נכנסנו חזרה הביתה והתיישבנו
במטבח. הכנתי תה בעוד גבי מתייפח חרש על שכמו של שלומי שחיבק אותו והשמיע קולות
מרגיעים.
"הם הציעו לי טיפול
פסיכולוגי, נסיעה לאמריקה ואפילו היו מוכנים לקנות לי מכונית, רק כדי שאני אפסיק… כדי שאני
אשתנה." בכה גבי.
"כנראה שבסוף הם
הבינו שזה בלתי אפשרי." הערתי, "אחרת הם לא היו הולכים."
גבי נאנח אנחה עמוקה
וכבש את פניו בכוס התה. "אתה לא מכיר את אבא שלי." גנח. "אמרתי להם
שאני לא אחזור אף פעם הביתה." הוא הביט בנו בתקווה, "אני יכול להישאר
כאן? בשנה הבאה אני אתחיל לעבוד כמתרגל ואקבל משכורת, אבל כיום אני תפרן ואין לי
איפה לגור."
"ומה עם שכר לימוד?"
"יש לי מלגה מלאה
כולל מגורים במעונות, אבל וויתרתי עליהם כי אימא אמרה שאני צעיר מידי לגור
לבד."
"אתה באמת צעיר
מידי גבי. יש לי כאן מספיק מקום בשבילך, אבל אתה קטין וזה לא בסדר. אתה צריך
להסביר שהסתכסכת עם ההורים ולבקש לעבור למעונות, ועד שזה יסתדר תגור כאן, אבל
בדירה למטה, ברור?"
הוא הניד בראשו לאות הן,
מחה את דמעותיו ואז חייך ונגע בזהירות בזרועי. "בסדר שכטר, תודה, אבל אולי
תוכלו מידי פעם, אתה ושלומי, לבוא לבקר אותי כמו אתמול?" ליטף בידו השנייה את
ברכו של שלומי.
החלפתי מבטים עם שלומי
ושנינו הסטנו מהר את המבט זה מזה. "באמת גבי, רק לפני דקה רבת עם ההורים שלך,
וכבר עכשיו אתה… אני
לא מבין איך אתה יכול להתנהג ככה?" הטפתי לו מוסר, מנסה מתעלם מפליקס שהחל
להתמתח ולהתנועע, מלא התלהבות מהצעתו של הקטין הג'ינג'י חסר הבושה.
"אתה עדיין לא מבין
עד כמה אתה יכול לסבך את מתי בהתנהגות שלך?" נזכר שלומי שהוא איש חוק והסיר
את ידו של גבי מברכו.
"אתם סתם צבועים, בדיוק
כמו ההורים שלי!" התעצבן גבי. "פחדנים כמו כל המבוגרים!"
"לפעמים יותר בריא
לפחד." ניסיתי להרגיע את סערת רוחו, "ואני עדיין חושב שבריחה מהבית זה
לא פתרון." הנחתי יד אבהית על שכמו.
"אני בטוח שאם
תסביר להם בצורה בוגרת את המצב הם יבינו ויירגעו." ניסה גם שלומי את כוחו.
"הם לא יבינו והם
לא יקבלו אותי כמו שאני אף פעם!" הצהיר גבי בקול דרמטי ובדיוק ברגע זה נשמע
דפיקה חזקה מאוד על הדלת, ומישהו אמר בקול בוטה במבטא רוסי דשן. "תפתחו מיד!
משטרה!"
"זה מישה
הגרוזיני." אמר שלומי ופניו לבשו שוב את הגוון האפרורי חולני, "אתם
תשתקו. תנו לי לדבר." אמר ופתח את הדלת. "מישה, עובד, מה שלומכם. שוב
אכלתם אותה בתורנות שבת? בואו, תכנסו, רוצים לשתות?"
עובד היה קטן שמנמן ושחום,
ומישה גבוה בהיר וצנום. הם לחצו את ידיו של שלומי, נבוכים מעט, ושאלו מי זה פה
שכטר, ואיפה גבריאל שוורץ?
"אני שכטר."
אמרתי וקמתי, "וזה גבי שוורץ. מה הבעיה?"
הם החליפו מבטים ואחר
הביטו נבוכים בשלומי, "מה הקשר שלך לצמד הזה?" שאל מישה בזהירות את
שלומי.
"הם לא צמד."
אמר שלומי בתוקף.
"מה הבעיה?"
חזרתי ושאלתי.
