ב. וזה עובר

4. כמה טוב שבאת הביתה

השנה חודש נובמבר היה יבש במיוחד, במקום גשם קיבלנו רוח מזרחית יבשה וקרה. אי אפשר היה לגעת באף חפץ מתכתי בלי לקבל מכת חשמל סטטי, מפלס הכינרת צנח מטה והחזאים דברו בפנים קודרות על בצורת ויובש, הזהירו משריפות ודאגו בגלל הצתות.

היובש הזה גרם לי להרגיש נורא, לא משנה כמה שתיתי הראש לא הפסיק לכאוב לי, שערותי עמדו בצורה מעצבנת, עורי גירד ושפתי התייבשו למרות כל הקרמים שמרחתי על עצמי, אבל לא היה לי זמן לעמוד מול הראי, לנסות להבריש את שערותיי הסוררות ולרחם על עצמי, היה לי מעבר דירה על הראש.

הימים הראשונים בביתי החדש היו בלגן נוראי רצוף תקלות מרגיזות ומאבקים עם בעלי מקצוע שתמיד איחרו, וגם כשהגיעו לא הביאו את מה שביקשתי, מיררו את חיי ועוד ביקשו שאכין להם קפה.

זה לקח שבוע בערך ועוד המון שערות לבנות שצצו על פדחתי, אבל בסופו של דבר העניינים הסתדרו. הנגר השלים את הרכבת הדלתות במטבח, המזרן שהיה גדול מידי למיטה החדשה שקניתי הוחלף סוף סוף למזרן מתאים, איש האלומיניום הגיע במפתיע שעתיים לפני הזמן וסיים להתקין את דלתות הזכוכית של המרפסת, הופך אותה למעין חממה נחמדה, ובדיוק כשהוא עזב הופיע הבחור הדרוזי החתיך שפחד מאוד מלאקי, אבל התגבר והביא לי את רהיטי הקש שהזמנתי ושנראו כל כך יפה במרפסת החממה המקסימה שלי.

השקיתי שוב את הגינה היבשה שסבלה מאוד ממזג האוויר הזוועתי והלכתי לטיול אחר צהריים עם לאקי. בדרך חזרה החל סוף סוף הגשם המיוחל ואת המטרים האחרונים עשיתי בריצה, התפרצתי הביתה, לאקי רץ אחרי, משאיר טביעות בוציות של כפות רגליים כלביות על הרצפה. "הגיע הזמן ללמד אותך לנגב רגליים לאקי." הודעתי לו.

הוא כשכש לעומתי בזנבו בהתלהבות והתנער במרץ מתיז טיפות מים סביב. "לאקי!" צעקתי עליו.

הוא הביט בי מבולבל, תוהה במה שגה, "אוי לאקי, טיפשון שכמוך." ניגבתי אותו באחת מהמגבות העבות והרכות במיוחד שתמיר קנה פעם בברלין. הן עלו הון ותפסו חצי מזוודה, אבל תמיר התעקש שהוא חייב אותן, אם הוא היה רואה שאני מנגב בהן כלב הוא היה מתפוצץ. למרות שהוא בעצם עשה לי עוול ובגד בי לא הצלחתי לכעוס עליו. לא ממש התגעגעתי אליו, אבל הרגשתי משום מה קצת רגשי אשמה בגללו. בסתר ליבי ידעתי שהוא עזב אותי כי לא הצלחתי לתת לו מה שהוא השתוקק אליו, למה בדיוק הוא השתוקק? לא הצלחתי להבין אף פעם. אולי הייתי צריך להתאמץ קצת יותר? לנסות להבין אותו יותר טוב? בהתחלה לפחות הוא הרי אהב אותי באמת, ואני די זלזלתי ברגשותיו, ראיתי בו ילדון מתלהב ורומנטי. התשוקה שלו להכניס לחיינו רומנטיקה, זוהר וצבע נראתה לי טיפשית, לא הבנתי למה הוא עושה עניין מכל שטות, למה הוא מתעקש לציין את היום בו נפגשנו ואת התאריך המדויק בו התחלנו לגור יחד? ומה הסיפור שלו עם יום וולנטיין? ולמה כל יום הולדת חייב להיות הפקה מסובכת ויקרה כל כך? הוא כל כך רצה שאביא לו פרחים ויין ושוקולד, ושאזכור מתי התנשקנו לראשונה ואפתיע אותו באירוע מושקע ביום ההולדת שלו, והתאכזב כשזלזלתי במאמצים שלו לטפח את הזוגיות שלנו, לשוחח שיחות נפש ולהצהיר הצהרות אהבה. יכול להיות שאם הייתי עושה קצת יותר מאמצים, הולך קצת יותר לקראתו לא הייתי חי עכשיו לבד, עושה סקס רק עם כף ידי ומתחבק רק עם כלב?

העברתי מבט על ביתי הקטן, הוא כבר היה מסודר ואפילו די נקי, בעוד יומיים תסתיים החופשה שלקחתי ואני אחזור לעבודה, אהיה עסוק כל היום ובערב אשוב לבית ריק מאדם. הסתיו הסתיים והחורף התחיל, יהיה קר וגשום ואני אהיה לבד במיטה הקרה אלא אם ארשה ללאקי להצטרף אלי למיטה. הבטתי בלאקי שסיים את ארוחת הערב שלו ונמנם לו בנחת על הספה הקטנה והמרופטת שהקציתי לו והתחלחלתי. תעזוב את הכלב שלומי ותתחיל לחרוש על אטרף ואולי הגיע הזמן לבדוק עוד אתרים ואפליקציות חדשות ששמען הגיע לאזני, או שאתה מעדיף להישאר לבד ולאונן במקום לזיין?

