קוראים

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

ב. הכללים

השעה כבר הייתה אחת אחרי חצות כשמישהו רחש ליד דלת הכניסה שלי. יש לי פעמון, אבל הזר מעבר לדלת העדיף לא להסתכן ורק הקיש בעדינות. קמתי בגניחה וצלעתי לדלת. אני לא יכול להגיד שממש התמוטטתי מתדהמה כשגיליתי אותו עומד על הסף, מחייך אלי חיוך קטן ומתוק.
"מר שכטר? אני לא יודע אם אתה זוכר אותי," אמר בקול מהסס, "אבל נפגשנו לפני שעתיים בפארק הקישון ו"
"בטח שאני זוכר אותך. אתה השוטר שרעבי שהציל אותי מטביעה בקישון."
חיוכו הנפלא התרחב. "אפילו חתול לא היה טובע בקישון מר שכטר, המים רדודים מידי, אבל הקוצים"
הוא הושיט יד גדולה ושחומה ונגע בעדינות בלחיי השרוטה, "אסור היה לי לתת לך ללכת הביתה במצב כזה, הייתי צריך לקחת אותך למיון." אמר ברכות שגרמה לברכי להחלש כאילו הן ממולאות צמר גפן.
כדי לייצב את עצמי נשענתי על הקיר והוא פירש זאת כהזמנה ונכנס, סוגר חרישית את הדלת. "כולך רועד." העיר בדאגה, אחז במרפקי והוביל אותי לסלון. "חששתי שלא תזהה אותי כי החלפתי לאזרחי," העיר, "אנשים זוכרים רק את המדים של השוטרים, לא את הפנים שלהם."
"אל תדבר שטויות," הצטחק פליקס, "לא שוכחים כל כך מהר פנים כמו שלך, ואם כבר מדברים על בגדים, אני מעדיף אותך בלעדיהם."
"שתוק כבר פליקס." סיננתי והתיישבתי בזהירות על הספה. כל תנועה לא זהירה הכאיבה לי. "אל תשכח שגם בשרוואל ובטריקו הוא עדיין שוטר."
"תרשה לי?" נרכן השוטר שרעבי מעלי ובדק את גבי. הייתי לבוש רק במכנסים קצרים ומרופטים וכשאצבעותיו הארוכות נגעו בעדינות בגבי הפצוע פליקס זינק ממקומו והחל משתולל, נלחץ בכוח אל הבד הדק והמרופט, מאיים לפרוץ החוצה.
נמאס לי מהבושות שהוא עושה לי, אם אני לא מרסן אותו בתחתוני כותנה עבים הוא פורץ כל רסן וזו אחת הסיבות שאני לא הולך יותר לים. לא רק שאני נשרף תמיד פליקס משתולל בתוך בגד הים שלי, מקטר ומתפרע, וגורם לי לחלום חלומות פראיים שנגמרים בתאונות ליליות רטובות ומביכות, מה שאולי נסבל בגיל שבע עשרה, אבל ממש לא במקום בגיל עשרים ושבע.
"יש לך עוד המון קוצים," נמלא השוטר שרעבי דאגה, "איפה היוד שלך?"
"במקלחת." קמתי ממקומי באנחה ולקחתי אותו למקלחת, מקפיד להסב אליו את גבי כדי שלא יבחין בבליטה החשודה שיצר הציקלופ במכנסי.
הבית שלי, הבית שירשתי מסבא, עומד על צלע גבעה בקרית עמל, משקיף אל עתיקות בית שערים וגבעות שיך אברק.
מקצה הגינה אפשר לצפות בגבו של אלכסנדר זייד - הפסל היחיד בארץ של איש רוכב על סוס. זה בית לא גדול, צנוע אבל נוח ומתוכנן בשום שכל. אני ישן בחדר השינה הראשי למעלה ומשתמש במקלחת הסמוכה, המקלחת והשירותים שלמטה נועדו לאורחים, ומאחר ואין לי אורחים אין שם כלום חוץ מסבון יבש ומגבת מאובקת.
"אני מצטער אבל העזרה הראשונה שלי נמצאת בשירותים למעלה." התנצלתי, נגרר לאיטי במעלה המדרגות, נשען על מעקה הברזל המפותל שסבא עיצב במו ידיו לפי דוגמא שסבתא שרטטה לו כשהבית היה בשלבי הכנה.
אני יודע הכל על המשפחה של אימא ואילו על אבא אני לא יודע כלום חוץ משמו ומוצאו. אבא שלי, שלמה שכטר - הרומני כפי שאימא מכנה אותו עד היום - עזב אותה כמה ימים אחרי הלידה שלי ונעלם, משאיר אותה עגונה עם שני ילדים קטנים.
לא שהיה לה אכפת. "אחרי שהייתי נשואה לרומני עבר לי החשק להתעסק עם גברים." אמרה לא פעם. לא שזה עזר לאימא המסכנה, אבא השאיר לה שני בנים שהפכו במרוצת השנים לגברים. "לכל הפחות אתם דומים למשפחה שלי ולא לרומני." נהגה להגיד, מחייכת בשמחה לאיד.