"ההורים של גבריאל
שוורץ התלוננו על חטיפה מר שכטר." הסביר עובד, "ומסרו את שמך בתור
החוטף."
"בחייך, הוא נראה
חטוף?" צחקתי.
"הוא קטין ונמסר
לנו שהוא… שאתה… שיש כאן עניין של
יחסי מין בין קטין לבגיר ו…"
הוא שב והביט בשלומי, "מה הקשר שלך לכל העסק הזה שלומי?"
"אין לי שום קשר."
השיב שלומי באדישות, "רק שכרתי דירה משכטר."
"ומה אתה יודע על
החטיפה לכאורה?" שאל מישה בקפידה ושלף פנקס.
"איזה חטיפה? הקטין
בא לכאן אתמול כי ההורים שלו זרקו אותו מהבית. היום הם הגיעו לכאן כדי להחזיר אותו
הביתה והוא לא רצה. האבא כעס והאימא בכתה ואחר כך הם הלכו."
"מה הם אמרו?"
שלומי משך בכתפיו
באדישות חסרת אכפתיות של שכן שרק במקרה נקלע לסכסוך לא לו. "לא הבנתי כלום.
הם דברו ספרדית."
"מה ההורים שלך רצו
גבי?" פנה עובד לגבי.
"רצו שאני אחזור
הביתה. שאני אעשה טיפול כי אני הומו."
"בגלל זה ברחת
לשכטר. למה דווקא אליו?"
"אנחנו חברים
מהעבודה. הוא הלך איתי לקנות בגדים והלווה לי קצת כסף. בגלל זה הם התחרפנו."
הוא הביט בי במבט שואל
ואני הנדתי לאות הן. הנער נשם נשימה עמוקה והמשיך בקול רועד, "הם אמרו ששכטר נותן
לי כסף כדי לשכב איתו, אבל זה לא נכון, זה סתם… הם כועסים, והם מנסים... לא עשיתי שום דבר
רע."
"גם אני
הומו." הפרעתי לגמגום של גבי, "וגבי הרגיש נוח יותר לדבר איתי, זה הכל.
אני מבין את הדאגה של הוריו כי הוא קטין והכל, אבל לא עשיתי לו כלום."
"איפה הוא ישן
בלילה?" שאל עובד.
"בדירה למטה."
עניתי. "אני ישנתי בחדר שלי והוא ישן לבדו, שתי קומות מתחתי."
"ואתה?" הביטו
השוטרים בשלומי בחיוך, "איפה היית הלילה? בטח ישנת עם החברה שלך."
"אני… כבר אין לי
חברה." אמר שלומי, "נפרדנו. היא פגשה מישהו בבאר שבע ו… "
"שלומי!" התפרצו
למטבח דויד ונתן, "מה קרה? שמענו בקשר שהייתה תלונה על חטיפה של ילד בן שבע.
איך זה שאתה ושכטר מעורבים בחטיפה של ילד?"
"אתם נורמאלים?"
צרח שלומי. "איזה ילד ואיזה חטיפה? פסיכים!"
"מספיק שלומי. תירגע."
אמר מישה, "אהלן דויד, אהלן נתן, בואו נשב ונרגע."
חמשת השוטרים לחצו ידיים
והתיישבו סביב שולחן המטבח מתעלמים מהחשוד העיקרי ומהקורבן שלו שישבו על הספה
בסלון ושתקו.
"תירגעו, שלומי לא
הסתבך בשום דבר." אמר עובד בקול מרגיע, "הכל בסדר. קודם כל זה לא ילד בן
שבע, זה בחור בן שבע עשרה וחצי, ושנית, זו לא חטיפה אלא סתם סכסוך משפחתי, ושלומי
בכלל לא מעורב, הוא רק גר כאן בתור דייר. מה שקרה זה שהחבר ההומו של הג'ינג'י עצבן
את ההורים שלו והם התלוננו במשטרה. מה פתאום שכרת דירה אצל הומו שלומי?" צחק
בעליזות, מתעלם מהמבוכה שגרם לי ולגבי.
שלומי, שדגמן עד כה
ישיבה נינוחה על כסא המטבח, קם ממקומו ונעמד בדום מתוח לפני עובד.
"רצית לדעת איפה
ישנתי הלילה עובד?" שאל בקול מתגרה.
עובד ומישה החליפו מבט
מהיר, "זה לא משנה שלומי." אמר עובד, וחיוכו התעוות, מרטיט את שפמו.