לא הספקתי לענות על השאלה הזו כי פתאום נשמעה דפיקה חזקה על הדלת, "אבא!" צעק מישהו מבחוץ ושקשק בקוצר רוח בידית הדלת שנעלתי קודם. יכולתי להבין למה האלמוני מגלה חוסר סבלנות כזו, לפני שהצבעים צבעו מחדש את הבית הסרתי את הגגון הישן והדולף שסוכך על הדלת, ועוד לא התקנתי גגון חדש, ובחוץ ירד גשם זלעפות.

נחפזתי לסובב את המפתח ולפתוח את הדלת ופנימה התפרץ גבר גבוה ורזה שתרמיל גדול ותפוח השתלשל מכתפו. לאקי הסתער עליו בנביחות והזר שהיה רטוב מגשם פרק מעל שכמו את התרמיל, כרע על ברך אחת והושיט ללאקי את ידו, יד גדולה ומחוספסת של פועל. "היי, לאט לאט חמוד, תירגע." פנה ללאקי בחביבות רגועה. לשמחתי הכלבלב הנרגש הריח את כף ידו ונרגע מיד, ואפילו הניח לאורח הלא צפוי ללטף את ראשו.

"רק ירדתי מהאוטובוס וישר תפס אותי גשם חזק." אמר הזר, "תראה איך נרטבתי." פנה אלי, "אפשר מגבת לפני שאני טובע לך פה בשלולית?"

"כן, בטח." הושטתי לו את המגבת התאומה לזו שבה ניגבתי את לאקי, "אולי כדאי שתוריד נעליים?" הצעתי, מביט בנעלי ההתעמלות הרטובים שלו, "אני אביא לך כפכפים או משהו."

"תודה רבה, אני אשמח, אבל אולי תוכל להגיד לי קודם מי אתה ואיפה אבא שלי?"

"אתה איציק." קלטתי סוף סוף, ובחנתי את פניו בסקרנות. שערו היה שחור ועבה לעומת לשער השיבה הקלוש של אביו, ועיניו היו שחורות בעוד שעיניו של מר שוורצמן היו כחולות, אבל חוץ מזה פניו היו גרסה צעירה יותר של פני אביו המנוח.

"כן, אני איציק." אישר איציק, "מה הבעיה?" התחדד קולו בדאגה, "אבא בסדר?"

הבנתי שאני עומד לבשר לו שאביו נפטר ונבהלתי, וכדי לדחות את הרגע הקשה פרשתי לחדר השינה ואספתי למען האורח הרטוב שלי אימונית, גרביים וכפכפים, ורק אז חזרתי אליו. "אולי כדאי שתחליף קודם בגדים? יש מים חמים, רוצה להתקלח? רק רגע, שכחתי להביא לך תחתונים."

"יש לי תחתונים יבשים בתרמיל." ענה איציק בקול חרישי, עיניו הכהות סורקות את פני, "איפה אבא שלי?" חזר ושאל בעקשנות.

"אני מצטער, אבל הוא נפטר לפני חודש." נאלצתי להשיב והתיישבתי מולו, לא מעז להביט בעיניו, "אחותך ניסתה להודיע לך כדי שתספיק להגיע ללוויה, אבל אף אחד לא ידע לאן נעלמת ובסוף הם היו חייבים לקבור אותו בלעדיך."

"אני מבין." אמר איציק, "ו... אה... ומי אתה?"

"אני שלומי, בעל הבית שלו, אחרי שהוא נפטר החלטתי לבוא לגור פה כי... כי ככה יצא." סוף סוף אזרתי די אומץ להביט בפניו, "מאוד חיבבתי את אבא שלך, הוא היה בן אדם ממש נחמד, תמיד נהניתי לדבר איתו."

"כן, אני מבין." אמר איציק ביובש וקם, "אני מצטער שאני נופל עליך ככה, אפשר לנצל את ההזמנה שלך למקלחת חמה?"

"בטח, בכיף. הנה, קח בגדים יבשים עד שהבגדים שלך יתייבשו."

"תודה." לקח איציק מידי את האימונית ותלה את תרמילו על שכמו, "אתה יודע במקרה מה המספר של אחותי? אני לא מצליח להשיג אותה משום מה?"

"אה... זה בגלל שהיא בבאר שבע עם דניאל, הוא התחיל ללמוד שם והיא נסעה איתו לעזור לו להתארגן. היא בטח תחזור מחר בצהריים, אתה מוזמן להישאר לישון אצלי עד שהיא תגיע, רוצה לאכול משהו?"

"אה... כן, אני אשמח, תודה." ענה איציק, נבוך מעט, ונכנס להתקלח.

הכנתי לשנינו ארוחת ערב קלה, טוסטים, חביתה ירקות ותה עם נענע מהגינה. איציק אכל מעט, בקושי טעם מהאוכל ונראה עייף ופזור נפש. "אני מודה לך מאוד." לגם מספל התה, "הכל ממש טעים, אבל אני קצת עייף ו..." הוא בחן את הנייד שלו, "אני צריך להתקשר לריקי." אמר בעגמומיות, "היא עדיין גרה כאן?"

"כן, וודאי, אבל כבר כמעט עשר בלילה, היא תיבהל אם תתקשר עכשיו, אולי תחכה לבוקר? אני אסדר לך מיטה בחדר האורחים, תישן קצת ומחר בבוקר תרגיש יותר טוב."

איציק הרים אלי מבט מוטרד וניסה לחייך, "ממש יפה מצידך, תודה רבה שלומי."

"בבקשה." חייכתי אליו חזרה, "אגב, אתה האורח הראשון שלי בבית הזה." בישרתי לו בחגיגיות.

הוא הנהן וקם מכיסאו כשהוא נאחז בשולחן, לרגע התנודד קלות ואז התעשת והתייצב, "הייתי מאושפז כמעט חודש," הסביר, "בגלל זה אי אפשר היה להשיג אותי, ייקח לי עוד זמן לחזור לגמרי לעצמי." הוסיף בהתנצלות.

"איפה היית מאושפז?" שאלתי תוך סידור זריז של הספה הנפתחת שהכנסתי לחדר השינה הקטן שנועד להיות בעצם חדר עבודה.  חוץ מהספה דחסתי לתוכו ארון תיקים ממתכת, שולחן כתיבה ומחשב. "קצת צפוף פה." התנצלתי ופתחתי את דלת ארון הקיר הקטן, "תוכל לשים פה את הדברים שלך." הצעתי לאיציק ששמט את התרמיל שלו על הרצפה וצנח על הספה.

"הייתי מאושפז באמסטרדם, דלקת ריאות ועוד כמה סיבוכים של... אה... בקיצור, הייתי ממש חולה, הרופא טוען שכמעט מתתי, אבל החזקתי מעמד כי ידעתי שאני חייב לחזור ארצה ולהתפייס עם אבא, הייתה לי מריבה איומה איתו, אחרי שהתגרשתי מריקי הוא פחות או יותר זרק אותי מהבית כי..." איציק נאנח ונשכב על הספה, מעיף מרגליו את הכפכפים, "אני לא מאמין שאני לא אראה אותו יותר." אמר, משך עליו את השמיכה והסתובב על צידו, מפנה אלי את גבו, "לילה טוב." חתם את השיחה.

"לילה טוב." השבתי וכיביתי את האור. בדרכי החוצה, ורגע לפני שסגרתי את הדלת עוד הספקתי לשמוע אותו מחניק התייפחות חרישית.

5. תכניות לעתיד

למחרת בבוקר קמתי מוקדם כי לאקי קפץ על מיטתי וליקק את פני. למוד ניסיון הוצאתי אותו החוצה לפני שישתין על הרצפה או גרוע מכך, ומשם כבר זרמנו לטיול בוקר בפארק. לאקי המאושר התרוצץ על הדשא הרטוב מגשם, חוזר מידי פעם לבדוק שאני עדיין איתו ושב לרוץ קדימה, זנבו זקוף ואוזניו מתנופפות. כל גופו הביע שמחה וחדוות חיים, אי אפשר היה להביט בו בלי לחייך. בשבוע הבא אני חוזר לעבודה ומי יהיה איתו במשך היום, האם להשאיר אותו בחצר המגודרת או בבית? ומי יטייל איתו אחרי הצהריים כשאתקע במשרד עד הערב?

הפתרון לבעיה התגלה לי כשחזרתי לאיטי הביתה, לאקי מטופף לצידי בעליצות. אדווה השתרכה לעברנו, תרמיל תלוי על כתפה ברישול, שערה פרוע בחוסר חן ופניה זועפות כרגיל. למראה לאקי עלה חיוך על פניה, והוא שקלט מיד שלפניו עומדת חובבת כלבים נחפז אליה כשכש בזנבו, רחרח את ידה המושטת אליו והתרפק עליה. אדווה ליטפה את ראשו, מוללה בעדינות את אזניו וקרצפה את גבו השעיר.

הארתי לה פנים, בירכתי אותה בבוקר טוב ושאלתי אם תסכים לטייל עם לאקי בשעות אחרי הצהריים כשאהיה במשרד. "אני אשלם לך על זה כמובן." נחפזתי להוסיף.

אדווה הסכימה ברצון וסגרנו על מאה ₪ לשבוע. היא חיוותה את דעתה שעדיף שלאקי ישהה בחוץ בשעות שהוא לבד, אבל לא קשור, הזהירה אותי, "סבא אמר שזה אכזרי לקשור כלב וכשהוא לבד וזה גם מסוכן."

"אבל מה אם ירד גשם ויהיה לו קר?"

"תחפש במחסן, יש שם מיטת כלבים שאפשר לשים בכניסה לבית כדי שהוא יוכל להסתתר מהגשם, ואל תדאג שיהיה לו קר, ללברדור יש פרווה כפולה והחורף בארץ זו בדיחה בשביל כלבים מהמין הזה, החום הרבה יותר מפריע להם."

"את ממש מומחית לכלבים." התפעלתי.

חיוך נעים שריכך את פניה המגושמות פרח על שפתיה, "לא מומחית, אבל למדתי קצת מסבא, אני ממש מתגעגעת אליו." התוודתה אדווה בביישנות, ורק אז נזכרתי שאבא שלה ישן אצלי בחדר האורחים.

"אה... אדווה, אני מקווה שאני לא טועה שאני מגלה לך, אבל מצד שני... בת כמה את?"

