3. עונת מעבר

ישבתי ליד בטי שעה שלמה ואז היא נעשתה מנומנמת ורצתה לישון. היא צברה הרבה שעות חוסר שינה ובית החולים נתן לה מעין לגיטימציה להוריד מעליה את העול ופשוט לנוח קצת.

ניסיתי שוב לבקש ממנה סליחה ושאלתי בדאגה אם היא פוחדת ממני. בטי צחקה חרש, "ממך מקס? מה יש לי לפחד ממך?" דגדגה את צלעותיי בחיוך. כעת כשראתה את העוברים בריאים ושלמים הייתה עליזה ורגועה. "זה בסדר חמוד, אל תדאג." אמרה בקול מנומנם, "צריך להודיע לכולם שאני בסדר." פיהקה ועצמה את עיניה.

צלצלנו לכולם, מודיע להם שהכל בסדר ושמחר בטי תחזור. ירדתי על התאומים, מודיע להם שמעכשיו אין גרביים מלוכלכים מפוזרים על הרצפה ואין כיור מפוצץ מכלים. המשרתת שלהם התפטרה והם אמורים לדאוג לעצמם. עמוסי רגשי אשמה וחרטה הם הבטיחו שמהיום יעשו את כל עבודות הבית לבד ובטי חייכה אלי וליטפה את זרועי, "אתה כזה מתוק כשאתה צועק." אמרה, ונרדמה.

האחות יעצה לי להסתלק הביתה. נשקתי על לחיה של בטי ויצאתי, היא המהמה דבר מה לא ברור והמשיכה לישון.

בפתח בית החולים מצאתי את יורי יושב על הגדר ליד הכניסה לרמב"ם, הוא קפץ ממקומו כשראה אותי. "איפה היא?" שאל במתח.

למרות הכל מראה פניו המוכרות שימח אותי. סיפרתי לו קצרות על דברי הרופא והוא גנח והתיישב שוב. "הכל באשמתי." אמר וכבש את פניו בידיו.

"לא הכול, אבל בטח שלא הועלת." אמרתי בקוצר רוח, ורציתי להסתלק הביתה.

יורי תפס אותי בזרועי. "בוא תישן אצלי מקסים." ביקש בקול מתחנן. "ככה תוכל להגיע מחר מוקדם בבוקר לבית החולים. בבקשה, אני חייב לדבר אתך. אני שונא שאתה כועס עלי."

מקס הישן היה מסרב, אולי אפילו מכה אותו, אבל הרי הבטחתי לעצמי להשתנות, וחוץ מזה לא התחשק לי לחזור למיטה הריקה בלי בטי. שנאתי להיות בלעדיה בבית וככה, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי, מכל המקומות בעולם, דווקא בדירה של יורי.

יורי גר בדירה קטנה ומדכאת בקצה רחוב הגליל. הנוף של מפרץ חיפה נשקף בקושי דרך החלונות המלוכלכים, הקירות התחננו לצבע טרי, והרצפה הייתה זקוקה לשטיפה. כמו רוב הגברים הרוסים יורי חשב שהעולם יגיע לקצו אם הוא ינקה קצת, או חלילה יבשל.

הערתי לו שהדירה שלו נראית כמו מזבלה, והוא הרכין את ראשו והודה שאני צודק, שהוא אפס, שוביניסט גברי, גבר שעבר זמנו וסמרטוט עלוב. "מאז שקטיה עזבה אותי אני עזוב ואומלל." ריחם יורי על עצמו.

אחרי ששטפנו את הרצפה וניקינו את המטבח הכנתי חביתה, והצלחתי להפיק טוסטים אכילים מהלחם ומהגבינה שהיו במקרר המלוכלך שלו. אוכל בקושי היה לו, אבל בירה ויין היו בשפע, וכמובן, בקבוק וודקה אמריקאית חיכה לנו במקפיא.

אחרי שאכלנו ושתינו יורי התחיל לשפוך את לבבו לפני. הוא סיפר לי שתמיד קינא בי, בביטחון העצמי שלי, בכך שכל הבנות רצו אחרי, ובכך שאני מאהב טוב יותר. "מאיפה בחור יפה ומוצלח כמוך מביא את השטויות האלו?" שאלתי בתימהון.

"כולן אמרו שאתה טוב יותר." גילה לי יורי, "והאמת, לא היה לי אכפת עד שפגשתי את בטי. בפעם הראשונה שראיתי אותה בכלל לא ידעתי שהיא שלך. ראיתי בחורה מקסימה, עצובה, מיואשת, עם עור חלק ונהדר ועיניים של איילה מבוהלת, ורציתי להציל אותה. כשנודע לי שהיא החברה שלך ושאתם חיים יחד, הבנתי למה הסתרת אותה מאתנו, אבל אז כבר היה מאוחר מידי, הייתי מאוהב בה מעל הראש."

הוא אחז בידי, מביט בפני ברצינות. "היא הייתה עצובה אז סיפרתי לה בדיחות, לימדתי אותה לרקוד טנגו, הלכתי אתה לקניות, ובסוף ניסיתי לנשק אותה. אני לא מבין למה היא נבהלה כל כך, היא צעקה עלי שהיא לא חפץ, שהיא בן אדם עם זכויות, ושאסור לי להתעלל בה, והכניסה לי מכה עם סרגל. טרח! ישר בפנים." החווה בידו, מדגים לי איך בטי הרביצה לו.

"יורי המסכן." אמרתי ונישקתי על לחיו, בשלב הזה כבר ישבנו שיכורים על השטיח המלוכלך, משעינים את ראשנו על ספה מרוטה שידעה ימים טובים.

יורי הפך את הבקבוק הריק על ראשו, לא נשארה בו אף טיפה. "בגללה נפלתי וקיבלתי זעזוע מוח." התלונן כמו ילד קטן.

כנראה שהייתי מאוד שיכור אם ניסיתי להתנצל בפניו בשמה של בטי, "בטי עברה כמה חוויות קשות עם גברים. היא לא התכוונה לפצוע אותך, היא פשוט נבהלה."

יורי השעין את ראשו על כתפי, "אני יודע, התנצלתי ושלחתי לה פרחים, אבל היא זרקה אותם. אתה כועס עלי?"

נאנחתי, "כן יורי, אני כועס עליך. היא אשתי, אנחנו נשואים, זו לא סתם עוד בחורה שאני מבלה איתה. אתה מבין שבטי מחוץ לתחום בשבילך?"

יורי פרץ בבכי, השכרות גרמה לו להיות רגשני, "אבל אני אוהב אותה," ילל, "אני אומלל כל כך." המשיך לבכות, ממלמל שטויות לא ברורות.

השעה כבר הייתה עשר בלילה, הדירה הייתה קרה ושנינו היינו עייפים ושיכורים מאוד. הרמתי אותו ולקחתי אותו למקלחת, הפשטתי אותו והעמדתי אותו מתחת לזרם. כילדים ונערים ישנו והתקלחנו יחד המון פעמים וגופו העירום היה מוכר לי כמו שלי. התפשטתי ונכנסתי איתו למקלחת, סיבנתי את עצמי וגם אותו, ואפילו חפפתי לו את הראש. יורי עמד אדיש, מניח לי לטפל בו, ולא הפסיק לבכות.

"שתית יותר ממני," אמר כשניגבתי אותו במגבת נקייה שמצאתי דרך נס בארון חדר השינה. "ובכל זאת אתה לא שיכור בכלל." אפילו בזה הוא עשה איתי תחרות.

"אני כן שיכור." עניתי, מנסה לא להיכנס לוויכוח, "פשוט לא רואים את זה עלי, איפה יש לך כלי מיטה נקיים?" הספה שלו הייתה מגעילה, לא רציתי לישון עליה ולכן התכוונתי לחלוק איתו מיטה.

להפתעתי יורי הזדעזע מדברי כאילו הצעתי לו לקפוץ מהגג, "אתה לא יכול לישון איתי באותה מיטה." הודיע לי בתוקף, והתעטף במגבת כמו בחורה שגילתה פתאום גבר זר במקלחת שלה.

כבר מזמן למדתי שאין טעם להתווכח עם שיכורים, עזבתי אותו וחיטטתי בארון. מצאתי סדין נקי ואפילו ציפה וציפיות תואמות, החלפתי אותן, ושמתי בכביסה את כלי המיטה המלוכלכים.

יורי הופיע, לבוש פיג'מה מפוספסת מפלנל, והביט בי בביקורתיות. "למה אתה ערום בקור הזה?"

