכחותו של הנער לצידו של סמי כמו דחקה אותו הצידה. הוא נמלט למקלחת, הסתגר שם וצנח על האסלה, בוכה כתינוק. 

"תודה אנטון." אמר סמי, "איך ידעת מה לעשות?"

אנטון הסמיק. "אני מתעניין בנושא." אמר והחווה בידו לעבר החגורות שהיו מוטלות בערבוביה על הרצפה. "הידע שלי הוא בעיקר תיאורטי." הוסיף, "מיד כשראיתי את באבי חשבתי..." הסומק בפניו העמיק. "הייתה לי הרגשה ש... זו פעם ראשונה שקורה לכם דבר כזה?"

עכשיו היה תורו של סמי להסמיק. "הכל באשמתי אנטון. באבי לא מבין... הוא כמו יהלום לא מלוטש. יש לו את הכוח ואת החוש, אבל אין לו שום ידע תיאורטי. הוא די ביישן והוא לא אוהב לחשוב יותר מידי על סקס. עדיף שהוא לא ידע יותר מידי."

"ידע זה כוח." חזר אנטון על הפתגם הידוע ששיננו באוזניו מאז ילדותו.

"נכון אבל... " סמי הצטחק לנפשו. הצעירים חושבים שהכל תמיד ברור ופשוט. "מצד שני אסור להגזים בשום דבר - מרבה דעת מרבה מכאוב." 

"היהודים האלה, על כל דבר יש להם שתי דעות." אמר אנטון במורת רוח מבודחת ושניהם צחקו.

"לבאבי יש המון ידע מעשי, אף אחד לא יודע לקשור ולהתיר כל כך מהר וטוב כמותו. יש לו את החוש ואת הכישרון, אבל הוא לא יודע את זה. הוא רק רוצה שיהיה לנו טוב ביחד, ובשבילי זה מספיק. אני אשם, לא השגחתי עליו מספיק טוב, וקרה מה שקרה. לא נורא, יהיה בסדר." אמר סמי באופטימיות וליטף את כתפו החלקה והשזופה של אנטון.

הם חייכו זה אל זה, נהנים מההבנה שנרקמה ביניהם בקלות כה רבה ואז, לשמע קול החבטות העמום שעלה מהמקלחת, נמחקו בבת אחת החיוכים מעל פניהם.  

אנטון הזריז הגיע ראשון לדלת המקלחת וכשפתח אותה מצא את באבי עומד בגומחת הטוש, גבו אליהם, מטיח את ראשו בקיר מצופה החרסינה ומקלל קללות נמרצות במרוקאית עסיסית מעורבת בגידופים גרוזיניים ארסיים.

בכוחות משותפים הם משכו אותו למיטה ובאבי הניח מגבת לחה על מצחו החבול וחיבק אותו בחזקה, נוזף בו על טיפשותו, מוחה את פניו הלחים מדמעות, סותם את פיו בנשיקות, עד שנרגע ושכב בשקט בזרועותיו. 

אנטון ישב בשתיקה על קצה מיטתם מביט בהשתאות איך סמי השליו מצליח במלותיו הרכות ובמגעו העדין להרגיע את סערת רוחו של באבי.

מדהים היה לראות איך סמי השמנמן והרך מצליח לשלוט בגבר החזק הזה מבלי שיפעיל שום כוח פיזי. הקשר בין שני הגברים השונים כל כך זה מזה הקסים אותו. כעת כבר לא ידע מי מהשניים מרשים אותו יותר.

סמי נראה לו, בפעם הראשונה בה פגש אותו, כסתם שמנצ'יק חסר יחוד לבוש טרינינג מרושל. הוא היה בטוח שבאבי יפטר ממנו בלי ניד עפעף ברגע שיבין שהוא, אנטון, רוצה בו. כשבאבי אמר בפירוש שהוא מעדיף את סמי השמן על פניו, הוא סירב להאמין למשמע אוזניו, אבל כעת, אחרי שהכיר יותר טוב את סמי, כבר לא היה בטוח שיופיו ונעוריו מהווים נכס חשוב עד כדי כך.

מבלי דעת הוא החל ללמוד כעת את השיעור הראשון שלו וכמו כל שיעור טוב המורים שלו הפיקו מהלימוד לקח טוב גם לעצמם. 