"בת חמש עשרה, למה, על מה אתה מדבר?"

"על אבא שלך, אתמול בלילה הוא צץ אצלי, הוא לא ידע שסבא נפטר ורצה לבקר אותו ו... בקיצור, הוא ישן עכשיו אצלי בחדר האורחים."

"למה הוא לא התקשר קודם?" התקשחו פניה של אדווה וחיוכה נעלם.

"הוא דווקא כן התקשר, אבל הדודה שלך לא הייתה בבית והוא לא התקשר לאימא שלך כי השעה כבר הייתה ממש מאוחרת ולא היה לו נעים להעיר אותה."

"וואלה," הזדעפו פניה של אדווה, "מתחשב מאוד מצידו." העירה בציניות בוגרת מידי לגילה, "לא שזה משנה כי בין כה אימא החליפה מספר בגלל הזבל הזה שהמשיך להציק לה למרות שהיא גמרה איתו. הוא גילה לך לאן הוא נעלם לכל כך הרבה זמן?"

"הוא אמר שהוא היה חולה מאוד ושהוא היה מאושפז בבית חולים."

"וואלה? אני לא מתפלאת, אחד כמוהו, בטח יש לו איידס."

ליבי צנח לקיבתי ופתאום היה לי נורא קר, "למה את מתכוונת אחד כמוהו?"

"אחד שהוא אוכל בתחת." השיבה אדווה בגסות שהקפיאה אותי, לא שלא שמעתי את הביטוי המכוער הזה בעבר, אבל אף פעם לא מפיה של נערה צעירה שיכלה להיות הבת שלי.

היא הבחינה כנראה בזעזוע שלי וריככה מעט את קולה, "זה לא שיש לי משהו נגד הומואים, שיעשו מה שבראש שלהם, אבל רק שלא יתחתנו קודם עם נשים ויעשו אתם ילדים ורק אז יזכרו פתאום שבעצם הם מעדיפים...." ואז הופיע מעבר לעיקול הכביש האוטובוס הצהוב של ההסעה שלה והיא פלטה ביי חפוז, ועברה בריצה את הכביש, מנופפת לעבר האוטובוס שעצר לה בחריקת בלמים. מזל שתפסתי בזמן את הקולר של לאקי שרצה לרוץ אחריה.

חזרתי הביתה מהורהר ומצאתי את איציק לבוש עדיין באימונית שלי, יושב במטבח ושותה קפה שהכין לעצמו. "בוקר טוב," חייך אלי בשמחה, "מקווה שלא אכפת לך שהרשיתי לעצמי להכין קפה?"

"לא, בטח שלא, איך ישנת, מרגיש יותר טוב?"

"מרגיש כמו חדש." הבטיח לי איציק וליטף את לאקי שנצמד אליו, מניח את סנטרו על ברכו של איציק, מציץ לעברו בתקווה לקבל עוגייה מקופסת העוגיות שנחה על השולחן.

פתחתי אותה והצעתי עוגיות לאיציק שלקח אחת בתודה ושאל אם מותר לכבד את לאקי.

"כן, אבל אל תיתן לו יותר מאחת, הוא זללן נוראי ויכול לחסל בכמה ביסים את כל העוגיות, כל הסוכר הזה ממש מזיק לו, והווטרינר הזהיר אותי שאסור לתת לו להשמין."

איציק חייך, "אותו דבר אפשר להגיד עלי."

"גם עלי." הסכמתי באנחה, והתחלתי להכין סלט, "אבל לך דווקא לא יזיק להשמין קצת, אתה ממש רזה."

"זה כי הייתי חולה, בקרוב אני שוב אתחיל לגדל כרס." השיב איציק וסגר בתקיפות את קופסת הפח הצבעונית המעוטרת ציורי לבבות שהכילה פעם עוגיות חמאה טעימות מידי. תמיר הביא לי אותה במתנה לכבוד הוולנטיין. העוגיות התחסלו בזריזות ומאז נאלצה לארח בתוכה עוגיות פשוטות ופחות מתוקות שגם עליהן היה עדיף שהייתי מוותר.

"קופסה ממש יפה." העיר איציק שכאילו קרא את מחשבותיי.

"כן, קיבלתי אותה במתנה מהאקס שלי לכבוד הוולנטיין." הערתי לפי תומי, ורק אחרי שסיימתי לדבר הבנתי שבזה הרגע יצאתי מהארון.

איציק נשאר שווה נפש ורק הנהן קלות בראשו כאומר – ידעתי,

"פגשתי הבוקר את אדווה, אני מקווה שזה בסדר שסיפרתי לה שאתה אצלי."

פניו של איציק התעננו, "איך היא?" שאל, "לא ראיתי אותה מאז שהיא הייתה בת עשר ומשהו, היא בטח נעשתה כבר כמעט גברת קטנה, היא אמרה לך משהו עלי?"

היה משהו בפנים הצנומות והסחופת הללו שדחה שקרים נעימים ודיווח מרוכך ונעים, "היא אמרה שהתגרשת מאימא שלה כי אתה הומו, וכשסיפרתי לה שהיית חולה מאוד ובגלל זה לא יצרת קשר היא אמרה שאתה בטח חולה איידס." דיווחתי בדייקנות אכזרית.

"היא טועה, אני לא חולה באיידס ואני גם לא נשא." אמר איציק ביובש, "אני מתאר לעצמי שהיא אמרה שאני אוכל בתחת." הוסיף, מביט ישר בעיני.