קצת אחרי הבר מצווה שלי נודע לנו דרך הרבנות שאימא עברה ממעמד של עגונה לזה של אלמנה. אבא הלך לעולמו, בארגנטינה דווקא מכל המקומות שבעולם. "מת מהתקף לב בגיל ארבעים וחמש והשאיר אחריו אלמנה גויה עם שתי בנות ממזרות." סיפרה לנו אימא בשביעות רצון, "וברוך שפטרנו" הוסיפה בנקמנות.
אימא שלי עמדה בדיבורה וגם אחרי שהתאלמנה לא הניחה לאף גבר להתקרב אליה. היא הסתפקה במשפחתה, כלומר אני ואחי וסבא וסבתא, ובמספר ידידות.
כשהייתי בצבא היא התיידדה עם לנה - עולה חדשה מאוקראינה ששכרה חדר בדירתה, ועושה רושם שהן מאוד מאושרות יחד. אחרי העבודה הן מרוצות לשבת ולסרוג סוודרים לנכדים, ללכת מידי פעם לתיאטרון ולחוגי מקרמה וקדרות, ולצפות בצוותא בטלוויזיה.
אני מודה שהעובדה שאימא לא חיה לבד הקלה עלי מאוד לעזוב את הבית, וזה שאריק התעקש שהבית של סבא וסבתא צריך להיות שלי, וסירב למכור אותו ולהתחלק בכסף עזר מאוד.
סבא וסבתא מתו בהפרש של מספר חודשים זה מזה כשאני עוד הייתי בצבא והורישו את רכושם לי ולאריק. הוא לקח לעצמו רק את מה שנשאר מהמארקים שהם קבלו מהגרמנים וטען בתוקף שזו חלוקה שווה.
אמרתי לו שלדעתי הוא יצא בהפסד, אבל אריק התעקש, "בחיים לא תגיע לבית משלך." פסק בשביעות רצון מעליבה, "אם לא תיקח את הבית שלהם תגור כל החיים בדירות שכורות, או  אצל אימא." העליב אותי, ופחות או יותר הכריח אותי לעזוב את הבית הנוח שלנו בקריות ולהיות עצמאי.
אולי הוא חשב שלנהל לבד בית יגרום לי להתחתן? לא יודע. הוא אחי, אבל אני ממש לא יודע מה הוא חושב, וגם לא מה חושבים עלי אחרים, ובדרך כלל גם לא אכפת לי, אבל הייתי נותן הרבה כדי לדעת איזה מחשבות רוחשות מתחת לתלתלים המקסימים של השוטר שרעבי שהושיב אותי על השרפרף האדום, גבי אל הראי ושלף בסבלנות את הקוצים מעורי.
ישבתי כפוף, ידי שלובות בחיקי, מסתירות את פליקס, והעמדתי פנים שאני גיבור גדול שמצפצף על כאבים גופניים.
שרעבי השתדל להיות זהיר ועדין, מלמל התנצלויות רכות וחיטא בזהירות כל שריטה בצמר גפן רווי פולידין. סוף סוף הוא גמר לעבוד על גבי, וסובב אותי כדי לבדוק את פני וכתפי.
"זה בסדר," ניסיתי להשתמט, "אני בטוח שהוצאת את כל הקוצים. אני מאוד מודה לך השוטר שרעבי."      
"תקרא לי שלומי." ביקש.
"טוב שלומי שרעבי השוטר," חייכתי אליו, "אני מאוד מודה לך, אבל" פתאום הרגשתי לא נוח, מבוהל אפילו, אף פעם לא הבאתי גברים לבית של סבא וסבתא, ולא התכוונתי לחרוג מהכללים שקבעתי לעצמי אפילו לא למען שלומי היפה בעל השפתיים המלאות שהביט בי במבט מלא רוך מבעד לריסיו הסמיכים. רציתי שייקח את פניו היפים והשחומים ואת ידיו החזקות והעדינות וילך.
"חכה. אני רוצה לבדוק את הצוואר שלך." שלומי הניח את ידו על פדחתי, מטה את ראשי הצידה, ואז הדהים אותי כשהעביר את לשונו על צידו השמאלי של צווארי, מתחיל בעצם הבריח שלי ומסיים בתנוך האוזן. אני מודה, בנסיבות מסוימות זה יכול היה להיות נעים, מטריף אפילו, אבל הייתי נדהם מכדי ליהנות. אפילו פליקס קפא מתדהמה ולשם שינוי לא הצליח להעלות בדעתו שום דבר מחוכם להגיד.
"סליחה." התנצל שלומי, "אבל לא הצלחתי להתאפק. אתה כל כך יפה. בטח אף אחד לא קורא לך מתניה. אני יכול לקרוא לך מתי?"
"מה שאתה יכול לעשות זה לעוף לי מהבית, הומו אחד!" צעקתי, "מה הקטע שלך? באיזה זכות אתה מנסה להתעסק איתי? אתה חושב שכל מי שיוצא מהבית בלילה הוא הומו?"
