4. עסקי משפחה

את השבת ביליתי כרגיל בעבודה. לקחתי את מק ואת אדי למשתלה כדי שעשו חפיפה והשארנו את טוויטו במיטה כדי שיוכל לישון כאוות נפשו. אכלנו צהרים אצל המילרים שקבלו את מק בחמימות, ונפרדו מאדי בהתרגשות, כאילו הוא נוסע לכבוש את לבנון במו ידיו.

רק בדרך חזרה שאל מק אם דייב דיבר אתנו, ומה בדיוק הוא אמר. התרכזתי בנהיגה, מודה לאלוהים שהדרך קצרה ועוד מעט נהיה בבית, אבל אדי חשב אחרת. הוא הורה לי לעצור בגן הציבורי שבכניסה למושב כדי שנוכל לדון בנושא בצורה יסודית, ושוב מצאתי את עצמי מציית לו בלי הרהור שני למרות שהוכחתי לו ולעצמי שאני חזק יותר.

למה? לאלוהים פתרונים. הרי לא רציתי לדבר עם מק על כל העסק הטיפשי הזה של השגחה עליו, וממש לא הרגשתי נוח לדון בבעיות של מק וטוויטו, בטח שלא מאחורי גבו של אחד מהם, כל מה שרציתי היה להיכנס עם אדי למיטה ולהפסיק לחשוב, אבל אדי החליט שנדבר וכך עשינו.

"דייב ביקש שנשגיח עליך שלא תגזים עם סמים וזיונים מהצד." אמר בצורה בוטה למק שפניו המנומשים הסמיקו, "ואם זה לא נראה לך כדאי שתבררו הכל עכשיו, לפני שהוא יוצא."

מק נשף ממושכות את האוויר מריאותיו ולקח לעצמו דקה ארוכה כדי לנסח תשובה. "קודם כל שיהיה ברור, דייב הוא אהבת חיי, אני מוכן לעשות הכל בשבילו, אבל לא תמיד הוא מבין אותי… לפעמים הוא יכול להיות כזה אטום." התחיל לקטר כמו רעיה מתוסכלת.

אדי פרץ בצחוק וגם לי היה קשה לא לחייך. מק לא נעלב וחייך גם כן. "אני יודע שאני נשמע כמו בחורה ממורמרת." אמר בהשלמה, "אבל… אתם מבינים למה הוא רוצה שאני אגור פה כשהוא במילואים? כי כאן הוא יכול להיות בטוח שאני לא אהיה עם אחרים בזמן שהוא יבלה לו במילואים עם כל החברים שלו." סיים בזעף.

החלפנו מבטים מופתעים. "על איזה בילויים אתה מדבר?"

מק השפיל את מבטו, "על כל הבחורים החמודים האלה שיהיו איתו, כולם יפים כל כך עם המדים שלהם וכולם כל כך צעירים וחרמנים..." כשראה את המבטים המזועזעים שאני ואדי החלפנו השתתק במבוכה. "מה, זה לא ככה?"

"לא מק, זה בהחלט לא ככה." אמרתי ונתתי לו תיאור קצר וממצה של חיי מילואימניק בלבנון - המגורים המסריחים וחסרי הפרטיות יחד עם חבורת גברים מאצ'ואים שהומו זה קללה בשבילם. המארבים והפטרולים, גדר המערכת שהמחבלים מנסים לפרוץ כל שני וחמישי, האוכל הצבאי הנוראי, הקור, הניתוק מהבית.

"זאת אומרת שאין לכל שני חיילים חדר עם מקלחת, ואין חדר אוכל וסרטים במועדון של החיילים?" הופתע מק.

פרצנו בצחוק והוא השתתק ופניו הסמיקו, "אני לא מבין למה הוא שיקר לי?" אמר בקול אומלל.

"כדי שלא תדאג." ליטף אדי את כתפו, "אני מצטער מק, אבל התנאים בלבנון מזכירים יותר את החפירות של מלחמת העולם הראשונה מאשר את הקייטנה שטוויטו דיבר עליה, וחוץ מהתנאים הקשים זה גם מאוד מאוד מסוכן." הוסיף בפזיזות.

"דייב אמר שיותר מסוכן לנהוג בנתיבי איילון מאשר לעשות מילואים בלבנון." מחה מק, שלא כל כך עקב אחרי החדשות בעברית, והיה בקי יותר בעולם הווירטואלי של המחשב מאשר בחיי המציאות המדכאים של ישראל.

משכנו בכתפינו ושתקנו. כל אחד צריך פעם בחיים להיפגש פנים אל פנים עם המציאות המרה. היום הגיע תורו של מק. התנעתי את הרכב והתחלתי לנסוע לכיוון הבית.

"רק תזכור שהוא שיקר כדי להגן עליך." הזכרתי למק הנסער, "ותהיה עדין איתו."

לזכותו של טוויטו אגיד שהוא קיבל כמו גבר את טענותיו של מק ולא ניסה למחות על שהפגשנו את החבר שלו עם המציאות.

מה שהכי הרגיז את מק הייתה העובדה שטוויטו יצטרך לשמור בסוד את עובדת היותו הומו. "אני לא אומר שהוא צריך ללכת עם דגל בצבעי הגאווה." התרגז מק, "אבל הרי הם חברים טובים שלו, אחים לנשק, למה שהוא לא יספר להם את האמת."

"הם חברים של דויד טוויטו הגבר, לא של דייב שמשתעמם מתמונות של כוסיות עם שדיים גדולים." אמר טוויטו בקול עגום. "ברגע שהם באים למילואים כולם מיד נעשים גברים מאצ'ואים כאלה, מדברים כל היום על בחורות וזיונים, אפילו שבבית הם שפוטים של האישה. כשהם רוצים להגיד למישהו לא להיות פחדן או רכרוכי הם אומרים בלי לחשוב בכלל - אל תהיה הומו - מחוץ לבסיס, באווירה אחרת, יש אולי איזה אחד אולי שניים שהייתי מגלה להם, אבל…"

שקענו בשתיקה עגומה. הזיכרונות המרים מהמילואים האחרונים שלי בלבנון, שהצלחתי להדחיק עד היום, הציפו אותי פתאום. לתנאים הגרועים אפשר להתרגל, מה שמצאתי קשה הרבה יותר היה החשש שבלי משים אפלוט משהו ואז כולם ידעו. אומרים שהפחד הכי גדול של כל חייל זה ליפול בשבי החיזבאללה, אבל לי היו סיוטים גרועים יותר. כשהייתי במוצב הרגשתי בודד כמו מרגל בשטח אויב, לפחות אדי לא יהיה לבד ויוכל לדבר עם טוויטו ניחמתי את עצמי. 

פתאום נזכרתי שיש עוד דבר אחד שלא דברנו עליו, "איך נדע אם חלילה תפגעו?" שאלתי, ממשיך את קו המחשבה המדכא על מצב ההומו העברי בצה"ל.

"בת אחותי מיכל תודיע למק." אמר טוויטו, "היא היחידה במשפחה שמדברת איתי, חוץ ממנה כולם מתעלמים ממני."

"בת כמה היא?" שאלתי, מופתע קצת, לא ידעתי שטוויטו יצא מהארון וגילה למשפחה שלו, ובהתחשב בתוצאות זה לא מפליא כלל.

"בת שש עשרה." אמר טוויטו בקול עגום, "אבל היא מאוד פקחית והיא יודעת את הטלפון כאן ובמשתלה."

"אתה תדע מדימה ותמר." אמר אדי, "ובבקשה אל תלחץ כל פעם שאתה רואה מסוקים בכיוון רמב"ם. יש כל מיני סיבות לזה שמסוקים טסים לחיפה, זה לא תמיד פצועים." דבריו לא הצליחו להרגיע אותי והלחיצו כהוגן את מק.

"מעכשיו אני אכנס ללחץ כל פעם שאשמע מסוק." נאנח, "חבל שספרתם לי." כל השאננות שאפפה אותו נעלמה ועכשיו גם הוא היה מודאג ולחוץ כמוני.

"אתה בטח כועס עלי דויד." ניסיתי להתנצל לפני טוויטו.

הוא נאנח "נו מילא." אמר "הגיע הזמן שהוא ידע מה קורה סביבו. איזה מזל שלפחות אתה לא משרת בלבנון."

"נכון לעכשיו." ציינתי "בשנה הבאה בטח יהיה מח"ט חדש ואולי שוב יקראו לי להיות בגדוד שלכם."

"אל תגיד שאתה מתגעגע." הוא צחק, "אדי צדק כששחרר אותך מלבנון. אם לא היו לכם ילדים אז מילא, אבל במצב שלכם עדיף… בעצם היה עדיף שלא תעשה בכלל מילואים." הוסיף וליטף את לחיי.

"למה אני?" התפרצתי, "למה לא אדי? למה כולם מתייחסים אלי כאילו אני אשתו?" כל פעם שחשבתי על זה התחשק לי ללכת מכות.

טוויטו צחק וחיבק אותי. "כי אתה יפה יותר ונחמד יותר ממנו, ויודע לבשל יותר טוב." אמר ונישק על לחיי, "לילה טוב מאמי." צבט את ישבני.

שכבנו חבוקים, מלטפים זה את זה בעדינות ושתקנו. לא היינו חרמנים במיוחד, רצינו רק להיות קרובים זה לזה, להרגיש אחד את השני ולאסוף כמה שיותר חמימות וזיכרונות לימים  שיבואו.

"למה לא פתחת את המעטפה שנתתי לך?" שאל פתאום אדי.

"לא אמרת לפתוח אותה רק אם לא תחזור?" התפלאתי.

הוא גיחך חרש. "אני כבר הייתי פותח." אמר, מחליק בקצות אצבעותיו על פטמותיי.

"אני יודע אדי, אבל לי יש מנטאליות שונה משלך, אתה יודע את זה."

"אני יודע, אני יודע." אמר אדי. נאנח מעומק לבבו וחיכך את לחיו בכתפי, "אני לא מאמין שמחר אני אצטרך לישון בלעדיך." אמר בקול עגום.

"תמיד תוכל לזחול למיטה של טוויטו." ניחמתי אותו, ושנינו צחקנו עד שהתחלתי לבכות. אדי התחיל לנשק אותי כדי שאפסיק ובסופו של דבר עשינו אהבה לאט ובעדינות, ואחר כך נרדמנו מותשים.

הסענו אותם לצומת ג'למי, נפרדנו בנשיקות מאופקות ונסענו לעבודה. אני שותק, מאובן מצער, מנסה להתרכז במשימות שיהיה עלי למלא במשך היום, ומק מייבב חרש, מנסה להתאפק ולא לעשות יותר מידי רעש. כשהגענו למשרד דחפתי אותו למחסן עם חבילת נגבונים לחים ופקדתי עליו להירגע ולחזור לעצמו לפני שיצא החוצה - אין דבר שמזיק יותר לעסקים מאשר מוכר ורדים עם עיניים אדומות ואף דולף מבכי.

במקום להירגע הוא התחיל לילל עוד יותר חזק. "ומה אם הוא יפצע ולא יתנו לי לגשת למיטה שלו?" התייפח, "ואם הוא ייהרג ואני לא אוכל לבוא להלוויה?"

ניערתי אותו בכעס. "מספיק עם זה הארי מקלאוד! עד הערב אני לא מוכן לשמוע ממך יותר אף מילה שלא קשורה בענייני עבודה." הטון הקשוח שלי פעל את פעולתו והוא נרגע והתרכז בעבודה. לשמחתי מק היה בחור חרוץ עם ניסיון בעבודה חקלאית. המילרים היו מרוצים ממנו וגם אני נהניתי לנוח קצת ליד הקופה ולהניח לאחר לעבוד קשה בסחיבת שקי דשן.

בערב הוא עזר לי ברצון עם הטיפול בילדים ועם ארוחת הערב כך שגמרתי את כל המטלות המעייפות האלה מוקדם מהרגיל. כבר בשעה תשע בערב יכולתי להתרווח מול מבט לחדשות. התלוצצתי ואמרתי לו שבתור שותף הוא הרבה יותר מוצלח מאדי, שהשתמט תמיד מניקוי המטבח, וקבלתי להפתעתי נשיקה על הלחי וחיבוק.

"אל תראה כל כך אשם." אמר בחיוך, "אנחנו לבד עכשיו, אף אחד לא רואה אותנו."

"כן, אבל..." כל הסיפורים של טוויטו על אופיו ההפכפך של מק חזרו אלי פתאום.

"אל תיבהל, אני לא מתכוון לאנוס אותך למרות שאתה בחור מאוד יפה." עקץ אותי, "אני פשוט מנסה להיות ידידותי, נעים לי לגור אתך ועם הילדים ואני נהנה מהעבודה במשתלה והכל. אני יודע שאתה טיפוס מונוגאמי ומאוד מאוד שמרן, אדי כבר הזהיר אותי בקשר לזה, כאילו שלא ידעתי קודם." הוסיף בחיוך. "טוב, לילה טוב, אני מת מעייפות, כל האוויר הצח הזה התיש אותי." הצהיר והסתלק לחדר השינה שלו.

אדי הזה, הרהרתי לעצמי בזעף כשנגררתי במעלה המדרגות לחדר השינה, למה הוא חייב תמיד להגיד את המילה האחרונה? ומה בדיוק הוא אמר למק שהצחיק אותו כל כך? אני באמת שמרן? שאלתי את עצמי בעודי מתפשט ומתרחץ.

שלחתי מבט אל המעטפה שהשאיר לי, שמרתי אותה במגרת שולחן הלילה שלי, והחלטתי שלא, למרות הפיתוי לא אפתח אותה. קראתי קצת באיזה רומן משעמם ונרדמתי.

התעוררתי כשיד קרה טלטלה את כתפי, "עמית, עמית תתעורר." לחש מק בהיסטריה, "אתה שומע?" רעש שגרתי של מטוס קל נשמע מעל ראשנו, "מה הרעש הזה?" שאל מק בעצבנות "זה מסוק?"

מבט חטוף בשעון הראה לי שהשעה אחת לפנות בוקר. "לא. זה ססנה. כנראה טיסת לילה מראש פינה לשדה התעופה בחיפה." פיהקתי, "לך לישון."

הוא הוריד את ידו מכתפי, אבל נשאר לשבת על המיטה. "אני לא מצליח להירדם." לחש בקול מבויש, "בבקשה עמית, תן לי להישאר. אני אשכב בשקט, אני מבטיח."

וטוויטו חשב שייקח לו יומיים עד שיעז לזחול למיטה שלי… מצד שני הוא נראה כל כך חמוד ולא מזיק, מה כבר יכול לקרות? הרמתי את קצה השמיכה והוא החליק פנימה בשמחה. לבשתי רק חולצת פיג'מה דקה מטריקו ואילו מק הסתפק במכנסי התעמלות מרוטים ושחוקים מכביסות. שכבנו זה לצד זה על הגב וניסינו להירדם בלי להפריע אחד לשני. למרות שלא היה מגע בינינו יכולתי לחוש כמה הגוף שלו מתוח והצטערתי שהייתי כל כך פזיז והרשתי לו להישאר, זה היה בלתי אפשרי להירדם ככה. "תמיד אתה נרדם ככה, בדום מתוח?" הוא שאל לבסוף בלחש.

"כן בטח." עניתי, "ואתה?" ושנינו פרצנו בצחוק.

"בוא נישן כבר מק." אמרתי והתהפכתי על צידי, מפנה אליו את גבי, "מחר נהיה הרוסים מעייפות." הוא הסתובב, מתאים בזהירות את גופו לגופי, וחיבק את מותני בעדינות. בטנו נגעה בעכוזי החשוף, "אין לך מכנסים?" שאל, מופתע קצת, מרחיק את עצמו ממני בצניעות.

הודיתי שאני שונא לישון עם מכנסים, וכשאני עם אדי אני ישן בערום אלא אם כן מאוד מאוד קר לי.

"עם דייב אף פעם לא קר לי." נעצב מק אל ליבו והיה עלי לחבק אותו כדי לנחם אותו, חיבוק ידידותי כמובן, וכך נרדמנו, מתרפקים זה על זה כמו ילדים תמימים שעוד לא גילו את הסקס. 

השבוע הראשון למילואים של אדי עבר בשלום. כל ערב, אחרי שנגמרו השידורים בטלוויזיה, מק נהג ללכת לחדרו ולקרוא, ורק אחרי שהייתי נרדם היה מתגנב למיטה שלי. נהגתי להעמיד פנים שאני ישן והוא היה נצמד אלי בזהירות רבה ונרדם כמו ילד קטן. בבקרים הוא היה נעלם עוד לפני שהתעוררתי. מאחר והוא לא אמר לי אף פעם כלום החלטתי גם אני לשתוק, אולי הוא באמת חשב שאני ישן כל כך חזק עד שאיני מרגיש בנוכחותו?

היה לי נעים להרגיש את גופו החלק והקריר צמוד אלי בשעות הלילה, ועוד יותר נעים להתעורר לבד בבוקר. אני מודה, זה היה קצת חזירי מצידי, אבל מאוד נוח. לתומי חשבתי שהסידור החשאי הזה נעלם מעיני כולם, אבל טעיתי. ילדים רואים ושומעים הכל ורק טמבל כמוני, שלא גדל במשפחה אמיתית, לא ידע את זה.

בוקר אחד ארז שבר את השגרה שלנו כשצעק עלי שאני לא אבא שלו ואני לא מחליט עליו. הוא כבר העיר לי כמה פעמים שאני לא אבא שלו, אבל קיבל ברוח טובה את תשובתי שנכון שאני לא אבא שלו, אבל אני מבוגר יותר ממנו ואני האחראי עליו, ולכן עליו לציית לי. הפעם הוא היה מרדני יותר מהרגיל. "אתה לא מחליט עלי!" צעק בהתרסה, "אתה אפילו לא דוד שלי, אתה סתם אחד שמזדיין בתחת עם אדי ואל תגיד לי מה לעשות!"

למרות שתמיד ידעתי שזה יבוא יום אחד וארז ימרוד בסמכות שלי, מעולם לא שמעתי אותו משתמש במילים מכוערות כל כך, בבית אף פעם לא דיברנו ככה. הוא בטח שמע את זה מילדים בוגרים יותר. למה זה היה צריך להיות דווקא הבוקר כשאני ממהר לעבודה ואדי לא נמצא?

עדי התנשמה חטופות מחמת ההפתעה ושלא כמנהגה שתקה, וגם מק העדיף לסתום את הפה ולא להתערב בסכסוך משפחתי. אין מה לעשות, היה עלי להגיב ולעשות את זה כראוי. נשמתי נשימה עמוקה, בלעתי את העלבון והכעס, והתחלתי לדבר, מקפיד על טון שקט ובוגר. "קודם כל ארז, אני לא מוכן שתשתמש במילים מכוערות כאלו בבית." אמרתי בכובד ראש, "אני לא יודע מאיפה למדת את זה, ולא אכפת לי, אבל כאן בבית אנחנו לא מדברים ככה. אני ואדי חיים יחד, ואנחנו אחראיים עליך ועל אחותך. אנחנו לא ההורים שלכם, זה נכון, אבל אנחנו המבוגרים שמטפלים בכם. ולכן, כשאני אומר לך לקחת סוודר אתה לוקח אותו, ברור?" דברתי בתקיפות, אבל ברוך, מביט ישר בעיניו.

הוא השפיל את מבטו ובעט במדרגה. "אבל לא קר לי." מחה, מתעקש לא להביט בפני.

"אז תקשור את הסוודר ככה." קשרתי את הסוודר על מותניו, "אם יהיה לך קר אחר כך תלבש אותו, בסדר?"

ארז הנהן בראש מושפל, "אם אתה ואדי חברים אז למה הוא ישן אתך?" שאל, מצביע בסנטרו לכיוון מק.

"גם אתה אוהב לישון עם אדי ועמית לפעמים." צפצפה עדי שלא הופתעה כלל מהגילוי של ארז.

"זה היה מזמן, כשהייתי קטן." מחה ארז. "עכשיו אני כבר לא פוחד. אני ישן לבד כמו גדול."

מק התערב ואמר שלמרות שהוא כבר גדול לפעמים יש לו חלומות רעים ואז הוא מתעורר ובא לישון עם עמית. "גם אני יכולה?" קפצה עדי בהלהבות.

"את תעשי להם פיפי במיטה." צחק ממנה ארז.

"לא נכון." נעלבה הקטנה, "אני כבר גדולה." והם רצו החוצה, מתחרים זה בזה מי יגיע ראשון לאוטו, משאירים אותנו לבד במטבח.

"אני מקווה שזה לא מפריע לך שאני..." אמר מק, מקפיד לא להביט בפני.

"לא זה בסדר גמור. אני בקושי מרגיש שאתה שם." מיהרתי להרגיע אותו. החלפנו מבט והוא הסמיק, היו לו פנים בהירים, מנומשים כמו של ילד, שהסמיקו בקלות.

"תודה עמית." לחש ולחץ לרגע את כתפי, "אני מאוד מעריך את זה שאתה מרשה לי, באמת יש לי סיוטים."  

הרגשתי שגם אני מסמיק. "עזוב. בוא נזוז, כבר מאוחר." מיהרתי לעצור את הוידוי שלו ולעבור לפסים מעשיים. הוא סתם את הפה, לקח את התיק שלו ושנינו השתרכנו בשתיקה למכונית.

"אז אדי יודע שאתה פוחד מחלומות רעים ובא לישון במיטה שלו." חקר ארז את מק לפני שירד לגן שלו שהיה במרחק שלוש דקות הליכה מהבית. הוא התעקש לנסוע במכונית כי גם את עדי הסעתי במכונית לפעוטון.

"כן ארז, אדי יודע וזה בסדר מבחינתו." אמר מק ברצינות רבה, "וגם אני מרשה לו לישון עם דייב אם הוא ירצה." הוסיף בחיוך.

"אדי לא פוחד מחלומות." אמר ארז בבוז שהעיד מה דעתו על מבוגרים שפוחדים מסיוטים ורץ לגן כשהוא צועק לכיוון חבריו שכבר שיחקו בארגז החול ונפנפו לו בהתלהבות רבה.

"חתיכת מאצ'ו קטן אתה מגדל כאן." העיר מק בבדיחות הדעת אחרי שהורדנו את עדי, "איך הוא יצא כזה?"

"גנים אתיופים אני חושב." צחקתי. "כמה שאני מכיר יותר ילדים ככה אני משתכנע שהכל זה גנים. כל החינוך והמאמצים שלנו לא משנים שום דבר. אתה צריך לראות איזה פרצוף הוא עשה כששאלתי אותו למה הוא לא משחק עם אחותו בבית הברבי החדש שלה. ברבי זה לבנות! הוא אמר לי והסתכל עלי כאילו שרציתי להלביש אותו בחצאית בלט ורודה.

סיפרתי לו על הויכוח שהיה לי עם אדי כשהילד חזר עם ברך פצועה ודמעות בעיניים. אדי נזף בו לא לבכות כמו ילדה, ואני התרגזתי ואמרתי שאם כואב לו שיבכה, ושגם לבנים מותר לילל. במקום לשמוח שהגנתי עליו הילד הצטרף לאדי, מחה את דמעותיו ונשך את שפתיו כשרחצתי את השריטות המדממות ומרחתי עליהן יוד.

"בנים לא בוכים." התעקש.

"בנים כן בוכים." אמרתי לו ברוך ונישקתי אותו, כמו תמיד.

"חלאס עם זה!" נזף בי הילד בקשיחות ודחף אותי.

אחרי שהוא הלך התווכחנו שעה שלמה בגלל כל השטויות האלו שאומרים תמיד לבנים - שלא יבכו כמו בנות גם כשהם מבוהלים וסובלים מכאב. גם אותי חינכו שגברים צריכים להיות תמיד קשוחים וחסרי רגש, אבל פתאום התחלתי להטיל בכך ספק.

אדי התעצבן ואיבד את שלוות רוחו כשהזכרתי את החיילים שבוכים על הקברים של החברים שלהם. "תפסיק לדבר כמו נקבה!" צעק עלי, "בגלל הדעות של שמאלנים רכרוכיים כמוך החיילים שלנו נעשו הומואים בכיינים! תשאיר לי את החינוך של ארז ואתה תמשיך לשחק עם עדי בבובות." לא הצלחנו לשכנע זה את זה והויכוח הסתיים בהתגוששות שהתפתחה להתעלסות פרועה שעדינות ואלימות, כוח ורכות, משמשים בה בערבוביה.  

רק בסוף חול המועד התפנינו לבקר את בטי ומקס. בטי קבלה אותנו בחמימות רבה, נישקה את הילדים, לחצה את ידו של מק ומיהרה להאכיל אותנו בעוגיות טריות. מק גילה פתאום התעניינות עצומה באפייה ובבישול מרקים ונדבק לבטי. למרות שמאוד רציתי שיתיידד אתה הרי שברגע זה היה לי צורך לדבר עם בטי בפרטיות ולא ידעתי איך להפטר ממנו.

למזלי חאתם נכנס למטבח ומיד נדלק על שערו האדמוני של מק וגרר אותו למקלחת כדי לעשות לו תספורת. למק לא כל כך התחשק להסתפר, אבל אדם שהופיע מנומנם ומפהק במטבח שכנע אותו שהוא ממש חייב לתת לחאתם לעצב את שערו. ראיתי איך מק נותן מבט אחד באדם ונדלק, ברגע שהם יצאו מהמטבח החלפנו מבטים ופרצנו בצחוק.

לא ראיתי אותה המון זמן למרות שדברנו כמעט כל יום בטלפון, ופשוט לא יכולתי להפסיק לגעת בה. ההיריון, שהיא, כפי שקוליה ניבא, לא הפסיקה, גרם לה לפרוח בצורה נפלאה. עורה היה זהוב ורך, שערה הבריק והיה לה מין ריח נהדר שעשה לי חשק לחבק אותה כל הזמן.

