1. חרדת נטישה

דימה

אדי התקשר אלי ביום שישי מאוחר בלילה, בעצם אפשר להגיד שהוא התקשר מוקדם בבוקר שבת. הוא דיבר במין שלווה מאומצת ומטרידה שהייתה גרועה יותר מהיסטריה גלויה, ומיד ידעתי שיש צרות.

"דימיצ'קה, תוכל להגיע אלי כמה שיותר מהר, אני צריך אותך." אמר ברוסית, "ותיסע בזהירות," הוסיף, "תמר ישנה?"

"כן, בטח, היא ישנה כמו בול עץ." הרגעתי אותו. "אני מיד מגיע."

לא שאלתי כלום. ידעתי שהוא לא ירצה לדבר בטלפון. כשאגיע אליו הוא כבר יסביר לי מה הבעיה.

הילדים היו אצל הוריו של עמית שפינקו אותם כאילו היו הסבא והסבתא האמיתיים שלהם והבית היה חשוך חוץ מאור אחד קטן בחלון חדר השינה של אדי ועמית. נכנסתי ואדי קרא לי מלמעלה לעלות.

ברגע שראיתי את עמית שוכב ערום על בטנו ומדמם על המיטה שלהם הצטערתי שהוא לא הזהיר אותי מה אני עומד לראות. התקרבתי לאט למיטה, מנסה להרגיע בעזרת כוח הרצון את הדופק המשתולל שלי.

אני שונא לראות דם, במיוחד של אנשים שאני מחבב, ואת עמית חיבבתי מאוד. קיוויתי שלא אתעלף, הגב שלו היה מכוסה פסים אדומים ופה ושם היו חבורות אדומות. מיד ידעתי מה זה, ראיתי סימנים כאלה בעברי כילד מוכה. מישהו הרביץ לו עם חגורה, החבורות האדומות היו מהאבזם של החגורה. בין רגליו של עמית הייתה מגבת שכיסתה חלקית את עכוזו, גם המגבת הייתה מוכתמת בדם. הזזתי אותה וראיתי שמישהו עם זין גדול קרע לו את התחת.

אדי יצא מהמקלחת עם מגבת נקייה וצמר גפן ספוג נוזל חיטוי צהבהב. הוא החליף את המגבת על עכוזו החבול של עמית והחל מחטא את החבורות המדממות שעל גבו. עמית גנח חרש ופקח את עיניו, הן היו עמומות ולא ממוקדות כאילו הוא מסומם. על הרצפה היו מושלכים אזיקוני פלסטיק צהליים גזורים ועל ידיו ורגליו של עמית היו סימנים אדומים. כנראה שהוא עשה את הטעות המקובלת אצל מי שלא מכיר את האזיקונים האלו ונאבק בהם. האזיקונים חתכו את בשרו בעיקר סביב פרקי הידיים.

"למה אדי?" שאלתי חרש, "מה הוא עשה?"

"התעסק עם החברה של נדב. היא צלצלה אליו הערב ואמרה שהיא רבה עם נדב במסיבה ובקשה שייקח אותה הביתה. הוא לקח אותה ובדרך הם..."

עמית מלמל משהו לא ברור ואדי רכן אליו והסיט ברוך את קווצות שערו השחור והמבריק מפניו, "מה אמרת חמוד?"

"לא עשיתי כלום." אמר עמית בקול ברור להפתיע, "היא רצתה ואני לא הסכמתי."

"נדב חיכה לה ליד הבית שלה וראה אתכם." הסביר אדי בקול שקט, "הוא צלצל אלי ובכה, ואני חטפתי קריזה." עמית עצם את עיניו ושתק. גם אני שתקתי, מה יכולתי להגיד?

שירי - החברה של נדב - הייתה רק בת חמש עשרה, יפה מאוד ומפונקת מאוד. הייתי בטוח שעמית לא נגע בה למרות שהיא חיזרה אחריו במרץ, מכאיבה מאוד לנדב שהיה מאוהב בה בכל הלהט וההתלהבות של ילד בן שש עשרה.

בנסיבות המתאימות שירי הייתה מצליחה, אולי, לפתות אותי, אבל לא את עמית. הייתי בטוח בזה במאה אחוז. אדי היה צריך לדעת את זה, אבל כשהוא היה נתקף קנאה בגלל בחורה הוא היה מאבד את הראש, מי כמוני יודע.   

"תעזור לי להחליף את כלי המיטה דימה, הכל מלא דם." ביקש אדי, ממשיך לדבר בקול השקט, הכאילו רגוע הזה. הוא לבש רק מכנסים קצרים והיה יחף ופניו היו נטולי כל ארשת. ידעתי שהוא חש אומלל ומוכה אשמה.

עזרתי לו להרים את עמית המעולף למחצה מהמיטה ועמדתי באמצע החדר, מחזיק אותו בזרועותיי כמו בובת סמרטוטים קרועה. אדי העיף את כלי המיטה המלוכלכים על הרצפה והחליף אותם בזריזות בנקיים. הוא פרש מגבת ענקית על הסדין ואני השכבתי עליה בזהירות את הגוף הלבן והחבול. בניסיון להקל עליו הרמתי את ראשו והנחתי כרית תחתיו, זו הייתה טעות, עמית פקח את עיניו, ראה את הסדין המוכתם בדם שהיה זרוק על הרצפה והתחרפן לגמרי. פתאום הוא התחיל לדבר במהירות על לבנון, צועק בקשר שהם עלו על מטען צד, שלשמשון עפה הרגל, ותוך כדי הדיווח בקשר ביקש מאיזה משה להירגע ולא להיות היסטרי.

זה היה נורא נורא מפחיד, כאילו הגוף שלו נמצא על המיטה והנשמה שלו חזרה ללבנון. "אדי צריך להרגיע אותו איכשהו," לחשתי, "אולי יש לך איזה כדור הרגעה. הוא משתולל, אני פוחד שהוא ינסה לקום."

אדי נגע בכתפי "אל תלחץ. יש לו פלשבק מלבנון. זה כבר קרה לו פעם. תשגיח עליו שלא יקום. אני כבר חוזר."

קל יותר להגיד מאשר לעשות חשבתי. עמית ניסה לקום כשהוא קורא למסוק שיבוא לפנות פצועים. מפטפט עוד ועוד על מטעני צד ועל הרגל הכרותה של שמשון ועל משה המג"ד שנעשה היסטרי. הייתי צריך לשכב לידו ולהחזיק אותו בכל הכוח, ולהיזהר לא להכאיב לו. כל זמן שאדי היה לידי הייתי מרוכז בבעיות המידיות שלפני ופעלתי בלי לחשוב, מגיב מרגע לרגע. רק אחרי שאדי יצא התחיל סוף סוף הראש האטום שלי לתפקד.

עשיתי הערכת מצב זריזה ובלי היסוס החלטתי שגם הפעם, למרות שברור שהקורבן פה הוא עמית ואדי נמצא בצד של הרעים, אני עם אדי.

אדי חזר עם כוס תה שהדיף ריח מתוק של דבש ונענע. חיבקתי את עמית והושבתי אותו על המיטה, נשען בגבו עלי, ואדי השקה אותו בזהירות בתה. עמית לא רצה לשתות, אבל אדי, בסבלנות של אימא שמאכילה תינוק סרבן, שכנע אותו, ולאט לאט הוא שתה את כל הספל. לשמחתי התה הרגיע אותו והוא חזר מלבנון ושוב היה אתנו.

"אולי כדאי שניקח אותו למיון?" שאלתי והשכבתי את עמית על הבטן. המגבת שאדי הניח בין ירכיו הייתה מוכתמת שוב בדם.  

אדי הניד לאות לא, "אי אפשר. הוא לא מסכים."

"מה לא מסכים?" נרעשתי, "אדי, תראה כמה דם יורד לו, ואם יש לו איזה פגיעה פנימית שמדממת?"

אדי עצם את עיניו והניד בראשו לאות לא. "הבטחתי לו שאף אחד לא ידע." אמר בעקשנות.

ידעתי שלא אוכל לשכנע אותו ופניתי לעמית שהיה אחרי הכל בן אדם מבוגר והגיוני שתמיד שמר על קור רוח ולא נתפס לשטויות רגשניות. "בוא חמוד, ניקח אותך למיון." הפצרתי בו.

"אם תיקחו אותי למיון אני גומר את עצמי כמו אבא של אדי." אמר עמית בהחלטיות שאין עליה שום ערעור. "אני לא רוצה שאף אחד יראה אותי ככה. אם מישהו חוץ מכם ידע אני אתאבד."

הוא עצם את עיניו, ופתאום גופו התרפה והוא נרדם. החלפתי את המגבת ובדקתי שוב את פי הטבעת הפצוע שלו, לשמחתי הדימום הפסיק כמעט לגמרי, אבל מי יודע איזה פגיעות פנימיות נגרמו לגופו? לאדי היה זין של סוס. לרווחתי עמית נראה שקוע בשינה עמוקה, נושם בשקט, כמעט מחייך.

משהו מהקורס לעזרה ראשונה שעברתי בצבא חזר אלי. סובבתי את עמית, השכבתי אותו על צידו ובדקתי את הדופק שלו שהיה איטי אך יציב. "צריך להשגיח שהוא לא יקיא, אם הוא ינשום את הקיא שלו זה עלול להיגמר בדלקת ריאות." הסברתי לאדי שהתיישב על הרצפה, נשען בגבו על הקיר והביט בעמית.

"תראה כמה שהוא יפה." אמר לי, "תראה איזה עור לבן וחלק יש לו, איזה חיוך מתוק. נכון שהוא נראה כמו פסל שיש?" דמעות גדולות נזלו על לחייו וכתפיו רעדו מבכי, אבל פניו נותרו קפואים.