משכתי בכתפי, "אם לא קפאתי מקור במוסקבה אני אחזיק מעמד גם כאן." אמרתי והחלקתי למיטה, "אני הולך לישון יורי. לילה טוב." הודעתי לו, וכיביתי את האור.

יורי עמד והביט בי כמה דקות ואז התיישב לצידי בזהירות, מקפיד לא לגעת בי. זה היה פשוט מגוחך, מה לעזאזל הוא חשב? שאאנוס אותו?

"בוא כבר לישון, אידיוט שיכור שכמוך," אמרתי לו בקוצר רוח, "אני מבטיח שאני אמשיך לכבד אותך בבוקר, ואפילו אכין לך קפה."

"מצחיק מאוד." אמר יורי בעלבון ונשכב לצידי, נזהר לא לגעת בי.

"אתה זוכר איך ישנו יחד באותו שק שינה בקייטנה. באיזה כיתה היינו?" שאלתי אותו, בניסיון לגרום לו לחוש נוח יותר.

"היינו בכיתה השישית," ענה יורי בקול חולמני. לפי טון קולו הבנתי שהשכרות שלו מתחילה להתפוגג. יורי היה שתיין טוב, לא כמוני, אבל עדיין בסדר. ולמזלו הוא אף פעם לא נשאר שיכור יותר מידי זמן.

למרות העייפות לא הצלחתי להירדם, המתיחות של יורי עברה אלי. הוא שכב נוקשה, ידיים צמודות לצידי הגוף, מביט בתקרה ומנסה להעמיד פני ישן. כשישנו יחד יורי נהג לישון על בטנו, ובדרך כלל הייתי מתעורר בלילה, מרגיש שהוא מחבק אותי מתוך שינה. נהגתי לסובב אותו הצידה, אבל בבוקר מצאתי אותו שוב צמוד אלי. אף פעם לא חשבתי על זה יותר מידי, רק עכשיו, בגלל ההתנהגות המוזרה שלו, השינה איתו נעשתה פתאום עניין מוזר ולא טבעי. התחלתי להצטער שבאתי, תכננתי לקום מוקדם, לקחת את בטי הביתה וללכת לעבודה לכמה שעות. בית המלאכה היה סגור בחול המועד, אבל היו  כמה בעיות שרציתי לפתור.

"אתה בטח מצטער שבאת אלי."  אמר יורי פתאום בקול ערני לגמרי.

"נכון," הודיתי. היה כבר יותר מידי מאוחר בשביל להתחיל להיות מנומס, ויורי היה חבר ותיק.

"אני מתנהג ככה בגלל מה שהפסיכולוג שלי אמר," הודה יורי והתהפך על צידו, גבו אלי, "הלכתי אליו אחרי שנפגשנו עם קוליה ועם בטי בהוספיס. פתאום מצאתי את עצמי מרוקן סירי לילה של חולי איידס כדי לעשות רושם על בחורה שלא אכפת לה אם אני חי או מת. ד"ר פוקס אמר שלפעמים גבר מנסה להתקרב לחבר שלו דרך אשתו."

"להתקרב?" תהיתי, בעוד התמונה שלי ושל רומן במיטה עם בחורה צצה במוחי. היא הייתה רזה וכהה עם שדיים קטנים מחודדים. אני שכבתי על גבי ורומן הושיב אותה עלי וזיין אותה בתחת, מעסה את פטמותיה ונושך בעדינות את עורפה, וכל אותו הזמן היו עיניו נתונות בעיני. למה נזכרתי בבחורה הזו דווקא עכשיו? כנראה שהייתי ממש שיכור.

"הוא אמר שלפעמים שני גברים רוצים את אותה בחורה רק כדי להתקרב זה לזה..." התעצבן יורי, וגם בלי לראות אותו ידעתי שאוזניו אדומות, הושטתי יד ונגעתי באחת מהן, כמו שחשבתי, היא להטה מחום.

הוא קפץ בבהלה, "תפסיק!" צעק, כמו בתולה מבוהלת. ואז, כשהרגיש שזה כבר מוגזם פרץ בצחוק שהפך לבכי, הסתובב ונצמד אלי, בוכה כמו ילד.

"הפסיכולוג שלך קורא לך הומו ואתה עוד משלם לו?" הפכתי את הווידוי המביך שלו לבדיחה.

"הוא לא אמר שאני הומו, הוא רק אמר שאני מנסה להתקרב אליך." מחה יורי.

"אז זה התירוץ שלך? אתה מנסה לפתות את אשתי כי אתה חבר שלי? בחייך יורי."

"זה באמת נשמע קצת אידיוטי." הודה יורי. "אבל בדבר אחד הוא צדק, תמיד הערצתי אותך מקסים. את העצמאות שלך ואת האומץ שלך. אתה גבר אמיתי ואני סתם תינוק של אימא. אני פוחד ללכת מכות, פוחד להיות חייל, והכי אני פוחד לחיות כאן, עם היהודים המשוגעים האלה. לדעתי המדינה הזו היא עניין זמני שיתפרק עוד מעט, גם קטיה חושבת ככה. למה שלא תיקח את בטי ותסתלק לפני שהערבים יהרגו את כולכם?"

שתקתי, מתאמץ לנסח תשובה משכנעת, ולא הצלחתי. מבחינה מסוימת יורי וקטיה צדקו, אבל גם טעו לגמרי, רק שלא ידעתי איך להסביר את זה.

"אני חייב להישאר כאן," אמרתי לבסוף, יודע שזה לא הסבר מוצלח. "כי אני יהודי, היהודים גמרו לברוח, כאן הבית שלנו."

יורי הבין שאין טעם להתווכח ונאנח. "אתה מכה את בטי?" שאל פתאום, משנה לגמרי נושא. "למה יש לה סימנים שחורים על הכתף?" ניסיתי להסביר על הסיוטים ומה שהם גרמו לי לעשות תוך שינה.

יורי הקשיב לי בשתיקה, "הלם קרב." אמר, "שמעתי על זה, לא היית צריך ללכת שוב לצבא בארץ. אני מעריץ אותך, אבל אתה ממש אידיוט. לך לפסיכולוג."

התחלתי לצחוק, "בטח, שהוא יספר לי שאני הומו? לא, תודה."

"אם אחרי כמה חודשים בכלא לא יצאת הומו," צחק יורי, "אז אתה כנראה מקרה אבוד." הוא השתטח על בטנו, פיהק ונרדם, משאיר אותי ער ומוטרד. לא ישנתי הרבה אותו לילה, אבל הרביתי לחשוב והחלטתי כמה החלטות.

***

בבוקר קמתי כרגיל בשעה שש, התקלחתי והלכתי לקנות אוכל. יורי היה ער כשחזרתי וניסה להכין קפה. עיניו אורו כשראה את האוכל שהבאתי.

"פיתות טריות!" קרא בשמחה, "איפה מצאת פיתות בפסח?"

איזה מין יהודי אני? רק זה חסר לי, שבטי תדע שאני אוכל חמץ בפסח. "יש חנויות של ערבים שמוכרים חמץ." הסברתי לו. "איך נשארת בחיים בלי אישה שתטפל בך?"

יורי גדל עם אימא ושתי סבתות שהעריצו אותו ופינקו אותו, בלי אישה שתשרת אותו הוא היה חסר ישע לחלוטין.

"או שתלמד לבשל ולנקות או שתמצא אישה." יעצתי לו, "למה אתה לא מתחתן עם קטיה? היא אוהבת אותך. היא עם הבוריס הזה רק כי היא לא רוצה להיות לבד."

הוא משך בכתפיו, "יותר טוב כלום מסתם אחת." ציטט, הוא ידע לצטט שירים בעל פה כמו מורה לספרות, אבל לא ידע להכין לעצמו אוכל.

"יורי!" התעצבנתי עליו, "אם תישאר לבד תמות מרעב, או מדיזנטריה."

"אין בך שום רומנטיקה," הוא נעלב, "אם בטי תעזוב אותך בטח תמצא לה תחליף אחרי יום."

לא יכולתי להסביר לו איך אני מתפורר בלעדיה, הוא לא היה מבין. יורי נהג להתאהב כל כמה חודשים בבחורה אחרת, משוכנע כל פעם שזו אהבתו האמיתית, עד שבאה אחרת במקומה. פעם גם אני הייתי קל דעת כמוהו והחלפתי בחורות במהירות, הימים האלו נגמרו.

"אם בטי תעזוב אותי אני לא אבכה ואצטט שירים מטופשים, אלא אחזיר אותה אלי, וחוץ מזה היא לא תעזוב אותי כי היא אשתי." הצהרתי וזירזתי את יורי לגמור מהר את האוכל, חטפתי את מעיל הג'ינס שלי והדפתי אותו החוצה.