"כל זמן שלא היית כאן לא חשוב איפה ישנת."
"אבל כן הייתי כאן.
הקטין ישן בדירה שאני שכרתי משכטר ואני ישנתי עם שכטר במיטה שלו, אני ישן שם מהיום
שהכרתי אותו." אמר שלומי, מביט ישר בעיניו של עובד שניסה בכל כוחו לא לפגוש
את מבטו. "אם זה יגיע למשפט עובד, אני אשמח להעיד שאני בן זוגו של שכטר,
ושהיחסים בן מתניה שכטר לגבריאל שוורץ היו יחסים ידידותיים בלבד. אני רוצה להצהיר
שגבריאל הגיע לכאן מיוזמתו כמה דקות אחרי שחזרנו מארוחת ערב אצל אימא של שכטר
וביקש ללון כאן עקב סכסוך עם הוריו."
אומרים שתמיד אחרי פיצוץ
יש כמה שניות איומות של דממה. זה היה סוג השקט הנורא שהשתרר במטבח שלי - שקט המום
של אחרי פיצוץ.
עובד ומישה נראו המומים
לחלוטין, אבל כשהבטתי באחים של שלומי, דויד ונתן שרעבי, הם לא נראו מופתעים
במיוחד. אולי קצת מצטערים, אבל לא המומים, ובטח לא מלאי גועל.
"אז, אה… אה… אז שלומי, אתה,
כבן זוגו של מר שכטר, מעיד שמר שוורץ לא נחטף, ושמר שכטר לא ביצע מעשים מגונים במר
גבריאל שוורץ ו… אה…"
מישה סגר את הפנקס, קילל
חרש ברוסית והישיר מבט אל גבי שישב קפוא על כיסאו, מביט בעקשנות אל נקודה סתמית
בין הקומקום לטוסטר.
"תראה ילד, ההורים
שלך לא באמת חושבים שנחטפת. הם קצת בשוק בגלל ה… אה… הנטיות שלך, אז אה… אולי כדאי שתיסע אליהם, תרגיע אותם ו… אה … תבקש שיבטלו את
התלונה. ההורים שלך לא מכים אותך או משהו כזה?"
"לא, בטח
שלא." נדהם גבי.
"טוב, אז הכל בסדר.
אתה עדיין קטין ולא כדאי שתסבך את החברים שלך עם תלונות במשטרה. רוצה טרמפ הביתה?"
גבי בלע את רוקו ופניו
האדימו. "כן, תודה. אני… חכו
שנייה, אני רק אקח את הבגדים שלי." לחש ורץ למטה כשעובד ומישה בעקבותיו.
ישבנו בשתיקה, שקועים
איש איש בהרהוריו, ממתינים שהם יסתלקו.
גבי חזר אחרי כמה דקות
עם התיק שלו והחזיר לי את המפתח. הוא נראה כל כך אומלל ומבויש עד שהרגשתי חובה
לחבק אותו כדי לעודד אותו קצת.
הוא חייך טיפה, נישק את
לחיי, לחץ את ידו של שלומי ויצא עם עובד ומישה שנפרדו מאתנו בברכת שלום רפה.
רק אחרי שרעש הניידת של
מישה ועובד גווע יצאנו מקיפאוננו.
"אז זהו. עכשיו אתם
יודעים." הצהיר שלומי והתיישב לצידי, לוקח את ידי בידו ולוחץ אותה. אצבעותיי
השתלבו בשלו בטבעיות ומיד חשתי מעודד יותר.
"אתה חושב שאנחנו
סתומים? ידענו מזמן." טפח דויד בחיבה על עורפו של אחיו הצעיר,
"כבר שנים אנחנו
מחכים שתבוא לספר לנו." החרה החזיק אחריו נתן.
" אתה לא צריך
לדאוג. עובד ומישה לא יגידו כלום לאף אחד." אמר דויד, "הם חייבים לי
ולנתן בגדול, הם ישמרו על הפה שלהם."
"אני לא רוצה
טובות." קפץ שלומי על רגליו, "שיספרו לכול העולם. לא אכפת לי!"
"שלומי,
בחייך." משך אותו דויד חזרה לכיסאו, "אם החבר'ה שלך במשטרה ידעו… אתה מכיר אותם… חליקה וביטון… עדיף שהם לא ידעו,
ואם נוימן רק יחשוד הלך עליך."
"זין עליהם!"
התיז שלומי בגסות, ושוב נפלה דממה.