זה היה מפחיד, כל הערב הזה היה מפחיד. כנראה שיש לי הצתה מאוחרת, כי רק עכשיו התחלתי להתרגז. "יכולת להרוג אותו אדי." התעצבנתי, "גם אם הוא שכב עם החברה של נדב, מה שאני לא מאמין שהוא עשה, לא מגיע לו שתעשה לו דבר כזה."

"אני יודע." אמר אדי, "לא הייתי צריך לקשור אותו. אם הייתי משאיר אותו חפשי הוא היה עוצר אותי בזמן, אבל המזרונית הזו..." מאז שחזרתי מהמילואים היא כל הזמן מתלקקת סביבו והוא…"

"שירי היא ילדונת בת חמש עשרה ועמית ניסה להיות נחמד כלפיה. אפילו אם הוא לא היה הומו ומאוהב בך, אין מצב שהוא יזיין קטינה. אם כבר היית צריך לקנא בכל הבחורים שנמרחים עליו, החברים האלה שלכם, איטן ומק ואדם ומיקי והחבר שלו, הגיא המגעיל הזה שמוכן לדחוף את הזין שלו לכל חור. גיא בטח היה מזיין אותה, אבל עמית… הוא כל כך אוהב אותך."

"גם אתה כל כך אהבת אותי עד שראית את השדיים של תמר." התיז אדי בזעם שעדיין פעפע בו אחרי כל השנים הללו.

כעסי שכך. למה אני מתנפל עליו דווקא עכשיו כשהוא מרגיש כל כך חרא עם עצמו?

"אדי, אדיסו שלי," כרכתי את זרועותיי סביבו, מנסה לנחם אותו במגע גופי, "אני עדיין אוהב אותך, אתה יודע את זה, אבל אני לא הומו, ותמר ואני… אתה יודע…" התחלתי לעסות בעדינות את עורפו וכתפיו, מנסה לרפות את שריריו הנוקשים והמתוחים ככבלי מתכת. הוא התחיל להתייפח כמו ילד ואני חיבקתי אותו כאילו היה אלון הקטן שלי והבטחתי לו שהכל יהיה בסדר.

ישבנו שם איזה שעתיים, מנמנמים בהפסקות, משגיחים על נשימתו של עמית שנותרה, תודה לאל, סדירה ורגועה. אדי הודה שהכניס כדור ואליום לתוך התה שלו וכנראה שזה עבד טוב כי עמית נשאר רגוע ואפילו חייך לעצמו מתוך שינה. הוא באמת היה בחור נורא יפה, קיוויתי לטובת כולם שהוא יתאושש ממה שאדי עשה לו.

השמש התחילה לזרוח, יום שבת הגיע, "אני אלך לעבוד במשתלה במקומו." אמר אדי "תוכל להישאר כאן ולשמור עליו? נגיד לתמר שהוא חולה, בסדר?"

הסכמתי כמובן ואדי חיבק אותי לפני שהלך ושאל אם הייתי מחפה עליו אם היה רוצח מישהו. "כן אדי, בטח. את מי אתה מתכנן לרצוח?"

"אף אחד. אני נשבע לך." הוא נישק אותי על פי, "תשמור לי עליו טוב וכשהוא יתעורר תן לו עוד תה עם ואליום." הוא פתח את הדלת, וכשהוא עומד על הסף בגבו אלי הפנה אלי את הפרופיל היפה שלו ושאל אם אני חושב שעמית יסלח לו אי פעם.

"אני לא יודע אדי." אמרתי לו, "אבל אני במקומו הייתי סולח לך מיד."

עמית 

התעוררתי באמצע הלילה בתחושה שאם לא אשתין מיד אני מתפוצץ. חבול וכואב זחלתי לשירותים והשתנתי במשך חמש דקות תמימות, אחר כך הדלקתי את האור ובחנתי את עצמי בראי. נראיתי כאילו מקלחת חמה וממושכת לא תזיק לי. התקלחתי ביסודיות, יודע שיש לי סיבה טובה לא לחשוב למה הגב והתחת שלי כואבים כל כך.

יצאתי מהמקלחון הישר לתוך מגבת גדולה ורכה שאדי החזיק למעני. הוא עטף אותי בזהירות, מנגב את גבי בטפיחות זהירות, שונות מאוד מהשפשוף הנמרץ שהיה מעניק לי כשטרח לנגב אותי. ביחסים שלנו אני הייתי המפנק והמשקיע. אדי פינק רק את הילדים, לא אותי. 

"איך אתה מרגיש?" שאל בקול חרד.

"אני מרגיש כאילו הראש שלי מפוחלץ," עניתי. "מה היה בתה הזה שנתת לי?"

"ואליום. היה לך פלשבק מלבנון ופחדנו שתתחיל להשתולל. גם ככה דיממת כהוגן ו…"

"מי זה אנחנו?" שאלתי בבהלה. הרעיון שחוץ משנינו היו פה עוד אנשים החריד אותי. אדי נשך את פנים לחיו כמו שהיה עושה תמיד כשהתחרט על דבריו, דבר נדיר מאוד אצלו.

"נכנסתי לפאניקה," הודה, "ו… אל תכעס בבקשה אבל…"

"קראת לדימה." נזכרתי, "כן אני זוכר, הוא כעס עלי? אני זוכר שהוא החזיק אותי."

אדי הניד בראשו, "לא. מה פתאום שיכעס עליך? הוא כעס עלי." הוא הוביל אותי למיטה. "בוא תישן עוד קצת." התחנן בקול רך.

התעלמתי ממנו. "מה השעה?" שאלתי. החושך בחוץ החל להווריד, "עוד מעט אני צריך ללכת לעבודה, איפה הבגדים שלי?" הבחנתי שמישהו החליף את כלי המיטה כשישנתי, מתי הם הספיקו לעשות את זה?

"אתה לא עובד בימי ראשון." הזכיר לי אדי ברוך והסביר לי שישנתי כל השבת. כלומר, איבדתי יום שלם.

"עבדת במקומי?" שאלתי בתימהון. אדי שנא לעבוד בשבתות, כנראה שחש נקיפות מצפון איומות.

"כן. חשבתי שיותר טוב שתישן. דימה נשאר אתך ושמר עליך. ספרתי לכולם שאתה חולה בשפעת."

"ודימה כמובן תמך בסיפור שלך ושרף עלי את השבת. אם היית מחליט לרצוח אותי הגיס שלך בטח היה עוזר לך לחפור את הקבר ומספק לך אליבי.

אדי התקפל לתנוחת השבלול האשם שלו, ראשו מונח על ברכיו וידיו כרוכות סביב שוקיו. אפילו ככה הוא נראה יפה וסקסי עד כאב. כל כך אהבתי אותו, גם כשהוא קשר אותי למיטה, (מי ידע שהאזיקונים האלו כל כך מכאיבים?) והכה אותי עם האבזם של חגורת העור שלו ואחר כך קרע לי את התחת עם הזין הענק שלו, לא הפסקתי לאהוב אותו.

"לא הייתי צריך לקשור אותך," אמר בקול עמום, "זו הייתה טעות. אני מבקש סליחה."

התיישבתי לצידו וכרכתי את ידי על כתפו, נורא כאב לי בתחת, מה יהיה כשאני אצטרך לחרבן? "גם אני אשם קצת," אמרתי בצורה לא כל כך משכנעת. "לא הייתי צריך להסיע אותה, אבל היא בכתה נורא בטלפון ואתה יודע איך אני כשבחורות מתחילות לבכות לי. למה הכית אותי?"

"כי נדב סיפר לי שראה אתכם מזדיינים באוטו." ענה לי בפשטות.

גל כעס הציף אותי, מטלטל אותי מכף רגל ועד ראש. לא מספיק כל אי הנעימות שעברתי עם שירי, עכשיו הוא מאשים אותי בדבר כזה?

"היא בת חמש עשרה, צעירה ממני בעשר שנים ונדב מאוהב בה, אתה באמת חושב שהייתי עושה דבר כזה? שאני אזיין ילדה?" נחנקתי מרוב כעס. "לך לעזאזל אדי!" דחפתי אותו בכוח והופתעתי לחוש כמה התנועה הזו הכאיבה לי. הגב שלי היה קרוע מהמכות שלו.

"עכשיו אני מבין שלא עשית את זה." אמר אדי שנשאר שוכב על המיטה, מקופל סביב עצמו, "אבל אז לא הבנתי מה מעכב אותך, וכשנדב התקשר ואמר ש… התחרפנתי לגמרי. חשבתי ש… אני יכול להתמודד עם כל גבר בעולם, אבל נשים…"

"היא ילדה, לא אישה אדי." הפסקתי אותו בקול קר. "ילדה מבולבלת בת חמש עשרה שחשבה שזה יהיה נחמד לבדוק מה הומו יעשה אם בחורה תתפשט מולו. חבל שנדב לא ראה איך אני מכריח אותה להתלבש ולוקח אותה הביתה."

"אני יודע עמית." אמר אדי, "אני נורא מצטער." הוא כרע על ברכיו לפני והניח את ראשו על ברכי. "אתה סולח לי?" שאל בקול מתחנן שהעביר בי רעד של סלידה. הוא הבחין בכך מיד וקם, אומלל ונבוך עוד יותר ממני. "אני הולך לעשות קפה. רוצה גם?" שאל כבדרך אגב ודהר למטבח עוד בטרם הספקתי לענות.

אדי הכין לי קפה לעיתים רחוקות מאוד וגם אז רק אחרי שבקשתי ונדנדתי. נשארתי פעור פה מהנדיבות המפתיעה הזו ורק כששמעתי אותו בוכה חרש במטבח הבנתי למה הוא ברח כל כך מהר למטה.

התלבשתי במהירות, בוחן את הסימנים על גבי, זה נראה די רע, אבל כבר ראיתי דברים יותר גרועים. ירדתי למטה ומצאתי את אדי ממתין לי במטבח עם הקפה. הוא השקיע וסידר למעני שולחן עם מפה, תחתיות לספלים, עוגיות ומפיות. סימני החרטה שהוא הפגין גרמו לי להרגיש חוסר נוחות ובלבול.