"לא כל אחד." ענה שלומי, ושני פרגים כהים פרחו על עצמות לחייו, "רק מי שמסתובב בלילות בגנים מסוימים."
"אני לא יודע שום דבר על גנים מסוימים." עניתי בצדקנות, "לא יכולתי להירדם אז הלכתי לטייל בפארק הקטר. בשביל זה יש פארקים, לא?"
הסומק העמיק והתפשט על פניו, מדליק את עורו השחמחם בצבע נהדר של יין אדום כהה, עיני השקד הלחות, המלוכסנות מעט מעל עצמות לחיים מגולפות, הביטו בי בחשש, והריסים הנהדרים האלו
"אתה כזה דביל!" סינן פליקס בשאט נפש ושמט את ראשו.
"אני נורא מצטער." החל שלומי לסגת לעבר הדלת, "טעיתי. בבקשה תסלח לי." התנצל וחמק למסדרון.
"אני לא מבין למה טעית?" הלכתי אחריו, לא מסוגל להניח לו, "לא רק הומואים מטיילים בלילה בפארקים. לא קרה לך שהיית מבואס ויצאת סתם להסתובב בחושך?" היתממתי, נעמד מולו, מונע ממנו להסתלק.
הוא חייך נוגות והניח יד על כתפי הימנית, מעביר את אגודלו בעדינות, כאילו מבלי משים, לאורך עצם הבריח שלי. "כן." אמר בפשטות, "היו לי הרבה לילות קשים בזמן האחרון ולפעמים טיול לילי באמת עוזר לשיפור מצב השביזות."
"אתה מספר לי?" העיר פליקס ששב והתעורר וזקף את ראשו, מתנועע קלות במחבואו, "הוא לא רק יפה הוא גם פיקח, חבל שאתה דביל פחדן כזה איזי."
"אין לי מושג למה אתה מתכוון שרעבי." אמרתי בתוקף, רק כדי לעצבן את הציקלופ המתחכם לו בסתר מכנסי, "אתה יכול להסביר לי בבקשה על מה אתה מדבר?"
"די, שתוק כבר שקרן." אמרו שלומי ופליקס בבת אחת, ואז, בתיאום מופלא, דחף שלומי את כף ידו - כף גדולה ורחבה בעלת אצבעות ארוכות וחמימות - לתוך מכנסי, ופליקס זינק לתוכה, מתמקם שם כאילו זה המקום המיועד לו מששת ימי בראשית.
"יש לי רושם שאתה דווקא מבין." חייך שלומי, הניח את פיו על שפתי, לחץ אותי אל הקיר ותלש מעלי את מכנסי בעוד לשונו חוקרת את פי.
כאן המקום לעצור לרגע ולהבהיר משהו - בשבילי נשיקות צרפתיות זה דבר שעושים עם נשים בלבד. אני לא מנשק גברים על הפה. גברים אני מזיין, לפעמים מחבק, מלטף קצת אם בא לי, מוכן למצוץ בהזדמנויות מיוחדות, אבל בלי נשיקות בפה. זה לא! עד כאן, יש גבול לכל תעלול.
"תעזוב אותי שרעבי." התפתלתי והדפתי אותו מעלי. אנחנו בערך באותו גובה, אבל הוא רחב ושרירי יותר ממני.
הוא ניתק את פיו מפי, אבל המשיך לאחוז את פליקס הרוטט והנרגש בכפו.
"מה הבעיה?" הביט בי בדאגה, "אתה לא אוהב להתנשק?"
"אני מאוד אוהב להתנשק." הצהרתי, "אבל לא עם גברים, ובטח שלא עם שוטרים, ובמיוחד לא עם שוטרים שמטרידים הומואים."
הוא הניח לפליקס המאוכזב, הפך אלי את גבו והתיישב אומלל ושפוף על המדרגות. "לא הלכנו לפארק להציק להומואים." אמר בקול מעוך, משפיל מבט אל ברכיו, "הלכנו לתפוס שבחי"ם ועובדים זרים לא חוקיים."
התיישבתי לצידו, כתף אל כתף חש את חום בשרו חורך את גופי הערום. "שלומי, אל תדבר שטויות. שנינו יודעים שבמקום הזה ובשעה הזו, יש בפארק רק גברים שבאים לזיין."
"אני שוטר ואני צריך למלא פקודות." הצטדק שלומי.
"מילוי פקודות, התירוץ הקלאסי של כל פושעי מלחמה." הטחתי ברשעות.
"אתה לא נסחף קצת. בסך הכל הכנסנו אותם למעצר. למי שהיו תעודות חוקיות נתנו ללכת מיד. הנה, למשל אתה, הלכת הביתה בלי בעיות." מחה שלומי.
"בלי בעיות?" התעצבנתי, "תראה אותי. כולי קרוע בגלל שברחתי מכם."
"לא היית צריך לברוח. לא היו עושים לך כלום." מלמל במבט מושפל.
"לא. רק היו צוחקים עלי, מעליבים אותי, ולתוספת השפלה מוסיפים בעיטה קטנה. באתם לשם כדי לתת למי שלא אוהב בחורות להרגיש כמו זבל. שמענו עליכם, אתם נהנים מזה."
