ה. קישטה שרגא

אחרי המריבה ההיא עברתי שוב לישון בחדר השינה שלי, משאיר את גבי לישון לבד. מידי פעם הייתי נשבר, מתעורר באמצע הלילה, מתגנב אליו ושוכב לצידו, מתרפק על החיבוק שלו שתמיד עמד לרשותי בנדיבות אילמת, אבל לסקס הוא סירב והיה דוחה בעדינות תקיפה את ידי המגששת בין רגליו. אני הייתי מתרגז ונעלב, אפילו בוכה, אבל דבר לא עזר, גבי היה נחוש להתאפק עד אחרי יום כיפור וככל שכעסתי והתרגזתי יותר ככה הוא היה נאטם יותר בתוך שתיקתו. אמרתי לו שהוא מתנהג כמו דוס, שהוא פרימיטיבי, שהוא אכזרי וחסר הגיון, והוא היה מתנצל בלחש ומנסה לפייס אותי בליטוף שדחיתי בזעם, אבל לשווא, הוא המשיך להתעקש ואני המשכתי לא להבין ולהיעלב. מרוב תסכול אפילו האשמתי אותו בבגידה ושאלתי אם יש לו מישהו אחר.
את הבעת קוצר הרוח הנרגז שעלתה על פניו, הבעה נדירה מאוד אצלו, לא אשכח לעולם. "אתה פשוט לא מבין, עמי." אמר במעין ייאוש עייף והסתגר בחדרו, משאיר אותי ואת קישטה עומדים בחוץ. קישטה יילל וגירד את הדלת ואני הטחתי בה כפכף ולקחתי את שנינו לטייל בגן כדי להירגע קצת.
ישבתי על ספסל, מביט בקישטה שהשתולל עם עוד כמה כלבים על הדשא, ופתאום הופיע בגן אסף, המתלמד שעבד זמן מה בחברה שלנו תחת הדרכתי. הוא שמח לראות אותי, התיישב לצידי וציין כמה טוב אני נראה. זה היה נחמד מצידו, אבל למעשה מאז שגבי בא לגור איתי עליתי במשקל בצורה מחרידה. מזל שחוץ מלזלול כמו חזיר את המטעמים שגבי בישל והגיש לי, מתעקש להיעלב אם לא אכלתי הכול, התחלתי לפקוד בנאמנות את חדר הכושר כי אחרת הייתי נראה כמו גוש שומן רוטט.
"אויש, אתה סתם אומר, השמנתי נורא." מחיתי.
"לא נכון," הניח אסף יד על ברכי. "קודם היית רזה מידי, יפה לך שהוספת קצת משקל, וגם שרירים אני רואה." ליטף את ירכי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וחייך אליי חיוך נוטף זימה. פעם ראשונה בימי חיי שמישהו התחיל איתי בצורה ישירה כל כך. הייתי המום, מוחמא, וגם מאוד מאוד חרמן.
"גם אתה נראה נהדר." אמרתי לאסף באומץ, וכמעט נגעתי בו, אבל רק כמעט. התביישתי.
"אני גר לא רחוק." אמר אסף בלי שמץ מבוכה. "אז מה דעתך?"
"אבל... אבל..." רציתי להגיד שיש לי חבר ושיש לי כלב שאני צריך להחזיר הביתה ובסוף לא אמרתי כלום.
"אם אתה חושש בגלל שהיית פעם הממונה שלי אז תרגיע, אני כבר לא תלמיד וזה לא נחשב." טעה אסף בפירוש היסוסי.
"אתה צודק לגמרי." אמרתי וקמתי ממקומי. "יאללה, בוא נלך."
וככה, נישא על גלי חרמנות וזעם, הלכתי עם אסף החרמן לביתו בלי לחשוב על גבי ובלי לדאוג איך קישטה יחזור לבדו הביתה. שעתיים אחר כך חזרתי לגבי, מרגיש הרבה פחות חרמן וזועם והרבה יותר מודאג. הזיון עם אסף היה מאכזב, סתם סקס שהשאיר אחריו הרגשת ריקנות של אחרי אוננות. להפתעתי, גיליתי שאם להביא ביד זה לעשות סקס עם האדם הכי אהוב עליך בעולם (או במקרה שלי, לא אהוב אבל לפחות מוכר) הרי שלעשות סקס עם זר שאין לך שום קשר נפשי אליו משאיר אותך מטונף ואחוז סלידה מכל המין הגברי בפרט ומעצמך בכלל.
"או, הנה הוא, שרגא! אמרתי לך שהוא יחזור עוד מעט." קיבל גבי את פניי בשמחה רבה,
"סתם רצת לחפש אותו, הוא חזר הביתה לבד." בישר לי, מניח בטעות שאיחרתי לחזור כי איבדתי את הכלב והתרוצצתי בכל העיר לחפש אותו.
"מסכן שלי. אתה בטח צמא ורעב נורא, למה לא התקשרת הביתה?"
"אה... לא רציתי... היה לי לא נעים ש... לא..." המילים התבלבלו לי בפה. אני שקרן איום ונורא כשהמצפון מייסר אותי, והוא ייסר אותי ועוד איך. "אני מת להתקלח קודם, נדבר אחר כך." נמלטתי למקלחת, משאיר את גבי לטרוח על התקנת ארוחה בשבילי.
שטפתי מעלי במרץ את ריחו של אסף ויצאתי מהמקלחת מקורצף וקצת יותר רגוע, נחוש לא לגלות לגבי בשום פנים ואופן את מעלליי.

הכול באשמתו. אמרתי לעצמי, אם הוא לא היה נעשה כזה דוס לכבוד החגים ולא היה מייבש אותי ככה... הוא אשם שרק לפני שעה הנחתי לאסף למצוץ לי את הזין ועשיתי בו מעשים דומים, אם לא חמורים יותר... מסתבר שאסף, למרות מראהו הגברי למהדרין, התעקש שאני אזיין אותו, דבר שעשיתי קצת בחשש, אבל מתוך מסירות נפש ודבקות במשימה שזכו לשבחים מפליגים מפיו.
ישבתי לאכול בעוד גבי מתרוצץ סביבי, משרת אותי כמלצר חרוץ, רק כשהגענו לקינוח הוא התיישב לידי וליטף את כפות רגליי באצבעות רגליו החשופות. הוא היה כל כך חמוד ויפה, וכל כך השתדל לרצות אותי, אחוז רגשי אשמה מצאתי את עצמי מתנצל בפניו שהייתי כל כך מציקן וקרצייתי לאחרונה.
"אתה לא צריך להתנצל." נחפז גבי להרגיע אותי. "למעשה, חשבתי הרבה על כל העניין והגעתי למסקנה שהייתי קצת קשה מידי אתך עמי, ושהבעיה היא יותר שלי מאשר שלך. אני מתנצל ומקווה שתסלח לי."
"כן, בטח." מלמלתי נבוך ושיקעתי את מבטי בצלוחית הגלידה שלי.
"אתה עוד כועס עלי?" נבהל גבי. "אתה צודק, לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, וגם נעלבתי קצת מההערות הגזעניות שלך. לקח לי זמן להבין שאתה מתלוצץ, העניין הוא שאני פשוט... לפעמים קשה לי עם זה שאני הומו. לקח לי הרבה זמן להשלים עם מה שאני ולפעמים, בעיקר בחגים, יש לי רגרסיות כאלו... בבקשה, בוא נתפייס חמוד."
"אני מבין, זה בסדר, באמת." ניסיתי להפסיק את שטף דיבורו. דברי ההתנצלות הפיוטיים והנרגשים שלו גרמו לי לחוש עוד יותר אשם.
"אתה יודע שאחרי הסיפור עם האקס שלי החלטתי שעד שאדע אם אני נשא או לא אני אתנזר לגמרי מסקס, אבל אחרי שראיתי אותך יושב לבד בגן... טוב, אתה יודע איך זה, בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק. מרוב שרציתי להיות בסדר פגעתי דווקא בך, פתאום הבנתי את זה ואני כל כך מצטער, חמוד." הוא משך אותי אליו לחיבוק חם. "בתפילות יום כיפורים נאמר 'השיבני ואשובה."' גילה לי. "וזה מה שאני רוצה שנעשה." התוודה, והחל מנשק אותי.
אולי הייתי צריך להתחמק ממנו איכשהו? כלומר, בטוח שהייתי צריך, איזה מין בן אדם קופץ באותו יום ממיטה אחת לשנייה?

כנראה שבן אדם בזוי כמוני. התמסרתי לחיבוקים ולנשיקות שלו וכמה דקות אחר כך כבר התגוללתי איתו במיטה, עירום לגמרי. אני לא אומר שהמצפון לא הציק לי, בטח שהציק, אבל זה היה כל כך טוב ומתוק לעשות איתו שוב אהבה, להרגיש את הידיים שלו עלי ואת הזין שלו בתוכי.
באותו יום למדתי לקח חשוב מאוד, אני מעדיף להיות פסיבי, אני לא נהנה מסטוצים עם זרים למחצה, ואה, כן, חוץ מזה גיליתי עוד דבר אחד קטן, אני לא אדם מוסרי.

כמה שעות לפני פרוץ יום כיפור חזר גבי מהעבודה ואמר שהוא רוצה לשאול אותי משהו.
"מה?" שאלתי והתיישבתי כי רגליי הפכו פתאום לרגלים קרושות רוטטות.
הוא התיישב מולי, שתק שנייה אחת ארוכה ומפחידה ואז אמר שהאקס שלו במצב נפשי לא טוב והוא מרגיש שאסור להשאיר אותו לבד. "אתה רוצה להיות אצלו ביום כיפור?" התפלצתי.
"לא בדיוק, האמת שהוא נמצא לא רחוק מכאן, אצל אחותו וחשבתי..."
"מה? שיבוא לפה?" הזדעזעתי, שומע בתוך ראשי את אימא צורחת בזעם שאויב לא מכניסים הביתה! היא התכוונה לגלידות ושוקולד שאבא העז לקנות כשהיא ניסתה לעשות דיאטה, אבל העיקרון הוא אותו עקרון, נכון?

גבי הנהן, קצת נבוך וקצת חרד, ובכל זאת מלא תקווה שאבין.
"ואם אני לא מסכים?" הוא נאנח, התחיל להגיד משהו, התחרט, נאנח שוב ושתק. "למה אתה מתכוון שהמצב הנפשי שלו לא טוב?"
"הוא אובדני. מדבר על לגמור עם זה, לא ישן, לא אוכל. בוכה כל הזמן. אני פוחד שהוא ינסה לעשות משהו שטותי."
"מה? להתאבד כאילו? אז שהמשפחה שלו תטפל בו."
"אימא שלו טיפלה בו עד עכשיו, אבל היא מוכרחה קצת מנוחה וגיסו לא מוכן להחזיק אותו יותר אצלו, הוא מפחיד את הילדים."
"אם המשפחה שלו לא מחזיקה איתו מעמד אז למה אתה צריך?"
"אני לא צריך, אני רוצה."
"ואני לא."
"אני מבין עמי, אבל... תראה, תמיד אמרת שזה הבית של שנינו וחוץ מזה אני משלם לך שכר דירה על החדר שלי... (הוא התעקש בתוקף למרות כל מחאותיי שזה לא נחוץ), אז אני חושב שזה לא הוגן מצדך... זאת אומרת... הוא אורח שלי ואם זה החדר שלי אז..."
"בסדר. בסדר. בסדר." סיננתי מבין שפתיים חשוקות.
"אני מאוד מודה לך על נדיבותך." אמר גבי בטון דומה והסתלק.
שנייה אחר כך זינקתי לטלפון לשפוך את לבי בפני סיגל שלא הבינה מה הבעיה שלי. הבוגדת הזאת. אחרי פגישה אחת עם גבי היא נעשתה מעריצה שלו ותמכה בו ללא סייג בלי שום קשר למה שעלה בדעתו לעשות. "הוא כזה נשמה." געגעה הטיפשה הזאת. "הוא כזה מאמי, איזה לב טוב יש לו, למה אתה כועס עליו? מה אתה רוצה ממנו?"
"שלא יביא אלי הביתה את האקס הבוגדני חולה האיידס שלו." נהמתי.
"אבל זה גם הבית של גבי, לא רק שלך, ברור שהוא דואג לאקס שלו. זה שהם לא יחד לא אומר שהוא צריך להיות אדיש כלפיו."
"את לא מבינה כלום!" צעקתי וסגרתי לה את הטלפון בפנים.
אז מה אם בעוד שעה מתחיל יום כיפור? מה יש לי לבקש סליחה מהטיפשה הזאת שלא מבינה כלום ונמרחת על גבי כאילו שהוא ישים לב לשמנה כמוה גם אם יקרה פתאום נס והוא יפסיק להיות הומו?

ישבתי שם ורתחתי במשך חצי שעה ארוכה כנצח ואז נכנס פנימה גבי ואחריו פוסע בביישנות שלומי, האקס שלו. כבר מזמן לא ראיתי בחור יפה כל כך. נכון, הוא נראה מוזנח, לא מגולח, קצת מטונף ואפילו טיפה מסריח, וגם תספורת לא הייתה מזיקה לו, אבל הוא היה כל כך יפה. אפילו הצלקת שהאדימה על מצחו לא גרעה מיופיו, אולי אפילו הדגישה אותו. יש אנשים כאלו, יפים מבטן ומלידה. לא משנה עד כמה רע הם ירגישו ועד כמה הם יזניחו את עצמם הם תמיד ייראו יפים. זה משהו בגנים, או במבנה העצמות או משהו, לא יודע מה. איך בחור כזה, יפה וסקסי עם עצמות לחיים מסותתות כאלו, שיער שחור ועיניים כחולות מדהימות כאלו מרשה לעצמו להיות כל כך עצוב לכל הרוחות? ואם אני כבר בעניין שאלות שאין להן תשובה, איך גבי, יפיוף לא קטן בזכות עצמו, יכול לסבול מוטציה מכוערת כמוני לצידו אחרי שהבחור האלוהי הזה ישן איתו במיטה אחת?
"תכירו." אמר גבי, "עמי, זה שלומי, האקס שלי. שלומי, זה עמי, הבעל בית שלי והשותף שלי בכלב."
לשמע דבריו התכווץ ליבי מכאב. זה מה שאני פתאום? שותף לכלב ובעל בית בלבד? זה העונש שלי על שלא הסכמתי להכניס אויב הביתה? הרגשתי שזה לא מגיע לי והחלטתי לעשות הכול כדי להוכיח שאני לא כל כך רשע. "שלום, שלומי." אמרתי בקול עליז, מעושה משהו אבל מלא רצון טוב. שלומי הנהן במבט מושפל ומלמל משהו שנשמע כמו תודה. "אולי תרצה להתרחץ ולהתגלח בזמן שאני מכין אוכל?" הצעתי, ממשיך לדבר בקול העליז והמעצבן הזה שהרגיז אפילו אותי. "אתה צם? כי אני לא, ואתה גבי? שכחתי לשאול אם אתה צם?"
"אני לא צם." גילה לי גבי. "לך תכין משהו לאכול, עמי, ואני ארחץ בינתיים את שלומי."
"אתה רוחץ אותו?" נדהמתי כל כך עד שקולי האמיתי, קול נרגן ומריר, קול של פולניה מבטן ומלידה, חזר אליי. "למה?"
"כי אי אפשר להשאיר אותו לבד אפילו רגע." אמר גבי בפשטות, הניח יד על כתפו של שלומי והנחה אותו למקלחת. אחרי ששמתי סיר על האש לא יכולתי להתאפק יותר והלכתי להציץ. לכל הרוחות. בלי בגדים הוא היה יפה אפילו יותר. קצת רזה מידי ועם צלקת מכוערת שנמשכה מהבטן עד הירך, ובכל זאת יפה כמו פסל יווני שפגעי הזמן רק מדגישים את יופיו. גבי הפשיט ורחץ וניגב והלביש וסירק ואפילו גילח אותו, נוגע בו במין עדינות אינטימית חסרת בושה שצבטה את לבי.
הגשתי להם פסטה ברוטב שמנת, אחד מהמאכלים הכי מוצלחים שלי, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה תיאבון. גבי ואני עוד ניסינו להעמיד פנים שאנחנו אוכלים, אבל שלומי סתם ישב והביט בצלחת, דמעות גולשות באיטיות על לחייו. גם במצב הפתטי הזה הוא נראה כל כך יפה... לעזאזל.
"הוא נורא יפה." אמרתי לגבי ברגע שהיינו לבד, יושבים ובוהים בטלוויזיה בעוד שלומי שוכב לבטח במיטתי, מנסה להירדם.
גבי נאנח. "הוא לא חושב ככה."
"בגלל הצלקות?"
"לא. גם קודם הוא תמיד היה מתפלא כשאמרו לו כמה הוא יפה. לא משנה כמה החמיאו לו, שום דבר לא גרם לו להפסיק להרגיש מכוער ושמן."
"שמן? הוא נראה כמו פסל יווני. לפני שהוא חלה הוא היה שמן יותר?"
"לא שמן, רק קצת יותר שרירי. בעיניי הוא היה מושלם, אבל הוא אף פעם לא הרגיש ככה. הייתה תקופה, כשרק התחלנו להיות יחד, שהוא כמעט האמין שהוא בסדר, אבל אחר כך... נראה לי שבגלל זה הוא בגד בי. הוא היה צריך לשמוע מאנשים חדשים כמה הוא יפה."
"מה? לא היו לכם מראות בבית?"
"מראות לא חסרו לנו, אבל הוא ראה שם דברים שונים ממה שכל העולם ראה."
"אז מה נעשה איתו? לא תוכל לשמור עליו ככה כל החיים. מה הוא עשה לפני התאונה?"
"למד, עבד, זיין, חגג כל הזמן. עכשיו הוא בקושי יוצא מהבית. אימא שלו כבר הרוסה ממנו."
"תראה, הוא צריך איזה סוג של טיפול. הוא לא אוכל, נראה שגם לא ישן, רק בוהה ובוכה. כמה זמן נוכל לשמור עליו? אנחנו צריכים ללכת לעבודה מידי פעם, לא?"
"מיד אחרי יום כיפור הוא יתחיל טיפול בבית חולים."
"תודה לאל."
"אבל הוא לא יישן שם, הוא יהיה שם עד הצהריים ואז יחזור הביתה."
"לאיזה בית בדיוק?"
"זהו ש... "
"גבריאל!"
"תראה, הוא התקבל לבית חולים פה במרכז, אבל אימא שלו גרה בצפון והיא כבר מבוגרת וקשה לה. אחותו תכננה לקחת אותו אליה, אבל בעלה התנגד בגלל הילדים ו... זה רק זמני עמי, מה אכפת לך? הוא לא יהיה פה רוב היום."
"למה לא אמרת לו שאני החבר שלך?"
הוא הניח יד על ברכי והביט בעיניי, הרגשתי שאני נמס מבפנים. "אתה עדיין רוצה אותי, עמי? כל כך כעסת עלי, לא העזתי להגיד שאנחנו יחד."
"אל תדבר שטויות!" זעפתי כדי להסתיר את העובדה שאני מתקרב למצב צבירה של מרשמלו נמס. "אתה עדיין מאוהב בו, גבי?" תקפתי.
גבי נאנח. "הוא לא בן הזוג שלי יותר עמי, אבל עדיין יש לי רגש כלפיו. אני לא יכול לנטוש אותו סתם ככה."
מתיקות המרשמלו התפוגגה ושוב חזרתי לעצמי - הומו מריר ומכוער. "כמו שלא יכולת להשאיר את קישטה לצלוע סתם ככה בגן? וכמו שלא יכולת להשאיר אותי בודד במיטה שלי? זאת השיטה שלך, גבריאל, למצוא תמיד מישהו מסכן לטפל בו כדי שהוא יעריץ אותך ויהיה חייב לך?" גבי הסמיק ופיו נפער במחאה, אבל לפני שהספיק להגיד משהו התחיל קישטה שבטח הרגיש מוזנח קצת היום לילל בחוץ. "אוף, הבכיין הזה." קיטרתי, לא היה לי ראש לכלב המפונק הזה דווקא כעת. "תעזוב אותו, אם הוא יראה שלא שמים לב אליו הוא יסתום."
"אני לא יכול לשבת בשקט כשהוא בוכה בחוץ." ענה גבי והלך לפתוח את דלת הפטיו. קישטה נכנס פנימה והלך מיד לבדוק מי הזר שפלש לבית. כשראה את שלומי שבהה בו במבט אטום ניגש לרחרח אותו, מנסה לדחוף את אפו הלח לתוך ידו של שלומי שנחה שמוטה לצד גופו. רציתי להיכנס אחריו לחדר ולמשוך אותו החוצה, אבל גבי הניח יד על כתפי ועצר אותי. קישטה הניח את טלפו על המיטה וייבב קלות, מנסה למשוך את תשומת ליבו של שלומי ולמרבה הפלא הוא הצליח במקום שבני אדם נכשלו. שלומי הפנה אליו את ראשו ואחר כך ליטף אותו קלות. "כלב טוב." אמר, וסוף סוף היה שמץ של רגש בקולו האדיש. "איך קוראים לך כלב?"
"קישטה." אמרתי, ושנייה אחרי אמר גבי, "שרגא."
"קישטה שרגא? ככה קוראים לו?" הביט בנו שלומי במבט משתומם.
"לא, קוראים לו שרגא." מחה גבי.
"קוראים לו קישטה." התנגדתי.
"לי הוא נראה דווקא כמו שוקי." החליט שלומי וטפח קלות על המיטה, "בוא שוקי, בוא שב לידי." ולמרבה כעסי הכלב המגעיל והמלוכלך הזה – שום דבר לא ישנה את דעתי שכלב הוא יצור מלוכלך, לא משנה כמה פעמים חפפו ורחצו אותו - קיפץ לו מעדנות על המיטה שלי, נשכב לו בשלוות נפש על השמיכה שנתנה לי אימא מארון המצעים המבושם בנפטלין שלה, הניח ראש על חזהו של שלומי שהחל לגרד אותו בין אוזניו, ועצם את עיניו בהנאה, זנבו מכשכש לו מעדנות.
כמה שניות אחר כך שלומי שהתלונן שהוא לא מצליח לעצום עין כבר למעלה משבוע כבר נחר קלילות לצידו של קישטה שפיהק לו בנחת ונרדם מיד אחר כך.
פרק ו'