"איך ידעתם?"
העזתי להתערב, "מי סיפר לכם?"
הם החליפו מבטים וחייכו.
"אתם. ברגע שראינו אתכם יחד ידענו. נכון שרבתם קצת? שלומי היה על הפנים בחודש
האחרון."
"השלמנו. עכשיו זה
בסדר."
"עד הפעם
הבאה." הצטחק שלומי והידק את אצבעותיו על שלי. "מתי נודע לכם? למה לא
אמרתם לי כלום."
"בחייך
שלומי." גיחך נתן, "גדלנו אתך באותו בית. ידענו מזמן."
"ידענו עוד לפני
שהתחלת להתגלח כל יום, אבל מה יכולנו לעשות? לבוא ככה סתם ולשאול אם אתה הומו? לא
נעים." הוסיף דויד,
"אימא ולילך יודעות?"
"לילך כן. היא באה
לשאול אותנו ואמרנו לה שהיא צודקת, אבל שתשתוק, ואימא? מי יודע? אין לי אומץ לברר.
תשאל אותה אתה."
"אני מעדיף לא לדבר
איתה אם לא צריך." השתפן שלומי.
"איך שאתה
רוצה." משך נתן בכתפיו, ופנה אלי. "אז מה קרה אתך ועם הילד של שוורץ?"
הפנה אלי מבט חשדני.
"שום דבר. ההורים
שלו חנקו אותו מרוב דאגה, לא נתנו לו לנשום והלבישו אותו כמו תינוק. כמו כל ילד
בגילו הוא ניסה להתמרד קצת, הלכתי איתו לעזור לו לבחור בגדים, לא היה לו מספיק כסף
אז הלוויתי לו קצת. הם גילו וחטפו קריזה, לא מבין למה."
"כי בשקט, בלב, הם
כבר מזמן הבינו שהתכשיט שלהם הומו והעדיפו להתעלם, אתה הרגזת אותם כי הכרחת אותם
לפתוח את העיניים." אמר נתן, "ועד שהוא יהיה בן שמונה עשרה הוא צריך
להיות כמו נרות חנוכה בשבילכם, לראותו בלבד, אבל לא לגעת, ברור?" נעץ בי מבט
מזרה אימים.
"בטח. אני מבין, וחוץ
מזה אני עם שלומי עכשיו." הסמקתי.
"כן בטח, את זה חייבים
להגיד כשהנשים בסביבה," הצטחק דוד, "אבל כולנו כאן יודעים מה זה
גברים."
"גם אצל הומואים יש
נאמנות בין בני זוג." מחיתי בעלבון.
"בטח. וכל הכלות
לובשות לבן כי הן בתולות, וכל הבעלים נשארים שעות נוספות במשרד כי יש להם המון
עבודה." הצטחק דויד.
"עזוב. זה לא
חשוב." קם נתן ממקומו, "הג'ינג'י הקטן לא ימות מזה שהוא יישאר עוד חצי
שנה מתחת לסנור של אימא, בוא נלך נתן, ותזכרו, ביום שישי אתם אצל אימא,
להתראות." והם קמו ונסעו לדרכם.
"אכלתי המון. אימא
שלך מבשלת נהדר." שחררתי את חגורת המכנסים עוד לפני שחגרתי את עצמי בחגורת
הבטיחות.
"כן. היא עשתה מאמץ
מיוחד בשביל לעשות עליך רושם." הצטחק שלומי. "אני קצת מקנא. למעני היא לא
מתאמצת כל כך."
"אתה כזה קוטר
שלומי, אימא שלך מעריצה אותך. תגיד, אתה חושב שהיא יודעת?"
"כן, אבל אם היא
מעדיפה לא לדבר על זה גם מבחינתי זה בסדר."
"גם מבחינתי, תגיד,
אתה באמת רוצה לעבור לסמויה?"
"כן."
"למה דווקא לשם?"
"כי שם החבר'ה הם
יותר… הם
פחות… כולם
שם אשכנזים פוליטקלי קורקט כאלה, שם אני אוכל להגיד שאני הומו ואף אחד לא יגיד
כלום."
"באמת? הם לא יגידו
כלום?"
"לא. הם אולי יחשבו
בשקט כל מיני דברים, אבל אל תדאג, הם לא יגידו כלום, יהיה בסדר."