"אדי," בקשתי אחרי שתיקה ארוכה ולא נוחה, "בוא נשכח מה קרה. אתה התרגזת, אני התרגזתי, כל אחד עשה טעויות, בוא נמשיך הלאה ונשאיר את זה מאחורינו, בסדר?"

אדי הביט בי, מבולבל וחרד, "לשכוח? אבל… איך אפשר לשכוח דבר כזה?"

"עובדה, אני כבר שכחתי הכול." אמרתי בתוקף.

"אבל לא כואב לך?" בחן אדי את פני בדאגה, נראה חרד ומלא חרטה.

"עזוב, זה לא נורא." עניתי בביטול, כובש את הכעס שעוררה בי התנהגותו. הרגשת אשמה לא הלמה את אדי שהכרתי ולא התאים לו לגלם תפקיד של אחות רחמנייה. כדי לא לפגוע ברגשותיו אחרי המאמץ שהשקיע החלטתי לעזוב את הנושא. "בוא לא נדבר על זה, תראה, כבר חמש בבוקר, מה נעשה היום?"

אדי נאנח והתחיל לפנות את הכלים מהשולחן. "אני מבין את התגובה שלך," אמר בקול מתחשב ועדין שעלה על עצבי, "אבל אתה טועה, הדחקה זו לא תשובה הולמת לטראומה." הוא התיישב ושוב אחז בידי, "מה אני יכול לעשות כדי לפצות אותך עמית? רק תגיד?" ביקש בלהט.

הרגשתי שסומק של מבוכה עולה בלחיי. "תסלק את האזיקונים מהבית." דרשתי, "ותזרוק את החגורה הזו."

"בסדר." הוא הסכים מיד, מביט בי בצפייה שאמציא עוד דרישות. שום דבר לא עלה במוחי וזה עצבן אותי עוד יותר. המחשבה על מה שקרה בלילה ההוא גרמה לי לחוש מבויש ונבוך, לא רציתי לדוש בזה עוד. רציתי לחשוב על דברים אחרים. "פשוט תעזוב אותי אדי," בקשתי, "תניח לי, אל תדבר על זה שוב אף פעם. אני רק רוצה לשכוח מה שקרה." אדי נאנח ושתק.

***

מאז אותו ליל שישי ניסיתי להמשיך כרגיל. כל פעם שאדי ניסה לדבר על אי ההבנה עם שירי, כפי שהוא כינה את מה שקרה, השתקתי אותו. השבוע התמשך, נשרך לאיטו, וכמו שקורה לפעמים באביב, כל יום היה חם ויבש יותר מהקודם. עם הזמן נוכחתי לדעת שאדי צדק - הדחקה לא עוזרת. המקרה האומלל והאידיוטי הזה הרס משהו חשוב וחיוני ביחסים שלנו. לא יודע, אולי את הרגשת הביטחון ששום דבר לא יפגע באהבה שלנו. חשתי שמשהו נהרס ולא היה לי מספיק כוח לשתף פעולה עם אדי ולבנות אותו מחדש.

אדי עשה הכל כדי לגרום לי להיפתח ולדבר, אבל אחרי כמה הערות נבזיות שלי על הומואים שמנסים לנהל דיאלוגים מהואגינה הוא התייאש והפסיק לנסות.

למראית עין הכל התנהל כרגיל - הילדים טופלו כראוי, אוכל בושל והוגש, הכביסה קופלה וגוהצה, הודעות נרשמו ונמסרו, המדיח מולא בכלים מלוכלכים והופעל כל ערב. כל לילה, כשהגיע הזמן לישון, דלת הכניסה ננעלה בקפדנות ואנחנו היינו עולים לחדר השינה, בודקים בדרך שהילדים מכוסים, ורק אז, כשכל עיסוקי היום יום תמו ואנחנו נשארנו לבד זה מול זה, נעשה ברור שאנחנו בצרות.

הסימן הראשון לבעיות היה חיי המין שלנו. הבנתי את זה רק אחרי כמה ימים. בהתחלה הייתי כאוב מכדי לחשוב על סקס, ביקשתי מאדי שלא יגע בי כי עדיין כואב לי. הוא הקפיד למלא את בקשתי ורק אחרי שלושה ימים הוא ניסה ללטף אותי, מעביר את קצות אצבעותיו בעדינות על עורי.

"אפשר?" שאל בלחש בעוד ידו יורדת מחזי אל בטני.

בהתחלה ניסיתי להגיב, לחבק אותו, אבל קפאתי לגמרי. על זקפה בכלל לא היה טעם לחשוב - המחשבה שהוא יגע בי הגעילה אותי. מיד נקטתי בתחבולה הרגילה שלי ונסוגותי אל התחום הקר והקפוא שבתוכי, המקום שבו כל הצבעים היו אפורים וכל הרגשות מעומעמים.

הוא קלט את תגובתי ומוכה אשמה וחרטה הניח לי מיד.

מאז היינו אומרים בנימוס לילה טוב אחד לשני ונרדמים, כל אחד בחלק המיטה שלו, שומרים בקפידה על רווח בין גופותינו. בבקרים הייתי מתעורר ראשון ומגלה שלגוף הבוגדני שלי הייתה דעה משלו על המצב - מתוך שינה הייתי נצמד אל גופו החם של אדי, והוא היה מחבק אותי - אבל ברגע שאור הבוקר היה זוחל מבעד לחלון ונופל על פנינו היינו נפרדים במהירות ופונים איש לדרכו.

זה לא שלא הבנתי מה קורה, ראיתי איך אנחנו מתרחקים אחד מהשני, אבל כל מה שעלה בדעתי לעשות היה לברוח למקום הסודי בתוכי. מקום מוגן וקר שחסם את רגשותיי  – את הכאב הצער והעלבון יחד עם השמחה החום והאהבה.

אדי יצא מגדרו כדי להוכיח לי שהוא השתנה. הוא עשה דברים שמעולם לא חלמתי שיעשה. גיהץ ורחץ, בישל וקרא סיפורים, הציע מסג'ים מפנקים וכוסות קפה ותה, ואפילו ויתר על שעות המנוחה שלו והלך עם הילדים לגן השעשועים. ביום שישי הראשון אחרי המקרה הוא חיפה עלי כשסירבתי ללכת לארוחה אצל אחותו ונסע לבד עם הילדים. כנראה שהם שוחחו שם על ההתנהגות שלי והוא חזר בכוחות מחודשים וקרא לי לשיחה. "עזוב אותי." רטנתי באנטיפטיות, "לך תמצא לך איזה כוסית לנהל איתה שיחות נפש."

מתעלם מדברי צנח אדי לצידי והניח יד על ברכי, "הייתי מעדיף שתכה אותי מאשר שתמשיך עם העינוי הזה." אמר באורך רוח.

"אני מענה אותך? באמת אדי, מספיק להיות דרמטי כל כך, אני לא עושה לך כלום."

"זהו בדיוק, אתה שותק ולא עושה כלום. זה גרוע יותר ממכות, ואל תחשוב שהילדים לא שמים לב. בדרך ארז שאל אותי אם אתה שונא אותנו בגלל שהוא קרא לך מזדיין בתחת וחקר אותי איך הומואים מתגרשים. בטח תשמח לדעת שהוא ועדי מעדיפים להישאר אתך אם נפרד."

הוא ניסה לעשות מזה בדיחה, אבל ראיתי שקצת כואב לו ושמחתי. לאחרונה הוא אמנם נורא השתדל, אבל הילדים עדיין זכרו מי השקיע בהם כל הזמן וידעו על מי באמת אפשר לסמוך. "נבזי מצדך להשתמש בילדים כדי לעשות לי נקיפות מצפון." התמרמרתי בצדקנות, ובאמת היו לי נקיפות מצפון. ידעתי שהילדים שמו לב לקרירות ביחסים שלנו וסבלו ממנה. ידעתי גם שנדב מאשים את עצמו כי מיד עם תום ארוחת ליל שישי מתן טרח לצלצל אלי ולספר לי שאחיו לא אכל כלום ושהוא בדיכאון נוראי בגלל מה שקרה.

"לא שאני יודע מה בדיוק קרה." הוסיף בחיפזון לא אמין בעליל.

"אני מצטער," אמר אדי, "אבל זאת האמת. תעניש אותי, אבל הילדים שלנו ואחי לא אשמים בכלום. אם אנחנו ניפרד, וזה מה שיקרה אם תמשיך ככה, כולם יסבלו, כולל ההורים שלך."

"ההורים שלי? באמת אדי, הגזמת, אין להם שום קשר לזה." התפרצתי. הוא כנראה היה מאוד נואש אם השתמש בתחמושת הזו של הורי חשבתי, וזה מה שאמרתי לו.

"הכל הוגן באהבה ובמלחמה!" הצהיר אדי, "ואני אוהב אותך מאוד, אתה אוהב אותי?"

"כן." אמרתי מיד, "אבל… אולי תמצא מישהו אחר לעשות איתו סקס אדי? אני לא מסוגל. אני לא יודע למה, אבל מאז שזה קרה אני לא מתפקד. " ובאמת, מאז המקרה לא עמד לי יותר. לא עשיתי ביד, לא חלמתי חלומות ארוטיים, שום דבר, נאדה. כאילו אין יותר סקס בעולם, הרגשתי חסר מיניות כמו צמח.

הוא כרך את זרועותיו סביבי והניח את ראשו על כתפי. "הסקס לא חשוב כל כך." אמר בקול רך, ישר לתוך אזני, נשימתו מלטפת את צווארי, "רק תחזור אלי כבר, אני כל כך מתגעגע."

"לחזור מאיפה?" השתוממתי. "אני כאן. לא הלכתי לשום מקום."

אדי מסגר את פני בכפות ידיו. "לא נכון מתוק," אמר ברוך, "אתה לא כאן. ברחת ממני לאיזה מקום רחוק רחוק ואני לא מצליח לגעת בך. מתי תחזור כבר אלי?"