לא דברנו יותר על התקרבות של חברים, על בטי, או על פסיכולוגיה. יורי ידע שיותר לא אזכיר את הנושא המביך, וסמך עלי שאירועי הלילה שעבר יישארו רק בין שנינו. בחנתי את פניו כשנהג לכיוון בית החולים, הוא באמת היה בחור יפה, והזיפים על פניו בתוספת הצלקת מעל לשפתו העליונה, גרמו לו להראות כמו גיבור קולנוע רומנטי,

כשאמרתי לו את זה הוא צחק. "שתוק כבר מכוער." אמר בעליזות, ואני ידעתי שהיחסים שלנו שוב חזרו לקדמותם והכל בסדר אתנו.

הוא הוריד אותי ליד בית החולים, ביקש שאנשק את בטי בשמו, ונסע. הבנתי שהוא לא רצה לפגוש אותה וזה היה בסדר גמור מבחינתי.

***

הבנים בטח קמו בארבע לפנות בוקר כדי להספיק לצחצח את הבית, הם קיבלו אותנו עם ארוחת בוקר נהדרת ויצאו מגדרם לרצות את בטי. אפילו אדם הציני והאדיש עשה מאמצים לעזור ולשתף פעולה, אם כי יש להודות שחאתם ושיר עשו את רוב העבודה.

סבא חיכה בסבלנות עד שכולם פנו לדרכם ואז לכד אותי בחדרו, סגר את הדלת, שלף אלבום ישן ומרוט, כרוך עור שחור עם עיטורי זהב שחוקים, והראה לי תמונה של חייל צעיר ונאה עומד ליד צעירה בלונדינית עסיסית שגופה המלא היה לחוץ בתוך שמלה מנוקדת עם שרוולים תפוחים.

"הטיפש הצעיר הזה הוא אני מיד אחרי שהתגייסתי לצבא האדום." ביאר סבא, "והעלמה שלידו, שכיום הייתה בטח מתעקשת לעשות דיאטה, היא הגברת אליזבטה איוונובה. עשינו פיקניק נחמד בשדה ליד העיר ויום אחר כך נסעתי לחזית וחזרתי רק אחרי חמש שנים."

הוא העביר עוד דף והראה לי כמה תמונות של חיילים מסודרים בשורות, עושים כל מיני פוזות ליד טנקים. סבא, במדי קצין, עדיין צעיר אך כבר לא חייכן, הופיע בכולן.

"היא הבטיחה לחכות לי וכמובן שלא קיימה את ההבטחה. הודיעו לה שנהרגתי והיא התגיירה והתחתנה עם נתן מינץ והפכה לגברת בתיה מינץ, כשחזרתי הם כבר היו נשואים שנתיים."

הרגשתי שפני מחווירות, הייתה לי הרגשה רעה מאוד. "הכרת את סבתא וסבא של בטי עוד לפני המלחמה?"

סבא הניד את ראשו לאות הן. "גם אני וגם נתן מינץ באנו מאותו שטעטעל בליטא. הוא ברח עם הוריו לרוסיה עוד לפני שהתחילה המלחמה, אני... אני התעכבתי קצת." גיחוך עצוב עיוות לרגע את שפתיו כשנזכר כיצד ברח מהלאגר. "בגלל זה אני רוצה שבטי תעשה בדיקות עוד לפני הלידה. יש כל מיני מחלות גנטיות, שמעתי על כל מיני בעיות כשההורים הם קרובי משפחה..."  קולו נחלש לקראת סוף המשפט ואז התחזק שוב, "אתה מבין אותי ילד?"

קמתי והתחלתי ללכת הלוך ושוב, ראשי מזמזם מרוב בהלה. "אתה וסבתא של בטי..." חשד נורא צץ בי פתאום, מקפיא את הדם בעורקי, "הפיקניק הזה? לפני שיצאת לחזית? לא נתת לה סיבה לרוץ ולהתחתן מהר עם הנתן הזה?"

סבא קם ממקומו והעיף לי סטירה. למרות גילו הוא עדיין היה גבר חזק, גב כף ידו שנחתה על לסתי הכאיבה לי מאוד. אחוז בחילה התיישבתי על המיטה והשפלתי את ראשי מאלץ את מוחי הדפוק לעשות כמה חישובים - יום הולדתו החמישים של אבא של בטי חל בחודש שעבר. כלומר, הוא נולד בשנת ארבעים ושבע, כמה שנים טובות אחרי הפיקניק. המתמטיקה, תודה לאל, לא הסתדרה עם החשדות שלי.

"סליחה סבא," אמרתי בלחש ולא העזתי להביט בפניו.

הוא צחק, "לפחות אתה יודע לעשות קצת חשבון פשוט. נתן היה בחור פיקח, אבל לא היה לו מזל. הוא נפצע קשה עוד בהתחלת המלחמה, חזר הביתה, ושכנע את אליזבטה להתגייר ולהתחתן איתו. כולם חשבו שאני מת, אחרת הוא לא היה מעז להציע לה נישואים. פעם אנשים התנהגו אחרת, לא כמו היום, שהחבר הכי טוב שלך מנסה להשכיב את אשתך."

בטח, חשבתי בלגלוג, פעם כל הגברים היו ג'נטלמנים וכל הכלות היו בתולות. כמו שסבא אמר, כל מה שאני חושב רואים מיד על הפנים שלי. "בסדר," הוא צחק, "אולי לא כל אחת התחתנה בתולה, אבל היא כן. הסבתא של בטי שלך הייתה האישה היחידה שאהבתי אי פעם, בגללה באתי לארץ, לחפש אותה. הגעתי מאוחר מידי, אבל לפחות עליתי לקבר שלה." סיפר לי בלי שמץ רגשנות.

"גיליתי שאתה חי עם הנכדה של אליזבטה איונובה עוד כשבקרתי את רבי יהושע, הבן שלה, בירושלים. אחר כך באתי לחיפה והתקשרתי לויטלי, הוא דיבר איתי בצורה כל כך מכוערת עד שהחלטתי לא לנסות יותר. מי צריך משפחה בכלל? נשארתי לגור בחיפה כי מצאתי דירה לא יקרה, וכמה חברים שגרו בסביבה, ואז החוליגאנים האלו שברו לי את היד. מי ידע שהאישה של ויטלי ובטי שלך ימצאו אותי דווקא בבית חולים?"

הוא ליטף את לחיי הבוערת מהסטירה, "אתה ילד טוב מקסים. אדי חינך אותך כמו שצריך. מצחיק שגם אתה וגם אני..." הוא התיישב לצידי וחיבק את כתפי.

לסבא היה מנהג מעצבן לא לסיים את המשפטים שלו.

"בטי דומה לסבתא שלה?" שאלתי בסקרנות.

"לא, בכלל לא. אליזבטה הייתה בחורה גדולה ובהירה עם עיניים כחולות נהדרות ועור לבן כמו שמנת." הוא שקע בזיכרונותיו, מחייך בנוסטלגיה, "היה לה חיוך ענקי שהאיר את כל העולם וריח..." שוב הוא נתקע בלי לסיים את המשפט. לא היה צורך בכך, הבנתי אותו בלי מילים.

"נפגשת איתה אחרי המלחמה?" שאלתי.

סבא הנהן, "פגישה קצרה, רק כדי להגיד שלום. נתן כבר היה די חלש, הריאות שלו..." הוא השתתק לרגע, הולך לאיבוד בעברו ואז חזר לדבר, "דברים כאלו קורים בזמן מלחמה. רציתי לחכות לה עד שתתאלמן, כל אחד ראה שזה רק עניין של זמן, אבל היא התעקשה לגרש אותי. נסעתי משם ברכבת ובדרך פגשתי את אנה. אחרי כמה חודשים התחתנו ושנה אחר כך אבא שלך נולד."

סבא הטמין את האלבום במזוודה ישנה ודחף אותה מתחת למיטה. "אני מספר לך את הבובע מעיישס האלה רק כי בעיירה שאני ונתן באנו ממנה כולם היו פחות או יותר קרובי משפחה, וכיום ידוע שכדאי להיזהר בדברים האלה ולהיבדק לפני שנולדים תינוקות." הסביר וליטף את לחיי, מתנצל בלי מילים על הסטירה שהעיף לי. קמתי וחיבקתי אותו כי למרות ששיקר לי סבא שלי היה גבר לעניין, ואני אהבתי אותו מאוד.

אחרי שהוא הלך לבקר אצל גניה חמקתי בחזרה לחדרו והצצתי שוב באלבום. לא היו לי נקיפות מצפון, אם סבא לא רצה שאעשה את זה היה עליו להחביא את האלבום טוב יותר. התמונה האחרונה של הגברת אליזבטה הייתה משנת ארבעים ושש, מיד אחרי המלחמה. אולי הם לא דיברו הרבה, אבל הם הספיקו להצטלם יחד.

בתמונה נראו סבא עם אדון וגברת מינץ. סבא ואליזבטה עמדו מחייכים חיוך שכבר לא היה זוהר ותמים כל כך, ונתן ישב רזה וחלוש בכיסא גלגלים. הם נראו מבוגרים יותר מאשר בתמונה הקודמת, הוא היה לבוש עדיין במדים והיא בשמלה כהה. שלושתם הביטו ישר קדימה. ידיו של סבא היו שלובות על חזהו וידיה היו מונחות על כתפיו של בעלה החולה.

שנה אחר כך נולד בנה היחיד, אבא של בטי. כשהרב יהושע מינץ היה ילד בן שש אביו נפטר ואימו נותרה אלמנה עד יום מותה, כמעט שלושים שנה אחר כך.

עלעלתי באלבום, מביט בתמונות ישנות של אנה סבתי ושל אבא שלי, נער רזה ומתוח, דומה לי מאוד, לבוש במדי בית ספר, נראה רציני ועצוב מידי.

האלבום הסתיים בכמה דפים ריקים, כמעט שהחזרתי אותו למקום, אבל שמתי לב פתאום לקצה של מעטפה שהציץ מבין הדפים הריקים. בתוך המעטפה הייתה עוד תמונה, הבטתי וידעתי מיד למה סבתא בתיה נשארה אלמנה עד יום מותה, ולמה סבא שיקר לי כשאמר שהם כמעט לא דברו בפגישה האחרונה שלהם. מצד שני, אולי טעיתי וסבא לא שיקר. יכול להיות שהם באמת לא דיברו הרבה, מה אני יודע? גם אם הם שתקו הפנים שלהם אמרו הכל. בתמונה הם צולמו יושבים על ספסל, רציניים ועצובים. מעיל הצבא שלו היה מונח על ברכיה, וידיהם היו חבויות מתחתיו, שלובות מן הסתם.

ארשת פניו הייתה אומללה ונואשת, והיא נראתה נחושה ועצובה. לא הייתי מתפלא אם הכתובת מאחורי התמונה הייתה מכריזה שאלו שני נידונים למוות ברגעיהם האחרונים, אבל מאחורי התמונה היה כתוב - יולי 1946 ומתחת ציטוט בעברית משיר השירים שנכתב בעט נובע - "שימני כחותם על ליבך". הכתב היה נשי, אותיות מעוגלות ויפות נטויות מעט ימינה, אולי גרפולוג מומחה היה יודע משהו על אופי הכותבת, אני לא.

באותן אותיות ממש נכתבה הכתובת על המעטפה שנשלחה למר סולומון פרידמן במוסקבה, לא היה בול ולא היה שם השולח. הדואר באותם ימים לא היה אמין במיוחד. אולי חבר משותף מסר אותה לסבא? חישוב פשוט הוביל אותי למסקנה שאבא של בטי נולד בדיוק תשעה חודשים אחרי שהתמונה צולמה.

רק אחרי שהחזרתי את התמונה למעטפה וטמנתי אותה שוב בין הדפים הריקים נזכרתי שאסור לפתוח מכתבים של אדם אחר, יש על זה איסור חמור שנקרא חרם דרבנו גרשום, אותו רב שאסר על ריבוי נשים, נורא מצחיק. החזרתי את האלבום למקומו מתחת למיטה, והלכתי לדבר עם בטי.

לא ספרתי לה על השיחה עם סבא ועל מה שגיליתי, לא העזתי. נכון שסבא משותף הפך אותנו לבני דודים מצד האבא, לא ממש מומלץ, אבל עדיין לא בגדר גילוי עריות, אבל אישה נשואה שיולדת לגבר אחר? זה כבר סיפור אחר לגמרי. חששתי שהגילוי שהרב מינץ הנכבד הוא ממזר שאסור לו ולזרעו לבוא בקהל ישראל יגרום לה לזעזוע נורא, שלא לדבר על הנזק האיום שהיה נגרם לכל משפחתה. אדם בטח היה מצפצף, אבל תהילה והילל, הרב יהושע והרבנית לאה... מוטב לשתוק.

בטי הסכימה ברצון לרעיון של בדיקות גנטיות עקב המוצא המשותף של הסבים שלנו מאותה עיר בליטא. "אין בעיה מקסים," התיישבה על ברכי, כורכת את ידיה בעליזות סביב צווארי, "תן נשיקה," דרשה, מחליקה את כפה הקטנה מתחת לחולצתי.

"בטי," מחיתי, "הרופא אמר..."

"שטויות, הדימום כבר נגמר." מחתה בטי.

למזלי לירז פרץ לחדר והסיח את דעתה. אלוהים! איך אני אחזיק מעמד אם היא תמשיך לשבת עלי ככה?

המצב לא השתפר בהמשך, בלילה שלמחרת בטי ניסתה מתוך שינה למשוך אותי להתעלסות, ומאחר והייתי רדום למחצה כמעט שנסחפתי, עד שהתעוררתי ודחפתי אותה מעלי, "לא בטי!" אמרתי בתוקף, כועס על פזיזותה, "זה עדיין מוקדם מידי, נחכה עד השבוע הבא."

היא התעוררה לגמרי והתיישבה, מביטה בי במבט המום ונפגע. "טוב, איך שאתה רוצה." ענתה לי בקול קר. למרות החושך ראיתי שעיניה מבריקות מדמעות.

מאז אותו לילה היא התייחסה אלי בנימוס קריר וסירבה להניח לי לחבק אותה במיטה. חול המועד נגמר מהר מידי, ומיד אחרי המימונה בטי נסעה לירושלים וחזרה רק אחרי שלושה ימים. בזמן שנעדרה היא התקשרה כל ערב לאחל ליל מנוחה ללירז, מדברת איתי בנימוס אך בקצרה.

נורא התגעגעתי אליה, שקעתי בעבודה כדי לא לחשוב עליה וכל ערב הייתי חוזר הרוג הביתה ונרדם כמו מת מול הטלוויזיה. לחדר שלנו נכנסתי רק כדי להתקלח ולהחליף בגדים. ישנתי על הספה או בחדר האורחים.

***

סבא הודיע לי שהוא וגניה עוברים לגור יחד ולוקחים את חאתם איתם. חאתם התחיל לעבוד באופן קבוע אצל איז'ו - הספר הרומני שרצה כבר מזמן להרחיב את המספרה. הם הסכימו שהוא יספר נשים והרומני יעבוד על הגברים. סבא היה מרוצה מאוד מהתכנית שלו וסגר הכל לבד עם גניה ועם חאתם. לי רק נשאר לעזור להם לצבוע את הדירה ולהעביר את החפצים.

סיפרתי לבטי על התכנית של סבא בטלפון והיא נאנחה. "הייתי צריכה לדעת שהגנרל לא יקבל ממני פקודות ויסדר את החיים שלו כמו שהוא רוצה. מה אימא של נטלי אומרת?"

"אני חושב שהיא מרוצה, לנטלי יהיה חדר משלה ואולי אירנה תוכל למצוא איזה גבר עכשיו כשאימא שלה לא תשגיח עליה כל הזמן." שנינו הסכמנו שזה די מצחיק שדווקא סבתא גניה מצאה לעצמה גבר ואילו בתה אירנה חיה לבד.

"נו טוב, גם אם זה לא יסתדר לסבא תמיד יהיה לאן לחזור." אמרה בטי, "מי שמדאיג אותי הוא חאתם, איך זה שאיז'ו הרומני נותן לו לעבוד במספרה שלו?"

"כי זה משתלם לו," עניתי בקצרה, לא איז'ו ולא חאתם עניינו אותי ברגע זה, רציתי רק לדעת מתי היא חוזרת אלי.

"אני קצת ממהרת מקס, בבקשה תברר עם חאתם שהכל בסדר ואיז'ו לא מנצל אותו ולא מציק לו. אתה יודע שאיתי הוא לא ידבר, אבל לך הוא יספר אם הוא יהיה בצרות." התחנפה, יודעת שאני לא מסוגל לעמוד בפניה.

"יש עוד משהו שאני צריך לברר הוד מעלתך?" שאלתי בעוקצנות שאפילו לא שרטה את שלוותה.

"כן, תברר מה קורה עם הילל, תסביר לו שאם הוא יתעקש להיות כזה צדיק ולא לגעת בשיר היא תמצא מישהו אחר שיעשה את זה." פסקה בטי כאילו ידעה על השיחה המביכה שניהלתי עם שיר רק לפני כמה ימים.

זה היה אחרי שחזרנו מבית החולים, בטי לא הניחה לי לגעת בה אחרי שדחיתי אותה באותו לילה והייתי אומלל ומתוח. שיר תפסה אותי יושב בחוץ, שותה כוס בירה לפני השינה. הילדה ישבה קרוב מידי אלי ודרשה לדעת אם היא יפה בעיני. חיבבתי מאוד את שיר, היא הייתה בת שש עשרה, דקיקה וקלה, חזה קטן רגליים ארוכות ופנים נעימות. מובן שהחמאתי לה והבטחתי לה שהיא יפה מאוד.

שנייה אחר כך היא התיישבה על ברכי וחיבקה את צווארי, מחככת שדיים עגולים ומוצקים בחזי. "הילל לא חושב ככה יותר, הוא כבר לא נוגע בי ולא מנשק אותי." אמרה בעצב, "אתה חושב שאני שמנה מידי?"

כמעט פרצתי בצחוק, גם עם נעלים ומפתחות שיר שקלה בקושי חמישים קילו. משקלה על ברכי היה כמעט לא מורגש, אבל בכל זאת, תודה לאל שלבשתי ג'ינס עבה שריסן את הזין הדבילי שלי שנאבק ברוכסן. לא היה לו סיכוי. למרות הבירה, ולמרות הריח הנהדר שלה, והצמרמורת שהעבירו בי פטמותיה הנוקשות שכמו שרטו את גופי, מזל שאין לי נטייה לגילוי עריות או לקטינות דקות גו שהולכות בלי חזייה.

"את כבר לא ילדה קטנה שיר, תפסיקי עם זה." אמרתי בתוקף והורדתי אותה מעלי, "את לא מכוערת ולא שמנה ואת יודעת את זה. בהלכה כתוב שאסור לגעת באישה עד החתונה. הילל חי לפי ההלכה, את צריכה לדבר איתו, לא איתי." הודעתי לה וברחתי משם מהר כמו שפן.

אין לי מושג איך הילל מחזיק מעמד, אני במקומו כבר מזמן הייתי...  טוב לא חשוב. הוא כמעט קדוש ואני סתם אידיוט. 

***

הייתי לבד בבית. כולם יצאו חוץ ממני ומלירז שישן. בטי אמרה שתחזור בערך בתשע בערב, ברבע לתשע הדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה, מלווה בפרופסור שכטר שנשא ברוב אבירות את מזוודתה הקטנה. הייתי בטוח שהיא שוהה לבד במלון, עובדת בחריצות על המחקר. מאין הוא הגיע פתאום? בטי לא הזכירה אותו בשיחות הטלפון.

היא חייכה אלי בנימוס, ולפי נימת קולה כשברכה אותי לשלום אפשר היה לחשוב שאני שותף סתמי לדירה. אחד שאין לו שום זכות לברר מה היא ושכטר עשו יחד בירושלים.

שכטר הניד את ראשו כלפי, נישק את לחיה כשהוא כורך יד על כתפיה ונפרד ממנה בחום, מציין כמה נעים היה לו לעבוד איתה והסתלק. לקחתי את המזוודה לחדר השינה שלנו ובטי הלכה להביט בילד הישן. חיכיתי לה על המיטה, משנן לעצמי להיות רגוע ולא להתעצבן.

"איפה כולם?" שאלה בטי, "סבא וחאתם כבר עברו? איפה הבנים?"

היא דברה באדישות, כאילו אני סתם חבר, ולא בעלה שהתגעגע אליה ולא עשה אתה אהבה יותר משבוע. שוכח את כל ההבטחות שהבטחתי מול הדלת של האולטרסאונד בבי"ח רמב"ם, קמתי מהמיטה וניסיתי לגשת אליה.

היא עמדה ליד פתח חדר הארונות, המזוודה הפתוחה מונחת על הרצפה לידה והתיק שלה עוד תלוי על כתפה. כשראתה את פני הזועמות נסוגה לאחור, הסתבכה עם המזוודה הפתוחה ונפלה, שורטת את מצחה באבזם המתכת של המזוודה.

כל הכעס שחשתי נעלם למראה הבהלה שראיתי בעיניה. הכל קרה כל כך מהר וכל כך בשקט. אחרי שהיא נפלה בקול חבטה עמום השתררה בחדר דממה מוחלטת. הרגשתי שהזמן עבר להילוך איטי ובמשך כמה שניות נוראות איש מאתנו לא אמר מילה. שריטה ארוכה ומכוערת נמתחה לרוחב מצחה, ממש מתחת לקו השיער שלה, נראית כמו קמט על המצח החלק והבהיר.

הושטתי אליה יד, "בטי, אני..." ניסיתי להחזיר את המצב לקדמותו, לתקן את המעוות שלא ניתן לתיקון, אבל פעמון הכניסה צלצל פתאום והזמן חזר להילוכו הרגיל, המהיר מידי.

בטי קמה, "לך תראה מי זה." פקדה עלי בעודה נחפזת למקלחת, סוגרת את הדלת בפני.

בדלת עמד שוב פרופסור שכטר ולידו אישה נאה, אלגנטית בחליפה שחורה ובתסרוקת מעוצבת. "זו נאווה אשתי," הציג אותה, נאווה חייכה אלי חיוך קורן ושילבה את ידה בידו של בעלה שחייך אליה באהבה. פרופסור שכטר נתן לי תיק זהה לזה של בטי והסביר שהתיקים של אשתו ושל בטי התבלבלו בדרך ורק אז הבנתי שהוא ואשתו שהו עם בטי בירושלים וכל החששות שלי היו לשווא.

הסברתי שבטי במקלחת, ולפני שהספקתי להזמין אותם פנימה בטי הופיעה, לבושה בחלוק המגבת הישן שלה, ועל ראשה מגבת גדולה שעטפה את ראשה כמין טורבן הודי והסתירה את השריטה על מצחה. היא צחקה מהטעות, החליפה חזרה את התיקים, נפרדה מהם בחום וחזרה למקלחת.

נגררתי אחריה וניסיתי לגעת בה, היא סטרה על ידי, לא מתוך משחק, כמו תמיד, אלא ממש בכוח, פניה היו זועמים.

"בטי את עוד כועסת כי לא הסכמתי בפעם הקודמת? זה רק בגלל שהרופא אמר שאסור." היא הביטה בי ומשהו פקע בה פתאום, "אני לא יכולה ככה מקס! חשבתי שאוכל, אבל אני לא יכולה." הטיחה בקול זועם.

"לא יכולה מה?" אף פעם לא ראיתי אותה כועסת כל כך. זה הפחיד אותי, משהו קרה לה, לא הבנתי מה, אבל חשתי אשם.

היא זרקה את המגבת מעל ראשה, חושפת שוב את השריטה שכבר לא דיממה. "איך אתה מעז לקנא לי כשאתה... אתה..." גמגמה מרוב זעם.

התיישבתי על הכיסא ושתקתי. חושש שכל מה שאומר יהיה טעות. עוד כילד למדתי שלפעמים, בלי שום אזהרה, העולם המוכר והבטוח נעשה לפתע מוזר ומאיים - ההורים מתחילים לריב ולצרוח, אבא משתכר ומאבד שליטה, אימא לא חוזרת הביתה במשך כמה ימים, סבתא בוכה בלי סיבה - במקרים כאלה עדיף לשבת בשקט, לזוז כמה שפחות ולחכות שזה יעבור.

בטי הוציאה מחדר הארונות את מעיל הג'ינס שלי וזרקה אותו על המיטה. "לא חשבתי שתבגוד בי כל כך מהר." אמרה בעצב והכאב שראיתי בפניה צבט את ליבי. היא הוציאה חבילת קונדומים פתוחה מהכיס של המעיל וזרקה אותה עלי. "בשבילי זה כבר מאוחר מידי, אבל יפה שאתה דואג שהבחורה הבאה בתור לא תסתבך." אמרה, לא מצליחה להסתיר את עלבונה.

הבטתי במעיל וראיתי מיד שזה המעיל של יורי לא שלי, לפני שעליתי ארצה הלכנו לקנות בגדים יחד. לא היה מבחר גדול בחנויות במוסקבה ולכן קנינו אותו מעיל, ההבדל היחיד היה בכפתורים, שלי היו עם תבליט של עוגן ושלו עם מין נשר פרוש כנפיים.

ברגע שמצאתי הסבר הגיוני לקונדומים נרגעתי וחזרתי להיות אדם מבוגר.

"כשהיית בבית חולים ישנתי אצל יורי. בבוקר יצאתי משם במהירות ולא שמתי לב שהחלפנו מעילים. אלו הקונדומים שלו. לי אין קונדומים ואני לא שוכב עם אף אחת חוץ ממך."

היא בחנה את המעיל ואחר כך את פני, "למה ישנת אצלו?"

סיפרתי לה איך פגשתי את יורי וכמה הוא היה מדוכא בגללה. "אנחנו חברים כל כך הרבה שנים בטי. לא יכולתי פשוט להתעלם ממנו. אם תגידי אני לא אפגש איתו יותר."

היא התיישבה מולי על המיטה והניחה את ידיה על ברכי, מביטה ישר בעיניי, "מקס, תבין אותי," אמרה בקול נמוך ורציני, "מהיום הראשון שלנו יחד אני כל הזמן בכוננות לרגע שתעזוב אותי. אתה מבין?"

בטח שהבנתי, הפחדים שלה היו זהים לשלי. מיום שהתאהבתי בה הייתי בטוח שעוד מעט היא תגלה איזה זיוף עלוב אני ותעזוב אותי. כל יום של שהות במחיצתה היה אוצר לשמור עליו לימים שיבואו כשהיא לא תהיה איתי עוד.

הידיעה שגם היא מרגישה ככה גרמה לי לחייך מרוב הקלה.

בטי נעלבה, "אני מצחיקה אותך?" שאלה בעלבון וניסתה לצאת מהחדר, אבל הפעם הייתי זריז יותר, תפסתי אותה ולקחתי אותה למיטה. נישקתי את פניה, טועם את הדמעות שזלגו על לחייה, מריח את שערה, מרגיש איך חמימות נהדרת מתפשטת בכל גופי. "בטי אני אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותי. למה את מסבכת הכל?"

היא הפסיקה להיאבק בי והניחה לי להפשיט אותה. בחודש הרביעי להריונה היא נראתה כמו פרי בשל ועסיסי. טרפתי ממנה בכל פה, נהנה לראות איך היא נמסה ורועדת מתחת ידי. ההתעלסות שלנו, אחרי שבוע של התנזרות, הייתה סוערת, נפלאה וקצרה מידי. אחר כך שכבנו מתנשמים ועירומים, ואני הרגשתי כאילו הפכנו לגוף אחד והתמזגנו זה בזו – פיצוי נהדר לכל הפחד והסבל שעברנו קודם.

"אחרי שלא רצית אותי בלילה ההוא." אמרה בטי, לא מניחה לי למחות ולהגיד שכן רציתי, רציתי עד כאב, אבל בגלל הוראות הרופא...

"אני יודעת, אסור היה לנו, אבל נורא נעלבתי, ולמחרת מצאתי פתאום את הקונדומים, ועד שהספקתי להתאושש מזה באה אילנה וסיפרה מה היה אתכם."

"מי? לני? היא שונאת אותי, היא שונאת את כל הגברים." מחיתי, שואל את עצמי מה כבר הלסבית הכועסת הזו המציאה עלי.

"לא מקס, לא לני שלנו. אלא אילנה, הבחורה הקטנטונת מחיל האוויר שלקחת טרמפ."

אין אפס, כשאתה מפשל זה תמיד חוזר כמו בומרנג. פוגע בך ברגע ובמקום הכי פחות נוחים. "היא אמרה ששמה לנה, זה היה לפני שאנחנו... מה היא רצתה? למה היא חיפשה אותי?" שאלתי, מקלל אותה בשקט בלב.

"היא רצתה מישהו להתייעץ איתו. משום מה יצרת אצלה רושם של גבר שמבין נשים ויכול לתת להן עצה טובה, היא קצת הופתעה לשמוע שאתה כבר נשוי, אבל הייתה לנו שיחת בנות מרתקת, אני חושבת שהצלחתי לעזור לה."

"בטי אני נשבע לך, אם היא הייתה פוגשת אותי היום לא היה קורה כלום. את מאמינה לי?"

בטי נאנחה. "אני רואה איך אתה מסתכל על נשים אחרות. במוקדם או במאוחר תנסה, כמו כל הגברים, לאכול את העוגה ולשמור עליה שלמה. כבר השלמתי עם זה ואני יודעת ש..."

"זה לא נכון בטי." הפסקתי אותה בכעס, "אני מסתכל על נשים כי אני גבר וזה מה שגברים עושים. ולא צחקתי ממך, צחקתי כי גם אני פוחד כל הזמן שעוד מעט תעזבי אותי."

היא חיבקה אותי, "גם אוויל מחריש לחכם יחשב." חסמה את פי בנשיקה.

רק אחר כך, כששוב הצלחתי לדבר, ניסיתי להסביר לה כמה קינאתי בפרופסור שכטר וכמה התגעגעתי אליה. "היית כל כך קרה ומרוחקת, בקושי דברת איתי בטלפון..."

היא התכרבלה בזרועותיי, "זה היה פשוט צירוף של כמה דברים שקרו בבת אחת, הקונדומים, ולנה, ואחר כך התכשיט שקנית, הכל ביחד..."

כמו תמיד, היא שוב השאירה אותי המום. "איך את יודעת שקניתי לך תכשיט?" השתוממתי.

בטי צחקה בעונג. "אחותה של טניה הקופאית בסופר עובדת בלב המפרץ מול חנות התכשיטים והיא סיפרה לאחותה שסיפרה לי."

ככה זה בישראל, כולם מכירים את כולם. כולם יודעים שההיא הייתה פעם נשואה להוא, ושהזמר הזה הוא האח של השדרן ההוא, והדודה של הפוליטיקאי מהמפלגה הזאת נשואה לתעשיין שתומך במפלגה ההיא.

רק אנחנו, הרוסים שהגיעו לא מזמן, לא יודעים ולא מבינים כלום.

"ביקרתי אצל אחותי במודיעין," סיפרה בטי "והיא לא מאושרת שם. אני לא מבינה איך אבא הסכים שהיא תתחתן עם הדביל הזה? היא חיה ליד חמותה והגיסות שלה, כולם גרים דלת מול דלת ומחטטים לה בחיים, והעופר הזה אף פעם לא תומך בה נגד האימא השתלטנית שלו."

אמונה, אחותה הצעירה של בטי, הייתה בת עשרים ושתים, ובתמונות שראיתי היא נראתה דומה מאוד לאימא שלה, אבל עיניה היו כחולות. בטי קפצה אליה לביקור כשהייתה בירושלים וחזרה נרגזת ממה שנראה לה כיחס מחפיר כלפי אחותה.

"הייתה לה הפלה, ובמקום לעודד אותה, חמותה, הפולנייה מגעילה הזו, אומרת לה, "חשבתי שאצלכם בחורות נכנסות להריון מיד כשהבעל מוריד את המכנסיים." חיקתה בטי מבטא פולני ופניה סמקו בהתמרמרות. "כשנוח לה חמותה מתייחסת אליה כאל אשכנזייה וכשהיא רוצה לעקוץ אותה היא מזכירה את המוצא הספרדי שלנו. הם לא יודעים איך לאכול אותה. כשהם קלטו שהיא מבינה יידיש הם כמעט השתבצו."

"אז באמת, מאיזה מוצא אתן?" שאלתי.

"מעורב ירושלמי." אמרה בטי, מנשקת את פני וצווארי ומחליקה משם לפטמותיי.

זה היה אחד הלילות המאושרים שהיו לי מזה זמן רב. בטי אוהבת אותי, מתעצבת כשהיא חושבת שאני בוגד בה, מקנאת אפילו. מאושר נתתי לה את החבילה הקטנה שהסתרתי מתחת לתלושי המשכורת שלי.

היא פתחה אותה ונאנחה בעונג למראה תליון הענבר היפה שהיה מקושט במסגרת זהב. הראיתי לה איך ללחוץ על הסגר הזעיר ולפתוח את התליון שבתוכו חרט הצורף את המילים  -  לבטי, אשתי ואהובתי, שמיני כחותם על ליבך.

בטי הרצינה כשקראה את הכתוב ואז בחנה את פני במבט מרוכז שחרך אותי כמו קרן לייזר, "למה המשפט הזה דווקא?" שאלה.

אולי זה היה הרגע המתאים להתוודות על חשדותיי בקשר לסבא שלי וסבתא שלה, אבל השתפנתי. "הצורף הציע, זה משיר השירים."

היא רכנה ונישקה אותי ברכות, "זה נפלא, תודה רבה לך."

"אני רוצה שמעכשיו נספר אחד לשני הכול." אמרתי לה.

היא נשכבה לצידי, ערומה לגמרי חוץ מהתליון שנצץ על עור הקטיפה שלה והביטה בי במבט מלא אמון. "באמת מקס, אתה באמת מתכוון לזה?"

"בטח." אמרתי בלי להבין שנפלתי בפח.

"אז אולי אתה יכול לספר לי מה עשית עם הכסף שנשאר לך אחרי שמכרת את האופנוע?" שאלה בטי בביישנות, ומיד הוסיפה שאני לא חייב לענות, ושאין לה זכות לשאול, ואולי כדאי שאשכח את זה בכלל, אבל כל זה היה שטויות. הצעתי גילוי לב מוחלט ושנייה אחרי זה התחמקתי מתשובה על שאלה מאוד פשוטה, אבל לא יכולתי לענות לה, פשוט לא יכולתי, לא הייתי מסוגל.

"אני נורא מצטער," לחשתי לשערה, "אני לא יכול להסביר, אבל אני נשבע לך שזה בשביל מטרה טובה." שנאתי את עצמי בגלל הפחדנות שלי, אבל לא הייתי מסוגל להתגבר עליה.  

"בסדר," אמרה בטי קצרות, "בוא נלך לישון." היא הניחה לי לחבק אותה, אבל שכבה מתוחה בזרועותיי, רק אחרי שנרדמה רפה המתח מגופה, היא התאימה את גופה לגופי והתמסרה בשלמות לחיבוקי. שכבתי ער עוד שעה ארוכה, מאזין לנשימתה השלווה, שואל את עצמי למה אני לא מסוגל לספר לה שאני הולך לטיפול אצל ד"ר פאנוב - פסיכולוג ממוצא רוסי שהתמחה בבעיות של פוסט טראומה.

***

בטי חזרה והציקה לי אחרי שובה ובסוף נאלצתי ללכת לדבר עם חאתם שכמעט בין לילה הפך לספר נשים מבוקש במספרה של איזו' הרומני, שהמספרה שלו נעשתה פתאום שוקקת חיים. בזכות חאתם גדשו נשים רבות את חדר ההמתנה, איז'ו העסיק עוד חופפת, ואירינה - אימא של נטלי - הייתה באה לעזור בימי שישי וחמישי העמוסים.

חאתם למד בבוקר ועבד בערבים, הרוויח המון כסף ועוד מצא זמן לעזור לסבא ולגניה עם הקניות והבישול.

כמו תמיד, בטי הייתה חייבת לדחוף את האף ולנסות למצוא פגמים בסידור המושלם הזה. "אשתו של איז'ו ברחה ממנו אחרי שמצאה אותו עם אחד הקליינטים הקבועים במצב שאינו משתמע לשתי פנים." גילתה לי רכילות שכבר אבד עליה הכלח. "רק אז היא הבינה למה בעלה תמיד עייף וסובל מכאב ראש כשהם מגיעים למיטה. היא כבר הייתה אז כמעט בת ארבעים והיא רצתה ילדים, ולכן היא הסתלקה עם איזה חשמלאי חרמן ועד כמה שאני יודעת הם עדיין יחד, ומאז איז'ו חי לבד."

"לא מתאים לך לרכל בטי." נזפתי בה, "אז עוד ספר אחד הוא הומו, אז מה?"

"אל תהיה כזה מקליש קלישאות," אמרה בטי, "יש גם ספרים לא הומואים."

"מקליש? איזה מין פועל זה בכלל?" התעצבנתי, "את לא יכולה להמציא סתם מילים."

ככול שלמדתי יותר עברית ככה התעצבנתי יותר על הנוהג הישראלי המרגיז של המצאת מילים והטית ביטויים משפות זרות בכל מיני צורות עבריות.

בטי התפוצצה מצחוק, "בטח שאני יכולה, שפה זה לא דבר מאובן מקס, היא צריכה להתחדש ולהשתנות."

היא צדקה כמובן, אבל צריך לחדש לפי חוקים לא סתם בצורה פראית. זה היה וויכוח ישן בינינו ובטי נהנתה לחזור עליו כל פעם מחדש. תמיד הפסדתי בוויכוח איתה, אבל בתמורה זכיתי בפיצוי של נשיקות והתעלסויות שלא דרשו ממני שום כשרון ורבאלי.

***

הדירה שסבא שכר הייתה ממש ליד המספרה והיו בה שלוש חדרי שינה וסלון גדול שנפתח למרפסת עמוסה עציצים. לא ידעתי מה בדיוק הסידורים הכספיים שהוא וגניה עשו ולא שאלתי. הגנרל לא היה מסוג האנשים שאפשר לחקור על חשבון הבנק שלו או על סידורי השינה שלו, אולי לבטי היה אומץ, לי לא.

מצאתי את חאתם לבדו, משקה את העציצים. סבא וגניה נסעו לטיול של מועדון הקשישים.

"אהלן מקס." האיר לי פנים. בשבועות האחרונים פניו הצנומים התמלאו מעט ונדמה לי שהוא גם גבה קצת. "רוצה קפה?"

ישבנו על כוס קפה במטבח הנקי והחמים. "סדרתם הכל יפה מאוד." אמרתי, מביט סביבי בשביעות רצון.

הנער חייך אלי, "הכל בזכות גברת גניה," אמר, "אני וסבא רק ממלאים הוראות. אני מטפל יפה בסבא שלך, מה מדאיג אותך מקסים?"

מצאתי את עצמי נע בחוסר מנוחה על הכיסא. "אותי לא, אבל בטי..."

חאתם חייך, "מה מדאיג אותה?"

"החיים שלך השתנו בזמן האחרון חאתם, רציתי לדעת אם אתה מרוצה מהם." שאלתי, מופתע מהקשקושים שיצאו מפי.

גם חאתם נראה מופתע כשהחווה בידיו תנועת פליאה מזרחית רבת הבעה, כשואל - מה זה החארטה הזו? - ואז נעתר לי וענה, "גם בכפר חייתי עם סבא וסבתא שלי וסיפרתי נשים. פה אני גם לומד ואף אחד לא מכה אותי יותר, מה רע?"

הגיע הזמן להפסיק להתחמק, "טוב חאתם, אתה ואיז'ו... אם זה רק קשר עסקי אז אין בעיה, אבל... זאת אומרת... רציתי שתדע שאתה לא חייב לו כלום, אתה מבין?"

חאתם הרצין, חושב על דברי, "זה שטויות מקס. תמיד חייבים משהו למישהו, אי אפשר לחיות בלי חובות וקשרים. אבל אל תדאג, אני ואיז'ו זה רק ביזנס. לא הייתי מתנגד שזה יהיה יותר, אבל הוא אמר לי עוד בהתחלה שאני צעיר מידי בשבילו." חייך חאתם חיוך מזמין, נותן לי להבין בלי מילים שאם ארצה בו הוא מוכן.

ככה זה אצל הומואים, מזיינים כשמתחשק, בלי שום קשקושי רומנטיקה מסביב. הבעיה היא שאחרי שאתה מתבגר מהחרמנות של גיל ההתבגרות אתה מגלה שבלי קצת רומנטיקה ורגש הסקס נעשה משמים כמו התעמלות.

כנראה שהוא קרא את מחשבותיי כי פניו האדימו. "מיקי עם גיא עכשיו, ולאדם כבר נמאס ממני. חשבתי שאולי אתה..." ידו נגעה בידי בתנועה קלה ומרפרפת, משכתי את כפי בחזרה, "אני מעדיף נשים ואני עם בטי, למה אתה חושב שאני..." התקשיתי לנסח את השאלה בצורה שלא תעליב אותו, אבל חאתם הבין מיד, "לא יודע, אולי בגלל שאדם תמיד פינטז עליך, אולי סתם, כי יש לי מין הרגשה כזו..."

"כן, הגיי-דאר." תהיתי למה אני מפעיל אצל כל ההומואים את הראדר הארור הזה.

"היית פעם עם גבר?" שאל חאתם בסקרנות, בוחן את פני בעיניים כהות ונוזליות.