"אני לא יודע
שלומי. אולי עדיף כבר כאלה שאומרים ישר בפרצוף מה הם חושבים ולא… לא יודע. יותר
טוב שגם אני אשתוק." השתתקתי, מדוכא פתאום.
שלומי נאנח. "גם
אני חושב שלפעמים עדיף לקבל את האמת ישר בפנים ולא את השתיקה המנומסת הזו, אבל ככה
זה."
"אתה בטוח שכדאי שתספר
גם אם לא ישאלו אותך?"
"כן. אני
בטוח." הוא אומר, והשריר המוכר ההוא נקפץ בלסתו ההדוקה.
"שלומי." אני
מניח יד על ברכו, והוא מניח את ידו על ידי ולוחץ עליה בעדינות. "אתה יודע על מה
סטרייטים חושבים כשאתה אומר להם שאתה הומו?"
"לא. אין לי
מושג."
"הם ישר שואלים את
עצמם אם אתה זה שמזיין, או זה שחוטף את הזין."
"לא נכון. אתה סתם
ממציא." אני מסמיק בעוד פליקס מגחך ברשעות.
אתה יודע שהוא צודק. אל
תעשה את עצמך תמים.
"טוב. אותי עוד אף
אחד לא שאל שאלה כזו, אבל אם ישאלו אני תכף אשאל בחזרה אם כשהוא עם האישה במיטה
היא מעליו או מתחתיו?"
שלומי צחק וליטף את
ברכי. "זה בטח ישתיק כל חוצפן." הסכים איתי, "ואם כבר מדברים על זה
אז אולי הלילה…אם
מתחשק לך…"
"אתה יודע שאתך
תמיד מתחשק לי. תגיד שלומי, אם יקבלו אותך לסמויה תלבש רק אזרחי? יותר לא תלבש
מדים?"
"רק בטקסים חגיגיים.
למה?"
"כי אני דווקא די
אוהב אותך במדים. הם סקסיים כאלה."
"ואני שחשבתי שאתה
אוהב אותי בגלל העיניים היפות שלי." קנטר אותי.
"לא, מצטער. דווקא
המדים עושים לי את זה. במיוחד החגורה עם האזיקים האלו שתלויים בצד, אני מתחרמן
ממנה."
"אתה יודע שאתה סקס
מניאק?" צחק שלומי. "טוב, אני אשמור בבית חליפה אחת במיוחד
בשבילך."
אנחנו צוחקים והוא עוצר
ברמזור ומנשק אותי ישר על הפה. במכונית לצידנו שתי בחורות צעירות וצחקניות שורקות
שריקת התפעלות ומסמנות לנו עם האגודל כלפי מעלה. שלומי מחזיר להן בתנועה דומה
וכולנו מתפוצצים מצחוק.
הרמזור מתחלף לירוק והוא
מעביר הילוך ונותן גז. "בוא ניסע הביתה." הוא אומר, "אני כבר לא
יכול לחכות עד שנהיה יחד במיטה."
אפילוג
את יום ההולדת החמישי של
הילדים חגגנו, כמו את כל ימי ההולדת שלהם, בחצר שלנו. הפעם כבר קבלנו שכל ושכרנו עם
הקייטרינג גם כסאות ושולחנות - הכל הובא אלינו בתחילת המסיבה ונלקח משם על ידי
העובדים החרוצים של חברת ההשכרה אחר כך.
עד שהלילה ירד כולם
עזבו. קודם האורחים של חתני המסיבה והוריהם, נושאים את הפרסים שהליצן החביב חילק
להם בתום התחרויות, ואחר כך נפרדו מאתנו קרובי המשפחה המבוגרים, ובסוף אפילו אימא
של שלומי הצליחה להינתק מנכדיה החביבים ואחרי שנישקה בחום את האמהות שלהן ואותנו
נסעה הביתה.
"איזה מזל שהתאומים
והקטנה נולדו באותו שבוע." חזר שלומי ואמר באנחת רווחה, כמו שהוא אומר כל
שנה.
"ברור לך שבעוד כמה
שנים הם ירצו לחגוג בנפרד ובלי זקנים מעצבנים בסביבה. הם יעיפו אותנו מהבית כדי
להשתולל עם החברים שלהם, הם ישתו ויעשנו ויחגגו ולא יעזור לך שאתה שוטר."
ניסיתי להפחיד אותו.
הוא שלח בי מבט חמור
מתחת לגביני פחם זועפים. "שרק יעיזו." אמר בזעף, "אני מכניס את
התאומים לפנימייה צבאית ואת הקטנה למנזר."
"כן, בטח, שמענו
עליך. הרי מספיק חיוך אחד שלה ואתה נעשה רך כמו מרשמלו."
"אפשר לחשוב שאתה
לא." החזיר לי שלומי כגמולי ופרץ בצחוק. "אתה שפוט של שלושתם. אני נמרח
רק על הקטנה."
כן בטח, הוא היה יותר
גרוע ממני. מזל שבר וניצן שמרו על המשמעת והסדר כי אנחנו פינקנו אותם בצורה איומה.
אספנו את כל הניירות
והעוגות האכולות למחצה מהדשא, טיאטאנו את השביל וניגבנו את מתקני השעשועים שגדשו
את החצר משאריות דביקות. אחרי שהקטנים יגדלו נוכל לפתוח גן ילדים מכל הצעצועים
שלהם.
בהתחלה הבקשה של ניצן
ובר לתת להן זרע כדי שיוכלו להיות אמהות די הדהימה אותנו, אבל אחרי שחשבנו על הנושא
כמה שניות החלטנו שזה רעיון מעולה.
הן עשו הגרלה בנוכחותנו
כדי להחליט מי תקבל את הזרע של כל אחד מאתנו. בר זכתה בזרע של שלומי בעוד שאני קיבלתי
את ניצן. הן החליפו מבט ארוך ושנייה אחר כך התחלפו בשתיקה בפתקים ויותר לא דובר על
הנושא.
נשים, לך תבין אותן?
אצל בר הצלחנו בניסיון
הראשון, ואצל ניצן זה הצליח רק בפעם השנייה. בהתחלה הן היו מאוכזבות כי הן רצו
ללדת יחד, אבל הלידה של הקטנה התעכבה קצת, ואילו התאומים נולדו מעט לפני הזמן והן
ילדו באותו שבוע.
אני די גאה להגיד ששלומי
ברח מחדר הלידה ברגע שהמים ירדו, ואילו אני נשארתי בשתי הלידות עד הסוף, ואפילו
נתנו לי לנתק את חבל הטבור. אולי הייתי צריך להיות רופא?
גם המשפחות שלנו, אחרי
התדהמה הראשונית, קבלו את הרעיון יפה מאוד. אפילו ההורים של ניצן נמסו מול חיוכה
חסר השיניים של הנסיכונת שלנו.
רק הוריה של בר נשארו
קשוחים וכועסים, אבל אחיה עובד עליהם ואולי ביום ההולדת הבא הם יבואו לחגוג איתנו.
"תראה איזה
יופי!" הצביע שלומי על הירח שעלה לאיטו, עגול וענקי, שופך אור חיוור על הוואדי.
"חבל שהילדים כבר
ישנים." הצטערתי.
"אל תדאג, הירח לא
הולך לשום מקום, הם יראו אותו כשהם יהיו גדולים יותר." ניחם אותי שלומי.
עמדנו חבוקים, מסתכלים
שותקים ביופי הזורח מעלינו עד ששלומי התחיל לפהק.
"אני הרוס, בוא נלך
לישון חמוד." השעין ראש על כתפי.
"שלומי,"
אמרתי כשכבר שכבנו חבוקים במיטה. "אתה זוכר מה קרה בתאריך הזה לפני שבע שנים?"
הוא גיחך. "בטח.
בדיוק לפני שבע שנים מצאתי אותך תקוע בתוך הקוצים על שפת הקישון. שלפתי אותך החוצה
ומיד התאהבתי בך."
"החיים שלך כל כך
השתנו מאז שנפגשנו. אתה מתחרט על משהו?"
"רק על הפעמים
שפגעתי בך." התרפק עלי שלומי, "ואתה? הפכתי לך את כל החיים. אתה לא
מצטער?"
"לא. מה פתאום. מזל
שהלכתי לגן בדיוק בלילה ההוא. זה היה היום הכי מוצלח שהיה לי בחיים."
מזל? הצטחק פליקס, שחש
חמים ונעים, לחוץ ביני לבין שלומי הרדום. מה פתאום מזל? מי הכריח אותך ללכת לגן?
ומי זה שאמר לך לא לתת לו ללכת?
בסדר פליקס. הכל בזכותך.
מרוצה?
כן מתי, מאוד. ואני
מוותר לך עכשיו כי אתה עייף, אבל בבוקר...
בסדר. קבענו פגישה לבוקר
פליקס. לילה טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה