2. חרדת נטישה

"תראה שעכשיו לא נפטר ממנו בחיים." אמר לי אדי כשסוף סוף הגענו למיטה שלנו. השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר ומחר נהיה הרוסים מעייפות. יאן ישן שנת ישרים בחדר האורחים שלנו כשהוא נקי, שבע ולבוש פיג'מה נקייה. אחרי שחפף את שערו התברר שצבעו ערמוני, מה שהגדיל את דמיונו לשועל. למרות השעה המאוחרת הוא טרף את החביתה בנקניק שהכנתי לו, שוטף אותה בחלב, מתעלם בקלילות מבעיית הכשרות שרק אדי התייחס אליה. שנות החינוך בבית ספר דתי הותירו את חותמם על מנהגי האכילה שלו, אבל לא על כל השאר. פרדוקס מוזר שלמדתי לקבל אצלו.

"הוא צריך מישהו שיטפל בו." אמרתי לאדי, מתרפק עליו.

"שילך לפנימייה." ענה אדי בחמיצות, "אתה לא יכול לטפל בכל פרחח מהרחוב." נזף בי בעדינות וידיו החמות גששו בין רגלי. למרות העייפות היינו ערניים וחרמנים מכדי להירדם.

"בפנימייה יעשו לו את המוות." ציינתי את המובן מאליו.

"אז שישקר. שיהיה קצת בארון, מה יש? הוא עוד צעיר. פעם אנשים חיכו עד שהילדים עזבו את הבית לפני שיצאו מהארון." רטן אדי, "והיום כל פישר שעוד לא מתגלח כבר צועד במצעד הגאווה. אולי בעוד שנה שנתיים הוא יגלה פתאום שהוא מעדיף טעם של כוס. אני בטוח שהוא עוד לא ניסה. אתה ניסית לאכול כוס?"

"לא." הודיתי, "תמיד פחדתי ממה שהן מחביאות שם."

אדי פרץ בצחוק. "בוא תבדוק מה אני מחביא." אמר ומשך אותי אל חיקו. "מאוכזב שדחיתי את ההצעה שלו?" שאל.

אני לא מבין איך הוא מסוגל לנהל שיחה כשהזין שלו בפה שלי. אני, במצב כזה, נאלם דום, מרכז הדיבור שלי שובת לגמרי כשאני עושה סקס. הוצאתי את הזין שלו, שהיה כעת זקוף ורוטט, מפי, והעברתי עליו את לשוני מלמעלה עד למטה, מתענג על כל רגע. אדי גנח וידיו שהיו נתונות בשערי התהדקו על ראשי.

"תמשיך." פקד עלי, מנסה למשוך אותי חזרה אליו. "אל תפסיק באמצע."

"אתה חייב לי אדי." אמרתי, מתעקש להשאיר את פי פנוי לדיבורים והמשכתי ללטף אותו, מעביר בעדינות את ידי על העור העדין של האשכים. ידעתי היטב שזה יטריף אותו.

"מה אני חייב לך?" שאל אדי וגנח כשאצבעותיי ריחפו על העור הרגיש בין אשכיו לפי הטבעת שלו. הוא קיפל את ברכיו והסתובב על צידו לאפשר לי גישה נוחה. הזין שלו רטט בכפי כאילו ניחן בחיים משלו.

"אתה חייב לי כי הצלתי אותך מהעכברוש עם הסכין. עכשיו אתה צריך לציית ולעשות מה שאני רוצה."

"ומה בדיוק אתה רוצה?" חקר אדי וחיוכו הבהיק אלי בחושך בעליצות שכבר מזמן לא ראיתי אצלו.

לא הבנתי למה הקטטה הטיפשית הזו החזירה את אדי לעצמו, אבל ברגע שהתנהגתי כמו בריון והצלתי אותו מהסכין, החזרתי עטרה ליושנה. הוא הפך אותי בתקיפות על בטני, ליקק את פי הטבעת שלי עד שיבבתי מרוב תענוג, והכריח אותי לתאר בפירוט רב מה אני רוצה שיעשה לי, ואחר כך, להנאת שנינו, עשה את זה עוד ועוד עד שגמרתי כשאני צועק את שמו.

זה היה כל כך טוב עד שהיה כמעט שווה להתאפק שבועיים כדי ליהנות ככה. אדי צחק כשאמרתי לו את זה, הודיע לי שאני פארנג'י טיפש, ורגשן כמו כוסית מתבגרת, ודקה לפני שנרדמנו, דביקים מזיעים ומאושרים, לחש לי שהוא אוהב אותי.

***

"נו, מה עם הילד, החלטתם כבר מה תעשו איתו?" חקרה בטי, משוכנעת שהחיים שלי מלאי הרפתקאות ומתח לעומת חייה המשעממים.

"אין לי מושג, סך הכל הוא ילד טוב. הוא עזר לנו לנקות ולסדר את הבית ואפילו גיהץ. ואת יודעת כמה שאני שונא לגהץ."

"כולם שונאים לגהץ." הצטחקה בטי. "מה דימה אומר?"

"דימה ביקש שנשגיח עליו עד שהוא יברר אם יש לו משפחה, לפי איך שהוא נראה הוא הסתובב ברחובות בזמן האחרון. הוא מורעב לאוכל ולקצת חיבה."

"ואתה כמובן מעניק לו מהם בשפע ואדי מתעצבן." הפגינה בטי בקיאות בדינאמיקה המשפחתית שלנו.

"אי אפשר לזרוק אותו לרחוב, הוא רק ילד. הוא מסרב לכל פתרון של פנימייה או משפחה אומנת, ודימה כבר רמז שבעצם אנחנו יכולים להיות משפחה אומנת די מוצלחת לבחור כמוהו, שעדיין חוקר את הנטיות המיניות שלו, כמו שאומרים."

"חוקר?" בטי התפוצצה מצחוק, "בחייך עמית... או שהוא הומו או שלא."

הלוואי וזה היה כל כך פשוט. יש כאלה כמובן שזה מאוד ברור להם, אבל לא לכולם.

"טוב, הוא רק בן שש עשרה בטי, אולי הוא עוד ישנה את דעתו." אמרתי, ולא סיפרתי לה על התמונות של הנער שהצטלם עם יאן לחי אל לחי. בטי הייתה קרובה אלי כמו אחות, אבל לא הרגשתי חפשי לגלות לה סודות לא לי.

"איך הוא מתנהג בבית? הוא נחמד?"

"הוא מאוד משתדל. הוא מבשל לא רע והוא בא לעבוד איתי ועם אדי בשבת במשתלה. הוא גם מנגן מאוד יפה בסקסופון, והוא מסתדר נהדר עם הילדים. היית צריכה לראות איך הוא שיחק יפה עם עדי בבית הברביות שלה. לדעתי הוא פשוט ילד שצריך בית חם. אז למה לא בעצם?"

"אותי שכנעת, ומה אדי אומר?"

"טוב. את מכירה את אדי. הוא יכול להיות די רשע לפעמים… אבל נדמה לי שהילד הזה איכשהו התחבב עליו. נחיה ונראה." נפרדתי מבטי בהבטחה שהיא תבוא לבקר כדי להמשיך ללמד אותי לבשל.

"חוג הבישול של הבנות." כינה אדי בלגלוג את הפגישות שלנו והוציא לי לשון כשאמרתי לו שהוא כל כך רשע שאם נחש יכיש אותו הנחש ימות.

אמנם הוא הציק לי בגלל הביקורים של בטי, אבל את האוכל שהיא לימדה אותי לבשל אכל בתאבון. בטי לא לקחה ללב את ההערות שלו, מבינה שזו דרכו של אדי להתמודד עם התערובת הבלתי אפשרית של הערכה וקנאה שחש כלפיה, ונהנתה להתמודד איתו, מחליפה איתו עקיצות שנונות, צוחקת מלוא פיה מאבחנותיו הציניות על נשים, גברים ומה שביניהם.

אחרי שסיימתי את השיחה שאלתי את עצמי מה בטי הייתה אומרת אם בכל זאת הייתי מספר לה מה קרה באותה שבת במשתלה. ככל שחשבתי על זה יותר ככה הייתי יותר בטוח שטוב עשיתי כששתקתי, היא בטח הייתה מפסיקה אותי באמצע ואומרת שזו רכילות ולשון הרע ושנינו היינו מרגישים חרא.

טוב ששתקתי, אבל בכל זאת לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה, למרות שבעצם כמעט שום דבר לא קרה, ובכל זאת, בגלל השום דבר הזה יאן היה מדוכא ועצוב, ובילה את רוב הזמן בחדרו, מנגן מוזיקת בלוז קורעת לב בסקסופון שלו ומסרב לאכול.

אדי ויאן באו אחרי הצהרים למשתלה לעזור לי אחרי שמר מילר וגרטי התקפלו הביתה. גרטי עוד הספיקה להגיד לי לפני שהלכה שהבחור החדש מאוד נחמד וחרוץ ואם רק ישמין קצת ויסתפר הוא יהיה ממש בחור יפה.

אדי שהחל להשלים עם נוכחותו של יאן בחיינו ציין שהוא עובד בחריצות ושהוא נבון מאוד, ואולי הוא יוכל להרוויח קצת דמי כיס אם יעבוד איתי בשבתות.

בעוד אנו משוחחים נכנסו למשתלה איש אחד מלא ומוצק בעל קול רועם שרצה הדרכה בקשר לורדים שלו. אחריו הלך נער גבוה ורחב כתפיים, בעל חיוך ביישני נחמד. מיד זיהיתי את הפנים הנאות האלו מהתמונות של יאן. "אימא רצתה אדניות אבא." הזכיר לאביו בקול שקט.

"כן נכון." נזכר האב, "אולי יש לכם אדניות איטלקיות מטרקוטה בשביל האישה?" שאל.

"במחסן. בוא תראה." הזמנתי אותו, אם כי היה לי רושם שאין לו שום עניין באדניות, איטלקיות או לא.

"אה, אני לא מבין מהחיים שלי באדניות." התנער האב מהמשימה, "אתה יודע למה אימא התכוונה גילי? אוי ואבוי לנו אם לא נביא בדיוק את מה שהיא רוצה. אתה יודע איך זה נשים." צחק וקרץ אלי.

באותו רגע חזר יאן ממגרש החניה אחרי שעזר לקונה להעמיס שתילים לרכב ונעצר כהלום רעם למראה גילי ואביו.

"יאן, אתה מוכן להראות לבחור הזה את האדניות האדומות מחרס. הן במדפים למטה, בסוף המחסן." בקשתי ממנו כבדרך אגב, כאילו לא שמתי לב שהוא וגיל לוטשים זה בזה מבטים. "יש לנו כמה דגמים, תבחר מה שתרצה ויאן יעזור לך להוציא אותן. תזהר, הן די כבדות." אמרתי ועזבתי את שני הצעירים לנפשם, לוקח את אבא של גיל, שהציג את עצמו כשמעון רביב, לחממה, כדי לתת לו פרק בהלכות גידול ורדים.

אבא של גיל היה אדם לבבי ומלא חיים שרצה לסדר לעצמו גינת ורדים קטנה בחצר כדי שיוכל, כך אמר, להביא לאשתו פרחים כל יום. אחרי דיון ממושך הוא בחר כמה סוגי שתילים ורשם לעצמו בקפדנות את ההוראות לגבי מיקומם והשקייתם.

כשחזרנו אחרי כחצי שעה למשרד מצאנו את אדי עומד לבדו ליד הקופה. בזמן שנעדרנו אפשר היה להוציא מהמחסן הקטן שלנו הרבה יותר מכמה אדניות, אבל שני הנערים עדיין לא חזרו. "איפה גילי?" חקר מר רביב את אדי.

"הוא ויאן עדיין מחפשים אדניות כנראה." אמר אדי ותקע את פרצופו בערמת החשבוניות שהצטברו במשך היום.

"טוב. תתחיל לעשות חשבון." הוריתי לאדי, והנחתי לפניו את ארגז הקרטון שהיה עמוס שתילי ורדים נתונים בשקיות ניילון שחורות מלאות אדמה. "אני הולך לעזור להם."

אדי התחיל לחשב את מחיר הקניה של מר רביב ואני הלכתי לחפש את הנערים במחסן. המחסן שלנו עשוי פח ומכוסה בגג פוליגל ירקרק. האור מגיע רק דרך הגג השקוף למחצה, וכשאתה נכנס לתוכו אתה מרגיש כאילו אתה נמצא מתחת לפני הים.

עד שהגעתי לפינה שבה אחסנתי את האדניות האיטלקיות הם כבר גמרו לעשות את מה שעשו ועמדו צמודים זה לזה, מתנשקים בלהט. יאן היה עדיין בלי חולצה ועמד בגבו אלי, מכפתר את חולצתו של גילי שסגר את מכנסי הג'ינס שלו ביד אחת, וליטף את גבו הדק של יאן בידו השנייה. היה שקט מאוד במחסן והאור הירקרק שנשפך מלמעלה צייר צללים מימיים על עורו הלבן של יאן ועל פניו השחומים של גילי. לרגע הרגשתי כאילו אני חולם על שני בני ים מאוהבים. הרגשה שהתפוגגה ברגע שהנשיקה הסתיימה וגילי פתח את עיניו. הוא ראה אותי לוטש בהם מבט, והדף מעליו את יאן שהסתובב והביט בי במבט מעורפל והזוי של אחד שכרגע היה לו זיון אדיר.

"אה, זה רק עמית." אמר בנחת לגילי והידק את חיבוקו סביב מותני חברו, "זה בסדר, הוא משלנו." אמר וניסה לנשק שוב את אהובו שהרחיק אותו מעליו בגסות.

"אמרתי לך כבר, אני לא אחד מכם." התיז בזעף.

"אבל גילי…" מחה יאן.

"אני צריך ללכת. אבא מחכה לי." אמר גילי, לקח שתי אדניות שעמדו על המדף מולו וברח משם. הגשתי ליאן את חולצתו. הוא עמד בגבו אלי, נאבק בדמעותיו, ולבש את החולצה.

"תשמע יאן…" התחלתי להגיד והשתתקתי. רציתי להגיד לו משהו מנחם וחכם שיימחה את ההשפלה ויגרום לו להרגיש יותר טוב, אבל שום דבר לא עלה בדעתי ואני חושש שגם אדם חכם מאה מונים ממני לא היה מוצא מה להגיד בנסיבות ההן. כרכתי יד על כתפיו, ליטפתי את שערו ושתקתי.

יאן הסתובב וכבש את פניו בכתפי וגופו הדק רעד בבכי, "רק לפני רגע הוא עוד אהב אותי." לחש ואני חשתי את דמעותיו רותחות על עורי.

אדי נכנס ומצא אותו מתייפח בזרועותיי וכרך את ידיו סביב שנינו. "אם זה מנחם אותך הוא ביקש את הטלפון שלך לפני שעזב."

יאן ניתק ממני והביט באדי בעיניים שהבכי הפך את צבען לירוק דשא רענן. "ונתת לו?" נדהם.

"טוב, זיהיתי אותו לפי התמונה, והייתם כאן כל כך הרבה זמן, חשבתי… הוא מאוד רצה אז…" אדי הביט בי חסר ישע, לא מבין מדוע עליו להצטדק.

"גילי עוד לא בטוח לגמרי באיזה צד הוא נמצא. הוא רק בן שש עשרה והוא עוד מהסס." ניסיתי להסביר.

"הוא כן הומו." אמר יאן בחריפות, "הוא פשוט…" הוא נשך את שפתיו ויצא מהמחסן משאיר אותי להסביר לאדי מה בדיוק קרה שם.

אחרי ששמע מה קרה כרך אדי את זרועותיו סביבי ונישק אותי, "מסכן שכמותו," אמר בצער, "שניהם מסכנים, והרביב הזה, כל כך גאה בגילי שלו, הוא הולך ללמוד בטכניון אחרי הצבא והוא כזה ילד טוב ותלמיד מצטיין והכל, כואב הלב. אתה בוכה שגדלת בלי משפחה, אבל אין לך מושג כמה משפחות יכולות להיות מלחיצות לפעמים."

נכון, עד היום לא היה לי מושג, אבל התחלתי לגלות את זה.

בדרך חזרה יאן שפך את הכל לפנינו. הוא ישב מאחור מדבר אל עורפנו ושנינו הקפדנו לא להביט בו כדי שנוכל להתעלם מהדמעות שהכתימו את פניו.

אחרי שעלו לארץ האימא עזבה והשאירה אותם עם אבא וסבתא זקנה. הוא גר בנצרת עד שאחיו הבוגר התגייס לצבא. האבא, שהפסיק לתפקד מאז שאשתו עזבה אותו עם שני הילדים, הכניס את יאן לפנימייה בטבעון.

יאן היה די מרוצה מהחיים עד שנשלח לנגן בתזמורת הנוער של בית הספר התיכון, שם פגש את גיל רביב יפה התואר. השניים התחברו מיד והפכו לחברים טובים. גיל ניגן בחצוצרה, היה שחקן כדור סל מצטיין, תלמיד מעולה ובארון.

יאן הרבה לבקר אותו בביתו – וילה נאה מוקפת גינה מטופחת מוגנת בחומת לבנים גבוהה - הם התאמנו בנגינה במחסן קטן שעמד בקצה הגינה ואחרי כמה שבועות העז יאן, שידע שהוא נמשך לגברים בערך מגיל חמש, לנשק את ידידו הטוב ולשמחתו גיל החזיר לו נשיקה. מאז הם הקדישו את ההפסקות שעשו מאימוני הנגינה לאהבה. הכל היה נהדר עד שיאן, שהצטיין בלימודיו ובעיקר במתמטיקה, עבר גם הוא ללמוד בבית הספר התיכון.

"הרמה של הלימודים בפנימייה לא כל כך גבוהה, והם רצו שאני אגשים את הפוטנציאל שלי." אמר בקול לעגני, "חשבתי שגילי ישמח, אבל הוא פחד מהתגובה שלי כשאני אגלה שיש לו חברה, רק הרעיון שאני והחברה שלו נלמד באותו בית ספר הלחיץ אותו."

יאן התנשם עמוקות ובזוית עיני ראיתי איך הוא מנגב את פניו בשולי חולצתו, בדיוק כמו שארז נהג לעשות. "בגלל זה ברחת מהפנימייה?" שאל אדי, "לא חבל להפסיד לימודים בגלל דבר כזה?"

"אדי." הכנסתי לו מרפק בצלעות, "אולי תפסיק לדבר כמו מורה. לא היית אף פעם בן שש עשרה?"

אדי משך בכתפיו ובלע את ההערה הלגלגנית שעמדה על לשונו. לדעתו רומנטיקה הייתה המצאה זדונית שהגו נשים כדי ללכוד גברים סטרייטים ברשתן ולהפוך אותם לאבות ומפרנסים. למרות המבט החמור שתקעתי בו הוא לא הצליח להתאפק והעיר שחינוך טוב וציונים גבוהים חשובים הרבה יותר מאהבה, בעיקר לנער שבא ממשפחה חסרת אמצעים שלא יכולה לתמוך בו כספית.

"אתה צודק." הפתיע אותי יאן, "אחד כמוני לא יכול להרשות לעצמו לוותר על השכלה טובה, אפילו לא בגלל לב שבור. הלכתי ללמוד בתיכון בקרית עמל והצלחתי לא רע, אבל..." הוא נאנח וחרק בשיניו, "הם כל הזמן התנשקו לי מול הפרצוף, ואחר כך כשהיינו נפגשים במחסן לנגן… גילי אמר שזה סתם והוא לא עושה איתה כלום. הכל רק הצגות ורק אותי הוא אוהב, ואז היה חופש פסח ונשארתי בבית שבוע וחצי. כל כך התגעגעתי אליו… אמרתי לאבא שאני צריך ללמוד למבחן ולכן אני חוזר לפנימייה לפני סוף החופש ונסעתי אליו. כשהגעתי מצאתי אותו ואת החברה שלו במחסן … והם… הם היו ערומים ו…"

הוא השתתק לרגע ועצם עיניים, נאנח ושוב המשיך, "לא יכולתי להפסיק לבכות כל הדרך הביתה. אבא וסטפן אחי חשבו שאני עצוב בגלל בחורה ונתנו לי לשתות וככה השתכרתי בפעם הראשונה בחיי וסיפרתי להם על גילי, ועל החברה שלו, ואיך הם היו יחד במחסן שלנו. סטפן חיבק אותי ולקח אותי לישון, אבל אבא… למחרת הוא חיכה עד שסטפן נסע לבסיס ושאל אותי אם אני באמת הומו ואם יש סיכוי שאני אתגבר על זה בקרוב. אמרתי לו שכמו שהוא לא יפסיק אף פעם להסתכל על נשים ולרצות אותן ככה גם אני לא אפסיק להיות הומו, ואז הוא אמר לי לקחת את כל הדברים שלי ולעוף לו מהעיניים. הוא אמר שעד שאני לא אהיה שוב נורמאלי הוא לא רוצה להכיר אותי."

הנער התחיל להתייפח בקול רם.

אדי פנה לגן הציבורי הקטן בכניסה לרחוב שלנו והחנה את הרכב בצל עץ אלון ענק. נתתי ליאן חבילת ממחטות ניר והמתנתי בסבלנות עד שיירגע. אחרי כמה דקות הוא הפסיק לבכות והתחיל לצחוק, "מאז שאני בן עשר אבא שלי לא עבד אפילו יום אחד. חוץ מלשתות ולשחק קלפים הוא לא עשה שום דבר עם החיים שלו. אחרי שאימא עזבה אותו הוא חזר לגור אצל אימא שלו כמו איזה לוזר. כשסטפן התגייס הוא העיף אותי לפנימייה, כזה מין אבא הוא, ועכשיו יש לו חוצפה להגיד שאני הלא נורמאלי."

הוא נראה כל כך שברירי וצעיר, יושב מכווץ במושב האחורי של הפז'ו הדפוק שלנו. נורא ריחמתי עליו, לא ידעתי איך לנחם אותו בלי לפגוע בו עוד יותר. "ומה סטפן אמר?" שאלתי חרש.

"סטפן בא לבקר אותי שבוע אחר כך, בפנימייה. עד אז כולם כבר ידעו. סיפרתי ליועצת ולמחנכת שלי שאבא זרק אותי מהבית כי אני הומו, ואחר כך סיפרתי לחברה והיא סיפרה לעוד אחת, ובסוף כולם ידעו. זה היה נורא… סטפן אמר לי שהוא אוהב אותי כי אני אחיו, אבל כל הרעיון שאני… בקיצור, אני מגעיל אותו והוא מעדיף שאני לא אבוא לחתונה שלו. גם בבית הספר כולם ידעו. גילי העביר לי פתק בסודי סודות, כאילו שאני איזה… איזה מפלצת והתחנן שאני לא אספר לאף אחד עליו, הסביר שהוא והחברה שלו פשוט נסחפו והוא מתנצל, אבל הוא מאוד מבקש, מתחנן לפני שלא אספר כי זה יהרוג את ההורים שלו. אחרי שלושה ימים נשברתי והסתלקתי לחיפה. הסתובבתי עם עוד חבר'ה שזרקו אותם מהבית, או שברחו, ואיכשהו הסתדרנו. זה שאני יודע לנגן עזר מאוד, ובדרך כלל זה הספיק בשביל כסף לאוכל וכמעט שלא הייתי צריך…" הוא נאנח אנחה ארוכה ומרוסקת, ניגב את אפו והמשיך לדבר, "גרתי כמה זמן אצל איזה זקן אחד שהיה צריך עזרה בצביעת הבית ובטיפול בגינה. זה לא היה כל כך גרוע, אבל הוא סילק אותי כי העבודה נגמרה ולא רציתי… לא חשוב, היה לי קצת כסף ונורא התגעגעתי לגילי. עליתי על אוטובוס והגעתי לבית שלו, אבל הוא לא היה. אימא שלו אמרה שהוא יצא לסרט עם החברה שלו ושהיא מבקשת שאני לא אבוא יותר לבקר אותו כי אני משפיע עליו לרעה. לפני שהיא ידעה שאני הומו היא תמיד שמחה לראות אותי ואמרה שאני בחור נחמד ושבגללי גילי לומד ברצינות ומתאמן כמו שצריך בחצוצרה, עכשיו היא הסתכלה עלי כאילו שאני איזה חתיכת לכלוך ואפילו לא הציעה לי לאכול. פעם היא הייתה אומרת שאני צריך להשמין קצת ומציעה לי אוכל, אבל מהרגע שהיא ידעה… אפילו חיוך לא היה לה בשבילי."

"איך זה שאבא של גילי לא הכיר אותך?" שאל אדי שפניו נותרו אטומות וחסרות רגש למשמע סיפורו הנוגע ללב של יאן.

"הוא פגש אותי רק פעם אחת, לפני שנה, כשעוד הייתי עם שיער קצר. הוא עובד קשה ואין לו הרבה זמן, גם גילי בקושי רואה אותו. גילי המסכן, הוא כל כך פוחד..." יאן כבש את פניו בכפות ידיו וישב כך דקה ארוכה, שותק ואומלל.

"ואיך הסתבכת עם החוליגאנים האלו?" המשיך אדי לחקור את הנער, פניו קשים וחסרי רגש. לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך אדיש וקשוח אחרי הסיפור הנורא ששמענו.

יאן משך בכתפיו, "הם מכירים אותי מהפנימייה. הסתובבתי במרכז וחיכיתי ליד תחנת האוטובוס לגילי והם הופיעו פתאום והתחילו להציק לי. אם לא הייתם מגיעים… אני לא יכול לחזור לפנימייה ולא לאבא, וסטפן בטח שלא יסכים לקחת אותי אליו עכשיו, כשהוא נשוי והכל. אני לא מוכן לשקר יותר ולהעמיד פנים, אצלכם טוב לי כי אתם כמוני, בבקשה, אני יכול להישאר אתכם?" הוא העביר את עיניו ממני לאדי והבעת להיטות עלתה על פניו החיוורים.

"בסדר." אמר אדי והתניע את הרכב, "זה מה שנעשה, אתה יכול להישאר אצלנו רק בתנאי שתמשיך ללמוד. דימה ישיג לנו אישור להיות המשפחה האומנת שלך וככה נקבל קצת כסף בשבילך, וחוץ מזה תעבוד בשבתות ובחגים במשתלה בשביל הדמי כיס שלך ותעזור קצת בבית עם הילדים והכל, נראה לך?"

"אני לא מוכן לחזור ללמוד בתיכון." אמר יאן ופניו הזדעפו.

"תוכל ללמוד בבית ספר אקסטרני." הצעתי. הוא החמיץ פנים, אבל היינו נחושים בדעתנו שעליו ללמוד.

בשבוע שאחר כך הסדרנו הכל. דימה בירר ומצא שסיפורו של יאן מדויק, ושאביו הגיש תלונה על העלמו, אבל לא טרח לעקוב אחרי החיפושים הלא כל כך נמרצים שנערכו אחריו.

שירותי הרווחה הסכימו בלי בעיות לתת לנו להתמודד עם גידולו של יאן ואפילו שילמו לנו תמורת הטרחה קצבה קטנה שהפקדתי בחשבון חסכון בשבילו.

אדי הסכים שזה רעיון טוב ושנינו החלטנו לא לספר בינתיים לנער על הכסף. אחרי הצבא תהיה לו הפתעה נחמדה שתעזור לו בעתיד. החלטנו שהוא יתחיל ללמוד שוב רק אחרי החופש הגדול ובינתיים ינוח ויתרכז באימון בנגינה ובעליה במשקל שאיבד כשהיה חסר בית. בטי הביאה אותו לחאתם שעט כמוצא שלל רב על השיער האדמדם שלו וסיפר אותו יפה, למרבה אכזבתה של עדי שאהבה לעשות לו צמות ולהשתעשע בשערו כאילו היה בובת ברבי.

עד שגילי אזר עוז ובא שוב לבקר אותנו עברו כמעט שבועיים. בינתיים יאן הספיק להכיר כמעט את כל חברינו ובני משפחתנו, והסתגל במהירות ובקלות לחיים אצלנו.

היה תענוג להביט בו, עומד ליד הגז, מותניו חגורים בסינר קטן ומשובץ, מכין פנקייק לילדים, צוחק ומתבדח אתם ונהנה מהחיים.

צלצול פעמון הריץ את ארז לדלת, שמעתי אותו אומר, "כן, בטח. הוא כאן." ופתאום הופיע גילי רביב במלוא הדרו במטבחנו, לבוש ג'ינס מגוהץ למשעי וחולצה יפה עם פסי תכלת עדינים, נראה מעט לחוץ, אבל מטופח ויפה תואר.

אנחנו לעומתו היינו רק במכנסיים קצרים וטריקו מרוטות, סרוחים סביב שולחן האוכל, ממתינים לפנקייק שלנו, ותוך כדי כך קוראים בעיתון השבת, שכעת, במוצאי שבת, התפרק לדפים בודדים וגלש על הרצפה.

גילי בירך אותנו בנימוס ושאל את יאן אם הוא יכול לדבר איתו קצת בפרטיות. ראיתי שלמרות הופעתו השלווה הוא מבוהל ומאוד הערכתי את אומץ ליבו, בטח לא היה לו קל להגיע אלינו אחרי מה שקרה במחסן. "אני עסוק." אמר יאן ביובש, "אדי ועמית לא מחזיקים אותי כאן בגלל העיניים היפות שלי. היום תורי להכין ארוחת ערב."

גילי העביר את משקלו בעצבנות מרגל לרגל. "אני יכול לחכות עד שתגמור?" שאל במבוכה.

"לא יודע." אמר יאן באכזריות. "אני לא גר פה בחינם, צריך עוד לרחוץ כלים, לשטוף את המטבח ולהשכיב את הילדים. זה ייקח עוד די הרבה זמן."

החלפתי מבט עם אדי ולא ידעתי אם להתרגז או לצחוק. יאן התנדב להכין ארוחת ערב כי אהב לבשל, ומעולם לא עלה בדעתנו לדרוש ממנו שיעבוד תמורת החדר שלו. ברור היה שהוא מנסה להתעלל בגילי שהשפיל עיניים, הסמיק ונראה כאילו הוא שוקל לברוח החוצה, אבל הרצון לפייס את יאן התגבר על הבושה. הוא שב ומלמל שבכל זאת, אם לאף אחד אין התנגדות, הוא יחכה עד שיאן יתפנה. יאן משך בכתפיו והמשיך להפוך את הפנקייק במחבת.

אדי הזמין את גילי לשבת וחייך מאחורי העיתון למראה הנער שבלע בעיניים מעריצות את עכוזו של יאן שהיה הדוק במכנסי התעמלות שחורים, קטנים עליו בשני מספרים לפחות.

כשהסתיימה הארוחה החלטתי שדי בכך, הנער הושפל דיו. התרתי את הסינר ממותניו של יאן וטפחתי על ישבנו הקטן והמוצק, "קדימה סינדרלה." אמרתי לו בתוקף, "לך עם גילי למרפסת. אני כבר אסדר כאן הכל, אדי קח את הילדים לישון."

"תודה." אמר גילי בנימוס אחז בזרועו של יאן ומיהר לצאת למרפסת. הוא ויאן התיישבו על המעקה ופצחו בשיחה סוערת. בהתחלה יאן ישב אטום פנים והקשיב, אבל אחר כך התעצבן והתחיל לנאום בכעס, מניף את ידיו, הולך הלוך ושוב, נרגז ונעלב, בעוד גילי יושב מולו שותק ונזוף.

בהתחלה יכולתי לשמוע רק חלקים מהשיחה, אבל כשיאן הניח לאופי הג'ינג'י שלו להתפרץ ופצח בנאום סוער שמעתי היטב כל מילה. "אני לא מוכן לחיות ככה יותר גילי, לא מוכן לשקר יותר. אני יודע שאתה מצטער, אבל מה זה עוזר לי? אז מה אם ההורים שלך יכעסו? כל החיים תחיה לפי הראש שלהם? בשנה הבאה אתה מתגייס, עוד כמה שנים תהיה עצמאי, ומה עם הקרקפת? היא בהמה, אבל אפילו לבהמה מגיע איזה יחס. למה אתה משקר לה ומטעה אותה? בסוף היא עוד תכנס להריון ואז… ואל תגיד שלא, ראיתי אתכם במחסן, היא אחת מאלו שנכנסות להריון שנייה אחרי שאתה מוריד את המכנסיים, ולא יעזרו לך קונדומים וכדורים, אצל מכשפה כזו כל קונדום נעשה מסננת והכדורים מאבדים את הכוח שלהם. ככה זה אצל קרקסיות כמוה…"

"שמה רקפת יאן והיא לא..."

"לא אכפת לי!" התפרץ יאן בזעם, "גם אם תתחתן ותעשה איתה ילדים בסוף תצטרך להתגרש ואחר כך הילדים שלך יאשימו אותך שהרסת להם את החיים. אתה מתחיל עם שקר קטן אחד כדי לא לעשות יותר מידי גלים וכמה שנים אחר כך אתה הורס את החיים של כולם." הוא תפס את כתפי חברו הגבוה ממנו ונענע אותו בלהט, "גילי, אתה בוחר להתחיל את החיים שלך בשקר ורוצה לגרור אותי אחריך, אני לא מסכים. לא!"

גילי לפת את פניו הלוהטים של יאן בכפותיו והטביע נשיקה על שפתיו, "בבקשה יאן, רק היום, בוא איתי אני מבקש…"

יאן הדף אותו ממנו בכעס, "לא מוכן. לך מכאן, וגם לתזמורת אני לא חוזר יותר. לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. לך מפה!" לרגע הם לטשו מבטים פראיים זה בזה, ואז גילי הסתובב וברח.

יאן כשל חזרה למטבח וצנח על הכסא, כובש את פניו בכפות ידיו. "מה הוא רצה שתעשה?" שאל אדי שהתגנב למטבח אחרי שהשכיב את הילדים וצפה בשניים בלי בושה.

"הוא רצה שנחזור למה שהיה, ששוב נהיה חברים כמו קודם. רצה להישאר לישון כאן הלילה, ביום הוא עם קרקפת ובלילה, כשאף אחד לא יודע, הוא ואני…"

"לא הוגן מצדך להוציא את הכעס שלך על החברה שלו. מספיק שהוריה נתנו לה שם טיפשי כזה." ניסיתי להרגיע את כעסו, "והיא לא אשמה שהוא הומו, היא בטח אוהבת אותו."

יאן הביט בי בזעם. "אני שונא אותה." הצהיר, "היא נמרחת עליו ומנסה להרחיק אותו מהלהקה ו… אז מה אם היא יפה? זה לא אומר שמותר לה להשתלט עליו."

"אתה כועס כי נדמה לך שגם הוא אוהב אותה." קבע אדי. "תראה יאן, לכל הומו יש את הבחורה הזו שהוא חושב שאם יום אחד הוא יפסיק להמשך לגברים הוא יתחתן איתה. אפילו לעמית יש אחת כזו."

הוא פרץ בצחוק למראה פרצופי הזועם ואפילו יאן חייך קצת. "אל תשווה את בטי לרקפת המגעילה." מחה, "בטי יודעת שעמית הומו ולא מנסה להתחנחן כל הזמן וחוץ מזה היא מתוקה וצנועה וקרקפת המגעילה עם החולצות בטן שלה וכל ה… הענטוזים האלה…"

נעימת חצוצרה נשמעה פתאום מבחוץ. מישהו ניגן ברוב רגש את 'קריזיי' ואחר כך המשיך בשרשרת של מנגינות בלוז רגשניות כגון 'מיסטי', 'קריי מי אה ריבר' וכיוצא בזה. אדי גלגל את עיניו בלעג, אבל לדעתי גילי ניגן יפה וברוב רגש.

ראיתי איך פניו הזועמים של יאן הולכים ומתרככים ככל שגילי המשיך לנגן. בסוף אדי נשבר וביקש מיאן שיצא החוצה ויעשה משהו עם החבר הסנטימנטלי שלו לפני שכולנו נחטוף סכרת.

יאן זינק לחצר שכבר הייתה חשוכה וחזר אחרי דקה עם גילי והחצוצרה שלו. שני הנערים החזיקו ידיים וברור היה שבסופו של דבר גילי יקבל את הלילה שלו עם יאן. מה יקרה אחר כך? רק אלוהים יודע. 

***

"רוצה לשתות?" שאל אדי ערב אחד, כשישבנו והתבטלנו במרפסת. הילדים כבר ישנו ויאן עם הלהקה שלו הסתלקו לנגן במחסן הישן של ורדיגר. רעיון נהדר של בטי שהציל אותנו משמיעה חוזרת ונשנית של מוזיקת ג'ז שאמנם הייתה אהובה עלינו, אבל בכל זאת יש גבול כמה פעמים אפשר לשמוע אותה נעימה שוב ושוב ושוב.

הלהקה של יאן מנתה כמובן את ידידו גילי ואת איתי ואיסי - שני חבר'ה פרועים למראה, מקושטים בפירסינג ובקעקועים. אחד ניגן בתופים והשני בגיטרה. את הלהקה הם הקימו עוד לפני העלמו של יאן כשנפגשו בתזמורת הנוער של בית הספר התיכון. התזמורת נגנה מוזיקה מסחרית מידי לטעמם של הצעירים שרצו לאלתר מנגינות ג'ז ולעשות ניסיונות מוזיקליים נועזים שמרטו את עצבי.

יאן סירב לחזור לתזמורת, אבל למחרת ביקורו הראשון גילי חזר והביא איתו את שני הנערים כתגבורת. איתי ואיסי הצליחו להשפיע על יאן לחדש את ימיה של הלהקה כקדם.

תמורת צביעת המחסן ותיקון הגדר סביבו התיר להם מר ורדיגר, שהיה חרש כמעט לחלוטין, לנגן כאוות נפשם במחסן הכלים הישן והמבודד שלו. אין לי מושג מה היה הסיפור שסיפר יאן לחבריו על היעלמותו וחזרתו, אולי סיפר את האמת ואולי לא.

"כן, אני רוצה לשתות מיץ." אמרתי, מצפה שאדי יתחכם וישלח אותי להביא מיץ לשנינו, אבל הוא הפתיע אותי, קם ויצא למטבח וחזר עם מגש עמוס בעוגיות ומיץ, מניח אותו בזהירות על שולחן המתכת העגול שעמד במרפסת. בדקתי את המגש – תחתיות, עוגיות מצופות שוקולד, מפיות - סימן בדוק למצפון לא נקי.

"מה עשית וכמה זה עלה?" שאלתי בחשדנות.

הוא צחק קצת ואז נזכר מה עשה ונאנח, "אני לא גאה בזה, אבל לא הייתה לי ברירה, בסוף השבוע הבא יש מסיבת חתונה לבת של דודה מריטו ואני לא יכול לקחת אותך איתי."

מסיבות חתונה או לוויה, או כל אירוע אחר אצל האתיופים נחגגו במשך כמה ימים. אדי היה הולך לפעמים עם תמר ודימה לכל מיני שמחות משפחתיות ואותי היה משאיר בבית לשמור על הילדים. לא היה לי אכפת, כולם שם היו אתיופים שדברו אמהרית ואני הייתי הפארנג'י היחיד - דימה כבר לא נחשב פארנג'י - אדי נהג להישאר רק יום, חוזר אלי מהר ככל האפשר בתירוץ שהוא עובד.

אף פעם לא שאלתי אותו אם הוא סיפר להם עלי. הנחתי שהם מבינים מדוע הוא לא נשוי ויודעים מי נשאר לשמור על הילדים, אבל משום מה אף פעם לא דיברנו על זה. בלי מילים היה ברור לשנינו שנוכחותי בחייו צריכה להישאר סוד, אולי סוד גלוי וידוע, אבל סוד שלא מדברים עליו בציבור.

מאחר ואין לי שום ניסיון במסיבות משפחתיות עתירות דודים ודודות העדפתי להישאר בבית. כל זמן שהוא השאיר לי את הילדים כפיקדון וחזר אלי זה לא הפריע לי.

אדי הניח את הכוס שלו ואחז את ידי, מביט ברצינות רבה בפני, "זאת מסיבה של כמה ימים וגם הילדים מוזמנים." אמר ברוך, "יהיה לך סוף שבוע שלם לבד, תוכל ללכת למסיבה של מריו אם תרצה." הוסיף בבהילות והשתמט ממבטי. הוא ידע שאני לא אוהב ללכת בלעדיו למסיבות. אני לא טוב בדחיית חיזורים של גברים, דווקא עם חיזורים של נשים קל לי יותר להסתדר, גברים תוקפניים מידי בשבילי ותמיד היו נטפלים אלי כל מיני נודניקים. זה היה מצחיק את אדי שנהג לעזוב אותי לבד במסיבות כדי לקשקש עם מכריו, ותמיד היה חוזר לחלץ אותי ברגע האחרון מהחרמן התורני שניסה לכפות עלי ליטופים לא רצויים. 

"למה אתה לוקח את הילדים?" מחיתי, "הם ישתעממו שם."

"יהיו שם עוד ילדים והם צריכים להכיר את המשפחה המורחבת שלהם ואת המסורת האתיופית. כאן במושב הם גדלים כמו שני אשכנזים קטנים, והם לא." אדי האמין מאוד במסורת ובמשפחתיות.

"בסדר," השתכנעתי, "אבל למה אני לא יכול…" הבעת החמלה העדינה שעלתה על פניו של אדי השתיקה אותי. ברור שאני לא יכול להגיע לשמחה משפחתית, בתור מה אני אבוא? גם אם הייתי בחורה זה היה עלול להיות מביך, אבל בתור החבר של אדי? אין סיכוי.

"אל תדאג. יטפלו בהם יפה, אף אחד לא יגיד כלום על דבי, זה יהיה בסדר, אתה תנוח קצת מאתנו ו…" אדי חיבק את כתפי והטמין את פניו בחזי, "אחרי שנחזור עוד יישארו לנו שבוע וחצי של חופש. הקטנים יהיו עם הוריך באילת ואנחנו נוכל לנסוע לתל אביב ולבלות כמו שני רווקים."

אדי דחף את ידיו מתחת לחולצתי, מעביר ריצודי עונג לאורך עמוד השדרה שלי. "אני יודע שזה לא הוגן." בקע קולו, עמום קצת, מתחת לסנטרי, "אבל אין לנו ברירה."

"זה בסדר אדי, אני מבין." מיהרתי להתרצות. דורס בתקיפות את תולעת היתמות שהתחילה לכרסם אותי מבפנים. "באמת לא יזיק לי לבלות קצת לבד." הצהרתי בעליזות ונישקתי אותו, "אתה חושב שמריו באמת חוגג את יום ההולדת שלו בפעם האחרונה? הוא לא מגזים קצת? מה זה כבר שלושים וחמש?"

אדי גיחך בעצב ואחז את פני בכפות ידיו הארוכות והיפות, אצבעותיו קרירות למגע על פני הלוהטים. "אתה  כזה שקרן עלוב," הפטיר בבוז מהול בחיבה, והדמעות שלי – דמעות של ילד עזוב שתמיד ממתינות להתפרץ החוצה - התחילו לזלוג. הוא נאנח בסיפוק ונישק את השבילים הרטובים על לחיי.

אדי לא יניח לי אפילו את מעט הנחמה המפוקפקת שבהעמדת פנים. לו מותר להיות מעורפל ומסתורי ככל שירצה, אבל אני צריך להיות שקוף לחלוטין בפניו, ככה הוא רצה אותי. "בוא נעשה עסק, אני לא אתן לאף דודה לשדך אותי לאיזו בתולה חסודה ואתה תיזהר מסמים ומגברים יפים וחרמנים, בסדר?"

משכתי מעליו את המכנסים הקצרים. שוב הוא לא לבש תחתונים, כמה שהזין שלו גדול ויפה, אני מנסה לקחת אותו לפה, אבל אדי הודף אותי בעדינות. "לא כאן. נעלה למעלה."

הוא צבט את ישבני כשמיהרנו במעלה המדרגות למיטה, "תבטיח לי שתיזהר במסיבה עמית. כשאתה מתחרמן אתה מאבד את הראש ונעשה כל כך פזיז." הטיף לי מוסר וסתם את הפה רק כשנשכבתי עליו, לחצתי את כתפיו למזרן ואמרתי לו שיסתום כי הוא היחיד שגורם לי לאבד את הראש.

 

דימה

מראש ידעתי שלהשאיר את עמית בבית זה רעיון גרוע. כל הדרך לאשקלון תמר והתאומים דברו על זה, טוחנים שוב ושוב את חוסר הצדק שבהתנהגותו של אדי כלפי עמית. מזל שהילדים ישנו ולא שמעו איך הם ירדו על אדי בלי רחמים, מזכירים לו נשכחות עוד מתקופת הצבא, איך ניצל את עמית התמים והמאוהב, איך נעלם לו פתאום, איך הניח לו לטפל בו כשהיה מאושפז, שולח אותו לקנות אוכל אתיופי במקום האוכל המכובס של בית החולים, איך רמס את רגשותיו של עמית ובגד בו על ימין ושמאל כשחיו אצלנו ואיך ברח לתל אביב, משאיר את עמית שבור לב. ושוב חזרו על סיפור מותה של דבי, חזרתו המפתיעה של אדי לחייו של עמית וההתנהגות האידיוטית שלו כלפי הילדים.

"וגם היום אני בטוחה שאתה מסתלק מידי פעם לתל אביב, אל החברים שלך, ומשאיר אותו בבית עם הילדים." חזרה תמר לעוולות ההווה, "בשביל לכבס ולבשל ולנקות אחריך הוא מספיק טוב, אבל לבוא לחגוג עם המשפחה שלך…"

"מספיק ודי!" צעק אדי והכה ביד קפוצה על ההגה. "הסברתי לו הכל והוא מבין. גם הוא לא רצה לבוא. את חושבת שהוא היה נהנה לשמוע אותנו מנסים להסביר מי הוא ומה הקשר שלו אלי? תשתקי כבר ודי!"

"אדי צודק תמרה." אמרתי בשקט, "אל תתערבי במה שקורה איתם, את לא יכולה להבין את זה."

היא התנשמה בקול וכמעט שענתה לי, ואז התגבר החינוך האתיופי שלה על זעמה והיא השתתקה. הבטתי במראה אל התאומים שישבו מאחור בטנדר של הפג'ו והקשיבו דרך האשנב הקטן לויכוח. ידעתי שהם הסכימו עם תמר, אבל הנזיפה של אדי השתיקה אותם. גם הם, אחרי הכל, קבלו חינוך אתיופי מסורתי.

הבעיה הייתה שארז ועדי התחנכו אצל עמית ולא למדו שהמבוגרים תמיד צודקים, ושאסור להתווכח עם גדולים. כשהגענו לאשקלון הם התעוררו, גילו שעמית לא נמצא אתנו והתחילו לצרוח. ארז בעט באדי ועדי פרצה בבכי והתעקשה לא לאכול כלום ולא לסרק את שערה שנפרע תוך כדי שינה בטענה שרק עמית יודע איך לסדר לה את הקוקיות. רק אלון הקטן לא בא בטענות וחייך בשמחה אל כל מי שחייך אליו למרות שאם הוא היה יודע לדבר הוא בטח היה שואל למה עמית לא כאן.

גם הוא אהב מאוד את עמית שהיה נושא אותו על גבו ומפנק אותו. גם אני התגעגעתי אל עמית ושאלתי את עצמי איפה הוא מבלה עכשיו ואם הוא מרגיש עצוב בגלל שעזבנו אותו בבית, או שאולי הוא מרוצה להיות קצת לבד בלי כל האתיופים הרעשניים האלה שבטח היו לוטשים בו מבטים ומרכלים מאחורי גבו, כמו שהם עושים לי עד היום.

אחרי החופה אדי נעלם פתאום עם דודה מריטו שעדיין ישבה על כסא גלגלים ונראתה רזה ואפורה למרות החיוכים הרחבים ששלחה לכל עבר.

היא נורא שמחה לראות את הנכדים שלה ובקשה ממני שאשלח תודה מיוחדת לחבר של אדי שמטפל בהם כל כך יפה. אני לא יודע למה אדי חשב שאם הוא מסתתר בחור נידח בצפון אף אחד לא ידע עליו ועל עמית? העדה האתיופית קטנה ומקושרת היטב. אדי - בנו הבכור של אברם מקונו שהיה פעיל עליה ידוע מאוד - היה מוכר לכולם.

אני בטוח שלא היה אפילו אדם אחד שלא ידע למה הוא לא התחתן שוב, וכולם, אפילו הזקנים שלא דברו עברית ידעו בדיוק מה היו שווים הנישואים שלו לדבי.

תמר לקחה את הילדים לישון והתאומים נעלמו אי שם עם חבורה של בני נוער בגילם. אני הוצפתי כרגיל בהמון של מבקשי עצות שרצו לדבר איתי ולהתייעץ איתי. לדעתי זה בגלל המקצוע שלי, ואילו תמר טוענת שהם היו מתקהלים סביבי גם אם הייתי סתם פועל שחור או מורה להתעמלות. "זה בגלל שיש לך נשמה של עובד סוציאלי דימיצ'קה." היא סונטת בי בחיוך, "אתה פשוט אוהב לעזור והם מרגישים את זה עליך. אם לאף אחד לא יהיו יותר בעיות אתה תהיה אומלל." טוב, אם היא צודקת אז אני מסודר, במדינה שלנו אין סיכוי למחסור בבעיות, זה בטוח.

אדי חזר רק לפנות בוקר. הוא התיישב על המיטה שלנו, שהייתה עמוסה בילדים גם ככה, וניער אותי בעדינות. "בוא דימיצ'קה, נוסעים הביתה." פקד עלי.

הוא הציע לתמר להישאר עם התאומים והילדים כדי לא להפסיד את המשך החגיגות, אבל לתמר היה די מארז ועדי הנרגנים שרצו את עמית ואת סבא טדי וסבתא נינה, ועוד יותר נמאס לה מההצקות של הנשים שחקרו אותה איך זה להיות נשואה לפארנג'י. היא לא מספרת לי מה בדיוק הן שואלות, אבל אני יכול לתאר לעצמי.

אדי סירב לספר לי איפה בילה את הלילה. "דברתי עם דודה מריטו ודוד שלמה." אמר קצרות "בוא ניסע להציל את עמית. הוא שוב הסתבך."

"מה קרה לו?" חקרתי בדאגה. נקשרתי אל הילד היפה הזה שהתפתח מנער ביישן ועצור לגבר חם ורגיש, והערכתי מאוד את העקשנות הרכה והסבלנית שלו, ואת הכישרון שלו להתמודד עם אדי ולהמשיך לחיות איתו, ואפילו לביית אותו מעט.

אהבתי גם את חוסר המודעות שלו להופעה המדהימה שלו ואת הנאמנות המוחלטת שלו לעצמו ולאהבה שלו לאדי.

אדי נאנח, "הפארנג'י הקטן והטיפשון הזה, הוא בטח לקח משהו, איזה אקסטה, או אולי עישן איזה חומר, ואחר כך מישהי נחתכה וירד לה דם והוא… דם תמיד עושה לו פלשבקים ללבנון."

"מה מריו עשה כשזה קרה?" שאלתי בדאגה. עמית לא היה חיית מסיבות ולא ידע להתמודד עם סמים. אפילו קצת בירה או יין הפילו אותו לקרשים.

"מריו נבהל ונתן לאיזה מכיר שלו, בחור הולנדי בשם דה פריז, לקחת את עמית אליו הביתה." נאנח אדי, "מריו מספר שההולנדי היה מוקסם מעמית ונדבק אליו מהרגע שראה אותו. אתה יודע איך הוא משפיע על אנשים מסוימים." והוא גיחך לעצמו, די גאה בזה שיש לו חבר שגורם לגברים לאבד את הראש בגלל יופיו.

"אבל הדה פריז הזה? מי הוא בכלל? איך הם נתנו לו לקחת את עמית אליו? ואם עמית מסומם… הוא עלול לפגוע בו, אולי..." אני משתתק ומחליף מבט עם אדי ושנינו חושבים על אותו הדבר - עמית העירום והמדמם שוכב מעולף על המיטה שלהם.

"אל תדאג כל כך דימה, מריו הבטיח לי שהנס בסדר. עמית יקבל אצלו טיפול מסור. אולי הוא ינסה להשכיב אותו אבל..." הוא שולח מבט מוטרד אל אחותו שמסמיקה במבוכה. "סליחה תמר," הוא מבקש וזז בחוסר נוחות על הכסא. תמר תומכת בכל ליבה בקהילת ההומואים והלסביות ומתגאה בליברליות שלה, וכמובן שהיא מרוצה מאוד שאדי חי עם בחור מקסים כמו עמית, אבל המחשבה על מה בדיוק הם עושים אחרי שהם מכבים את האור גורמת לה לחוסר נוחות עמוקה.

היא מתביישת לדבר איתי על זה ואני מעדיף לא לגלות לה עד כמה אני באמת בקי בפרטים. בכל ימי חיי עשיתי אהבה רק עם שני גברים ודי היה לי בכך. עד כמה שתמר יודעת היו לי לפניה כמה בחורות, אבל היא היחידה שחשובה באמת. אני לא יודע מה היא תעשה אם היא תדע יום אחד על משחק הקריאה ועל סוף השבוע ההוא עם עמית. אני בטח שלא אספר לה וגם לא עמית או אדי. ככל שאנחנו נשואים יותר זמן אני אוהב אותה יותר, אבל אני לא חושב שאני מבין אותה באמת. לפי דעתו של מקס אף גבר לא מסוגל להבין אישה, הן מתוחכמות מידי בשבילנו. אולי הוא צודק, אני מעריץ אותה ואוהב אותה, אבל לא ממש מבין מה קורה בראש שלה.

"אם הדה פריז הזה כל כך בסדר אז למה אנחנו נוסעים לחפש את עמית?" אני חוקר את אדי אחרי שהורדנו את תמר והילדים בבית.

"כי ככה אני רוצה." הוא רוטן בזעף. "אם לא טוב לך תרד ותחזור הביתה."

"שתוק כבר כושי." אני עונה לו חזרה, "אתה פשוט מקנא, נכון?"

"קצת." מודה אדי ואדמומיות כהה פורחת בלחייו. "אני צריך לדאוג לו שלא יסתבך. הוא כזה טמבלון."

"לא נכון אדי, הוא כבר מבוגר מספיק לדאוג לעצמו. אתה מקנא."

"בסדר, אז מה? הוא החבר שלי. אני לא רוצה שהוא יהיה עם גבר אחר. חוץ מזה גם הוא קנאי." התגונן אדי בטון ילדותי.

"ובצדק, אתה כמו המאצ'ואים האלה שמנסים להשכיב כל אחת, אבל קושרים את האישה לבית."

"חסר רק שעמית ישמע אותך, הוא יחטיף לך מכות." צוחק אדי.

גם אני צוחק, מרגיש נהדר להיות איתו לבד. אנחנו מדברים בלי לעשות חשבון, כמו שידידים ותיקים עושים, מרגישים חופשיים לגמרי אחד עם השני.

עמית בא אתנו בלי בעיות. נדמה לי שאפילו הוקל לו ששלפנו אותו כל כך מהר מהדירה המצועצעת הזו. בעל הבית נראה לי מפוחד מעט, ואם חושבים על זה אז בצדק. פתאום באים שני בריונים וחוטפים את האורח שלו.

הוא בטח חשב שאנחנו חוליגאנים מסוכנים שבאו לנפח אותו במכות. כשנכנסנו היה ברור שמר דה פריז מנסה לשים ידיים על עמית שניסה להתנגד בעדינות במקום להכניס לו אגרוף בפרצוף, כמו שאני למשל הייתי עושה. אולי הם באמת ישנו יחד בלילה? אוף. אני שונא את כל התסבוכת הזו. הלוואי שאדי היה מביא את עמית אתו לחתונה ואז הכל היה נראה אחרת, ואם כבר חושבים על החתונה, למה דודה מריטו ודוד שלמה לקחו את אדי לשיחה כל כך ארוכה, ועל מה הם דברו?

 

עמית

הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי היה שעון חינני עשוי חרסינה מצוירת דמויות של רועים ורועות לבושי הדר. השעון הראה על השעה עשר ורבע, ולקח לי כמה שניות להיזכר שהיום שבת ולא צריך למהר לעבודה.

ראשי היה מלא ערפל ולא הצלחתי להבין איפה אני, או איך הגעתי לכאן. מהמסיבה זכרתי רק את ההתחלה – מוזיקה רעשנית, גברים מגונדרים בבגדים צבעוניים, המון שתייה. הגיעו כל הפרצופים הרגילים בתוספת של כמה צעירים חדשים, בשר טרי צעיר ומתוח, שרירים מנופחים בחדר כושר, תסרוקות מעוצבות בג'ל, פה ושם כמה נשים, או אולי גברים מחופשים, מי יודע, למי אכפת?

עמדתי תקוע ביניהם, מחייך חיוך מלאכותי שהכאיב לפני, מסביר שוב ושוב למכרים משותפים שאדי נעדר בגלל התחייבות משפחתית. שותה בירה ועוד בירה, אוכל קצת חטיפים, משתעמם, דוחה חיזורים מעצבנים, מתאמץ להיות מנומס, וזהו, יותר לא זכרתי כלום.

אחרי כמה דקות ראשי התחיל להצטלל, והצלחתי להתיישב ולהתבונן סביבי. מצאתי את עצמי שוכב במיטת עץ מגולפת, אפריון תחרה מרוקם מתוח מעל לראשי. השמש המסתננת דרך הבד האוורירי הטילה בהרות אור על הקיר, מזהיבה מלאך שמנמן, עירום וחצוף, נושא מנורה עגולה עשויה זכוכית צרובה בעיטור נאה של פרחים ועלים. הורדתי את רגלי אל שטיח מזרחי קטן וצבעוני וגל בחילה עלה בגרוני, חנק אותי לרגע ונסוג.

בחיים לא קרה לי דבר כזה, הרגשתי כמו גיבור של סרט או ספר - שוכב ערום במיטה זרה, בחדר לא מוכר שאין לי מושג איך הגעתי אליו - לפחות התעוררתי במקום יפה.

הקירות היו מצופים טפט ירקרק משיי, מצויר יער שופע עצים ופרחים, נימפות וסטירים עירומים מתהוללים בין העצים. שני החלונות המקומרים היו מוצלים למחצה בוילונות משי כחולים משוכים בקפלים רבי הוד אחוזים בסרט. כל דבר בחדר השינה הזה היה אלגנטי, שופע חיטובים וסלסולים ועם זאת קליל ונעים לעין.

מיטת האפיריון שאירחה אותי הלילה הייתה מגולפת עץ כהה וממורט, שידת מגרות תואמת ניצבת ממול, מעליה קרוע חלון עגול כשל תא בספינת תענוגות, על זגוגיתו מצויר מלאך כחול עיניים, מחייך חיוך רב חסד אל המיטה שלמרגלותיו.

חיוכו הענוג של המלאך עורר בי הבזק זיכרון קצר וחריף - ישבן ורדרד, רך ועסיסי, עוטה חוטיני עור שחור משפד את עצמו באיטיות מענגת על הזין שלי. גבי לחוץ אל סורגי העץ המגולפים של המיטה, אני מועך בין אצבעותיי פטמות אדמדמות ורכות, שיער בהיר וריחני מצליף על פני… די כבר עם זה.

קמתי בזהירות ושוטטתי בחדר בחיפוש אחר בגדי. פתחתי דלת לבנה ומצאתי את עצמי  בשירותים מצועצעים. אריחים ורודים מצוירים ערבסקות לבנות, כיור ואסלה לבנים, מבריקים. בראי גדול מעל לכיור בצורת צדף צפו פני – לבנים, מתוחים, סהרונים סגולים מתחת לעיני.

התבוננתי בהן והגעתי למסקנה שאני לא אוהב את עצמי הבוקר. שערי הפרוע היה ארוך מידי, והניגוד בין צווארי וזרועותיי השזופות לבין חזי ובטני הלבנים והחלקים משיער נראה מגונה. פני הלא מגולחים והשיזוף הצבאי שלי גרמו לי להראות כמו בטלן הולל.

התנחמתי שלפחות אני לא שמן, בזכות המשתלה שמרתי על כשרי גם בלי לעייף את עצמי בחדר כושר מעוצב מלא הומואים מטופחים מידי שמנסים לבדוק לי את התחת.

על המתלה גיליתי מגבות בצבע אפרסק, וחלוק מגבת לבן. הסבון היה מונח בתוך צלוחית חרסינה ורודה בצורת צדף. ממש חמוד, אולי המארח שלי הוא בכלל בחורה. לא יכול להיות שגבר נורמאלי משתמש במקלחת הזו, מצד שני מה אפשר לצפות מאחד שכרע ברך לפני ומצץ את בהונות רגלי עד ששוב עמד לי ואז הלביש עלי קונדום סגול ו… נו, די כבר עם זה.

כדי להימלט מדמותי במראה נכנסתי למקלחון השקוף. אחרי התלבטות מול המבחר העצום של בקבוקים שמצאתי על מדף השיש בחרתי בשמפו שהבטיח לי שיער נקי, מבריק ורווי לחות, וחפפתי בו את שערותיי בתקווה שהמים ישטפו מעלי גם את זיכרון אירועי הלילה הקודם.

אחר כך הסתרתי את מערומי המביכים בחלוק הרך, מצחצח את שיני באצבע טבולה במשחת שינים בטעם מנטה. הריח של המשחה הירקרקת, ריח חריף ונקי, החזיר אלי עוד פיסת זיכרון – יבבת ההפתעה שלו כשמרחתי את המשחה הקרירה על פי הטבעת האדמדם שלו. הוא צרח כשדחפתי פנימה את הזין הסגול שלי, וצעק שוב כשתלשתי מעל ישבנו הוורוד את החוטיני… כשפיסת העור השחורה נשרה לרצפה חפנתי בכפי אשכים קטנים וחלקים וזין קצר ועבה. אני זוכר את עצמי משפשף בעדינות את הזין שלו ואת שנינו גומרים יחד.

אחר כך חיבקתי אותו ונשקתי את כתפיו הלבנות בעוד הוא מתייפח, ממלמל מילים בשפה שכמעט הבנתי, אבל לא לגמרי. פניו מוסתרים ממני במסך של שיער בלונדיני עדין ואחר כך… הזיכרון שוב חומק נעלם. מוטב ככה.

הסתרקתי, ניגבתי יפה את הרצפה במגב ורוד ויצאתי לחפש את המארח שלי.

מצאתי את עצמי בפרוזדור קטן ולבן מעוטר ברפרודוקציות ממוסגרות, מופשט של קנדינסקי מצד אחד, פרחים של מונה מצד שני. וילון חרוזי זכוכית צבעוניים נקש ענוגות כשעברתי דרכו ונכנסתי לסלון גדול ומואר שכאילו צנח לכאן מאירופה של המאה התשע עשרה.

בניגוד לריהוט של סבתא אנה הרהיטים כאן היו קלילים, בהירים, מרופדים בדים צבעוניים, וילונות לבנים מרחפים מסגרו שלוש חלונות קמורים שדרכם נשקף נוף חיפאי מובהק של המפרץ, הנמל, שפך הקישון, הלבניות המפורסמות, הקריות ורחוק רחוק, מעבר לאובך של יום קיץ חם, ראש הנקרה.    

"כשיש ראות טובה אפשר לראות עד ראש הנקרה." אמר מאחורי קול רך במבטא זר.

הסתובבתי, מהדק את חגורת החלוק למותני כמו בתולה ביישנית וגיליתי גבר בן שלושים, אולי קצת יותר, לא גבוה, מוצק, עגול פנים, עורו ורדרד, שערו החלק והבהיר אסוף בקוקו קטן על עורפו, עיניו הצרות כחולות ועליזות, מנצנצות אלי מעל לחיים חלקות ומבהיקות, עומד בפתח המטבח, אוחז מגש מכוסה כיפה כסופה מהסוג שרואים בסרטים ישנים.

הוא חייך אלי והניח את המגש על שולחן אוכל עגול מכוסה מפה לבנה. "בוקר טוב עמית, אני הנס דה פריז." הושיט לי כף יד קטנה ולבנה. המום קצת לחצתי את ידו ושאלתי לאן נעלמו בגדי.

"הם במייבש." חייך אלי הנס בחביבות. "איך אתה מרגיש? מוכן לאכול ארוחת בוקר?"

"דה פריז זה שם הולנדי?" שאלתי בסקרנות, והוא מיהר להשיב בחיוך שכן, הוא יליד הולנד והוא עלה לארץ לפני שלוש שנים. הנהנתי בנימוס, חש שיש פה טעות, מעולם לא ראיתי אותו ולא היה לי מושג איך הגעתי לדירתו ובכל זאת הוא נהג בי בחביבות שופעת ידידות ורצון טוב והגיש לי ארוחת בוקר מעולה - מיץ תפוזים, קפה משובח, טוסטים עם חמאה ודבש, ריבה אנגלית נהדרת וחביתה מטוגנת בחמאה.

"הכל כשר." הבטיח, אבל כשהערתי שאני לא מקפיד על כשרות הוא חש למטבח וחזר עם מגש של פרוסות נקניק וגבינות קשות. אדי היה מתעלף.

סעדנו את ליבנו מול הנוף היפה של מפרץ חיפה ואחרי האוכל הנס פתח דלת זכוכית מוגנת בסורג מתכת מסולסל, חושף לפני מרפסת תלויה קטנה ועגולה, וחייך באושר למראה התפעלותי מהנוף המרהיב של הגן הפרסי הנשקף אלינו מלמטה.

נשמתי מלוא ראותי אוויר מלוח ורענן וחייכתי אל השמים הכחולים ואל השושנים שפרחו סביב המקדש הבאהאי הנפלא. כבר שכחתי כמה זה פשוט לנוח סתם ככה ולהירגע. למה אנחנו לא יוצאים אף פעם לחופש באיזה מלון נחמד? למה אנחנו עובדים כל הזמן, עסוקים, רצים אחרי הזנב שלנו? מודאגים כל הזמן בגלל ילדים, עבודה, פרנסה, סידורים, מילואים... מתי נירגע, נסתכל על הים והשמיים הכחולים ופשוט נחייך?

***

הנס נעמד לצידי, מניח יד קטנה וחזקה על כתפי. הוא היה נמוך ממני בראש, כולו מטופח ומצוחצח, מדיף ריח בושם נעים, לבוש מכנסי פשתן בהירים וחולצה כחולה, נעול מוקסינים הדורים מעור.

אם הייתי בבית בטח הייתי רוחץ עכשיו כלים כשאני לובש מכנסיים קצרים, לא מגולח, כועס על הילדים שמתעקשים לראות טלוויזיה בקולי קולות, ועל אדי שנשאר במיטה, משאיר לי את ההתמודדות עם הבלגן הרגיל של הבוקר.

מצד שני, אולי יאן היה לוקח אותם לבריכה ואני הייתי חוזר למיטה, דוחה עוד פעם את צביעת מעקה המרפסת, מתענג על זקפות הבוקר שלנו וקם רק בצהרים להכין משהו לילדים הרעבים והעייפים…

"על מה אתה חושב?" שאל הנס וניסה לאחוז בידי.

התחמקתי בזריזות - אני מנוסה בהתחמקויות ממחזרים לא רצויים - ושאלתי אותו איך הגעתי לכאן ואיפה האופנוע שלי. הנס הצטחק, "אתה לא זוכר כלום?" שאל, מנסה להישמע משועשע, אבל נדמה היה לי שהוא טיפה מאוכזב, אולי אפילו נעלב.

למרות מחאותיו עזרתי לו לפנות את כלי האוכל, מחמיא לו בכנות על דירתו היפה, מנסה לחשוב על דרך מנומסת לברר מה בדיוק קרה הלילה.

חשתי נבוך מכדי לשאול בפשטות - סלח לי האם זה היה התחת הורוד שלך שדפקתי הלילה? אולי הייתי צריך לבקש סליחה שקרעתי מעליו את החוטיני השחור והטיפשי ההוא? אדי היה מסוגל לזה, אני לא.

"הנס אני מבקש את סליחתך," ניסיתי להתגבר על מבוכתי, "אבל אני לא רגיל לשתות ואני לא מבלה הרבה במסיבות. אף פעם לא קרה לי דבר כזה... אני מאוד מעריך את האירוח הנהדר שלך אבל…"

"ספר לי על אדי." התעלם הנס מניסיוני הקלוש לברר איך הגעתי אליו, הושיב אותי על הספה והשתלט על ידי הימנית. מרגיש כמו אידיוט בחלוק הלבן שהתעקש להיפתח כל הזמן נשענתי לאחור על המסעד הרך בעוד הוא יושב מולי, ידו האחת מונחת על ברכי והשנייה אוחזת בכפי.

"אדי הוא החבר שלי." אמרתי, מושך את ידי מידו. "אנחנו גרים יחד."

הוא נאנח ונשען לאחור, הניח לברכי והתרכז בפני, "אם כך מדוע באת לבד למסיבה?" חקר בעברית מיושנת, אבל רהוטה. קולו היה עדין ותרבותי והמבטא שלו נשמע קצת גרמני, אבל לא ממש.

התחלתי לספר לו על עצמי והוא הקשיב בעניין, מעודד אותי לספר לו על אדי ועלי, איך נפגשנו בצבא, השטויות שעשינו ואיך נפרדנו ושוב חזרנו זה לזה.

הנס היה מרותק, שאל שאלות, עודד אותי לדבר על עצמי, על רגשותיי, גרם לי להרגיש מעניין ואקזוטי. עיניו התרחבו בפליאה כשסיפרתי לו איך חזרתי לארץ כדי להיות עם אדי אחרי שהוא נפצע בפיגוע והוא אחז שוב בידי מלטף אותה ברוך, "אתה כל כך אמיץ ויפה," אמר בקול מלטף, "וכל כך חזק. איך אתה מצליח לעשות כל כך הרבה, גם לטפל בחבר שלך ובילדים שלו וגם לעבוד, אתה כל כך חמוד." רכן ונישק אותי נשיקה מרפרפת וצנועה, בלי לשון כמעט.

התקשיתי להתנגד לנשיקה עדינה כזו בלי להראות גס רוח. הנס עבר לשבת לצידי, ידו בידי, מביט בפני, מדבר בעדינות וברכות, שואל שאלות, מתעניין ברגשותיי, מחשבותיי, תחושותיי.

שמתי לב שהוא לא שאל על אדי או על הילדים אלא רק עלי. נראה שכל דבר בחיי עניין אותו - האם אני אוהב לעבוד במשתלה? איך זה שלקח לי כל כך הרבה זמן לגלות שאני הומו? מה אמרו הורי? איך עברו עלי השנתיים בארה"ב?

חשתי כמו טרף עסיסי שצייד סבלני מתגנב לעברו בזהירות וידעתי שעוד מעט הוא ינסה לנשק אותי שוב, בונה על זה שעכשיו, אחרי שהיה כל כך נחמד כלפי, יהיה לי קשה להתנגד. ובאמת, אחרי כמה דקות הוא שוב התקרב אלי, ידיו על כתפי, אחר כך על מותני ומשם הן גולשות לירכי. חגורת החלוק שלי כבר הייתה פתוחה, שמוטה על הספה, עוד מעט, אם לא אשים לב, גם החלוק ילך בעקבותיה.

לרגע כמעט התפתיתי, הליטוף שלו היה כל כך קליל ונעים, והריח שלו כל כך טוב, אבל… ניתקתי את עצמי ממנו בעדינות. "הנס, בבקשה ממך אני..."

הוא התעלם מדברי והמשיך בשלו, ידיו משוטטות בעדינות על חזי ובטני, "אתה כל כך יפה." לחש, "אל תדאג, בוא אלי, יש לי עוד קונדומים." ניסה להפשיט אותי בעוד אני נאחז בשולי החלוק כמו עלמה חסודה, מנסה לקשור את החגורה האווילית, מבקש שיפסיק.

הנס שלא התייחס ברצינות להתנגדותי המנומסת, שב והתיר את החגורה ונצמד אלי, מנשק את כתפי החשופות למחצה, לוחש בהתרגשות מילות הפצרה וחיבה בהולנדית, ובדיוק ברגע זה, (שגם אני וגם הוא נעדיף לשמוט בעתיד אל תהום השכחה) נפתחה לפתע דלת דירתו ואדי הופיע בפתח.

די היה לי בחצי מבט כדי להבחין שהוא ראה הכול ושהוא רותח מכעס. כעס שהתחיל לטפח בתוכו עוד לפני שמצא אותי עירום למחצה, נאבק עם המארח הסמוק והנסער שלי. מאחורי גבו ראיתי את דימה, מעביר את משקלו מרגל לרגל, נבוך, משתדל לא ללטוש מבטים. דימה לא נהג להתפרץ בחוצפה לדירות של זרים וידעתי שהוא לא היה עושה את זה בשביל אף אחד אחר חוץ מאדי. 

במשך שנייה ארוכה קפאנו במקומנו ושתקנו עד שאדי שהתאושש ראשון מההפתעה פצה את פיו ודיבר, "קדימה עמית." אמר בקול של הורה קפדן, "אין לנו את כל היום ואני חונה על המדרכה. תתלבש, תגיד שלום לחבר שלך ובוא נעוף מכאן."

פניו היו קפואות ומנהגו אמר אדישות קצרת רוח. רק מי שמכיר אותו היטב כמוני ידע שמאחורי חזותו הרגועה הוא רותח מכעס, כעס שהוא מלבה כדי לשכך את כאב הבגידה שלי. "הנס אתה מוכן להביא בבקשה את הבגדים שלי." ביקשתי בנימוס.

הנס הביט בפני במבט חודר כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיי. "אתה בטוח שאתה רוצה ללכת?" שאל בלחש אינטימי, עומד קרוב מאוד אלי, עיניו בעיני, כפות ידיו הלחות רוטטות על גבי ומותני.

"כן הנס." אמרתי בתוקף והתרחקתי ממנו. "אני חייב ללכת עם החברים שלי."

הוא נשך את שפתו התחתונה, המלאה האדמדמה, הנהן, נעלם לדקה וחזר עם בגדי היבשים והנקיים.

אדי המשיך לעמוד בפתח ולהמתין, מביט ישר קדימה, לא מנסה לדבר איתי או להביט בי. דימה שעמד מאחריו, הציץ בסקרנות פנימה, התרשם מיפי הנוף והריהוט, אבל הקפיד להישאר מאחורי אדי.

תוך שלושים שניות הייתי לבוש שוב בבגדים שאדי בחר לי לכבוד המסיבה - ג'ינס שחור וחולצה אדומה - ולנוכח מבטו החרד של הנס שהציץ בדימה ובאדי בחשש ויתרתי על הגרביים, דחפתי את רגלי לנעלים בלי לטרוח עם השרוכים, הודיתי בחפזה להנס והנחתי לאדי לאחוז בזרועי ולהוביל אותי במורד שתי קומות של מדרגות שיש שחוקות אל הרחוב.

התברר שהנס גר ברחוב שקט ויפה, ממש מעל גן הפסלים, רחוק מאוד מבת גלים, שם נערכה המסיבה של מריו. אדי החנה את הפז'ו על המדרכה מתחת לדירה והאופנוע שלי כבר נמצא בפנים. ידעתי שאם אדי ינהג יהיה עלי להצטופף עם דימה במושב הקדמי ולמרות חיבתי אליו דימה הוא בחור מגודל שתופס המון נפח.

"אולי כדאי שדימה ינהג." הצעתי לאדי, "אני מעדיף להימעך אתך ולא איתו."

"סתום." הוא סינן בזעם ודחף אותי בגסות אל דופן הפז'ו, "לא מגיע לך לשבת מקדימה, לך שב אחורה עם האופנוע שלך."

"מספיק אדי," אמר דימה בפיוס ולקח את המפתחות מאדי, "אתה מגזים. אל תוציא את העצבים שלך על עמית." ביקש והתיישב במושב הנהג.

אדי רטן משהו לא ברור, דחף אותי לתוך הרכב והתיישב לצידי, טורק את הדלת.

"איפה הילדים?" הנחתי את ידי על ברכו החשופה. הוא העיף אותה בכעס ונדבק לחלון, מפנה אלי את גבו.

בחנתי אותו מקרוב והבחנתי שפניו מרוטים מעייפות, ועיניו אדומות כאילו בכה או לא ישן מספיק. "הילדים אצלנו." אמר דימה בקול עליז וחייך אלי, מנסה להתנהג כאילו הכל כרגיל.

"מה קרה? למה חזרתם כל כך מוקדם?" שאלתי אחרי שקלטתי שבעצם הם היו צריכים להיות עדיין באשקלון, במסיבת החתונה. "היום יום שבת נכון?" נבהלתי פתאום - אמנם הרחובות שקטים ויש הרגשה של שבת, אבל לך תדע.

דימה צחק. "כן עמיתוש, עדיין שבת, אבל הילדים עשו לנו את המוות בגלל שלא באת. וכשהתקשרנו לחפש אותך מריו סיפר שהשתוללת במסיבה ואחר כך הסתלקת עם איזה הולנדי אחד ואדי..."

"השתוללתי? למה אתה מתכוון השתוללתי?" נבהלתי, "אני לא זוכר כלום. הייתה מסיבה די משעממת, לא הכרתי כמעט אף אחד ושתיתי רק קצת בירה. על מה אתה מדבר?"

"מריו אמר שכנראה לקחת משהו. בהתחלה רקדת ונהנית והיית ממש חמוד, אבל אז מישהי שברה כוס ונחתכה, חתך לא רציני, אבל ירד לה דם ואתה התחלת להשתגע ולהתנהג בצורה מפחידה. הם נורא נבהלו ונתנו להולנדי הזה לקחת אותך איתו. השארנו את תמר עם הקטנים ונסענו לחפש אותך, אבל מצאנו רק את האופנוע. מזל שלני ידעה מה הכתובת של ההולנדי." 

הם ניסו לברר מי זה ההנס הזה, איך הגעתי אליו ומה עשיתי איתו ועל הכל עניתי שאני לא יודע ולא זוכר, ובאמת, כמעט לא זכרתי כלום. בזיכרוני היו רק קרעים של תמונות - ישבן ורוד ורך חצוי במרכזו בחוטיני מעור, קונדום סגול זוהר על הזין שלי. הבזקי זיכרון של תחושות - הצמרמורת המדגדגת של לשונו בין אצבעות רגלי, המוצקות הלחה והחמה של אברו העבה בכפי ו… די, די, די.

דימה סיפר לי שהחתונה הייתה מוצלחת מאוד. היה המון אוכל טעים, מוזיקה וריקודים, אבל בערב עדי התחילה לבכות שהיא מתגעגעת אלי ונרדמה רק אחרי שתמר לקחה אותה למיטה שלהם. "אז למה לא נשארתם עד הסוף?" תהיתי.

דימה משך בכתפיו והורה בסנטרו לכיוון אדי שנראה מנותק לגמרי, דבוק לשמשת החלון, בוהה כמהופנט בנוף המוכר לעייפה של צומת הצ'ק פוסט. "בגללו. חוץ מזה הילדים נורא התגעגעו, לא היינו צריכים להשאיר אותך בבית. אתה חלק מהמשפחה." חייך אלי, שלח יד גדולה ושזופה מאחורי גבי וניער את כתפו של אדי, "נו, אדי, תבקש סליחה ונגמור עם הסיפור הזה."

"סליחה שלא לקחתי אותך איתי עמית." הפטיר אדי כלאחר יד והמשיך להביט החוצה, כך שיכולתי לראות רק את עורפו השחום והחלק.

"לא ככה." מחה דימה, "תתנצל כמו שצריך אדיסו."

אדי הואיל להפנות אלי את הפרופיל היפה שלו ואני בלעתי בעיני את מראה אפו הישר והנאה, שפתיו הכהות והמלאות, קו הסנטר המגולף שלו. הוא נותר מנותק, שקוע בעצמו, כאילו חולם, כאילו לא נמצא כאן. מה קורה איתו?

"אדי, אדיסו, אדון שוקו." מרוב בהלה איבדתי כל תחושת בושה מפני דימה הנבוך (שהקפיד להביט קדימה, מנסה להתעלם מאתנו), וקראתי לאדי בשם החיבה הפרטי מאוד שהענקתי לו.

זה עזר, סוף סוף הוא סובב את ראשו והביט בי ישירות. ליבי נצבט בתחושת מועקה. מאז מות אביו לא ראיתי אותו כל כך מנותק. לא יכול להיות שכל זה בגלל ההרפתקה הטיפשית שלי עם הנס?

"רציתי לחסוך לך ולי את המבוכה וההסברים, אבל מסתבר שכמעט כולם יודעים עלינו, ומי שלא ידע עד עכשיו ארז ועדי כבר סיפרו לו." אמר באדישות, כאילו אין שום חשיבות לכך שכול המשפחה המורחבת שלו יודעת שאנחנו חיים יחד.

בור עמוק וחשוך נפער בתוך מוחי ואני נפלתי לתוכו במהירות, שדה הראיה שלי הולך ומצטמצם, האור והחום נשארים בחוץ בעוד אני נבלע בחשיכה. מה קורה לי, איזה מין סם לקחתי? איך יוצאים מההזיה המציאותית מידי הזו?

שלחתי יד מתוך החושך הסוגר עלי, לקחתי את כפו הצרה והשחומה של אדי בידי ולחצתי אותה אל פני. "אדי מה קרה? זה בגלל ההולנדי הזה? אני בכלל לא זוכר איך הגעתי אליו ומה עשיתי איתו. הוא סתם ניסה… אל תכעס בגלל השטות הזו." התחננתי.

אדי ניסה למשוך את ידו ממני, אבל אני התעקשתי לאחוז בכפו ולנשק אותה, מצמיד את החלק הפנימי הוורדרד אל פני, טומן בתוכה נשיקות, חש שרק אדי יכול למשוך אותי חזרה אל העולם המואר.

"מספיק כבר עם זה," רטן, "אנחנו לא לבד עמית." הזכיר לי, אבל איכשהו הוא קלט את ההזדקקות הנואשת שלי למגעו, התעלם מכללי הזהירות הקפדניים שלנו והניח לי לאחוז בו. סובבתי אותו אלי, מנשק את פניו ואת כתפיו, מלקק בצימאון את המליחות מהגומה בתחתית צווארו. המגע בו עזר, הנפילה המסחררת נפסקה, והתחלתי לרחף כלפי מעלה, אל האור.

כמה דקות אחר כך חלף על פנינו סובארו לבן וצפר, ראיתי בחטף את הנהג - פנים שמנים, סמוקים ופה מעוות בזעם - וסימנתי לו תנועה גסה בידי. "תפסיק עם זה עמית." ביקש דימה, "אני לא רוצה להתחיל במריבה עם האידיוט השמן הזה." ברגע שנעמדנו ברמזור מול ג'למי, השמן בסובארו שנעצר מאחורינו פתח את החלון והתחיל לקלל, מכנה אותנו הומואים מסריחים, מזדיינים בתחת וכיוצא בזה פנינים.

אחרי שהרמזור התחלף המשכנו לנסוע והוא אחרינו, בעיקול מול הגשר הוא חתך את הנתיב שלנו, עקף אותנו, ממשיך להביט בנו כל הזמן בראי ולקלל.

החזרתי לו מבט שוטם ושנאתי את פרצופו השמן האדום והמזיע, את מוחו הקטן והמטונף, ואת הסובארו המאובקת והדפוקה שלו. "תפנה ימינה לאלרואי ומשם לפארק הקטר." הורה אדי לדימה מתעלם מהסובארו, "אני חייב לדבר אתכם ברצינות."

השמן המשיך קדימה ואנחנו סטינו לפארק החדש שמשתרע על גדות הקישון המשוקם, הילדים קראו לו פארק הקטר בגלל הקטר המשופץ שהוצב כמתקן שעשועים על מסילת רכבת העמק המיתולוגית.

דימה החנה את האוטו מתחת לאיקליפטוס ענק ואנחנו פסענו על שביל חצץ לאורך הקישון, מקשיבים לרחש המים, והתיישבנו לבסוף על ספסל חבוי בין שיחי הרדוף. נחל הקישון זרם לרגלינו בקול פכפוך עדין, חבוי בין שיחי פטל קדוש קוצני, מרחוק שמענו צחוק של ילדים בין האיקליפטוסים העתיקים. מאחורינו התנוססה גבעה קטנה מכוסה דשא, חבורת ילדים נרגשים התרוצצו עליה, מעיפים עפיפונים.

"נחמד כאן." אמרתי והתקרבתי לשיחי הפטל העבותים, רוכן מעבר לשפת הנחל הבוצית כדי לראות את המים הזורמים.

"אתה תחליק למטה, תזהר מהקוצים." משך אותי אדי חזרה לספסל. "הזדיינת איתו?" שאל, כאילו בדרך אגב, אבל זיהיתי את המתח בקולו.

"עם מי?" היתממתי.

"עם ההולנדי המעופף." הבהיר דימה. "כשיצאנו הוא הסתכל עליך בצורה מאוד משונה." הוסיף בחשדנות.

"אמרתי לכם, אני לא זוכר כלום." טענתי וגם ביני לבין עצמי התאמצתי להתכחש להבזקי הזיכרון שטרדו אותי כל הבוקר. אולי ראיתי סרט פורנוגראפי או נכנסתי בטעות לחדר שינה פרטי של מישהו? במסיבות של מריו הכל יכול לקרות, אבל תחושת הקרירות החלקלקה של השיער הבהיר על בטני החשופה, והחמימות הפועמת של הזין העבה והקצר, מתלבט בכף ידי, הזיכרון הזה היה מוחשי מכדי להיות רק הזיה או סרט.

"אסור היה לי ללכת למסיבה בלעדיך אדי." התוודיתי והנחתי יד מפייסת על כתפו. לרווחתי הוא נשען עלי והניח לי לנשק אותו.

"אתה נראה זוועה." החליק את אצבעו לאורך לסתי, "איך אתה מרגיש?"

"כאילו אני ממולא בערפל." הודיתי, "לא יזיק לי לישון קצת. יש לי הרגשה שמישהו גנב לי את המוח ושם במקומו צמר גפן." התנשקנו שוב, נשיקה ארוכה ומתוקה, וכל הערפל התפוגג ונעלם ממוחי ושוב הייתי אני עצמי - לא גיבור רומנטי ולא שחקן בסרט כחול עם ישבן ורוד וחוטיני מעור שחור - אלא סתם עמית שאוהב להתנשק עם החבר שלו וצריך עדיין לצבוע את מעקה המרפסת.

"תפסיקו כבר מופרעים." טלטל דימה את כתפי, "אתם משחיתים את נפש הנוער." רמז בסנטרו לעבר הילדים שרצו במורד הגבעה.

"רוצה גם." צחקתי ונישקתי את שפתיו.

"עזוב אותי, סוטה." צחק דימה ונישק אותי חזרה ואחר כך גם את אדי.

"נו אדי," נזכר דימה פתאום, "הבטחתי לתמר שנחזור לצהרים, מה הסיפור?"

אדי הרצין ונתן לי יד, משלב את אצבעותיו בשלי. אושר חם ומתוק מילא את כל גופי, מדגדג אותי בנעימות מקצה ראשי ועד לבהונותיי. האם אדי ידע כמה המחווה שלו שימח אותי? אני מקווה שכן.

"דוד שלמה ודודה מריטו ספרו לי שאימא הייתה פלשמורה." אמר אדי ודימה גנח וקילל קללה רוסית עסיסית ומטונפת שמעולם לא הצלחתי לעמוד על פשרה המדויק.

"בגלל זה לא נתנו לנו אישור להתחתן. ואני חשבתי שזה בגללי." הוא קפץ אגרופים ענקים והיכה את מעקה העץ של הספסל, "גם לרותי ולתאומים יהיו בעיות?" שאל בחרדה.

"רגע, רגע, על מה מדובר? מה זה המורה הזה?" התערבתי בשיחה.

הם החליפו מבט. "פלשמורה אלו יהודים אתיופים שהתנצרו." הסביר דימה, "זה אומר שתמר לא יהודייה וגם אלון שלנו…"

"איזה שטויות אלו." התפרצתי, "בטח שאתם יהודים. כולנו כאן יהודים. אתם מדברים עברית, אתם אזרחים של המדינה הזו, אתם חיים כאן, משרתים בצבא, מה עוד אתם יכולים להיות חוץ מיהודים?"

"לפי ההלכה…" התחיל אדי בקול עייף והגביר את לחצן של אצבעותיו על כפי, "לפי ההלכה אימא שלי לא נולדה כיהודיה."

"אז מה?" התרגזתי, "היא התחתנה עם יהודי, עלתה לישראל, גידלה את הילדים שלה כיהודים, ומתה כי היא הייתה יהודיה. בשבילי זה מספיק!"

אדי ודימה החליפו מבט וחייכו בסלחנות, אבל אני התעקשתי להמשיך, "למי אכפת מהשטויות של הרבנות ומהדעות הקדומות של הדוסים?" מחיתי, "לפי החוקים שלהם אפילו דויד המלך נחשב לגוי בגלל שרות המואבייה לא התגיירה כהלכה. אימא שלך חיה כאן כיהודיה ונרצחה בגלל שהיא הייתה יהודיה, מה עוד צריך בשביל להיחשב ליהודי? היא הייתה יותר יהודיה ממני, זה בטוח."

"בשביל אחד שהמוח שלו ממולא בצמר גפן הרבצת נאום בכלל לא רע." הצטחק דימה, "תראו את האפיקורס אוכל הטרפות ובועל הנידות הזה," כרך יד חמה על כתפי, "לא ידעתי שאצל השמוצניקים לומדים תורה."

"בזכות בטי עשיתי חמש יחידות בתורה ובתושב"ע," הסברתי, קצת נבוך, "אבל אני אישית בכלל לא מאמין בשטויות הדתיות האלו, אם מישהו רוצה לבוא לגור כאן,  ולסבול יחד אתנו במדינה המסכנה שלנו זה מספיק טוב בשבילי. אני לא חושב שצריך לבדוק ולחטט באילן היוחסין שלו."

הם שתקו ושוב החליפו מבט מחויך מעל לראשי, כל ימי חיי ראיתי מבטים כאלה עוברים מעלי - מבטים של מהגרים - כל המבוגרים במשק שלנו היו מסתכלים בפליאה כזו על ילידי הארץ, יודעים שהצברים הבטוחים בעצמם ובזהותם לא יבינו אף פעם מה מרגיש מי שחי רחוק מנוף ילדותו ולא מדבר בשפת האם שלו.

"אימא התגיירה לפי ההלכה מיד כשהגענו לארץ. אבא של בטי גייר אותה," הסביר לי אדי, "ולכן התאומים ורותי יהודים, אבל אני לא. אני לא מבין למה אבא לא סיפר לי." בעט בתסכול בגזע עץ כרות, הכאיב לרגלו וקילל. כרעתי ברך לפניו, חלצתי את סנדלו ובדקתי את רגלו הפגועה.

"אתה כזה דביל אדיסו." אחזתי את כף רגלו הצרה והיפה בידי, נזכר פתאום איך הנס כרע בלילה על ברכיו לפני ומצץ את בהונותי, עבר משם לברכי, ואחר כך ליקק בתאווה את הזין שלי. זה באמת קרה? מתי? ולמה אני לא זוכר מה לקחתי?

אדי משך אותי אליו והושיב אותי על הספסל לצידו, "אתה נורא חיוור," אמר בדאגה. "מה יהיה אתך? מתי תתחיל לטפל בעצמך? לא יכול להיות שכל פעם שאתה רואה דם תיזרק חזרה להיתקלות ההיא? זה לא נורמאלי. בטח יש איזה פסיכולוג שמטפל בדברים כאלו, בטי בטח מכירה מישהו. אתה מבטיח לי שתעשה משהו?"

השענתי את ראשי על חזהו, הבטחתי לטפל בבעיה שלי וביקשתי שנלך כבר הביתה כי ראשי כואב ואני עייף עד מוות.