"הכל היה באשמתי סמי." לקח באבי את כל האשמה על עצמו, אם כי בסתר ליבו האשים גם את אנטון שנדחף ככה בינו ובין סמי, מצד שני אמר לעצמו, מי הכניס את אנטון לחייהם? אבל מצד שלישי מי שהשאיר אותו שם היה סמי ככה שהאשמה... ככל שהעמיק באבי לחשוב ככה הבין פחות וראשו החל להסתחרר.

סמי שעקב משועשע אחרי השינויים בהבעות פניו ככל שצלל יותר לעומק הסוגיה, אחז בסנטרו מאלץ אותו להביט ישר בעיניו. "באבי, אתה זוכר מה אמרתי לך על טעויות?"

"כן." הנהן באבי כתלמיד שקדן, "אמרת שמותר לטעות, אבל לא לחזור על אותה טעות פעמיים."

"נכון באבי." חיבק אותו סמי, "ומי אתה חושב הכי אשם במה שקרה?"

"אתה סמי." אמר באבי אחרי היסוס קל. "אתה אשם כי לא אמרת לי שקשרתי אותך חזק מידי, ואני אשם כי התרגזתי בגללו." החווה בידו אל אנטון הנבוך.

"נכון באבי." שמח סמי על תשובתו הנבונה של תלמידו, "אתה צודק, ועכשיו, כשאנחנו כבר חכמים יותר לא נעשה עוד טעויות כאלו." 

"למה אין לכם מילת בטחון?" שאל פתאום אנטון שהרבה להתעניין ולקרוא בנושא הבדס"מ ולמרות חוסר ניסיונו היה בקיא בכל התיאוריות.

"מה זה מילת בטחון?" שאל באבי, מבחין במבט המחויך שהחליפו אנטון וסמי מעל לראשו. החיוך הידעני הזה שגרם לעורו ללחוץ על בשרו כבגד צר מידי.

הוא קם והחל ללקט את בגדיו מהרצפה, מפנה אליהם את גבו הרחב והשעיר, לא מודע כלל לרושם העז שעשה ישבנו השרירי על אנטון שבהה בו כחולם.  

"באבי!" חתך קולו של סמי את אוירו הדחוס של חדר השינה. "מה אתה עושה?"

"הולך מכאן סמי." ענה באבי, משתחל במהירות לתחתוניו. "אתם לא צריכים אותי פה. יש לכם אחד את השני. מספיק צחקתם עלי, אני לא רוצה לראות את זה יותר." פסק קדורנית והחל לסגת לפתח החדר.

"באבי!" הצליף קולו של סמי בעקבותיו, עוצר אותו על הסף, "בוא הנה באבי."

באבי חזר בצייתנות על עקבותיו והתייצב בפני סמי בראש מורכן.

"מה?" רטן בזעף, נמנע מלפגוש את מבטו של חברו.

"המפתחות של האופנוע." הושיט סמי אליו את כף ידו הפתוחה.

באבי מלמל קללה מתחת לאפו, אבל הניח בצייתנות את המפתחות בכפו של סמי.

"באבי, אתה מבין למה אתה לא יכול לקחת את האופנוע כשאתה במצב כזה?" שאל סמי בטון חינוכי, מנסה להביט בעיניו של באבי שמשך בזעף בכתפיו ושתק.

אנטון בהה בהם במבט מוקסם. באבי יכול היה להעיף את סמי במכה אחת ולקחת ממנו חזרה את מפתחותיו, או כל דבר אחר שיחפוץ בו, אבל הוא לא נראה מודע לכוחו העדיף והתנהג כילד מרדן מול הורה קפדן.

אנטון לא ראה מעולם סוג כזה של שליטה. מעולם לא חשב שיוכל להתייחם כל כך ממעמד כזה, שלכאורה לא היה בינו לבין סקס שום קשר.

הוא נשך את שפתיו בכוח כדי לשלוט בעצמו, חש את אברו הזקוף נדחק בכוח אל בד תחתוניו הלחים.

המחשבה שבגללו באבי יסתלק לבדו אל הלילה הקריר שבחוץ הייתה לבלי נשוא. 

"באבי אל תלך!" התפרץ. "הכל באשמתי. אני אלך!"

באבי התמתח מלוא קומתו ושתק. "אני יעשה מה שסמי יגיד." אמר לאחר שתיקה קצרה ומתוחה, מביט בעקשנות אל נקודה סמויה שנמצאה בדיוק בין שניהם.