שלומי כבש את ראשו בין ידיו ושתק. ישבתי לצידו ושתקתי גם כן.
"טוב." אמר אחרי כדקה וקם, "אין לי תשובה. אתה צודק. יותר טוב שאני אסתלק, תלבש משהו שלא תתקרר."
"כן, בסדר." השלמתי עם רוע הגזרה - מה לעשות? הוא נהדר, אבל שוטר – קמתי ולהפתעתי החדר האפיל פתאום, הקירות התנודדו כשיכורים והרצפה התרוממה לעבר התקרה. שמעתי את שלומי צועק ואחר כך הכל החשיך ונעלם.

התעוררתי אחרי כמה דקות במיטתי, רגלי מוגבהות על הכרית ושלומי כורע לצידי, מטלטל אותי וקורא בשמי.
"מתניה שכטר! מתי! תתעורר!" צעק, מקרב את פניו לפני.
"תירגע. אני בסדר." ניסיתי לדבר בקול רגיל, אבל רק ציוץ חלוש בקע מפי. איזה בושות, קודם אני נתקע כמו עגל בין הקוצים ואחר כך מתעלף כמו בתולה ויקטוריאנית, מה קורה איתי לכל הרוחות? התיישבתי בזהירות במיטה, לרגע אחזה בי סחרחורת קלה, אבל ידו החמה של שלומי על כתפי ייצבה אותי. הוא התיישב לצידי על המיטה ואני הנחתי את ראשי על כתפו הרחבה והמתנתי בסבלנות עד שהעולם יפסיק לחוג סביבי. היה לי נוח לצידו של שלומי. הרגשתי כאילו השלמתי מסע ארוך ומתיש וכעת, כשהגעתי אל קו הסיום, אני יכול להרשות לעצמי לנוח.
מתי יצאתי למסע ולשם מה? ולמה הוא נגמר כעת? עוד לא היה ברור, אבל לא מיהרתי, היה לי זמן. ידעתי שהכל יתברר בעיתו.
"בבית קוראים לי איזי, זה קיצור של איזידור." שחתי לשלומי ששוב החליק מעדנות את אגודלו לאורך עצם הבריח שלי. זה היה נעים, קיוויתי שהוא לא יפסיק לעולם.
"מאיפה אתה במקור, מרומניה?"
"לא, מפולין. אימא התחתנה שם עם שכטר הרומני, ואחרי שהוא הסתלק היא נשארה עם השם שלו ועם שני תינוקות - אחי אריק ואני."
"אז גדלת בלי אבא?"
"כן. אבל סבא וסבתא תמיד היו בסביבה. זה בעצם הבית שלהם." הסברתי, ובלי להבין למה מצאתי את עצמי מספר לו את סיפור חיי.
שלומי הקשיב בסקרנות, שאל שאלות והפגין התעניינות ערה. חשבתי שרק בחורות שרוצות להתלבש עליך מסוגלות להקשיב ככה.
"יכול להיות שאחיך הגדול הבין כבר מזמן שאתה אף פעם לא תצליח לקבל משכנתא של זוג צעיר ולכן הוא נתן לך את הבית הזה?" העלה השערה.
"מה פתאום? לא אבל " נתקעתי, חושב שוב על פניו של אריק כשראה אותי עם הצעיר ההוא, מה היה שמו לעזאזל? אחמד או מוחמד או משהו כזה.
הוא לא התפלא, לא היה מוכה תימהון, אפילו לא התבלבל. בזמנו חשבתי שהוא פשוט קר מזג ואולי קצת אדיש כלפי, אבל אולי שלומי צודק והוא ידע כבר מזמן? אולי בגלל זה הוא נתן לי עוד ביום הולדתי השש עשרה חבילת קונדומים וניג'ס לי שעה שלמה על מחלות מין ועל איידס?
חשבתי אז שהוא נודניק לחוץ. כאילו, הלו? איזה מחלות מין כבר יכולתי לקבל מהבתולות הביישניות שלמדו איתי בתיכון? מה הוא חשב? שאני אלך לזונות? איפה בכלל יש זונות בקריות?
מסתבר שלא זונות הטרידו את אריק, הוא בטח ראה איך אני בולע בעיניים את המשתתפים בתחרויות שחיה, ואיך נעשיתי פריק של תחרויות האבקות וכדור מים, או כל תחרות אחרת שבה היו גברים צעירים בלי חולצות, ואם עוד היה לו ספק הוא נעלם כשתליתי מעל למיטתי פוסטר של הרקולס לבוש רק תחתוני עור, בעוד שזינה על כל תפארת שדיה הארוזים במחוך עור משוריין העלתה אבק על הקיר ממול, מוסתרת למחצה מאחורי הוילון.
אני מתאר לעצמי מה הוא חשב כשראה אותי ואת אורי - אהבתי הראשונה המיוסרת והסודית - החבר הכי טוב שלי, שעד היום, עשר שנים אחר כך, רק המחשבה עליו מעלה סומק על פני, משתוללים בתחתונים על המיטה שלי, נופלים צוחקים על השטיח, מורחים זה את זה בשמן שיזוף לפני שנלך לים לתפוס קצת צבע.
אף פעם לא הצלחנו, אורי היה עוד יותר בהיר ממני ותמיד נכווה מהשמש. בחודש שלפני הגיוס עשינו עוד ניסיון להשתזף ושוב נכשלנו, כרגיל, אבל אורי הצליח לשכנע בחורה שחרחורת ונחמדה להצטרף אלינו.
ישבתי לצידם והבטתי איך היא מורחת אותו בקרם שיזוף והוא מורח אותה חזרה, ואכלתי את הלב.
הסתרתי את הסוד שלי כל כך טוב עד שאפילו אורי, שהכיר אותי מהיום הראשון שלנו בחטיבת הביניים, חשב שגם אני נדלקתי על השדיים המפוארים של מיכל שלו, ובגלל שהיה כזה חבר טוב ניסה לארגן גם לי חברה, ואפילו הצליח לכמה חודשים.
שנינו אבדנו את בתולינו באותה מסיבה, הוא התחתן בסופו של דבר עם מיכל, לא לפני שבדק עוד כמה בנות בזמן השירות בצבא, והחליט שהיא האחת שלו. אני בקושי זוכר את פניה של הראשונה שלי, נפרדנו עוד לפני סוף הטירונות. כיום לא הייתי מסוגל לעשות אפילו את המעט שעשיתי אז. בגיל שמונה עשרה פליקס רק התחיל להרים את הראש והיה הרבה פחות חצוף ודעתן מכפי שהוא היום.
"קוראים לי שלומי, על שם הסבא שלי." הסביר, וסיפר לי שאביו השוטר נהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים, וגם האחים הגדולים שלו, דויד ונתן הם שוטרים.
"אני עדיין גר אצל אימא." הודה בביישנות, והניח את ידו הפנויה על בטני, מלטף בעדינות מרפרפת את קו השיער הבהיר היורד מטבורי אל משולש הערווה.
פליקס, שנח רפוי על צידו, זינק אל על וזקף את ראשו בהתלהבות, מציץ בעינו האחת אל פניו של שלומי שחייך אליו וליטף אותו בעדינות. "אני רואה שאתה מרגיש כבר יותר טוב." הצטחק.
"ארצה פליקס." סיננתי כלפי הבוגד בכעס, והתהפכתי על בטני, מתחפר מתחת לפיקה.
"אין לך מה להתבייש ממני." גיחך שלומי ומשך מעלי את השמיכה, חושף את ישבני.
"אבל מביך אותי להיות ערום לידך, במיוחד שאתה לבוש ואני זה מביך." הרגשתי איך אני מסמיק וניסיתי להחביא את פני בכרית.
"יופי איזי," לעג פליקס, "תמשיך עם הקטע הבתולי הזה, נראה כמה רחוק תגיע, אידיוט מתחסד שכמוך." 
"אתה צודק. זה לא פייר שאתה ערום ואני לבוש." פשט שלומי את חולצתו, חושף פלג גוף עליון שחום וחלק.
הוא היה יפה כמו פסל, כתפיו רחבות ובטנו עשויה ריבועים ריבועים, אבל לא זה מה שהפיל אותי, כבר ראיתי בחורים יפים לרוב, מה שגרם לי לרדת על הברכיים ולהיכנע בלי תנאים היה הזין הנהדר שלו שגרם לי לזרוק לכל הרוחות את הכללים הקשוחים שגיבשתי במשך השנים.
הכללים שלי די פשוטים - כלל מספר אחד קובע שאני תמיד צריך להישאר בשליטה.
הכללים הבאים הם - בלי נשיקות בפה, בלי הבעת רגשות, בלי פינוקים במיטה, והכי חשוב - אף אחד יתקע אותי. אני נותן זיון ישיר ולעניין בלי שום נדנודים, רוצה, טוב. לא, אז לך. אם הוא רוצה להתחיל לדבר ולפתח קשר אישי אני מיד חותך. רק פעם אחת חרגתי קצת מהכללים והלכתי למלון ותראו מה קרה? גיליתי פרטים מיותרים על חיי המין של אחי והוא גילה עלי אותו הדבר.

חיי המין האמיתיים של פליקס ושלי התחילו, כמו אצל רובנו, בצבא. אני לא מדבר על בחורות, מהקטע הזה התחלתי להשתעמם עוד לפני הגיוס, אני מדבר על הדבר האמיתי. הפעם הראשונה שלי התחילה בתורנות המטבח. צוות המטבח מקבל כל שבוע קבוצה חדשה של תורנים - חיילים אומללים שנעקרו מתפקידם הרגיל כדי לעזור במשך שבוע במטבח. מדרך הטבע התורנים עושים את כל העבודות הקשות והבזויות - שטיפת רצפות, סידור ק"מ של שולחנות בכלי אוכל, שפשוף סירים ושטיפת רצפות.
האחראי הישיר עלי בתורנות המטבח היה פרוספר, סמל ראשון בקבע, גבר נמוך ודק, כהה ומתוח עם פה מריר ועיני פחם צרות ומרושעות. הוא קלט אותי מיד, נטפל אלי, הכביד והציק והעיר ורדף אותי עד חרמה.
הייתי רב"ט טרי ומבוהל ולא ידעתי מה נפל עלי. אחרי ארוחת הערב הוא פקד עלי לשטוף את המחסן. אחרי ששטפתי את הרצפה, מזיע ומזיז מפה לשם ארגזי שימורים כבדים, הוא הגיע, הודיע לי שזה לא נקי מספיק ושפך עוד דלי מים על הרצפה שייבשתי בעמל כה רב. הייתי כל כך תמים עד שלא קלטתי שהוא הגיע מראש עם דלי מלא מי סבון כדי לעכב אותי עד שכולם ילכו.
בשמונה בערב כולם הלכו להתקלח ולישון ורק אני, רטוב ואומלל, הזעתי על הרצפה הארורה ההיא בעוד פרוספר עומד ומביט בי בהנאה, עיניו מבריקות בפניו השחומים. כשהדלת הראשית נסגרה מאחורי אחרוני התורנים הוא לקח מגב ואחרי כמה דקות של עבודה נמרצת הצלחנו, בכוחות משותפים, להתגבר על המים המקציפים ולגרש אותם לתוך חור הניקוז הגדול שהיה קרוע באמצע רצפת המחסן.
"תודה פרוספר." אמרתי בתמימות. לא ציפיתי לעזרתו והייתי באמת אסיר תודה.
הוא צחק חרש, "מה תודה? טמבל." לגלג לי במבטא צרפתי, ולקח אותי אל המקלחת, משך מעלי את מכנסי ותחתוני הלחים, את החולצה פשטתי עוד קודם בגלל החום, העלה קונדום על איבר כהה, דק ואכזרי כמותו, ובעזרת משחה שמרח בתנועה מיומנת על פי הטבעת שלי חדר לתוכי בעמידה כשאני נשען על הקיר הלח המרוצף אריחי חרסינה סדוקים ומטונפים.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי. לא נהניתי, הייתי עייף מידי, מושפל מידי, המום מכדי למחות או להתנגד. אחרי שהוא גמר זרק פרוספר את הקונדום המשומש לאסלה, טפח על ראשי כאילו הייתי כלבלב, הזכיר לי להתייצב שוב בשש בבוקר והסתלק. זה קרה שוב עוד פעמים או שלוש, עד שבחור רוסי צעיר ומתוק החליף אותי, וכנראה שביתר כשרון כי הוא החזיק מעמד כחביבו של פרוספר בערך חודש עד ששוב הוחלף באחר. הזין של פרוספר, זו הסיבה האמתית למה עברתי בציונים כל כך גבוהים את הבחינות לקבלת דרגת סמל. סמלים פטורים מעשיית תורנות מטבח.
כל כך נגעלתי ונבהלתי עד שבצבא הסתפקתי בבנות בלבד, וגם איתן הייתי ביישן ועצור כל כך עד שהן מאסו בי די מהר. רק אחרי שיצאתי לאילת לחופשת שחרור הרשיתי לפליקס ליהנות מחיי מין אמיתיים.
ולמה אני נזכרתי בסיפור המאוס הזה שהייתי מעדיף לשכוח ולמחוק מחיי? כי אחרי שהערצתי בפי ובידי ובלשוני את הזין היפיפה של שלומי הוא רצה לזיין אותי, ופתאום קפצו לי מול העיניים הפנים הרעות של פרוספר.
הדפתי אותו מעלי בכוח והתעטפתי בשמיכה, מתגלגל בתוכה כמו מומיה, ואמרתי לו שילך ממני.
הוא נאנח, אבל לא ניסה להתווכח ולא התעקש. "אתה לא צריך להתחבא מתחת לשמיכה. בוא תדבר אלי." ביקש בקול רגוע.
הצצתי בו, שוכב יפה ורגוע, ידיו שלובות מאחורי ראשו, בוחן את התקרה בעניין. "אני נורא מצטער. יש לך זין כל כך יפה עד ששכחתי את הכללים. הכל באשמתו של פליקס." פלטתי בבת אחת את כל סודותיי הפרטיים והכמוסים ביותר.
שלומי הסתובב ונשען על מרפקו, מביט בי בעניין, "מי זה פליקס?" התפלא, "ואיזה כללים יש לו."
"לא משנה, סתם בדיחה פרטית שלי, לא התכוונתי. תשכח מזה."
"מה בדיחה?" התעקש שלומי, "פליקס או הכללים שלו?"
אני לא יודע מה קרה לי באותו לילה, כנראה שהייתי באמת מעורער כהוגן. הזוועה של מארב השוטרים, קוצי הפטל, ואחר כך ההתעלפות - אף פעם לא עבר עלי לילה כל כך נורא, ואם לא די בכך הרי שבפעם הראשונה בחיי היה במיטתי גבר כל כך יפה, עם זין כל כך נהדר. זין נפלא שהזכיר לי איבר מלאכותי אחד שראיתי בחנות מין בהולנד שהיה, כפי שטען המוכר, מעוצב לפי דוגמא של איבר אמיתי.