"אה... כן." נאלצתי להודות, "אבל היא הוסיפה שאין לה שום דבר נגד הומואים, מפריעים לה רק הומואים שמתחתנים עם נשים ועושים להן ילדים, ורק אחר כך מגלים להן את האמת."

איציק נאנח, "אי אפשר להאשים אותה למרות שהייתי מעדיף שאימא שלה לא הייתה מספרת לה בגיל כל כך צעיר למה התגרשנו."

לא ידעתי איך להגיב על ההערה הזו, ולכן שתקתי והגשתי סלט עם פרוסות לחם שחור משובץ גרעיני חמניות, וגבינה רזה שהייתה אמורה להיות בטעם של גבינת שמנת.

איציק אכל בשתיקה, אבל בתיאבון וכשסיימנו הציע להכין לנו תה צמחים בדבש, הצעה שקיבלתי ברצון.

בעודנו אוכלים ארוחת בוקר הסיעה הרוח את ענני הגשם האפורים צפונה, והשמש הפציעה במפתיע וסילקה את הקדרות החורפית. בדיוק בשביל ימים כאלה הוספתי למרפסת קירות וגג מזכוכית. "בוא נשב במרפסת." הצעתי, הושבתי את אורחי השתקן על אחת מכורסאות הקש הנאות והחדשות שלי, והתיישבתי מולו.

"תראה איזה יופי, הנה קשת." התפעלתי מקשת מושלמת שנמתחה בשמים ממש מעל הגינה שלי. "אז מה התוכניות שלך לעתיד איציק?"

הוא לגם בזהירות מספלו ונאנח בסיפוק, "לבקר בקבר של אבא, להתפייס עם אדווה ואם אפשר גם עם אימא שלה, למצוא עבודה ודירה ובעיקר להמשיך לחיות." פרש לפני את תכניותיו לעתיד.

"תכנית מעולה." אישרתי ולגמתי גם אני, "התה עם הנענע הרבה יותר טעים כשזו נענע שגדלה אצלי בגינה." הערתי. איציק הנהן בהסכמה ושנינו התרווחנו בכורסאות, נהנים מהתה הריחני ומהשמש הנעימה.

"אז תגיד איציק, איפה בעצם היית מאושפז?" שאלתי כטוב ליבי בתה המתוק ובשמש המלטפת.

"בבית חולים קטן ולא כל כך נחמד בבריסטול, זו עיר בבריטניה, מקום ממש מדכא, הכל אפור ועצוב, המון גשם ומעט מאוד שמש חולנית, תה בשפע אבל בלי שום נענע." דיווח איציק בדייקנות חסרת רגש.

"נשמע עצוב מאוד, מה חיפשת שם?"

"שום דבר מיוחד, סתם עבדתי באיזה מפעל, אולי לא רואים עלי אבל אני מהנדס מכונות, בוגר הטכניון. הגעתי לשם אחרי שפיטרו אותי מהעבודה המוצלחת יותר בלונדון. אחרי שהאקס שבגללו עזבתי את המשפחה זרק אותי נכנסתי למן סוג של דיכאון והפסקתי לתפקד, היה להם מאוד לא נעים, אבל הם לא יכלו להמשיך להחזיק אותי במצב כזה, מצד שני הם טרחו ומצאו לי את העבודה בבריסטול, מה שהיה ממש יפה מצידם, העבודה הייתה מאוד משעממת וגם המשכורת לא משהו, אבל מספיקה, הייתי מסתדר איכשהו גם במקום הדפוק הזה, אבל בגלל שלא הצלחתי לצאת מהדיכאון לא אכלתי כמו שצריך ושתיתי יותר מידי בסוף נדרסתי קצת כשטיילתי שיכור בגשם, וזה דווקא היה המזל שלי כי אחרי שאושפזתי אבחנו שאני סובל לא רק מדלקת ריאות אלא גם מתת תזונה ומדיכאון, ודווקא שם הצליחו איכשהו להוציא אותי מזה." סיכם איציק את וידויו הארוך והעצוב, ולגם שוב מספלו.

"אני מבין." אמרתי אחרי שהוא השתתק, "אז אתה בסדר עכשיו?" שאלתי בהיסוס, מרגיש קצת דביל, מקווה שלמרות התגובה המצומצמת שלי הוא מבין עד כמה נגע סיפורו לליבי ועד כמה אני משתוקק לעזור ולנחם.

"פחות או יותר, כל זמן שאני אמשיך לקחת את הכדורים ולא אגע באלכוהול הכל יהיה בסדר עד כמה שבן אדם בגילי ובמצבי יכול להיות בסדר."

"אתה תהיה בסדר גמור." הבטחתי למרות שלא היה שום ביסוס הגיוני לאופטימיות שלי, "ואתה מוזמן להישאר פה עד שתסתדר."

"תודה שלומי." אמר איציק וחייך לעברי בחמימות ששמחה אותי, "טוב, הפרעתי לך מספיק, אני הולך להתלבש ולבקר בקבר של אבא, ואחר כך אני אקפוץ לריקי, ואם יעל תחזור אני אלך לבקר גם אותה, ואחר כך כבר נראה."

6. רק תגיד

איציק יצא ואני נשארתי בבית והתעסקתי בענייני, מסדר את חדר העבודה שלי, מארגן את מסמכי בתיקיות ותוך כדי כך זורק ערמות של מסמכים מיותרים. לקראת הצהריים איציק חזר יחד עם יעל אחותו. שניהם היו במצב רוח מעולה כשסיפרו לי בעליזות איך נפגשו פתאום, בלי שנדברו מראש, מול קברו של אביהם.

"בדרך מבאר שבע הרגשתי פתאום צורך לבקר שוב בקבר של אבא." סיפרה יעל בעיניים נוצצות, "במקום לנסוע קודם הביתה עשיתי פנייה, נכנסתי לבית הקברות ונדהמתי לראות מישהו עומד ליד הקבר, לקח לי כמה דקות להבין שזה איציק ושהוא חזר סוף סוף הביתה."

"אני עומד מול הקבר של אבא וחושב איך ליצור שוב קשר עם אחותי שבטח נורא כועסת עלי שנעלמתי ככה." סיפר איציק, "מתלבט אם להתקשר קודם או פשוט לצוץ אצלה בבית ופתאום היא מופיעה, מאושרת מאוד לראות אותי, ובמקום לכעוס מחבקת ומנשקת... אתה לא יודע איזה אבן גדולה ירדה לי מהלב." סיכם.

"מה דעתך לבוא לאכול אצלי ארוחת צהרים?" הציעה לי יעל, "לא היה לי זמן לבשל אז עצרתי בדרך במקום הזה שמוכר אוכל מוכן בשער העמקים וקניתי פשטידת בשר ולביבות קישואים וגם פלפלים ממולאים ו..."

"זה ילך מצוין עם המרק הכתום שהכנתי אתמול, קדימה." העמדתי את הסיר על הגז ושלפתי מהארון צלחות וסכו"ם, "בואו נשב לאכול."

יעל נחפזה להביא מהמכונית סל עמוס קופסאות פלסטיק מדיפות ריחות ניחוח, ועד שארגנתי הכל נחפזה והכינה בזריזות מעוררת קנאה רוטב לימון וחרדל מדהים לטבול בו את עלי החסה שקמלו לאט במקרר. דקה לפני שטבלנו את הכפות במרק התחיל לאקי לנבוח ואדווה התפרצה פנימה, "מה עושה פה האוטו של דודה יעל?" קראה ונעמדה המומה מול אביה שקם לקראתה, "שלום אדוונת." פרש אליה ידיים בחיוך מזמין.

אדווה היססה לרגע ואז חייכה, "אבא, חזרת!" הכריזה והתמסרה לחיבוקו.

"בואי, שבי לאכול אתנו." הזמנתי את אדווה שנעתרה ברצון, שיבחה את המרק, נהנתה מהלביבות ומהפלפלים הממולאים, והגניבה חלק מפשטידת הבשר שלה ללאקי.

אחרי שכל האוכל נאכל והכלים נכנסו למדיח התיישבנו לשתות קפה ולכרסם עוגיות, ותוך כדי כך איציק סיפר לי שנכון לעכשיו הוא עומד לגור אצל אחותו, ושאל את אדווה אם אימא שלה עדיין כועסת עליו.

"כן." הסמיקה אדווה, "היא אומרת שהרסת לה את החיים ושבגללך היא כבר לא יכולה לתת יותר אימון בגברים, ושהיא בטח תמות גרושה מרירה ובודדה."

איציק ויעל החליפו מבטים ונאנחו יחד, ולאקי שהשיחה שלנו שעממה אותו זינק פתאום ממקומו, התפרץ לחצר והתחיל לנבוח. אדווה נצלה את ההזדמנות להסתלק, רצה אחריו וניסתה לשכנע אותו להפסיק לנבוח על העורבים שקרקרו על עץ האלון הסמוך.

"אמרת שבזמן האחרון היא מנסה לפגוש גברים ולמצוא זוגיות חדשה." לכסן איציק מבט מאשים אל אחותו.

"כן, היא מנסה, "אישרה יעל, "היא נרשמה לחדר כושר ונפגשה עם דיאטנית, ופתחה כרטיס באתר היכרויות, אבל זה לא כל כך הולך." הודתה במבוכה, "לדעתי ריקי עדיין מאוהבת בך." הוסיפה והציצה בחשש דרך החלון כדי להיות בטוחה שאדווה לא מקשיבה לשיחת המבוגרים.

"נו, באמת, את לא רצינית." מחה איציק, "אגב מה שלום גיסי היקר, הוא עדיין נשוי לבלונדה מספר שלוש?"

"די איציק, איך אתה מדבר?" נזפה יעל, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק.

"בלונדה מספר שלוש?" תהיתי.

"כן, הוא כל הזמן מתחתן ומתגרש ותמיד עם בלונדיניות." התחיל איציק להסביר, ואז אדווה נכנסה פנימה ואמרה שאימא מחפשת אותה ודואגת לאן היא נעלמה, והיא חייבת לחזור מיד הביתה.

"אני אקפיץ אותך." קמה יעל ממקומה, "אתה בא איציק?"

הייתה לי הרגשה שאיציק מעדיף להמשיך לשבת במטבח החמים והנעים שלי, להשקיף על לאקי המתרוצץ בגינה ולרכל בנעימים על קרובי משפחה במקום להיפגש עם גרושתו הזועמת, אבל הוא רק הנהן, אסף את התרמיל שלו, הודה לי על האירוח, לחץ את ידי בחמימות והבטיח לי שניפגש מחר להליכת בוקר והסתלק עם אחותו וביתו.

בערב הוא שב והופיע אצלי בתירוץ שהוא מחפש את הכפכפים שלו שכנראה שכח אצלי.

"כן, לאקי סחב אותם לגינה, הם קצת מכורסמים עכשיו," התנצלתי, "אני אקנה לך חדשים."

"לא, צריך באמת, הם בין כה וכה היו קטנים מידי, הכפכפים שמצאתי אצל יעל הרבה יותר נוחים, האמת שהכפכפים היו רק תירוץ להיפגש אתך שוב." אמר איציק בפשטות כנה, והביט בי, מחייך חיוך ביישני ששבה את ליבי.

חייכתי אליו חזרה, "אתה לא צריך תירוץ, אני תמיד שמח לראות אותך."

"רק לראות?" התרחב חיוכו של איציק ושנייה אחר כך התנשקנו. "אני כבר לא זוכר מתי לאחרונה נגעתי ככה בגבר." אמר איציק בתום הנשיקה שהייתה ממושכת וטובה, "בוא נעשה הכל לאט לאט, בסדר?"

"בסדר גמור מבחינתי." הסכמתי והתחלתי לפרוף את כפתורי חולצת הפלנל המשובצת שלו,

"זה נקרא לאט?" הצטחק איציק ושלח ידיים לכפתורי הג'ינס שלי. כמה דקות אחר כך היינו כבר ערומים, מכורבלים מתחת לפוך שלי, נוגעים, מלטפים, ממששים וחוקרים אחד את גופו של השני. הוא היה גבוה ורזה ממני, חזק ושרירי ובעל חזה חלק כמעט לגמרי. אברו שהזדקר מתוך סבך שערות ערווה צפוף הפתיע אותי לטובה בממדיו הנדיבים ובטעמו הטוב. על פי הטיפול הנלהב שלו באברי היה לי רושם שגם הוא היה מרוצה מאוד.

"זה בסדר, נוח לך?" שאלתי כשסובבתי אותו על צידו ומיקמתי את זקפתי בין לחיי עכוזו.

"בסדר גמור." גנח איציק והדף את ישבנו לתוך מפשעתי, מניח את כף ידי על המוט הלוהט והחלקלק שלו.

"אם יש איזה משהו שאתה לא אוהב לעשות רק תגיד." העברתי את אצבעותיי על זקפתו, מתענג על עובייה ואורכה, "כבר אמרו לך שיש לך זין מדהים." החמאתי לו.

הוא פלט אנקה ונדחק אלי עוד יותר, "יש משהו שאתה רוצה שאני אעשה?" המשכתי לנדנד.

"כן, הכל," גנח איציק, "תעשה הכל ומהר כי... אההה..." הוא פלט שפע של זרע על אצבעותיי ועל הסדין, וניסה להתנצל אבל לא הספיק כי גם אני באתי על סיפוקי באנקה, מתיז את זרעי על ישבנו. בהבנה הדדית שזו רק המנה הראשונה החלטנו שבינתיים אין צורך במקלחת, רק התנגבנו קצת עם מגבת שהייתה תלויה לייבוש על ראש המיטה שלי, והתכרבלנו יחד. ניצלתי את רגעי השלווה ושאלתי את איציק איך הייתה הפגישה המחודשת עם גרושתו. "לא ראיתי אותה כבר חמש שנים בערך, ודי הופתעתי לראות שהיא כמעט לא השתנתה, האמת שהיא נראית דווקא די טוב, קצת מלאה מידי, אבל סך הכל לא רע."

"אתה משלם לה מזונות על אדווה?" שאלתי.

"לא, היא הסכימה לוותר על מזונות בתנאי שאני אשאיר לה את הבית, זה היה הבית שלי, ירושה מסבתא שלי שקיבלה אותו מעמידר כשהם עלו לפה בשנות החמישים מכורדיסטן. כשקיבלתי אותו הוא היה די חורבה, ישן וקטן מאוד, אחרי שהתחתנו שיפצנו והגדלנו, סידרנו יופי של בית והכל מהעבודה שלי ושלה. זו הייתה ההצעה שלה, אני דווקא הייתי מוכן לשלם על הילדה, אבל ריקי לא רצתה והרגשתי כל כך אשם עד שהסכמתי לכל מה שהיא ביקשה, השארתי לה הכל, אפילו את האוטו שקיבלתי מאבא."

"למה התחתנת אתה בכלל?"

"שאלה טובה, כיום קשה לי להסביר מה חשבתי אז, הייתי מאוד צעיר, בקושי השתחררתי והייתי כל כך דלוק על דודו, והיא נורא דמתה לו, אתה יודע שהם תאומים?"

"לא, לא ידעתי, אתה והדודו הזה... היה משהו בינכם?"

איציק נאנח מעומק לבבו, "אי אפשר להגיד שכן, אבל גם אי אפשר להגיד שלא למרות שבעצם לא קרה שום דבר חוץ מדיבורים, ואולי איזה ליטוף קטן ו... הייתי כל כך צעיר וטיפש, כיום קשה לי להאמין איזה טיפש הייתי. אם הייתה לי טיפת שכל הייתי בורח על נפשי מיד אחרי השחרור, מה שבאמת עשיתי בסוף, אבל חמש עשרה שנים וילדה אחת מאוחר מידי, ואל תחשוב שדודו לא ידע, הוא ידע טוב מאוד למה אני... הוא הבין הכל ודי נהנה לדעתי מאיך שהייתי נגרר אחריו, מעריץ אותו, ומנצל כל הזדמנות לגעת בו... אני בטוח שהוא ידע שאני מאונן רק עליו ושאני שפוט שלו, בשבילו זה היה משחק נחמד, הוא הבין שאני רציני רק אחרי שהכנסתי את אחותו להיריון, אז הוא התעורר והתחיל להתנגד וניסה לשכנע אותה לעשות הפלה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי כי ההורים שלה, זיכרונם לברכה, כבר ידעו שהיא בהיריון ושהיא מאוהבת בי, והתעקשו על חתונה, ומה כבר דודו היה יכול להגיד? שהוא לא רוצה שאחותו תתחתן איתי כי הוא יודע שאני מעדיף בעצם אותו ושהיא רק תחליף? ההורים שלו היו אנשים נהדרים, ממש מלח הארץ, אבל אנשים מבוגרים, שמרניים ומסורתיים, הם לא היו מבינים על מה הוא מדבר, וחוץ מזה זה היה שובר לאחותו את הלב אז במקום הוא הלך והתחתן עם בלונדה מספר אחת שבגללה בעצם הכנסתי את ריקי להיריון."

"בגללה?" התפלאתי.

"כן, היינו אז בטיול של חופשת שחרור באילת, ותכננתי שהפעם אני מפסיק לפחד וסוף סוף מספר לו מה אני מרגיש, אבל לא הספקתי כי מיד כשהגענו לחוף הבלונדה התלבשה על דודו כמו איזה ברקודה בביקיני, ראיתי איך הוא נדלק עליה והולך אתה במקום לבוא איתי לרחצה הלילית שתכננו, וכל כך נעלבתי וכעסתי עד שאספתי את כל הדברים שלי ותפסתי טרמפ לצפון. חיכיתי לאוטובוס לקריות בצ'קפוסט ופתאום נפגשתי עם ריקי שגם חיכתה לאוטובוס, היא נראתה כל כך דומה לדודו, אבל הייתה הרבה יותר נחמדה ממנו, היא ישר הרגישה שיש לי מצב רוח רע ושאני עצוב ורע לי וכל כך התאמצה לשמח אותי... מפה לשם כבר למחרת הלכנו יחד לסרט ואחר כך... לא כל כך זוכר מה היה אחר כך, אבל נשארנו בקשר וזה נגמר בהיריון שלה, וככה יצא שהיינו חייבים להתחתן, ורק אז דודו נזכר שהוא מתנגד ושלאחותו מגיע מישהו שווה יותר, ובעיקרון הוא צדק, אבל זה כבר היה מאוחר מידי."

"אבל הייתם יחד כמעט עשר שנים, כנראה שלא היה לך כל כך רע להיות נשוי." הערתי.

"ממש לא, מאוד נוח להיות נשוי, בטח לאישה כמו ריקי שאין לה שום שטויות פמיניסטיות בראש, בשבילה בעלה הוא מלך, והיא תעשה הכל כדי לפנק אותו, היא באמת הייתה אשת חיל ואין לי אף מילה רעה עליה, ובשנים הראשונות היה דווקא לא רע, היינו עסוקים עם אדווה ועם שיפוץ הבית, כמעט שלא היה סקס וזה התאים לשנינו, אבל אז דודו התגרש מהברקודה וחזר לגור זמנית אצל אימא שלו שהייתה צריכה עזרה כי האבא כבר נפטר, וברגע שראיתי אותו שוב נעשיתי חרמן בטירוף על גברים, אולי כי בדיוק אז קניתי מחשב וגיליתי את אטרף, שמעת על אטרף?"

"כן, שמעתי." הבלעתי חיוך.

"היום כבר יש גם גריינדר ועוד, אבל בזמנו היה רק אטרף, ואני נטרפתי ממנו לגמרי ודווקא אז ריקי התחילה לנדנד שהיא רוצה עוד ילד ופשוט לא הצלחתי... מזל שהרופא הסכים לרשום לי ויאגרה, וגם עם העזרה הזו זה לא תמיד הצליח, והיא נכנסה לסרטים שזה בגלל שהיא שמנה מאז הלידה והגינקולוג הפלצן שהיא גררה אותי אליו, עלק מומחה לפוריות, התחיל לקשקש על עקרות משנית, ודווקא אז נכנס לדודו לראש הג'וק של הגלישה, אני מתכוון לגלישה אמיתית בים, לא במחשב, והוא כמובן גרר גם אותי לעסק הזה ודי התחרפן שהצלחתי בגלישה האידיוטית הזו יותר ממנו כי... לא יודע למה, האמת לא הבנתי עד היום מה הגליק הגדול בקטע הזה של לרכב על גלים כשאתה עומד על חתכ'ת עץ צבעונית ויקרה בטירוף, הסכמתי לזה רק כדי לראות אותו שוב בבגד ים, אבל רוב הזמן הוא בכלל היה בחליפת הגלישה הדבילית הזו שלא ממש עזרה כי בחורף המים קרים רצח ומזל שבלונדה מספר שתיים, הפעם רוסייה, צצה פתאום ו.... אני מדבר יותר מידי, נכון?"

"כן, קצת, אבל יש לי תרופה מצוינת לזה." הצטחקתי, וסתמתי לו את הפה בנשיקה.

חלק ג' ואחרון