"אני מצטער אדי." אמרתי וברחתי למיטה. הוא הלך אחרי, מביט איך אני מתחפר בצד שלי, ומפנה אליו את גבי.

אני יודע, זה לא היה פתרון בוגר, אבל לא ידעתי מה לעשות. איך יכולתי לדבר איתו על מה שקורה לי? פחדתי. הייתי בטוח שאדי לא יבין ואולי יצחק ממני.

אדי נשכב לצידי ידיו שלובות מאחורי ראשו ובהה בתקרה בשתיקה. "זה בסדר. אני מתכוון לחכות לך שתחזור, לא חשוב כמה זמן זה ייקח." אמר בפשטות נוגעת ללב.

קצות הקרחון שעטף את ליבי החלו להתמוסס. "אפילו שנה?" שאלתי.

"אפילו עשר שנים." ענה אדי מיד. הוא הסתובב וליטף את כתפי בקצות אצבעותיו. "אפשר ללטף אותך?" התחנן, מוותר על כל טיפת כבוד עצמי שעוד נשארה לו. זה שבר אותי, אדי, הנסיך הגאה שלי, אף פעם לא התחנן. ידעתי כמה קשה לו והלב שלי השתחרר מהכלא הקפוא שלו וטס אליו. "אני שלך אדי. אתה לא צריך לבקש רשות לגעת בי."

הוא חיבק אותי בחזקה וזמן ממושך שתקנו ונצמדנו זה לזה, נושמים אחד את השני. זה היה כל כך טוב, איך יכולתי להתרחק ממנו כל כך הרבה זמן. שכבתי בשקט נהנה מתחושת שפתיו וידיו על עורי, זה לא היה הסקס, פשוט היינו צמאים לחוש אחד את השני.

"תדבר אלי." דרש אדי מחליק את ידיו על גבי וחזי, ממטיר נשיקות על כתפי וצווארי.

"טוב." הסכמתי וסיפרתי לו על המקום הזה בתוכי שגיליתי בגיל חמש, אחרי שהורי עזבו. המקום הקר והמוגן שדרש שאשלם על ההקלה מכאב בויתור על רגשות.

"איך אפשר לחיות ככה?" שאל אדי בלי להתפלא בכלל על השטויות שפלטתי. "מה החזיר אותך משם?" חקר בסקרנות, מגלגל  קווצה משערי על אצבעו.

"שי החזיר אותי, והדודה רוחיק, ועוד כל מיני דברים קטנים, ריח של דשא קצור ושל לחם טרי ו… הסייח החדש שנולד בפינת החי והחופש הגדול ו… אני מדבר שטויות. שוב שמת לי משהו בתה?"

אדי צחק "לא, אני נשבע שלא, חבל שלא סיפרת לי קודם."

"קשה לי לדבר על דברים כאלה אדי, במיוחד אתך. פחדתי ששוב תגיד שאני מדבר כמו מזרונית לפני וסת."

"אתה צודק, הייתי אידיוט." הסכים אדי, "כל הדיבורים האלה שגבר צריך להיות גבר ולא לדבר כמו נקבה, זה סתם שטויות, אמרתי את זה מתוך פחד. כמעט שאיבדתי אותך בגלל השטויות השוביניסטיות האלו."

"אדי, זה אתה?" נדהמתי מדבריו.

הוא צחק. "כן, זה עדיין אני, אחרי שהשקעתי הרבה מחשבה ביחסים שלנו. עשיתי הרבה מאוד טעויות. אני כל כך שמח שחזרת אלי." אמר ונשכב עלי, מהדק את מצחו למצחי, מביט בעיני.

"אולי לא תשמח כל כך אם תגלה שנעשיתי אימפוטנט." אמרתי בעצב. למרות העונג שגרמה לי הקרבה המחודשת אליו עדיין לא חשתי שום שינוי בתחום ההוא, שהמשיך לשבות.

אדי גיחך, "אני לא מודאג." אמר, "זה יהיה בסדר." הוא המשיך ללטף אותי בעדינות כאילו הייתי ילד.

"אדי זה לא צחוק." אמרתי בדאגה, "נורא נעים לי אתך, אבל לא עומד לי."

"גם לי לא." אמר בנחת, "בוא נמשיך לדבר, אתה זוכר מה בדיוק קרה?"

"חזרתי הביתה אחרי שנפטרתי משירי ומצאתי אותך כועס נורא." התחלתי לשחזר. "במקום להסביר מה קרה התנפלת עלי וקשרת אותי עם אזיקונים. מאיפה יש לך אותם בכלל?"

הוא משך בכתפיו, "נשארו לי מתל אביב, היה לי איזה שבכני"ק אחד ש… לא חשוב, תמשיך." דרש והחליק את שפתיו על החבורות שנותרו על פרקי ידי. צבען השתנה משחור לכחול ולסגול, בשבוע הבא הן יעשו צהבהבות ירוקות. "לא התנגדתי עד שהבנתי שזה לא סתם משחק. הרבצת לי עם החגורה וזה נורא כאב." נזכרתי, וכל העמדת הפנים שלי ששום דבר מיוחד לא קרה, נעלמה. "הפחדת אותי כל כך אדי, הרגשתי חסר ישע, זה היה נורא. למה לא נתת לי להסביר?"

הרגשת הפחד שחשתי אז חזרה אלי ופתאום לא יכולתי לגעת בו. "אולי כדאי שנפסיק לשחק בפסיכולוגיה אדי." התרחקתי מאדי והסבתי ממנו את מבטי.   

"אולי," הסכים אדי בקול רך, "בתנאי שתפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר."

"בסדר, אז שום דבר לא בסדר!" צעקתי. "קודם שירי המופרעת מתפשטת ברכב שלי, מנסה לעשות לי פוזות סקסיות, ונדב מרגל אחרינו ורץ להלשין לך, ואחר כך אתה קורע אותי בצורה כזו, זה היה נורא! אני כל כך מתבייש."

הזיכרונות חזרו אלי במלוא עצמתם – אחרי שהוא הפסיק להכות אותי חשבתי שזהו, הסיוט הזה נגמר, ואז הוא עלה עלי וחדר לתוכי בכוח, על יבש. זה היה איום, הכאב קרע אותי והבושה הצורבת כשנזכרתי איך צרחתי... אחר כך נפלתי לחור שחור והתעוררתי חבול ופצוע, מגלה לפליאתי שישנתי יום שלם.

הסתגרתי במקלחת ובכיתי לתוך מגבת כדי להחניק את קולות הבכי. למה דווקא אני צריך לסבול ככה? זה לא הוגן! התחלתי להכות את הקיר באגרופי, לא רציתי לחשוב על זה. למה אדי התעקש להכריח אותי להיזכר?

אדי דפק בדלת שוב ושוב, "עמית, עמית!" בהתחלה הוא נשמע מבוהל, אחר כך זועם ובסוף היסטרי. "עמית! תענה לי או שאני שובר את הדלת! עמית!" עכשיו גם הוא בכה.

זה היה מגוחך, עמדנו משני צידי הדלת ובכינו כמו ילדים. יצאתי מהמקלחת ונעמדתי לפניו, "הנה אני. למה אתה לחוץ כל כך. אי אפשר לשבת כמה דקות לבד בשירותים?"

אדי הושיט את ידו וניסה לגעת בי, נרתעתי והוא שמט מיד את ידו. "פחדתי שתעשה שטויות." מלמל במבוכה, "נבהלתי, אני נורא מצטער עמית. תסלח לי בבקשה. אני אוהב אותך."

"איך אתה יכול להגיד דבר כזה אחרי מה שעשית לי?" צעקתי עליו, "אני לא רוצה לשמוע אותך אומר יותר דבר כזה. אתה שקרן. אתה מפלצת. אני שונא אותך! אם לא היו הילדים כבר מזמן הייתי בורח ממך."

אדי שתק ופנה לצאת מהחדר. אין דבר יותר מרגיז מלצעוק על בן אדם שלא מגיב. העובדה שהוא קיבל את כל הצעקות שלי בהכנעה, בלי שום ניסיון להתווכח, הכעיסה אותי עוד יותר. "בטח, תברח. בזה אתה מומחה!" צרחתי בזעם.

אדי הסתובב והביט בי. הדמעות זלגו מעיניו, אבל פניו היו קפואות כמסכת עץ. "חשבתי שאתה לא רוצה אותי לידך." אמר בקול אדיש. ההבעה האטומה שלו לא הטעתה אותי אפילו לרגע, כבר הכרתי אותו מספיק כדי לדעת כמה הוא אומלל ופגוע.

לרגע לטשנו מבט זה בזה, אין לי מושג על מה הוא חשב, אבל לשנייה אחת תהיתי מה יקרה אם ארשה לעצמי להפסיק לכעוס ופשוט אפול לזרועותיו ואנשק את פני האבן הכהים והיפים האלו, הלחים מדמעות.

"אתה בטח מצטער עכשיו שהתעקשת לגרום לי להיזכר מה קרה." אמרתי, חוזר בהקלה לדבר בשקט, נורא מעייף לצעוק.

"לא." אמר אדי בנחת, "אני חושב שזה היה שווה את המאמץ. הייתי מאוד מודאג מהתגובה המוזרה שלך ולכן התייעצתי עם דימה." גילה לי, "דימה אמר שאני חייב לעזור לך להיזכר במה שקרה. לשחרר את המעצור הזה שאתה שם על הרגשות שלך. אני חושב שהצלחתי לא רע, אתה רוצה אותי כאן?" הוא הצביע לעבר המיטה, "או שאתה מעדיף שאני אלך מפה?"

"לא יודע מה אני רוצה." הודיתי, והתיישבתי, מותש פתאום, על המיטה. "רגשות זה דבר מאוד מעייף אדי, אתה לא חושב ככה?"

"כן. בעיקר כעס." הסכים איתי אדי והתיישב על המיטה לצידי, "נעשיתי מפלצתי כזה בגלל שחשבתי שאתה בוגד בי עם הבחורה של נדב. הקטע הזה של הפראנג'י שגונב מהשחור את הבחורה ממש הטריף אותי."

"אדי, זה שטויות!" התפרצתי, "אני הומו, אם שכחת."

"כן אני יודע אבל… כשראיתי כמה אתה נהנה מזה ששירי מתחנפת אליך ומבקשת שתעזור לה עם הלימודים נזכרתי שעד שפגשת אותי הסתדרת לא רע עם בחורות ורק בגללי…"

"באמת אדי, לא נעשיתי הומו בגללך. אתה מדבר שטויות. תמיד העדפתי גברים ואם לא הייתי פחדן הייתי מגלה את זה עוד לפני הצבא, או לפחות מודה שזה מה שאני רוצה לעשות. אני פשוט טיפש." 

הבטתי בו, הוא שוב התקפל סביב עצמו, מסתיר ממני את פניו. הגופייה שלבש התרוממה מאחור וחשפה רצועת עור כהה ומבריק. במילואים הוא איבד כמה ק"ג ועדיין לא החזיר אותם לעצמו. שוב בלטו חוליות עמוד השדרה שלו מעורו המתוח, ואני כבשתי רצון פתאומי ללקק את הבליטות העדינות ולרדת משם למטה אל הגומות המתוקות שהסתתרו מתחת לגומי של המכנסים הקצרים המתוחים על ישבנו.

אדי לא שם לב למבטי והמשיך לדבר, פניו כבושים בין ברכיו. "כנראה שעוד לא התגברתי על זה שדימה עזב אותי בגלל בחורה. מבט אחד בשדיים שלה והוא שכח אותי לגמרי… כל כך כעסתי עליו." הוא כבש את פניו בכפות ידיו, "תמיד נזהרתי כל כך לא להכאיב לך, אבל פתאום כל השדים התפרצו החוצה. במקום שזה יהיה משחק זה נעשה… אתה יודע…"

"כן אני יודע." עניתי קצרות והסבתי את מבטי מגבו, כובש את החשק לגעת בו.

הוא נאנח, "זו הבעיה עם משחקים כאלו. לפעמים הם עלולים לצאת משליטה." הוא פנה אלי ונגע בקצה אצבעו בברכי החשופה ומיד משך אותה חזרה. "אתה רוצה להכאיב לי כמו שהכאבתי לך? זה יקל עליך?"

"לא." התחלחלתי, "אני שונא להכאיב לאנשים. אף פעם לא הכאבתי בכוונה לאף אחד. כשהייתי בנבחרת הכדור מים הייתי מתנצל אחרי המשחק בפני כל מי שפגעתי בו בטעות. כולם צחקו ממני בגלל זה. אני ממש לא אוהב להכאיב לאנשים, אפילו לא לשירי הטיפשונת. אולי, אם הייתי יותר תקיף איתה בהתחלה…" שוב התרגזתי, "באמת אדי, איך יכולת להאמין שאני אזיין ילדה בת חמש עשרה?"

אדי החביא חיוך בתוך כפות ידיו. "היא יפה מאוד, בלונדינית מאוד, אולי נמאס לך מהתחת השחור שלי ורצית לגוון את חיי המין שלך עם קצת בשר לבן? זה עלול לקרות לכל אחד."

"לך להזדיין." דחפתי אותו, "אם הייתי רוצה בחורה הייתי הולך על מישהי שהיא יותר… יותר…" 

"יותר כמו בטי." לגלג אדי.

"בטח, והייתי מסתבך עם מקס." גיחכתי, "איזה מין הומו מסתבך במכות בשביל בחורה?"

"אתה שם לב שכל פעם שאני מנסה לדבר אתך ברצינות אתה עושה לי מופע סטנד אפ?" שאל אדי ועבר לישיבה מזרחית. היה עלי להתאפק לא להביט על מקום המפגש של ירכיו השחומות. ריכזתי את מבטי בפניו, היה חם והוא הזיע, ואני ידעתי שטעם זיעתו יהיה חריף ומר על לשוני.

"אתה לימדת אותי לספר בדיחות במקום להשקיע בשיחות נפש." האשמתי אותו.

"לא נכון." הוא מחה את מצחו בידו ואז פשט את חולצת הטריקו שלבש וניגב בה את פרצופו. עצמתי את עיני, אבל גופו הערום והמבהיק כמו הבהב מתחת לעפעפי העצומות.

"כן נכון." התעקשתי כמו ילד מפגר - זה מה שקורה כשכל הדם זורם מהמוח לזין.

"לא נכון. זאת שיטה שהבאת מהבית." התעקש אדי בחזרה.

"לא מהבית, מהקיבוץ." תיקנתי אותו, ופתאום זה הכה בי בכוח, הקיבוץ אף פעם לא היה הבית שלי. מגיל חמש גדלתי בתחליף בית. רק אדי ודימה זכו לגדול בדבר האמיתי. נכון, הבית שלהם היה בשכונת עוני מוזנחת, בלי מגרשי משחקים וגינות נוי יפות, בעוד שאני גדלתי בין מדשאות ירוקות, משתכשך בבריכה פרטית, מקבל חינוך ממורים מסורים, נהנה מאויר צח, אוכל טוב והמון תשומת לב וטיפוח, אבל בלי בית.

דיכאון משתק ירד עלי, שוב לא שמתי לב לגופו המפתה של אדי, יכולתי להושיט יד ולגעת בו, אבל הייתי יותר מידי אומלל מכדי לרצות בכך. ישבנו ככה כמה דקות עד שלאדי נמאס.

"טוב." הוא קם ונעמד מולי, "אז מה נעשה עכשיו?" שאל, מניח לי לקחת את היוזמה.

"לא יודע." הודיתי, "אבל אני מבקש ממך שתפסיק להגיד שאתה אוהב אותי, זה עושה לי בחילה, ואתה מוכן ללכת לישון במקום אחר הלילה, אני רוצה לעשות ביד."

אדי קם בצייתנות ופנה לדלת ולפני שיצא הסתובב והביט בי, "אתה צודק עמית," אמר ביובש, "דיבורים מכאיבים יותר ממכות." ויצא מהחדר.

נשארתי לבד, שטוף זיעה, מותש ומבויש, אבל עם זאת חשתי הקלה. כבר לא הייתי אימפוטנט וגם החזרתי לאדי על כל הכאב שגרם לי. סך הכל היה ערב פורה מאוד.

הלכתי להתקלח וניסיתי לעשות ביד, משפשף את אברי הכואב ביד מסובנת, מנסה לחשוב על גברים שהכרתי, אבל המחשבות שלי חזרו שוב ושוב לאדי. לא הצלחתי לגמור, רציתי אותו, את העור שלו, את הריח והטעם שלו, את הזין שלו. כעסתי עליו נורא, ובכל זאת השתוקקתי בכל ליבי לנשק אותו.

קשרתי מגבת למותני והלכתי לחפש אותו. הוא שכב על הספה בסלון, האורות היו כבויים ורק הטלוויזיה דלקה בלי קול. אדי זפזפ במהירות, לא מסוגל להתרכז בשום תחנה. התיישבתי לצידו וכיביתי את הטלוויזיה. חושך השתרר בסלון. אדי שכב בשקט ממתין לצעד הבא שלי.

"אדי," לחשתי, "כשהיית במילואים אני ומק… מידי פעם אנחנו…"

"אני יודע. זה בסדר."

"אתה לא כועס."

"לא. זה בסדר. הייתם בודדים ומק שונא לישון לבד. אני מבין."

"אדי, אני לא באמת שונא אותך. אמרתי את זה מתוך כעס. לא רציתי לפגוע בך."

אדי הצטחק. "כן רצית, ובצדק. אני רק מבקש שלא תוציא את הכעס שלך על נדב. הוא מרגיש נורא גם ככה. למה אתה לא הולך לישון? מחר אתה עובד. אתה רוצה שאני אחליף אותך?"

"אתה שונא לעבוד בשבת."

"נכון, אבל למענך אני מוכן לעשות את זה." הוא הושיט אלי את ידו ומשך אותה חזרה לפני שנגע בי, "למה אתה פה? גמרת לעשות ביד."

"לא. לא הצלחתי, התגעגעתי אליך. אפשר לקבל נשיקה?" הוא משך אותי אליו ונישק אותי בעדינות על פי.

"גם אני התגעגעתי." הודה. שכבנו עם הספה מתנשקים נשיקות רכות ועדינות כאילו זו הפעם הראשונה שלנו. ליקקתי את עורו, טועם את טעם זיעתו, צוחק ממחאתו שהוא צריך להתקלח.

"בוא." משכתי אותו לחדר האורחים. אדי הלך אחרי בצייתנות והניח לי להשכיב אותו על המיטה. עשיתי איתו אהבה לאט ובעדינות, והוא שכב כנוע, מניח לי לעשות בו כרצוני. נהניתי מזה, זה היה חידוש מרענן לעומת השתלטנות הרגילה שלו, אבל בפעם השנייה, כשהיינו במקלחת והוא המשיך לעמוד שקט וצייתן, מניח לי לסבן אותו ולחפוף את ראשו, התחלתי להתעצבן.

"אדי, בוא אלי, בבקשה." ניסיתי לנפץ את שלוותו הכנועה, אבל הוא רק הניד את ראשו ועצם את עיניו. "לא הלילה." אמר, "זה עוד מוקדם. הלילה אני כולי שלך." דבריו הדליקו אותי כהוגן. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הניח לי את כל היוזמה וויתר לגמרי על שליטה. נענה ללחץ של ידי על כתפיו הוא כרע על ברכיו לפני ועינג אותי בפיו ובאצבעותיו, אבל לא נגע בפי הטבעת שלי, לא התעקשתי, זה עוד יבוא, יש לנו זמן.

בשבוע שאחר כך דברנו יותר מאשר בכל הזמן שהכרנו זה את זה. ספרתי לו דברים שתמיד שמרתי לעצמי. בפעם הראשונה ניסיתי להסביר לו איך זה היה לגדול בקיבוץ בלי הורים, ואיך הייתי מדמיין שאני ושי אחים, וההורים שלו הם גם ההורים שלי. ספרתי לו על הדוד יורם השקט והעצוב שהדודה רוחיק העליזה והדברנית הגנה עליו מהעולם המאיים סביבו וענתה תמיד במקומו, ותיארתי לו את בן דודי הדביל יובל - הבן האמיתי של דוד יורם ודודה רוחיק - שתמיד היה גדול יותר וחזק יותר ממני. מאז שבטי ואני נפרדנו לא דברתי ככה עם אף אחד, אני לא יכול להגיד שאדי החזיר לי באותו מטבע, אבל גם הוא דיבר יותר מהרגיל ושנינו, כמו לפי הסכם חשאי, הקפדנו לא להתבדח אלא לדבר בכנות וברצינות.

***

מאז שהשלמנו הרגשתי כאילו החלמתי ממחלה קשה שגרמה לי להעריך מחדש את בריאותי הטובה. "אני אוהב אותך אדי." נהגתי להצהיר באוזניו לפחות שלוש פעמים ביום.

אדי חייך והחזיר לי חיבוק, אבל לא אמר שהוא אוהב אותי אפילו פעם אחת מאז שהשלמנו. למרות שנהג בי ברוך רב, מפנק אותי במחוות קטנות של חיבה, עוזר לי במטלות המשעממות של ניהול הבית.

גם במיטה הוא המשיך להיות סביל בצורה לא אופיינית לו והתחמק בכל פעם שרציתי שייקח יוזמה ויהיה קצת יותר תקיף. התחלתי להתגעגע אל התחושה של אברו חודר לגופי, אבל התביישתי להגיד לו. הנושא הזה היה  רגיש מידי, הרגע הנורא ההוא כשהוא חדר לתוכי בכוח ואני צרחתי והתעלפתי, נשאר בבחינה טרה אינקוגניטה ביחסים שלנו, כמו הטלפונים שקיבל אדי מגברים זרים והביקורים המסתוריים שלו בתל אביב. אולי זה נשמע משונה שלא ניסיתי ללחוץ עליו שנדבר גם על זה, אבל כשגדלים במשפחה של יקיים שברחו ברגע האחרון מגרמניה, משאירים מאחור משפחה וחיים שלמים שהושמדו, זה די טבעי. בעצם, אני חושב שלא הייתי יודע איך לחיות ביחסים שהכל בהם גלוי וידוע ואין שום סודות. 

"אתה לא אוהב אותי יותר אדי?" חקרתי ונשכבתי עליו, מביט בעיניו.

הוא עצם אותן. "אני לא רוצה לגרום לך בחילה." ענה, "אמרת שאתה לא מאמין לי ו…"

"אוף אדי." התרגזתי, למה הוא מזכיר לי את השטויות שאמרתי אז? "לא הייתי רציני, כעסתי עליך. רציתי להכאיב לך. הייתי מיוחם ומבולבל ו…" השתתקתי מפני ששוב הייתי מיוחם ורציתי אותו.

"מה? מה רצית להגיד?" שאל אדי בחיוך ודחף יד לתוך מכנסי. הוא משך אותם מעלי וכרע על ברכיו לפני, מגשש בפיו אחרי הזין שלי.

"אדי," דחפתי אותו, "אני לא רוצה יותר ככה… בוא אלי, בוא נהיה כמו קודם… אתה יודע…"

אדי גיחך. הוא מצא את העילגות הביישנית שלי, כשניסיתי לבטא בצורה מפורשת מה אני רוצה בזמן הסקס, מצחיקה ונוגעת ללב. ההסבר שלי - שאני לא מסוגל לדבר כשאני מיוחם - לא שכנע אותו. לדעתו החינוך המיני שלי לקה בחסר, והסירוב התקיף שלי להביט בפורנוגרפיה שתשפר קצת את הידע שלי בנושא שעשע אותו. גם הדחייה שלי מעישון חשיש, שעשה אותי חרמן חסר מעצורים, נראה לו אבסורדי. לדעתו זה נבע מרצון חולני להישאר תמיד בשליטה. להגנתי טענתי שאני מסרב להתגרות מאמצעים מלאכותיים ורוצה רק את הדבר האמיתי, כלומר אותו.  

הוא נשכב מאחורי, מהדק את אברו אל ישבני וליטף אותי, מעביר את אצבעותיו במיומנות על אברי. "אדי..."  התחננתי, "בבקשה…" החיכוך של האיבר העבה בין פלחי עכוזי הטריף אותי מהנאה, אבל זה היה רק משחק מקדים. רציתי אותו בתוכי ושנינו ידענו את זה.

"לא. עוד לא." אמר בעצב. הפך אותי על בטני וגמר על גבי. אדי שלט בזין שלו שליטה מעוררת הערצה שעוררה את קנאתי. אחר כך הוא רצה שאגמור בפיו, אבל אני הדפתי אותו מעלי בכעס.

"אני רוצה שתזיין אותי ואתה מתנהג כאילו שאני בתולה שעלולה להיכנס להריון." התפרצתי מתוסכל. "למה אתה מתנהג ככה? נמאסתי עליך?"

עיני נמלאו דמעות ואדי נאנח וחיבק אותי. "לא טמבל. אני אוהב אותך ולא נמאסת עלי. אני פשוט לא יכול… העסק ההוא, זה עדיין… אני פוחד. עדיין לא דברנו על זה ואני…"

"לא על כל דבר צריך לדבר!" התפרצתי בזעף, "ממתי נעשית דברן כזה?"

"אם יש בעיה צריך לדבר עליה, ולא להתנהג כמו יקה פוץ בתקווה שהבעיה תעלם מעצמה." ענה אדי בכעס. זו הייתה הפעם הראשונה מאז המקרה שהוא הרשה לעצמו לכעוס עלי.

"כן בטח. חדרי ההמתנה של הפסיכיאטרים מלאים אתיופים שבאים לדבר על הבעיות שלהם." החזרתי לו מנה אחת אפיים.

ישבנו ולטשנו מבטים כועסים אחד בשני, מאשימים זה את זה בעובדה שבאנו מתרבויות שבהן אנשים העדיפו להתאבד או לצאת מדעתם, מאשר לפתוח את הלב ולספר מה כואב להם.

"מסתבר שאחרי הכל אין לנו מנטאליות כל כך שונה." אמר אדי פתאום וחייך, מושיט אלי את ידו. נאחזתי בה כמו טובע ונישקתי אותה. אהבתי את כפות ידיו. הן היו נהדרות – צרות, אלגנטיות, מלאות הבעה - ידיים של פסנתרן או אמן. לי היו כפות ידיים רחבות של פלח - גדולות וחזקות ותמיד שרוטות קצת מהורדים.

"למה אתה מתכוון?" שאלתי ומשכתי אותו אלי, ושוב שכבנו פנים אל פנים, מביטים זה בזה.

"אני מתכוון שגם אצל אתיופים וגם אצל יקים לא מעודדים שיחות נפש, במיוחד לא אצל גברים. אבא שלי המסכן העדיף להתאבד ולא להגיד שהוא מרגיש אשם במוות של אימא. אם הוא רק היה מדבר איתי…" הוא טמן את פניו בכתפי ושתק כמה דקות, ואז הסביר לי לאט ובסבלנות שהוא לא מסוגל לזיין אותי כי כל פעם שהוא רק חושב על התחת שלי הוא שומע את הצעקה שצעקתי אז, וקופא. "נכנסתי בך רק פעם אחת ואתה צרחת בכאב כזה… ואז השתתקת והגוף שלך נעשה רפוי כמו של מת. כל כך נבהלתי, חשבתי שאיבדתי אותך לתמיד, ומאז אני לא מסוגל."

לא ידעתי מה לענות לו ושתקתי. וככה שכבנו יחד, חבוקים ושותקים, עד שנרדמנו.

בשעה עשר בלילה התעוררנו ערים ומלאי מרץ. אדי החליט לקחת אותי לחיפה, לשתות בפאב נחמד של הומואים כדי לחגוג את זה שמנהל בית הספר התיכון בקרית עמל הסכים להחזיר אותו לעבודה בשנה הבאה.

אדי אהב ללמד מתמטיקה - דבר שאני לא יכולתי להבין בשום פנים ואופן, בדיוק כפי שהוא לא הצליח להבין את הנאתי מגידול ורדים.

היה נחמד מאוד, שתינו בירה ושיחקנו בחצים ובביליארד וכל פעם שאדי הלך להגיד שלום לאיזה חבר - נדמה היה שכולם הכירו אותו ורצו לשוחח איתו - הייתי צריך להדוף חיזורים של כל מיני בחורים שניסו להציע לי שתייה וסמים, או להזמין אותי להתבודד אתם בשירותים או בחצר.

יצאנו משם באחת לפנות בוקר, טיפה שתויים ומאוד עליזים. אדי אמר שעכשיו הוא מבין לנפשו של מקס שלא מעיז להשאיר את אשתו רגע לבד כי מיד מנסים לחזר אחריה כל מיני נודניקים, ואני עניתי לו שזו אשמתו מפני שהוא עזב אותי לבדי והלך לעסקיו המסתוריים עם המכרים המפוקפקים שלו.

אדי צחק ואמר שרובם רצו לדעת מתי הוא חוזר לעסקי המסיבות הפרטיות ואם יש סיכוי שהפעם הוא יביא איתו גם את החבר היפיפה שלו שיש לו עיניים כמו לאליזבת טיילור, והתפוצץ מצחוק למראה כעסי.

זה היה כמעט כמו פעם, שוב הרשינו לעצמנו להתפרע ולצחוק, מקניטים זה את זה ומתנהגים כמו ילדים חסרי אחריות. "תיסע בדרך העוקפת." ביקש אדי, "היא ארוכה, אבל יפה יותר."

גם אני חשבתי ככה ונסעתי ברצון בדרך שהוא הציע שעברה בנוף של גבעות גיר עגלגלות מגודלות אלונים. פניתי לכיוון טבעון, מגלה בשביעות רצון שגמרו לבנות את הגשר העילי בין הכפר הבדואי לרמת טבעון, שעמדה מולו. מתחת לגשר, מול חטיבת הביניים החדשה היה סופרמרקט ערבי שהבטיח להיות פתוח כל ימות השבוע, לידו עמדה חנות ירקות. על שתי החנויות היו כתובות בעברית ובערבית.

"זה יפה שיש שכנות טובה בין יהודים וערבים." הערתי.

"תמיד חשדתי שאתה שמאלן יפה נפש." צחק אדי, "מה בעצם הדעות הפוליטיות שלך?" נזכר פתאום לשאול. הכרנו כל כך הרבה שנים ואף פעם לא דברנו על פוליטיקה, תמיד היו לנו בעיות דחופות יותר.

"אני מאמין בשיתוף פעולה בין העמים, בשלום עולמי, ובפציפיזם." הצהרתי בחגיגיות של אחד ששתה יותר מידי בירה.

"ובגלל שאתה כזה פציפיסט הלכת להיות לוחם בגולני?" הצטחק אדי לשמע משנתי הפוליטית.

"כשאני במדים אני לא חושב על פוליטיקה. רק ממלא פקודות, בתנאי שהן לא בלתי חוקיות בעליל." לא הנחתי לו לבלבל אותי, "ובמה אתה מאמין? למי הצבעת בבחירות?"

"למפלגת עלה ירוק." פרץ אדי בצחוק, "אני לא מתפעל מפוליטיקאים, כולם אותו דבר. רק שיפתרו כבר את סכסוכי הנדל"ן הטיפשיים האלה עם הערבים ויתנו לחיות בשקט."

בינתיים הגענו למרכז טבעון. כמו תמיד עצרתי בעיקול הכביש מול קולנוע 'יובל אור' הישן שהפך לשורת חנויות מעוצבות, ושוב הצטערתי על שבעל בית הקולנוע לא שימר את חזיתו הישנה. אפילו את שורת השיחים שגדלו בינו לבין הכביש הורידו ובמקומה סידרו ערוגה מכוערת מוקפת ריצוף אקרשטיין.

התחלתי לפנות לכיוון היציאה מטבעון, מציץ ימינה כדי לוודא שהיציאה מרחוב אמנון ותמר פנויה, ולפתע ראיתי ברחבה המוארת לפני הדואר שלושה או ארבעה צעירים שנעו בזהירות זה סביב זה. על פי הגופות הצעירים והמתוחים, השיניים החשופות, השקט הלא טבעי שלהם ברור היה שאלימות עומדת לפרוץ שם בעוד שנייה, ובאמת, עד שהשלמתי את הסיבוב שנים מהצעירים הסתערו על דמות צנומה וארוכת שיער שעמדה מולם.

אני לא אוהב קטטות, ובדרך כלל לא היה סיכוי קל שבקלים שאתערב במריבה לא לי. הפעם האחרונה שבערך הרבצתי למישהו הייתה בטירונות. איזה שמגגה אחד ניסה לעשות השלמת ציוד מהאוהל שלי ושל שי. למרות שהייתי מת מעייפות תפסתי אותו בצווארון והעפתי אותו החוצה. שי רצה לבעוט בו קצת כדי לחדד את המסר, אבל רחמי נכמרו עליו, ובסופו של דבר לא רק שלא הרבצתי לו אלא הלכתי איתו לחפש לו ערכת ניקוי.

שמתי לב שרוב האנשים לא אוהבים להרביץ מכות, ועוד פחות אוהבים לחטוף, ואני, בדיוק כמו כולם, הולך מכות רק אם אין שום אופציה אחרת. נדמה היה שהפעם זה המצב. אמנם הייתי טיפה שתוי והעפתי רק מבט אחד חטוף, אבל היה לי ברור שהבחורה הדקיקה העומדת באומץ לפני שני הבריונים הצעירים האלו תחטוף מכות אם לא יבוא מישהו לאזן את הכוחות לטובתה.

"תעצור!" צעק אדי שכמוני הסיק את אותן המסקנות. "הם הולכים להרביץ לבחורה הזו." חניתי על המדרכה ושנינו התפרצנו החוצה, משאירים את הרכב פתוח, ורצנו לעזור למה שנדמה היה לנו מרחוק כדמות נשית רזה עם רעמת שיער מתנופף.

כמו רוב הבריונים הם היו פחדנים וניסו להימלט. עצרתי את הראשון, צעיר מגולח ראש ובנוי לתלפיות, שניסה לדחוף אותי ותקעתי לו ברך בביצים. הוא התקפל לשתיים, פולט קללות לא נעימות ברוסית. ידוע שאין דבר מרגיז יותר ממכה בביצים, כדי להתגבר על התוקפנות שהייתה עלולה להתעורר ביריבי כתוצאה מהמכה שחטף הוספתי לו מכה בכליות. זה עבד, הבחור גנח, קילל עוד קצת, וברח לכיוון רחוב הרקפות החשוך.

קול לא מוכר צעק, "זהירות יש לו סכין!" וכשהסתובבתי ראיתי שהבחור השני הסתער על אדי עם סכין. הוא היה מהטיפוסים הקטנים והמרושעים האלו שכפיצוי על קומתם הקטנה עושים יותר צרות ממה שהם שווים. אדי נרתע מהסכין, נכשל במדרגה ונפל, והעכברוש המתועב הזה ניסה לנצל את ההזדמנות ולדקור אותו. כל הידע השכוח למחצה מאימוני קרבות המגע בטירונות חזר אלי בבת אחת.

קפצתי עליו, העפתי את הסכין מידו, בעטתי בו, חבטתי בבטנו, הטחתי אותו על רצפת האקרשטיין הנוקשה, והייתי רומס אותו עד מוות אם אדי לא היה עוצר אותי ברגע האחרון. אף פעם לא תיארתי לעצמי שאני מסוגל להתנפל על בן אדם בצורה כזו, למרבה המזל, שלי ושל העכברוש, אדי משך אותי מעליו, אוחז בי בתפיסת נלסון יעילה ומדויקת, מניח למטומטם הצעיר להימלט בעור שיניו.

רק כשדמותו הצנומה של הסכינאי הכושל נעלמה בין הצללים אדי ריפה את אחיזתו בי. "די, די כבר עמית. זהו, זה נגמר. הוא רק ילד." הרגיע אותי בקור רוח, כאילו לא עמד רק לפני רגע מול סכין שלופה.

"חבל שלא חיסלתי את העכברוש הזה." אמרתי בזעם והתכוונתי לזה בכל ליבי, מבין רק עכשיו איך קורה שאדם קם ורוצח את חברו נפש.

"די, די כבר." ניסה אדי להרגיע אותי בקולו ובמגע ידיו, "תזכור שאתה מאמין בשלום עולמי ובפציפיזם." הוסיף בבדיחות הדעת. לא הבנתי איך הוא מצליח להישאר כל כך רגוע וקר מזג.

"מה די? הוא כמעט תקע בך סכין!" צעקתי ופתאום התחלתי לרעוד. אף פעם לא רעדתי כל כך. הרגשתי כאילו מישהו מכה בגונג ענקי בתוך גופי, מרעיד את עצמותי. "הוא היה יכול להרוג אותך אדי." לחשתי וחיבקתי אותו בכל כוחי, חש על גופי את מלוא משמעותו של הביטוי העתיק - עצמותיו רחפו מפחד.

"אתה רועד כולך." אדי חיבק אותי חזרה, "די עמית. אתה מועך אותי, נו, די, הכל בסדר." ניסה להרגיע אותי, מנשק את פני וטופח על גבי.

"הנה הסכין." אמר מישהו מאחורי גבי, ורק אז ראיתי שהנערה שבאנו לעזרתה הייתה בעצם נער צעיר, ארוך שיער, דק גזרה ובעל פנים שועליים משולשים שמתוכם זהרו עיניים ירוקות מלוכסנות. הוא נראה מוזנח, בגדיו מלוכלכים, שיערו ארוך ומטונף ונעליו קרועות. לפי מבטאו היה ברור שכמו תוקפיו, הוא רוסי. אדי לקח ממנו את הסכין שעכשיו נראתה די קטנה ולא כל כך מאיימת ולחץ על כפתור בתחתית הקת השחורה. הלהב התקפל לתוך הקת ואדי החזיר את הסכין לנער. "קח. הם בטח יחזרו, תצטרך להגן על עצמך." אמר בחביבות וניסה למשוך אותי לכיוון הרכב.

"רק רגע אדי." עדיין רעדתי, אבל כבר הייתי רגוע יותר, והרעיון שנשאיר את הילד המורעב הזה לנפשו, כששני חוליגאנים אורבים לו בחשכה, לא נראה לי. תהיתי בן כמה הוא, מצד אחד הוא בקושי היה צריך להתגלח, אבל על הפנים הבהירים הייתה נסוכה הבעה מרירה וקשוחה ששיוותה לו בגרות. משהו בין חמש עשרה לשמונה עשרה הערכתי.

"אוהו! הנה אתה שוב מתחיל." נאנח אדי, "אני יודע שהוא צריך עזרה," אמר, מפנה את גבו אל הצעיר שעמד בשקט, אוחז בסכין ומביט בנו בדריכות. "אבל אי אפשר לעזור לכל פרחח שפוגשים ברחוב. הרי אם לא היינו חושבים שהוא בחורה לא היינו עוצרים בכלל." הזכיר לי.

הנער פרץ בצחוק רענן להפתיע, אם נתחשב בנסיבות, ואמר משהו ברוסית. אדי הסתובב אליו וענה לו ברוסית. הם עמדו והתווכחו קצת ואז אדי אחז בזרועו ומשך אותו לרכב, בעוד אני פוסע במאסף, בודק בחשדנות את השטח למקרה שתוקפינו יחליטו לחזור. הם לא חזרו ואנחנו הגענו בשלום לרכב. "תנהג אתה." אמרתי, "אני לא מרגיש מספיק יציב כדי לנהוג." עדיין רעדתי כולי מבפנים.

"זה האדרינלין." אמר הנער, "אחרי שהוא מתפוגג מהגוף יש נפילת מתח. בגלל זה אתה מרגיש ככה עמית."

"ואיך קוראים לך?" שאלתי, מופתע איך הצליח לקלוט את שמי בכל המהומה. למרות גילו הצעיר ומבטאו הרוסי העברית שלו הייתה ממש טובה. הוא נשמע נבון, משכיל ורגוע מאוד.

"קוראים לי יאן סנדלר." אמר הצעיר בהדרת כבוד, "תעצור כאן!" צעק בפתאומיות. אדי עצר בחריקת בלמים מול בנק לאומי והצעיר זינק החוצה, "אני מיד חוזר." אמר ועבר בריצה את הכביש, ירד מהר במדרגות הגרנוליט הצרות לקומת הקרקע של הבנק שהייתה חבויה מתחת לכביש הראשי, וחזר אחרי רגע, נושא תרמיל קטן וירוק על שכמו. כנראה שהמבצע הזה סחט ממנו את שארית כוחותיו ואת הדרך חזרה הוא עשה באטיות, עוצר באמצע הכביש ומפהק.

"מה הוא אמר לך קודם?" חקרתי.

"שזה שחשבנו שהוא בחורה מהווה את נקודת השפל של היום הכי גרוע בחייו." ענה אדי בבדיחות הדעת. "יש לו חוש הומור והוא יהיה ממש מתוק אחרי שננקה אותו קצת." הוסיף, מביט בדמות הצנומה שהתקרבה אלינו לאיטה. "הם תקפו אותו כי הוא הומו." המשיך לדבר, מתעלם מיאן שצנח על המושב האחורי, מניח בזהירות את התרמיל לצידו.

"אני מודה לכם שחיכיתם לי." אמר יאן בנימוס, "הייתי בטוח שתיסעו." ובכל זאת, למרות שחשש שלא נחכה לו, לא ויתר על התרמיל הקטן שלו. מוזר. 

"מה יש לך שם?" שאלתי את הנער שהחל מפשפש בתרמיל. הבחור התחיל לענות ברוסית ואדי ביקש שיעבור לעברית כי אני לא מבין רוסית.

"נחמד לראות איך אתם דואגים אחד לשני." אמר יאן בגיחוך לעגני. "אז מה דעתו של עמית על ההצעה שלי?" החווה לעברי בסנטרו.

"הוא מסרב." ענה אדי בקשיחות.

"באמת?" הפנה אלי יאן מבט ירוק וחצוף.

"אם אדי סירב אני בטוח שהוא צודק." עניתי, מסתובב להביט בו, "אבל נשמח להציע לך מיטה, ארוחה ומקלחת."

הוא הודה לי כשהוא נועץ בי מבט נוקב. החזרתי לו מבט ישיר, גם אני מסוגל ללטוש עיניים חצופות וחסרות בושה אם אני רוצה. "בן כמה אתה?" שאלתי.

"מבוגר מספיק כדי לדעת מה אני עושה." ענה בחוצפה.

יש גבול כמה אני מוכן לקבל מפרחח צעיר וחצוף, הושטתי את ידי מעבר למושב ופשפשתי בתא הצדדי של התרמיל שלו. צדקתי, כמו רוב האנשים גם הוא שמר שם את המסמכים שלו. עצרתי אותו ביד אחת ושלפתי בידי השנייה שקית ניילון קטנה ומרוטה ששמשה ליאן תחליף ארנק. דחפתי אותו חזרה למושב כשניסה לחטוף ממני את השקית והוצאתי ממנה את תעודת הזהות שלו, מתעלם מכמה מסמכים ומכתבים מרוטים כתובים ברוסית. מתוך תעודת הזהות נפל צילום מאורך של ארבעה תמונות פספורט, מהסוג שמצלמים בפוטו רצח אוטומטי.

הבחנתי ביאן, שיערו קצר יותר ופניו מלאות יותר, מצולם לחי אל לחי עם צעיר נאה בעל פנים שחומות ושיער כהה וקצוץ. שניהם חייכו ונראו מאוד מאושרים. החזרתי לו את התמונות, מתאפק לא לבחון אותן בתשומת לב רבה יותר והחלפתי מבט עם אדי, גם הוא ראה את התמונות וגם הוא שתק.

יאן לקח את התמונות מידי והטמין אותן בשקית שלו, ואז השעין את ראשו לאחור ועצם את עיניו בהשלמה. הוא נראה חיוור ומותש וליבי התכווץ באהדה למראהו. בתעודת הזהות שלו היה כתוב שפלוריאן סנדלר יליד רוסיה נולד במאי שנת 1981 ועלה לארץ בספטמבר שנת 1990. לפי תעודת הזהות שלו הוא גר בנצרת. מהתמונה שהופיעה בתעודה אפשר היה להבחין שהוא איבד הרבה משקל בזמן האחרון, אבל לעומת זאת שערו התארך מאוד. "אתה מוכן להסביר לי למה ילד בן שש עשרה מסתובב ברחובות בשעה כל כך מאוחרת?" שאלתי בתוקף. "איפה אתה גר עכשיו? ומה יש לך בתיק?"

"זה רק הסקסופון שלי." ענה חרש והוציא תיק ישן ושחור שבתוכו היה סקסופון זהוב ונוצץ.

"תשים חגורה." פקדתי עליו והחזרתי לו את התעודה. "מאיפה אתה? ההורים שלך גרים בנצרת? הם לא דואגים לך?"

הנער משך בכתפיו וחגר את עצמו. "נו," שאלתי בקוצר רוח. "לא ידאגו לך בבית? ומה הייתה ההצעה המסתורית שלך?"

"אין לי בית. אני גר פה ושם, אצל חברים וכאלה." ענה יאן, מביט בחלון המכונית החשוך כאילו גילה שם נוף מעניין במיוחד, "והצעתי לאדי שאני… אה…" הוא העיף בי מבט חטוף והסב את מבטו. "לא חשוב." אמר וסומק וורדרד עלה בלחייו.

החלפתי מבט עם אדי שחייך וליטף את ברכי, "האיש הצעיר הזה," אמר אדי משועשע, "הציע לנו, כאות תודה שהצלנו אותו, את הגוף שלו וקיווה שנרשה לו, אם נהיה מרוצים ממנו, ללון אצלנו כמה זמן. הוא ציין שלא היה מתנגד גם לאיזו ארוחה קלה, ובטח שלא יזיק לו להתקלח." הוסיף בחיוך, מלכסן אלי מבט.

"תשכחו מזה." אמר יאן בעגמומיות, "רק תורידו אותי בחיפה ואני כבר אסתדר, ותודה שהצלתם אותי."

"על לא דבר." אמרתי, "העונג היה כולו שלנו, אבל אנחנו נוסעים בדיוק בכיוון ההפוך. אתה מוזמן ללון אצלנו הלילה בתנאי שלא תציע יותר הצעות מגונות."

"אני לא ילד." התפרץ יאן, "ואני לא טיפש, אני יודע לדאוג לעצמי."

"בסדר פלוריאן." אמרתי ונגעתי בעדינות בשערו המטונף, "רק אל תמהר כל כך להציע את הגוף שלך לזרים."

לרגע הבריקו דמעות בעיניים הירוקות, אבל הוא עצם אותן ופרצופו הצנום התקשח בהבעה עקשנית שביגרה אותו בעשר שנים לפחות. "אני שונא שקוראים לי פלוריאן. תקרא לי יאן." אמר בנוקשות.

"בסדר יאן." הסכמתי, "אני עמית דגני, והשם של אדי הוא בעצם אדיסו. יש לנו גם שני ילדים, ארז ועדי, אבל הם אצל הורי עכשיו. הם יחזרו במוצאי שבת, אני מקווה שתישאר אצלנו עד אז ותפגוש אותם." דברתי בקול שקט, כמפטפט לפי תומי, מנסה לחדור מבעד למסכה הקשוחה שעטה על פניו.

לצידי שמעתי את אנחתו החרישית של אדי. כמו תמיד אדי חשב שאני רך מידי ומניח לכולם לנצל את טוב ליבי. אולי הוא צדק, אבל לא הייתי מסוגל להפנות את גבי לילד העזוב שמצאנו, חשתי שעכשיו, אחרי שהצלנו אותו, הוא נמצא תחת אחריותנו וידעתי שגם אדי חש כמוני.

"לא אמרת לנו מה עם ההורים שלך?" הזכיר לו אדי כשפנינו לתוך המושב. "אתה רוצה להתקשר למישהו?"

"אין לי הורים. אני לבד." ענה יאן קצרות. והידק את שפתיו המלאות לקו צר ופסקני.

"אף אחד לא מחפש אותך?" ניסיתי לדבר אל ליבו.

"לא. וגם אם תענו אותי אני לא אספר לכם כלום." התפרץ יאן ושוב נראה כמו ילד עזוב, עייף ורעב.

"מצטער, אנחנו לא מענים אף אחד בסופי שבוע." הצטחק אדי, "תצטרך לחכות עד יום ראשון בשמונה בבוקר כדי להפוך לקדוש מעונה." הוא החנה את האוטו ויצא, "בוא, נכנס הביתה." אמר, "תתקלח, תאכל משהו ואחר כך נלך לישון. אני ועמית עוד צריכים ללכת מחר לעבוד."