לפני כמה שנים הייתי מוחה בזעם על עצם הרעיון, מרביץ אולי? כן, בטח הייתי מרביץ אבל היום, משום מה, מצאתי את עצמי אומר את האמת בלי להסס. "כן, פעם אחת, בכלא. הייתי צעיר ומבוהל והוא היה מבוגר וחזק. לא מתחשק לי לחזור יותר על החוויה הזו, אני מעדיף נשים."

חאתם הניד בראשו ולא יכולתי לפענח מהבעתו הסתומה אם האמין לי או לא.

 

שלושת הילדים ישבו על השטיח ושיחקו בסוסים קטנים מפלסטיק. היו שם סוסים מכל הצבעים והגדלים. כמו כן היו אורוות וגדרות ואפילו שקתות קטנות ועצי פלסטיק קטנים. לירז וללי הקשיבו לאולג שטווה את הסיפור והסתפקו רק בהערות ובתוספות. המבוגרים ישבו במטבח, מקשיבים להם בשקט, מעמידים פנים שהם שותים תה.

"זה אבא סוס ואימא סוסה, וזה הילד שלהם. אימא הלכה לאיבוד ואבא נסע לחפש אותה ואז הדוד הרשע חטף את הילד ואת הבת דודה הקטנה ולקח אותם לארץ רחוקה כדי שאימא שלהם לא תמצא אותם, ושם סבתא שלהם חלתה מאוד ועכשיו הם עצובים לבד לבד ואין מי שיטפל בהם." הוא מעמיד את הסוסים הקטנים, המסמלים את דמות המספר ואת בת הדודה הקטנה, זה לצד זה, בעוד שהסבתא, שלבשה דמות סוס פלסטיק גדול ולבן, שוכבת על צידה. את הדוד הרשע מסמל סוס גדול ושחור. "הוא כעסן נוראי," מסביר אולג, "וגם בועט וצועק ומכאיב לסוס הקטן שמתגעגע לאימא שלו."

הוא מקפיץ את הסוס השחור סביב הסוס הלבן והקטן, מדגים איך הסוס השחור דוחף ומפיל את הסיח הלבן.

"והסייחה הקטנה?" שואל לירז "גם אותה הוא דוחף?"

אולג מניד לאות לא, "היא קטנה וחמודה. כולם אוהבים אותה."

במטבח ואניה נאנק וטומן את ראשו בכפות ידיו.

"אולי אימא שלו מתה?" מציע לירז בהיסוס.

"היא לא מתה!" צורח אולג ומסתער על הילד הקטן ממנו. לירז מתחמק בזריזות, אוחז בידה של ללי ובורח משם במהירות. אולג אוסף את הסוסים ושאר האביזרים ומסדר אותם יפה בקופסא, מדבר לעצמו בשקט ברוסית. "אימא שלי אוהבת אותי ומחפשת אותי כל היום וכל הלילה, ובסוף היא תמצא אותי ותיקח אותי הביתה, וגם את ללי וגם את סבתא שתבריא, וואניה יישאר כאן וימות במלחמה."

ואניה יוצא בשקט מדלת המטבח לחצר ויושב שם, לוגם ישר מהבקבוק, בוכה חרש. בטי ומקס מחליפים מבטים חסרי אונים ושותקים.

 

ואניה התחיל לחפש דירה חדשה אחרי שסבתא שלו חלתה והרופא אמר שהיא חייבת לגור רחוק מהים. עד אז הם גרו בדירה קטנה בקרית ים, ממש ליד החוף, הלחות הזיקה לשיגרון של סבתא והיה צורך למצוא מקום יבש יותר.

ואניה חי עם סבתא ועם אחיו הצעיר אולג ובת אחותו לידיה, שכולם קראו לה ללי. אולג היה בן שבע, אבל נראה גדול ובוגר לגילו. ילד בהיר ורחב עם עיניים כחולות כועסות ושיער חום פרוע. ללי הקטנה הייתה רק בת ארבע, ילדונת מתוקה כמו סוכרייה, בעלת מזג נוח וחיוך שובה לבבות. היו לה שערות זהב מתולתלות, ופנים חמודים וורודים עם עיני תכלת גדולות.

אימא של אולג וואניה, יחד עם אחותו הגדולה של ואניה, נשארו ברוסיה. גם הגברים במשפחה הזו נעלמו עוד לפני שהילדים נולדו, רק ואניה נשאר לטפל בכולם.

כשהבאתי את ואניה לנשר לא ידעתי כמה צרות אגרום לעצמי ולבטי. סך הכל רציתי לעזור לחבר לעבודה, הוא שאל אם אני יודע על דירה להשכרה וכשסיפרתי לו על בית קטן עם חצר, ממש ליד הבית שלנו, הוא קפץ על המציאה.

הבית לא היה יקר במיוחד - בגלל קרבתו של בית החרושת למלט נשר לא נחשבת לאזור מבוקש - וואניה היה שבע רצון. הוא תמיד רצה לגור בבית עם דשא ונדנדה לילדים. כמה ימים אחרי פסח הם כבר גרו לידנו.

הייתי מסיע את ואניה לעבודה כל בוקר, ושומע על הצרות שלו עם הבריאות של סבתא ועם בעיות המשמעת של אולג - החוליגאן הקטן.

בטי, כדרכה בקודש, התגייסה מיד לעזור. היא זו שלקחה את אולג לבית הספר ודאגה שיאבחנו אותו כילד היפר אקטיבי שזקוק לכדורי ריטלין ולעזרה מיוחדת בלימוד הקריאה. היא זו שקנתה לקטנים בגדים חדשים, דאגה שהמקרר יהיה מלא אוכל, ושסבתא של אולג תלך לרופא מומחה ותעבור בדיקות. כמה ימים אחרי שהם הגיעו היא כבר התמצאה בכל הבעיות שלהם ועבדה במרץ לפתור אותן. לא אהבתי את זה, היה לי מספיק מואניה בשעות העבודה, לא רציתי שהוא יסתובב לי בבית גם בערב. לא סבלתי גם את אחיו, הפרחח הקטן והחצוף, שלימד את לירז קללות מכוערות בכל מיני שפות וניסה לשכנע אותו לגנוב לי את הוודקה.

לירז סיפר לי את זה, ובטי, במקום לעזור לי להעניש את הפושע הקטן, יזמה משחק בסוסים. ישבנו והקשבנו לילד, מספר את הסיפור מנקודת ראותו וריחמנו עליו ועל  אחיו כאחד.

"אסור לך להרביץ לו ואניה." אמרה בטי בחומרה, "לא חשוב מה הוא יעשה, מכות רק יחמירו את הבעיה." ואניה הרכין את ראשו והביט בברכיו. "הוא משגע אותי בטי, אני לא יודע איך לחנך אותו. אולי יותר טוב ששירותי הרווחה ייקחו אותו ואת ללי, שימצאו להם משפחה אומנת. אני רק בן עשרים וארבע. אין לי יותר כוח לזה."

אין לי מושג מה השאר חשבו, אבל אני חשבתי שאולי זה לא רעיון רע. ואניה לא היה מסוגל לטפל אפילו בדג זהב, בטח שלא במשפחה שלו.

בטי כמובן חשבה אחרת, "זו המשפחה שלך ואתה חייב לטפל בהם." אמרה בפסקנות.

"אולי אתה צריך או-פר שתגור אתכם?" הציעה שיר וקמה. "כבר ארבע וחצי, הבטחתי לללי שאקנה לה נעלי התעמלות, וגם אולג צריך סנדלים ואולי ג'ינס חדשים."

שיר החמודה הייתה היחידה שעזרה לבטי בצורה מעשית. אני וסבא רק רטנו על הזמן והכוח שהיא מבזבזת על משפחה זרה. ואניה גנח ונתן לה את הארנק שלו, היא לקחה משם כמה מאות שקלים וחייכה אליו כשהחמיץ פנים.

"אז יהיה לך פחות כסף לבזבז על שתיה ומסג'ים." אמרה בעוקצנות והסתלקה לפני שהילל הספיק למחות על דבריה. המסג'ים היו בעצם זיונים, כולם ידעו שואניה אוהב ללכת למכון עיסוי בצ'ק פוסט ולבזבז שם את המשכורת שלו על זונות.

הילל לא אהב לשמוע אף אחד מדבר על דברים כאלה, בטח לא את החברה שלו. הוא נעץ מבט זועם בואניה והסתלק משם, מותיר אותנו לבד. סבא הביא בירה וחילק לנו כוסות.

"לפחות יהיה לנו מזג אויר נחמד ביום השואה." אמר בחביבות וטפח על שכמו של ואניה העצוב.