הייתי בטוח שהוא משקר ושאין בעולם איבר כל כך מושלם, ובכל זאת, אם היה לי די כסף הייתי קונה אותו למרות מחירו הגבוה.
לצערי נגמר לי הכסף והסתפקתי בכך שעמדתי והערצתי אותו במשך זמן רב כל כך עד שהמוכר התחיל להיות עצבני. בסוף נאלצתי ללכת משם, אבל אף פעם לא שכחתי אותו. לראות את הדבר האמיתי מופיע לפני בכל הדרו - גדול, כהה, ישר ועבה, משורג ורידיים כחולים כהים, חם ופועם בפי - זה היה תירוץ יותר ממתקבל על הדעת לקלות הדעת שלי.
"תראה שלומי," הסרתי את השמיכה מעל ראשי והסתובבתי אליו, "רק שתבין, בדרך כלל אני לא מתנהג ככה, מתעלף והכל. אף פעם לא היה לי יום כל כך משונה, כל הדברים שקרו היום וזה שאתה  הופעת כאן פתאום ו"
"והחברה שעזבה אותך." צחק שלומי, וראיתי שהוא לא מאמין שהייתה לי חברה שעזבה אותי.
"נגה ואני באמת נפרדנו אתמול בערב." נעלבתי, "הנה, תראה את האלבום שלה." הראיתי לו את האלבום של נגה.
אני מתחיל אלבום חדש עם כל חברה חדשה, וזה של נגה היה מלא בעיקר בתמונות מטיולים. אני אוהב לטייל ונגה הייתה מוכנה תמיד לצאת ולבלות בחיק הטבע. אני מאחל לה כל טוב ושיהיה לה חבר מוצלח שיאהב אותה גם בגוף וגם בנפש, כמו שמגיע לה.
קלטתי פתאום שאם גם עם מתוקה כמוה לא הצלחתי להתגבר על פליקס ולשכנע אותו להתנהג כמו שצריך, אז שום דבר כבר לא יעזור - אני תמיד אשאר בודד ובחיים לא תהיה לי משפחה.
"אני חושב שזאת הבחורה האחרונה שאני יוצא אתה." אמרתי לשלומי בעצב, וניגבתי דמעה שצצה לי פתאום בזוית העין. "הנה תראה." שלפתי מהשידה ערמה של אלבומים, "כל אלבום שייך לבחורה אחרת. כולן בחורות מקסימות שזרקו אותי, ובצדק. מזלן שהן ברחו בזמן כי הייתי נעשה בעל נורא ואיום. נורא חבל כי הן באמת בחורות נהדרות, יפות ועדינות ונבונות, וכולן רצו משפחה ואם אני לא הייתי כזה"
ורק עכשיו, בגיל עשרים ושבע, הבנתי שזו לא בעיה זמנית, זה לכל החיים, ואין בעולם בחורה שתצליח להתגבר על ההומואיות שלי.
הסתכלתי על שלומי היפה שישב על המיטה והביט בי במבט מלא השתתפות וקלטתי שאני יושב ערום על הרצפה, ערמת אלבומי תמונות בחיקי, ובוכה כאילו ליבי נשבר בקרבי.
"אם זאת לא התנהגות פסיכית ודוחה ברמות קולוסאליות אז אני באמת לא יודע מה כן." אמר פליקס בתיעוב והצטנף לו, קטן ומכווץ בין ירכי.
שלומי אפילו לא מצמץ. הוא גלש אל הרצפה לצידי, עטף אותי ואת עצמו בשמיכת הפיקה שלי, שמיכה מרופטת עם דוגמא מיושנת והעיף חזרה למגרת השידה את כל האלבומים הדוחים הללו.
"אני נורא נורא מצטער." שיהקתי מרוב בכי, "לא בכיתי מאז ששברתי את הרגל בגיל עשר. אני ממש לא מבין מה קרה לי היום. סליחה שלומי, אולי כדאי שתלך?"
"אל תדבר שטויות. אני לא עוזב אותך במצב כזה." אמר שלומי ונתן לי חבילת טישו שמצא בפינת המגרה.
המשכתי לילל עוד קצת עד שבסוף נרגעתי, ניגבתי את האף והצלחתי, בעזרת שלומי, לחזור למיטה.
"נעשה קצת קריר." הוא העיר ושלף מארון המצעים שמיכת צמר שהייתה רכה ונעימה  כמו פרווה. "קניתי אותה בשבוע שעבר, שמיכה נורא מפנקת, נכון?" התמתחתי בהנאה מתחת לרכות המלטפת.
"לגמרי." הסכים שלומי והציץ בשעון, "תראה, כבר שלוש לפנות בוקר, אתה עובד מחר?"
"לא. לא עובדים בטכניון בימי שישי, ואתה?"
הוא נאנח, "יש לי השתלמות בזבולון בשעה עשר.
"מה זה זבולון?" לא הבנתי.
"תחנת המשטרה זבולון. ליד צומת הצריף."
"אה," הבנתי, "אז אתה רוצה ללכת הביתה?" שאלתי אחרי שתיקה קצרה ומביכה.
"אני מעדיף לישון אתך." ענה שלומי, "אבל אם אתה רוצה אני אלך. יש לי כאן את האוטו שלי."
"איזה אוטו?" הסתקרנתי. הבן אדם ראה אותי בוכה ואין לי מושג איזה רכב יש לו.
"אופל קדט לבנה." ענה שלומי, "ולך יש ניסן, נכון?"
"כן. אתה רוצה לדבר על מכוניות או לישון?" נשכבתי על צידי והוא נשכב מאחורי ודחף בטבעיות את ידו מתחת לעורפי, מצמיד את בטנו לגבי.
"לילה טוב." חייך שלומי לתוך עורפי. כיביתי את האור במנורת הלילה ועצמתי את עיני.
שכבנו ככה צמודים, נינוחים זה בחברת זה. ידו הייתה מונחת על מותני ויכולתי לחוש את נשימתו על כתפי.
"זה נקרא כפיות נכון?" שאלתי פתאום, "נגה אהבה לישון ככה, אבל השדיים שלה תמיד הפריעו לי. כשנפרדנו היא אמרה שיש לי בעיה עם אינטימיות. היא הייתה מתה אם הייתה רואה שבכיתי ככה ליד אדם זר, ועכשיו אני הולך לישון מחובק איתו."
"ואיך היית נרדם עם פליקס?" הגניב שלומי שאלה ערמומית, מנסה לחלוב ממני מידע.
"שלומי, פליקס זה לא בן אדם, זה השם שנתתי לזין שלי. פליקס המאושר, הציקלופ הסקס מניאק שמסבך אותי תמיד בצרות."
"הזין שלך?" נדהם שלומי ופרץ בצחוק רם. הוא צחק וצחק, מחבק אותי ופורע את שערי, "ואני כבר נלחצתי, חשבתי שזה האקס המיתולוגי שלך שאתה מנסה להתגבר עליו ומקווה שהוא עוד יחזור אליך." אמר, ומרוב שמחה נישק את פי בחזקה.
הוא היה כל כך שמח ומקסים כשצחק ככה עד שלא יכולתי להתאפק ונישקתי אותו בחזרה. 
"אין לי שום אקס, לא מיתולוגי ולא סתם, ואם אתה כבר רוצה לדעת אתה הבחור הראשון שישן איתי בבית הזה, או בכלל, טוב, חוץ מאורי, אבל זה לא נחשב."
"למה לא?"
"כי הוא לא ידע שאני מאוהב בו. גם אני לא תפסתי את זה עד כתה י"ב, וחוץ מזה הוא סטרייט. מאז הצבא לא נפגשנו, מבחינתו אני רק חבר מהתיכון וככה זה צריך להישאר."
"איך זה שאף פעם לא הבאת אף אחד לישון אתך?" השתומם שלומי.
"הבאתי, אבל רק בנות. בגלל הכללים לא יכולתי להביא גברים." הסברתי והסמקתי שוב, כי הכללים שנשמעו כל כך ברורים ופשוטים כשהיו בתוך ראשי, נשמעו די פסיכים כשדברתי עליהם עם אדם אחר.
"תספר לי עוד על הכללים." ביקש שלומי, מעביר את שפתיו בעדינות על עורפי, בדיוק מתחת לקו השיער.
כל גופי הצטמרר מעונג. "אני לא יכול שלומי. אתה תיבהל ותברח ממני בצרחות. תחשוב שאני מטורף."
"אני נשבע שלא." המשיך שלומי לפנק את עורפי וכתפי בנשיקות קטנות ומטריפות.
"טוב." נכנעתי, "אבל כדי שתבין אני צריך לדבר על פרוספר."
"תדבר על מה שאתה רוצה. אני אוהב לשמוע אותך מדבר." אמר שלומי.
ואני סיפרתי לו הכל, מנפה בקפדנות כל שמץ של רחמים עצמיים מקולי, מדבר בקיצור, מוסר רק את הפרטים ההכרחיים.
יכולתי להרגיש איך גופו של שלומי מתקשח לצידי ככל שהתקדמתי בסיפורי. כשגמרתי הוא הידק בכוח את ידיו סביבי, מצמיד אל גבי את לחיו. "למה אף אחד לא אמר כלום? בטח אלו ששרתו איתו ידעו איך הוא מתעלל בחיילים. זה נורא ואיום מה שהוא עשה לך." לחש, "אני מקווה שאתה מבין שזה לא צריך להיות ככה, בגלל זה המצאת לעצמך את הכללים?"
"אני לא חושב שהמצאתי אותם. הם פשוט צצו להם." ניסיתי להסביר. "זה היה מין תהליך תת הכרתי כזה, אני חושב." ופתאום כבש אותי פיהוק ענקי, הנחתי את ראשי על זרועו החמה והנעימה של שלומי ונרדמתי. 

פרק ג'

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה