ב. בסיס לשינוי

קובי

למחרת קמתי עם כאב ראש נורא ואיום, ובפעם בראשונה בחיי הבנתי למה אימא מתכוונת כשהיא טוענת שכשיש לה מגרנה היא לא יכולה לעשות שום דבר עד שהכאב יעבור. עוד לפני שאילן התעורר ברחתי אל החובש. אמרתי לו שיש לי מיגרנה חזקה ושאני חייב ללכת הביתה להביא את הכדורים המיוחדים שלי. משתמש בתירוצים של אימא, טענתי שפעם בשנה בערך יש לי מגרנה כל כך חזקה שאם אני לא לוקח את הכדורים שלי אני מתחרפן, ואין לי מושג מה אני עושה, וטלטלתי קצת את האם 16, כדי שייזכר בבחור ההוא, שהתאבד לא מזמן בגלל שלא נתנו לו גימלים.

הוא החוויר קצת, קרא לטוויטו, ואחרי התייעצות קלה הוחלט לשלוח אותי עם רכב האספקה לתל אביב לחופשה מקוצרת, בתנאי שאחזור ביום ראשון בבוקר. הספקתי להגיד לאילן המנומנם שלום במהירות, בלי להסתכל לו בעיניים, וברחתי הביתה. בבית נורא שמחו לקראתי, ורובי הסכימה מיד שנגור יחד אחרי השחרור, אבל רק אחרי שהיא תחזור מביקור אצל אחותה בארה"ב. הביקור התמשך יותר מהמתוכנן וככה יצא שגרתי עם אילן אחרי השחרור.

אחרי השבעה של סבתא היא חזרה ואנחנו עברנו לגור יחד. אילן החל לנדוד בין דירות ושותפים, שומר כל הזמן על קשר איתי. מעולם לא רבנו יותר וגם לא הזכרנו את הלילה ההוא, שכאילו נמחק מהעבר המשותף שלנו. הזיכרון של אילן פותח לי את החולצה ומנשק אותי היה מדליק נורא ואני התחלתי ממש להתלהב, וכמעט שגמרתי כשהדלת הראשית נפתחה בפתאומיות, חורקת בקול מעצבן - הייתי אמור לשמן אותה, אבל שכחתי.

שמעתי את אילן קורא לי "קובי! איפה אתה קובי!" ואז הוא התפרץ לחדר השינה בלי לדפוק בדלת ותפס אותי על חם.

מה לעשות? כשגרים יחד קורים דברים כאלו. מה שצריך לעשות זה להגיד סליחה ולצאת, אבל ממתי אילן עושה מה שצריך? הוא התיישב לצידי באנחה וליטף אותי, מעביר יד רועדת מעצבנות על בטני, מלטף את שיער הערווה האדום שלי שגרם לעור שלי להראות לבן עוד יותר. תמיד חשבתי שזה מראה די דוחה ולא האשמתי את רובי שהעדיפה שנתפשט בחושך, אבל לא עשה רושם שזה הטריד את אילן שהמשיך במעשיו, עוטף בידו את הזין שלי, גורם לי להצטמרר ולגנוח.

"סשה די, בבקשה." לחשתי בקול מתחנן, יודע שאני צריך לדחוף אותו ולהגיד לו בתוקף שיפסיק מיד, ושזה ממש לא בסדר להתנהג ככה! וכל אותו הזמן היה איזה חלק צדדי במוח שלי - זה שנשאר תמיד על המשמר בלי להיות מושפע מרגשות - מנסה להבין למה המגע שלו על גופי מורגש לי כל כך טבעי ומוכר ונוח.

הוא פירש לא נכון את דברי ובמקום לעזוב אותי נשכב לצידי וגרם לי לגמור לו בפה. זה לא היה בסדר, אבל זה היה כל כך טוב, עוד יותר טוב מהפעם הקודמת שניסיתי להעמיד פנים ששכחתי. חבל שרובי לא מוכנה לעשות את זה איתי. היא טוענת שמין אורלי גורם לה להרגיש כאילו אונסים לה את הפנים וזה מיד מוציא לי את החשק.

אחרי שגמרתי הוא הרים את ראשו מגופי והעיניים שלנו נפגשו. הבטנו זה בזה בשתיקה וכל השנים שבהן הכרנו אחד את השני כאילו חלפו לנגד עיני, כמו בסרט. הפעם הראשונה שראיתי אותו בבקו"ם, שנינו בתחתונים, מוקפים עשרות בחורים, צוחקים מהצורה שלנו במדים החדשים. החיוך היפה והאמיץ שלו שעודד אותי במשך כל החודשים הארוכים והקשים של הטירונות. הרגילה הראשונה, כשירדנו יחד בטרמפים לאילת וישנו על החוף. קורס המכי"ם הקשה והמבאס, שבחיים לא הייתי עובר בלעדיו. הבאסה של המוצב המסריח בלבנון עם המארבים הזוועתיים והמפחידים, אוכלים במבה מעוכה מעורבבת עם קבנוס ושוקולד ומחרבנים בשקיות. הנסיעות האיומות בסאפרי החשוף, כשרק המגע של ירכו בירכי מצליח להרגיע את הפחד הנורא ממטען צד או מארב. הטיסה הראשונה ללבנון, יושבים צמודים אחד לשני על רצפת המסוק הרועש והמסריח. הרגשתי שהוא פוחד מהטיסה והנחתי את ידי על ברכו כל הזמן כדי שידע שאני איתו, וחופשת השחרור הנהדרת שלנו בסיני, והטיול ההזוי למזרח, עם כל החום והלחות והקיטורים שלי שאני שונא הכל ורוצה רק לחזור הביתה, והשבעה של סבתא, כשהוא היה לידי כל הזמן, תומך ומעודד אותי ואת אימא, ואיך בכינו והתמסטלנו יחד במילואים כשנודע לנו על אסון המסוקים. זו הייתה הפעם הראשונה שעישנתי חשיש, נורא פחדתי וטוב היה לדעת שהוא לידי, שומר עלי, ואחר כך, כל השנים האלו בתל אביב, לומד ונאבק על פרנסה, גר בדירות שכורות, מבלה בפאבים ובמסיבות צרחניות, עושה עם רובי תכניות על חתונה וילדים, וכל הזמן, ברקע של החיים הרגילים ישנה החברות שלנו – הקשר החזק הזה ביני לבינו - שהצלחנו לשמור למרות כל הגלגולים והמעברים של השנים האחרונות.

אילן עצם את עיניו והניח את ראשו על בטני, "באתי מוקדם כי רציתי לבקש סליחה על ההתנהגות המגעילה שלי קודם." אמר, "הדיבורים על כוסיות וההערות על רובי לא היו לעניין, אני נורא מצטער קובי."

"טוב." בחשתי בשערו החלקלק. קווצות השיער החליקו בין אצבעותיי כמו מים קרירים. "כל אחד והשיטה שלו להתנצל, הרוב מסתפקים בפרחים ושוקולד, אבל אתה תמיד היית בחור מקורי סשינקה."

"אתה כועס עלי?" שאל בקול חרד, נשמע לרגע כמו ילד.

"איך אני יכול לכעוס עליך אילן? אחרי כל מה שעברנו יחד? אתה חלק ממני כמו שהנשק הוא חלק מהחייל." התבדחתי, ממשיך לשחק בשיער שלו. הקרירות החלקלקה מדגדגת את אצבעותיי בנעימות. "אתה צריך להשלים עם נמרוד או למצוא ספר חדש. השיער שלך ממש ארוך." משכתי בו קצת.

אילן נאנח מכל הלב, אנחה עמוקה שבבושקה כינתה 'קרעכצן'. "בסדר קובי, מה שתגיד." אמר ונצמד אלי, מניח את ראשו על חזי.

"תחבק אותי." דרש, "אני קפוא."

כרכתי את ידי סביבו, "ועוד דבר, כבר סוף מרץ. עוד מעט ייגמר החורף. מתי תהיה לך מיטה? תעזוב את הפנטזיות על לואי ונוצות האווזים שלו ותקנה לך מיטה נורמאלית. אני אלווה לך כסף אם אתה צריך."

הוא הרים את ראשו והביט בפני במין מבט מוזר שלא ידעתי לפענח. "אתה יודע מה? אני אקנה לך מיטה. מקסימום אני אמכור אותה אחר כך למי שישכיר את הדירה אחרינו. אתה חייב שתהיה לך מיטה משלך אחרת בחיים לא תוכל להביא לכאן בחורה, ואיך תתחתן ותביא ילדים בלי אישה?"

"באמת איך?" אמר אילן בקול מריר, והפך אלי את גבו, מתרחק ממני כאילו היה ברוגז איתי.

הוא התנהג מוזר בזמן האחרון, אולי מישהי שברה לו את הלב? איך לא טרחתי לברר מה קורה לו? אני חרא של חבר.

"נו, די כבר. יאללה, בוא אלי." הנחתי יד על מותניו ואת השנייה דחפתי מתחת לעורפו וסחבתי אותו חזרה אלי, מצמיד את בטני החשופה לגבו. "תכסה אותנו." פקדתי עליו, "אני מת מקור."

הוא משך את השמיכה שנחה מגולגלת בצד שלו ועטף את שנינו עד הצוואר. "קודם כל." הודעתי לו, "אתה רזה מידי. אני מרגיש את הצלעות שלך דרך החולצה. מה קורה לך? הפסקת לאכול כמו בן אדם בזמן האחרון. מה תגיד אימא שלך?"

אילן משך את ברכיו כלפי מעלה והתקפל לתוך עצמו כמו ילד סרבן, אבל גבו נותר צמוד לבטני. "החוליות של עמוד השדרה שלך דוקרות אותי." נזפתי בו רכות, "משלמים לך כל כך גרוע עד שאין לך כסף לאוכל?"

"קובה שתוק כבר! דביל אחד! דוראק פולני סתום שכמוך." הטיח בי בקול רווי דמעות שהפחיד אותי.

"מה קרה?" נבהלתי והפכתי אותו על גבו. הוא הגן על פניו בזרועותיו כדי שלא אראה אותן, אבל סנטרו רעד כאילו התאפק מבכי. "מה קרה סשינקה?" התחננתי, מבוהל. "מי שברה לך את הלב? למה אתה אומלל? תספר לי בבקשה."

לתימהוני הוא התיישב והביט בי. עיניו היו אדומות מדמעות שלא זלגו, אבל הוא צחק - צחוק לעגני, ציני כזה, אבל צחוק. "אני נורא מצטער, אבל אם אתה לא יודע לבד אני לא יכול לספר לך." אמר בצורה מעצבנת, נשמע כמו נקבה לפני וסת, והסתלק למקלחת. קמתי, התלבשתי והלכתי לחמם לנו משהו לאכול. כשאילן יצא הושבתי אותו ליד השולחן והודעתי לו שעד שהוא לא גומר הכל מהצלחת הוא לא קם מהכסא. הוא שוב צחק, הפעם את הצחוק הרגיל שלו, ואכל בתיאבון.

אחר כך היה לנו ערב רגיל לגמרי מול הטלוויזיה, אבל כל הזמן הייתה לי הרגשה שבעצם החמצתי משהו ואני צריך לדבר איתו על דבר חשוב שנשכח ממני, אבל הייתה סדרת מתח בריטית טובה שלא רציתי להפסיד ואחר כך היה מאוחר, אז עזבתי את זה.

אילן

"כשהומו מאוהב בסטרייט זו טרגדיה. כשהומו מאוהב בגבר שנמצא בארון זו טרגיקומדיה, אבל הומו שמאוהב בבחור מטומטם כל כך עד שהוא אפילו לא יודע שהוא בארון זו פארסה." הכריז אדם וכולם צחקו חוץ ממני. ככה זה, השלומיאל שמחליק על קליפת בננה גורם לכולם לצחוק, רק הוא לא צוחק, כואב לו, ולאהוב את קובי היה דבר מכאיב כבר מהיום הראשון.
אני מאוהב בו מגיל עשרים, בינתיים עברו שמונה שנים וזה עדיין לא עבר לי. זה התחיל בספטמבר 90, חודש אחרי שגמרתי את בחינות הבגרות.
הגעתי לבקו"ם להתגייס, ומיד אחרי כל הבדיקות הכניסו את כולנו לחדר גדול עם מראות על הקירות, נתנו לנו מדים חדשים ופקדו עלינו ללבוש אותם. הסתכלתי בכל הבחורים הצעירים והיפים שעמדו סביבי, מתפשטים ומחליפים מדים, ודי נהניתי. כולם נשארו בתחתונים, וכמה ביישנים גם בגופיות, אבל בכל זאת היה מה לראות.
כולם התעסקו רק בעצמם ובבגדים שלהם, מקפידים לא להביט זה בזה - אתם יודעים, כמו שסטרייטים מתנהגים - אבל היה אחד שבלט בין כל הצעירים השזופים, אחד שהיה בהיר עוד יותר ממני ועם המון נמשים חמודים על כל הגוף הנהדר שלו. הוא עמד שם, נראה כמו פסל שיש נפלא, מחזיק את המכנס ביד אחת והחולצה ביד שנייה, ומביט סביבו בפה פעור, ואיזה פה יפה אדום ומלא היה לו. הוא כולו היה יפה, מקצות שערו הערמוני המתולתל קלות ועד לכפות רגליו החטובות והיפות - ברור היה שלו אין סעיף פלטפוס - היו לו ריבועים נהדרים בבטן, ומעט התלתלים שהציצו מבעד לגומי התחתונים שלו הבהיקו באדום מדהים על רקע עורו הלבן. לפי איך שהוא הביט סביבו, בודק את הגופות הצעירים של החיילים לעתיד, מיד הסקתי שהוא משלנו.
ניגשתי אליו, חייכתי את חיוכי החביב ביותר, הצגתי את עצמי ושאלתי אם גם הוא כמוני, אבל הדביל הזה - אם היה לי שכל הייתי בורח ממנו כבר אז - חשב שאני מתכוון לזה שגם הוא וגם אני לא צברים ויש לנו שמץ של מבטא זר. לזכותו עלי לציין שהוא מיד זיהה את המבטא המוסקבאי הקלוש שלי ונהנה ממנו.
זו הייתה אי ההבנה הראשונה שלנו, אבל בהחלט לא האחרונה. אפשר להגיד בביטחון שמצב אי ההבנה בינינו עלה כפורח עם השנים, הולך מדחי לדחי, עד שהגענו עד הלום.
קובי משוכנע שאנחנו מבינים זה את זה בצורה מושלמת, ובמישורים מסוימים הוא צודק. כלוחמים בגולני שעברו יחד את כל המסלול, מהטירונות דרך כל האימונים והקורסים וההשתלמויות והשירות בלבנון, כל הזמן אחד בתחת של השני, אנחנו מבינים זה את זה בלי דיבורים. די בחצי מילה ואני כבר מבין מה הולך לו בראש וגם הוא, די לו ברמז והוא מיד מבין אותי בשלמות. במשך כל השירות היינו בלתי נפרדים, באשמתי כמובן, אבל הוא חושב שזה סתם מזל ולא מבין איזה דחיפות הענקתי למזל הזה.
כמו שבפעילות מבצעית אנחנו צוות נפלא, משדרים על אותו גל, בחיים האזרחיים זה בדיוק ההפך. הוא דביל מרובע שמתחיל לזוז באי נוחות כשמישהו מחבק קצת את החברה שלו ברחוב, וחושב שזו שערורייה כשגבר מחמצן את השיער, או, שומו שמיים, נותן יד לחבר שלו.
אני, נו טוב, אני הומו מקצועי כמו שאדם קורא לזה. כבר מגיל שש עשרה אני בן בית בגן העצמאות ולצבא הלכתי רק כי הייתי חייב - ותרשו לי לא לפרט למה - הבעיות שלי עם הורי ממש לא מעניינות אף אחד, חוץ מקובי כמובן. הוא מתעניין בי, דואג לי, בודק שאכלתי מספיק, שלא רזיתי מידי, שאני עובד בעבודה משתלמת, שאני ישן במיטה נורמאלית, ומה שהכי מעצבן, כל הזמן מזכיר לי שאין לי חברה רצינית. קובי משוכנע שזה בגלל שעוד לא הפנמתי את עקרונות הפוליטיקלי קורקט ואני מפחיד את הבחורות השוות שרוצות גבר חדש ורגיש ששוטף כלים ובוכה בסרטים.
אוי קובי, קובי, קובי היפה והטיפש, מה אני עושה לך? ומה אתה עושה לי? ולמה אני לא מסוגל להסביר לך, כמו לבן אדם נורמלי איפה אתה חי?
"תשמע אילן." פסק אדם, "זה פשוט מאוד, או שהוא סטרייט, ואז תשכח ממנו, פשוט תחתוך אותו מהחיים שלך. או שהוא הומו, ואז תפתה אותו. אתה בחור מנוסה מספיק, ולא מכוער, והוא מחבב אותך. זה לא צריך להיות קשה כל כך. אני לא מבין מה הבעיה?"
"הבעיה היא שהוא מאוהב עד לאוזניים בקובי, ומת מפחד שאם קובי יגלה את הסוד האפל שלו הוא לא ירצה להיות יותר חבר שלו." אומר רוני, האקס שלי מהגיהינום, ושניהם גועים בצחוק, כמו שרק בחורים סתומים שבחיים לא התאהבו יכולים לעשות.
"אם הוא יפסיק להיות חבר שלך כי אתה הומו, אז באמת..." נמרוד נד בראשו בשאט נפש, "חבל על הזמן." הוא פוסק ומעביר יד על שערו שצבעו השבוע מין ורוד גלידה מתוק, תואם את צבע המעילון של ביני - כלבת הפודל של רוני - שקובי משוכנע שהיא פסיכוטית.
אולי הוא צודק, גם אני הייתי נעשה פסיכוטי אם בעל הבית שלי היה רוני. מספיק היה לי לגור איתו חצי שנה כדי שכמעט אצא מדעתי.
קובי לא אוהב אותו, קובי לא אוהב אף אחד מהשותפים שלי לשעבר, מובן שהוא לא יודע שהם לא רק שותפים לדירה, והוא בטח היה מת במקום אם היה מבין ששכבתי עם כל אחד ואחד מהם, וחוץ מהם עם עוד בערך חצי מאוכלוסיית הגייז בתל אביב.
זה לא שאני כזה מופקר וסקס מניאק, זה בגלל שניסיתי להתגבר עליו, למחוק אותו, להשכיח אותו, להוציא אותו מהוורידים שלי, אבל לא הצלחתי. אני אוהב אותו, ואם אני לא יכול לאהוב אותו כמו שאני רוצה אז אני מסתפק בלהיות החבר הכי טוב שלו. כן, אני יודע, זה פתטי, זה מתאים לסרט טורקי לא לתל אביב של סוף המילניום, אבל זה מה יש.
אם מיקי היה כאן הייתי מדבר איתו. הוא בן אדם, לא כמו החברים שלי שהם סתם בהמות. טוב, אולי אני מגזים, אבל הם ילדים גסי רוח, ומיקי היה תמיד כל כך מתוק ומבין. הוא היה המאהב הרציני הראשון שלי, והכניס אותי לעניינים לאט ובעדינות, מסביר לי הכל בסבלנות, עם הדגמות, וכל הזמן חוזר ומסביר לי בהומור המשגע שלו שאסור לי להתאהב בו כי הוא עושה את זה כשירות לציבור ההומואים המתחילים שאין להם שיעורי חינוך מיני כמו לסטרייטים. הוא היה כזה מאמי איתי שלמרות אזהרותיו בכל זאת קצת התאהבתי בו. אחר כך הוא נעלם ומישהו סיפר שהוא נסע לארה"ב כדי לטפל באקס המיתולוגי שלו שחלה באיידס. אומרים שהוא עדיין מאוהב בו. איפה שהוא לא נמצא אני מאחל לו כל טוב. מעניין מה הוא היה אומר על הברוך הזה?
אוי קובי קובי, למה הסכמת לתת לי לישון אתך במיטה ועוד הלבשת לי במו ידיך את הפיג'מה שלך, חמה עדיין מהגוף שלך? איך אני אצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, ישן לידך כל לילה ולא נוגע בך, רק רץ כל פעם לשירותים להביא ביד כדי שלא תרגיש מה עובר עלי?
אחרי הערב הקסום ההוא, שנגמר בפארסה מגוחכת, בדיוק כמו החיים הפתטיים שלי, שטובים רק להצחיק אנשים אחרים, הלכתי לעבודה, חושב בלי הרף על מה שקרה אתמול. מה שקרה היה בלגנים מהסרטים. בהתחלה התפרצתי על קובי שלא רצה לבוא איתי לפאב ולעגתי לו בגלל רובי - מובן שהוא לא קולט בכלל שהיא לסבית ושהיא חיה עם שרון - דברתי בצורה מכוערת, מוציא עליו את העצבים שלי, והוא נפגע נורא, אבל הסתיר את זה כמו גבר וסירב להיכנס לויכוח.
לא הייתה לי ברירה והלכתי, למרות שמה שבאמת רציתי היה להישאר איתו, לפנק אותו ולנחם אותו, ולהבטיח לו שאני בחיים לא אקרא יותר לאף אחת כוסית, הוא שונא את הביטוי הזה.

ישבתי בפאב והתבאסתי כי חשבתי עליו כל הזמן, ופתאום נזכרתי שיש לו מפתח לדירה של הבנות ושהערב הן לא בבית נסעו לחיפה לאיזה אסיפה פוליטית לזכויות הנשים הלסביות מהמגזר הערבי או משהו.
בגלל הפרובוקציה שלי הוא עלול ללכת לדירה שלהן ולראות שיש שם רק מיטה אחת, כמו אצלנו, (אבל יחי ההבדל הקטן!) ואת הקלטות הלסביות הכחולות המשעממות שלהן, שהן שומרות ליד הוידיאו בחדר השינה.

קובי יחטוף שוק נוראי אם הוא יראה את זה!
אחרי שהרעיון הזה התחיל להציק לי כבר לא יכולתי יותר להירגע ודהרתי חזרה הביתה. התפרצתי לחדר השינה ומצאתי אותו שם ערום, לגמרי לבד, ורק הזין הזקוף והנהדר שלו מארח לו חברה. הזין שלו נראה בודד כל כך לבדו, רק עם הכרית שתעשה לו נעים, ואני התאפקתי כל כך הרבה זמן מהפעם הקודמת, אז מה כבר יכולתי לעשות? הפעם, למרות שהוא לא היה שיכור, הוא הניח לי לקחת אותו בפה שלי ולעשות מה שחלמתי לעשות כל כך הרבה זמן, אבל אחר כך, במקום שנתקדם קדימה ביחסים שלנו, שוב, כמו באיזה כישוף נורא, חזרנו חזרה לעבר.

לפעמים נדמה לי שהוטלה קללה על חיי, אני פשוט תקוע ולא מצליח לצאת מהמצב הארור הזה. הוא אף פעם לא מבין למה אני מתכוון ומפרש כל מה שאני אומר ועושה בצורה הפוכה ממה שהתכוונתי. ריבונו של עולם, איך אדם שפוי יכול לחשוב שמצצתי לו בשביל שיסלח לי על ההתנהגות הדבילית שלי, ועוד לדבר איתי אחר כך על זה שאני צריך לקנות מיטה משלי כדי שתהיה לי חברה שתתחתן איתי ותעשה איתי ילדים? מה, הוא דפוק? כן, הוא דפוק, אבל הוא גם אהבת חיי והוא האדם היחיד שאני מוכן למות למענו, ממש להשליך את נפשי מנגד כדי להציל אותו נגיד משריפה, או מטביעה או… נו, די, אני שוב שוקע בהזיות כמו בת טיפש עשרה חולמנית, וחוץ מזה אני מוכן למות גם למען הילדים של אחותי.
יש לה שני בנים ובת שאני מטורף עליהם, והבילוי הכי טוב שאני מעלה על דעתי זה להסתובב איתם יחד עם קובי, שמסתדר נהדר עם ילדים. שירי כבר הודיעה לכולם שכשהיא תגדל היא תתחתן איתו, וחן ואביב חושבים שהוא קול.  גם נורית אחותי חושבת שהוא נורא חמוד ושאני אידיוט שאני לא מספר לו. צודקת, אני אידיוט ויש לי חבר דביל, והחיים שלי נראים כמו אסון טבע.
ישבתי לי מול המחשב, שקוע במחשבות נוגות, שונא את עצמי ואת חיי הדפוקים, והנה המצב הדרדר עוד יותר, פתאום הבוס קורא לי.

אישית אני לא שם זין. מה אכפת לי? שיפטר אותי, אבל קובי נורא ייקח ללב אם אני שוב אחליף עבודה, והאמת, אני מעדיף לעבוד בישיבה ולא להזיע במטבח חם, או למלצר, או הכי גרוע, להיות ברמן שמתעסק עם שיכורים מסריחים וכוסיות שתויות ואף פעם לא ישן בשעות נורמאליות.
הלכתי אליו, עוטה על פני את ההבעה הכי חצופה שלי, זו שהצליחה תמיד לעצבן את המפקדים שלי ולהשאיר אותי שבת עוד פעם, בדרך כלל עם קובי המתוק שאף פעם לא כעס, והתחיל להתמרד רק כשרובי נכנסה לתמונה.

למה לעזאזל הוא היה חייב להתאהב דווקא בבחורה שהיא בבירור כל כך לסבית, ועוד באחת מהסוג הגברי עם שיער קצר ותחת שרירי? והאם זה סימן שהוא למעשה בכל זאת הומו, כמו שחשבתי בהתחלה?
הבוס שלי, בעל הבית של בית הדפוס, מר מיכה קטן - סטרייט מגודל עם פרצוף זועף - הפתיע אותי לטובה ונתן לי שני כרטיסי טיסה לניס, עיר בדרום צרפת.

"משרד המסחר והתעשייה רוצה שנשלח נציגים לכנס של גרפיקאים בניס, יהיו שם גם נציגי חברות מרוסיה וממזרח אירופה. רוצים שנשלח שני נציגים, אבל מכל הרוסים שיש לי רק אתה פנוי. בטח יש לך איזה חבר שמדבר רוסית, או אוקראינית, או משהו כזה, אולי החברה שלך מחבר העמים?" חקר בסבר פנים מלא תקווה. למרות שהוא יודע שאני הומו, הוא איכשהו מקווה שזה יעבור לי, כמו שפעת.
"אני הומו מיכה. אין לי חברה." אני חוזר ומזכיר לו.
"אתה בטוח? אתה לא נראה הומו." הוא מיתמם.
"טוב. אתה יודע איך זה, בימינו הומואים באים בכל הצורות והדגמים." אני מתחכם ומחייך חיוך דבילי, מקווה שהפעם הוא יעזוב אותי ואת חיי המין שלי לנפשם, אבל מיכה אף פעם לא התייאש מהניסיון להחזיר אותי לארון.

"חבל, בחור יפה כמוך, יכולת לחגוג כל ערב עם חתיכה אחרת. נו טוב, ההפסד כולו שלך."
מה הוא חושב, שלהיות הומו זה כמו להיות אוהד של קבוצת כדורגל? לא טוב אז מחליפים קבוצה? הלוואי וזה היה נכון, אבל לטיפוסים כמו מיכה וכמו אבא שלי אין טעם להסביר, הם לא מסוגלים להבין.

אני מושך כתפיים ומחליף נושא. "יש לי חבר שמדבר פולנית וגם קצת יידיש ואנגלית ממש טובה, אבל הוא לא מבין כלום בעיצוב, הוא מהנדס מחשבים."
"לא חשוב." פטר אותי מיכה בתנועת יד, "אם הוא יודע ללבוש עניבה ולחייך יפה ולדבר פולנית זה מספיק, ואם הוא גם מבין במחשבים זה ממש טוב." הוא מפתיע אותי ומחייך פתאום בחמימות. "תיסעו, תעשו חיים על חשבון הממשלה. רוצה לעגל את זה לשבוע? לא יזיק לך קצת חופש. אתה נראה אפעס, קצת חיוור, ויש לך עוד כמה ימי חופש לנצל עד סוף השנה."
"בסדר בוס, תודה בוס." הצדעתי ויצאתי עם מצב רוח טוב הרבה יותר ממה שהיה לי כשנכנסתי.
כל כך שמחתי עד ששכחתי שאני בעצם פוחד לטוס. עד הצהרים עבדתי במרץ, העליתי רעיונות מבריקים, והייתי נחמד לכולם.
החלטתי שהנסיעה הזו היא סימן משמים. אם קובי יסכים לבוא איתי, ואני יודע שהוא יסכים, אני אשכנע אותו, אני אזכיר לו שהוא לא לקח חופש כבר המון זמן, אולי שנתיים או שלוש וכשנהיה באירופה, רק אני והוא, אולי אני אצליח להסביר לו מה אני מרגיש כלפיו, או לפחות לגלות לו שאני הומו, ואז הוא ייפול על צווארי בנשיקות ו… או שהוא יקיא עלי ולעולם לא יניח לי לשכב לצידו על הספה, ולא יגע אף פעם בשערי ויגיד לי שאני צריך להסתפר ו…

אני עומד לצאת מדעתי.
אחרי הפסקת הצהרים צלצלתי לאדם ושטחתי לפניו את בעיותיי. הוא דווקא לא צחק והקשיב ברצינות ואז אמר שזה בעצם רעיון לא רע. אזור הריביירה מקסים והוא ממליץ לבקר במונאקו ובסן טרופז, בעיקר באביב. "אחרי הכנס תוכלו לשכור מכונית ולטייל בכל האזור." אמר בהתלהבות, "ואני ממליץ לנסוע לכפר עז. הוא נהדר, כפר מקסים שתלוי על הצוק מעל הים עם גן קקטוסים נחמד ונוף משגע." השתפך כמו איזה מדריך תיירים.
"אדם, הנוף היחיד שמעניין אותי נמצא בתוך המכנסים של קובי." הזכרתי לו בעצבנות.
"אני יודע, אני יודע, אבל בחו"ל אנשים לא מתנהגים כרגיל. הם משתנים, נעשים משוחררים יותר, מרשים לעצמם להיפתח. טיול לחוץ לארץ זה במובן מסוים כמו לעשן ג'וינט, הבן אדם משליך מעליו את העכבות שלו. אולי בחו"ל קובי ירשה להומו שהוא מחביא בארון להציץ קצת." צחקק אדם שכבר טייל בחו"ל כמה פעמים עם כל מיני גברים שלקחו אותו על חשבונם - הוא כזה כוסון הבחור הזה - הלוואי ויכולתי להיות כמוהו.
"אני לא חושב ככה אדם. נתתי לו לעשן ג'וינט בלילה של אסון המסוקים וזה לא היה הצלחה גדולה. בהתחלה הוא מת מפחד בגלל שזה לא חוקי, ובסוף, כשהוא השתכנע שאפשר להעלים עין בגלל המצב והנסיבות ובכל זאת לעשן, הוא הקיא את הנשמה. בקיצור, הוא לא יודע לשתות ולא מסוגל להתמסטל, אחרת כבר הייתי..."
"כן, כן, אני יודע." צחק אדם. "אתה יודע שזה שאתה מאוהב בטיפוס המרובע הזה אומר יותר עליך מאשר עליו?"
"שתוק טמבל. לא החלטתי להתאהב בו, זה פשוט קרה לי. זו תאונה."
"כן, מה שתגיד." לעג אדם, "פעם ראשונה שאני רואה תאונה שנמשכת שמונה שנים. לפחות עד עכשיו התאונה שלך לא הפריעה לך לבלות ולחגוג, אבל בזמן האחרון לא רואים אותך. לאן נעלמת?"
באמת שאלה טובה, מאז שאני גר עם קובי הפסקתי לצאת, הפסקתי להזדיין הפסקתי לחיות. שמתי את חיי און הולד בתקווה שרובי וקובי ייפרדו ואז הוא… איזה עצבים! איזה אידיוט אני!
"שתוק אדם!" צרחתי, "פשוט תסתום!" וטרקתי לו את הטלפון בפרצוף, ועד סוף יום העבודה ישבתי וחשבתי מה זה אומר עלי שאני משתגע על בחור כל כך מרובע וכל כך לא מודע לעצמו, עד שהוא מצליח להתחבא בארון אפילו מעצמו.
כשבאתי הביתה מצאתי את קובי שוכב על הספה, מול הטלוויזיה הכבויה ומזפזפ במהירות בשלט. התיישבתי לצידו ולקחתי ממנו את השלט. "אין בזה טעם עד שלא מדליקים אותה," הסברתי לו ברוך.
"עזוב אותי!" הוא נהם בזעם והתיישב. לא נעלבתי, מיד ראיתי שזו הצגה שנועדה להסוות את מצב רוחו הרע.
הבאתי לו בירה והתיישבתי לצידו, מלטף את כתפו, "מה קרה קובי?" הוא לגם קצת ואז נתן לי את הבקבוק. שתיתי קצת, החזרתי לו והמתנתי לתשובה. ידעתי שקובי לא מסוגל להשאיר שאלה בלי תשובה. צריך רק להיות סבלני, בסוף הוא יגיע לזה. לגמנו יחד, פעם הוא ופעם אני עד שהבירה נגמרה, ואז הוא נשכב חזרה, מניח את ראשו על ירכי, וסיפר לי שרובי הזמינה אותו לדירה שלה והודיעה לו בצער רב שהיא נפרדת ממנו וזה נגמר ו…
"היא בטח אמרה לך שזה לא אתה, שזה היא, ושאתה בחור נפלא ומתוק, נכון?" התפרצתי לדבריו.

כל כך כעסתי עליה, הבת זונה הזו. קובי הנהן בעצב, הוא היה כל כך פגוע, וניסה להסתיר את זה בצורה כל כך מתוקה, עד שליבי נשבר. "ואחר כך היא אמרה שבטח תמצא לך בקרוב בחורה חדשה ומקסימה ושהיא מקווה שתישארו חברים." המשכתי.
"נכון..." לחש קובי וחזר לשחק עם השלט החף מפשע.
"הבת אלף המזדיינת הזו!" התפרצתי ברשעות. היא אפילו לא טרחה להיות מקורית, "הזונה הזו!"
"שתוק בבקשה." הגן עליה קובי באבירות. "זו לא אשמתה. היא נלחמה בעצמה המון זמן, אבל היא לא יכלה יותר לחיות בשקר. היא לסבית והיא מאוהבת בשרון. אני חושב שהיא התנהגה מאוד בהגינות." סיכם.
"אתה צודק." הסכמתי וחיבקתי אותו, ולשמחתי הוא הניח את ראשו על כתפי והניח סוף סוף לשלט. זה היה הרגע המתאים, הצעתי לו שיבוא איתי לצרפת לכנס ולטיול, ואחרי קצת היסוסים הוא הסכים, מודה שבאמת כבר מזמן לא יצא לחופש, ובאמת הגיע הזמן, ואם הבוס שלי משלם את מחיר הטיסה והמלון, אז באמת, למה לא?


חלק ג'