ספרתי לה על הצרות שלי עם ארז, מדלג בדיסקרטיות על העובדה שהכל התחיל בגלל שהילד ראה את מק מתגנב למיטה שלי. יש גבול למה שאפשר לספר לנשים, אפילו לבטי.

היא שבחה אותי על התגובה המאופקת והתקיפה שלי וייעצה לי לדבר עם הגננת של ארז ועם הפסיכולוגית של הגן. בטי חזרה והבטיחה לי שלמרות שארז ועדי גדלים במשפחה חד מינית לא יגרם להם שום נזק כל זמן שנאהב אותם ונדע לתת להם גב נגד כל הבורים וצרי האופק שינסו לדכא אותם. "אתה אוהב אותו ורוצה שיהיו לו חיים מושלמים, אבל אין דבר כזה, צרות זה חלק מהחיים." אמרה בתוקף. "נכון, יהיה לו קשה, גם ילדים שההורים שלהם גרושים סובלים. ארז ילד כל כך נהדר וחזק, הוא יתגבר על הכל, חשוב שאתה ואדי לא תתביישו בעצמכם, ככה תלמדו אותו להיות גאה בעצמו."

הדברים שלה כל כך עודדו אותי והרגיעו את הפחדים שלי עד שאסיר תודה כרכתי את ידי סביבה וחיבקתי אותה. "תודה בטי, את נהדרת!" אמרתי בהתרגשות, ובדיוק ברגע זה נכנס מקס עם איש אחד מבוגר שלא הכרתי ועשה פרצוף כשראה אותנו. "נו, גברת פרידמן." אמר בניסיון להתבדח, "מה יהיה? כל יום תתחבקי עם בחור חדש."

למרות שהוא חייך הרגשתי שהוא מתעצבן מזה שאני נוגע באשתו ודי הצדקתי אותו, וגם קצת פחדתי ממנו. בטי לעומתי לא התרגשה כלל. היא השתחררה מזרועותיי, אמרה לו בחביבות להפסיק להיות טמבל והציגה לפני את האדון המבוגר כמר סולומון פרידמן - סבא של מקס. הזקן חייך, ולחץ את ידי. למרות שהיה נמוך ועבה ומקס גבוה ורזה גיליתי דמיון משפחתי בפניהם ובצורה שבה נעו ודברו. מין תוקפנות פראית, מרוסנת אך בקושי, שלא הייתה באבא של מקס.

אחרי האוכל גרשה בטי את כולנו החוצה כדי שתוכל לסדר את המטבח ורק אדם ומק הורשו להישאר בתנאי שיעזרו. "אני מקווה שעד שהמילואים של טוויטו יגמרו החבר שלו יירגע, אחרת יהיו צרות." אמר מקס בחיוך ונתן לי בירה. שתיתי לאט לאט, מעביר את עיני בינו לבין סבא שלו ששיחק שח עם הילל. "יש לך ולסבא שלך בדיוק אותן העיניים." אמרתי לו. "הוא גר אצלכם עכשיו?"

"כן, סבא גר איתנו." אמר מקס ונאנח. "בטי הזו, מהרגע שנפגשתי איתה אין לי אף רגע דל. היא הפכה לי ולאבא את כל החיים ועוד ידה נטויה." למרות התלונות שלו הייתה נימת רוך בקולו כשאמר את שמה. "אחרי החג היא נוסעת לירושלים לכמה ימים." גילה לי, "אני לא יודע איך אני אסתדר בלעדיה. איך אתה מחזיק מעמד בלי אדי?"

משכתי בכתפי והסמקתי, "טוב, אני עובד קשה והילדים מעסיקים אותי ו… אני מתגעגע נורא למרות שמק מנסה לנחם אותי." הסמקתי. הבוקר, באמצע חלום בוקר ארוטי על אדי התעוררתי, ומצאתי את עצמי מזדיין עם מק שהיה ער לגמרי ושיתף פעולה בהנאה רבה. עד שהבנתי מה ואיך כבר היה מאוחר מידי ושנינו גמרנו. כל ניסיון להסביר או להתנצל היה מעליב, שתקתי ומק חיבק אותי בעדינות, אמר שהוא מבין והסתלק במהירות.

מקס צחק מכל הלב למראה הסומק שעל פני והדהים אותי כשאמר שעכשיו הוא יודע למה עשיתי לו צרות בקורס ובכל זאת הוא מחבב אותי. "עכשיו, כשאני יודע למה התנהגת ככה אני סולח לך." הצהיר וטפח על שכמי. אם הייתי יכול הייתי קובר את עצמי באדמה מרוב בושה, כל כך הייתי נבוך.

הוא הניח יד על כתפי והרגיע אותי, מדבר ברגישות מפתיעה. לא ידעתי שהנאצי מסוגל להיות עדין כל כך. "עזוב, היית צעיר מאוד ומבולבל. אני מבין את זה. רק כדאי שתדע - מיקי הוא בחור נפלא, אבל כשהוא שתוי ונמצא במצב רוח מסוים הוא לא מסוגל לשמור סוד."

בדרך חזרה מק הודיע לי שהוא קבע עם אדם ועם חאתם לצאת לבלות, וכל הזמן בדק את תסרוקתו החדשה בראי של הרכב, מפריע לי לנהוג. "אתה לא חושב שקצת עברת את הגיל לבלות במועדונים?" שאלתי, מודאג.

הבטחתי לטוויטו לשמור עליו, אבל לא יכולתי ללכת למועדון בעמק האלכוהול. מוזיקה רעשנית וכדורי אקסטזי הם לא כוס התה שלי, וחוץ מזה, מי ישמור על הקטנים? "אני רק בן עשרים ושש." נעלב מק, "ונמאס לי להירדם כל יום מול הטלוויזיה." הצהיר, שוכח ברוב נוחיות שהוא נרדם צמוד אלי, לא לטלוויזיה.

"לפחות אל תיקח שום סמים ותשגיח על הילדים." בקשתי, "הם רק בני שבע עשרה, בבקשה מק אל תשכח את דייב, הוא כל כך אוהב אותך."

הוא הזעיף פנים כמו ילדונת מפונקת. "גם אני אוהב אותו אבל נכון שאדם ממש מדליק? אתה לא חושב שהוא נורא דומה לבטי?"

"הוא לא דומה לה בכלל, היא עדינה וצנועה ונאמנה והוא… תזהר מהילד הזה מק, אדם משחק בבני אדם כמו שעדי משחקת בבובות ברבי שלה והיא לפחות מתייחסת אליהן יפה."

מק העווה את פניו, "תפסיק לדאוג, הוא רק ילד." השתיק אותי.

מאז שמק הכיר את אדם ישנתי שוב לבד. הוא יצא כמעט כל ערב והסתובב בעמק האלכוהול עם כל מיני בליינים ושתיינים כמו גיא - החבר החדש של מיקי, שלא כל כך חיבבתי. לא רק שהוא הפסיק לבוא לישון איתי, גם למשתלה הוא בא פחות ופחות. בפעמים המעטות שנפגשנו הוא נראה מחוק מעייפות, עיניו היו אדומות ופניו חיוורות, ובכל זאת התעקש לצאת כל ערב וחזר כל פעם יותר מאוחר בבוקר, נשאר לישון כל היום כדי לצאת לבלות שוב בערב. ככה זה נמשך יותר משבוע ואולי, אם לא הייתי טרוד בצרות שלי, הייתי מצליח לטפל במצב יותר טוב, אבל היו לי צרות אחרות.

לפי עצתה של בטי נפגשתי עם הגננת של ארז, אישה שמנמונת ואימהית בשם נעמי ששמחה לשוחח איתי אחרי שהילדים הלכו הביתה. ישבנו במשרד הקטן שלה על כסאות עץ קטנים של ילדים ודברנו על ארז. היא הייתה נחמדה ואוהדת וכמובן שידעה עלי ועל אדי - במושב הקטן הזה כולם ידעו הכול על כולם - סיפרתי לה על התוקפנות של ארז כלפי ועל המילים המכוערות שאמר לי. "משום מה הוא מקבל את המרות של אדי ורק לי הוא עושה בעיות." שפכתי את ליבי לפניה, "אני כל כך אוהב אותו ואני יודע שהוא אוהב אותי, אבל הוא כל הזמן מנסה לעצבן אותי."

"הוא בודק את הגבולות שלו." הסבירה לי נעמי בקול אוהד, "וקל לו יותר להתמודד אתך מאשר עם אבא שלו."

"אבל גם אדי לא אבא שלו." מחיתי.

נעמי החלה לדפדף בכרטיסיות של התלמידים שלה. "אבל עמית, אני בטוחה ש… זאת אומרת…" היא עיינה בכרטיס של ארז, הושטתי אליו את ידי והיא מיהרה להרחיק אותו ממני, "אני מצטערת, אבל הכרטיס נועד רק לשימוש מקצועי." אמרה וניסתה להכניס את הכרטיס למגרה.

לתדהמת שנינו חטפתי אותו ממנה ונעמדתי, מרחיק את הכרטיס מטווח ידה, "סליחה נעמי, בדרך כלל אני לא נוהג לעשות דברים כאלה." התנצלתי, "אבל העניין הזה חשוב לי מאוד."

היא התיישבה ונעצה מבט בכפות ידיה השמנמנות. "בסדר." אמרה בהשלמה, "אבל אל תגיד שלא הזהרתי אותך."

עיינתי בכרטיס שעליו התנוססה תמונתו של ארז, מחייך חיוך שובה לב, מנופף בעליצות לעבר הצלם - שהיה אני - כף יד קטנה ושחומה. מתחת לתמונה היו הפרטים שלו – שם, גיל, משקל, צבע עיניים ושיער, שם האב - אדיסו מקונו ושם האם - דבורה מקונו.

פתאום נזכרתי שאדי התנדב לרשום את ארז ועדי לגן ולמעון למרות שבאותה תקופה ניסה להכשיל ככל האפשר את התאקלמותם אצלנו. "אדי אמר לך שהוא אבא של ארז ועדי?" חקרתי את נעמי.

היא החלה לסובב בעצבנות את טבעת הנישואים על אצבעה. "הוא לא היה צריך להגיד לי כלום, הם רשומים בתעודת הזהות שלו." אמרה והסמיקה לנוכח גבותיי המורמות בפליאה.

"באמת?" נדהמתי, מתפלא על עצמי שאף פעם לא טרחתי להביט בתעודות שלו.

נעמי הניחה לטבעת שלה והביטה בי, סמוקה ממבוכה. "בתעודת הזהות של אדי כתוב שדבורה מקונו, לשעבר טגסו, היא אשתו של אדיסו מקונו ושניהם הוריהם של ארז ועדי." היא הגניבה אלי מבט נבוך ושבה להתעסק בעצבנות בטבעת שלה. "הפליא אותי מאוד לראות שהוא נשוי, ברור שהוא ואתה… שאתם יחד… והייתי גם סקרנית בקשר לילדים... רציתי להבין מה קורה פה."

"כן, גם אני." אמרתי, מבולבל ופגוע.

נעמי טובת הלב ניסתה להפיג את מבוכתי והפליגה בדיבורים, "בהתחלה היו עליכם הרבה דיבורים ורכילות, כמה אפילו ניסו להגיד שצריך לסלק אתכם למרות שכולם הודו שאתם בחורים טובים... חלק מהמבוגרים פה די שמרניים והם קצת חששו שתהיה לכם השפעה רעה, אבל אחרי שהבאת את הילדים, נו, אז כבר… ארז כזה חמוד, ועדי כזו בובונת, אחרי שהילדים הגיעו אף אחד כבר לא חלם לסלק אתכם." היא הפנתה אלי מבט בהיר וסקרני. "לא ידעתי שאדי לא סיפר לך שהוא ואימא שלהם היו נשואים. חשבתי שאתה מכיר אותו המון זמן."

"נפגשנו בצבא, אבל אחר כך נסעתי לחו"ל ושנתיים לא היינו בקשר. ארז נולד שנה אחרי שעזבתי, כנראה שהוא התחתן איתה בגלל שהיא הייתה בהריון." אמרתי, מנסה להישמע שווה נפש ככל האפשר.

נעמי התאפקה לא לשאול ממי לדעתי אימא של ארז נכנסה להריון ומאיפה הגיעה עדי, ונפרדנו בידידות אחרי שהיא הבטיחה לי נאמנה שאף אחד לא מציק לארז בגלל שהוא גדל במשפחה חד מינית, ובקשה שלא אתרגש מהקללות שלו כי זה גיל כזה שילדים מנסים לזעזע את ההורים בדיבורים גסים, ושזה בסדר גמור.

חזרתי הביתה ברגל, עושה סיבוב ארוך ומיותר כדי שיהיה לי מספיק זמן להירגע ולחשוב. ההליכה הרגיעה אותי, אבל בסוף לא הייתה לי ברירה והייתי חייב לחזור ולשחרר את הביבי סיטר. הכנתי לילדים ארוחת ערב והשכבתי אותם לישון אחרי מקלחת וסיפור, פועל על טייס אוטומטי. הראש שלי היה עסוק בסיפור של דבי ושל אדי. אחרי שעדי נרדמה, שאלתי את ארז אם הוא זוכר את אימא שלו.

"כן, קצת." אמר בהיסוס, "היא הייתה חמודה ורכה והיה לה ריח טוב כמו לבטי, ועיניים כמו לבטי ו…" קולו נעשה מנומנם, "אולי בטי היא אימא שלי?" שאל בתקווה ונרדם.

גם ארז הקטן, כמו כל הגברים שהכירו אותה, רצה שהיא תהיה קצת אימא שלו. מי לא ירצה אימא כל כך רכה ומפנקת כמו בטי? למה אלוהים שאוהב כול אחד הלך ונתן את בטי דווקא לפרידמן הנאצי?

הטלפון הקפיץ אותי, על הקו היה אדי, והפעם, בניגוד לשיחות הקטועות והנוקשות שניהלנו כשהוא הצליח להתקשר מלבנון, הוא דיבר איתי בטבעיות, צחק וקרא לי פארנג'י קטן שלי, כמו שהיה עושה תמיד כשהיה לו מצב רוח טוב. הוא וטוויטו היו בקרית שמונה, בדרך הביתה לחופשת סוף שבוע.

"איפה מק?" שאל טוויטו, "אני רוצה לדבר איתו."

גם אני, חשבתי לעצמי, ואמרתי לו שמק הלך לסרט עם חברים ויחזור בעוד שעה בערך, ושיבואו מהר כי אני נורא מתגעגע. את השעה וחצי הבאה ביליתי בטלפונים לחוצים לכל מי שהכרתי, עד שבעזרת בטי איתרתי את מר מקלאוד החמקמק שבילה עם גיא ואדם באיזו מסיבה פרטית אי שם בחיפה. דרשתי שיכניסו אותו למונית וישלחו אותו הביתה מהר ככל האפשר.

עד שהחיילים שלנו הגיעו הוא עשה ניסיונות נואשים להתפכח בעזרת קפה שחור והליכה נמרצת הלוך ושוב במרפסת. הבטחתי לו שלא אספר לדייב על מעלליו בשבוע האחרון ושאלתי מה שלום אדם. הוא גנח בתסכול. "הבחור הזה… אני יודע שהוא אח של בטי שלך, אבל… הוא מתנהג כמו... הוא כזה…" הוא התחיל לתאר את מעשיו של אדם באנגלית, גורם לי להסמיק. קשה להאמין שהבחור היה רק בן שבע עשרה, אני מקווה שבטי לא ידעה כלום על מעלליו.

"תספר לאדי שישנתי אתך?" שאל והסמיק.

איך יכולתי להגיד לו שאני לא מסוגל לשמור סודות מאדי. "למה שנשמור את זה בסוד?" היתממתי, "לא קרה כלום, נכון?"

"לא קרה כלום?" הרים מק גבה וחייך.

"מה שקרה לא נחשב." מחיתי, "הייתי חצי ישן, חלמתי שאני עם אדי."

"טוב." הסכים מק, "נניח שזה לא נחשב, אבל בכל זאת עדיף שלא תספר. אתה מסוגל לשמור סוד מאדי?" לשמחתי לא היה עלי לגלות לו שאדי קורא בי כמו בספר פתוח כי אדי וטוויטו ירדו ברגע זה מרכב שעצר מול השער שלנו, וחצו את המדשאה שהשתרעה לפני הבית בדרכם אלינו.

ברגע שראיתי אותו הכל נשכח, השקרים, הרמאויות, הסודות, וכמו בפעם הראשונה שנפגשנו ראיתי רק אותו, את הנסיך האתיופי היפה שלי. הוא היה לבוש במדי ב' מקומטים, האם 16 תלוי ברישול על כתפו, נראה עייף, מלוכלך, לא מגולח  ורזה, אבל כשחייך הרגשתי איך הלב שלי יוצא אליו. רצתי לקראתו והוא שמט את התיק שאחז ופרש לקראתי את ידיו, נצמדנו בחיבוק ארוך ושוב, כמו בפעם הראשונה והייתי מוכן לעשות כל דבר ולסבול הכל רק כדי שאוכל לחוש את גופו צמוד אלי.

"בוא נפסיק לעשות הצגות לשכנים." לחש אדי כשהתחלתי לפתוח את כפתורי החולצה שלו ומשך אותי הביתה, "איפה מק וטוויטו?"

"לא יודע ולא אכפת לי." עניתי בקוצר רוח, "בוא כבר!" דהרנו לחדר השינה שלנו ואני קילפתי אותו מבגדיו מהר ככל האפשר והתנפלתי עליו בנשיקות, מתעלם ממחאתו שעליו להתרחץ קודם.

"אני מספיק נקי בשביל שנינו." אמרתי בקוצר רוח, "בוא כבר אלי." הזיון הראשון אחרי הפסקה של שבועיים וחצי היה כביר, אבל נגמר, כצפוי, מהר מידי. נשארנו לשכב חבוקים, צוחקים חרש, מתנשקים שוב ושוב עד שאדי גרר אותי יחד איתו למקלחת ושם עשינו את זה שוב, הפעם לאט יותר.

רק אחר כך, כששכבנו ערומים ולחים על המיטה הפרועה שאלתי אותו למה לא סיפר לי שהוא ודבי היו נשואים. אדי עצם את עיניו ושתק זמן רב כל כך עד שחשבתי שנרדם. כמעט קמתי מהמיטה ללכת לבדוק אם הילדים מכוסים, כשהוא התחיל לדבר. "היא באה אלי מיואשת ובוכה ואמרה שאם אני לא אתחתן איתה היא תתאבד. היא הייתה אז בחודש חמישי עם ארז, ראס הפסיק להתקשר, וסוף סוף היא קלטה שהיא לא תראה אותו יותר. ההיריון כבר היה מתקדם מידי להפלה, אז מה יכולתי לעשות? התחתנתי איתה ואחר כך היא חזרה לעבוד במלון בנהריה. אחרי שארז נולד עשינו ברית צנועה בבית החולים, כולם ידעו כמובן שאני לא האבא, הילד היה בהיר מידי, אבל שתקו. לא היה לי אכפת שהיא רשמה אותי בתור האבא, אחרי שאתה עזבת לא היה לי אכפת מכלום."

"אני עזבתי?" מחיתי, "אתה גירשת אותי!"

אדי ליטף את פני ונאנח. "אני יודע, אני יודע." אמר. "אתה צודק, אבל למרות שזה היה הרעיון שלי הייתי אומלל מאוד. נורא התגעגעתי ולא יכולתי להודות בזה."

"מי זה ראס?" שאלתי.

"ראסמוס נילסון, קצין או"ם נורווגי, החבר שלה, האבא של ארז ועדי."

הדם עלה לי לראש כשהוא אמר את זה. "זה שהוא היה איתה במיטה כשהיא נכנסה להריון עוד לא עושה אותו אבא שלהם!" אמרתי בזעם שגרם לאדי לחייך.

"הוא דווקא היה בסדר איתה. בטח היו לו סיבות משלו לעזוב אותה. חבל שהיא הייתה כל כך נעולה עליו ולא מצאה גבר אחר, היא הייתה בחורה די נאה, אבל הוא היה הראשון שלה וככה זה אצל אתיופיות, הגבר הראשון צריך להיות גם האחרון." הסלחנות של אדי כלפי הגבר הנשוי הזה שהרס את חייה של בת הדודה שלו וניצל את התמימות שלה הרגיזה אותי מאוד. כל הקטע של שוויון האישה והפמיניזם לא ממש נקלט אצלו.

"אתה לא כועס עליו? אתה לא חושב שההתנהגות שלו הייתה ממש מכוערת." התרתחתי.

אדי הצטחק, "הוא התנהג כמו גבר והיא התנהגה כמו מזרונית טפשונית." אמר ברוח טובה, "ככה זה, היא הייתה טיפשה והתאהבה בפארנג'י והוא ניצל את זה. ככה גברים מתנהגים."

לא היה טעם להתווכח איתו, הגישה שלו וראיית העולם שלו היו שונים משלי. לכל אחד מאתנו הייתה האמת שלו והויכוח היה חסר טעם.

"אז מה קרה אחר כך, איך נולדה עדי?" 

"בהתחלה היא הייתה עם הילד ואני נתתי לה כסף. בגלל זה חזרתי לעבוד עם ויקטור. כשהילד היה בן חצי שנה בערך היא חזרה לעבוד והשאירה את ארז אצל אימא שלה, ואז ראס חזר ושוב היא הייתה בהריון. באופן רשמי אני הייתי בעלה, ומידי פעם היינו הולכים יחד לכל מיני אירועים משפחתיים, אבל כולם ידעו שבעצם היא חיה איתו. הפעם הוא נשאר עד הלידה, נתן לה כסף והבטיח הבטחות, אבל את הילדה היא שוב רשמה על שמי. ראס דווקא היה בסדר, עזר לה והכל, לו ולאשתו לא היו ילדים והוא די נהנה לשחק את האבא עם ארז, אבל אז… טוב, אני נפצעתי, אתה חזרת, החיים נמשכו ודי שכחתי ממנה. היא באה אלי אחרי ששוב ראס עזב אותה. הפעם זה היה סופי, אשתו חלתה ולא רצתה לתת לו גט, ההורים שלו ושלה התערבו ועשו כל מיני בעיות עם כספים שהגיעו לו. הוא נסע לנורווגיה כדי לטפל בזה, והבטיח שיחזור בעוד כמה שבועות, אבל לא חזר וגם לא שלח כסף, והיא הרי הייתה צריכה להתפרנס. אז מה יכולתי לעשות? הרי היא הייתה גם קרובה שלי וגם אשתי. סדרתי לה עבודה בבר ובהתחלה היא הייתה די בסדר עד שהתחילה עם קוקאין, אחר כך היא לא הצליחה לעצור את ההידרדרות." הוא לכסן אלי מבט כמצפה שאעצור אותו, וכשראה שאני שותק וממתין נשם נשימה עמוקה, אוסף אויר כדי לאזור כוח לסיים את סיפור חייה העצוב של דבי, והמשיך לדבר בקול חרישי. "הסם תופס חזק יותר את החלשים והמיואשים. אחרי חודשים שלושה כבר אי אפשר היה להציל אותה. אולי, אם הוא היה ממשיך לכתוב לה כמו שאתה כתבת לי, היא הייתה מצליחה לצאת מזה, אבל הוא לא כתב ולא התעניין בה יותר. רק האבקה הלבנה הזו הצליחה להקל עליה את הכאב, וזו אבקה יקרה מאוד, ואחר כך היא הוסיפה כל מיני כדורים, יקרים עוד יותר, ובשביל זה היא הייתה צריכה כסף, והכסף בא מגברים. הייתי כל כך עייף ומלא גועל מהכל שלא יכולתי לעצור אותה. חשבתי על עצמי ועל הכאב שלי ולא ראיתי את הסבל שלה, וככה, באשמתי, היא מתה."

"למה לא ספרת לי שהייתם נשואים?"

"זה לא היה חשוב… זה היה סתם כזה… לא חיינו יחד, לא שכבתי איתה בחיים, היא הרי בת דודה שלי. הנישואים היו רק כזה כאילו, אתה מבין?" ליטף אדי את לחיי, מחפש בפני הבנה שלא יכולתי לתת לו.

"דימה ותמר ידעו?" המשכתי לחקור.

"כן, בטח שהם ידעו. כולם בעדה שלנו ידעו."

"אז למה באמת לא רצית אותם אדי? למה אתה משקר לי כל הזמן?"

אדי התקפל לכדור מחביא את פניו בין ברכיו, מניח לי לדבר אל עורפו. "די עמית, אל תכעס בגלל שטות כזו."

"מה אני יכול לעשות? אני מאוד כועס. מאז שאני מכיר אותך אתה כל הזמן משקר לי, מסתיר ממני דברים, מחביא ממני חלקים מהחיים שלך, ממדר אותי. אחרי כל מה שעברנו יחד, כל החרא שאכלתי ממך..." דמעות של רחמים עצמיים וכעס התחילו לזרום על פני. "רק שתדע לך אדי שאני ומק עשינו חיים משוגעים. כשלא הייתם כאן בילינו כל לילה בעמק האלכוהול ואחר כך הוא ישן איתי. בכלל לא חשבתי עליך ו… ו..." השתתקתי, מאמץ את מוחי בהמצאת עוד מעשיות שיכאיבו לו ככל האפשר.

אדי השתטח פרקדן על המיטה וכבש את פניו בכרית, גופו הזדעזע מצחוק כבוש.

"מה אתה צוחק?" התנפלתי עליו, מועך את גופו למזרן.

"ואחרי כל הבילויים הפרועים האלה הצלחת לגמור פעמיים תוך פחות משעה?" צחק אדי, "באמת עמית, כל הכבוד." חיבק אותי צוחק ומנשק את פני הלחות מדמעות.

לא יכולתי להמשיך לכעוס עליו, עליצותו סחפה אותי. כל כך אהבתי אותו, היה כל כך טוב לחוש אותו שוב. נסחפנו להתעלסות סוערת ונרדמנו צמודים זה לזה. בבוקר התנפלו עלינו הילדים בקריאות שמחה ואחר כך התחילו טלפונים מכל המשפחה ואז הייתי חייב ללכת לעבודה, ויותר לא דברנו על דבי המסכנה. החיים סחפו אותנו הלאה והיא נשכחה.

את רוב השבת בילה אדי בדיבורים עם אנשים אחרים. הטלפון לא הפסיק לצלצל, כל הזמן אנשים נכנסו ויצאו. כולם רצו לדבר עם אדי, לראות אותו, ולספר לו משהו. התלמידים שלו, קרובי המשפחה, כולם רצו נתח מתשומת ליבו ומזמנו. רק במוצאי שבת, כשהילדים כבר ישנו, היה לו זמן גם בשבילי. שכבנו חבוקים במיטה ודיברנו, היה לנו חבל להירדם, עמדנו להיפרד לעוד שבועיים וכל רגע היה יקר.

"במילואים היה שמח, פגשתי המון חברים, כמעט כל החבר'ה מהמסלול שלי הגיעו. ערב אחד ישבנו ביחד וקשקשנו ואז..." הוא לקח המון אויר, "סיפרתי להם עלי." פלט, ומיד הידק את ידו על חזי, מונע ממני להסתובב ולהביט בפניו.

"אל תדאג, השם שלך לא עלה למרות שהביטונים לקחו אותי אחר כך הצידה ומסרו לך דרישת שלום חמה."

הביטונים, למרות שם משפחתם הזהה, לא היו קרובי משפחה. הם נפגשו בטירונות ומיד נעשו חברים טובים, כאלה שתמיד מתווכחים על הכל, ובכל זאת לא יכולים אחד בלי השני. אם הם עמדו ביציאה של אדי מהארון אז גם שאר החבר'ה שלו יחזיקו מעמד. "איך העזת? איך היה לך אומץ?" חקרתי אותו, מלא קנאה.

הוא צחקק, שבע רצון מעצמו. "לא תכננתי כלום. הנושא פשוט עלה. דברנו על כל מיני דברים שקרו לנו בלבנון ומישהו זרק לשאולוב, נדמה לי שזה היה מוריס - ממתי נעשית כזה הומו? - ואני אמרתי שלא נעשים הומו נולדים ככה ואני ידעתי שאני הומו עוד לפני שהבנתי מה זה בכלל."

"ומה הם אמרו?" שאלתי.

הוא החזיק אותי חזק, לא מניח לי לראות את הבעת פניו. גופו היה נוקשה ממתח שסתר את קולו הנינוח, המשועשע קמעה. "הייתה שתיקה כזו, כמו ששומעים מיד אחרי פיצוץ, ואז כולם התחילו לדבר בבת אחת. סוויסה אמר שהוא תמיד ידע, סימנטוב וכץ כעסו עלי וניסו להסביר לי כמה זה טוב להיות עם בחורות וקאופמן…"

קאופמן היה דוס המחמד של הפלוגה של אדי. "קאופמן בטח התחיל לצטט לך פסקי הלכה ואמר שהכל בגלל שלא למדת מספיק תורה ושתלך להניח תהילים." גיחכתי.

אדי צחק והרפה את לחצו מכתפי. החלק הקשה נגמר והוא היה מוכן שאראה את פניו כעת.

הסתובבתי וחיבקתי אותו בחזקה, "אז איך זה נגמר? מה הם אמרו בסוף?" שאלתי בדאגה, בוחן את פניו היפות. ידעתי שהוא גאה מכדי להתבכיין בפני, גם אם החברים שלו היו מחרימים אותו ומשפילים אותו הוא לא היה מספר לי כלום.

אדי חייך אלי חיוך מרגיע. "זה לא היה נורא כל כך, הרוב קבלו את זה די יפה. רובם אפילו לא היו מופתעים במיוחד. חלק התחילו לחשוד עוד בסדיר כשאני ואתה… כשהיינו ברובאית, הם שמו לב לזה שאנחנו… לא כולם כמובן, אבל חלק שמו לב לקשר שלנו." הוא נישק אותי בחזקה על פי, "זו דרישת שלום מיוחדת מז'וז'ו ביטון שראה אותנו במקלחת ועד היום לא אמר כלום מרוב בושה."

"ומה עם יוסי ביטון?" שאלתי, "למה הוא לא שולח לי נשיקות?"

אדי העתיר נשיקות על בטני וירכי וצחק, "לא צריך להגזים, יוסי אמר שהוא תמיד חשד בנו, אבל נדמה לי שהוא היה די המום, ועכשיו תסתובב, דיברנו מספיק."

רק אחר כך, כששוב התקלחנו יחד, הוא סיפר לי שמצא את ארקאדי, החבר של איברהים טאלל. "הוא בסדיר עכשיו. למרות שהוא נורא רצה הוא לא הצליח להחזיק מעמד בגולני ומשום מה שלחו אותו לנ. מ. בהתחלה לא זיהיתי אותו במדים, רק כשהוא אמר לי שלום קלטתי מי זה החייל הבלונדיני הקטן והנחמד שמדבר איתי פתאום." הוא שלף מעטפה צבאית מקומטת ונתן לי אותה, "תעביר אותה לאבי, בסדר?"

"מה פתאום ארקאדי התגייס?" חקרתי בסקרנות. "חשבתי שהוא מעדיף להתגנדר עם שמלות ואיפור?"

"האהבה שינתה אותו." אמר אדי והחל מלקק את טיפות המים שנותרו על חזי, מתעכב במיוחד על פטמותיי שהיו רגישות כמו של בתולה צעירה ומיוחמת, כפי שאמר לי לא פעם.

התחלתי להתפתל וניסיתי לגעת בו, הוא ריסן אותי בכוח, לא מניח לי לגעת בו מתחת למותנים. "תן לי עוד קצת זמן." הורה לי, "אני כבר לא בן שמונה עשרה, אבל ארקאדי כן, בגלל זה אבי נפרד ממנו. כשהוא גילה שעזב את הבית בשביל קטין בן שש עשרה שלא מתכונן להתגייס ושם זין על הצבא והמדינה הייתה להם מריבה ענקית והם נפרדו." הוא גנח והפסיק לדבר כשהצלחתי להכניס את אברו לפי, ודחף את אצבעותיו לשערי שהיה זקוק שוב לתספורת.

"להפסיק?" שאלתי, צוחק, נהנה לחוש אותו גדל ומתקשה בפי.

"לא, לא, שלא תעז!" גנח אדי, "ואל תסתפר עד שאחזור מהמילואים!" פקד עלי.

"אל תגיד לי מה לעשות." התחצפתי. "אני אסתפר מתי שיתחשק לי!"

הוא תמיד החליט בשבילי מה אלבש ומתי אסתפר, ואני מודה שסמכתי על טעמו ונכנעתי לו בעונג אבל לפעמים נהניתי לאתגר אותו ולהתמרד.

אדי נענה לאתגר שלי ואילץ אותי לכרוע על ברכי, מחזיק את ידי מאחורי גבי בידו האחת, חודר לתוכי לאט לאט ומלטף את אשכי בידו השנייה. "אתה תסתפר מתי שאני ארשה לך ותעשה כל מה שאני אומר כי אתה הפארנג'י הקטן והיפה שלי. הבנת?" הוא הגביר את לחצו על פרקי ידי, "הבנת עמית?"

איך הוא ידע כל כך טוב מה להגיד כדי להדליק אותי?

"כן." נאנחתי, "כן, הבנתי, אני שלך." רק אדי הצליח לעשות לי את זה. איך הוא ידע ששום דבר בעולם לא הדליק אותי כל כך כמו להודות שאני שלו, שייך לו בגוף ובנפש.

"ילד טוב." הניח אדי לידי המעוכות, השכיב אותי על צידי, משחיל יד אחת מתחת לעורפי ונשכב מאחורי, מתאים את עיקולי גופו לגופי. "אל תזוז." הורה לי והמשיך בסיפורו, מלטף באיטיות מענגת את הזין שלי. "הם נפגשו במועדון כשארקאדי הופיע כאריקה. אחרי ההופעה אריקה לקחה את אבי למיטה שלה ושם היא חזרה להיות ארקאדי. עד שארקאדי  הבין שהחייל היפה שבילה איתו הוא ערבי זה כבר היה מאוחר מידי, הוא היה מאוהב מעל הראש. הוא היה כל כך מודאג בגלל התגובה של אבי מהזין שאריקה החביאה מתחת השמלה הנוצצת עד שהוא שכח לציין שהוא רק בן שש עשרה. אחרי שאבי עזב את הבית הם חיו יחד מאוד מאושרים עד שארקאדי קיבל צו גיוס ראשון והכל התפוצץ. אבי עוד היה יכול לסבול את המחשבה שהוא עבר על החוק וחי כל הזמן עם קטין, אבל מה שממש עצבן אותו היה שארקאדי ראה בצו הגיוס חומר לעשיית טייארה ואמר לו שהוא שם זין על צה"ל בפרט ועל המדינה בכלל. הייתה מריבה נוראית ואבי עזב."

שכבתי בשקט והקשבתי בצייתנות לסיפור הארוך הזה רק כי זה מה שאדי דרש, וכשהיינו במיטה עשיתי כל מה שאדי אמר. לפעמים התמרדתי ונאבקתי איתו, אבל הקפדתי תמיד להפסיד. ככה אהבנו את זה, וכל זמן ששנינו ידענו שזה רק משחק, זה היה העסק הפרטי, הנהדר והמדליק שלי ושל אדי ולא של אף אחד אחר.

"גם אתה היית עוזב את החבר שלך אם הוא היה משתמט מהצבא?" שאל אדי בשלווה קרת מזג שכמו התעלמה מתנועת ידו על אברי, שנעשתה סוערת יותר ויותר.

"זין על הצבא!" הצהרתי והתחלתי להתפתל בזרועותיו. אני לא מסוגל להתרכז בבעיות מוסריות כשאני מיוחם, וכששכבתי שם, אפוף כולי בריח ובחום גופו של אדי, אברו הגדול בתוכי וידו החמה משפשפת את הזין שלי הייתי מוכן לשלוח את כל הצבא והמדינה לכל הרוחות.

"אתה לא מתבייש לדבר ככה סמל?" נזף בי אדי, שהיה בעל שליטה עצמית הרבה יותר טובה משלי, והפך אותי על גבי, מרים את רגלי על כתפיו. ידו המיומנת לחצה על הנקודה המדויקת מתחת אשכי מונעת ממני לגמור, עינוי מתוק  שהרטיט אותי מכף רגל ועד ראש.

"אדי, אדי, בבקשה." יבבתי, "תן לי... אני חייב... אדי, תרשה לי בבקשה…"

הוא הניח את פיו על פי ונישק אותי לאט לאט וביסודיות. "קודם תבקש יפה." התגרה בי. התחננתי במשך כמה דקות על נפשי ובסוף הוא הניח לי לגמור, גומר בתיאום מושלם יחד איתי. נרדמנו סוף סוף דביקים מזיעה ומזרע, עייפים אך מאוד מאוד מסופקים.

"אתה לא יוצא הערב?" שאלתי את מק אחרי שאכלנו ארוחת ערב.

הוא השפיל את עיניו לעיתון שבידו והתפתל על הספה. "לא, אני לא חושב. אדם מצא לו חבר חדש וגיא נמאס עלי לגמרי עם הבחורות האלו שנדבקות אליו כל הזמן. חוץ מזה אני חושב שאני כבר זקן מידי לכל הרעש הזה במועדון." הוא העז להביט בי סוף סוף, נמשיו לוהטים על פניו הורודים. "דייב לא הבין למה הייתי עייף כל כך. הוא חושב שעבדתי קשה מידי במשתלה. לא סיפרתי לו כלום על המועדון, ואתה?"

"בטח שלא, וגם אם הייתי רוצה לספר לא היה לי מתי. כל הזמן הייתם נעולים בחדר שלכם." הצטחקתי.

"טוב, למרות שהייתי עייף לא ישנתי כל הזמן." הודה מק וחייך קצת. "אני יכול לבוא לישון אתך הלילה?" שאל בלחש למרות שאדי וטוויטו היו בלבנון והילדים ישנו.

"בסדר, אבל אם אני עושה שטויות ומתחיל לגעת בך מתוך שינה תעיר אותי מיד." פקדתי עליו.

"אני אשתדל." הבטיח מק, "זה לא קל, אתה כל כך חזק ו..." הוא התפתל עוד קצת, "אתה ואדי… אני כל הזמן שואל את עצמי, שניכם כל כך… אתם..." הוא גמגם וכמעט נפל מהספה מרוב התפתלויות.

ידעתי בדיוק מה הוא מתכוון לשאול. בדרך כלל אצל זוגות של הומואים יש אחד שהוא אקטיבי יותר, ואילו השני - שהוא בדרך כלל גם הצעיר יותר - יותר פאסיבי. הביישנות הפתאומית שתקפה אותו די הצחיקה אותי. "אתה רוצה לדעת מי למעלה ומי למטה כשאנחנו במיטה?" שאלתי בלגלוג.

מק הניד את ראשו והסמיק עד לתנוכי אוזניו. "בדרך כלל אדי." הודיתי, "אבל רק כי אני מרשה לו."

"זה נכון שהיית המפקד שלו בצבא?" חקר מק בסקרנות.

"כן אבל..." התחלתי לצחוק, "אני מתאר לעצמי שאם היו תופסים אותנו שנינו היינו יושבים בכלא ואולי עפים מגולני. זו הייתה אשמתי כי אני הייתי בכיר יותר ממנו, אבל הוא מבוגר יותר ממני. כשנפגשנו לא ידעתי כלום, הוא היה הראשון שלי, הוא לימד אותי הכל…" שקעתי בזיכרונות מתוקים.

"כל פעם שאתה חושב על אדי אתה כולך זורח מבפנים." אמר מק ונשכב על הספה, מניח את ראשו על ברכי. הוא לקח את ידי וחיכך בה את לחיו, "יש לך כזה מזל שהיית מאוהב בגבר הראשון שלך. אני הייתי כל כך שיכור בפעם הראשונה שאני בקושי זוכר את הפרצוף שלו, אני אפילו לא זוכר עם כמה גברים הייתי מאז. אין לך מושג כמה זה נדיר להיות כל כך הרבה שנים עם אותו אהוב." הוא נאנח והשתלט על ידי השנייה. "בוא תשכב לידי קצת." ביקש, "עצוב לי."

נשכבתי לצידו וחיבקתי אותו, כמו ילד קטן הוא נזקק לליטוף ופינוק כדי להירדם. "אני מאוד אוהב את דייב." הסביר לי, "אבל אני שונא להיות לבד. אני כמו חתול, אני צריך שיגעו בי."

לקחתי אותו למיטה שלו ועיסיתי את עורפו וגבו עד שנרדם. אחר כך התחמקתי למיטה שלי. בבוקר התעוררתי כשהוא לצידי, טלטלתי אותו והוא התעורר בקפיצה והסתלק לחדרו. ככה העברנו את שאר השבועיים עד שאדי וטוויטו חזרו מהמילואים. מידי פעם נכשלתי ועשיתי סקס עם מק, לא דברנו על זה, זו הייתה ברירת מחדל ושנינו הבנו את זה בלי מילים.

כבר ביום ראשון התקשרתי לאבי ספרתי לו על ארקאדי ובקשתי שיבוא לקחת את המכתב שלו. הוא קרא את המכתב כמה פעמים ואז נאנח עמוקות. "הטיפש הקטן הזה." מלמל והוסיף עוד כמה מילים שלא הבנתי בערבית.

"מה הוא כותב?" שאלתי מודאג. "הוא בסדר? אדי אמר שהוא נראה טוב."

אבי קיפל את המכתב הקטן והניח אותו בכיס חולצתו, "הוא משרת בלבנון. כמה בסדר הוא יכול להיות?" אמר במרירות. "הוא מסכן את החיים שלו בגלל שפתחתי את הפה יותר מידי. הוא החליט להתגייס כדי שאני אהיה גאה בו. טוב, אני חייב לנסוע אליו." הוא לחץ את ידי, חיבק אותי והסתלק.

כמה ימים אחר כך התקשר ונתן לי את כתובתו החדשה. הוא שכר דירה עם ארקאדי והם חזרו לגור יחד. אשתו נכנעה לבסוף להפצרות המשותפות שלו ושל ילדיו והסכימה שהם יבואו לפגוש אותו, והוא נשמע מאוד מאוד מאושר.

אדי וטוויטו חזרו בריאים ושלמים מהמילואים, ומק שכנע את טוויטו לנסוע לחופשה ארוכה בניו יורק כפיצוי על החודש האחרון שעבר עליהם בנפרד.

אני ומק לא הסכמנו מראש, אבל היה ברור שמעולם לא נדבר על מה שעשינו בפרטיות חדר השינה כשהיינו עצובים ובודדים. נפרדנו בחיבוקים כנים ולפתיעתי הצלחתי ללחוץ את ידו של טוויטו ולהביט בפניו בלי להסמיק, ואפילו בלי להרגיש יותר מידי אשם. אין לי מושג אם הוא ניחש על מה בדיוק הוא מודה לי כשאמר לי תודה על ששמרתי כל כך יפה על החבר שלו, ואני מקווה שמעולם לא אצטרך לברר.