דמעות חדשות החלו לאיים לפרוץ מעיניו בעודו ממתין לתשובתו של סמי, והוא עצם אותן מהר, נחוש בדעתו שהפעם הן לא יפרצו את מחסום עפעפיו.

סמי קם מהמיטה וכרך סביבו את ידיו, מתרפק עליו. "אוי, באבי שלי, טיפשון שכמוך." נאנח והניח את ראשו על כתפו של חברו, "איך יצאת חכם כזה?"

"תחליט כבר, אני חכם או טיפש?" התרעם באבי, מהדק אותו אליו בכוח, מסתיר בכתפו הרכה של סמי את הדמעות הסוררות שהצליחו לגלוש מעבר לריסיו הרטובים.

"אתה גם וגם." הצטחק סמי, "ואתה צודק שאתה כועס, אני ואנטון יודעים משהו שאתה לא יודע והגיע הזמן שגם אתה תדע אותו."

הוא משך את סמי לסלון, הדליק את המחשב והחל לחפש עבורו אתר מתאים בתיקית המועדפים שלו - אתרים שבאבי לא ניסה מעולם להיכנס אליהם.

"מה?" נדהם אנטון שעמד מאחוריהם, מתבונן בסקרנות ברשימה שעל המסך. "הוא לא ראה את זה אף פעם?" רוב האתרים שהיו שמורים במדור הבדס"מ של סמי היו מוכרים לו מכבר. חלקם אפילו נחשב בעיניו בנאלי.   

"אני לא כל כך אוהב לגלוש באינטרנט. אני יושב מספיק מול המחשב בעבודה." רטן באבי, "בבית אני מעדיף לראות טלוויזיה."

"הוא אוהב אגרוף." הלשין עליו סמי בחיוך, "וגם כדור סל וסרטים מצוירים."

"ואתה אוהב החלקה על הקרח." החזיר לו באבי בקנטרנות, ושניהם החליפו מבט מלא רוך שהרעיד את אנטון ברגש שמעולם לא תאר לעצמו שיחוש בגלל סמי השמן – רגש של קנאה. 

לרגע חש חרטה, בשביל מה הוא צריך להידחף לחיי הזוג הנחמד הזה? ולמה צריך באבי התם להיחשף לאתרי סקס כשיש לו את סמי שאוהב אותו, שולט ונשלט על ידיו בלי שום עזרה מיותרת מבחוץ?

אבל המחשב כבר דלק והיד הייתה על העכבר, ובאותו לילה מר ונמהר זכה באבי לראות בפעם  הראשונה דברים שלתומו חשב שנמצאים רק בחלומותיו הכמוסים ביותר.

אחרי כשעה התעייפו סמי ואנטון ופרשו לישון. סמי נרדם על הספה לצידו של באבי המכושף למסך, ואנטון הלך למיטה הזוגית של השניים וישן שם שנת ישרים, אפוף בריח הזרע והזיעה של שניהם שנעם לו יותר מבושם.

4. הדרך הטובה ביותר להלחם בפיתוי

כמה שבועות אחר כך הדירה של באבי וסמי החליפה את דמותה הבלויה - הקירות נצבעו לבן, הרצפות היו מצוחצחות למשעי, המטבח הבריק מניקיון, החלונות בהקו וכמעט כל הרהיטים הוחלפו בחדשים - רק המיטה הזוגית הגדולה והמוצקה של באבי וסמי נותרה כשהייתה - גם השולחן הסלוני המוצק והשרוט ניצל ברגע האחרון מידיו של קונה הגרוטאות. השניים סרבו בכל תוקף לספר לאנטון מדוע דווקא השולחן השרוט והמגושם הזה יקר כל כך לליבם, אבל הם התעקשו והוא נאלץ לוותר.

השולחן שויף ונצבע מחדש, ואחר הוחזר למקומו באמצע הסלון ההדור, ניצב על שטיח צבעוני עם דוגמא מסובכת שהייתה גורמת לבאבי לחוש בראשו כל פעם שהתבונן בה יותר מידי. באבי לא אהב את החידושים, אבל סמי היה שבע רצון, והנער היה חרוץ, ישר ושקט מאוד. דומה שהכל בא על מקומו בשלום והוא השלים עם המצב ולא התלונן.

באבי ישב כל יום שעות מול המחשב. קורא ולומד, מתעמק בתיאוריות שונות ומשונות. הוא עיין בסיפורי פנטזיות שחלקם גרמו לו בחילה, וחלקם גרמו לו להניח למקלדת ולעכבר ולהסתער על סמי שהיה נוהג להביט בו גולש עד שהיה נרדם על הספה החדשה והיפה שאף פעם לא הצליחה להיות נוחה כל כך כמו הישנה, המרוטה והדהויה שהושלכה לפח.

עד מהרה שב שולחן הסלון המחודש ואסף מבחר חדש של שריטות, ואנטון שנהג להבריק אותו כל יום שישי היה מביט בהן ומחייך חרש לעצמו.

באבי, בדרכו האיטית והיסודית, בחן בקפידה אתרים שונים ומשונים שחלקם הפליאו אותו וחלקם זעזעו אותו, ואף אחד מהם לא נראה לו קשור למה שקורה בינו לבין לסמי.

הוא עיכל את מה שיכול היה, שכח את מה ששעמם אותו, דילג על מה שלא נראה לו קשור אליו - בעיקר סיפורים על נשים - ונדהם עד עמקי נשמתו כשטעה ונכנס לממלכת הפאדום וראה גברים שכל חפצם הוא להירמס תחת רגלי נשים חצופות במגפיים שחורים.  

בימים הראשונים ישב סמי המודאג לצידו, חושש מההשפעה המזיקה שתהיה לכל המידע המפורט הזה על נשמתו התמימה, אבל מוחו המעשי של באבי היה מחוסן כנגד הגזמות ופנטזיות חסרות שחר וכל מידע מזיק ומיותר כאילו נשר מעליו ונשכח מיד.

"אתה לא רוצה לקנות אזיקים ושוטים כאלו?" החווה סמי על מבחר מפתה של צעצועי עינויים במחיר מציאה.

"לא." אמר באבי, "אני פוחד להסתבך עם מפתחות, הם תמיד הולכים לאיבוד כשצריך אותם, והשוטים נורא יקרים. מה רע בסתם חגורה וכמה חבלים?"

"ומה דעתך על התיאוריה שדנה בהשפעה שיש לדמות האב על ההעדפות המיניות של הנשלטים והשולטים?" נדנד סמי.

"לא יודע. לא גמרתי לקרוא את המאמר. הוא נורא משעמם ואני לא רוצה לחשוב על ההורים שלי ועל סקס באותו הזמן." משך באבי את סמי אליו והורידו על ברכיו בעודו פותח את החנות שלו. "אתה מדבר יותר מידי סמי. בוא תעשה משהו מועיל עם הפה שלך." כיוון את ראשו של השמן אל בין ירכיו. 

"אתה עוד חולם על אנטון?" חקר אותו באבי אחרי שגמרו. בוחן בדאגה את השריטות החדשות על שולחן הסלון שהחל להראות שוב ישן ומרוט.

"כן." אמר באבי קצרות ומשך אחריו את סמי למקלחת.

"אתה יכול... עם אנטון זאת אומרת. לא אכפת לי אם אתה והוא..."

"סתום כבר סמי!" התפרץ באבי בזעף. "אני לא רוצה אותו. הוא צעיר מידי ויפה מידי, וחוץ מזה אני אתך, אז תסתום. אם הוא כל כך מוצא חן בעיניך תזיין אותו אתה. בין כה וכה אתה כל הזמן מדבר איתו."

"אתה מקנא באבי?" צבט סמי את עכוזו וצחק.

"תפסיק!" התפרץ באבי בזעם וחבט בסמי במגבתו הרטובה.

"ואם לא?" התגרה סמי ונמלט לחדר השינה.

באבי השיג אותו בקלות, הטיל אותו על המיטה, גלגל אותו על בטנו וקשר בזריזות מדהימה את זרועותיו מאחורי גבו, מצמיד אותן זו לזו מהמרפקים ועד לפרקי הידיים. אחר שב וגלגל אותו על צידו וחדר לתוכו כשהוא עומד על רגליו בצד המיטה, ידו האחת לופתת את כתפו של סמי הנאנק, וידו השנייה את אברו.  

הם היו שקועים כל כך במעשיהם עד שלא הבחינו כלל באנטון שחזר בינתיים הביתה והציץ בהם מבעד לדלת שנותרה פתוחה מעט.

הוא ידע שמעשיו פסולים ומגונים, אבל לא יכול היה להתאפק. השניים משכו אותו כבחבלי קסם וחלומו הכמוס ביותר היה להיות עם שניהם במיטה.

פנטזיה מתוקה שהוא חשש שתישאר בגדר חלום לנצח.

הם התייחסו אליו כאל ילד שיש לגונן עליו, משגיחים עליו שלא יעבוד קשה, מידי, מפצירים בו לנקות פחות וללמוד יותר. ממטירים עליו דמי כיס.

כל חפצו היה לשרת אותם, לדאוג להם, להעמיד את עצמו לרשותם, אבל הם לא היו מודעים לכך כלל, והוא לא ידע איך להסביר להם מה הוא רוצה.

בלילות היה חולם חלומות רטובים ומהבילים איך באבי מציית לפקודותיו של סמי, קושר אותו ומעניש אותו. איך סמי דוחף לפיו את אברו העבה ומלטף ברוך את ראשו, בעוד באבי חודר אליו מאחור ומצליף בישבנו כל פעם שהוא מנסה להתמרד.

הוא היה מתעורר מהחלומות הללו מגורה עד כאב והולך להציץ בבאבי ובסמי הישנים חבוקים ומשתוקק להידחף ולישון ברווח שבין גופותיהם. במקום הוא היה שוכב לרגלי מיטתם, מדמיין איך הם מודיעים לו שהוא מעכשיו עבד הבית שלהם, ומעטרים את צווארו בקולר מתכת עם מנעול שמפתחותיו שמורים רק אצלם. 

במציאות היה עליו להתחנן לפני באבי שיניח לו לעסות את כתפיו הכואבות אחרי יום עבודה ארוך, וכשניסה יום אחד לחלוץ את נעליו כדי לפנק את כפות רגליו נמלט באבי למקלחת עוד בטרם הספיק לגעת בגרביו.

אם היה יודע שבאבי נעמד אחר כך מתחת למים הזורמים, מלטף ביד מסובנת את אברו ומפנטז איך אנטון כורע לפניו על ברכיו ומוצץ את אברו בעוד המים נוטפים משערו הרטוב על גבו הזהוב, היה בטח מתעודד מעט, אבל הוא לא ידע ובאבי היה מעדיף למות ולא לספר על הפנטזיות שלו לאיש.

אחרי כמה שבועות מענים שכאלו החליט אנטון שהוא חייב לעשות מעשה או שיצא מדעתו. הוא הפסיק לצאת עם חבריו, שכעת עצבנו אותו בטיפשותם הצעקנית, הפסיק לבקר אצל הוריו ששבו והציקו לו כל פעם מחדש מתי תהייה לו כבר חברה, והעדיף להתרכז בלימודיו. הקורס החדש היה מרתק ביותר, ומאחר וכעת לא היו לו בעיות כספיות יכול היה להקדיש לו את כל תשומת ליבו.

בשאר הזמן השתדל להיות לעזר למארחיו - הוא למד לבשל, התמחה בכביסה וניקיון, וחרש את האינטרנט, מתעמק וקורא מאמרים וסיפורים בנושא שריתק אותו יותר מכל, הסקס הבדס"מי, ובעיקר ניסה להבין לעומק את נושא השליטה והקשירה אצל גברים וככול שהבין יותר כך התפעל יותר מבאבי ומסמי ומהיחסים שלהם שכללו קצת מכל דבר בתוספת הרבה כבוד ואהבה אחד לשני.

אם רק היה יודע איך יוכל למצוא את מקומו בקשר הזה היה המאושר באדם.

ההזדמנות נפלה לידיו יום אחד כשסמי חזר לפני באבי מהעבודה.

"עייף?" שאל אנטון במאור פנים את סמי.

"הרוס." נאנח סמי וצנח על הספה, עוצם את עיניו ופושט לפניו את רגליו הכואבות.

"כל היום התרוצצתי. אני גמור."

רועד מהתרגשות כרע אנטון לפניו והחל לחלוץ את נעליו. סמי לא מחה והניח לו להוריד נעל אחת וגם את השנייה, ואז לפשוט מעליו את הגרביים.

בלי לבקש רשות, צמרמורות של פחד חורשות בגבו, החל אנטון לעסות את כפות רגליו של סמי שגנח בהנאה ושמט את ראשו לאחור.

"נעים לך סמי?" שאל אנטון בחשש.

"נעים מאוד חמוד. אתה ממש מומחה." הצטחק סמי. "אולי תטפל אחר כך בבאבי, גם הוא יחזור עייף מאוד מהעבודה."

"הוא לא יסכים. הוא לא אוהב אותי." הסמיק אנטון. "ניסיתי כבר והוא לא אהב את זה."

"או שאולי הוא אהב את זה יותר מידי?" הצטחק סמי ומבטו המבודח פגש את עיניו של אנטון שהסמיק וכבש את ראשו ברצפה.

"בפעם הבאה שתציץ לנו אנטון אולי כדאי שתהייה קצת פחות זהיר. תן לבאבי הזדמנות לתפוס אותך, אולי זה ישבור את הקרח בין שניכם." אמר סמי. 

אנטון לא ידע את נפשו מרוב מבוכה והתחיל לגמגם התנצלויות.

"אנטון יקירי," הפסיק אותו סמי, מלטף את שערו הבהיר והארוך, "למה אתה חושב שהזמנתי אותך לגור אתנו?"

"כדי לעזור לי. כי רצית לעשות מעשה טוב, וכדי שיהיה מי שיטפל לכם בדירה." ענה אנטון.

"נכון. כל התשובות שלך נכונות, אבל הסיבה העיקרית היא שרציתי לתת לבאבי הזדמנות להיות עם מישהו צעיר ויפה כמוך. רציתי שלפחות פעם אחת הוא יבין שהוא לא כל כך מכוער, שגם אחד כמוך יכול להמשך אליו, ואולי הוא יפסיק לשנוא את עצמו."

"אבל באבי אוהב אותך סמי, ואתה אותו. לא?"

"כן, אנחנו אוהבים, אבל..." הוא החווה בידיו כלפי גופו הגדול והעגלגל. "תראה אותי, לא צעיר, לא חטוב, לא..."

"זה לא נכון. אתה נהדר סמי!" מחה אנטון, הטיל עצמו על הגבר המבוגר וחיבק אותו בכוח, מצמיד את פניו החלקים והיפים אל כתפו הרכה. אתה האיש הכי חכם שאני מכיר ואתה... אתה בן אדם נהדר סמי, וגם באבי, ושניכם יחד... אני רוצה להיות שלכם... אני רוצה להיות שייך לכם ושתאהבו אותי, וש... " הוא הסמיק וכבש את פניו הלוהטים בחזהו של סמי.

"ושמה? מה אתה רוצה שנעשה אתך ילד יפה?" שאל סמי ברוך.

"שתאהבו אותי שניכם, שתשתמשו בי שניכם ביחד." רעד אנטון בזרועותיו של סמי בעודו מתוודה על חלומו הכמוס ביותר.

סמי ליטף אותו, הבטיח לו שהכל יהיה בסדר ושלח אותו להכין ארוחת ערב. 

באותו ערב פרש הנער למיטתו מוקדם מהרגיל, ומיד אחרי שדלת חדרו נסגרה מאחורי גבו התנפל באבי על סמי ששב ולבש את הטרנינג הצהוב השנוא עליו, ולאחר שהפשיט אותו מהבגד המרוט העמיד אותו על השולחן המחודש, שהלך והתבלה במהירות מבהילה, חבט בישבנו בכפו הגדולה ולקח אותו למיטה, להוט לנסות עליו את החבל החדש שקנה בחנות למטייל. חבל רחב, מצופה כותנה מחוספסת שנועד להגביר את התחושה בלי לסכן את הנקשר. 

הוא כפת את סמי בתנוחה מיוחדת שראה באינטרנט - ידיו ורגליו קשורות זו לזו מאחורי גבו, והחל פושט את מכנסיו, כשלפתע סמי ביקש ממנו בלחש לבדוק מי נמצא מאחורי הדלת, מתעקש ששמע משהו זז.

באבי פתח את הדלת וגילה את אנטון עומד על הסף, אדום מהתרגשות, יד ימינו טמונה במכנסיו. בלי מילה מיותרת הוא גרר פנימה את הנער, סטר לו כמה פעמים על לחייו, ואז משך מעליו את מכנסיו והשכיבו על ברכיו, פניו למטה וישבנו החשוף פונה אל על.

"זו לא הפעם הראשונה שאתה מרגל אחרינו אנטון, נכון?" שאל בקול מאיים.

"לא באבי, אני... סליחה באבי." גמגם אנטון שכעת היה כבר מבוהל מעט.

"כמה פעמים עשית את זה?" המשיך באבי בחקירה.

"לא זוכר. אוי! זה כואב!" צעק הנער כשמכת חגורה ניחתה על עכוזו העגלגל.

"כמה פעמים ילד?" התעקש באבי.

"לא זוכר. אולי, אולי עשר פעמים." התייפח אנטון וניסה לפגוש את מבטו של סמי ששכב כבול על המיטה, אבל עיניו של סמי היו עצומות ופניו נראו כפני אדם השקוע אי שם בעולם אחר.

"תקבל עשר מכות בתחת על זה, ועוד חמש כדי להזכיר לך לא לרגל אחרינו." נהם באבי.

אנטון התכווץ מפחד. המעמד לא היה כפי שדמיין. הוא פחד באמת, ובאבי היה חזק כל כך. זה כלל לא היה מגרה או נעים, והכאב היה צורב ומשפיל.

הוא החל ליבב בבהלה, מתחרט על שהסכים לרעיון של סמי.

"באבי." אמר סמי חרש, עיניו עדיין עצומות, "הוא רק ילד. לא בחגורה."

"אני יודע סמי." אמר באבי בנחת ושלף מהמגרה מטקה קטנה מעץ. הוא חבט בה בעדינות על ישבנו של אנטון שגילה לשמחתו שכעת הכאב נסבל יותר, ואפילו כאב הצריבה ממכת החגורה היחידה שספג לא נורא כל כך.

אחרי שקיבל את עונשו העמיד אותו באבי על ארבע וציווה עליו למצוץ את אברו של סמי. דבר שהוא עשה בשמחה רבה, הוא התחיל ליהנות עד שחש את אצבעותיו של באבי מגששות בחריץ עכוזו. אנטון המבוהל ניסה להתנגד, אבל לשווא, באבי היה חזק מידי וסמי שכב עצום עיניים ולא התערב.

אצבעו העבה והתקיפה של באבי פילסה את דרכה בתוך פי הטבעת ההדוק שלו, משמנת אותו בזהירות אך בלי פשרות.

בתגובה למחאותיו הקלושות אמר לו באבי שינסה להירגע ולהתרפות, ושינשום עמוק. הוא נשם עמוק, משדר לשריריו הדואבים פקודה להתרפות, ואז החל הזין של באבי לפלס את דרכו לתוך עכוזו. קודם מגשש בעדינות בפתח, ואחר נעשה נועז יותר וחודר פנימה. הוא חדר עוד ועוד והיה ארוך כל כך עד שאנטון הרגיש כאילו עוד רגע יפרוץ לגרונו.

הרגעים הראשונים הללו היו מכאיבים למדי, אבל אז סמי התפתל והצליח לקחת את אברו הזקור למחצה בפיו החם, והכאב הפך לעונג.

לאט לאט הוא התרפה ונרגע והחל ליהנות. הלחץ בישבנו היה חזק, אבל לא מכאיב, ולמרות שלא ראה את באבי שעמד מאחוריו הוא חש איך הגבר המגודל מרסן את כוחו ומתאפק לא להכאיב לו, ומתוך התחשבות בחוסר ניסיונו נוהג בו בשילוב של תקיפות ורוך.  

הוא גילה שהוא אוהב לחוש על גופו את מגע ידיו של באבי שהיו חזקות מחוספסות ועם זאת אחזו בו בעדינות, לוחצות אבל לא מכאיבות. הוא חש נשיכות עדינות ומגרות על עורפו, וצביטות קלילות גירו את פטמותיו. הקצב הלך והתגבר, קול נשימתו המאומצת של באבי מאחוריו וגניחות העונג של סמי המוטל לפניו גירו אותו ללא נשוא.

אנטון החל לגמור. בלי שיוכל לעצור בעצמו נפלטה צעקה חדה מפיו וזרעו ניתז לתוך פיו של סמי. מיד אחר כך הוא התמוטט עליו, פורץ בבכי של הקלה והתרגשות.

אחר שכב בשקט והביט נרגש בשני הגברים המבוגרים ממנו שהמשיכו להתעלס זה עם זה, מתקרבים מידי פעם אל השיא ושוב דוחים אותו, עד שלבסוף גם הם התעייפו, גמרו והלכו להתקלח. 

"אני מקווה שעכשיו אתה מרוצה סמי." אמר באבי, מקציף את שערו של סמי בשמפו ריחני, מעסה באצבעותיו החזקות את קרקפתו.

סמי עצם בעונג את עיניו, מתמכר לתענוג. הם נהגו להתבדח לפעמים על אהבתם למקלחות משותפות, והבטיחו זה לזה שגם כשיהיו זקנים אימפוטנטים הם ימשיכו להתרחץ יחד.

"אני תמיד מרוצה אחרי זיון באבי." הצטחק סמי, מעביר את ידיו על חזהו השעיר של באבי, מסבן אותו לאט לאט, מתענג על מגע השרירים החזקים שנעו מתחת לעור השחום.

"ועכשיו גם אנטון המסכן מרוצה. סוף סוף הוא קיבל את מה שרצה מהרגע הראשון שפגש אותך, וגם אתה רצית את זה באבי, אחרת לא היית כועס עליו כל כך בפעם הראשונה שנפגשתם, ולא היית מנסה לנשק אותו."

"נניח שאתה צודק." כיווץ באבי את גבותיו בחומרה. "אז מה? כל מה שמתחשק לי אני צריך לקפוץ ולעשות. צריך לדעת להתאפק לפעמים."

"אנחנו מתאפקים מספיק בחיים, לא צריך להוסיף עוד איפוקים מיותרים." חייך סמי והחל לשטוף מעליו את הסבון.

"הדרך הכי טובה להתגבר על פיתוי באבי היא להיכנע לו, והפיתוי הזה של אנטון היה באמת פיתוי רציני, גם בשבילי, אני מודה."

"הדרך הכי טובה להתגבר על פיתוי היא להיכנע לו." הרהר באבי בקול, משפשף את גבו של סמי במגבת. "מאיפה הבאת את זה? נשמע כמו פתגם סיני עתיק."

"לא חמוד." צחק סמי. "זה משהו שאוסקר ויילד אמר, והוא היה אדם שידע דבר אחד או שניים על פיתויים."  

"אבל לא על התגברות עליהם." גיחך באבי, "ומה נעשה עם הפיתוי הפרטי שלנו?"

"נמשיך להיכנע לו עד שהוא יתבגר וילך לדרכו באבי, ואני מבטיח לך שמתי שזה לא יקרה תרגיש שזה קרה מהר מידי ותתגעגע אליו." 

הם חייכו זה אל זה וחזרו למיטה, מביטים בחיבה בנער המותש שישן במרכזה. אנטון נראה להם כמו חלום שהתגשם - צעיר דק ויפה, זהוב עור ושיער ותכול עיניים שרק רצה להשתייך אליהם ולהשביע את רצונם.

הם נשכבו משני צדדיו ועד מהרה היו שלושתם ישנים בשלווה, מתרפקים מתוך שינה זה על זה כשלושה ילדים עייפים.

שנה אחר כך

הם שמרו על חזות אמיצה ואופטימית עד שאנטון נעלם בבטן המטוס שלקח אותו הרחק הרחק מהם. רק אז הרשו לעצמם להתנהג בטבעיות וניגבו דמעה סוררת, מחייכים זה לזה.

"הוא יהיה בסדר גמור באבי." נזף סמי, "הוא כבר לא ילד קטן, הוא גמר את הלימודים בהצטיינות והעבודה הזו היא הזדמנות נהדרת בשבילו באבי, הוא היה טיפש אם היה מוותר עליה."

"אני יודע, אני יודע, אני רק... "באבי נאנח. "התרגלתי אליו סמי. לקראת הסוף הוא אפילו בישל טוב כמוך. הצלחתי אפילו להתרגל לישון איתו ו... בחיים לא נמצא מישהו שינקה ויסדר כל כך טוב את הבית."

"ובמיטה הוא לא יחסר לך באבי." גיחך סמי, "לא תשתעמם רק עם סמי השמן והזקן שלך?"

הם הביטו זה בזה וצחקו.

"נו, טוב. זה דווקא... אני כבר מתחיל להיות זקן מידי לעשות סקס שלוש פעמים בלילה. יהיה נחמד להירגע קצת ולנוח מכל ההתרגשות." הודה באבי.

"אתה צודק בהחלט באבי." הסכים סמי וליטף את ברכו של חבר, "כדאי שננוח קצת, אחרי השנה האחרונה זה לא יזיק לנו ו... אוי, באבי, תראה איזה טרמפיסט חמוד! הוא נראה כאילו שהוא צריך מישהו שיטפל בו. תעצור, ניקח אותו איתנו."